אור ברסלב

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

יום הכפורים

סעודת פורים

יומא ד' ע"ג: יוהכ"פ אסור באכילה ושתי' וברחיצה וכו' והמלך והכלה ירחצו את פניהם. וכתבו התו"י:

לכאורה משמע שכל אלו הענויים חוץ מאכילה ושתי' מדרבנן מדשרינן למלך וכלה לרחוץ ושיש חטטין בראשו סך כדרכו מיהו כל הני איכא לדחויי דאין אסור מן התורה אלא רחיצת כל גופו וסיכת כל גופו והלכך מדרבנן לא גזור בהני.

וראיתי להגדול ממינסק בהגהותיו למשניות כאן שהקשה, דנהי דאין אסור מן התורה אלא רחיצת וסיכת כל הגוף, מ"מ למה לא יהא אסור רחיצת וסיכת מקצת הגוף מטעם חצי שיעור אסור מן התורה.

ולענ"ד הדבר פשוט, דחצי שיעור אסור לא נאמר אלא במקום דבעינן שיעורין, אבל הכא גבי רחיצה וסיכה הא דבעינן כל הגוף אין זה מטעם דינא דשיעור כלל, אלא דאינו דומה הנאה הבאה מרחיצת מקצת הגוף לההנאה הבאה מרחיצת וסיכת כל הגוף, ומה שאסרה התורה אינה אלא אותה הנאה הבאה מרחיצת וסיכת כל הגוף, אבל הנאה הבאה מרחיצת וסיכת מקצת הגוף לא אסרה התורה כלל, ומותרת לגמרי, כיון שאינה אותה ההנאה שאסרתה התורה.

ג

שם: האוכל ככותבת הגסה והשותה מלא לוגמיו חייב. המנ"ח במצוה שי"ג כתב, דאם כרך האוכלין בסיב ואכלן ביוה"כ, דפטור. אף דעיקר האיסור ביוה"כ תלוי ביתובי דעתא כדכתיב:

אשר לא תעונה, וליתובי דעתא סגי בהנאת ומילוי המעיים גרידא, מ"מ בעינן נמי מעשה אכילה והיינו הנאת הגרון. וראייתו, מהא דבעינן גם גבי יוה"כ אכילה בכדי אכילת פרס, שזהו שיעור צירוף במעשה אכילה, והיינו הנאת הגרון. דאי לא בעינן רק מילוי המעיים גרידא, א"כ אפי' אכל השיעור ביותר מכדי אכילת פרס ג"כ יתחייב, כיון דבמעיים הם שיעור שלם.

ולענ"ד אינו נראה כן. דהרי בהדיא תנן, דהשותה מלא לוגמיו חייב, והוא פחות מרביעית, כדאיתא בגמ' שם ד' פ', אף דבכל מקום דבעינן מעשה שתיי' אין שתיי' פחות מרביעית. הרי להדיא, דבאיסור יוה"כ לא בעינן כלל מעשה שתיי' ואכילה, משום דלא כתיב בי' אכילה ושתי', אלא לשון עינוי. ומה"ט כתב השאג"א, דגם אם אכל שלא כדרך אכילה ג"כ חייב ביוה"כ, דלא כתיב בי' אכילה.

ומה שהביא ראי' מהא דבעינן צירוף בכדי אכילת פרס, אין זה מטעם מעשה אכילה, אלא מטעם יתובי דעתא. דכך שיערו חכמים, דביותר מכדי אכילת פרס לא מיתבא דעתי', אף שיש בו מילוי מעיים. אבל אין זה מטעם דין שיעור צירוף אכילה הנאמר בכל התורה כולה. כן איתא להדיא בגמרא ד' פ': מתקיף לה רבא כזית בכדי אכילת פרס וכותבת בכדי אכילת פרס א"ל אביי קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתי' בטפי מהכי לא מיתבא דעתי'.

ג

יומא ד' פ"ד: תניא מחמין חמין לחולה בשבת וכו' מפני שספק נפשות דוחה את השבת ואין עושים דברים הללו לא ע"י נכרים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל. וכתב הרא"ש:

ואפי' יש שם קטנים לעשותם מיד חיישינן זימנין דליתנהו ואתי לאהדורי בתרייהו.

לכאורה זה ניחא אם נימא כדעת רבינו מאיר, הובא ברא"ש, דסבר דפקוח נפש הותרה בשבת, וע"כ מותר לעשות בגדולים אפי' אם מזומנים קטנים לעשות. אבל להסוברים דפקוח נפש לא הותרה בשבת, אלא דחויה, וכמו טומאה שדחויה בצבור ולא הותרה, ולענין טומאה הרי קיימ"ל דכל כמה שיכולין לעשות בטהרה ובכהנים טהורים מהדרינן עליהם ולא תעשה בטומאה, וא"כ כמו"כ כאן לענין פקנ"פ, כל כמה שיכולין לעשות בהיתר ע"י קטנים לא תדחה שבת לעשות בגדולים, וא"כ כיון שעפ"י דין תורה אם מזומנים קטנים לעשות אסור לעשות בגדולים איד מתירין לעשות בגדולים השתא משום חשש פעם אחרת, שמא לא יהיו הקטנים מזומנים ואתי לאהדורי בתרייהו, הרי משום אותו החשש פקנ"פ של פעם אחרת אין כאן השתא המתיר של הפקנ"פ ההוא, שהרי עדיין לא בא לידי המקרה, ומשום הפקנ"פ דהשתא הרי אפשר בקטנים, ואיך מתירין בגדולים.

ונראה, הא דצריך לחזור אחר כהנים טהורים כדי שיעשה בטהרה, אין זה אלא לכתחילה, למצוה, כדמשמע לשון הגמ':

"מהדרינן אכהנים טהורים". אבל ודאי דגם במקום כהנים טהורים אם הקריבו כהנים טמאים דהקרבן כשר, דטומאה דחויה בצבור אף במקום שאפשר לעשות בטהרה. ולפ"ז, גם לענין פקנ"פ, אף דאפשר בקטנים, מותר לעשות בגדולים, ורק לכתחילה מצוה לעשות בהיתר ע"י קטנים אם אפשר. וע"כ שפיר כתב הרא"ש, דמשום חשש פעם אחרת, שלא יבוא הדבר לידי התרשלות בפקנ"פ, אין כאן מצוה לעשות בקטנים. אך דעת הריא"ז והאו"ז דלא כהרא"ש, וסברי דבאמת אם מזומנים קטנים לעשות אין לעשות בגדולים. עיין בפוסקים בזה.

דעת הרמב"ן בת"ה, דאף דפקנ"פ דוחה שבת, אם אפשר לעשות המלאכה בשינוי שלא יתחלל בה שבת מדאורייתא, משנין ואין מחללין שבת, והוא שלא יתאחר צרכו של חולה כלל בשינוי זה. והרמב"ם בפ"ב מה' שבת הי"א חולק ע"ז ודעתו שאין צריך לשנות. עיין במ"מ שם. ולכאורה תליא זה בפלוגתת הראשונים אם פקנ"פ דחויה בשבת או הותרה. דאם דחויה, כל כמה שאפשר לעשות בהיתר שלא תדחה שבת, מהדרינן לעשות בהיתר ע"י שינוי; משא"כ אם הותרה לגמרי לא צריך לשנות. אמנם אחר העיון נראה, דאפי' אם פקנ"פ הותרה לגמרי בשבת, מ"מ אין ההיתר אלא דוקא על מה שהוא צורך להחולה, משא"כ כל מלאכה שאינו צורך להחולה אין ע"ז שום היתר של פקנ"פ בשבת. וא"כ, כל מלאכה שאפשר לעשותה בשינוי, נמצא כשעושה אותה כדרכה אינה מצרכי החולה כלל, שהרי סגי לו במלאכה בשינוי. ונמצא שעל אותה המלאכה כדרכו אין עלה ההיתר של פקנ"פ, כיון שאינו צריך למלאכה כדרכו. ומפני זה אמרינן שמאכילין אותו הקל הקל, אף שפקנ"פ הותרה, משום דבמקום שיש קל אין החמור מצרכי החולה ואין עליו ההיתר של פקנ"פ כלל. ובדעת הרמב"ם שאינו מצריך לשנות צ"ל, דהוא מטעם חשש שלא יבוא לידי איחור בצורכי החולה אם יצטרך לשנות. ובלא"ה ע"כ צ"ל כן בדעת הרמב"ם, דהרי כתב להדיא שם דסכנת נפשות דחויה אצלה השבת ולא הותרה, וא"כ ודאי דאם אפשר לעשות בהיתר ע"י שינוי דצריך לשנות. וע"כ דסבר הרמב"ם דאי אפשר לשנות משום חשש איחור בצורכיו של החולה.

בדבר מה שנשאל הראב"ד, בחולה מסוכן אם צריך לבשר ואין שחוט אלא נבילה, איזה מהם עדיף, אם לשחוט לו בשבת או להאכילו הנבילה המוכנת לפניו, וכתב ע"ז הרא"ש וז"ל:

ורבינו מאיר השיב בתשובה ע"ז והביא דמיון מאוכל נפש ביו"ט דשוחטין ביו"ט דאיכא עשה ול"ת באיסור מלאכה ומאכל נבילה דאין בה אלא לאו או לומר לנכרי לנחור עופות דליכא אלא איסור דרבנן אלא כיון דהתורה התירה אוכל נפש ביו"ט הוה לדידן כל אוכל נפש ביו"ט כמו בחול וה"נ כיון שהתורה התירה פקנ"פ הוי כאילו עשאה בחול והיכא דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל ושחוטה המאכל מותר אבל הנבילה המאכל עצמו אסור. עכ"ל. הנה, אף דפקנ"פ הותרה בשבת, ע"כ לאו דוקא איסור שבת הותר אצלה, אלא גם כל האיסורים הותרו אצל פקנ"פ, וא"כ מאי חזית דאמרת דשבת הותרה אצלו והוי כעושה בחול, הרי גם איסור נבילה הותר אצלו והוי כהיתר גמור, וא"כ נימא דמאכילין אותו הקל, דהיינו הנבילה, ולא איסור שבת,- צ"ל דההיתר של פקנ"פ לכתחילה חל על מה שהוא צורך להחולה, ואצלו הרי הצורך לשחוטה ולא לנבילה, דמאכילין אותו הקל הקל, ואף שכדי להמציא לו שחוטה צריך לחלל שבת, שהוא איסור יותר חמור, זהו רק אצלינו, אבל אצל החולה עצמו הוי השחוטה אכילתו היתר גמור, משא"כ נבילה, וכיון שצרכו של החולה הוא לשחוטה ממילא חל ע"ז ההיתר של פקנ"פ, ושוב הוי כהיתר גמור וכאילו עושה בחול.

ד

יומא ד' פ"ג: ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה טבל ושביעית שביעית וכו'. וכן תניא בירושלמי כאן בהל"ה, ומיבעיא בירושלמי:

חלה וערלה צריכה, ופי' הקה"ע, דמיבעיא איזה מהן נותנין לו דערלה אסור בהנאה וחלה עון מיתה. לכאורה קשה, דמה מיבעיא לי', דודאי עון מיתה יותר חמור מלאו גרידא, אף שהלאו הוי גם על ההנאה.

והי' אפשר לומר, עפ"מ שכתב כאן הר"ן, דאיסור נבילה הוא יותר חמור מאיסור שחיטה בשבת, משום דאיסור שחיטה בשבת אף שהוא חמור בסקילה מ"מ הרי אינו עובר עליו אלא פעם אחת, משא"כ באכילת נבילה הרי הוא עובר על כל כזית וכזית, ואיסור לאו הרבה פעמים הוא יותר חמור מאיסור חמור פעם אחת. ולפ"ז הי' נראה לכאורה לומר, דלהסוברים שלוקין על איסורי הנאה לא צריך כזית, אלא לוקין על כל כל-שהוא וכל-שהוא. דרק באכילה מצינו שיעור כזית, דאין אכילה פחותה מכזית, משא"כ באיסור הנאה לא מצינו שום שיעור. וא"כ לפ"ז נמצא, דאיסור ערלה, אף שאינו אלא לאו גרידא, הוא יותר חמור מחלה אף שהיא במיתה, משום דערלה כיון דהוא אסור בהנאה נמצא דעובר על כל משהו ומשהו מכזית, משא"כ בחלה אינו עובר על הכזית אלא פעם אחת. וזהו דמיבעיא לי' להירושלמי אם איסור לאו הרבה פעמים הוא יותר חמור מאיסור חמור פעם אחת או לא.

שוב ראיתי בירושלמי פ"ו דתרומות ה"א, דקאמר שם הגמ', דמודה רשב"ל לר' יוחנן באיסורי הנאה דחצי שיעור אסור מן התורה. ואם נימא דבאיסורי הנאה לא צריך שום שיעור, א"כ מה שייך בזה חצי שיעור, הרי כל משהו ומשהו הוי כולי שיעור. הרי להדיא, דגם באיסורי הנאה צריך שיעור, ובדליכא שיעורא אז אתינן עלה מטעם חצי שיעור אסור מן התורה.

אך צ"ע בכמה הוי שיעורו. והנה, הרמב"ם בפ"י ממאכלות אסורות ה"ז וה"ט כתב, שאינו לוקה על ערלה וכלאי הכרם אלא על אכילת כזית, ולפ"מ שביאר המ"מ את דברי הרמב"ם בפ"ח ממאכלות אסורות הט"ז, שכתב, שכל מאכל שאסור בהנאה אין לוקין על הנאתו אלא א"כ אכלו, דהוא מטעם דכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה, ודבריו מוכרחין הם מסוגיא דפסחים ד' כ"ד, יעו"ש, וא"כ, אם נימא דעל איסורי הנאה לוקין גם על פחות מכזית, א"כ קשה, למה לא ילקה גם על אכילת פחות מכזית בערלה וכלאי הכרם מטעם איסור הנאה, דהרי כשאכלן אז לוקה גם על ההנאה, דהוי דרך אכילה, לפ"ד המ"מ. וע"כ מוכח דעת הרמב"ם, דגם באיסורי הנאה שיעורן בכזית דוקא, ובפחות מכזית אין לוקה גם על ההנאה.

שוב הראוני בתשו' הגרעק"א סי ק"צ, שכתב בפשיטות, דאיסורי הנאה שיעורן בפרוטה. ותמהני, דזה נגד דעת הרמב"ם הנ"ל. גם תמוה, מה שייך שיעור פרוטה לענין איסור, דבשום מקום לא מצינו שיעור פרוטה רק לענין ממון, וגם הא דהקדש איסורו בפרוטה הוא ג"כ מטעם ממון, דעיקר איסור מעילה הוא מטעם גזל גבוה, וכן כתבו התוס' בב"מ פ' השוכר את הפועלים. ובטעם ספיקו של הירושלמי הנ"ל בחלה וערלה צ"ע.

ה

חולין ד' ט"ו: הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא והמבשל לחולה בשבת אסור לבריא. והטעם, משום דבמבשל חיישינן שמא ירבה בשבילו, אבל שוחט, דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, לא שייך ריבוי. והמנ"ח במצוה ל"ט הקשה, דהא גם בשוחט, נהי דא"א לכזית בלא שחיטה, מ"מ שייך שפיר גבי' שמא ירבה, כגון שאין צריך אלא לשחיטת עוף והוא ישחוט בהמה גדולה, וא"כ למה לא חיישינן גם בשוחט בשבת לחולה שמא ירבה לבריא בכה"ג, לפ"ד הר"ן בפ"ק דביצה דריבוי בשיעורא הוי איסור תורה.

ולענ"ד נראה פשוט, דהאיסור ריבוי בשיעור לא שייך אלא במבשל בשבת, דשם האיסור מלאכה הוא בישול האוכל, דהיינו מה שהאוכל נעשה מבושל, וע"כ כל מה שמרבה לבשל יותר אוכלין הוי יותר איסור, וכן לענין מלאכת קוצר בשבת, אם אמדוהו לחולה שצריך לב' גרוגרות, דמבואר במנחות ד' ס"ד דאסור לקצור ג' גרוגרות אף שהם בעוקץ אחד משום דמרבה בשיעורא, התם ג"כ האיסור הוא בצירוף מה שהדבר נעשה קצור, וע"כ אם ע"י הקצירה נקצרו יותר גרוגרות הוי יותר איסור. משא"כ לענין שוחט בשבת, כיון שהאיסור של שחיטה הוא משום נטילת נשמה ולא משום הבשר שנעשה שחוט, וא"כ אין שום חילוק בין נטילת נשמה של בהמה קטנה לבין נטילת נשמה של בהמה גדולה, ואין כאן בזה שום מרבה באיסור. וזה פשוט.

ו

כריתות ד' י"ח: איתיבי' רבא אכל היום אכל למחר וכו' ואפי' מכאן ועד ג' שנים מניין שמצטרפין זע"ז ת"ל תמעול מעל ריבה ואמאי הא כיפר עלי' יוהכ"פ אמרי כי מכפר יוה"כ על כולי' שיעורא על פלגא דשיעורא לא מכפר. המ"ל בפ"ג משגגות ה"ט התפלא ע"ז, דלמה יוה"כ אינו מכפר על חצי שיעור, הלא כ"ש הוא דאם מכפר על שיעור שלם כ"ש על חצי שיעור.

ולענ"ד נראה, דאין כוונת הגמ' כלל לומר דאינו מכפר על חצי שיעור. דודאי אם לא אכל רק חצי שיעור ולא השלים אח"כ לשיעור שלם דודאי דיוה"כ מכפר עליו מכ"ש משיעור שלם, וכמו שהקשה המ"ל, דאם על איסור חמור מכפר כ"ש על איסור קל. אלא כוונת הגמ' היא לומר, דכיון שלאחר יוה"כ שוב אכל חצי שיעור עד שהשלים לשיעור שלם, נמצא למפרע כשאכל החצי השיעור ביוה"כ עבר עליו באיסור לאו של מעילה, דהרי נעשה השתא שיעור שלם, אלא דכיון דעבירת הלאו נגמר השתא לאחר יוה"כ אבל בשעתו ביוה"כ לא הי' עדיין עבירת לאו רק איסור עשה של חצי שיעור, נמצא שלא הי' בכח יוה"כ לכפר רק העבירה שנעשה בשעתו בעת יוה"כ, דהיינו עבירת עשה של חצי שיעור, ע"ז הוא דכיפר יוה"כ, אבל לא על עבירת הלאו שנגמר אח"כ. וזהו דקאמר הגמ':

"כי מכפר יוה"כ על כולי שיעורא", פי', אם אכל כל השיעור ביוה"כ אז הוא דמכפר עליו יוה"כ, "על פלגא דשיעורא לא מכפר", פי', אם לא אכל ביוה"כ רק פלגא דשיעורא ואח"כ השלים לשיעור שלם ע"ז הלאו הנגמר אח"כ אין יוה"כ מכפר.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה