עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
אנינות ואבלות · ד
שמחות פ"ב:
המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו אבל עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד החיים וכללו של דבר כל שהוא כבוד חיים מתעסקין בו. והרמב"ם בפ"א מה' אבל הי"א כתב, דגם אין מתאבלין עליו. והרמב"ן בת"ה כתב:
ונ"ל דאין קורעין לכבוד קאמר אבל קרובים הראוים להתאבל קורעים דקריעה חיובא הוא ואם תאמר זה שאינו עושה מעשה עמך פטורים ממנו אף הם לא ינהגו עליו אבילות ואיך עומדים עליו בשורה ואומר עליו ברכת אבלים אם אין נוהגים עליו אבילות. עכ"ל.
ונראה, דגם להרמב"ם מאבד עצמו לדעת הוי עושה מעשה עמך. דלא מקרי אינו עושה מעשה עמך אלא א"כ עושה עבירה להכעיס, או כשרגיל בעבירה אפי' לתיאבון, כדאיתא ברא"ש ובמרדכי. וכן פסק ביו"ד סי' ש"מ. ועיקר הדין מאבד עצמו לדעת אינו אלא תקנת חכמים למנוע ממנו כל דבר שהוא כבוד למת, מפני שהוא גרם לעצמו. וסבר הרמב"ם דגם אבילות הוי כבוד המת, ומפני זה מונעין ממנו גם אבילות.
ובזה יבואר מה שכתב הרמב"ם בפ"ב מה' אבל ה"ח:
כל אותן שאמרו שאין מתאבלין עליהן כגון הרוגי ב"ד ושפרשו מדרכי צבור והנפלים והמאבד עצמו לדעת אין הכהן מתטמא להן, עכ"ל, והקשה הרדב"ז, דלמה לא כתב הרמב"ם שאם נטמא לכל אלה דלוקה עליהן, כמו שסיים הרמב"ם בסמוך גבי נטמא לאחר סתימת הגולל דלוקה:
ולפי הנתבאר, דמאבד עצמו לדעת אינו אלא תקנת חכמים אבל מדאורייתא מתאבל עליו ומטמא לו, א"כ לא שייך עליו חיוב מלקות. וגם בהרוגי ב"ד שאין מתאבלין עליהן ואין מטמא להן, כתב רש"י בסנהדרין ד' מ"ו, דהוא מטעם כדי שתהא בזיונן כפרה להן מפני זה מונעין מהם אבילות לבזותן, אבל מדאורייתא שפיר הם בכלל עושה מעשה עמך אם עבר לתיאבון ומתאבלין עליהן ומטמא להן, ורק מדרבנן הוא דאין מטמא להן [ובביאור הגר"א ביו"ד סי' ש"מ אות י' כתב, דהרוגי ב"ד אפי' אם העבירה היא לתיאבון ג"כ הוי להכעיס, כיון שהתיר עצמו למיתה, ומדאורייתא אין מתאבלין עליו. וזה דלא כרש"י הנ"ל] וא"כ לא שייך ג"כ עליהן חיוב מלקות. ואף דבנפלים ושפרשו מדרכי צבור מדאורייתא הוא דאינו מטמא להן, ולוקה עליהן, מ"מ כיון שהרמב"ם כלל בהדייהו גם הרוגי ב"ד והמאבד עצמו לדעת מפני זה השמיט מלכתוב דלוקה עליהן.
בענין טומאת כהנים לקרובים פליגי הראשונים, אם דוקא לצורך המת הוא דהותרה או אפילו שלא לצורך המת נמי הותר לטמא להם מפני כבוד המת. עיין ביו"ד סי' שע"ג בב"י ובשו"ע ס"ה. והדבר ברור דלא תליא זה כלל במחלוקת רש"י ותוס' בברכות ד' כ' ועוד ראשונים אי טומאת קרובים ומת מצוה הותרה לכהנים או רק דחויה. דאפי' אם נימא דהותרה, אפשר דלא הותרה רק לצורך עסק המת, וזהו כוונת התורה בהיתרה. וכן אפי' אם נימא דאינה רק דחויה, אפשר דהתורה דחתה טומאת כהנים אפי' מפני כבוד המת גרידא אף בלא צורך המת. וזה דלא כה"מנחת חינוך" במצוה שס"ד, שתלה הדבר זב"ז ונדחק הרבה בפסק השו"ע. יעו"ש.
רמב"ם פ"ג מה' אבל ה"י:
נשיא שמת הכל מטמאין לו אפי' כהנים עשאוהו כמת מצוה לכל מפני שהכל חייבין בכבודו וכן הכל אוננין עליו. עכ"ל. מקור הדין הוא בפסחים ד' ע' ובירושלמי נזיר פ' כה"ג. וה"משנה למלך" הקשה מזה, על הא דאיתא בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ג:
ויזבחו לה' שלמים ויעלו עולות למחרת היום ההוא ניחא עולות למחרת היום ההוא שלמים למחרת היום ואין שלמים באים כב"ש א"ר יוסי ב"ב דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר, וקשה, דאיך הקריבו למחר, הא כיון דהכל מטמאין לנשיא א"כ כל ישראל היו טמאי מת, דכבר נטמאו בעצרת, ובעו הזאה שלישי ושביעי:
ותירץ, דישראל לא נטמאו כלל לדוד משום המצוה דחל חיובא עליהם, דהיינו מצות ראייה חגיגה ושמחה, דאם היו מטמאים לו היו מבטלות מצות אלו, מש"ה לא נטמאו. ולענ"ד תירוצו תמוה. דהרי מת-מצוה דוחה כל המצות אפי' פסח ומילה, כדאיתא בברכות ד' י"ט, וא"כ בנשיא, כיון דיש לו דין מת מצוה מפני שהכל חייבים בכבודו, היו כולם חייבין לטמא לו, ולא הי' להם להשגיח על מצות ראייה חגיגה ושמחה, כיון דמת מצוה דוחה אותם.
ונראה לענ"ד, דהא דהכל חייבין ליטמא לנשיא אינו אלא בשעה שעוסקין בו לקברו, דאז מוטל החיוב לכבדו ולטמא לו. וא"כ, כשמת דוד בעצרת לא הי' שום חיוב עדיין ליטמא לו באותו היום, כיון שלא נקבר בעצרת, דהרי אסור לקבור ביו"ט ע"י ישראל, ולא היו עוסקין בו שום עסק באותו היום, ורק היו אוננין עליו אנינות של תורה דהוא יום המיתה, ומפני זה לא הקריבו בעצרת, ולמחר מיהרו להקריב העולות והשלמים קודם שהתחילו לעסוק בעסק קבורתו, ושוב לא היו אוננין עליו, דמדאורייתא ביום קבורה שאינו יום המיתה ליכא אנינות, ואח"כ קברוהו ונטמאו לו כל ישראל.
כתב המרדכי, דמי שהוא רגיל לעשות עבירה אפי' לתיאבון שוב אינו נקרא עושה מעשה עמך ואין מתאבלין עליו. וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' ש"מ. ודוקא כשמת בלי וידוי, כמש"כ הש"ך בסי' שמ"ה. וכן לענין טומאה אין הכהן מטמא לו, דכל שאין מתאבלין עליו אין הכהן מטמא לו, כמש"כ הרמב"ם הנ"ל. וכן כתבו הטור ושו"ע סי' שע"ג, עיין בב"ח ריש סי' שע"ד. ולפ"ז, מי שאין משא ומתן שלו באמונה רק ברמאות ומשקר במדות ועובר על לאו דאונאה וגזילה במזיד לתיאבון מחמת חמדת הממון, כיון שהוא רגיל באלה עבירות כל ימיו, כמו שמצוי אנשים כאלה, אף שזהירים בכל שאר מצות התורה, אינם בכלל עושה מעשה עמך, ואם מתו אין מתאבלין עליהן, ואסור לקרוביהם הכהנים לטמא להם אם תקפה עליהם מחלתם או אם מתו פתאום ולא הספיקו להתודות לפני מותם.