עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
תענית
תענית ד' ו': דתניא איזו היא רביעה ראשונה בכירה בג' במרחשון בינונית בז' בו אפילה בי"ז דברי ר"מ רי"א בז' ובי"ז ובכ"ג ר' יוסי אומר בי"ז ובכ"ג ובר"ח כסלו וכן הי' ר"י אומר אין היחידים מתענים עד שיגיע ר"ח כסלו כמאן אזלא הא דתניא רשב"ג אומר גשמים שירדו ז' ימים זא"ז אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושני' וכו' כמאן כר' יוסי בשלמא רביעה ראשונה לשאול שלישית להתענות שני' למאי וכו'.
הנה, דעת הרמב"ם בפיהמ"ש ברפ"ח דפאה ובחיבורו פ"א מה' מתנות עניים הי"א, דלא גריס איזהו רביעה ראשונה, אלא איזה רביעה שני', וכל הזמנים אלו כולם הם זמני רביעה שניה, אלא דהחילוק הוא בשנים, אם היא שנה המבכרת או בינונית או שנה אפילה מאוחרת, דבשנה המבכרת הזמן רביעה שני' מקדים ובשנה אפילה הזמן רביעה ב' מתאחר. ונמצא שאליבא דר' יוסי, שהלכה כמותו, הזמן רביעה שניה בשנה מבוכרת בי"ז במרחשון ובשנה בינונית בכ"ג בו ובשנה אפילה בר"ח כסלו. ולפ"ז ניחא מה שפסק הרמב"ם כר"ג דבז' במרחשון שואלין את הגשמים, אף שפסק כר' יוסי, משום דר' יוסי לא מיירי אלא ברביעה שניה, אבל לענין שאלה אזלינן בתר רביעה ראשונה וכזמן שנה מבוכרת, ואם רביעה שניה לר"י הוי בי"ז במרחשון בשנה המבוכרת, אז הרביעה ראשונה הוי בז' במרחשון.
אך לפ"ד הרמב"ם קשה מה דקאמר הגמ':
כמאן אזלא הא דתניא רשב"ג אומר גשמים שירדו ז' ימים זא"ז אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושני' וכו' כמאן כר' יוסי. וכבר עמד בזה הלח"מ בפ"ג מה' תעניות ה"י. ונראה, דכוונת הגמ', דאם נתאחרו הגשמים ולא ירדו בזמן רביעה ראשונה ואח"כ ירדו גשמים בזמן רביעה שני', דודאי אותם הגשמים נחשבים לרביעה ראשונה, ומתי מתחלת בזה הרביעה שני', בזה סבר הגמ' דאנו הולכים אחרי קביעות חילוקי הזמנים שבין שנים מבוכרות בינוניות ואפילות, כיון דאותם הזמנים נקבעו לזמן רביעה, וע"כ שפיר קאמר הגמ' דברייתא דרשב"ג אתיא כר' יוסי.
אך עדיין קשה הא דקאמר:
בשלמא רביעה ראשונה לשאול שלישית להתענות שני' למאי, ולפ"ד הרמב"ם הרי לר' יוסי גם להתענות הוי ברביעה שניי', דהיינו ר"ח כסלו. ואין לפרש דרביעה שלישית היינו רצה לומר הזמן השלישי של רביעה שניה, דהיינו בשנה אפילה, וזהו ר"ח כסלו, כמו שאמר ר' יוסי. דא"כ, הא דבעי:
"שניה למאי", הכוונה הזמן רביעה ב' בשנה בינונית, וא"כ, לפ"מ דמסיק דהיינו לזיתים, שמותרים כל אדם בשכחה של זיתים משתרד רביעה ב', יהי' הדין בזה משתרד רביעה ב' בשנה בינונית, דהיינו בכ"ג בחשון, והרמב"ם בפ"א מה' מת"ע הי"א פסק להדיא דהדין בזה משתרד רביעה ב' בשנה אפילה, והיינו מר"ח כסלו, וא"כ ע"כ שמפרש דרביעה ראשונה שניה שלישית היינו כפשוטו, ולא מיירי כלל בבכירה אפילה ובינונית אלא ברביעה א' וב' וג' ממש. וא"כ שוב קשה כנ"ל.
והי' נראה לכאורה לומר בדעת הרמב"ם, דביורה אין בו כלל שלשה רביעות אלא שנים, רביעה ראשונה ושניה, והא דקאמר הגמ':
"שלישית להתענות", הכוונה על מלקוש, ולגשם מלקוש קרי רביעה שלישית, ולהתענות דקאמר היינו לענין סוף ימי התענית של גשמים דאין מתענים אלא עד סוף זמן המלקוש, כדתנן לקמן דהיינו עד שיצא ניסן. אמנם לקמן ברפ"ג בגמ' משמע להדיא, ד"שלישית להתענות" היינו לענין התחלת התענית. ואולי גם שם יש להרמב"ם גירסא אחרת. וצ"ע.
ב
כתב רבינו ירוחם, הובא בב"י באו"ח סי' תקמ"ט:
ג' בתשרי שבו נהרג גדלי' בן אחיקם אמרו כי בר"ה נהרג ונדחה תעניתו ליום חול. עכ"ל.
ולכאורה, הא דנדחה לג' בתשרי, זהו משום שעושין ב' ימים ר"ה. אבל בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראייה במקום שהיו שלוחי ב"ד מגיעין, שהיו עושין ר"ה רק יום א', היה נדחה הצום ליום ב' בתשרי. וא"כ קשה מהא דאיתא בר"ה ד' י"ט: הבמ"ע בזמן שביהמ"ק קיים ותיפ"ל דהו"ל יום שנהרג גדליה בן
ג
הטור בסי' תק"פ כתב בשם הבה"ג:
אלו הימים שמתענים בהם מן התורה וכל המתענה בהם לא יאכל וישתה עד הערב בא' בניסן מתו בניו של אהרן בי' בו מתה מרים וכו', והולך ומונה כ"ג תעניות שבכל חדשי השנה ויש מהם שמתענה גם בר"ח כגון ר"ח ניסן ור"ח אב, ומסיים:
אלו ימי התענית שקבלו עליהם ישראל מן התורה. והב"י תמה, שלא ראה מעולם ולא שמע מי שנהג להתענות בהם. גם תמה על מי שתקנם, איך תיקן להתענות בר"ח. ובמג"א הביא בשם התניא וה, שבולי הלקט", שנשאלו הגאונים עליהם והשיבו שלא ידעו מי תקנם, ולכן אין להתענות בר"ח. והמג"א כתב שכן כתוב במגילת תענית, וא"כ נמצא שחכמי התלמוד תיקנום, וע"כ כתב שראוי להחמיר ולהתענות בהם.
ולענ"ד קשה, דאם תעניות אלו הם באמת תקנת חז"ל להתענות בהם, כדעת המג"א, איך יתכן שתעניות אלו שהם כ"ג מצות דרבנן לא יבוא מהם שום זכר בש"ס. והי' אפשר לומר, דחיוב תעניות אלו לא הי' אלא כ"ז שלא בטלה מגילת תענית. דמפני שאסרו בכל חודש ימים ידועים מלהתענות בהם ועשאום כיו"ט, ונמצא שנתמעטו עי"ז התעניות, וע"כ נגד זה תקנו אלו התעניות להתענות בהם בימים ידועים בכל חודש. אבל לאחר שבטלה מגילת תענית והותרו להתענות בכל הימים, אז ממילא בטלו אלו התעניות. וע"כ לא נזכרו בש"ס, משום דבזמן הש"ס כבר בטלה מגילת תענית. אך קשה הלשון, דקתני:
"וכל המתענה בהם לא יאכל וישתה עד הערב", דמשמע שתלוי ברצון המתענה להתענות, ולפי דעת המג"א הרי עפ"י דין כל אחד מחויב להתענות בהם. אחיקם א"ר לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו שלפניו נמי תיפ"ל דהו"ל יום שלאחר ר"ח וכו'. הרי מבואר להדיא, דאף שלא הי' ר"ה רק יום אחד, כדקאמר לאסור את שלפניו, אעפ"כ יום שנהרג בו גדליה נחשב ג' בתשרי ולא יום ב'.
וצ"ל, דכיון דבני הגולה שלא היו השלוחין מגיעים להם היו עושין ב' ימים ר"ה, מפני זה קבעו את יום גדליה בתחלה לג' תשרי לכל ישראל, אף למקומות שעושין ר"ה יום א', כדי שלא לחלק ביניהם ויהי' יום ג' קבוע לצום לכל ישראל ביחד.
וע"כ נראה לענ"ד עיקר, דמעולם לא תקנו שום חיוב להתענות בהם. והא דקאמר:
"ואלו הימים שמתענים בהם מן התורה", וכן הא דמסיים:
"אלו ימי תענית שקבלו עליהם ישראל מן התורה", הביאור הוא, דאלו הימים קבלו עליהם ישראל ויחדום ועשאום לימי תענית, דכל הרוצה להתענות יתענה בהם, וכאלו הם מיוחדין מן התורה להיות ימי תענית. וכן משמע במגילת תענית, דלאחר שמנה שם כל הימים שאסרום בתענית ועשאום ליו"ט מפני הניסים שאירעו בהם, ע"ז מסיים, דאלו הימים מיוחדין לתענית כאלו הם מן התורה ואפי' אם יארע בהם ניסים אין בכח חכמים לאסרם בתענית דכבר קבלו עליהם ישראל ועשאום לימי תענית. ובזה מתורץ מה שהקשה הב"י, דאיך תקנו להתענות בר"ח ניסן ואב. משום דאיסור התענית בר"ח אינו אלא מדרבנן ואלו ב' ר"ח ניסן ואב לא יכלו רבנן לאסרם בתענית, דכבר קבלו עליהם ועשאום לימי תענית. ונמצא, דבאמת אין שום חיוב להתענות בהם, אלא שיחדום לתענית, דכל הרוצה להתענות יתענה באלו הימים. וזהו דמסיים:
"וכל המתענה בהם לא יאכל וישתה עד הערב". ובזה ניחא מה שלא הוזכרו בש"ס, כיון שמעולם לא תקנו בהם שום חיוב להתענות.
וראיה לזה הפירוש, ממה דמסיים שם:
ועוד גזרו רבותינו שיהיו מתענין בב' וה' מפני ג' דברים על חורבן הבית ועל התורה שנשרפה ועל חילול ה', וזה ודאי ידוע שאין שום חיוב להתענות בהם, אלא הביאור הוא שגזרו רבותינו שיהיו מתענין כל הרוצה להתענות, והיינו שיחדום לתענית, מפני שהם ימי רצון, כדאיתא בתנחומא ובמס' סופרים.
ד
כתב המרדכי בפ"ק דר"ה, דאסור להתענות בט"ו בשבט, משום דהוי ר"ה לאילנות, דלא אשכחן תענית בר"ה, וכיון דתנן ארבעה ראשי שנים הן בהדי הדדי כולם שוים זל"ז דאין מתענים בהם. וכן הוא בהגמי"י פ"א מה' שופר בשם ריצב"א. וכן פסק בשו"ע או"ח סי' תקע"ב.
ולכאורה לפ"ז גם בא' באלול, לבד דאסור להתענות בו מטעם ר"ח, אסור נמי להתענות בו משום דהוי ר"ה למעשר בהמה, דהרי כולם שוים זל"ז לענין תענית. ואולי דאיכא בזה נפ"מ לדינא. והנה, לדעת הרמב"ם בפ"ז מבכורות ה"ו, שפסק כר"א ור"ש דא' בתשרי הוא דהוי ר"ה למעשר בהמה ולא א'
ה
ר"ה ד' כ"ו: ובתעניות וכו' שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות. ופרש"י:
שמצות היום בחצוצרות דלכנופיה בעלמא נינהו וכל כנופי' בחצוצרות דכתיב והיו לך למקרא העדה. עכ"ל.
לכאורה קשה, למה לי' לרש"י לומר שהמצוה בחצוצרות מטעם דלכנופי' נינהו וכל כנופי' בחצוצרות, הלא זו היא מצות עשה מפורשת לתקוע בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא על הצבור, כדכתיב:
כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם ותקעתם בחצוצרות, ובספרי מרבינן מהצר הצורר דלאו דוקא מלחמה, אלא ה"ה אפי' ירקון ושדפון וכו' וכל הצרות שיצר לכם.
ו
תענית ד' י"ח: דתניא בכ"ח בו אתת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מן אורייתא שפעם אחת נגזר על ישראל שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות וכו'. הנה, על מה שגזרו על ג' מצות אלו:
תורה ומילה ושבת, יותר מעל כל תרי"ג מצות, עיין במהרש"א בר"ה ד' י"ט מה שכתב בזה.
ולענ"ד נראה, דהנה בס' "דרך עץ החיים" להגרמ"ח לוצאטי ז"ל כתב:
הוגד לנו שבימי המנוח החסיד המקובל הגדול הרב ר' שמעון אעסטריפאליער כשהי' הגזרה ר"ל בשנת ת"ח השביע הרב הנ"ל לס"א ושאל אותה על מה ולמה אתה מקטרג על עמנו בנ"י יותר מכל האומות והשיב לו יתבטל מכם ג' דברים אלו ואחזור מקטרוגי ואלו הן שבת ומילה ותורה מיד השיב לו הרב הנ"ל יאבדו הם כהנה וכהנה ואל יתבטל אות א' מתוה"ק חלילה. עכ"ל. הרי מבואר, שהשטן מקטרג על ג' מצות אלו יותר מעל כל המצות. וטעם הדבר נראה, משום דבכל תרי"ג מצות לא מצינו שיהיו נקראין בשם ברית אלא אלו הג' לבד:
גבי שבת כתיב:
ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת באלול, ובתשרי הרי בלא"ה אין מתענין בו מטעם ר"ה. אך לדעת הסמ"ג בעשין רי"ב, שפסק כר"מ דא' באלול הוא דהוי ר"ה למעשר בהמה, יהי' אסור להתענות בו נמי מטעם ר"ה.
ואפשר דבזמה"ז, כיון דרבנן אסרו להפריש מעשר בהמה, משום תקלה, כדאיתא בבכורות ד' נ"ג, ועקרו לגמרי מצוה זו בשוא"ת, וכיון שאינו נוהג בזמה"ז מצוה זו ממילא בטל הר"ה שלו. וכן מסתברא.
ובבעל המאור בהאי פירקא מבואר, שתקיעת חצוצרות בתעניות הוא מדרבנן והמודר הנאה מחבירו אסור לו לתקוע בחצוצרות. משמע דסבר דהוי אסמכתא בעלמא הא דמרבינן כל הצרות. אך מכל הפוסקים משמע דהוי דאורייתא.
ונראה בדעת רש"י, דסבר כהרשב"א, הובא במ"מ פ"א מתענית, דמעיקר הדין לא בעינן דוקא החצוצרות, דגם בשופר מקיימין מצוה זו, ובאיזה מהן שירצה יתקע, וע"ז הוסיף רש"י, דמ"מ יותר מצוה היא בחצוצרות, משום דלכנופי' נינהו וכל כנופי' בחצוצרות. לדורותם "ברית" עולם:
גבי מילה כתיב:
ואתה את "בריתי" תשמור וגבי תורה כתיב:
אם לא "בריתי" יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. והנה, אף שהשם כרת ברית עם ישראל בחורב על כל התרי"ג מצות, זהו בכללות, אבל בפרטות לא מצינו שום מצוה שיהי' עלי' כריתות ברית אלא אלו הג' הנ"ל, והן הן עיקר הקשר הנצחי והברית בין ישראל לאביהם שבשמים. ומפני זה מצינו, שאלו ג' מצות הנ"ל חלוקים הם מכל התרי"ג מצות בזה שחיובן הוא גם על הקטנים:
מילה - בן שמונת ימים ימול לכם כל זכר, שבת - לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך, שהאב מוזהר על בנו קטן מדאורייתא, כדאיתא במכילתא, ובשאר מצות חינוך הוא רק מדרבנן:
תורה - ולמדתם את בניכם. דמצות אלה, שהן ברית בין ישראל לאביהם שבשמים, מוכרחות להתקיים גם בקטנות. וע"כ הקטרוג על אלו המצות הוא גדול יותר מעל כל המצות, מפני שהשטן משתדל להפסיק ולבטל עיקר הקשר והברית מעל ישראל. וכתוצאה מזה הן הן הגזירות של האומות, שתמיד בכל הדורות היו משתדלים להשבית את ישראל מאלו ג' מצות הנ"ל.