אור ברסלב

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן סו

סימן סה

בענין הרשאה

א

התבואות שור בסי' י"ח ס"ק כ"ד כתב במי ששחט ולא בדק בנתיים ולסוף בדק ומצא הסכין פגום ונאסרו כולם א"צ לשלם דיאמר השוחט לבעלים מנא לך דהשתא בשחיטה זו נפגם כו'. ולכן אם שחט שנים לא' ולא בדק בנתיים צריך לשלם א' ממ"נ כו'. אבל אם שחט שני ב"ח לשני אנשים יכול לדחות לכ"א ולומר כו' עכ"ל השמלה חדשה ס"ק י"א. ושם בתב"ש סוף ס"ק כ"ד כתב ונראה דאפי' יכתבו הרשאה זה לזה לא מהני. דאע"ג דבכתובות (דף צ"ה) וב"ב (דף קכ"ז) אמרינן בכיוצא בזה דמדחי לכאו"א דאם יכתבו הרשאה גובין ממ"נ. יש לחלק דהתם מקנה ליה מה דאית ליה בשטר משא"כ כאן דאינו אלא תביעה בע"פ ואין מועיל ביה הרשאה אלא מתקנת הגאונים כמש"כ בח"מ סי' קכ"ג ובכה"ג מסתמא לא תקנו עכ"ל התב"ש:

ענף א

ב

ולענ"ד יש לדון בזה טובא. והוא דבעיקר הכלל שכתב התב"ש דעל תביעה בע"פ דבמקום דמצי מדחי לכאו"א לא מהני בזה כתיבת הרשאה. ולא הביא ראיה כלל לזה. ובאמת מצינו להיפך והוא דבח"מ סי' תכ"ד בטור סעיף ז' כתב בשם הרמב"ם דעבד שיצא לחירות ועדיין לא כתב לו גט שחרור וחבלו בו אחרים דאינו יכול להוציא מהם לעצמו שעדיין לא נגמר שחרורו. ולא האדון יכול להוציא מהם כיון שאין, בו קנין. והראב"ד הגיה וכתב עלי' וי"א שכותבין הרשאה זל"ז וגובין אותו עכ"ל הטור. והוא מהרמב"ם פ"ד ה' חובל ה' י"א. והוא איבעיא דלא איפשיטא בגיטין (דף מ"ב). והמחבר שם סי' תכ"ד סעיף ה' כתב דמי. שיצא לחירות ועדיין לא הגיע ג"ש לידו וחבלו בו אחרים פטורים. והסמ"ע שם ס"ק ו' כתב בשם הב"י שם דכתב דהכל מודים דבכתבו הרשאה זל"ז דגובין החבלה. ודומה לזה כתבו הטור והמחבר בס"ס מ"ג ובסי' ר'. ומהתימא על שהשמיט המחבר כאן האי דין דהרשאה עכ"ל הסמ"ע. ואפשר לומר דזהו משום דכתב הב"י שם דלכן לא כתב הרמב"ם זה משום דזה פשוט ולא הוצרך לכותבו. הרי להדיא דאף בתביעה בע"פ בלא שטר ואין דנין על החפץ בעין. רק על חוב בעלמא דאף דאיהו בעצמו לא מצי גבי משום דמצי מדחי לכאו"א. אפ"ה מהני כתיבת הרשאה. אלמא דאף בתביעה בעלמא דלא מהני ההרשאה רק מתקנת הגאונים אפ"ה תקנו גם כה"ג לתקנתם. ודלא כהתב"ש:

ג

ואפשר דבאמת לטעם התב"ש אתי שפיר בפשיטות שיטת הרמב"ם דלא הזכיר כלל דכתיבת הרשאה מהני שם. משום דאפשר דס"ל כסברת התב"ש הנ"ל דכה"ג לא תקנו ולא מהני כתיבת הרשאה בכה"ג רק בחפץ בעיני' או בשטר דהוי בתורת הקנאה ע"כ הוי בתורת הרשאה מדינא דגמ'. וכן הא דבכורות (דף מ"ח) ויו"ד סי' ש"ה סעיף כ"ט גבי שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו כו' דמהני שם כתיבת הרשאה זל"ז אף דמצי מדחה לכאו"א. י"ל דמיירי התם במעות בעיני' וכמבואר בב"ק (דף ע') בתוס' ד"ה אמטלטלי דכפרי'. ועיין בתוס' בכורות שם. אבל עדיין י"ל דבמלוה בע"פ שלא מהני הרשאה רק מצד תקנת הגאונים. וכמבואר בסי' קכ"ג י"ל דלא מהני בזה הרשאה זל"ז וכסברת התב"ש. וע"כ כתב הראב"ד בלשון וי"א שכותבין הרשאה. דמשמע דגם איהו קאמר דלאו כ"ע מודו בזה. ואפשר דזהו באמת משום טעם של התב"ש הנ"ל. אבל עכ"ז דברי התב"ש תמוהים המה דאיך לא הזכיר כלל דברי הרמב"ם והראב"ד והטור והב"י והסמ"ע דמיירי בזה. והיה לו להביאם עכ"פ דהא י"א של הראב"ד לא ס"ל כן. וכן הב"י והסמ"ע. ובפרט שכתבו בפי' דגם הרמב"ם מודה בזה:

ד

ועיקר טעם דהתב"ש שכתב דבכה"ג לא תקנו הגאונים. י"ל דזה תלוי בפלוגתת הרמב"ם וש"פ דבסי' קכ"ג. דהרמב"ם ס"ל דדוקא במה דהוי בר קנין בזה מהני הרשאה מדינא דהש"ס אבל במה דלא הוי בר קנין לא מהני ביה הרשאה מדינא דגמ'. והחולקים שם ס"ל דאף במה דלא נקנה בקנין יכול להרשות עליו כמבואר בסי' קכ"ג אף מדינא דש"ס. ע"כ אף היכא דמצי מדחי לכאו"א מ"מ כותבין הרשאה זל"ז. רק לשיטת הרמב"ם דאין כותבין הרשאה בתביעה בע"פ רק מצד תקנת הגאונים. י"ל דבכה"ג לא תקנו הגאונים. וכמש"כ התב"ש. ועכ"ז תמהני על דברי התב"ש דזהו להיפך נגד כל הפוסקים הנ"ל דכתבו דגם כה"ג מהני כתיבת הרשאה זל"ז לכ"ע. הן מצד תקנת הש"ס והן מצד תקנת הגאונים לכ"א כשיטתו:

ה

וכן מוכח ממש"כ הרמב"ם פ' י"א ה' בכורים ה' כ"ו. ובשו"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף כ"ט גבי שתי נשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים ונתערבו ומת א' מהן אם לכהן א' נתנו כותב א' מהן הרשאה לחבירו ויגבה מהכהן. והוא שיטת הרמב"ם והמחבר שם דהלכה כרב דאף בנתאכלו המעות בתוך ל' יום בנו פדוי והתוס' בב"ק (דף ע') כתבו דאין ראיה מבכורות (דף מ"ט) דיכול להרשות אמלוה משום דהא קיי"ל כשמואל דפודה בנו בתוך ל' יום ונתאכלו המעות דאין בנו פדוי והוי כמו פקדון. ועי' בתוס' בכורות (דף מ"ט). א"כ להרמב"ם דלא פסק כשמואל. א"כ מסתמא מיירי בניתן לכהן על מנת להוציא דלא מסקי אדעתייהו שימות תוך ל' יום וכמש"כ התוס' בב"ק שם. וכ"כ הרשב"א שבועות (דף ל"ג) להוכיח מהא דבכורות הנ"ל, דמוכח דאף במלוה כותבין הרשאה דהא התם להוצאה נתנו להכהן. אך מסיק דשא"ה דהאי מ"ד שם הוא שמואל ושמואל הא סבר דהפודה את בנו תוך ל' יום ונתאכלו המעות אין בנו פדוי ע"ש ברשב"א. א"כ להרמב"ם והמחבר דפסקו כרב ומ"מ כתבו דכותבין הרשאה כנ"ל. א"כ מוכח דאף בכה"ג כותבין הרשאה אף על תביעה בעלמא ודלא כהתב"ש:

ענף ב

ו

ובעיקר מילתא מה דהרמב"ם סתם בהלכות חובל גבי עבד שיצא לחירות דאם חבלו בו דלא כתב דמהני כתיבת הרשאה. נראה לי לומר בזה מילתא חדתא בעז"ה. והוא דאף דהב"י כתב שם דזהו מילתא דפשיטא דע"י הרשאה גובין וכמש"כ הב"י בח"מ סי' ר' על דברי הטור שם בשם הרמ"ה סעיף ח' דזה נלמד מעובדא דסוף מי שהיה נשוי (דף צ"ה). ופרק יש נוחלין (דף קכ"ז) גבי בני התערובות כו' ע"ש. אבל לדעתי יש לחלק טובא ביניהם. ומקור הך דינא דהרשאה הוא בב"ק (דף ע') דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרי' אבל לא כפרי' כתבינן. ועיין בתוס' שם ד"ה לא כתבינן כו' דעל מטלטלי דפקדון כתבינן הרשאה דכיון דיכול להקדיש פקדון שביד חבירו ע"כ מהני הקנאה. ושם ד"ה אמטלטלי דכפרי' כתבו בשם ר"ת דאף מטלטלי דכפרי' כתבינן הרשאה כו'. ואין לדקדק מהא דבכורות (דף מ"ח) גבי פדיון הבן שיכול להרשות אע"פ שניתן לכהן ע"מ להוציא אלמא שיכול להרשות במלוה דהתם לאו ע"מ להוציא ניתנו לו דקיי"ל כשמואל כו' עכ"ל התוס'. וכן כתב הרשב"א בשבועות (דף ל"ג). ועיין בתוס' שבועות (דף ל"ג) ד"ה היכא דלא כפרי' כו' שכתבו דהתם לא שייך פקדון כו'. ועי' בתוס' בכורות (דף מ"ט). א"כ חזינן להתוס' בב"ק והרשב"א הנ"ל דהא דבכורות דכתבי הרשאה זל"ז די"ל דלאו משום שליחות נגעו בה רק משום תורת הקנאה. וכן מה שכתב התוס' בשבועות כנ"ל דהתם לא שייך פקדון משמע דאם היה ביה דין פקדון היה מועיל הרשאה בתורת הקנאה:

ז

וקשה לי לפי מה דמבואר בב"מ (דף ז') דממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש. א"כ אמאי מועיל מה שכתבו הרשאה זה לזה בהא דבכורות (דף מ"ט) בתורת קנין. דהא זה מקרי אינו יכול, להוציאו בדיינין משום דיכול לדחותו ולומר לא שלך מת אלא של חבירך. א"כ מפני מה מועיל התם הרשאה בתורת קנין לפי מש"כ התוס' והרשב"א דמשום קנין נגעו בה. בשלמא אי נימא דלאו משום קנין נגעו בה. אלא בתורת שליחות ניחא דהא אף על מלוה בע"פ כותבין הרשאה אע"ג דאינו יכול להקנותו. אבל לפי מש"כ התוס' וסייעתם הנ"ל לדון בזה תורת קנין. קשה לי דהא הוי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים ואין חל תורת קנין בזה. וכמו כן כתבו התוס' בב"ק שם (דף ע') ד"ה אמטלטלי דכפרי' באה"ד בזה"ל. ומיהו בהך דבכורות צריך לדקדק אם יכול ליתן במעמד ג' כיון דהוא עצמו לא יכול להוציא מידו כמו בכתובה דאינו יכול ליתן במעמ"ג כיון דלא נתנה לגבות מחיים וכ"כ התוס' בבכורות (דף מ"ט) ד"ה ה"מ היכא דכפרי' כו' הרי דס"ל להתוס' דזה מקרי ממון שאינו יכול להוציאו. רק דס"ל דדוקא במעמד ג' אינו יכול ליתן אבל שארי קנינים מועיל בזה וקשה כנ"ל. וכן יש להעיר במה שכתב התוס' בב"ב (דף קכ"ז ע"א) ד"ה מדדרש רבא כו' דהקשו על הא דשתי נשים שילדו במחבואה בכור ופשוט דכותבין הרשאה זל"ז דהא רבא ס"ל דאין לבכור קודם חלוקה א"כ הא אינו חל בזה ההקנאה. ואומר ר"י דאין זה בא אלא מכח שליחות דהלכתא שליח שויה עכ"ל התוס'. אלמא דאם יש לבכור קודם חלוקה היה מועיל ההרשאה בתורת קנין. וקשה הא הוי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים לגבי מי שמקנה לחבירו:

ח

ונקדים מה ששייך לענין שיבואר לקמן הא דיבמות (דף צ"ט) גבי כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה דאין נותנים להם קדשים ואין מוציאין שלהם מידיהם. ופי' רש"י בלשון א' אם הי' חייבים עולה או חטאת אין כופין אותם לתת לאנשי משמר כו' והקשה רש"י ע"ז דהא אמרינן בב"ק (דף ק"י) דהיכא דלא מצי עביד עבודה שליח לא מצי משוי. והתוס' שם ד"ה אין מוציאים כו' כתבו בשם הר"י לתרץ קושית רש"י משום דשא"ה דאם יבא אלי' ויאמר שהוא כהן הא ראוי לעבוד עבודה. א"כ הוי כמו חולה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע"י הדחק ראוי לעבודה כמפורש בהגוזל שם. וכן מצא ה"ר אלחנן בהדיא בירושלמי כו' עכ"ל. ובאמת כסברת התוס' הנ"ל מצינו ביבמות (דף מ"א) גבי הספקות חולצות ולא מתייבמות משום דאם יבא אלי' ויאמר דהא קידש ע"כ בת חליצה וייבום היא כו'. וכה"ג אמרו בגיטין (דף מ"ב) גבי כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה דהגדילו התערובות משחררין זא"ז משום דאם יבא אלי' ויאמר דחד מנייהו עבד הוי קנין כספו קרינן ביה וזהו כעין סברת התוס' דמשום דאם יבא אלי' ויאמר מקרי זה דמצי עביד. אבל לשיטת רש"י שם דמשום אם יבא אלי' כו' לא מקרי מצי עביד משום דדוקא גבי קנין כספו דגיטין וכן גבי הא דיבמות הנ"ל מהני הך סברא דאם יבא אלי' אבל מ"מ הא לא מצי עביד עכ"פ. וכה"ג כתב השאגת ארי' בסי' ל"א דמה שאינו ראוי משום ספק מקרי אינו ראוי לבילה כמו בב"ב (דף פ"א) גבי הקונה אילנות דכיון דאינו ראוי לקריאה מספק דלמא לא קנה קרקע ה"ל אינו ראוי לבילה ע"ש. וכ"כ הטורי אבן בחגיגה (דף ד') גבי טומטום. וכבר קדמהו התוס' בזבחים (דף ע"ה ע"א) ד"ה והא בעי סמיכה כו' שכתבו דכל הני דאין יכולים לסמוך מטעם ספק חשוב שפיר אינן ראויין לבילה כמו בב"ב (דף פ"א) גבי ביכורים עכ"ל. והדברים ארוכים. ועיין פסחים (דף פ"ח) דשכח לפני זריקה מקרי לא חזי לאכילה. ויש לחלק וקצרתי:

ט

א"כ לא מבעיא לשיטת רש"י הנ"ל ודאי דמקרי הך התערובות דב"ב ובכורות הנ"ל ממון שאינו יכול להוציא בדיינים. כיון דאינו יכול להוציא עכ"פ כ"ז דלא בא אלי' לברר. ואף לשיטת התוס' דכתבו דמשום אם יבא אלי' מקרי מצי עביד. עכ"ז גבי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים ודאי לא מהני הך סברא דאם יבא אלי' כו'. דאל"כ תקשה בהא דב"מ (דף ז') גבי מסותא דמשום דאינו יכול להוציאו בדיינים אינו יכול להקדיש ואינו חל הקדישו כלל ומשמע דאף המקדיש בעצמו דאומר דידי הוא מ"מ אינו חל ההקדש כלל ומותר גם הוא ליהנות מזה. ולא אמרינן דלדבריו דהוא שלו. א"כ הא אם יבא אלי' ויאמר שהוא כדבריו יהי' יכול להוציא בדיינים ויהא חל הקדישו לגבי עצמו. וכן בכל ממון שאין יכול להוציאו בדיינים שאין לו עדים על זה אינו יכול להקנות לחבירו אף שמודה הגזלן כעת דהוא שלו מ"מ כיון שאין לו עדים מקרי ממון שאינו יכול להוציאו. וכמבואר בח"מ ס"ס שנ"ד דבעי דוקא עדים גבי זה. ותקשה דאמאי לא נימא בזה אם יבא אלי' ויאמר דהוא של המקנה א"כ הוי ממון שיכול להוציאו. ע"כ מוכח דכיון דאין לו עדים כעת דלא בא אלי' לפנינו ע"כ מקרי כעת ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים. ועיין במרדכי פ"ק דב"מ מש"כ גבי הא דאינו יכול להוציאו בדיינים דאם אח"כ הוציאו בדיינים שהי' לו עדים מהני הקנאתו כו'. ושא"ה דכיון לבסוף אתו עדים א"כ למפרע הוי ממון שיכול להוציא בדיינים עכ"ל. ועיין בזה בספרי נחל יצחק סי' ע"ג סי"ט בקונטרס שני ענף ב' וקצרתי. ועיין בנתיבות סי' ר"ה ס"ק י"ד דכתב בהאי עובדא דפרדיסא דב"ב (דף מ') דה"ל ממון שא"י להוציאו בדיינים כיון דאין לו עדות רק ע"י הקני'. ואף דעכשיו יש לו עדים מ"מ כיון דהעדים א"י רק ע"י הגזלן לא מקרי ממון שיכול להוציא בדיינים ע"ש. וע"כ ברור ופשוט דמשום אם יבא אלי' לא מהני בממון שא"י להוציאו בדיינים אף אם הגזלן מודה בתר הכי ואינו חל הקנאתו והקדישו דמעיקרא וכ"ז פשוט. ולפ"ז תקשה בהא דבכורות וב"ב הנ"ל דאיך חל הרשאה בתורת קנין להקנות לחבירו והא הוי ממון שא"י להוציאו בדיינים מקודם הקנייה:

י

וזה ודאי אין סברא לומר דשא"ה כיון דאחר שיקנה א' לחבירו יהיה יכול חבירו להוציא בדיינים עי"ז ע"כ מקרי ממון שיכול להוציאו כו'. דז"א כיון דעכ"פ אינו יכול להוציא בעצמו מקודם הקנאה א"כ ממילא לא שייך ביה תורת קנין כלל וכמו בהאי מסותא דב"מ (דף ז'). דאינו חל הקדישו מה"ט מצד דהוי אצל הבעלים ממון שא"י להוציאו בדיינים. וכמבואר בטור ומחבר סוף סי' שנ"ד בזה"ל דאם יש להבעלים עדים שיכולים להוציא בדיינים יכולים הבעלים להקדיש ע"ש. ותקשה כנ"ל. והתוס' בב"ק (דף ע' ע"א) ד"ה אמטלטלי דכפרי' כו' באה"ד שם כתבו בזה"ל ומיהו בהא דבכורות צריך לדקדק אם יכול ליתן במעמד שלשתן כיון דהוא עצמו לא היה יכול להוציא מידו כמו בכתובה אין יכולה ליתן במעמד ג' כיון דלא ניתנה לגבות מחיים כמו בהחובל כו'. וכ"כ התוס' בכורות (דף מ"ט) ד"ה ה"מ היכא דכפרי'. אלמא דהתוס' נחתי לזה הסברא דהתם בבכורות מקרי ממון שאינו יכול להוציא ומדמי זה להא דכתובה כנ"ל. אלא דמשמע מהם דרק גבי מעמד ג' דהוי הילכתא בלא טעמא כמבואר ע"כ לא תקנו בזה מעמד ג' אבל שארי קנינים משמע דמהני בזה אף דהוי ממון שאינו יכול להוציא בדיינים ותקשה כנ"ל:

יא

ואפשר לומר בזה לפמש"כ הב"ש באה"ע סי' כ"ח ס"ק ט"ז לחלוק על השארית יוסף דכתב במה דאינו יכול להקנות דבר שאינו ברשותו דאם הקנה להגזלן עצמו ג"כ לא מהני ההקנאה. והשיג ע"ז הב"ש שם משום דלהגזלן עצמו יכול להקנות ע"ש. וכ"כ הנתיבות בסי' ר"ה ס"ק י"ד גבי ממון שאינו יכול להוציא בדיינין דלהגזלן עצמו יכול להקנות ע"ש. ולפ"ז י"ל ה"ה היכא דלהמקנה מקרי ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין. ולהקונה הוי ממון שיכול להוציאו בדיינים דחל בזה הקנין משום דאזלינן בזה בתר הקונה. אבל באמת יש לחלק דדוקא היכא דאיתא ברשות הגזלן בזה מהני הקנין כנ"ל. משא"כ היכא דלהקונה אינו ברשותו, אף דע"י הקנין יהיה יכול להוציא הקונה בדיינים מ"מ כיון דלהמקנה אין לו כח להוציא בדיינים ע"כ אין יכול להקנות וכמו בהאי מסותא דאינו מקדישה. וכש"כ לשיטת הש"י הנ"ל ודאי דליתא לכ"ז. ויש לי להאריך בראיות אבל עת לקצר. א"כ תקשה דאיך מהני ההקנאה דאחד מקנה לחבירו והא לגבי הבעלים הוי ממון שא"י להוציאו בדיינים. אך בהא דכתובות (דף צ"ה) גבי הנהו תרי שטרי דחד הוי כתיב ביה בחמשא בניסן וחד כתיב ביה בניסן סתמא כו'. דלכתבו הרשאה להדדי. אין זה ענין לנ"ד משום דהתם הא הוי ממון שיכול להוציאו בדיינים מן הלוה דדוקא מן לקוחות הוי נפ"מ ולא לגבי הלוה דאיהו הא מחוייב לשלם כל שט"ח ושט"ח. וע"כ חל ביה הקנאה ופשוט. אבל בהא דב"ב ובכורות הנ"ל תקשה כנ"ל:

ענף ג

יב

והנלע"ד בכ"ז והוא דכ"ז מקרי ממון שיכול להוציא בדיינים וחל הקנין בזה משום די"ל דדוקא היכא דהוי דבר דאינו ברשותו בזה אמרו להך כללא דממון שאינו יכול להוציאו בדיינים אינו יכול להקדיש. ואף דבקרקע אף דאינו ברשותו הוי קדוש משום דקרקע תמיד היא ברשות הבעלים וכמש"כ הרמב"ם פ"ו ה' ערכין ה' כ"ג והנימוקי יוסף בב"מ גבי האי מסותא דהא קרקע אינו נגזלת והארץ לעולם עומדת. אך ז"א שייך אלא היכא שיכול להוציא בדיינים. אבל היכא דא"י להוציא בדיינים אף קרקע מקרי אינו ברשותו דלא שייך לומר בזה קרקע בחזקת בעלים עומדת כיון דא"י בעליו מי הוא. וע"כ אף בקרקע כיון דא"י להוציא בדיינים מקרי דבר דאינו ברשותו ולא מהני הקדישו והקנאתו כמבואר גבי מסותא ולא נאסרת כלל לשום אדם. אבל היכא דהוי דבר ברשותו בזה אף שא"י להוציא בדיינים יכול להקדיש דעיקר הך מילתא דא"י להוציאו בדיינים הוא דמשוי זה לדבר דאינו ברשותו אף בקרקע היכא דאינו בידם וברשותם:

יג

וזה ברור דהך מילתא דבכורות גבי שתי נשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים ומת א' מהם כו'. דלפמש"כ התוס' בב"ק (דף ע') הנ"ל דדינו כפקדון משום דלאו ע"מ להוציא ניתנו לו. ודאי דזה מקרי דבר ברשותו. דאל"כ קשה הא בלא"ה אינו יכול להקנות אף פקדון אם הוי דבר דאינו ברשותו. וע"כ מוכח דזה מקרי דבר ברשותו דדינו כפקדון לגמרי. וכמו שראיתי בנתיבות סי' מ"ט ס"ק י"ז שכתב בא' שקיבל פקדון ואינו יודע של מי הוא מן אותן שנים שתובעים לו דשניהם יכולים להקנות ולהקדישו דזה מקרי דבר ברשותו ע"ש. ואף דהקצה"ח סי' שנ"ד ס"ק ד' כתב לדון בשם התוס' דב"ק (דף ס"ח) דהיכא דטועה התופסו להחפץ וסובר דע"פ דין הוא שלו דאינו יכול בעל החפץ להקדישו משום דמקרי דבר דאינו ברשותו והביא שם דעת החולקים בזה ע"ש. אבל ז"א שייך רק היכא דטועה וסובר דהחפץ שייך לעצמו. אבל היכא דיודע דהחפץ שייך לאחר ואין לו שום טענה כלל לעצמו על החפץ רק אינו יודע של מי הוא מן אותן התובעים לו. דבזה כ"ע מודו דמקרי דבר ברשותו וכדמוכח מתוס' ורשב"א דב"ק הנ"ל וע"כ בהא דבכורות (דף מ"ט) הנ"ל דמקשה הש"ס שם ליזיל גבי האי ולידחיי' כו' והא אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא כו' ה"מ היכא דכפרי'. אבל היכא דלא כפרי' כתבינן עכ"ל. אלמא דאף דמצי להדחות לכאו"א בלא הרשאה מ"מ מקרי לא כפרי' משום דדינו כפקדון ממש לפמש"כ התוס' והרשב"א הנ"ל וכיון דמוכח מהתוס' ורשב"א הנ"ל דזה מקרי דבר שברשותו. ע"כ אף דזה מקרי ממון שא"י להוציאו בדיינים. מ"מ מהני הקנאתו כיון דהוי דבר שברשותו. משום דלא שייך הכלל דא"י להוציאו בדיינים א"י להקנות רק היכא דהוי דבר דאינו ברשותו. ואין לנו להוסיף על הך כללא. כיון דמוכח כן מהך כתיבת הרשאה זל"ז דאם היה דינו כפקדון מהני ביה תורת הקנאה. וע"כ אתי שפיר ג"כ הא דב"ב הנ"ל ובח"מ סי' ר' וכה"ג משום דכ"ז אינו בכלל מה דאמרו גבי הקנאה ממון שא"י להוציאו בדיינים כו':

יד

ועוד נלענ"ד דלכן לא שייך בכה"ג דזה הוי ממון שא"י להוציאו בדיינים. די"ל דזה מקרי ממון שיכול להוציאו בדיינים. כפי המבואר בתוס' בכורות ד' מ"ט ד"ה ה"מ היכא דכפרי' כו'. בסה"ד דדילמא היכא דשניהם לפנינו ומצוים לתת לא' חייב להחזיר לו ולא הוצרך להעמיד בבא בהרשאה אלא כדי שיוכל א' להוציא מידו בפ"ע עכ"ל התוס'. והש"ך ביו"ד סי' ש"ה ס"ק ל"ה כתב בשם המע"מ דסברא מעלייתא היא. והתוס' כתבו בלשון ודילמא דמשמע דזה לא הי' ברור כ"כ להתוס'. ועיין בב"ב ד' ל"ה ד"ה אין מוציאין אותה מידו דאף שיכתבו הרשאה זל"ז הואיל ורשעים הם אין נזקקין להם. והנתיבות בסי' מ"ט ס"ק י"ז כתב דהטעם הוי משום דהא בגזילה ע"פ דין אינו יכול להקנות משום דהוי דבר דאינו ברשותו. רק מצד התקנה תקנו דמועיל בזה הרשאה. וע"כ בכה"ג דהוי רשעים אין נזקקין להם ע"ש. ולפמש"כ המע"מ דשניהם לפנינו ומצוים לתת לא' מחוייב להחזיר וכמש"כ התוס' הנ"ל דמשמע דזהו מדינא. א"כ בזה אף היכא דהוי רשעים ג"כ נזקקין להם ומוציאין ממנו אף היכא דהוי רשעים משום דזהו מן הדין. ויש להאריך בכ"ז:

טו

ויש להוכיח כן מהא דיבמות ד' קי"ח בלקח מקח מן ה' ב"א ואינו יודע מאיזה מהם לקח שמניח דמי מקח ביניהם ומסתלק. לא נחלקו אלא שגזל מחמש ואינו יודע מאיזה מהם גזל בזה נחלקו ר"ט ור"ע כו'. וכן אי' בב"ק ד' ק"ג. ולצאת י"ש לכ"ע חייב כמבואר בב"מ ד' ל"ז. ועיין בתוס' ב"ק ד' ק"ד ד"ה שכבר הודה כו'. וע"כ הך מניח גזילה או מניח דמי המקח ומסתלק זהו מן הדין לכ"ע. וקשה הא מן הדין יכול לדחות לכאו"א כדמקשה הש"ס בבכורות ד' מ"ח דליזיל לגבי' ולידחי' ומתרץ הש"ס דמיירי בבא בהרשאה. ולפמש"כ התוס' בב"ק דשאני התם בבכורות דהוי כמו פקדון כו' כנ"ל וע"כ אין אנו יכולין להוכיח מזה דכותבין הרשאה אף במלוה דלאו בר הקנאה. אבל מהא דמניח דמי מקח דהוי כמו מלוה ואפ"ה מחוייב ע"פ דין להחזיר. א"כ תקשה הא לא מהני בזה הרשאה לחד דיעה. ועוד דהא ה"ל להש"ס לאקשויי ולידחי לכל חד וחד כמו דמקשה בבכורות כנ"ל. והש"ס מתרץ שם דבא בהרשאה. א"כ הוא הדין ה"ל למימר הכא כן. וע"כ מוכח מזה דשאני התם דמיירי דבאים כולם לתבוע ביחד וכ"א אומר אותי גזל ע"כ יכולין לתבוע ממנו לכה"פ המנה משום דהיכא דשניהם לפנינו ומצוים לתת מחויב ע"פ דין להחזיר. וכיון דמיירי התם במשנה וברייתא דבאים כל ה' ב"א לתובעו כמבואר שם. ע"כ אינו מקשה הש"ס שם דלידחי לכאו"א. משא"כ בבכורות שם דתנן סתמא בהמשנה ולא תני דב' כהנים הם לפנינו ע"כ לא ניחא להש"ס בזה והוצרך לאוקמי בבא בהרשאה. אך לשיטת רש"י בב"מ ד' ל"ז ע"ב במה דאמר רב ספרא ויניח ופירש"י דמניח לפני ב"ד כו' ויניח הגזילה בידו. א"כ לשיטת רש"י הנ"ל אין מקום לכל מש"כ להעיר דאמאי לא אמרו שם כמו בבכורות כנ"ל. דהא התם באמת מניח הגזילה בידו אבל לשיטת הראשונים דפליגי על רש"י וס"ל דיניח ביד ב"ד כמבואר בסי' רכ"ב בש"ך ס"ק ה'. שפיר כתבתי דאמאי מניח ביד ב"ד הא יכול לדחות לכאו"א. וע"כ מוכח מהתם דשאני היכא דהם עומדים לפנינו ומצוים להניח ביד ב"ד. ועיין בנתיבות סי' ע"ו ס"ק ד'. ויש להאריך ולברר מה דיש לחלק בזה ולדחות אך קצרתי:

טז

ולפי מה דנתבאר דשניהם לפנינו יכולין להוציא בוודאי ע"כ י"ל דלכן מועיל הרשאה בתורת קנין אף היכא דאין יכול א' מהם להוציא בדיינים. מ"מ הא כיון דיכול להוציא בצירוף עם חבירו כשיבואו ביחד להב"ד ויוציאו אף בלתי הקנין ע"כ מקרי זה ממון שיכול להוציא בדיינים. ואף דאין זה בידו לבד ואינו יכול לתבוע לחבירו. מ"מ כיון דחבירו רוצה ג"כ עכשיו לתבוע. א"כ הא הוי ביד שניהם לתבוע ולהוציא זולת הקנאה. ע"כ מקרי זה ממון שיכול להוציא בדיינים דמהני בי' קנין:

יז

וכעין זה אי' בסוטה ד' כ"ד גבי מעוברת ומניקת חבירו דחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאח"ז כו' ר"א אומר יכול הוא לישא אחרת כו'. ועיין בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' ענף ט' ד"ה ויש לדחות כו'. ובתוי"ט שם דהקשה דאמאי לא ס"ל לרבנן סברת ר"א ע"ש. אלמא דתנן לשון יכול אף היכא דאין זה בידו לבד וצריך ג"כ לדעת האשה שתרצה להנשא לו ומ"מ אמרו בזה לשון יכול. א"כ ה"ה בממון שא"י להוציאו בדיינים דאמרו בזה לשון יכול להוציא כו' ע"כ גם כה"ג מקרי יכול להוציאו אף דצריך דעת חבירו ג"כ. ובלא"ה הא מה דיכול להוציא בדיינים אין זה בידו כמבואר בקידושין ד' ס"ב דמידי דצריך ב"ד לאו בידו. דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא. ובסוטה ד' כ"ה ע"ש. וע"כ מוכח דהך יכול להוציאו בדיינים אף דאין זה בידו כ"כ מ"מ מקרי בלשון יכול. וה"ה אף היכא דצריך לדעת חבירו מ"מ מקרי יכול להוציאו בדיינים דכיון דרצונם בזה והוי קצת בידו. וכיון דבידם לעשות כן והיו מוציאין ממנו אף זולת ההקנאה. ע"כ אף היכא דאינם עושים כן אלא מקנה לחבירו בתורת קנין חל ההקנאה משום דמקרי ממון שיכול להוציאו אף מקודם ההקנאה. ואתי שפיר כל זה:

ענף ד

יח

ועכשיו נבאר מה שכתב הטור בסי' קכ"ג והמחבר שם סעי' י"ד דיכולים לשלוח ההרשאה אף ע"י מי שאינו נוהג בו דין שליחות. וכמש"כ התוס' בשם ר"ת בקידושין ד' ג' משום דהרשאה מהני אף ע"י מי שאין בו דין שליחות כלל. אכן היש"ש לב"ק פ"ז סי' י"ג כתב דלא מהני הרשאה שאינו בתורת קנין ע"י מי שאין בו תורת שליחות דכיון דשליח שוויי' ע"כ בעינן בו דין שליחות. וכ"כ המהרשד"ם בסי' נ"ט והובא בש"ך שם ס"ק ל'. ובאמת הדעת נוטה כסברת היש"ש דמנלן דמהני הרשאה שלא בתורת קנין דזהו רק מצד שליחות לאותן שאינן בני שליחות. אבל לשיטת רש"י דיבמות ד' צ"ט דאף היכא דלא מצי עביד מצד ספק אף די"ל אם יבא אליהו ויאמר כו'. מ"מ לא מצי משוי שליח כנ"ל. א"כ לפ"ז מוכח דאף היכא דאין בו דיני שליחות מ"מ מהני הרשאה:

יט

ונבאר זה ביתר ביאור והוא דהא מצינו בב"ב ד' קכ"ז דהוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זל"ז אף דס"ל לרבא דאין לו לבכור קודם חלוקה ואין זה רק מטעם שליחות כמ"ש התוס' שם. ומצינו בנזיר ד' י"ב באשה שהיתה לה אחות ונתגרשה דשריא דכי משוי שליח במילתא דמצי עביד המשלח כו'. והתוס' שם ד"ה באשה שאין לה בת כתבו בשם ר"ת דהא דיכולה לעשות שליח להפריש חלה זהו מטעם דיכולה להביא עיסה מגולגלת ומה שבידה ללוש ולגלגל זהו לא מקרי בידה גבי עשית שליח דדוקא גבי דשלב"ל מצינו בקידושין ד' ס"ב דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. אבל גבי עשית שליח לא מהני זה כמבואר ביבמות (ד' נ"ב) כו'. אלמא דס"ל להתוס' דלא יכול לעשות שליח במידי דאיהו לא מצי עביד השתא. אף היכא דשייך בידו לעשות. רק גבי קנין מהני מה דבידו לעשות אף במה דמחוסר מילה וטבילה. אלא במה דצריך שלשה אמרו מי יימר דמזדקק לי' תלתא. ועיין בנדרים ד' ע"ג ובמחנה אפרים ה' גירושין על הרמב"ם פ"ג. ודורש לציון דרוש י"ג ובשיבת ציון סי' פ"ו. ובתשובת רע"א זצ"ל סי' קמ"א. ומה דהקשה שם הדורש לציון מהא דקידושין ד' כ"ג דעבד עושה שליח לקבל גיטו אף דאיהו לא מצי עביד משום דאי' בתורת גיטין לקבל גט לחבירו מיד רבו. תי' זה השיבת ציון בסי' פ"ו היטיב. ואני לעצמי אמרתי דאינו קשה כלל מהא דקידושין ד' כ"ג הנ"ל. דהא התם מיירי לר"ש בן אלעזר דס"ל דלא מצי לקבל גיטו ע"י עצמו וכיון דגמר לה לה מאשה דעבד משוי שליח. א"כ הא ידוע המידה דהרי זה בא ללמד ונמצא למד. א"כ כיון דילפינן עבד מאשה דעבד יכול לעשות שליח אף דאיהו לא מצי לקבל גיטו. א"כ ה"ה אשה אף היכא דאינה יכולה לעשות בעצמה מ"מ יכולה לעשות שליח משום דלרשב"א מוכח ע"פ גז"ש הנ"ל דאף היכא דלא מצי המשלח למיעבד מ"מ משוי שליח היכא דאיתא בתורת אותו דבר כמבואר שם בקידושין. אבל לדינא לפי מה דקיי"ל כרבנן דעבד מצי לקבל גיטו ע"י עצמו. א"כ ליתא לגז"ש הנ"ל וכיון דאין לנו הוכחה זו. א"כ הא מסברא אמרינן דהיכא דלא מצי דאין למיעבד לא יהי' מצי שלוחו לעשות. אף היכא דאי' בתורת אותו דבר כמו בנזיר ד' י"ב הנ"ל. והא דמקשה הש"ס בקידושין שם מהא דאמר ר' הונא ברי' דרב יהושע כו' י"ל דכיון דאמר סתמא כן בדרך כלל מי איכא מידי כו' משמע דלכ"ע קאמר זה והדברים ארוכים ואכמ"ל:

כ

ולשיטת רש"י ביבמות הנ"ל דאף היכא דלא מצי עביד המשלח משום ספק ג"כ אינו יכול לעשות שליח ולא אמרינן אם יבא אלי' ויאמר שהוא כהן יהי' מקרי ראוי כסברת התוס' שם. ולפ"ז יש להעיר בהא דב"ב הנ"ל בשתי נשים שילדו במחבואה דכותבין הרשאה זל"ז בתורת שליחות כנ"ל. הא י"ל בזה דלא יהי' מהני הרשאה כיון דמשלח לא מצי עביד ולתבוע בעצמו ולהוציא מן הנתבע משום דיכול לדחותו ע"כ לא יהי' יכול לעשות שליח לתבוע. דהא אף מה דהמשלח לא מצי לתבוע מצד ספק ג"כ מקרי לא מצי עביד ואף במה דשייך לומר ממנ"פ. מ"מ כיון דלא מצי עביד עכ"פ מקרי אינו ראוי וכמש"כ השאגת ארי' בסי' ל"א גבי טומטום דמקרי אינו ראוי כמו שהוכיח שם בב"ב ד' פ"א ע"ש. וכמש"כ כן התוס' בזבחים ד' ע"ה כנ"ל. ובוודאי אין לומר דהא מצי המשלח לקבל המעות מן החייב א"כ יהי' מקרי מצי עביד. דז"א דהא אנו דנין על עשית שליח לכוף להנתבע ולהוציא ממנו בע"כ. א"כ הא בעיקר הענין שאנו דנין עליו אין זה ביד המשלח לכוף להחייב ולהוציא ממנו בע"כ. א"כ הוי בכלל מה דאמרו בכל דיני שליחות דבעינן דהמשלח יהי' מצי עביד:

כא

ואף דכתבתי לעיל דשא"ה כיון דבידו של המרשה והמורשה לילך לב"ד ביחד לתבוע דמטעם זה נתבאר לעיל דזה מקרי ממון שיכול להוציא בדיינים עכ"ז זה אינו רק גבי קנין דיהי' מקרי ממון שיכול להוציאו בדיינים דיחול בזה ההקנאה. אבל גבי עשית שליח לא מהני זה לדין דזה יהיה מקרי בידו ונימא דמקרי מצי המשלח למיעבד. דז"א כיון דצריך דעת חבירו וזולת חבירו אינו יכול לתבוע מן הנתבע רק בצירוף חבירו. הא זה לא מקרי בידו אף גבי קנין בדשלב"ל. א"כ כש"כ גבי עשית שליח לא מהני זה. והוא דהא מצינו בקדושין (דף ס"ב) דהנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך אינה מקודשת דנהי דבידו לגרשה. אבל אינו בידו לקדשה. והקשה הרשב"א בחידושיו שם כיון דהיא מרוצה להתקדש לו עכשיו לאחר שיגרשה. א"כ הא ביד שניהם ע"ז ואמאי מקרי מחוסר מעשה. ותי' דכיון דאינו בידו לבד וצריך דעת האשה ג"כ. ע"כ אין זה מקרי בידו עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' א' רי"ב בזה"ל ע"ז דכיון דאין בידו לבד ע"כ אין זה מקרי בידו אף דעכשיו שניהם מתרצים בכך כיון דאין זה בידו לבד לא מהני זה בדשלב"ל ע"ש. והא גבי דשלב"ל מהני מה דבידו לעשות אף היכא דמחוסר מעשה כנ"ל. ואפ"ה היכא דאין בידו לבד רק בעי דעת שניהם אין זה מקרי בידו לגבי זה. אף דעכשיו שניהם מתרצים בכך. א"כ כ"ש גבי עשית שליח דכתבו התוס' דמה דלא מצי עביד השתא אינו יכול לעשות שליח אף דהוי בידו היכא דמחוסר מעשה דלישה כנ"ל בתוס' דנזיר שם. א"כ כש"כ היכא דלא הוי בידו לבד רק שצריך לדעת חבירו. אף דעכשיו מתרצה חבירו להיות מורשה. מ"מ כיון דאינו יכול המרשה לבדו לתבוע ולהוציא בב"ד מן הנתבע. ודאי אין זה מקרי בידו. דיהא יכול לעשות שליח לחבירו משום דשניהם ביחד יכולים לתבוע ולהוציא בב"ד. דהא הוא לבדו אינו יכול להוציא לעצמו. ע"כ הוי זה בכלל מה דאמרו חז"ל דמידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח א"כ תקשה דאמאי מהני כתיבת ההרשאה בהא דב"ב (דף קכ"ז) הנ"ל. דהא המרשה בעצמו אינו יכול לתבוע ולהוציא בב"ד:

א"כ דומה להא דב"ק (דף ק"י) גבי זקן דכיון דלא מצי עביד עבודה לא מצי משוי שליח. ודוקא גבי ממון שאינו יכול להוציא בדיינים נתבאר דכה"ג מקרי ממון שיכול להוציאו כנ"ל משא"כ גבי שליח דזה נלמד מקנין דשלב"ל הנ"ל דכה"ג לא מהני כנ"ל. [ומזה סייעתא לשיטת רש"י יבמות הנ"ל דאמרינן מידי דלא מצי עביד המשלח אף מצד ספק ג"כ אינו יכול לעשות שליח. מכש"כ מהא דממון שאינו יכול להוציא בדיינים דאינו בהקנאה ולא מהני הסברא דאם יבא אלי' ויאמר כמו שנתבאר לעיל בארוכה. ויש לחלק וקצרתי]:

כב

וכיון דמצינו דגם כה"ג מהני כתיבת ההרשאה זל"ז אף היכא דאינו מועיל בתורת קנין כמו בהא דב"ב דאין לבכור קודם חלוקה כמש"כ התוס' שם דזהו רק בתורת שליחות. א"כ מוכח דאף היכא דלא מהני בתורת שליחות ג"כ יכול לתבוע ע"פ כתב הרשאה. וכמש"כ הטור בסי' קכ"ג שם דאף דקיי"ל שליח שווי' היינו לענין דאינו יכול לעכבו לעצמו אבל תורת שליחות לא בעינן בזה. משום דיש קצת צד קנין ע"י הרשאה מתקחז"ל והוי בע"ד לתבוע מחבירו דלא יהיה יכול לומר לאו בע"ד דידי את. ע"כ מן שיטת רש"י דיבמות הנ"ל הוי סייעתא למה דפסק הטור והמחבר כשיטת ר"ת בריש קדושין דאף ע"י מי שאינו נוהג בו תורת שליחות ג"כ מהני הרשאה:

כג

אך שיטת היש"ש והובא בש"ך סי' קכ"ג דהיכא דאין חל דין קנין אז לא מהני ההרשאה ע"י מי שאין בו תורת שליחות. וכן הוא שיטת מהרשד"ם כנ"ל. ולפ"ז יש להעיר ע"ז מהא דנתבאר דלרש"י ביבמות הנ"ל דמוכח מהא דב"ב דגם היכי דלא מהני ביה דין קנין אפ"ה מהני ביה הרשאה בתורת שליחות אף דהמשלח לא מצי עביד כנ"ל. והא גם זה דבעינן דהמשלח יהא מצי עביד זהו הפרט מן דיני שליחות. א"כ חזינן דאינו נוהג בהרשאה פרטי דיני שליחות:

כד

וי"ל דאינו קשה על שיטת מהרש"ל והרשד"ם הנ"ל משום דהא התוס' ביבמות (דף צ"ט) ד"ה ואין מוציאין כו'. כתבו בשם הר"י לחלוק על שיטת רש"י שם דאף היכא דהמשלח לא מצי עביד משום ספק. מ"מ יכול לעשות שליח משום אם יבא אלי' ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה כמו חולה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע"י הדחק ראוי לעבודה כמפורש בהגוזל (דף ק"י). וכן מצא הר"ר אלחנן להדיא בירושלמי כו' עכ"ל. ולשיטת התוס' דבמה דאינו יכול לעשות שליח מצד ספק אמרינן כיון דאם יבא אלי' ויאמר כו'. ויכול לעשות שליח. א"כ אתי שפיר הא דכתבי הרשאה זל"ז בתורת שליחות אף היכא דיכול להדחות א"ע מן המרשה לבדו משום דז"א אלא מצד ספק ע"כ אמרינן כיון דאם יבא אלי' ויאמר דהוא הבע"ד האמיתי ויהיה יכול אז לתבוע. ע"כ יכול לעשות שליח. ומקרי זה מילתא דהמשלח מצי עביד. ועושה שליח. ולכן אתי שפיר הא דב"ב (דף ל"ה) בתוס' ד"ה אין מוציאין אותה כו' דאף שיכתבו הרשאה הואיל ורשעים הם אין נזקקין להם עכ"ל התוס'. והא בגזל דאינו בהקנאה ולא מהני כתיבת הרשאה רק מצד תקנה ואפ"ה היה מהני הרשאה ביה. אך מפני שרשעים הם אין נזקקין להם. י"ל דג"כ הוא משום דהתוס' אזלי לטעמייהו דיבמות הנ"ל. והרשב"ם בב"ב שם יש לו שיטה אחרת בפי' הגמ' דאם בא א' מהשוק והחזיק כו'. וכמבואר בשמ"ק שם:

כה

ועוד י"ל דאף לשיטת רש"י דיבמות ג"כ אינו סתירה על שיטת המהרש"ל הנ"ל משום די"ל דשיטת רש"י הוא כמש"כ הרשב"א בחידושיו לשבועות (דף ל"ג) דהך סוגיא דב"ב (דף קכ"ז) דאמר רבא בתערובות בכור ופשוט דכותבין הרשאה זל"ז כדאמרו שם לעיל (דף קכ"ז) דרבא ס"ל יש לו לבכור קודם חלוקה וחל בזה תורת קנין ודלא כמש"כ התוס' שם. והא דבכורות (דף מ"ט) גבי שתי נשים שלא ביכרו כו' דמתרץ שמואל בבא בהרשאה ג"כ י"ל כמש"כ התוס' בב"ק (דף ע') דהך דבכורות הוי כמו פקדון כיון דלא היה יכול להוציא כדשמואל כו'. וגם הא התם בבכורות שמואל הוא דקאמר כן. א"כ י"ל דשמואל לטעמיה. וכ"כ הרשב"א לשבועות שם. ומאן דס"ל כרב דפליג בבכורות שם על שמואל. י"ל דיפרש להמשנה דבכורות שם כמש"כ התוס' בבכורות ד"ה ה"מ היכא דכפרי'. דכתבו לפרש דמיירי בתורת קנין וכה"ג. ע"כ י"ל דדוקא לענין קנין מהני כה"ג. אבל להיות שליח לא מהני. משום מילתא דהמשלח לא מצי עביד ולתבוע להוציא בדיינים. ע"כ אינו יכול לעשות שליח בזה. משום סברת היש"ש דלא מהני הרשאה היכא דאין בו דיני שליחות. והא דב"ב (דף קע"ג) גבי נמצא ללוה בין שטרותיו שטרו של יוב"ש פרוע שטרות שניהם פרועים. וכתב הרשב"ם שם דאם באים בהרשאה יכולין לגבות ממ"נ כו'. ג"כ לשיטת רש"י דיבמות הוא בתורת קנין דהא חל מכירה על שטרות. והא דכתובות (דף צ"ה) ודאי אתי שפיר ביותר דהא התם הוי ג"כ ממון שיכול להוציא בדיינים לגבי המקנה לענין אם לגבות מן הלוה עצמו כנ"ל. אך כבר נתבאר דכ"ז מקרי ממון שיכול להוציא כו' וחל בכ"ז דין קנין לכו"ע. רק שליחות לשיטת רש"י הנ"ל אינו חל בכ"ז. א"כ גם לשיטת רש"י אין לסתור שיטת המהרש"ל והרשד"ם הנ"ל:

ענף ה

כו

ובסי' ע"ה ש"ך ס"ק פ"ג כתב בשם המהרש"ל בב"ק סוף סי' י"ד דהביא דברי הר"ת שכתב בבן המשודך הבא בטענת אביו דאם הבן אינו יודע בעצמו דיכתוב הבן הרשאה לאביו וכדין התערובות דפ' י"נ דכתבי הרשאה זל"ז. וכן הכריע הש"ך שם. ויש להעיר בזה דאיך יכול הבן לעשות שליח לאביו דשליח שוויי' וכמש"כ שם הר"ת. והא לשיטת המהרש"ל גופא דס"ל דגם בדין הרשאה בעינן דיני שליחות כנ"ל. א"כ התם דבן עצמו אינו יודע עם מי האמת ולא מצי עביד להוציא בעצמו בדיינים א"כ לא מצי לעשות שליח לאביו ולתבוע. דהא גם זהו מן הפרטים של דיני שליחות. אכן לפי מה דנתבאר בשם התוס' יבמות הנ"ל דאמרינן בזה אם יבא אליהו ויאמר כו' ומקרי מצי למיעבד בעצמו. א"כ הכא דהאב טוען ברי ולדבריו חל ההרשאה ע"פ דין משום דהא אם יבא אליהו ויאמר כו'. ע"כ מקרי מצי למיעבד ויכול לעשות לאביו לשליח כנ"ל א"כ אתי שפיר דברי המהרש"ל דשם. אך בלא"ה כבר דחו האו"ת והקצה"ח והנתיבות בסוף סי' ע"ה שם לדברי הרש"ל הנ"ל מטעם אחר משום דאף דמוסר המשכון לאביו מ"מ מקרי מיגו להוציא. ע"כ לא הארכתי בזה:

כז

וגם היכא דיקנה הבן לאביו בתורת קנין ג"כ נראה לי לומר דלא מהני בזה תורת קנין משום דכיון דהבן אינו יכול להוציא בדיינים משום דטוען שמא א"כ הוי ממון שאינו יכול להוציא בדיינים דאינו יכול להקנותו כנ"ל. וכמש"כ התוס' בב"ק (דף ע') ד"ה אמטלטלין דכפרי' באה"ד בכה"ג כיון דהוא עצמו לא היה יכול להוציא מידו ע"כ לא מהני בזה מעמד ג' כו'. ואף לפי מש"כ לעיל דהתם מקרי ממון שיכול להוציא בדיינים כמו שנתבאר לעיל בארוכה. אך לגבי מעמד ג' לא תקנו רבנן לתקנתם בזה משום סברת התוס' הנ"ל. אבל הכא דהבן אינו יודע ואף אם יבא עם אביו ביחד בלא הרשאה לא יהיה יכול להוציא מהנתבע. א"כ לא שייך בזה כל מש"כ לעיל. ע"כ הוי ממון שאינו יכול להוציא בדיינים זולת הקנאה דלא חל בזה הקנין כנ"ל. וכמו שנתבאר לעיל דאזלינן בזה בתר המקנה וכדמשמע בלשון הטור ומחבר סוף סי' שנ"ד כנ"ל בארוכה. וקצרתי בזה לפי דבלא"ה כבר דחו האחרונים בסוף סי' ע"ה שם דאף בקנין אין יכול הבן להקנות לאביו משום דאינו רשאי למסור לאביו המשכון ולהזיקו בידים כיון דאינו יודע בעצמו ע"ש:

כח

ועכשיו נבאר השייך לענינינו דברי המשנה למלך פ' ט' ה' אישות הלכה ו' בד"ה ודע כו' דלרש"י ביבמות (דף צ"ט) כל מילתא דלא מצי עביד אף מחמת ספק לא מצי משוי שליח. ולדעת התוס' כיון דמאי דלא מצי עביד אינו אלא משום ספק משוי שליח. ומיהו נראה דדוקא בספק במציאות שייך לומר אם יבא אליהו כו' אבל בספק בדין לא שייך לומר אם יבא אליהו כו'. והמגיה כתב שם ומ"ש הרב המחבר דבספיקא דדינא לא שייך לומר אם יבוא אליהו כן מבואר ברמב"ם פ' ט' ה' יסודי התורה דין ד' דנביא שאמר הלכה כדברי פ' ה"ז נביא שקר. גם בפי' המשניות להקדמתו לס' זרעים הרחיב הדיבור בזה ע"ש עכ"ל. ובספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ו' ד"ה ועיין בש"א סי' ל"א כו' כתבתי שם להוכיח כן מסתירת הגמ' דיבמות (דף מ"א) להא דב"ב (דף פ"א) ע"ש. אך מה שכתבתי שם להקשות דהגמ' בב"ב שם דמקשה על הך משנה דהקונה שתי אילנות דמביא ואינו קורא דהא קריי' מעכבת. דהא הך משנה היא בבכורים פ' א' משנה ו' ושם פ"א מ"ה תנן דטומטום מביא ואינו קורא א"כ קשה אמאי לא פריך הש"ס כן על משנה הקודמת דהא קריי' מעכבת וע"כ מוכח לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא דמעשה כדברי המל"מ הנ"ל כו' ע"ש בספרי. ובאמת יש לדחות זה דהא בבכורים פ"א משנה ה' דטומטום מביא ואינו קורא כתב שם רע"ב מברטנורא דלכן טומטום אינו קורא לפי שלא נתחלקה הארץ לנקבות וכתיב איש לפי פקודיו עד שיהיה ודאי איש עכ"ל. א"כ נדחה מש"כ שם:

כט

ובני הרב הגאון מו"ה צבי יחי' אמר בילדותו בזה דהא מוכח בסנהדרין (דף מ"ח) בגמ' שם דמותר המת ליורשיו ר"מ אומר לא יגע בהן עד שיבוא אליהו כו' ור"מ מספקא ליה אי תפיס אי לא תפיס הלכך לא יגע בהן עד שיבוא אליהו עכ"ל. אלמא דאף בספק בדין יכולין לברר ע"פ אליהו. וכן העיר בזה מהא דחולין (דף ל"ו) דנתקנח לר' חייא מספקא ליה אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כו' ותולין לעולם משמע ופי' רש"י לעולם משמע עד שיבוא אליהו כו' אלמא דמהני אמירת אלי' אף בספק בדין ע"כ דברי בני שיחי' ובאמת מצינו כן בבכורות (דף כ"ד) גבי הא דקאמר רשב"ג דאינה מרחמת אלא א"כ יולדת דאסור באכילה עד יבוא ויורה צדק לכם ופי' רש"י עד שיבוא אליהו ויורה אם מותר או אסור. אבל באמת אין מכ"ז סתירה לדברי המל"מ הנ"ל משום די"ל דגם התם בבכורות הוי כמו ספק במציאות דאינו ידוע לנו הטבע אם מרחמת אלא א"כ ילדתו או לא ובספק כזה שפיר סמכינן על אליהו. וכן בהא דסנהדרין הוי ספק במעשה איך היה כוונת הנותן אם היה כוונתו דיעשו דימוס על קברו וכמו דאמר ר' נתן שם. או דנתכוין הנותן דיהיה מותר המת ליורשיו א"כ הוי זה כמו ספק במציאות. אבל ספק בדין שפיר י"ל כדברי הרמב"ם הנ"ל דלא מהני בזה אם יבא אליהו כו'. אך שיטת רש"י בחולין הנ"ל גבי ספק אם יש לשחיטה מתחילה ועד סוף דפי' רש"י דתולין עד שיבוא אליהו. משמע דלא ס"ל כהרמב"ם. וכן משמע בתוס' ב"מ (דף קי"ד) ד"ה מהו שיסדרו דכתבו התוס' שם באה"ד ומדמהדר לי' אליהו מיכה מיכה לא בעי למפשט כו' משום דאליהו דחוי' הוי מדחי לי' כו' ע"ש. משמע ג"כ דמהני אמירת אליהו אף בספיקא דדינא ודלא כהמל"מ הנ"ל. אבל מ"מ אינו קשה מזה על המל"מ הנ"ל דהא כתב כן על הרמב"ם ושיטת הרמב"ם בזה דלא כרש"י ותוס' הנ"ל וכמש"כ שם המגיה כנ"ל והדברים ארוכים ואכמ"ל:

ענף ו

ל

ולפ"ז יש לדון במה שנתבאר דאף היכא דהמשלח לא מצי עביד ולתבוע מן החייב מצד ספק יכול לעשות שליח משום דזה מקרי מצי עביד אם יבוא אליהו כנ"ל. וע"כ בהא דבכורות (דף מ"ט) וברמב"ם וביו"ד סי' ש"ה סעיף כ"ט גבי שתי נשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים ומת א' מהם. אם לכהן א' נתנו כותב א' מהם הרשאה לחבירו כו'. אף דפסק הרמב"ם והמחבר שם דלאחר ל' בנו פדוי אע"פ שאין המעות קיימים לאחר ל' יום וניתן לו מסתמא ע"מ להוציא. וכמש"כ התוס' בב"ק (דף ע'). כנ"ל בארוכה. א"כ משמע מזה דאף על מלוה דאינו בהקנאה. אפ"ה מהני הרשאה בזה בתורת שליחות אף לשיטת מהרש"ל דבעי דיני שליחות גם בהרשאה משום דאם יבא אלי' ויאמר כו' מקרי מצי עביד המשלח. אבל בספק בדין לפי מש"כ המל"מ הנ"ל והמגי' הנ"ל לשיטת הרמב"ם דלא מהני בזה אם יבא אלי' כנ"ל. ע"כ הדין נותן בספק בדין בין שני תובעין למי מהם שייך התביעה דבכה"ג לא מהני כתיבת ההרשאה בתורת שליחות מאחד לחבירו. משום דלפי שיטת מהרש"ל דבעינן דיני שליחות גם בהרשאה. א"כ א' מפרטי דיני שליחות הוא דיהא המשלח מצי עביד כנ"ל. וכיון דהוי ספק בדין בין התובעין. א"כ לא מהני בזה אף אם יבא אלי' ויאמר כנ"ל. א"כ לא מקרי מצי עביד המשלח ולתבוע מן החייב. וכמש"כ המל"מ הנ"ל דספק בדין מקרי לא מצי עביד המשלח:

לא

ונחזור לענינינו במה דמשמע מן הראב"ד בשיטת הרמב"ם בעבד שלא קבל שטר שחרור וחבלו בו אחרים דאינם יכולים להוציא מן החובל אף ע"י כתיבת הרשאה. והראב"ד כתב בלשון יש אומרים דמהני הרשאה. והב"י בסי' תכ"ד כתב דהרמב"ם לא הוצרך לכתבו משום דפשוט הוא וכנ"ל. אבל באמת לולי דברי הב"י הייתי אומר דהרמב"ם ס"ל דלא מהני בזה כתיבת הרשאה וכדמשמע מן הראב"ד דלאו כ"ע ס"ל דמהני הרשאה בזה. משום די"ל דדוקא בספק במציאות כו' בהא דב"ב ובכורות הנ"ל וש"ד בזה מועיל כתיבת הרשאה אף שלא בתורת קנין דשייך בזה לומר אם יבא אלי' כו' כנ"ל. אבל בספק בדין היכא דלא שייך תורת קנין כמו בחוב וכה"ג דאין החפץ בעין כמו פקדון דבזה לא מהני הרשאה בתורת שליחות. משום דהא המשלח לא מצי עביד משום ספיקא דלא מהני בזה אם יבא אלי' כו' כיון דהוי ספק בדין. וע"כ ס"ל להרמב"ם כפי שיטתו דבספק בדין לא מהני אם יבא אליהו כו'. וע"כ בעבד שצריך ג"ש שחבלו בו ס"ל להרמב"ם דלא מהני הרשאה משום סברת הרש"ל דבעי דיני שליחות בהרשאה היכא דלא הוי בר קנין. ודוקא בהא דמבואר בטור ח"מ סי' ר' בשם הרמ"ה גבי כליו של מוכר ברשות לוקח דהיכא דאיכא למימר ממ"נ מועיל הרשאה אף דהוי שם ספק בדין. י"ל דשא"ה דיש בו תורת קנין דהוי כמו פקדון דהא גוף החפץ נקנה לבעליו ומקרי יכול להוציאו בדיינים. כנ"ל. אבל היכא דלאו בר הקנאה הוא דלא הוי בעין והוי ספק בדין לא מהני בזה כתיבת הרשאה אף בתורת שליחות כיון דהמשלח לא מצי עביד וכשיטת הרש"ל הנ"ל. ושפיר סתם הרמב"ם בהך עבד דחבלו בו דלא מהני הרשאה. ויש מזה סייעתא לשיטת הרש"ל דבעינן דיני שליחות אף בהרשאה. ושאני בשתי נשים שלא בכרו דהוי ספק במציאות כנ"ל. ושיטת הי"א דכתב הראב"ד דס"ל דמהני הרשאה בתורת שליחות אף בהך עבד דחבלו בו אף דהוי ספק בדין. אין סתירה לשיטת הרש"ל דמצריך דיני שליחות בהרשאה משום די"ל כשיטת רש"י דחולין (דף ל"ו) והתוס' ב"מ (דף קי"ד) דאף בספק בדין מהני אם יבא אליהו. ע"כ מקרי מצי המשלח למיעבד כנ"ל. אבל בשיטת הרמב"ם י"ל דנתכוין למש"כ. וכדמשמע להראב"ד דס"ל בכוונת הרמב"ם דלא מהני הרשאה בזה כן י"ל בכל זה לולי דברי הבית יוסף הנ"ל. והב"י י"ל דאזיל לטעמיה דפסק בסי' קכ"ג דיכול לעשות הרשאה אף ע"י מי שאינו בתורת שליחות. וכמש"כ התוס' בריש קדושין ובטור שם. אבל לשיטת הרש"ל שפיר י"ל כמש"כ:

לב

נחזור לענינינו במש"כ התב"ש בסי' י"ח אם שחט לשנים דמצי מדחי לכ"א דאפי' יכתבו הרשאה זל"ז לא מהני. ואע"ג דבכתובות (דף צ"ה) וב"ב (דף קכ"ז) אמרינן בכה"ג דמצי מדחי לכ"א דאם יכתבו הרשאה זל"ז גובין. יש לחלק דהתם מקני ליה מה דאית ליה. משא"כ כאן דאינו אלא תביעה אין מועיל בה הרשאה. ובכה"ג מסתמא לא תקנו עכ"ל התב"ש. ובאמת דבריו צריך ביאור. דהא קיי"ל לדינא דאף במלוה ע"פ דכפרי' כתבינן הרשאה. כמבואר בסי' קכ"ג. ואף בחוב נזקין שלא בא לידו מעולם ג"כ כתבינן הרשאה. כמש"כ הר"נ פ' שבועת העדות. והובא בש"ך סי' קכ"ג ס"ק י"ג ע"ש. א"כ מ"ש במה דמצי מדחי לכ"א דכתב התב"ש דלא מהני בזה כתיבת הרשאה. ועוד קשה דהא בבכורות. (דף מ"ט) דהקשה התוס' שם דלהאי לישנא דס"ל בב"ק דאף בלא כפרי' לא כתבינן הרשאה דמפני מה מועיל התם בבכורות כתיבת הרשאה זל"ז הא התם דינו כמלוה דלאו בר הקנאה. ותירצו דהאי לישנא מוקי לי' בחבירו חייב לו ומוציא מדר"נ או במעמ"ג. ומשמע דלהך לישנא דס"ל דבלא כפרי' כתבינן הרשאה אף היכא דלאו בר הקנאה הוא דמ"מ כותבין הרשאה בתורת שליחות אף דהתם מצי מדחי לכאו"א. וכ"כ התוס' בב"ק (דף ע'). וכעין זה כתבו התוס' בב"ב (דף קכ"ז) גבי בכור דאף דאין לבכור קודם חלוקה מ"מ מועיל ההרשאה אף דכ"א בפ"ע אינו יכול לתבוע אפ"ה מועיל הרשאה. וכן משמע בתוס' ב"ב (דף ל"ה) גבי אם בא אחד מן השוק וחטפה כו'. דלולי הסברא דהואיל ורשעים הן אין נזקקין להם. היה מהני הרשאה שם אף דמצי מדחה לכ"א. וכיון דס"ל להתוס' בכמה דוכתי הנ"ל והרא"ש דלנהרדעי כותבין הרשאה אף בדבר שאינו נקנה בקנין ומצי מדחי לכ"א. ועיין בש"ך ח"מ סי' קכ"ג סוף ס"ק י"ג. א"כ אף בעובדא דהתב"ש ג"כ מבעי להיות מועיל הרשאה. ואפשר לומר דהתב"ש כתב כן לשיטת הרמב"ם דס"ל דעל מלוה אין כותבין הרשאה אלא מצד תקנת הגאונים והובא ריש סי' קכ"ג. ודלא כהתוס' והרא"ש. ע"כ להך שיטה שפיר כתב התב"ש דלא כתבינן הרשאה בכה"ג. וכן מדוקדק דברי התב"ש שכתב בזה"ל. דכיון דאין מועיל בזה הרשאה כ"א מתקנת הגאונים כנ"ל. אלמא דעיקר טעמיה משום זהו הוא:

לג

ועכ"ז קשה להסביר דברי התב"ש הנ"ל דהא מלוה בע"פ דלא כפרי' כנ"ל להרמב"ם ג"כ דכותבין הרשאה לכה"פ מצד תקנת הגאונים. א"כ מ"ש היכא דמצי מדחי לכאו"א הא זה מקרי מלוה דלא כפרי' כמבואר בבכורות (דף מ"ט). ועוד קשה דמ"ש זה ממלוה ע"פ אף דכפרי' קיי"ל דכותבין הרשאה כמבואר בסי' קכ"ג דכן נוהגין ודלא כהרמב"ם. אכן לפי מש"כ לעיל נכונים דברי התב"ש הנ"ל די"ל דלכן לא כתבינן הרשאה היכא דכל אחד בפני עצמו לא מצי לתבוע. משום דשאני מלוה ע"פ אף דכפרי' מ"מ כיון דהוא בעצמו יכול לתבוע ולהשביע להנתבע ע"כ גם שלוחו יכול לתבוע. משא"כ היכא דהוא בעצמו אינו יכול לתבוע מחמת דמצי מדחי ליה ע"כ לא מצי לעשות שליח כיון דאיהו לא מצי למעבד. וכעין שיטת רש"י ביבמות (דף צ"ט) דאף היכא דמספק לא יכול המשלח למיעבד לא מצי לעשות שליח. אבל התוס' ב"ק ובכורות וב"ב דכתבתי לעיל דלא ס"ל סברת התב"ש הנ"ל אזלי לטעמייהו דפליגי על רש"י ביבמות שם וס"ל דזה מקרי מצי עביד משום אם יבא אלי' כו'. והתב"ש כתב כן לשיטת רש"י דהמוחזק יכול לומר קים לי מספיקא. ועוד י"ל דדוקא בתקנת הש"ס אפשר דס"ל דלא בעי דיני שליחות בהרשאה וכמש"כ הטור ומחבר משא"כ בתקנות הגאונים לשיטת הרמב"ם דעל מה דאינו בקנין אין כותבין הרשאה מדין הש"ס רק מתקנת הגאונים. ע"כ י"ל דאף דנהגין לכתוב הרשאה אף על מלוה ע"פ דכפרי'. מ"מ אין זה רק מצד תקנת הגאונים. וס"ל דגם בזה תקנו הגאונים ולא כהרמב"ם בזה. ומ"מ כיון דאינו רק מצד תקנת הגאונים י"ל דבעינן דיני שליחות בזה והיכא דלא מצי למיעבד עצמו לא מצי לעשות שליח. ומיושב שפיר מש"כ התב"ש דכיון דאינו רק מצד תקנת הגאונים. [ועדיין יש לעיין בריש סי' קכ"ג]. כן י"ל בעיקר דברי התב"ש:

לד

אבל כבר כתבתי לעיל דדברי התב"ש תמוהים דהא להדיא מבואר בראב"ד וב"י סי' תכ"ד דאף במה דאינו בר קנין. מ"מ כותבין הרשאה בתורת שליחות אף בכה"ג דמצי מדחי לכאו"א בפ"ע. ואיך לא הביאם כלל. ואף לפמש"כ להסביר דברי הרמב"ם דס"ל דלא מהני הרשאה בחבלו בעבד הצריך ג"ש היינו משום דהוי ספיקא דדינא וע"פ דברי המל"מ הנ"ל אבל בספק במציאות כ"ע ס"ל דמשוי הרשאה כנ"ל. א"כ בעובדא דהתב"ש דה"ל ספק במציאות ודאי כותבין הרשאה וכמו בהא דשתי נשים שלא ביכרו כו'. ואפושי פלוגתא לא מפשינן בין הרמב"ם להראב"ד:

לה

היוצא לנו מכ"ז דבספק במציאות אף היכא דמצי מדחי לכאו"א בפ"ע מ"מ כותבין הרשאה וכמו בשתי נשים שלא ביכרו דכותבין הרשאה זל"ז כמש"כ הרמב"ם וכנ"ל. אך בספק בדין י"ל קים לי דבכה"ג לא כתבינן הרשאה. ואף דהב"י בסי' תכ"ד והטור שם ס"ל דאף בכה"ג כתבינן הרשאה. י"ל דאזלי לטעמייהו דס"ל בסי' קכ"ג דאף היכא דלא הוי בתורת שליחות. ג"כ מהני הרשאה. אבל לשיטת היש"ש דס"ל דבעינן דיני שליחות ג"כ בהרשאה. ע"כ שפיר יכול המוחזק לומר קים לי דבכה"ג לא כתבינן הרשאה. אלא כששניהם לפנינו ומצווים לתת לא' מחוייב להחזיר לו דזהו אינו בתורת שליחות אלא בתורת בע"ד כנ"ל לעיל בארוכה:

לו

וע"פ דברי התוס' בכורות (דף מ"ט) סד"ה ה"מ היכא דכפרי' כו'. דהיכא דשניהם לפנינו א"צ הרשאה וכמש"כ הש"ך ביו"ד סי' ש"ה ס"ק ל"ה. יש לתרץ מה שהקשה הקצה"ח בקונטרס הספיקות כלל א' סוף ס"ק ג' על הרי"ף פ' המפקיד במש"כ דחולקין הכפל דהא מצי הגנב מדחי לכ"א דהא לא מהני הרשאה בקנס וכש"כ לשיטת הרי"ף כו' ע"ש. אכן לפמש"כ י"ל דמיירי היכא דשניהם לפנינו דבכה"ג הוא מן הדין ומועיל אף בקנס:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה