עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן סו · ענף ב
ו
ובעיקר מילתא מה דהרמב"ם סתם בהלכות חובל גבי עבד שיצא לחירות דאם חבלו בו דלא כתב דמהני כתיבת הרשאה. נראה לי לומר בזה מילתא חדתא בעז"ה. והוא דאף דהב"י כתב שם דזהו מילתא דפשיטא דע"י הרשאה גובין וכמש"כ הב"י בח"מ סי' ר' על דברי הטור שם בשם הרמ"ה סעיף ח' דזה נלמד מעובדא דסוף מי שהיה נשוי (דף צ"ה). ופרק יש נוחלין (דף קכ"ז) גבי בני התערובות כו' ע"ש. אבל לדעתי יש לחלק טובא ביניהם. ומקור הך דינא דהרשאה הוא בב"ק (דף ע') דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרי' אבל לא כפרי' כתבינן. ועיין בתוס' שם ד"ה לא כתבינן כו' דעל מטלטלי דפקדון כתבינן הרשאה דכיון דיכול להקדיש פקדון שביד חבירו ע"כ מהני הקנאה. ושם ד"ה אמטלטלי דכפרי' כתבו בשם ר"ת דאף מטלטלי דכפרי' כתבינן הרשאה כו'. ואין לדקדק מהא דבכורות (דף מ"ח) גבי פדיון הבן שיכול להרשות אע"פ שניתן לכהן ע"מ להוציא אלמא שיכול להרשות במלוה דהתם לאו ע"מ להוציא ניתנו לו דקיי"ל כשמואל כו' עכ"ל התוס'. וכן כתב הרשב"א בשבועות (דף ל"ג). ועיין בתוס' שבועות (דף ל"ג) ד"ה היכא דלא כפרי' כו' שכתבו דהתם לא שייך פקדון כו'. ועי' בתוס' בכורות (דף מ"ט). א"כ חזינן להתוס' בב"ק והרשב"א הנ"ל דהא דבכורות דכתבי הרשאה זל"ז די"ל דלאו משום שליחות נגעו בה רק משום תורת הקנאה. וכן מה שכתב התוס' בשבועות כנ"ל דהתם לא שייך פקדון משמע דאם היה ביה דין פקדון היה מועיל הרשאה בתורת הקנאה:
ז
וקשה לי לפי מה דמבואר בב"מ (דף ז') דממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש. א"כ אמאי מועיל מה שכתבו הרשאה זה לזה בהא דבכורות (דף מ"ט) בתורת קנין. דהא זה מקרי אינו יכול, להוציאו בדיינין משום דיכול לדחותו ולומר לא שלך מת אלא של חבירך. א"כ מפני מה מועיל התם הרשאה בתורת קנין לפי מש"כ התוס' והרשב"א דמשום קנין נגעו בה. בשלמא אי נימא דלאו משום קנין נגעו בה. אלא בתורת שליחות ניחא דהא אף על מלוה בע"פ כותבין הרשאה אע"ג דאינו יכול להקנותו. אבל לפי מש"כ התוס' וסייעתם הנ"ל לדון בזה תורת קנין. קשה לי דהא הוי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים ואין חל תורת קנין בזה. וכמו כן כתבו התוס' בב"ק שם (דף ע') ד"ה אמטלטלי דכפרי' באה"ד בזה"ל. ומיהו בהך דבכורות צריך לדקדק אם יכול ליתן במעמד ג' כיון דהוא עצמו לא יכול להוציא מידו כמו בכתובה דאינו יכול ליתן במעמ"ג כיון דלא נתנה לגבות מחיים וכ"כ התוס' בבכורות (דף מ"ט) ד"ה ה"מ היכא דכפרי' כו' הרי דס"ל להתוס' דזה מקרי ממון שאינו יכול להוציאו. רק דס"ל דדוקא במעמד ג' אינו יכול ליתן אבל שארי קנינים מועיל בזה וקשה כנ"ל. וכן יש להעיר במה שכתב התוס' בב"ב (דף קכ"ז ע"א) ד"ה מדדרש רבא כו' דהקשו על הא דשתי נשים שילדו במחבואה בכור ופשוט דכותבין הרשאה זל"ז דהא רבא ס"ל דאין לבכור קודם חלוקה א"כ הא אינו חל בזה ההקנאה. ואומר ר"י דאין זה בא אלא מכח שליחות דהלכתא שליח שויה עכ"ל התוס'. אלמא דאם יש לבכור קודם חלוקה היה מועיל ההרשאה בתורת קנין. וקשה הא הוי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים לגבי מי שמקנה לחבירו:
ח
ונקדים מה ששייך לענין שיבואר לקמן הא דיבמות (דף צ"ט) גבי כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה דאין נותנים להם קדשים ואין מוציאין שלהם מידיהם. ופי' רש"י בלשון א' אם הי' חייבים עולה או חטאת אין כופין אותם לתת לאנשי משמר כו' והקשה רש"י ע"ז דהא אמרינן בב"ק (דף ק"י) דהיכא דלא מצי עביד עבודה שליח לא מצי משוי. והתוס' שם ד"ה אין מוציאים כו' כתבו בשם הר"י לתרץ קושית רש"י משום דשא"ה דאם יבא אלי' ויאמר שהוא כהן הא ראוי לעבוד עבודה. א"כ הוי כמו חולה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע"י הדחק ראוי לעבודה כמפורש בהגוזל שם. וכן מצא ה"ר אלחנן בהדיא בירושלמי כו' עכ"ל. ובאמת כסברת התוס' הנ"ל מצינו ביבמות (דף מ"א) גבי הספקות חולצות ולא מתייבמות משום דאם יבא אלי' ויאמר דהא קידש ע"כ בת חליצה וייבום היא כו'. וכה"ג אמרו בגיטין (דף מ"ב) גבי כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה דהגדילו התערובות משחררין זא"ז משום דאם יבא אלי' ויאמר דחד מנייהו עבד הוי קנין כספו קרינן ביה וזהו כעין סברת התוס' דמשום דאם יבא אלי' ויאמר מקרי זה דמצי עביד. אבל לשיטת רש"י שם דמשום אם יבא אלי' כו' לא מקרי מצי עביד משום דדוקא גבי קנין כספו דגיטין וכן גבי הא דיבמות הנ"ל מהני הך סברא דאם יבא אלי' אבל מ"מ הא לא מצי עביד עכ"פ. וכה"ג כתב השאגת ארי' בסי' ל"א דמה שאינו ראוי משום ספק מקרי אינו ראוי לבילה כמו בב"ב (דף פ"א) גבי הקונה אילנות דכיון דאינו ראוי לקריאה מספק דלמא לא קנה קרקע ה"ל אינו ראוי לבילה ע"ש. וכ"כ הטורי אבן בחגיגה (דף ד') גבי טומטום. וכבר קדמהו התוס' בזבחים (דף ע"ה ע"א) ד"ה והא בעי סמיכה כו' שכתבו דכל הני דאין יכולים לסמוך מטעם ספק חשוב שפיר אינן ראויין לבילה כמו בב"ב (דף פ"א) גבי ביכורים עכ"ל. והדברים ארוכים. ועיין פסחים (דף פ"ח) דשכח לפני זריקה מקרי לא חזי לאכילה. ויש לחלק וקצרתי:
ט
א"כ לא מבעיא לשיטת רש"י הנ"ל ודאי דמקרי הך התערובות דב"ב ובכורות הנ"ל ממון שאינו יכול להוציא בדיינים. כיון דאינו יכול להוציא עכ"פ כ"ז דלא בא אלי' לברר. ואף לשיטת התוס' דכתבו דמשום אם יבא אלי' מקרי מצי עביד. עכ"ז גבי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים ודאי לא מהני הך סברא דאם יבא אלי' כו'. דאל"כ תקשה בהא דב"מ (דף ז') גבי מסותא דמשום דאינו יכול להוציאו בדיינים אינו יכול להקדיש ואינו חל הקדישו כלל ומשמע דאף המקדיש בעצמו דאומר דידי הוא מ"מ אינו חל ההקדש כלל ומותר גם הוא ליהנות מזה. ולא אמרינן דלדבריו דהוא שלו. א"כ הא אם יבא אלי' ויאמר שהוא כדבריו יהי' יכול להוציא בדיינים ויהא חל הקדישו לגבי עצמו. וכן בכל ממון שאין יכול להוציאו בדיינים שאין לו עדים על זה אינו יכול להקנות לחבירו אף שמודה הגזלן כעת דהוא שלו מ"מ כיון שאין לו עדים מקרי ממון שאינו יכול להוציאו. וכמבואר בח"מ ס"ס שנ"ד דבעי דוקא עדים גבי זה. ותקשה דאמאי לא נימא בזה אם יבא אלי' ויאמר דהוא של המקנה א"כ הוי ממון שיכול להוציאו. ע"כ מוכח דכיון דאין לו עדים כעת דלא בא אלי' לפנינו ע"כ מקרי כעת ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים. ועיין במרדכי פ"ק דב"מ מש"כ גבי הא דאינו יכול להוציאו בדיינים דאם אח"כ הוציאו בדיינים שהי' לו עדים מהני הקנאתו כו'. ושא"ה דכיון לבסוף אתו עדים א"כ למפרע הוי ממון שיכול להוציא בדיינים עכ"ל. ועיין בזה בספרי נחל יצחק סי' ע"ג סי"ט בקונטרס שני ענף ב' וקצרתי. ועיין בנתיבות סי' ר"ה ס"ק י"ד דכתב בהאי עובדא דפרדיסא דב"ב (דף מ') דה"ל ממון שא"י להוציאו בדיינים כיון דאין לו עדות רק ע"י הקני'. ואף דעכשיו יש לו עדים מ"מ כיון דהעדים א"י רק ע"י הגזלן לא מקרי ממון שיכול להוציא בדיינים ע"ש. וע"כ ברור ופשוט דמשום אם יבא אלי' לא מהני בממון שא"י להוציאו בדיינים אף אם הגזלן מודה בתר הכי ואינו חל הקנאתו והקדישו דמעיקרא וכ"ז פשוט. ולפ"ז תקשה בהא דבכורות וב"ב הנ"ל דאיך חל הרשאה בתורת קנין להקנות לחבירו והא הוי ממון שא"י להוציאו בדיינים מקודם הקנייה:
י
וזה ודאי אין סברא לומר דשא"ה כיון דאחר שיקנה א' לחבירו יהיה יכול חבירו להוציא בדיינים עי"ז ע"כ מקרי ממון שיכול להוציאו כו'. דז"א כיון דעכ"פ אינו יכול להוציא בעצמו מקודם הקנאה א"כ ממילא לא שייך ביה תורת קנין כלל וכמו בהאי מסותא דב"מ (דף ז'). דאינו חל הקדישו מה"ט מצד דהוי אצל הבעלים ממון שא"י להוציאו בדיינים. וכמבואר בטור ומחבר סוף סי' שנ"ד בזה"ל דאם יש להבעלים עדים שיכולים להוציא בדיינים יכולים הבעלים להקדיש ע"ש. ותקשה כנ"ל. והתוס' בב"ק (דף ע' ע"א) ד"ה אמטלטלי דכפרי' כו' באה"ד שם כתבו בזה"ל ומיהו בהא דבכורות צריך לדקדק אם יכול ליתן במעמד שלשתן כיון דהוא עצמו לא היה יכול להוציא מידו כמו בכתובה אין יכולה ליתן במעמד ג' כיון דלא ניתנה לגבות מחיים כמו בהחובל כו'. וכ"כ התוס' בכורות (דף מ"ט) ד"ה ה"מ היכא דכפרי'. אלמא דהתוס' נחתי לזה הסברא דהתם בבכורות מקרי ממון שאינו יכול להוציא ומדמי זה להא דכתובה כנ"ל. אלא דמשמע מהם דרק גבי מעמד ג' דהוי הילכתא בלא טעמא כמבואר ע"כ לא תקנו בזה מעמד ג' אבל שארי קנינים משמע דמהני בזה אף דהוי ממון שאינו יכול להוציא בדיינים ותקשה כנ"ל:
יא
ואפשר לומר בזה לפמש"כ הב"ש באה"ע סי' כ"ח ס"ק ט"ז לחלוק על השארית יוסף דכתב במה דאינו יכול להקנות דבר שאינו ברשותו דאם הקנה להגזלן עצמו ג"כ לא מהני ההקנאה. והשיג ע"ז הב"ש שם משום דלהגזלן עצמו יכול להקנות ע"ש. וכ"כ הנתיבות בסי' ר"ה ס"ק י"ד גבי ממון שאינו יכול להוציא בדיינין דלהגזלן עצמו יכול להקנות ע"ש. ולפ"ז י"ל ה"ה היכא דלהמקנה מקרי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין. ולהקונה הוי ממון שיכול להוציאו בדיינים דחל בזה הקנין משום דאזלינן בזה בתר הקונה. אבל באמת יש לחלק דדוקא היכא דאיתא ברשות הגזלן בזה מהני הקנין כנ"ל. משא"כ היכא דלהקונה אינו ברשותו, אף דע"י הקנין יהיה יכול להוציא הקונה בדיינים מ"מ כיון דלהמקנה אין לו כח להוציא בדיינים ע"כ אין יכול להקנות וכמו בהאי מסותא דאינו מקדישה. וכש"כ לשיטת הש"י הנ"ל ודאי דליתא לכ"ז. ויש לי להאריך בראיות אבל עת לקצר. א"כ תקשה דאיך מהני ההקנאה דאחד מקנה לחבירו והא לגבי הבעלים הוי ממון שא"י להוציאו בדיינים. אך בהא דכתובות (דף צ"ה) גבי הנהו תרי שטרי דחד הוי כתיב ביה בחמשא בניסן וחד כתיב ביה בניסן סתמא כו'. דלכתבו הרשאה להדדי. אין זה ענין לנ"ד משום דהתם הא הוי ממון שיכול להוציאו בדיינים מן הלוה דדוקא מן לקוחות הוי נפ"מ ולא לגבי הלוה דאיהו הא מחוייב לשלם כל שט"ח ושט"ח. וע"כ חל ביה הקנאה ופשוט. אבל בהא דב"ב ובכורות הנ"ל תקשה כנ"ל: