עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן ע · ענף ב
ה
וכן מוכח מן הא דב"מ ד' ק' דאומר הלוקח גדול לקחתי והמוכר אומר אינו יודע דזכה בגדול. והקשה הנ"י שם ושארי ראשונים מזה על רב נחמן דס"ל דחזקת ממונא עדיף מברי. והוכיחו מזה דבגלגול שבועה אמרינן ג"כ מחשואיל"מ כמבואר שיטתם בח"מ סי' ע"ה סעי' ט"ו וקשה הא יש לחלק דשאני חזקת ממונא דעדיפא מחזקת מ"ק כמש"כ הש"ש והקצה"ח סי' ר"פ הנ"ל. בזה מצינו לרב נחמן דס"ל דעדיפא מן ברי. משא"כ בחזקת מ"ק כמו התם בזה אומר גדול לקחתי דלא שייך התם חזקת ממונא. והא אוקימנא המתניתין התם דקיימא באגם דלא שייך מוחזק אלא חזקת מ"ק. א"כ י"ל דבחזקת מ"ק מודה ר"נ למאן דס"ל ברי עדיף. ומדהוכיחו דין מחודש דבגלגול שבועה אמרינן מחשואיל"מ. מוכח דס"ל דאין לחלק בין חזקת מ"ק למוחזק ממש. וכמו דמצינו לר"נ דס"ל דחזקת ממונא עדיף מברי גבי אינו יודע אם נתחייבתי. ה"ה דחזקת מ"ק ג"כ עדיפא מן טענת ברי של חבירו. אלמא להדיא דלא מחלק בין מוחזק לחזקת מ"ק א"כ ה"ה במה דאמרו אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק ה"ה דנגד חזקת מ"ק לא מהני רובא. ובאמת מצאתי בשיטה מקובצת ב"מ ד' ק' שכתב לתרץ קושיות הנ"י הנ"ל דלכן זכה בגדול בטוען ברי משום דשאני חזקת מ"ק דבזה מודה ר"נ דברי עדיף. א"כ מצינו פלוגתת ראשונים בזה אי עדיפא חזקת ממונא מחזקת מ"ק או לא. ועיין מזה בספרי נחל יצחק סי' ע"ה סעי' ט"ו ס"ק י"ב מזה:
ו
א"כ לפי מה דנתבאר בשם הרא"ש קידושין דס"ל דחזקת מ"ק שוה לחזקת ממונא דאין הולכין בזה אחר הרוב. א"כ לפי מש"כ החכם צבי דאם נסתפקנו אם מת המוריש דלהוריד יורשיו לנחלה זהו כעין הוצאת ממון. א"כ אף דזהו לא הוי מוחזק ממש. מ"מ יש לדונו כעין חזקת מ"ק א"כ לא מהני רוב נגדו. והא שכתבו בסי' רפ"ד גבי משאל"ס דיורדין לנחלה הטעם הוא משום דזהו רוב גמור וכמש"כ ביאור הגר"א זצ"ל. וזהו ע"פ שיטת התוס' בסנהדרין ד' ג'. ד"ה דיני ממונות כו' ואף להחולקים על שיטת התוס' הנ"ל עכ"ז י"ל דכיון דנאבד זכרו אז לכ"ע מהני הך רובא ויש להאריך בכ"ז. וחזינן דאף דהחמירו בעגונא עכ"ז מורידין היורשים לנכסי המוריש. א"כ במה דמצינו דסמכינן על היתירא דאתתא כש"כ דסמכינן להוריד יורשין לנכסי המוריש. ושאני ע"א דכי אקילו רבנן בסופה בתחילתה לא אקילו רבנן כמבואר בבכורות ד' מ"ו ע"ב. א"כ בנ"ד דנמצא השט"ח אצלו וגם הפאס וקוויטין. דלא מבעיא להסוברים דלא חיישינן לשאלה אף בשריותא דאתתא כש"כ דסמכינן בזה להוריד לנחלה ועיין ביבמות ד' ק"כ ע"ב בתוס' ד"ה כליו דחיישינן לשאלה כו'. ועיין בש"ך ח"מ סי' ס"ה ס"ק כ"ו. ואף להמחמירין דחיישינן לשאלה עכ"ז הא כבר כתב הנו"ב במ"ת סי' מ"ו דפאס הוא מידי דלא מושלי אינשי ולא חיישינן לשאלה. אך יש לחוש בנ"ד במה שלא נמצאו על הגוף אלא בסמוך לו. וידוע שיטת הב"ש בסי' י"ז ס"ק ס"ט בנמצא ארנקי בסמוך לו דחיישינן שמא מונח מקודם. ועיין בקצה"ח סי' רס"ב ס"ק ב' מש"כ שם. ובשיעור הסמיכות. ובמק"א הארכתי בדבריו:
ז
אמנם הצמח צדק בסי' ק"ו והובא בסוף קונטרס עגונות שכתב להקל אף בנמצא אצל ההרוג יע"ש. ועיקר דברי הצ"צ הוא להקל משום דלנפילה לא חיישינן והובא במראות הצובאות סעי' כ"ד ס"ק צ"ב. והמראות הצובאות פקפק שם על ראיות הצ"צ דשאני בכל נפילה דלא חיישינן לפי דהתם הנפילה והמציאה לא הוחזקה. משא"כ חשש נפילה לחוד י"ל דחיישינן ע"ש במרה"צ. ואפשר שזה תלוי בהא דב"ב ד' קע"ב ע"ב. דהרשב"ם פי' שם במה דאמרו שם לנפילה דחד כו' נפילה דרבים חיישינן דזהו נפילה דחד ומציאה דחד כו'. והתוס' שם ד"ה לנפילה דחד כו' לא הזכירו מציאה אלא נפילה לחוד א"כ לשיטת התוס' נפילה אף היכא דליכא מציאה ג"כ הוי חשש גרוע וכמשמעות הגמ' דיבמות ד' קט"ז דאמרו דלנפילה לא חיישינן משום דמיזהר זהיר בי'. ועיין בפני יהושע גיטין ד' כ"ז שכתב דאף בהוחזקו שני יוב"ש ושכיחי שיירות לא הוי רק חשש דרבנן ע"ש. והנכון עמו בטוב טעם ביותר לפי שיטת הצ"צ דנפילה לחוד הוי חשש גרוע לכן למיחש שמא נאבד מיוב"ש הב' לא חיישינן לנפילה. דהא מיוב"ש העומד לפנינו נאבד בודאי. כמש"כ התוס' בגיטין ד' כ"ז ד"ה כאן במקום שאין שיירות כו'. דכתבו דידוע דמזה יוב"ש נפל כו'. ומן יוב"ש אחר לא הוחזק לנו דנפל ממנו ע"כ לא חיישינן. וממה שכתבו התוס' בב"מ ד' כ"ב ד"ה אי דליכא סי' כו' דלא חיישינן שמשקר שאבד ממנו חפץ אלא חיישינן דכי היכי דממנו נאבד חפץ זה דלמא כן נאבד מאדם אחר כו' ע"ש. יש להוכיח מזה דנפילה בעצם הוי חשש מעליא רק נפילה ומציאה הוי חשש רחוק וכסברת המה"צ הנ"ל. דאל"כ קשה אמאי חיישינן דלמא נפל מאיש אחר. הא נפילה הוי חשש גרוע משום דמיזהר בי' אינשי. ודוקא במי שידוע דנפל ממנו הא חזינן דאיתרע ולא נזהר בו. אבל לנפילה דלא הוחזק לא חיישינן:
ח
אמנם לפמש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ד' דשאני התם דיש לדון דפריש מרובא דעלמא ואוקי רוב דנפילה לא שכיח נגד רוב דעלמא דכל דפריש מרובא קא פריש ע"ש. וכעת ראיתי דיש להסביר זה ביתר ביאור. לפמש"כ התוס' בב"ב ד' נ"ב וב"מ ד' קי"ז ושבועות ד' מ"ו באומר נגנבו ממני לא שייך לומר אחזוקי בגנבי לא מחזקינן דכמה גנבי איכא בעולם. ועיין מזה בספרי ח' אה"ע סי' ה' ענף ז' מזה. א"כ י"ל דה"ה בחשש נפילה דאף דנפילה בעצם הוי חשש רחוק משום דמזהר בי'. עכ"ז לא אמרינן כן אלא באיש פרטי משא"כ בכולל יש לחוש דכמה אנשים איכא דלא מזדהרי יפה. ע"כ הוי חשש נפילה חשש נכון וי"ל דזהו כוונת התוס' בב"ב ד' קמ"ב ד"ה לנפילה כו' בחילוקם כנ"ל. והא דב"ב ד' קע"ב דס"ל לרב הונא דאף לנפילה דרבים לא חיישינן. י"ל דשא"ה דהוי נפילה ומציאה לומר דאיש א' אבדו. וזה העומד לפנינו מצאו דס"ל לרב הונא דזהו חשש רחוק כמש"כ הרשב"ם שם והוי חשש גרוע. משא"כ נפילה לחוד היכא דיש רוב דעלמא המכחישו הוי ספק השקול. א"כ בחשש שני יוב"ש דלא שייך רוב דעלמא התם. שפיר כתב הפני יהושע דנפילה לחוד הוי חשש רחוק מה"ת ולא חיישינן אלא מדרבנן. ועפ"ז יש מקום יסוד נכון לדברי הפ"י הנ"ל ולדון כן לדינא ונפ"מ לכמה ענינים. ובעיקר דברי הב"ש והצ"צ הנ"ל הארכתי הרבה בכ"ז בקונטרסי על עגונות אשר יש לי בעז"ה ואין הפנאי גורם כעת להאריך בכ"ז: