עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן ע
נשאלתי ע"ד אודות א' שציוה לחלק נכסיו לצדקה אחר מיתתו. וכעת קבלו מכתב מהרב דק"ק טשערנאביל אשר נמצא א' הרוג סביבות מחנם ולא נמצא רק עצמות ראשו ועצמות רגליו ושער זקנו "טונקיל געל" ובסמוך לו נמצא תרמילו והי' בו שט"ח בחת"י המקבל עיסקא ממחנם והפאס וקוויטין ונאבד זכרו זה כמה שנים ואיש א' העיד שהי' שמה בעת שנהרג שמה וכן הי' קלא דלא פסק שנהרג איש הלז שם. ושאלו ממני אם יכולין לחלק המעות לצדקה או להוריד בתו לנכסיו:
ענף א
א
תשובה בעז"ה. מתחילה נבאר מה דמבואר בח"מ סי' רפ"ד סעי' ה' מי שטבע במים שאין להם סוף ואבד זכרו אף ע"פ שאין משיאין אשתו לכתחילה הרי היורשים נוחלים ע"פ כו' שלא החמירו בדברים אלו אלא מחמת איסור כרת. אבל לענין ממון כו'. ולכאורה יש להעיר בכ"ז דהא קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב משום דחזקת ממונא עדיף א"כ אמאי סמכינן הכא על הרוב דהא משאל"ס לא עדיף מרוב גמור ואיך מוציאין מחזקת המוריש. ועיין בתשובת חכם צבי סי' כ"א שכתב דלהוריד היורשים בנכסי המוריש הוי זה כעין הוצאת ממון וכמו דמבואר בסי' רפ"ד סעי' ב' דאין היורשים נוחלים עד שיביאו ראי' שמת מורישן. ובאמת אינו קשה כלל לפמש"כ ביאור הגר"א זצ"ל בח"מ סי' רפ"ד ס"ק ו' ועיין באה"ע סי' י"ז סעי' ל"ה עכ"ל. ושם באה"ע כתב הגר"א זצ"ל בס"ק קט"ז דלכן גובה כתובתה בנפל למים שאל"ס אף שאסורה להנשא דאף דקיי"ל כשמואל דלא אזלינן בתר רובא. רק ברובא דשכיח אף שמואל מודה כו' עכ"ל. וכעין זה הוא בתוס' סנהדרין ד' ג' ד"ה דיני ממונות כו'. ולולי זה יש לדון לפמש"כ השב שמעתתא שמעתא ד' פ' כ"ד דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב אין זה רק נגד מוחזק ממש. אבל היכא דאינו מוחזק אלא דיש לו חזקת מרא קמא שפיר מהני רוב להוציא אף נגד חזקת מ"ק וה"ה בקרקע נמי דחזקת בעלים אינו רק מצד חזקת מ"ק עכ"ל. א"כ לפ"ז יש לדון בהוצאת ממון מחזקת המוריש דהא לא שייך בזה מוחזק דהא המוריש אינו תפוס בהם דהא אינו כאן. אלא מצד חזקת מ"ק שייך למידן בזה דכיון דהוחזק הממון מתחילה בחזקת המוריש ועכשיו רוצים יורשיו לירד לנכסיו הוי זה נגד חזקת מ"ק דהוחזק להמוריש דהי' בעלים הראשונים ומהני רוב בזה דהא נגד חזקת מ"ק סמכינן על רוב. א"כ אף היכא דלא הוי רוב גמור כ"כ ג"כ סמכינן על רוב להוציא מהמוריש:
ב
אמנם דברי הש"ש הנ"ל אינם ברורים כ"כ. דהנה הטורי אבן למגילה באבני מילואים ד' ג' הקשה על הא דדיינינן דין מוקף חומה שאנו דנין בא"י מטעמא דאזלינן בתר רוב עיירות שקדמו הקיפן לישיבתן ול"ח דלמא ממיעוט היא. ותי' דה"מ דאין הולכין בממון אחר הרוב היכא שהוא מוחזק כו'. ואע"ג דקיי"ל קרקע בחזקת בעלים עומדת מ"מ הא מכירה גמורה היא וכבר יצא ע"י מכירה גמורה מחזקת בעלים לפיכך ל"ח למיעוטי עכ"ל. וכעין חילוק של הטורי אבן הנ"ל ראיתי להמשנה למלך פ' ט"ו ה' טוען ה' י"א שכתב ג"כ לחלק היכא שהי' מכירה וודאית רק דנסתפקנו אם הי' תנאי או לא דכה"ג ס"ל להרשב"א דלא מוקמינן בחזקת מ"ק ע"ש. וכ"כ הקצוה"ח בקונטרס הספיקות כלל ז'. אך י"ל שא"ה דתנאי מילתא אחריתי. עכ"פ חזינן דס"ל להטורי אבן דנגד חזקת בעלים ראשונים דזהו מעין חזקת מ"ק לא מהני רוב רק דשאני בבתי ערי חומה דהי' מכירה ברורה לפנינו ואיתרע חזקת מ"ק. וכן מצאתי להקצה"ח בקונטרס הספיקות של אחיו בכלל ו' אות י"א שנסתפק ג"כ אי מועיל רוב נגד חזקת מ"ק. ולסוף הכריע בלא ראי' מוכרחת דגם נגד חזקת מ"ק לא מהני רובא ע"ש. ויש לדון עפ"ז בהא דח"מ סי' רי"ח סעי' י"ט דהולכין שם אחר לשון רוב אנשי המקום כו'. והא בריש פ"ג דב"ק לא אמרו כן גבי חביתא. ועיין בשמ"ק לב"מ ד' ע' בפועלים דאיכא דמתגרי רובא כו' דאין הולכין בממון אחר הרוב כו' וקצרתי:
ג
ולענ"ד נראה להוכיח כשיטת הטורי אבן ודלא כהש"ש. מהרא"ש קידושין פ"ב סי' ח' גבי נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה וניסת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה. ורב אסי אמר אינה אוכלת כו' ומודה רב שאם מתה אינה יורשה כו'. וכתב הרא"ש שם דאף אם הוא מוחזק בנכסים אינה חזקה דנכסי קיימי בחזקת יורשי האב כו'. ואם היינו מפרשים לפי שרוב פעמים אין האב מוחה מסתמא כו' הילכך אכלה בתרומה דאזלינן בתר רוב ובממונא לא אזלינן בתר רובא כו' עכ"ל והא התם יורשי האב אינן מוחזקין בנכסים. והא דמוקמינן הנכסים בחזקת יורשי האב אין זה אלא כעין חזקת מ"ק משום דהוחזק נחלה באותו שבט כמבואר בב"ב ד' קנ"ח. וכמש"כ הרא"ש ביבמות פ"ד סי' ח' דלכן הקרוב ודאי יורשו משום שהוחזקה נחלה לאותו שבט ע"ש. א"כ מה דיורשי האב מקרי מוחזקין אין זה אלא מצד חזקת מ"ק. ואדרבה גרוע קצת מכל חזקת מ"ק דבכל חזקת מ"ק הי' לבעלים ראשונים מכבר זכות באותו הממון. משא"כ ביורשי האב לא הי' להם מעולם זכות בהנכסים רק מצד דהוחזקה הנחלה להם מתחילה מקודם לידת הספק בחזקתם. א"כ לא עדיפא מכל חזקת מ"ק. דמוקמינן בחזקת מ"ק מצד דהוחזק מתחילה בחזקתו. ואפ"ה כתב הרא"ש דלא מהני רוב בזה כיון דסותר לחזקת מ"ק. אלמא דס"ל להרא"ש להדיא דחזקת מ"ק עדיף מרובא. וכדס"ל להטורי אבן והקצה"ח בקונטרס הספיקות הנ"ל ודלא כהש"ש:
ד
וראיתי להקצה"ח בסי' ר"פ ס"ק ב' שהביא בשם התה"ד שכתב דלכן בספק אם ניתן לה בן לא חיישינן שמא ילדו דאף דאיכא רוב נשים מתעברות ויולדות עכ"ז לא חיישינן שמא ילדו משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ושאני חזקת ממון דהממע"ה ורובא לא מקרי ראי' ודומה להך דפ' החולץ ספק ויבם שבאו לחלוק כו'. וכן בנ"ד אשר האח הגדול לפנינו לירש את אחיו ואינו ידוע שום קרוב לירש יותר ממנו. א"כ אי לא משום רובא הי' הנכסים בחזקתן ואין כח ברוב להוציא ממון מחזקתו כו' עכ"ל התה"ד. והקצה"ח השיג על התה"ד ע"פ מה שכתב בש"ש שמעתא ו' פ"ז דהא דלא אזלינן בתר רוב בממון אין זה אלא במוחזק ממש. משא"כ בספק שנסתפקנו בקרקע אם מכרו מ"ק או לא שפיר מהני רובא. משום דמ"ק לא עדיפא מחזקת א"א דמעיקרא כיון דהשתא אין אדם מוחזק בה וע"ש. א"כ ה"נ אע"ג דהוחזק נחלה באותו שבט כל שאין אדם מוחזק בה מהני רובא עכ"ל הקצה"ח. ולענ"ד הנכון עם התה"ד דהא להדיא כתב כן הרא"ש בקידושין אשר הבאתי לעיל שכתב גבי ספק אם הבעל יורש או יורשי האב דכיון דמספק מוקמינן בחזקת יורשי האב לכן אף על רוב לא סמכינן להוציא מחזקת יורשי האב. והא התם אי נימא דהוי נישואין גמורין א"כ אין יורשי האב יורשים כלל. ואפ"ה לא מהני רוב להוציא מחזקתן. כש"כ בנידן של התה"ד דהאח גדול יורש לכה"פ מחצה ואיכא עליו שם יורש גבי אי נימא דאיכא בן קטן במדה"י. דודאי לא מהני רוב להוציא מן מה דהוחזקה הנחלה בחזקת האח הגדול. א"כ שפיר כתב התה"ד. ומדברי התה"ד הנ"ל מוכח ג"כ דס"ל כשיטת הטורי אבן הנ"ל ואחיו של הקצה"ח בקונטרס הספיקות הנ"ל. ומה שהוכיח הקצה"ח שם מדברי הרא"ש פ"ב יבמות שכתב בשם רב נטרונאי גאון בהי' לו שפחה והוליד ממנה בן דאם הוא ת"ח או אדם כשר ה"ז ירשנו. ואעפ"כ אינו נושא בת ישראל וכן פסק בשו"ע ח"מ ס"ס רע"ט. אלמא דגרוע מרוב דהא לא סמכינן ע"ז באיסור. ואפ"ה מוציאין ממון ממה דהוחזק הנחלה בחזקת היורשין ודאין עכ"ל הקצה"ח אין זה ראי' כלל לפמש"כ המ"מ פ"ד ה' נחלות. דשאני בירושה דבידו להנחילו למי שירצה והעמד חזקת כשרות נגד חזקת שפחות ונשאר דין מיגו כו'. והובא דברי המ"מ הנ"ל בבאר הגולה סוף סי' רע"ט:
ענף ב
ה
וכן מוכח מן הא דב"מ ד' ק' דאומר הלוקח גדול לקחתי והמוכר אומר אינו יודע דזכה בגדול. והקשה הנ"י שם ושארי ראשונים מזה על רב נחמן דס"ל דחזקת ממונא עדיף מברי. והוכיחו מזה דבגלגול שבועה אמרינן ג"כ מחשואיל"מ כמבואר שיטתם בח"מ סי' ע"ה סעי' ט"ו וקשה הא יש לחלק דשאני חזקת ממונא דעדיפא מחזקת מ"ק כמש"כ הש"ש והקצה"ח סי' ר"פ הנ"ל. בזה מצינו לרב נחמן דס"ל דעדיפא מן ברי. משא"כ בחזקת מ"ק כמו התם בזה אומר גדול לקחתי דלא שייך התם חזקת ממונא. והא אוקימנא המתניתין התם דקיימא באגם דלא שייך מוחזק אלא חזקת מ"ק. א"כ י"ל דבחזקת מ"ק מודה ר"נ למאן דס"ל ברי עדיף. ומדהוכיחו דין מחודש דבגלגול שבועה אמרינן מחשואיל"מ. מוכח דס"ל דאין לחלק בין חזקת מ"ק למוחזק ממש. וכמו דמצינו לר"נ דס"ל דחזקת ממונא עדיף מברי גבי אינו יודע אם נתחייבתי. ה"ה דחזקת מ"ק ג"כ עדיפא מן טענת ברי של חבירו. אלמא להדיא דלא מחלק בין מוחזק לחזקת מ"ק א"כ ה"ה במה דאמרו אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק ה"ה דנגד חזקת מ"ק לא מהני רובא. ובאמת מצאתי בשיטה מקובצת ב"מ ד' ק' שכתב לתרץ קושיות הנ"י הנ"ל דלכן זכה בגדול בטוען ברי משום דשאני חזקת מ"ק דבזה מודה ר"נ דברי עדיף. א"כ מצינו פלוגתת ראשונים בזה אי עדיפא חזקת ממונא מחזקת מ"ק או לא. ועיין מזה בספרי נחל יצחק סי' ע"ה סעי' ט"ו ס"ק י"ב מזה:
ו
א"כ לפי מה דנתבאר בשם הרא"ש קידושין דס"ל דחזקת מ"ק שוה לחזקת ממונא דאין הולכין בזה אחר הרוב. א"כ לפי מש"כ החכם צבי דאם נסתפקנו אם מת המוריש דלהוריד יורשיו לנחלה זהו כעין הוצאת ממון. א"כ אף דזהו לא הוי מוחזק ממש. מ"מ יש לדונו כעין חזקת מ"ק א"כ לא מהני רוב נגדו. והא שכתבו בסי' רפ"ד גבי משאל"ס דיורדין לנחלה הטעם הוא משום דזהו רוב גמור וכמש"כ ביאור הגר"א זצ"ל. וזהו ע"פ שיטת התוס' בסנהדרין ד' ג'. ד"ה דיני ממונות כו' ואף להחולקים על שיטת התוס' הנ"ל עכ"ז י"ל דכיון דנאבד זכרו אז לכ"ע מהני הך רובא ויש להאריך בכ"ז. וחזינן דאף דהחמירו בעגונא עכ"ז מורידין היורשים לנכסי המוריש. א"כ במה דמצינו דסמכינן על היתירא דאתתא כש"כ דסמכינן להוריד יורשין לנכסי המוריש. ושאני ע"א דכי אקילו רבנן בסופה בתחילתה לא אקילו רבנן כמבואר בבכורות ד' מ"ו ע"ב. א"כ בנ"ד דנמצא השט"ח אצלו וגם הפאס וקוויטין. דלא מבעיא להסוברים דלא חיישינן לשאלה אף בשריותא דאתתא כש"כ דסמכינן בזה להוריד לנחלה ועיין ביבמות ד' ק"כ ע"ב בתוס' ד"ה כליו דחיישינן לשאלה כו'. ועיין בש"ך ח"מ סי' ס"ה ס"ק כ"ו. ואף להמחמירין דחיישינן לשאלה עכ"ז הא כבר כתב הנו"ב במ"ת סי' מ"ו דפאס הוא מידי דלא מושלי אינשי ולא חיישינן לשאלה. אך יש לחוש בנ"ד במה שלא נמצאו על הגוף אלא בסמוך לו. וידוע שיטת הב"ש בסי' י"ז ס"ק ס"ט בנמצא ארנקי בסמוך לו דחיישינן שמא מונח מקודם. ועיין בקצה"ח סי' רס"ב ס"ק ב' מש"כ שם. ובשיעור הסמיכות. ובמק"א הארכתי בדבריו:
ז
אמנם הצמח צדק בסי' ק"ו והובא בסוף קונטרס עגונות שכתב להקל אף בנמצא אצל ההרוג יע"ש. ועיקר דברי הצ"צ הוא להקל משום דלנפילה לא חיישינן והובא במראות הצובאות סעי' כ"ד ס"ק צ"ב. והמראות הצובאות פקפק שם על ראיות הצ"צ דשאני בכל נפילה דלא חיישינן לפי דהתם הנפילה והמציאה לא הוחזקה. משא"כ חשש נפילה לחוד י"ל דחיישינן ע"ש במרה"צ. ואפשר שזה תלוי בהא דב"ב ד' קע"ב ע"ב. דהרשב"ם פי' שם במה דאמרו שם לנפילה דחד כו' נפילה דרבים חיישינן דזהו נפילה דחד ומציאה דחד כו'. והתוס' שם ד"ה לנפילה דחד כו' לא הזכירו מציאה אלא נפילה לחוד א"כ לשיטת התוס' נפילה אף היכא דליכא מציאה ג"כ הוי חשש גרוע וכמשמעות הגמ' דיבמות ד' קט"ז דאמרו דלנפילה לא חיישינן משום דמיזהר זהיר בי'. ועיין בפני יהושע גיטין ד' כ"ז שכתב דאף בהוחזקו שני יוב"ש ושכיחי שיירות לא הוי רק חשש דרבנן ע"ש. והנכון עמו בטוב טעם ביותר לפי שיטת הצ"צ דנפילה לחוד הוי חשש גרוע לכן למיחש שמא נאבד מיוב"ש הב' לא חיישינן לנפילה. דהא מיוב"ש העומד לפנינו נאבד בודאי. כמש"כ התוס' בגיטין ד' כ"ז ד"ה כאן במקום שאין שיירות כו'. דכתבו דידוע דמזה יוב"ש נפל כו'. ומן יוב"ש אחר לא הוחזק לנו דנפל ממנו ע"כ לא חיישינן. וממה שכתבו התוס' בב"מ ד' כ"ב ד"ה אי דליכא סי' כו' דלא חיישינן שמשקר שאבד ממנו חפץ אלא חיישינן דכי היכי דממנו נאבד חפץ זה דלמא כן נאבד מאדם אחר כו' ע"ש. יש להוכיח מזה דנפילה בעצם הוי חשש מעליא רק נפילה ומציאה הוי חשש רחוק וכסברת המה"צ הנ"ל. דאל"כ קשה אמאי חיישינן דלמא נפל מאיש אחר. הא נפילה הוי חשש גרוע משום דמיזהר בי' אינשי. ודוקא במי שידוע דנפל ממנו הא חזינן דאיתרע ולא נזהר בו. אבל לנפילה דלא הוחזק לא חיישינן:
ח
אמנם לפמש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ד' דשאני התם דיש לדון דפריש מרובא דעלמא ואוקי רוב דנפילה לא שכיח נגד רוב דעלמא דכל דפריש מרובא קא פריש ע"ש. וכעת ראיתי דיש להסביר זה ביתר ביאור. לפמש"כ התוס' בב"ב ד' נ"ב וב"מ ד' קי"ז ושבועות ד' מ"ו באומר נגנבו ממני לא שייך לומר אחזוקי בגנבי לא מחזקינן דכמה גנבי איכא בעולם. ועיין מזה בספרי ח' אה"ע סי' ה' ענף ז' מזה. א"כ י"ל דה"ה בחשש נפילה דאף דנפילה בעצם הוי חשש רחוק משום דמזהר בי'. עכ"ז לא אמרינן כן אלא באיש פרטי משא"כ בכולל יש לחוש דכמה אנשים איכא דלא מזדהרי יפה. ע"כ הוי חשש נפילה חשש נכון וי"ל דזהו כוונת התוס' בב"ב ד' קמ"ב ד"ה לנפילה כו' בחילוקם כנ"ל. והא דב"ב ד' קע"ב דס"ל לרב הונא דאף לנפילה דרבים לא חיישינן. י"ל דשא"ה דהוי נפילה ומציאה לומר דאיש א' אבדו. וזה העומד לפנינו מצאו דס"ל לרב הונא דזהו חשש רחוק כמש"כ הרשב"ם שם והוי חשש גרוע. משא"כ נפילה לחוד היכא דיש רוב דעלמא המכחישו הוי ספק השקול. א"כ בחשש שני יוב"ש דלא שייך רוב דעלמא התם. שפיר כתב הפני יהושע דנפילה לחוד הוי חשש רחוק מה"ת ולא חיישינן אלא מדרבנן. ועפ"ז יש מקום יסוד נכון לדברי הפ"י הנ"ל ולדון כן לדינא ונפ"מ לכמה ענינים. ובעיקר דברי הב"ש והצ"צ הנ"ל הארכתי הרבה בכ"ז בקונטרסי על עגונות אשר יש לי בעז"ה ואין הפנאי גורם כעת להאריך בכ"ז:
ענף ג
ט
אמנם בנ"ד דנמצא שט"ח שהי' לו על אחרים סמוך לההרוג. נראה לי להוכיח דבכה"ג הוי נפילה חשש גרוע מהא דב"מ ד' ק"י מלוה אומר חמש ולוה א' שלש אמר רב יהודה מלוה נאמן במיגו כו' ורב זביד ורב עוירא ס"ל דשאני האי שטרא דלגוביינא קאי מיזהר זהירי כו'. ובח"מ סוף סי' ק"נ פסק המחבר כרב יהודה. והש"ך שם הביא בשם כמה ראשונים דפסקו כרב זביד ורב עוירא ע"ש. ולשיטת רב זביד ורב עוירא דס"ל דבשטר דלגוביינא קאי מזהר זהירי בי' והוי נפילה חשש גרוע ולא מהני מיגו נגדו ומוציאין עי"ז מהמלוה אף דהוי מוחזק בהקרקע ויש לו מיגו דהא זה מקרי מיגו להחזיק דהא קיי"ל הלכתא כרבה בארעא וכמבואר בב"ב ד' ל"ב ובתוס' שם וכיון דמוציאין מהמוחזק משום הך סברא דנפילה הוי חשש גרוע דמזהר בי'. אלמא דהך סברא דמיזהר זהירי בי' עדיפא מחזקת ממונא. ואין מוציאין מהלוה אם יש לו מיגו נגד חזקה של תוך זמנו. ואלו בחשש נפילה דהוי חשש רחוק ס"ל לרב זביד ורב עוירא דלא מהימן במיגו נגדו אף דהוי מוחזק אלמא דזהו עדיף מן חזקה של תו"ז. וכיון דמצינו דחזקה תוך זמנו מוציא מן המוחזק ממש כמו הלוה דהוי מוחזק גמור. כש"כ בסברא דנפילה לא חיישינן דמיזהר זהירי בי' אינשי כשיטת ר"ז ורב עוירא דמוציאין מן המוחזק. והתם הא לא דיינינן על המציאות השטר רק בנפילה לחוד. ומ"מ ס"ל דזהו הוי כמו חזקה אלימתא משום דשטר לגוביינא קאי ומיזהר בי' אינשי. וכיון דאתינן להכי בשיטת רב זביד ורב עוירא. ע"כ אף לרב יהודה החולק שם. י"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן. וי"ל דגם רב יהודה מודה דנפילה הוי כמו חזקה מעליא להוציא מן המוחזק רק דס"ל דשא"ה דיש להמלוה מיגו. ודינו כמו בחזקה תו"ז דמוציאין מן הלוה היכא דאין לו מיגו. רק ביש להלוה מיגו לא מוציאין ממנו. ורב זביד ורב עוירא ס"ל דזהו עדיף מן חזקה תו"ז וכיון דמוכח מן סוגיא הנ"ל דבשט"ח דלגוביינא קאי הוי חשש נפילה לחוד אף דלא איירינן במציאה מ"מ הוי חשש גרוע ביותר ומוציאין מן המוחזק א"כ ה"ה בנ"ד דנמצא סמוך להנהרג שט"ח ע"ס מאה וחמשים רו"כ. ובשט"ח כיון דלגוביינא קאי דמזדהר בי' אינשי בודאי לא חיישינן לנפילה. וכשיטת הצ"צ דכתב כעין זה אף בחפץ דמשום דמחמת דלא חיישינן לנפילה מוכיחין משום זה דחפץ הנמצא הוא של הנהרג. דאל"כ מנין בא לכאן דהא נפילה לא שכיח כלל לכן יש לנו על מה לסמוך להוריד קרוב לנכסי המת דאף דנימא דזהו כעין הוצאות ממון גמור כמש"כ החכ"צ כנ"ל. מ"מ מוציאין משום דמוכח דהשט"ח זהו של הנהרג דאל"כ איך בא השט"ח במקום הנ"ל. דהא שט"ח דלגוביינא קאי לא חיישינן כלל לנפילה והוי כמו חזקה של תוך זמנו דמוציאין מהמוחזק בודאי. [ועיקר הסברא מה דאמרו דכיון דלגוביינא קאי זהירי בי' י"ל דזהו משום דקיי"ל בשט"ח שנפל איתרע ע"כ מיזהרי בי' אך יהי' מאיזה טעם שיהי' דהא מבואר להדיא דאמרו כן ע"כ אין לנו להאריך יותר בזה]:
י
ועכשיו דאתינן להכי יש לנו לסמוך בנ"ד אף על מציאת השט"ח לחוד משום דהא חשש שאלה לא שייך כ"כ בשט"ח רק יש לחוש למכירה שמא מכר השט"ח לאיש אחר וכמש"כ החלקת מחוקק ס"ק מ"ב דחייש לאבידה ומכירה. ובאמת בקונטרס שלי במק"א פלפלתי הרבה והעלתי דחשש מכירה לא הוי חשש מה"ת משום דזהו נגד חזקת מ"ק. וכמש"כ השיטה מקובצת בב"מ ד' כ"ז דלמכירה לא חיישינן משום דיש חזקת מ"ק דהוי חזקה מעליא ביותר מכל החזקות. והארכתי לבאר אם חזקת מ"ק הוי חזקה המבוררת או כעין חזקת ממונא וגם אם מועיל חזקה לברר על הגוף שאין אנו דנין עליו כמבואר בכתובות ד' ע"ז בתוס' ד"ה רישא מנה לאבא בידך כו'. ובאה"ע סי' ל"ה ב"ש ס"ק ל' דחזקת קרובותי' לא מהני לזו ואכמ"ל ועיין בנו"ב מ"ת סי' נ"א שכתב דהב"ש דחושש בנמצא הארנקי בסמוך זהו על פי שיטת הח"מ דחושש לאבידה ומכירה. והח"מ כתב כן לשיטת הרב"י בתשובה דחייש אף במידי דלא מושלי אינשי ע"ש. והנו"ב במ"ק סי' ל"ז העלה דשיטת הבית יוסף הנ"ל אינו אלא מצד חומרא בא"א. וכ"כ העלתי בקונטרס העגונות שלי שהחלקת מחוקק דחייש לאבידה ומכירה אינו אלא דרבנן. ע"כ בענין הוצאת ממון סמכינן להוציא ממונא דלא החמירו אלא בא"א כמבואר בח"מ סי' רפ"ד:
יא
ועוד נראה לע"ד דלכן רב יהודה ס"ל דנאמן במיגו התם בב"מ ד' ק"י דשאני התם די"ל דלכן לא נזהר בו לשומרו דסמך על מיגו דלקוחה דיש לו תמיד וסברא זו מוזכרת ברשב"ם ב"ב ד' ע' ע"א ד"ה וליטעמיך א"ל כו' וכמש"כ הסמ"ע כעין סברא זו בח"מ סי' מ"ו ס"ק ב' משא"כ בעלמא ס"ל לרב יהודה ג"כ דהוי חזקה אלימתא דמיזהר זהירי בי' דאפושי פלוגתא לא מפשינן כידוע. ויש להאריך בדברי המחבר שם סעי' א' ובח"מ סי' נ'. ובסי' ס"ט בש"ך ס"ק ט"ז מש"כ בשם הרשב"א ובאה"ע סי' קנ"ב סעי' י' וביבמות ד' קט"ז ואכמ"ל. וגם יש לדון עוד במה דקיי"ל נפל שט"ח איתרע ומרעינן אף לחזקה דתו"ז כמבואר בח"מ סוף סי' מ"ב. אלמא דנפילה לחוד הוי חשש רחוק משום דמזהר זהירי בי' וכמבואר ביבמות ד' קט"ז. א"כ מוכח כהצ"צ ודלא כהמה"צ שמחלק ביניהם. וכיון דבחזקה תו"ז מוציאין מהמוחזק כש"כ דבהאי סברא דמזהר זהירי בי' מוציאין מהמוחזק. ויש להאריך בכ"ז:
יב
וזה כמה שנים שנתקשיתי בהא דקדושין ד' ס' וגיטין ד' ע"ד דתנינן א"ל ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת. נתנה אינה זקוקה ליבם כו'. רשב"ג אומר נותנת לאחיו או לאביו או לא' מקרוביו משום דס"ל לי וליורשי. והקשתי כיון דנותנת לא' מקרוביו א"כ מיירי דאין לו אח דאל"כ הא אח קודם ליורשו. וכיון דאין לו אח א"כ למה צריכה לקיים התנאי הא מיתה מתירה היכא דאינה זקוקה ליבם. ועיקר מה דמוכרחת לקיים התנאי הוא כדי דלא תהי' זקוקה ליבם כדתנן ברישא נתנה אינה זקוקה ליבם. ומצאתי קושיא זו בריטב"א ע"ש שנדחק לתרץ. ונראה לי לתרץ ע"פ מה שפסק הרמב"ם והמחבר בסי' רפ"ד דבמים שאין להם סוף מצינן להוריד לנחלה. אבל להתיר האשה לא סמכינן. א"כ י"ל דמשכחת לה באם נטבע היבם במשאל"ס דהקרובים הם היורשים. אבל להנשא אסורה. א"כ צריכה לקיים התנאי. וקרובים מקרי יורשיו דהא יורדין לנחלה בזה. אמנם לדינא אינו כן דהא הרמב"ם והמחבר שם כתבו דלכן החמירו באשה משום דבאיסור כרת החמירו. א"כ יבמה לשוק דלא הוי בכרת יש להתירה להנשא לשוק. וכן לפמש"כ התוס' ביבמות ד' ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה ספיקא הוי כו' דהתם משום ערוה החמירו עכ"ל. משמע דיבמה לשוק לא מקרי ערוה. א"כ יש להקל בנטבע היבם במשאל"ס ונסתר תירוץ זה ובמק"א כתבתי לדון בזה ע"פ התוס' דב"מ ד' כ' ד"ה איסורא כו'. ולכן העיקר לתרץ קושיא זו כמו שכתבתי בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' א' ע"פ מה דמבואר בח"מ סי' רח"ג דעוזב דת אינו יורש ותנתן הירושה לבניו. ועוזב דת זוקק בי המרה כמבואר באה"ע סי' קנ"ז. א"כ משכחת הורים הם היורשים וסגי לצאת ידי בניתנת רביו דהמה היורשים:
יג
ובכתובות ד' ק"ז ע"ב אי' ת"ש האשה שהלכה ואמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתובתה גרשני בעלי מתפרנסת עד כדי כתובתה ומ"ש עד כדי כתובתה כו'. והקשה רש"י כיון דשמעה שמת תגבה כתובתה יחד כו' ועיין במהרש"א שם. ולשיטת הרמב"ם דבממון סמכינן על משאל"ס רק להתירה לא סמכינן ע"ז. ניחא שפיר בפשיטות דמשכחת דשמעו שמת דנטבע במשאל"ס וכה"ג. ומיירי בשני עדים כמש"כ התוס' שם ע"א ד"ה ששמעו בו שמת כו' די"ל דמיירי ששמעו בשני עדים כו' ובממון סמכינן שמת ולכן ניזונת. אך כתובה אינה נוטלת לפמש"כ הב"ש בסי' י"ז ס"ק ק"ז בשם הרמב"ם דבמשאל"ס אינה נוטלת כתובתה כיון דאסורה להנשא. וכ"כ הבאר הגולה בח"מ סי' רפ"ד ס"ק ח' דשיטת הרמב"ם דאינה נוטלת הכתובה בכה"ג רק ניזונת כו'. ואף דלשיטת רש"י שם דלכן בשמעו שמת נוטלת מזונות משום דתשבע בסוף. ע"כ אם אינה נוטלת הכתובה ממילא אינה ניזונת דהא לא שייך ה"ט. אכן לשיטת התוס' שם ד"ה שמעו בו שמת שפיר יש לאוקמי כה"ג. ומכאן סייעתא לשיטת הרמב"ם בפסקיו הללו.
יד
היוצא לנו בנ"ד אשר נמצא סמוך להנהרג הפאס עם שט"ח והקוויטין דלשאלה לא חיישינן בפאס. וכן לנפילה ואבידה לא חיישינן מצד השט"ח דלגוביינא קאי. וכן י"ל בהפאס דלוקחו לשמירה דמזהר זהיר בי'. א"כ כל הנך מוכיחין דזהו של הנהרג הנמצא שם. ובפרט כי נמצא הנהרג סמוך לעיר טשערנאביל שנאבד משם והוי קורבא דמוכחא ומסתמא לא נשמע שם סביבות העיר שיהי' נאבד עוד איזה איש באותו הזמן דבודאי הי' כותב כ"ז הרב דשם. ובפרט דהא העיד עד אחד דנהרג אותו האיש שאנו דנין עליו בודאי סמכינן על כ"ז להוריד לנחלה לפי דגם לענין שריותא דאתתא יכולים לסמוך על זה להקל. וכש"כ בהורדת קרובים לנחלה דסמכינן ע"ז כיון דנאבד זכרו ושמעו בו שמת וכמבואר בח"מ סי' רפ"ד. גם יש לצרף בנ"ד דיש עד אחד המעיד עליו שנהרג בסביבות טשערנאביל דאף דעד אחד לא מהני לנחלה. עכ"ז הא כבר כתבתי בספרי נחל יצחק סי' ל"ה סעי' ה' ענף ב' דיש מקום לדון ע"פ דברי רש"י בבכורות ד' מ"ט דע"א בצירוף הרוב יהי' מועיל בממון וכמו שכתבתי שם בשם המחנה אפרים כעין זה ע"ש. א"כ בנ"ד דיש לנו לכה"פ בשם דין רוב ע"י מה דנמצאו אצלו הפאס והשט"ח והקוויטין. [ובודאי לא שייך לחוש לשאלה בכל הנך כנ"ל וזה פשוט]. א"כ על זה הרוב ובצירוף הע"א יש לסמוך אף בממון ולהוריד בתו לנכסיו וכן ליטול לצדקה כל מה שצוה כמו שכתוב בהצוואה:
סוף הספר