עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן סה
נשאלתי בהא דמבואר בח"מ סי' רכ"ד סעיף ב' מחט שנמצא בבית הכוסות כו' ועל הטבח להביא ראי' שקודם לקיחתו נטרפה שהרי ברשותו נולד הספק כו'. איך הדין במכר א' לחבירו סחורה המונחת אצלו בקאג"ס ואחר זה נמצאת שנגנבה ונאבדה אם אמרי' בזה ג"כ להך דינא דכיון דברשותו נולד הספק כו' וכשיטת הטור בשם הרא"ש המובא שם סעיף א' בהג"ה. וכן יש להסתפק בכזה לפי שיטת הרמב"ם והרי"ף דס"ל דעיקר הך מילתא תלוי באיזה רשות נמצא הריעותא דג"כ יש להסתפק היכא דקנה הסחורה ע"י שוכר מקומה ואח"ז נמצא שנגנבה כו':
ענף א
א
תשובה דעיקר הספק הזה הוא בקצה"ח סי' הנ"ל וכתב דע"כ לא אמרינן כל הנולד ספק ברשותו אלא היכא דאיכא חזקת הגוף דזה הוא אלים טובא ע"כ בזה אמרו אין מחזיקין מרשות לרשות ואמרינן ברשותא דהשתא אישתני גופא אבל בגניבה ואבידה דלא הוי חזקת הגוף אע"ג דהוי חזקה אבל לא אלים כמו חזקת הגוף וכיון דהלוקח מוחזק אין מוציאין מידו. והתם ס"פ המדיר נמי גבי מומין מקרי חזקת הגוף כו' עכ"ל הקצה"ח. וכן מורה הלשון הסמ"ע סי' רל"ב ס"ק ל"ה ע"ש. ולענ"ד יש לדון בזה טובא ויש להוכיח לכאורה להיפך מהתוס' כתובות (דף ע"ו ע"ב) בד"ה כל שנולד ספק ברשותו כו' דהקשו על הא דב"מ (דף ק') גבי המחליף פרה בחמור דאמרו שם וליחזי ברשותא דמאן קיימא כו' ואמאי והלא נולד ספק ברשותו דאחר שמשך בעל החמור את הפרה נודע שילדה הפרה וצריך לחלק בין ספק שנולד לטיבותא כי התם לספק שנולד לגריעותא כי הכא עכ"ל התוס'. והובא קושיא זו בסמ"ע סי' רכ"ד ס"ק ג' ותירץ דשאני מחליף פרה בחמור דזכה בהחמור משום הכי מקרי עומד ברשותו משא"כ מחליף פרה בחמור וילדה דמעולם לא נתברר אי הוה הולד בכלל הקנין כו' ונתקיים הקנין זולת הולד עכ"ל:
ב
והט"ז כתב שם דנעלם מהסמ"ע תירוץ התוס' דתירצו לחלק בין ספק הנולד לטיבותא כו' עכ"ל ובאמת יפה כתב הסמ"ע בחילוקו כי זהו באמת כעין תירוץ התוס' הנ"ל לפי דהתוס' בחילוקם קיצרו מאד בהסבר החילוק. ובאמת מצאתי בתשובת הריב"ש סי' שע"ג שהביא לדברי התוס' הנ"ל וכתב לבאר בזה"ל דשאני במחליף פרה בחמור או בנמצא נקב בבה"כ דמפני ספק זה הוא בא לבטל הקנין שהיינו מוחזקים בקיומו וכיון שנולד ברשותו הספק עלי' להביא ראי' אבל במחליף פרה בחמור אין הקנין מתבטל מפני הספק שאין דנין אלא על הולד ומפני זה אין הולכין אחר מי שנולד הספק ברשותו אלא הממע"ה זהו מה שנ"ל לבאר לשון התוס' בכוונתם עכ"ל הריב"ש הרי להדיא דהריב"ש כתב כתי' הסמ"ע בכוונת התוס' דכתובות וזה ברור ופשוט דגם הסמ"ע נתכוין לזה במש"כ שם דשאני מחליף פרה בחמור ומת החמור דזכה הלה בחמור כו' דכוונתו משום דע"פ הספק אתה בא לבטל מעשה הקנין כדברי הריב"ש הנ"ל דהא סיים שם דשאני בולד דהתם דנתקיים הקנין זולת הולד ע"כ כוונתו בהרישא דאתה בא לבטל מעשה המכירה א"כ דברי הסמ"ע הם כתי' התוס' הנ"ל. וזהו הכל ע"פ קוטב דברי התוס' חולין (דף נ"א) ד"ה הממע"ה כו' שכתבו דדוקא כדי לקיים המכר והקדושין כו' ואין לנו לבטל המעשה הזה בזה אמרו הכלל דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראי' כו' עכ"ל התוס' חולין. ועיין בנדה (דף נ"ח ע"א) בתוס' שם [ועיין בב"מ (דף ק') דכתבו שם די"ל הך חזקת מעוברת והשתא הוא דילדה ע"ש]:
ג
והרי חזינן דהתוס' הקשו דנימא בספק ילדה מקודם המכירה או לא ג"כ הך מילתא דאמרו הכלל דכל מי שנולד הספק ברשותו עלי' הראי' רק דתירצו כנ"ל ואי נימא דדוקא היכא דהוי חזקת הגוף אמרו הך כללא משום דחזקת הגוף אלים טובא כמש"כ הקצה"ח. אבל היכא דלא הוי חזקה אלימתא כמו חזקת הגוף לא אמרו הך כללא א"כ אין מקום לקושיות התוס' הנ"ל כלל דאיזה חזקת הגוף שייך בהולד במה דמספקא לן אימת נולד הולד הא אמרינן בע"ז (דף מ"ז ע"א) הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזה באנפא הכא מעיקרא חיטי השתא קימחא עכ"ל הגמ' אלמא דהעובר אף בעת שהי' במעי אמו הי' בשם בהמה רק דשא דאחיזא באנפא כי דלתי הרחם הי' סגורין בפניה אבל אין שינוי כלל בעצם העובר ואינו דומה להא דס"פ המדיר ע"כ לפי דעתי דומה ממש הך חזקת מעוברת והשתא היא דילדה להך חזקת דאמרינן ס' פ"ג דגיטין גבי המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשר מפריש עליהן בחזקת קיימין דאוקי אחזקה דהי' מונחין ברשות שהונח מקודם. וה"ה הך חזקת מעוברת הי' חזקה כעין זה דאמרינן דאוקי אחזקה דהי' מונח הולד עד השתא באותו מקום ורשות שהי' מונח מקודם במעי אמו אבל חזקת הגוף ודאי לא שייך בזה [וגם גרע הך חזקת מעוברת מהך חזקת קיימין דהא בחזקת מעוברת הוי חזקה העשוי' להשתנות. וכמש"כ הט"ז כעין זה ביו"ד סי' שצ"ז והמהרי"ט ח"א סי' י"א על התוס' יבמות (דף ס"ח ע"א) ד"ה רישא כו' בסה"ד דחזקת קטן לא הוי חזקה מעליא לפי דכל שעה עומד לגדל כו' ע"ש]. ואפ"ה כתבו התוס' להקשות דנימא בחזקת מעוברת הך כללא דכל מי שנולד ספק ברשותו עלי' הראי'. אלמא דהתוס' ס"ל דבכל חזקת דעלמא אמרינן להך כללא דכיון דהוחזק לנו מעשה המכירה מקודם ע"י אוקי אחזקה דעלמא אין לנו לבטל מעשה הקני' דהוחזק מקודם ולא כדברי הקצה"ח הנ"ל:
ד
שוב ראיתי בתרומת הדשן סוף סי' של"ג דהך חזקת מעוברת שלא ילדה מקרי חזקת הגוף אבל הך חזקה דהעמד פקדון אחזקתו דהשתא הוא דניטל דספ"ג דגיטין אין זה מקרי חזקת הגוף רק כמו חזקת פנוי' וחזקת הגוף עדיפא מיני' כו' עכ"ל התה"ד. הרי להדיא דהתה"ד כתב דחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה מקרי חזקת הגוף ג"כ אבל הא דמפריש תרומה בחזקת שהן קיימים לא מקרי חזקת הגוף א"כ לפ"ז נסתר כל מש"כ מקודם להשיג על הקצה"ח משום די"ל דאף בחזקת מעוברת שכתבו התוס' כנ"ל ג"כ דינו כמו כל חזקת הגוף וע"כ אין סתירה כלל מהתוס' דכתובות הנ"ל על דברי הקהצ"ח הנ"ל. וכן ראיתי בתוס' ב"ק (דף מ"ו ע"ב) ד"ה מידע ידעי כו' שכתבו בספק אם ילדה מקודם שנגחה השור או אח"ז דיש להעמיד הפרה בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה ומודה סומכוס כיון דאיכא תרתי שהוא מוחזק וגם איכא חזקת גופא כו' עכ"ל התוס'. הרי להדיא דהתוס' ס"ל דהך חזקת מעוברת והשתא הוא דילדה מקרי בשם חזקת הגוף. א"כ שפיר כתב התה"ד כנ"ל. ויש להסביר כ"ז ביתר ביאור דזה תלוי בפלוגתת הראשונים הרמב"ם והראב"ד בפ"א מגניבה והובא בטוש"ע ח"מ סי' שנ"ד בגזל פרה מעוברת וילדה אי קונה להולד והפרה ע"י שינוי דהראב"ד ס"ל דקונה לגוף הולד וכ"כ הרא"ש לב"ק סי' ג' משום דמעיקרא גופא מליא והשתא גופא סריקא. והרמב"ן במלחמות שם כתב דלידה חשוב שינוי לקנות גוף הולד אבל לא גוף הפרה. אבל הרמב"ם ס"ל דלידה וגיזה לא חשוב שינוי כלל. אבל לפי הסוברים דלידה חשוב שינוי לקנות גוף הולד משום דזה מקרי שינוי בגוף הולד מה שהי' עובר מקודם והשתא נולד. והא דע"ז דהבאתי לעיל ראיתי להקצה"ח ריש סי' שנ"ד דהעיר ג"כ משם על פלוגתת הראשונים הנ"ל ואכמ"ל:
ה
א"כ לפ"ז ודאי מקרי חזקת מעוברת והשתא הוא דילדה בשם חזקת הגוף משום דזה מקרי שינוי בעצם גוף הולד. וע"כ דומה זה להא דכתובות ס"פ המדיר דהוי זה כמו כל חזקת הגוף דהתם וכמו הא דכתובות (דף י"ב) הנושא האשה ולא מצא לה בתולים דנאמנת דכתבו התוס' שם (דף ע"ה ע"ב) ד"ה רישא כאן נמצאו כו' דזהו מטעם דכל הנולד ספק ברשותו עלי' הראי' כו'. משום דבעולה מקרי אישתני גופא כמש"כ התוס' כתובות (דף מ"ה) ד"ה דלמא כי חזית כו'. וביבמות (דף נ"ט) בתוס' שם. א"כ ה"ה במעוברת וילדה דכיון דגזלן קונה בשינוי זה אלמא דמקרי זה שינוי בגופה. וע"כ שייך למימר בזה אוקי אחזקת הגוף והשתא הוא דילדה משום דאי נימא דילדה מעיקרא א"כ אשתני גופא מקודם. וע"כ מקרי שפיר אוקי אחזקת הגוף. ושפיר הקשו התוס' דנימא אם בספק ילדה מקודם דכל הנולד ספק ברשותו עלי' הראי' ומזלו גרם להיות נולד ברשותו ולא איתרע כלל החזקת הגוף כמו בכל חזקת הגוף דאמרו להכלל הלז וע"ז תירצו לחלק בין ספק הנולד לטיבותא כו'. [ובלא דברי הריב"ש הנ"ל הייתי מפרש לכוונת התוס' בחילוקם הנ"ל משום דדוקא בגריעותא מצינו בש"ס בכמה דוכתי דאמרינן נסתפחה שדהו ע"כ לא איתרע הרשות הקודם משום דיש למתלי בהרשות אבל הרשות דלא איתרע לא איתרע. משא"כ בספק הנולד לטיבותא אין אנו תולין שמשום מזלו יהי' לו הטובה יותר מחבירו והארכתי בזה אך לפי שהריב"ש לא כתב כן בכוונת התוס' ע"כ קצרתי ומבטל דעתי בזה] ולפ"ז אין סתירה כלל מהתוס' הנ"ל לדברי הקצה"ח:
ו
ובחולין (דף נ"א) בד"ה הממע"ה כו' הקשו על הא דנדה (דף נ"ח) בדקה עצמה וחלוקה והשאילה לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה כו' ולא מחייבא חברתה לכבס הבגד ואמאי לא אמרינן כאן נמצא כאן כו'. וכ"כ התוס' בנדה (דף נ"ח). ואי נימא דבעי דוקא חזקת הגוף לגבי זה. א"כ אין מקום לקושייתם דהא לא שייך התם לומר דחזקת הגוף מברר לנו דאיזהו חזקת הגוף שייך התם. דאף דנימא דהכתם הי' מעיקרא על הבגד מ"מ אין זה מקרי שינוי בגופו. וכמש"כ הנתיבות בסי' ש"מ ס"ק ד' דע"י הכתם הנמצא על הבגד אין זה מקרי שינוי לגבי גזלן לקנותו. וכיון דאין זה מקרי שינוי ע"כ אינו שייך לדון בהכתם דאוקי אחזקת הגוף ואפ"ה הקשו התוס' דנימא בהך דמציאת הכתם דכל הנולד ספק ברשותו עליו הראי'. א"כ לכאורה מוכח מן התוס' דאף היכא דלא הוי חזקת הגוף ג"כ אמרינן להכלל דכל הנולד ספק ברשותו כו'. אך אפשר לומר דשאני בגזילה דבעינן שינוי שנשתנה שמו מחמת השינוי וכמבואר בח"מ סי' ש"ס סעיף ו' בהג"ה. או דשאני בשינוי דגזילה דבעינן שלא יהי' שינוי החוזר לברייתו וכמבואר בב"ק (דף צ"ג) ובח"מ סי' ש"ס סעיף ו' וברמ"א שם סעיף ז' ובסמ"ע וש"ך שם ס"ק ב'. א"כ ה"ה בכתם דחוזר לברייתו ע"י כיבוס שפיר כתב הנתיבות דלא קנהו הגזלן ע"י זה. אבל לענין אוקי אחזקת הגוף שפיר יש לדון במציאת הכתם לחזקת הגוף לברר עי"ז דכל הנולד ספק ברשותו כו' ושפיר הקשו התוס' ואין סתירה מזה על דברי הקצה"ח. וכוונת דברי התוס' בנדה (דף נ"ח) בתירוצם השני ביארתי היטב בעז"ה בספרי נחל יצחק סי' ע"ב סעיף ל"ב ענף ב':
ז
והנה בחולין (דף י') בתוס' ד"ה סכין אתרעי כו' הקשו דאמאי לא נימא התם גבי שוחט ונמצאת פגומה תרתי לריעותא העמד בהמה על חזקתה והרי הסכין פגום לפניך כמו במקוה ותירצו ג' תרוצים והובא בט"ז יו"ד סי' א'. ויש לדון בקושייתם דהא כתבו התוס' בכתובות (דף ע"ה) בד"ה אבל היכא דליכא חזקה דממונא כו' להקשות דאיך אזלינן שם בתר חזקת הגוף ואמאי לא נימא תרתי לריעותא אוקי אחזקת פנוי' והרי מום לפניך כמו במקוה ותירצו בשם הרשב"א דחזקת פנוי' לא חשיב כלל חזקה לגבי חזקת הגוף עכ"ל. וכוונתם דגבי מקוה לא מקרי חזקת הגוף משום דהמקוה לא נשתנה גופו רק שנחסר מעט מים ממנה והא דחביות ונמצא חומץ דריש נדה דאמרו שם תרתי לריעותא בארתי זה בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ה' ענף א' ראי' מזה לשיטת הסמ"ע בסי' ר"ל ס"ק י"ד דיין וחומץ אין לדמות לנמצא נקב בבה"כ דשאני יין דעומד להחמיץ ע"כ מה"ט בחביות יין אינו בשם חזקת הגוף ע"ש. וכיון דכתבו התוס' הכלל דהיכא דיש חזקת הגוף לא דיינינן בי' תרתי לריעותא. א"כ גבי סכין ונמצאת פגומה דהי' להסכין חזקת הגוף ואי נימא דנפגם מקודם הרי אין גוף הסכין כמקודם ונשתנה גופו א"כ שייך שפיר לדון בזה אוקי אחזקת הגוף ולא דיינינן בכזה תרתי לריעותא כלל. ואין מקום לקושייתם לפ"ז:
ח
ומדחזינן דהתוס' בחולין ובריש נדה הקשו כן מוכח דס"ל בפשיטות דבנמצאת הסכין פגומה לא שייך התם לדון בי' לחזקת הגוף משום דמצינו בב"ק (דף צ"ו) בגזל בהמה ונפסלה מע"ג המזבח אומר לו הרי שלך לפניך. ופי' רש"י דנפסל מע"ג המזבח במום שאין ניכר כדוקין שבעין כו'. ובמום הניכר אינו יכול לומר הרי שלך לפניך דמקרי שינוי בגופו. וע"כ בהך דסוף פ' המדיר במומי נשים דדיינינן בי' דכל הנולד ספק ברשותו עליו הראי' משום חזקת הגוף דהא מומים הפוסלים בנשים הוי מומי הניכרים והוי שינוי בגופו אי נימא דהי' זה מקודם. משא"כ במום שאינו ניכר דלא מקרי שינוי בגופו כמו מום דוקין שבעין. וה"ה בנמצאת הסכין פגומה בפגימה דקה דהא סתמו בזה ולא חילקו התם בזה ע"כ לא שייך לדון בכזה להך חזקת הגוף ולכן שפיר הקשו התוס' דנידון בי' להך תרתי לריעותא. והא דנדה בכתם הנמצא דכתבו התוס' לדון בי' להכלל דכל הנולד ספק ברשותו כנ"ל יש לחלק ביניהם. ועוד י"ל דכיון דסתמו שם משמע דמיירי אף בנמצא פגימה קטנה על הסכין ולכן שפיר הקשו התוס' דנידון בי' להך תרתי לריעותא כיון דלא שייך חזקת הגוף כ"כ בזה והוי כעין הך דוקין שבעין כנ"ל. משא"כ בהך דנדה (דף נ"ח) גבי מצאה כתם בחלוקה כיון דסתמו שם מסתמא מיירי אף בכתם גדול וממילא שייך בי' חזקת הגוף ולכן שפיר הקשו התוס' דיהי' דנין בי' להכלל דכל הנולד ספק ברשותו כו'. [ולפ"ז הי' מקום לדון בהא דיו"ד סי' י"ח בשוחט בסכין ונמצאת פגומה דאם הי' פגימה גדולה ביותר וניכרת להדיא דיהי' קולא מן נמצאת פגימה קטנה לפי דבכזה שייך לדון לכאורה לחזקת הגוף דלא שייך לדון בזה להך תרתי לריעותא. אכן באמת אין לדון כן כלל דזה הוא נגד הסברא ונגד הפוסקים וקצרתי] ונתבאר דמן התוס' אין הוכחה לסתור לדברי הקצה"ח במה שכתב דדוקא במקום חזקת הגוף דיינינן להך דכל הנולד ספק ברשותו וכו'. אך הוכחה לדבריו כעת אין:
ענף ב
ט
והקצה"ח שם כתב להוכיח דינו דבעי דוקא חזקת הגוף מן תוספתא מפורש בפ"ג דמציעא המוכר פרה לחבירו ונגנבה זה אומר ברשותך נגנבה וזה אומר ברשותך נגנבה יחלוקו כו' וביאורו דלענין דמי המקח מיירי ומדתני יחלוקו ולא תני דכל הנולד ספק ברשותו עלי' הראי' [דזה הוי בירור מצד ודאי] בע"כ מוכח דגבי גניבה ואבידה לא אמרינן האי כללא והא דאמרו יחלוקו משום דאתי כסומכוס ולדידן דקיי"ל כרבנן הדין דהממע"ה עכ"ל הקצה"ח. וזהו לכאורה ראי' ברורה לדבריו. ויש לומר בזה דהא התוספתא מיירי בזה אומר ברשותך נגנבה ומכחישים בברי זא"ז. וזה ברור דהא דאמרו כלל דכל הנולד ספק ברשותו כו' זה אינו אלא בטוען שמא אבל בטוען הנתבע ברי שהי' זה מקודם לא דיינינן להך כללא להוציא ממנו וראי' ברורה לזה דהא שיטת התוס' כתובות (דף ע"ה) דהך משנה דמשארסתני נאנסתי נאמנת מיירי ביש שהות לתלות שנבעלה אחר החופה. וברפ"ב דכתובות אמרו דלא אמר ר"ג כן רק בברי ושמא אבל בברי וברי לא אמר ר"ג. ואף דלשיטת התוס' כן הדין בשמא ושמא וכמש"כ הפני יהושע שם דלא אתי לאפוקי רק ברי וברי עכ"פ חזינן דברי וברי לא אמר ר"ג. אלמא דהיכא דהנתבע טוען ברי לי אין מוציאין מידו ע"פ הכלל דכל הנולד ספק ברשותו עלי' הראי' משום דזה לא שייך רק היכא דהנתבע טוען שמא. א"כ אינו קשה מהתוספתא הנ"ל דהא התם מיירי דהנתבע טוען ברי דברשות המוכר נגנבה ולא שייך התם הכלל הנ"ל:
י
אך אכתי תקשה מהתוספתא הנ"ל אליבא דרבא בב"מ (דף ק') דרבא ס"ל דברי וברי לא אמר סומכוס דחולקין רק מודה לחכמים דהממע"ה. א"כ בע"כ מוכח לומר דהתוספתא דאמרו זה אומר ברשותך נגנבה כו' דיחלוקו בע"כ מיירי בטוען שמא ומוקי להתוספתא כמו דאמר רבא שם על המשנה (דף ק') בב"מ דתנן שם זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי כו' דכוונת המשנה זה אומר שמא כו' וזה אומר שמא משלקחתי כו'. א"כ ה"ה בהך תוספתא ג"כ י"ל דכוונתו זה אומר שמא ברשותך נגנבה כו' א"כ מיירי בשמא ושמא אליבא דרבא ולרבא מצינו בכתובות (דף ע"ה) דאמר רבא רישא כאן נמצאו כאן הי' סיפא נמי כאן נמצאו כו'. א"כ ס"ל לרבא שם הכלל דכל הנולד ספק ברשותו עלי' הראי' אף בטוענים שמא. ולא ס"ל כרב אשי דאמר דדוקא בתובע טוען ברי מוציאין מיד הנתבע. א"כ רבא לטעמי' תקשה עדיין מהתוספתא הנ"ל ושפיר הוכיח הקצה"ח דבספק נגנב מקודם המכירה לא דיינינן להך כללא דכל הנולד ספק ברשותו כו' משום דליכא בזה חזקת הגוף:
יא
והנלע"ד לתרץ קושיות הקצה"ח מהתוספתא הנ"ל והוא דהא מבואר בכתובות (דף ע"ה) במאי דאמר רבא שם רישא כאן נמצאו כו' דפי' רש"י והתוס' שם ד"ה רישא כאן נמצא כו'. דזהו רק לר"ג דס"ל לעיל (דף י"ב) דנאמנת אבל לר' יהושע דפליג התם וס"ל דאינה נאמנת לומר משארסתני נאנסתי לא ס"ל להכלל דכל הנולד ספק ברשותו כו' רק ר"ג ס"ל להכלל דאין מחזיקין מרשות לרשות. ומצינו לעיל (דף ל"ו) בחרשת ושוטה אין להן טענת בתולים ורמינן מברייתא דתנינן דיש להן טענת בתולים ומשני רב ששת הא ר"ג הא ר' יהושע כו' ועיין שם בתוס' ד"ה החרשת והשוטה כו'. א"כ גם בזה התוספתא מצינן למימר דאתי כר' יהושע דלא ס"ל להכלל הנ"ל. אבל לדידן דקיי"ל כר"ג יש לומר דגם בספק נגנב מקודם שייך ג"כ לומר אין מחזיקין מרשות לרשות ואינו קשה כלל מהתוספתא הנ"ל:
יב
אבל עדיין יש להקשות לפ"ז בהא דכתובות (דף ע"ו) דמקשין מברייתא דמחט שנמצא בבה"כ כו' על שמואל ואמאי לא מוקמינן להברייתא הנ"ל כר' יהושע ושמואל אמר למילתי' אליבא דר"ג וכן הקשו בתוס' כתובות (דף ע"ו ע"ב) ד"ה כלה בבית אביה כו' לשיטת רש"י דשם דאמאי לא מוקי להברייתא דמחט שנמצא כו' דאתי כר' יהושע כו' ונראה לענ"ד לתרץ שיטת רש"י דס"ל אליבא דר' יהושע דאף כסף קידושין דאבי' מוחזק אפ"ה צריך להחזיר משום דנמצא הריעותא בגוף שלה וגם איכא חזקת מ"ק להבעל ואינו יכול אבי' להחזיק הכסף קדושין בטענת ספק. וכעין סברת הריב"א דהובא בתוס' שם סוף ד"ה על בעל החמור להביא ראי' כו'. וע"כ לא מצי לאוקמי להברייתא דמחט שנמצא בב"כ כר' יהושע דא"כ אמאי אמרו שם בברייתא הממע"ה הא לר' יהושע הדין נותן אף דפרע המעות לבעל הבהמה ג"כ צריך להחזיר משום חזקת מ"ק א"כ מתורץ קושיות התוס' על שיטת רש"י. ואחר כתבי זה מצאתי במגיני שלמה דתי' שיטת רש"י ג"כ כעין מש"כ בעז"ה אבל התוספתא הנ"ל יש לומר דאתי כר' יהושע וכסומכוס דס"ל ממון המוטל בספק חולקין. ואף היכא דיש חזקת מ"ק כמו במחליף פרה בחמור ג"כ ס"ל חולקין ומתורץ קושיות הקצה"ח הנ"ל ונסתר הוכחתו מהתוספתא הנ"ל:
יג
ועדיין יש להקשות לשיטת התוס' שם דס"ל דדוקא לאפוקי ממונא ס"ל לר' יהושע דלא מוציאין אבל היכא דחזקת ממונא מסייע לחזקת הגוף מודה ר' יהושע דמוקמינן ביד המוחזק א"כ תשאר קושיות התוס' הנ"ל דהא הוי מצי לאוקמי הש"ס להך ברייתא כר' יהושע דהקשה כן וגם בחידושי המהרי"ט על כתובות נשאר בצ"ע הנ"ל על התוס' יעו"ש. ומצאתי במהר"ם שי"ף שהקשה כן ותירץ דלכן לא אוקמי הברייתא דמחט שנמצא כו' כר' יהושע משום דהא לר' יהושע חזינן דס"ל אף היכא דתובע טוען ברי והנתבע טוען שמא ג"כ אין מוציאין מידו כמבואר בהמשנה דכתובות (דף י"ב) א"כ אי נימא דהך ברייתא אתי כר' יהושע תקשה דאמאי נקט התנא דינו שם היכא דלא מצי התובע לטעון ברי כמבואר שם יותר ה"ל למנקט אף באומר התובע ברי והנתבע שמא דג"כ הממע"ה אליבא דר' יהושע וע"כ הוצרך הש"ס לתרץ באופן אחר שם עכ"ל המהר"ם שי"ף. ולפ"ז בתוספתא דב"מ דפסק דחולקין לא שייך לומר דאי אתי כר' יהושע ה"ל למנקט אף בתובע טוען ברי והנתבע שמא כנ"ל משום דהא התוספתא דפסק חולקין א"כ אי הוי נקט בתובע טוען ברי והנתבע טוען שמא הוי אמינא דוקא בתובע טוען ברי והנתבע שמא אזי יחלוקו ונוטל התובע מחצה אבל בשניהם טוענים בשוה או ברי או שמא אז אינו נוטל כלל. ע"כ אשמעינן דאף בשניהם טוענים בשוה או ברי או שמא ג"כ יחלוקו ולפ"ז אתי שפיר מה שכתבתי דהתוספתא אתי כר' יהושע ונסתר הוכחת הקצה"ח מהתוספתא הנ"ל [ולכאורה יש להעיר לפי דברי המהר"ם שי"ף הנ"ל דא"כ בכתובות (דף ל"ו) דאמרו דהברייתא דחרשת ושוטה יש להן טענת בתולים דאתי כר' יהושע. דהא לפי מש"כ התוס' שם בד"ה החרשת והשוטה כו' דזה הוי כטענת שמא. א"כ הוי לי' למנקט דינו של ר' יהושע אף בטוען התובע ברי והנתבע שמא כנ"ל בשם המהר"ם שי"ף. אך זה אינו קשה כלל דהא תני שם בברייתא החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים. א"כ אשמעינן הברייתא שם דינים אחרים ג"כ. ע"כ לא שייך לומר התם כן ואינו קשה כלל]:
יד
ומה שהוכיח הקצה"ח שם עוד מהרמב"ם ושו"ע סי' קכ"ו סעיף י"א גבי מעמ"ש בספק עני הי' והטעהו או עשיר הי' והעני דאינו נאמן לומר שהי' עשיר והעני ולא אמרינן הכלל דכל הנולד ספק ברשותו וגם הרמ"א סתם כן יע"ש בקצה"ח. זה אינו ראי' כלל משום דדוקא בספק נגנב מקודם דיש בזה חזקת קיים אף דאינו כמו חזקת הגוף מ"מ אתחזק קיום הענין והמקח מחמת איזה חזקה כאשר יבואר להלן. משא"כ התם בספק עני והטעהו דלא נתברר שם מעולם שום חזקה בשעתו כלל ויכול להיות דהי' עני מעיקרא וגרע יותר מחזקה שלא נתברר דחולין (דף י"א) דהתם עכ"פ נתברר למפרע מדחי י"ב חדשים ולא שייך בזה לומר חזקה מחמת הרוב כמו דקיי"ל בגבינות דשם ויו"ד סי' פ"א. דהא מבואר ביו"ד סי' רכ"ח סעיף י"ב דעניות שכיחא אף במי שהי' עשיר וכש"כ במי שלא נתברר מעולם כלל שהי' עשיר. ע"כ נסתרו ראיות הקצה"ח. ועיין באו"ת שם ס"ק י"ד וקצרתי. וכש"כ לפי מש"כ לעיל דהיכא דהנתבע טוען ברי לא דיינינן להכלל דכל הנולד ספק ברשותו כו'. א"כ התם הא מיירי בטוען ברי וע"כ אין מקום לראיות הקצה"ח הנ"ל כלל:
טו
ובנדה (דף נ"ח) וחולין (דף נ"א) בתוס' שם הקשו על הא דמבואר בברייתא שם גבי שאלה חלוק מחברתה דהשניי' [אינה] מחויבת לכבס ואמאי לא אמרינן כאן נמצא כו'. ולפמש"כ דהך תוספתא דב"מ דהוכיח הקצה"ח כנ"ל אינו הוכחה משום דאתי כר' יהושע. א"כ הוי מצי התוס' לאוקמי הך ברייתא ג"כ דאתי כר' יהושע וכמבואר כה"ג בכתובות (ד' ל"ו) כנ"ל:
ואפשר כיון דמבואר שם בנדה (דף נ"ח) דאמר רב ששת דהך ברייתא לענין דינא תנן. ולא אמר בפירוש דהך ברייתא אתי כר' יהושע כמו דאמר רב ששת גופא כן בכתובות (דף ל"ו) שם. ואמר כאן סתמא לענין דינא תנן. משמע דס"ל כן לדינא אליבא דכ"ע וע"כ שפיר הקשו התוס' כן:
טז
ולכאורה יש להעיר על מש"כ דהתוספתא דב"מ דהביא הקצה"ח אתי כר' יהושע דהא מבואר בכתובות (דף ל"ו) דהברייתא דהחרשת והשוטה אין להן טענת בתולים אתי כר"ג. ושם בסיפא דברייתא הנ"ל איתא דסומכוס אומר משום ר"מ דסומא אין לה טענת בתולים. ומדלא פליג סומכוס שם בהרישא מוכח דמודה דחרשת ושוטה אין להן טענת בתולים כר"ג א"כ ס"ל לסומכוס כר"ג. ואלו בתוספתא דב"מ הנ"ל דתני שם יחלוקו דאתי כסומכוס. א"כ אין לומר דס"ל כר' יהושע דהא חזינן דסומכוס לא ס"ל כר' יהושע. אך זה אינו קשה כלל דהא מצינו בכמה סוגיות הש"ס דאמרו האי תנא סבר לה כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא כמבואר בכתובות שם (דף ל"ו) כעין זה ובשא"ד בש"ס ותוס'. א"כ ה"ה י"ל בזה דהתוספתא ס"ל בחדא כר' יהושע ובחדא ס"ל כסומכוס וזה פשוט:
ענף ג
יז
ואחר כתבי כל זה מצאתי בעז"ה בספר שיטה מקובצת לכתובות (דף ע"ו) בסוף ביאורו לכל הסוגיא דס"פ המדיר. והביא שם בשם התוס' דהקשו בהא דפ' השואל גבי מחליף פרה בחמור וילדה וליחזי ברשות דמאן קיימא כו' ואמאי לא אמרינן כיון שנולד הספק ברשותו לטובתו יש לנו לומר שלטובתו נולד ועל האחר להביא ראי' כמו שאם היתה לרעתו היינו אומרים שברשותו נולד ועלי' להביא ראי' שהוא היפך. ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דגבי ההיא דהשואל ליכא חזקה דגופא דעל הולד דאנו דנין עלי' מה חזקה שייך. אבל לשיטת התוס' דאין עיקר הטעם אלא משום דנולד ספק ברשותו קשיא ותירצו בתוס' לחלק בין ספק הנולד לטיבותא לספק הנולד לגריעותא כו'. וריב"ש ז"ל ביאר בתשובה סי' שע"ג ובחידושיו פירש לכוונת התוס' דה"ט לפי דבהא דשמואל כו' יש לנו לומר שעל בעל הפרה להביא ראי' לפי שמספק בא לבטל קנין שאנו מוחזקים בקיומו כו' אבל ההיא דהתם אין הקנין מתבטל מפני הספק שאין אנו דנין על הולד כו' ע"כ כו' עכ"ל השמ"ק. הרי למדנו מהשמ"ק דיש בזה פלוגתת הראשונים דלשיטת רש"י בעינן דוקא חזקת הגוף ואז אמרינן להכלל דכל הנולד ספק ברשותו כו'. אבל שיטת התוס' דלא בעינן דוקא חזקת הגוף. וע"כ הקשו דנימא בב"מ גבי ספק מעוברת וילדה ג"כ הכלל דכל הנולד ספק כו' משום דס"ל להשמ"ק בפשיטות דהאי חזקת מעוברת לא הוי חזקת הגוף כלל משום דלא נתהווה שינוי כלל בגוף הולד וכמש"כ לעיל להעיר בזה בארוכה בעז"ה ות"ל שנתכוונתי לדבריהם. ע"כ בהך דינא דחקר הקצה"ח בספק נגנב מקודם יש בזה פלוגתת ראשונים ות"ל ע"ז. וראיתי בנתיבות סי' רכ"ד שכתב בקצרה ועיין ביאורים שהוכחתי דלאו דוקא במת אלא ה"ה בנגנב ונאבד ג"כ אמרינן האי כללא כו'. ובאמת חפשתי בביאורים שלו ולא מצאתי מזה כלל. הרי חזינן דבפלוגתת האחרונים הנ"ל יש בזה פלוגתת ראשונים:
יח
ולכאורה יש להוכיח כהפוסקים דבעינן דוקא חזקת הגוף והיכא דליכא חזקת הגוף לא דיינינן להך כללא. משום דראיתי בפני יהושע שהקשה בסוגיא דס"פ המדיר דאיך מוציאין ע"פ חזקה מהמוחזק והא אין הולכין בממון אחר הרוב ורוב וחזקה רוב עדיף א"כ כש"כ דאין מוציאין ממון ע"פ אוקי אחזקת חי ושארי חזקת הגוף דהתם. וכן הקשה בספר בית יעקב מהגאון מליסא זצ"ל ותירצו דחזקת הגוף עדיף מרובא וכיון דאין מחזיקין מרשות לרשות. א"כ לא איתרע החזקת הגוף כלל כיון דתלינן דברשותו נולד כך ע"כ מוציאין ממון עי"ז עכ"ל בקצרה וכ"כ ההפלאה בכתובות (דף ע"ה) ובק"א סי' ס"ח ס"ק י' ע"ש. ואי נימא כהסוברים דלא בעינן חזקת הגוף וכמש"כ השמ"ק כנ"ל. א"כ תקשה עדיין איך מוציאין ממון ע"י אוקי אחזקה דעלמא דהא חזקת ממונא עדיף מרובא וכש"כ מאוקי אחזקה. ובאמת יש להקשות על תי' האחרונים הנ"ל דמה יענו לפמש"כ השמ"ק דהתוס' דהקשו דנימא אוקי אחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה ס"ל דלא בעינן חזקת הגוף רק ע"פ הכלל דכל הנולד ספק ברשותו כו' מוציאין ממון א"כ תקשה עדיין קושייתם דהא אין הולכין בממון אחר הרוב וכש"כ בתר חזקה כנ"ל. ואפשר לומר דלפמש"כ לעיל בשם התוס' דב"ק והתה"ד סי' של"ג דהך חזקת מעוברת הוי חזקת הגוף. א"כ אינו מוכח מהתוס' הנ"ל דלא בעי דוקא חזקת הגוף אלא י"ל דס"ל ג"כ דבעי דוקא חזקת הגוף ואתי שפיר תירוצם. אבל אכתי תקשה דמה יענו לפי שיטת השמ"ק בכוונת התוס' הנ"ל. ועוד דאף דנימא דהתוס' ס"ל ג"כ דבעי חזקת הגוף אכתי תקשה מהתוס' הנ"ל על הכלל שכתבו האחרונים הנ"ל דחזקת הגוף עדיף מרובא וע"כ מוציאין ממון עי"ז. דהא התוס' דהקשו דנימא אוקי אחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה ונתלי דברשות הלוקח לטובתו נולד ברשותו כמו דתלינן לרעתו משום דמאי שנא הא תלינן במזלו וכמש"כ השמ"ק בכוונתם. רק דתירצו לחלק בין ספק לטיבותא כו'. וע"ז כתב הריב"ש בכוונתם לחלק דדוקא היכא דאתחזק קיום המכירה בזה אנו אומרים כל הנולד ספק כו'. משא"כ התם בספק ילדה מקודם דאין אנו מבטלין שום מעשה הקנין כו' וכנ"ל א"כ אי נימא כשיטת המפרשים הנ"ל דחזקת הגוף אלים מצד עצמו אף להוציא מחזקת ממונא תקשה עדיין על התוס' דהא תשאר קושייתם דהקשו דנימא אוקי אחזקת מעוברת והשתא הוא דנולד וזהו כמו חזקת הגוף כנ"ל ולא איתרע רשות המוכר כלל דהא תלינן דברשות הלוקח נולד ואין מחזיקין מרשות לרשות. וכיון דלא איתרע חזקת הגוף כלל א"כ יוציאו מהמוחזק ע"י החזקת הגוף דהא חזקת הגוף דלא איתרעי אלים טובא מחזקת ממונא. וע"ז לא תספיק תירוצם לפי כוונת הריב"ש הנ"ל:
יט
וכן יש להקשות על הכלל של האחרונים הנ"ל מהתוס' חולין (דף נ"א) דהקשו דאמאי בשאלה חלוק ונמצא כתם לא מחייבא חברתה לכבס הבגד ואמאי לא אמרינן כאן נמצא כו' ותי' בתי' הא' דלא דמי דודאי כדי לקיים המכר וקדושין סברא הוא דאמרינן הכי כו' ועוד דגבי חלוק לעולם הוא ברשות הראשונה כו'. א"כ לתירוץ הראשון של התוס' דס"ל דאף בשאלה מחברתה יש לנו לתלות דברשותה נמצא כו' ולתלותו בה. א"כ לא מבעיא אי נימא דהתם גבי כתם לא שייך לדון עלי' חזקת הגוף ודאי דתקשה מהתוס' על האחרונים הנ"ל דהא מוכח דס"ל להתוס' דאף היכא דלא הוי חזקת הגוף ג"כ מוציאין ממון ע"פ הכלל הנ"ל דאל"כ הא אין מקום לקושייתם כנ"ל. ואף דנימא כמו שאכתוב לקמן דגם התם במציאת כתם מקרי ג"כ חזקת הגוף. עכ"ז תקשה על תי' הראשון דס"ל דאף היכא דנמצא ברשות השואל יש לנו לתלות ולומר דבמזלו נולד כך דדוקא בתי' הב' חילקו בזה. רק דחילקו בתי' הא' בחילוק אחר כנ"ל. ותקשה עדיין דמפני מה לא יוציאו ממון ע"י חזקת הגוף כיון דלא איתרעי רשות הראשון כלל דהא לא נמצא רק ברשות השואל והתם הוי חזקת הגוף כנ"ל. והא ס"ל להאחרונים דחזקת הגוף אלימא טפי מחזקת ממונא ותקשה כנ"ל:
כ
וע"כ נלע"ד עיקר פשטות הענין בביאור הכלל דכל הנולד ספק ברשותו כו' ע"פ משמעות התוס' והריב"ש הנ"ל והוא דידוע מש"כ הרמב"ם פ"ג ה' שגגות ה"ב דאם העיד ע"א דזהו חלב ואכל א' ה"ז לוקה והוא מירושלמי פ"ח נזיר ה"א וכ"כ הרמב"ם פ' ט"ז ה' סנהדרין. וטעמו משום דכיון דהוחזק האיסור ע"פ ע"א ע"כ סוקלין ושורפין על החזקות וכן מצינו ביו"ד סי' י"ח גבי נאבד הסכין ונמצא פגום דאמרו כיון דאתחזק ויצא בהיתר ע"כ סמכינן ע"ז להכשיר. וכן מצינו בתוס' כתובות (דף כ"ו ע"ב) ד"ה אנן אחתינן בסוה"ד בשם ר' יצחק ב"ר ברוך לחלק כעין זה. וכן מצינו אף גבי ממונא בגיטין (דף ב') תוס' ד"ה ואם יש עליו עוררין כו' בסה"ד דכתבו דאי ליתא לוה קמן כו' ואתי וטען מזוייף תו לא מהימן כיון דהוחזק בהיתר עכ"ל התוס'. וה"ה י"ל ביאור הדברים דהכלל דכל הנולד ספק ברשותו עליו הראיה דטעמו דכיון דהוחזק לנו מעיקרא ענין מעשה המכירה והקידושין והוחזק לנו החפץ שהוא של הלוקח ע"י אוקי אחזקה. ע"כ אין לנו לבטל מעשה המכירה וקידושין וכמש"כ התוס' בחולין (דף נ"א) להדיא בתי' הא' שם דלקיים המכר סברא הוא דאין לנו לבטל למה דאיתחזק לנו מקודם [ורק בתי' הב' שם ס"ל דאף בשאלה שייך לומר כן כיון דאיתחזק לנו ענין שאלה מקודם כנ"ל וע"כ תירצו באופן אחר] ומה דאיתחזק לנו עדיף מן אוקי אחזקה דאינו בירור לשעתו רק דמוקמינן על חזקה דמעיקרא וכמו דכתב הריב"ש להדיא בכוונתם דעיקר הטעם הוא לפי דהוחזק לנו מעשה המכירה מקודם וכיון דלא איתרעי מה דהוחזק לנו מקודם משום דהא אין מחזיקין מרשות לרשות ע"כ סמכינן להוציא ממון עי"ז הסברא וכמש"כ התוס' בחולין והריב"ש להדיא כנ"ל משום דאיתחזק לנו לשעתו דהמכירה היא מכירה מעליא ולפ"ז הדין נותן דאף היכא דלא הוי חזקת הגוף לפנינו רק אוקי אחזקה דעלמא ג"כ סמכינן להוציא ממון ע"י הכלל דכל הנולד ספק כו'. דהא ע"י חזקת הגוף ג"כ מן הראוי שלא להוציא ממון משום דהא חזקת ממונא עדיף מחזקת הגוף כנ"ל ואפ"ה סמכינן להוציא משום דעיקר הסברא הוא דלפי דהוחזק לנו המכירה אין לנו לבטל מעשה המכירה דהוחזק לנו מחמת איזה טעם. וה"ה אם אתחזק לנו מעשה המכירה ע"י אוקי אחזקה ג"כ מוציאין ממון דמ"ש דהא אזלינן בתר טעמא. ולפ"ז אינו קשה על השמ"ק שכתב בכוונת התוס' דאף היכא דלא הוי חזקת הגוף ג"כ מוציאין ממון דהקשיתי דאיך סמכינן ע"ז להוציא ממון ובאמת א"ש דעיקר הטעם הוי משום דהוחזק לנו ע"י איזה ענין מעשה המכירה ע"כ אין לנו לבטל מה שהוחזק ואתי שפיר כ"ז בפשיטות:
ענף ד
כא
ועדיין תקשה בהא דב"ב (דף צ"ו) בתוס' ד"ה כל ג' ימים כו' דכתבו במוכר יין לחבירו והחמיץ היכא דלא טעמי' בשעת לקיחה ולא פרע דמי יין דהמוציא מחבירו עליו הראיה כו' עכ"ל התוס'. וקשה הא במוכר יין והחמיץ נולד הספק ברשות המוכר. והדין נותן בזה דאף דלא פרע דמי יין ישלם כמו בטבח שקנה בהמה ונמצא נקב בבה"כ וכמו מת החמור דס"פ המדיר והתם הא היה להיין חזקה טובה דהא קיי"ל ספ"ג דגיטין דרק בשלשה פרקים בודקין היין וכמו שפסק הרמב"ם פ"ה ה' תרומות ה' כ"ה. אבל זולת שלשה פרקים סמכינן על חזקה דאוקי אחזקה דלא החמיצה. וכמבואר בתוספתא ספ"ג דגיטין דמפריש תרומה על פירות בחזקת קיימין וביין אינו חושש שמא החמיצה כו'. ובירושלמי ספ"ג דגיטין וגם הא איכא שם חזקת הגוף דהא יין והחמיץ הוי שינוי בגופו כדקיי"ל בב"ק (דף צ"ו) יין והחמיץ אינו אומר הש"ל משום דקני בשינוי ותקשה כנ"ל. [וראיתי בתוס' ב"ב הנ"ל שכתוב שם במאמר המוסגר בזה"ל דאם לא פרע דמי יין ה"א הממע"ה. דתיבת ה"א כתוב במאמר המוסגר. ואפשר דכוונתם הוא דאינו רק הוי אמינא דס"פ המדיר אבל הכלל המסקנא הוא דאף אם לא פרע דמיה ג"כ ישלם משום הכלל דכל הנולד ספק כו'. אבל באמת זה אינו דאין דרך התוס' לכתוב רק ה"א ולא כפי המסקנא ובודאי הוא ט"ס בתוס']. וכ"כ הטור ח"מ סוף סי' ר"ל דהמוכר יין ושכר והחמיץ דהממע"ה וקשה כנ"ל:
כב
וראיתי בסמ"ע סי' ר"ל ס"ק י"ד דהקשה בקצרה על דברי הטור הנ"ל מהא דנמצא נקב בבה"כ דסי' רכ"ד וסי' רל"ב ותירץ דשאני בהמה דאית לה חזקת בריאות משא"כ שכר ויין דעומד להחמיץ ע"כ אין מעמידין אותו על חזקתו עכ"ל הסמ"ע. אבל תירוצו אינו ברור דמה בכך דעומד להחמיץ והא חזינן דסומכין שם להפריש תרומה ולא לחוש לאיסור טבל דאורייתא משום אוקי אחזקה דלא החמיץ. אלמא דאף דהיין עומד להחמיץ כמש"כ הסמ"ע אפ"ה סומכין על החזקה דמעיקרא שהיה להיין. א"כ ממילא נידון בזה להכלל דכל הנולד ספק כו'. ואפשר דהסמ"ע ס"ל כשיטת הסוברים דהובא בשמ"ק לכתובות דס"ל דדוקא היכא דאיכא חזקת הגוף אמרינן להכלל הנ"ל אבל בשארי אוקי אחזקה דעלמא אף דבאיסורין סמכינן עליו עכ"ז להוציא ממון לא דיינינן בזה להכלל הנ"ל. וכבר ביארתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ה' ענף א' דלכן בחביות יין דדיינינן תרתי לריעותא בריש נדה אף דאיכא התם חזקת הגוף וכמש"כ התוס' כתובות (דף ע"ה) לחלק בזה ובע"כ הוא משום דכיון דיין עומד להחמיץ אינו נקרא בשם חזקת הגוף רק כמו חזקה דעלמא יע"ש. ע"כ אף דבתרומה סמכינן על חזקה דלא החמיץ מ"מ בממונא דבעי חזקת הגוף מעליא ע"כ בכה"ג דעומד להחמיץ אין שם חזקת הגוף עליו להוציא ממון. כן י"ל בכוונת הסמ"ע. אבל מ"מ לא נהירא לי דהא חזינן בתוס' דהקשו דנימא אוקי אחזקת מעוברת כו' אף דכל בהמה מעוברת עומדת להוליד וכן בספק מת החמור דס"פ המדיר אף דכל בעל חי עומד למות מ"מ סמכינן על חזקה זו ולדון עפ"ז הכלל דכל הנולד ספק כו'. א"כ ה"ה בחזקת יין אף דעומד להחמיץ מבעי לן לדון בי' הכלל דכל הנולד ספק ברשותו ולכן עדיין תקשה דברי התוס' בב"ב והטור הנ"ל:
כג
והנלע"ד בזה ע"פ המבואר בב"מ (דף ע"ג ע"ב) אינהו אחמרא קא יהבי כו' מעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא. ופירש"י קלקולו בתוכו הוא אלא שאינו ניכר עכ"ל. אלמא דכל יין והחמיץ היה מעיקרא הקלקול בתוכו אלא שלא היה ניכר. וע"כ אף דכ"ז דלא החמיץ היה עליו שם יין למכירה ולתרומה מ"מ קלקולו בתוכו היה. וע"כ לא שייך בזה לדון הכלל דכל הנולד ספק כו' דהא עיקר הטעם דכלל הנ"ל הוי משום דמחמת חזקת הגוף או מחמת דאיתחזק לנו כנ"ל. דכ"ז דלא איתרע משום דתלינן דברשותו נולד כך ואין מחזיקין מרשות לרשות ולא איתרעי רשות הראשון ע"כ הוי חזקה אלימתא להוציא ממון וכ"ז הוא אם לא איתרע רשות הראשון. משא"כ ביין והחמיץ דאיגלאי מילתא דהיה למפרע קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר א"כ איתרעי חזקתו מעיקרא אף בעת שהיה ברשותו הראשון ע"כ הוי חזקה דאיתרעי והוי כמו דנמצאו המומין ברשות אבי' דכיון דאיתרעי חזקתה אין מוציאין ממון עי"ז וה"ה הכא איתרעי רשות ראשון כיון דהיה קלקולו בתוכו עכ"פ. וע"כ אין מוציאין ממון ביין והחמיץ ומתורץ קושיות הסמ"ע והב"ח שם. והא דח"מ סי' רל"ב סעי' ט"ז במוכר גבינות ונמצאו מרוקבות דכתב הסמ"ע שם ס"ק ל"ה דאין לדמות לנמצא נקב בבה"כ דסי' רכ"ד וסי' הנ"ל משום דרוב גבינות כשנתיישנו דרכן להתליע כו'. י"ל דשא"ה דאין עליו שם חזקה כלל כיון דמצוי להתליע וכמש"כ התוס' חולין (דף מ"ג) בד"ה קסבר עולא כו' דכיון דדרוסה שכיח אין דנין בו שם חזקה יע"ש. וכמש"כ המג"א סי' ח' בציצית דאין להם חזקה דעשוין לפרוק כל שעה וכמו מקוה שהוא מוחזק להיות מימיו מתמעטים דיו"ד סי' ר"א וקצרתי:
כד
נחזור לענינינו דנתבאר בשם השמ"ק דלשיטת רש"י תליא הכל בחזקת הגוף אבל שיטת התוס' דאף היכא דלא הוי חזקת הגוף ג"כ דיינינן להכלל דכל הנולד ספק כו' ונעלם דברי השמ"ק מהקצה"ח שלא הביאו כלל. ובאמת יש לתמוה על הנתיבות דהעלה לדינא דאף בנמצא נגנב ונאבד דיינינן להכלל הנ"ל דהא כיון דכתב בספרו בית יעקב על כתובות דלכן מוציאין ממון ס"פ המדיר משום דחזקת הגוף הוי חזקה אלימתא ועדיפא מחזקת ממון ע"ש. א"כ הא בחזקת קיים לא הוי כחזקת הגוף וכמש"כ התה"ד סי' של"ג כנ"ל. ע"כ לדברי הבית יעקב הנ"ל אין דינו להוציא עי"ז מחזקת ממונא. אכן לפמש"כ לעיל בטעמא דהך מילתא דהכלל הנ"ל שפיר יש לדון בזה כהנתיבות דאף בחזקת קיים דיינינן להכלל הנ"ל כיון דאיתחזק מעשה המכירה מעיקרא כנ"ל:
כה
ולבד כ"ז נלע"ד בעיקר הך מילתא דכתבו המפרשים דשאני הך בס"פ המדיר דהוי התם חזקת הגוף וזהו חזקה אלימתא ביותר מכל החזקות. הנה עיקר יסוד דבר זה מצינו בתוס' כתובות (דף ע"ה ע"ב) ד"ה אבל היכא דליכא חזקה דממונא כו' דכתבו בשם הרשב"א דחזקת פנויה לא חשיבא כלל נגד חזקת הגוף. וע"כ לא דיינינן בזה תרתי לריעותא כמבואר שם. ולעיל הקשיתי על כלל זה ממה דהקשו התוס' חולין (דף י') ד"ה סכין איתרעי כו' דנימא התם תרתי לריעותא. והקשיתי דהא היכא דאיכא חזקת הגוף על האדם או על הבהמה והחפץ לא דיינינן בזה תרתי לריעותא כנ"ל. ומה דרציתי לומר לעיל דאף דנפגם הסכין לא הפסיד לחזקת גופו מפני דזה לא הוי שינוי לגזלן לקנותו משום דהוי דבר שאינו ניכר כנ"ל בארוכה. באמת זה אינו דהא מצינו בכתובות (דף ע"ה) בסוגיא הנ"ל דקרי ליה הש"ס בשם חזקת הגוף אף היכא דלא הוי שינוי גמור כמו הא דספק שער לבן קודם לבהרת או בהרת קודם דמבואר שם בש"ס דג"ז הוי שם חזקת הגוף עליו וכמבואר בתוס' שם ד"ה ספק טעמא כו' [ובספרי באר יצחק תמהתי ע"ז בח' יו"ד סי' ה' ענף ג' על מה דאמרו שם דכה"ג מקרי חזקת הגוף וכן מצאתי כעת בחדושי מהרי"ט דתמה כן ע"ש. אבל מ"מ בשביל קושיא לא נדחה גמ' מפורשת] ואף בזה לא הוי שינוי גמור כידוע מ"מ כיון דהספק הוא אם אירע דבר זה בגופו או לא מקרי זה בשם חזקת הגוף כיון דהספק נולד בגופו. יהיה איך שיהיה דיינינן בזה חזקת הגוף. א"כ ה"ה בספק נפגם הסכין מעיקרא או לאו מקרי זה חזקת הגוף ואפ"ה הקשו התוס' בחולין דיהיה דנין תרתי לריעותא אף דאיכא התם חזקת הגוף ולא מחלקי כדכתבו התוס' כתובות דחזקת הגוף שאני. ע"כ מוכח דס"ל להתוס' בחולין שלא לחלק בין חזקת הגוף לשארי חזקות:
כו
וכן מוכח מן קושיות התוס' חולין (דף י' ע"ב) ד"ה ודילמא אדנפק ואתי בצר ליה שיעורא כו' דהקשו בהא דאמרינן התם דאזלינן בתר חזקה מדלא חיישינן דילמא נחסר הנגע אח"ז. והקשו דהא יש בזה תרתי לריעותא הנגע חסר לפניך ואוקי בחזקת טהרה כו' וכן הקשו בנדה (דף ב') ואי נימא דשאני חזקת הגוף א"כ הא במקום חזקת הגוף כתבו התוס' כתובות דלא דנין בזה תרתי לריעותא ובספק אי נחסר הנגע אח"ז הוי זה כמו חזקת הגוף וכמו בספק שער לבן קדם או בהרת קדם כנ"ל דמקרי חזקת הגוף כנ"ל. [ועיין בתוס' כתובות (ד' ע"ו) ד"ה רישא מנה לאבא בידך כו' בסה"ד וקצרתי]. וכן בהא דמוכיח הש"ס שם בחולין דאזלינן בתר חזקה מויצא הכהן כו' ושם הא מיירי הסוגיא מתחילה במה דאמרו שם בהמה בחיי' בחזקת. איסור עומדת כו'. ואי נימא לחלק דשאני חזקת הגוף מכל החזקות א"כ קשה איך מוכיחין שם על חזקת איסור וכה"ג מן ויצא הכהן כו' דהתם הא הוי חזקת הגוף וזה עדיפא מכל החזקות כמש"כ התוס' ואיך ילפי מהתם על שארי חזקות. וע"כ מוכח דלא מחלקינן ביניהם. וידעתי דיש מקום לומר דדוקא למאן דאמר דילפינן חזקה מן ויצא הכהן כו'. אליבא דידיה מוכח שלא לחלק בין חזקת הגוף לשארי חזקות דאל"כ מנלן כלל לשארי חזקות. אבל אליבא דרבא דס"ל שם בחולין כרב אחא ב"ר יעקב דפריך על האי מ"ד דיליף מן ויצא הכהן כו' כדקאמרי שם א"ל רבא דקאמרת יציאה דרך אחוריו לא שמי' יציאה כה"ג ביוה"כ יוכיח כו'. ובודאי יליף לחזקות מן הלכה למשה מסיני כמבואר בתוס' שם ד"ה מנלן דאזלינן בתר רובא ומהרש"א שם. א"כ שפיר כתבו התוס' כתובות (דף ע"ה) על מה דאמר רבא שם דהיכא דליכא חזקה דממונא אזיל ר' יהושע בתר חזקת הגוף משום די"ל אליבי' דרבא דחזקת הגוף עדיף טפי ובאמת עיקר ילפותא לכל החזקות יליף מהלמ"מ. כן יש מקום לכאורה. אבל באמת אין דעתי נוחה מזה כ"כ:
כז
ועוד יש להוכיח מהא דחולין (דף י') שחט את הוושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כו' שחט הוושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה כו'. וגם מבואר ביו"ד סי' כ"א סעי' י"ז דאף דזרק העוף לא תלינן דמחמתו נשמטה בשם המהרי"ק ועיין מזה ביו"ד סי' ל"ד סעי' ט' ש"ך ס"ק ט"ז ועיין בפרמ"ג שם. ואי נימא דחזקת הגוף עדיפא משארי חזקות תקשה דאמאי בספק פסולה והא ידוע שיטת התוס' והובא בתב"ש ריש ה' טריפות ובספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ה' דאף בחזקה דאיתרעי אזלינן בתר חזקה רק שיטת רבינו יונה והובא ברשב"א ור"ן שם דכיון דאיתרעי לא אזלינן בתר חזקה והוכיחו כן מהא דספק נשמט הגרגרת פסולה. רק התוס' ס"ל דשא"ה דיש חזקת איסור נגדו כיון דהוי ספק בשחיטה כמש"כ הבכור שור בחי' לחולין (דף י') ובספרי שם. ואי נימא דחזקת הגוף יש לו מעלה יתירה משארי חזקות כמש"כ התוס' כתובות. א"כ הא בספק נשמטה הגרגרת מקודם זה מקרי חזקת הגוף כמו בנמצא נקב בבה"כ דס"פ המדיר. א"כ יש לומר אוקי אחזקת הגוף ולומר דאח"כ נשמטה וזה אלימא מן חזקת איסור דאינה זבוחה. וכמש"כ התוס' שם דחזקת הגוף עדיפא מן חזקת פנויה או מן חזקת טומאה בספק שער לבן קדם דהתם. א"כ אמאי פסולה הא יש לנו להעמיד על חזקת הגוף ולומר דאח"כ נשמטה. ואף דאיתרעי כעת החזקת הגוף מ"מ הא גם היכא דאיתרעי כעת החזקת הגוף כמו התם בכתובות דאיתרעי כעת החזקת הגוף דהא אף היכא דנמצאו המומין ברשות האב ג"כ כתבו התוס' שם דלולי החזקת ממונא היה עדיף החזקת הגוף מן חזקת פנוי'. וכן אף היכא דנולד הנגע כעת ג"כ עדיפא ליה חזקת הגוף מן חזקת טומאה. כמבואר הכל בתוס' שם. א"כ ה"ה הכא בספק שמוטה וכש"כ הוא דהא אף היכא דאיכא למיתלי א"כ הוי כאין כאן ריעותא כלל כעת אפ"ה לא תלינן בספק בשחיטה כנ"ל. [ועיין ביו"ד סי' קצ"ט בענין טבל ועלה ונמצא דבר חוצץ ובתוס' חולין (דף י') בענין זה ואכמ"ל וקצרתי בכ"ז]. אלמא דאין שום עדיפות בחזקת הגוף משארי חזקות ע"כ יש להקשות על הכלל שכתבו התוס' בכתובות דחזקת הגוף עדיפא מן שארי חזקות:
ענף ה
כח
וע"כ העיקר הוא בזה דהא שם בכתובות (דף ע"ה) בספק בהרת קודם או שער לבן קודם פליג ר' יהושע עם רבנן דר' יהושע ס"ל בספק כהה ואמר רבה טהור ורבנן פליגי וס"ל ספק טמא. ואף דהתם הוי חזקת הגוף כמש"כ התוס' התם בשם ר"ת וע"כ מוכח דרבנן פליגי על ר' יהושע בעיקר הכלל אי חזקת הגוף עדיפא מן חזקת טמא וכה"ג [ובודאי אין סברא לומר דטעמייהו דרבנן התם דס"ל כמש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ה' ענף ג' וכמו שמצאתי במהרי"ט שהקשה על התוס' דאיך קרי לי' בש"ס לספק בהרת קדם בשם חזקת הגוף דהא הגוף ודאי נשתנה כעת עכ"פ אבל בחזקת הגוף מעליא י"ל דמודו רבנן. דז"א במשמעות הסוגיא שם]. וס"ל לרבנן דחזקת הגוף אין לה מעלה יתירה מן שארי חזקות ושקולים המה. והרמב"ם פ"ב ה' טומאת צרעת ונגעים פ"ד משנה י"א פסק כרבנן דר"י וכמש"כ הכ"מ שם. וכיון דהלכה כרבנן אתי שפיר כל הסוגיא דחולין (דף י') דכל הסוגיא שם קאי אליבא דרבנן דקיי"ל כוותיי'. ודוקא לר' יהושע כתבו התוס' כן בכתובות. [ועיין בנדה (דף י"ט) בתוס' שם דפירשו פי' אחר בפלוגתת ר"י ורבנן. ובר"ש ספ"ד דנגעים משנה י"א דכתב מתחילה בפלוגתת ר"י ורבנן כפירוש התוס' דכתובות. ואח"ז כתב פירוש אחר ע"ש. ובפי' הרא"ש לנגעים שם]. אבל לרבנן אין הכרע כלל דחזקת הגוף יהיה עדיף משארי חזקות כנ"ל. ואתי שפיר מה דהקשיתי:
כט
ולפ"ז יש לומר דאף רש"י והר"ן וש"פ דכתבו בסוגיא דס"פ המדיר דטעם דכאן נמצא כו' דהתם הוי משום חזקת הגוף. דבאמת ה"ה בשארי אוקי אחזקה משום דאין לנו עדיפות בחזקת הגוף על שארי חזקות וכרבנן דפליגי על ר' יהושע. וה"ה בשארי אוקי אחזקה כיון דאיתחזק לנו מעשה המכירה ע"י אוקי אחזקה כנ"ל. [ואין זה פלוגתות הפוכות בין ר' יהושע ורבנן דכתובות (דף י"ב) משום דשא"ה דפליגי אי יש כח בחזקה דאיתחזק לנו ע"י ענין המכירה להוציא מהמוחזק. והא דנקטי שם הפוסקים הנ"ל הטעם משום חזקת הגוף היינו משום דהתם הוי החזקה בשם חזקת הגוף. אבל ה"ה היכא דליכא חזקת הגוף רק שארי אוקי אחזקה ג"כ מהני לדון בזה הכלל דכל הנולד ספק כו'. ואין לומר דשאני היכא דיש לדון כאן נמצא ואין מחזיקין מרשות לרשות א"כ לא איתרע כלל שם החזקת הגוף אז יש בכח החזקת הגוף ביותר מכל החזקות. משא"כ חזקת הגוף דאיתרעי עכשיו כעת בזה שקולים המה חזקת הגוף לשארי חזקות. דז"א דהא התם בחולין (דף י') גם החזקת איסור איתרע כיון דהוא שחוט לפנינו עכ"פ כעת שניהם הוי חזקה דאיתרעי וחזינן דשקולים המה חזקת הגוף לשארי חזקה ע"כ ה"ה היכא דאוקי אחזקה דעלמא לא איתרעי ג"כ מבעי להיות שקולים לחזקת הגוף לדון בזה כאן נמצא כו' ואין מחזיקין מרשות לרשות ויש לנו להוציא ממון עי"ז. ועוד דהא עכ"פ עיקר היסוד דחזקת הגוף עדיף ביותר משארי חזקות כמש"כ התוס' כתובות אין לנו הוכחה זו לדידן דקיי"ל כרבנן דר' יהושע בספק בהרת קדם כמו שכתב הרמב"ם כנ"ל. ואף דהר"ש פ"ד דנגעים כתב להלכה כר' יהושע דספק טהור עכ"ז הא כתב שם פירוש אחר דפלוגתת ר"י ורבנן ע"ש. ואין לנו הכרע כלל מן ר"י דחזקת הגוף עדיף ורק התוס' לפירושם כתבו כן בכתובות וכיון דמוכח מסוגיא דחולין והתוס' שם דחזקת הגוף שוה לשארי חזקות. ע"כ אין לנו מסברא לומר להיפך ולדון דדוקא חזקת הגוף יש לה כח לדון כלל דכל הנולד ספק כו'. ובאמת יש לומר דה"ה בכל חזקות דנינן לכלל הנ"ל וכמו שכתב הנתיבות בקצרה ואין לנו הכרח לחלק בין חזקת הגוף לשארי חזקות. ע"כ אף לפמש"כ רש"י והר"ן בסוגיא דס"פ המדיר דמשום חזקת הגוף אתי עלה. עכ"ז אין לנו לחלק בין חזקת הגוף לשארי אוקי אחזקה וכנ"ל. וכיון דלשיטת התוס' לפמש"כ השמ"ק בכוונתם דלא בעי חזקת הגוף דוקא. ע"כ י"ל דגם רש"י והר"ן יודו לזה:
ל
ועוד יש לדון בהך מילתא דהוי ספק אי גנוב מקודם המכירה או לא דודאי מוציאין דמי המכירה והוא דהא אי נימא כהקצה"ח דדוקא בחזקת הגוף אמרו לכלל הנ"ל. אכתי יש לדון דאמאי בטבח שקנה בהמה ונמצא נקב בבה"כ דמוציאין דמי המקח מהטבח. וקשה איזה חזקת הגוף יש התם הא מבואר בחולין (דף י"א) בתוס' והרא"ש שם דחזקה דלא נתבררה לא הוי חזקה כלל אף דחיתה יב"ח ואיגלאי למפרע דכשירה הי'. וע"כ היכא דנמצאת טריפה מטריפין למפרע לשיטת התוס' שם רק הרא"ש ור' שמשון ס"ל שם דהוי התם חזקה מחמת הרוב כיון דרוב כשרות הוי. [אבל רובא ליכא משום דאיתרע ליה הך רובא עכשיו]. וגם שיטת המחבר והטור ביו"ד סי' פ"א כהרשב"א דהיכא דיצאה מחזקתה זמן הרבה מקודם כמו בהוגלד פי המכה אז מטריפין למפרע הכל יע"ש. ועכ"ז הכא בח"מ סי' רכ"ד וסי' רל"ב אף היכא דהוגלד פי המכה מ"מ מוציאין מהטבח דקנה קודם ג' ימים ואמרינן בזה הכלל דכל הנולד ספק כו'. והא הך חזקת הגוף ודאי לא הוי חזקה אלימתא מצד עצמה דהא מטריפין למפרע כל החלב ואף באיסורין לא מהני א"כ כש"כ בממון לא תיהני להוציא מהמוחזק [ובודאי אין סברא לומר דבאמת היכא דנמצא טריפה ברשות הלוקח אז אף בהוגלד פי המכה אין מטריפין החלב של המוכר. משום דיש במה למתלי ולומר אין מחזיקין מרשות לרשות והוי כלא נמצא ריעותא כלל דסמכינן על רובא. דז"א במשמעות הפוסקים ליו"ד סי' פ"א וקצרתי]. וע"כ מוכח כמש"כ לעיל דעיקר הטעם דמוציאין ממון לא הוי מצד חזקת הגוף רק מצד דאתחזק לנו מעשה המכירה וע"כ אין לנו לבטל מעשה המכירה וזהו דוקא גבי ממונא. אבל לגבי איסורין לא מהני זה:
לא
וכבר הקשיתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ה' ענף א' עלה דכתובות (דף ע"ו) דמקשה הש"ס ממחט שנמצאת כו' על הכלל דשמואל שם. והקשיתי הא יש לחלק דשא"ה דלא הוי חזקה דנתבררה. ותירצתי שם דכיון דנמצא הנקב ע"י מחט הוי זה כמו חזקה שנתבררה. ולפ"ז היכא דנמצא הוגלד פי המכה בלא מחט דזה הוי כמו חזקה דלא נתבררה היה מקום לדון ולחלק דבזה לא שייך הכלל דכל הנולד ספק כו'. משא"כ במחליף פרה ומת החמור וכן במומין הוי חזקה שנתבררה. ובאמת ז"א דהא בטור ח"מ סי' רכ"ד וסי' רל"ב ושו"ע סי' רל"ב כתבו סתמא נקב שנמצא בבה"כ [ובשיטת הרמב"ם יש לעיין טובא וקצרתי]. ולא הזכירו מחט כמו בגמ'. בע"כ מוכח דס"ל להטוש"ע לדינא דאף היכא דהוי חזקה דלא נתבררה מצד עצמה ואף היכא דיצאה מחזקתה זמן הרבה מקודם עכ"ז מוציאין ממון עי"ז משום דלגבי זה סמכינן על חזקה מחמת הרוב או משום דאיתחזק לנו מעשה המכירה כנ"ל אף דהחזקה מצד עצמה אין בה ממש כנ"ל או כאשר יבואר להלן טעמא דהך מילתא ביותר. א"כ ה"ה וכש"כ בספק נגנב מקודם דלא יצאה מחזקתה זמן הרבה מקודם וסמכינן ע"ז אף באיסורין. ודאי דמוציאין ממון עי"ז. וגם זה הוי חזקה מחמת הרוב לפמש"כ האו"ת בסי' ק"ח ס"ק ה' במה דאמרו שם דנאנסו לא שכיח. והעלה שם דה"ה גניבה ואבידה לא שכיחא יע"ש. א"כ בכל ספק אי נגנבה מקודם או לא. הוי בזה חזקה מחמת הרוב כמו בנמצא נקב בבה"כ דסמכינן על חזקה מחמת הרוב לכ"ע בממונא ודיינינן עי"ז לכלל הנולד ספק כו'. א"כ ה"ה בספק נגנב דהוי חזקה מחמת הרוב דנגנבו לא שכיח כמש"כ האו"ת. ע"כ לכ"ע סמכינן ע"ז להוציא ממון מהלוקח משום הכלל דכל הנולד ספק ברשותו כנ"ל:
לב
ועוד יש לבאר כ"ז ביתר ביאור והוא דבעיקר קושיות הפני יהושע והבית יעקב ושארי מפרשים דתמהו דאיך מוציאין ממון ע"פ חזקת הגוף והא רובא עדיף מחזקה ואין הולכין בממון אחר הרוב כש"כ באוקי אחזקה. נלע"ד לומר ע"פ מש"כ הבעל המאור בריש פ"ב דכתובות (דף ט"ז) במה דמקשה הגמ' שם וכיון דרוב נשים בתולות נישאת כו' דגם לשמואל מקשה הש"ס משום דהיכא דחזקה מסייע לרובא אז לכ"ע מוציאין ממון. והתוס' דכתבו שם דלרב פריך זהו משום דס"ל כשיטת הרמב"ן דחזקת בתולה עומדת להשתנות על ידי נישואין. אבל היכא דלא שייך כן מצינו להתוס' גופא דס"ל דרוב וחזקה מוציא ממון כמש"כ התוס' כתובות (דף כ"ט) ד"ה ועל הכותית וב"ק (דף ל"ח) ד"ה ועל הכותית כו' שהקשה אמאי יש לה קנס הא עבד ושפחה נתערבו בהן ואין הולכין בממון אחר הרוב ותירצו משום דמוקי לה בחזקת אבהתא ע"ש. ואף דחזקה לחוד אין מוציא ממון כידוע עכ"ז שא"ה דהוי חזקה בצירוף רובא וכמש"כ מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ז'. ומהתם מוכח דאף חזקה שאינה חזקת הגוף ג"כ מצרפינן לרובא להוציא ממון דהא חזקת אבהתא אינו חזקת הגוף דהא לא הוי שום שינוי בגופו כלל. ואפ"ה מוציאין ממון ע"י כמש"כ התוס' כנ"ל. ובמק"א כתבתי לבאר בהא דכתבו התוס' כתובות (דף ע"ו) ד"ה על בעל החמור כו' דפלוגתת רב ושמואל במוכר שור ונמצא נגחן יש שם על המעות של הלוקח חזקת מרא קמא ואפ"ה ס"ל שמואל שם דאין הולכין בממון אחר הרוב. יע"ש דלא כתב חזקת מ"ק שיש להמוכר על החפץ משום דהא אינו רוצה בחפצו וכי ]אנן[מזכין לו בע"כ. ואי נימא דרוב בצירוף חזקה מוציאין ממון עי"ז א"כ תקשה דאמאי ס"ל שמואל התם דאין מוציאין ממון שם. רק להסוברים סוף סי' רל"ב דבכל מקח טעות ה"ל המעות הלואה ביד המוכר. א"כ לא שייך מרא קמא שם כיון דאין שם בעלים על המעות כלל אכן לפי מש"כ הקצה"ח בקונטרס הספיקות כלל ו' ס"ק ח' בשם התוס' ספ"ק דכתובות והרשב"א והרא"ה שם שכתבו דהיכא דתפס המעות בהיתר מקרי התופס בשם חזקת מ"ק ע"ש. אתי שפיר זה משום דלא הוי רק רובא לבד ואין מוציאין ע"י זה ממוחזק ע"ש והארכתי בכ"ז לחלק במק"א ואכמ"ל:
ענף ו
לג
וכיון דחזינן דרוב וחזקה מוציא ממון לכ"ע. אתי שפיר כל הסוגיא דס"פ המדיר והוא דלכן אמרינן להכלל דכל הנולד ספק כו' במומין הנמצאים בה. משום דבאמת יש שם רוב דמומים לא שכיחא מצד עצמם וכמש"כ הפני יהושע כתובות (דף ע"ה ע"ב) על תוס' ד"ה אבל היכא דליכא חזקה דממונא כו' באה"ד על מש"כ התוס' שם בשם הרשב"א יע"ש. וכ"כ הפנ"י שם (דף ע"ו) בתוס' ד"ה ואמאי מנה לי בידך וכו' דרוב נשים אין בהן מום ע"ש. א"כ איכא בחשש מומין אם היה עלי' מקודם שנתארסה יש כאן רובא וחזקת הגוף. דהשתא הוא דנולדו בה המומים ורוב וחזקה עדיף מן חזקת ממונא ומוציאין מהמוחזק ואף דאיתרעי עכשיו מ"מ כיון דתלינן דברשות דנמצא גרם לזה ואין מחזיקין מרשות לרשות והוי כלא נמצא ריעותא כלל משום דאיכא למיתלי תלינן ע"כ אלימא הרוב וחזקה להוציא ממון. ואינו דומה לגבינות דחולין (דף י"א) דאתו עלה מצד חזקה מחמת הרוב ולא מצד רובא משום דאיתרעי ויצתה מן הרוב דהא ליכא במה למיתלי משא"כ הכא דאיכא למיתלי כנ"ל. וכן במחליף פרה בחמור ומשך את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל הפרה להביא ראיה דהא הוי התם רובא. משום דמשמע התם דהוי זמן מועט מדקאמרי לשון דלא הספיק בעל הפרה למשוך עד שמת החמור. אלמא דהוי זמן מועט. ובזמן מועט ידוע שיטת התוס' בכ"ד והרמב"ם בפי' המשניות ליומא פ"א דמיתה פתאומית לא שכיחא. ועיין מזה בשער המלך ה' סוכה פ"ד. וכמש"כ הרמ"א ליו"ד סי' רכ"ח סעיף י"ב דמיתה לא שכיחא ולא מחלקי שם בין זמן מועט לזמן מרובה אתי שפיר ביותר. ומדוקדק הלשון דקאמרי בגמ' ולא הספיק בעל הפרה למשוך עד שמת החמור דזה הוא להורות דהיה הכל בזמן מועט. וכיון דמיתה לא שכיחא מפאת עצמה וגם יש בזה חזקת חי. ורוב וחזקה מוציאין ממון כנ"ל כיון דלא נולד ריעותא כעת משום דאין מחזיקין מרשות לרשות ושפיר מוציאין מהמוחזק עפ"ז:
לד
והא דטבח שנמצא נקב בבה"כ אף דהתם לא הוי חזקה דנתבררה רק רובא לחודא עכ"ז מוציאין ממון עי"ז. משום דידוע מה שהקשו המפרשים בכל דין שומרים בשור ובע"ח וכן בהא דמכה בהמה ישלמנה והא אין הולכין בממון אחר הרוב וניחוש דלמא הי' טריפה. וההפלאה ספ"ק דכתובות תירץ זה ע"פ הכלל דהיכא דסומכין על רוב כזה בנפשות ממילא סומכין על זה ג"כ בממון ע"ש. ושארי מפרשים כתבו לתרץ זה ע"פ התוס' סנהדרין (דף ג' ע"ב) דברוב גמור הולכין אף בממון אחר הרוב. והך רוב בהמות כשרות נינהו זהו רוב גמור. יהיה איך שיהיה עכ"פ מוכח דסמכינן על הך רוב בהמות כשרות אף בממונא. ע"כ כיון דמסקינן דמוציאין ממון על סמך רוב וחזקה אף דאיתרע כעת ולא אמרינן בזה כמו בהך דגבינות בחולין (דף י"א) דלא רצו להקל שם על סמך הרוב רק על חזקה מחמת הרוב משום דאיתרעי ויצתה מהרוב כמבואר כ"ז שם ביו"ד סי' פ"א. אבל הכא כיון דמסקינן דכל הנולד ספק וכו' ואין מחזיקין מרשות לרשות ע"כ הוי כלא נולד ריעותא כלל כיון דאיכא למתלי תלינן. וע"כ מהני רוב וחזקה. א"כ ה"ה ברוב גמור דסמכינן עלי' לחוד להוציא ממון ע"כ גם היכא דאתרעי כעת מ"מ כיון דתלינן דהרשות חבירו גרם לזה וכל הנולד ספק כו' ע"כ הוי ג"כ בלא נולד ריעותא כלל. וסמכינן על רובא כזה דרוב בהמות כשרות להוציא ממון מיד הטבח. ושפיר מדמה הש"ס הא דטבח דנמצא נקב בבה"כ להא דמת החמור ומומין ואתי שפיר כל הסוגיא:
לה
ולפ"ז אתי שפיר דברי הפוסקים דכתבו בחולין דחזקה דלא נתבררה לא מהני. והא דגבינות שאני משום דהוי חזקה מחמת הרוב אבל מצד רוב לא סמכו עלי' כיון דאיתרע. וגם בזה פליג הטור שם בשם הרשב"א דהיכא דיצתה זמן הרבה מחזקתה דלא סמכינן על חזקת כשרות. והקשיתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ה' ענף א' דא"כ איך מדמה הש"ס להקשות מהא דנקב שנמצא בבה"כ על הא דחמור ומומין הא יש לחלק דשא"ה דהוי חזקה דנתבררה כו'. והארכתי להוכיח שם דע"י מחט הנמצא בהנקב הוי כמו חזקה דנתבררה ע"ש. אבל לפמש"כ כאן אינו קשה כלל משום דעיקר הפירוש הכלל דכל הנולד ספק הוי משום רוב בצירוף חזקה כנ"ל ואף דחזינן דהיכא דאיתרע האי רובא כעת לא מהני הרוב לברר על הקודם בזמן משום דהא יצתה מן הרוב. וע"כ לא נשתמשו הפוסקים הראשונים בגבינות דחולין (דף י"א) ויו"ד סימן פ"א להכשיר הגבינות רק משום חזקה מחמת הרוב ולא משום רוב ממש וכנ"ל. א"כ אי נימא כן בחשש מומין ומיתה על הקודם א"כ ליתא לרובא לקמן רק חזקה לחודה. וחזקה אין בכחה להוציא ממון מחזקתו. וע"כ מוכח מדמוציאין ממון ע"פ הכלל דכל הנולד ספק כו' משום דאמרינן דכיון דאין מחזיקין מרשות לרשות הוי כלא נולד ריעותא כלל והוי רוב מעליא בתקפו בצירוף חזקה. ע"כ בטבח מבעי לן לומר דכיון דהאי רוב בהמות כשרות הוי רוב אלימא להוציא ממון כנ"ל. דאל"כ [לא] משכחת דין שומרים בבע"ח ודין נזקין בבע"ח כנ"ל. וכיון דע"י מה דתלינן דכל הנולד ספק כו' הוי כלא נולד ריעותא א"כ הוי רוב מעליא להוציא ממון מהטבח ושפיר מקשה הש"ס ומדמה הא דטבח להמחליף פרה ומת החמור ואתי שפיר כל הסוגיא ודברי הראשונים ביו"ד סי' פ"א הנ"ל. [ואפשר לומר באמת אף להרשב"א והטור והמחבר ביו"ד דס"ל דהיכא דיצתה זמן הרבה מחזקתה אין להכשיר החלב מ"מ היכא דנטרפה ברשות לוקח אין מטריפין למפרע החלב שברשות המוכר כמו בכל מקום דאיכא למיתלי תלינן וה"ה הכא כיון דתלינן דהרשות גרם לזה כנ"ל. ועיין מזה ברשב"א לחי' בחולין (דף י"א) וקצרתי] וכעת ראיתי דכן מוכח מן הרמ"א בח"מ סי' של"ה שפסק במלמד להוציא ממון משום חזקה דהשתא דע"י רובא כמש"כ המרדכי והובא בש"ש ש"ג פ' י"א. אלמא דרוב וחזקה מוציא ממון וכן קיי"ל לדינא. ואין סברא לחלק דשא"ה גבי מלמד דהוי חזקה דהשתא ושאני חזקה דמעיקרא דז"א דהא מבואר במהרי"ט והובא בש"ש שמעתא ג' פ"ט דחזקה דמעיקרא עדיפא ע"ש:
לו
ולפי מה דנתבאר דהיכא דאיכא רוב וחזקה דנין להכלל דכל הנולד ספק כו' דמשום זה תלינן דנעשה ברשותו והוי כאין כאן ריעותא כלל וסמכינן על רוב וחזקה להוציא ממון. א"כ ה"ה בחשש שנגנבה הסחורה מקודם המכירה דיש בזה רוב דהא העלה האו"ת סי' ק"ח דגניבה לא שכיחא והוי בזה רוב ועיין מזה בש"ך סי' קכ"א ס"ק ס"א. וגם צירוף חזקת קיימין כמו בספ"ג דגיטין. והא רוב וחזקה מוציא מחזקת ממון כיון דלא איתרע כלל דתלינן בהרשות של הלוקח כנ"ל ע"כ מבעי לן להוציא ממון מהלוקח דמי המכירה כמו בטבח ומומי אשה דס"פ המדיר וכמו שכתב הנתיבות בקצרה ולא כהקצה"ח. ואין להקשות על מש"כ דבחשש נגנבו יש בזה רוב וחזקה. א"כ איך מדמה הש"ס בגיטין (דף ל"א) ואמרו חלוקין חבריו על ר"א דתנן מקוה שנמדד כו' והא יש לחלק דשאני חשש גניבה דהוי בזה רוב כנ"ל דזה אינו קשה כלל דהא כבר נתבאר דהיכא דאיתרעי עכשיו הרוב לפנינו הוי כמו דליתא לרובא לקמן כלל רק חזקה לחודה כמו בגבינות כנ"ל. והתם הא איתרע עכשיו שנמצא נגנב לפנינו כמו דיתבאר להלן. דהתם בתרומה לא שייך לדון האי כלל דכל הנולד ספק כו' א"כ שפיר מדמה הש"ס להדדי:
לז
והא דמהימן כל שומר לטעון שנגנבה ולא אמרינן הא איכא רוב וחזקה דגניבה לא שכיחא וחזקת קיימין כנ"ל. י"ל דשאני היכא דהנתבע טוען ברי לי וכמש"כ לעיל להוכיח מרפ"ב דכתובות דברי וברי לא אמר ר"ג. אלמא דהיכא דטוען ברי לא סמכינן על חזקת הגוף וכל הנ"ל. ועוד ראיה ברורה לזה מקידושין (דף ע"ט) ובב"ב (דף קנ"ג) הוא אומר שכ"מ הייתי והן אומרים ברי הי' הוא מוציא מידם בלא ראיה והן אינן מוציאין מידו בלא ראי' ופסקינן להלכה כן ודלא כר' נתן דהתם. והא שם הוי רובא המסייע להתובע כדקאמרי בש"ס התם דכ"ע בחזקת בריאים קיימי כו'. וגם איכא חזקת הגוף דמבררת לנו דהי' בריא דאי נימא דהי' שכ"מ הרי נשתנה גופו א"כ איכא חזקת הגוף ורוב וחזקה מוציא מהמוחזק וכש"כ דתקשה לשיטת המפרשים דכתבו ס"פ המדיר דחזקת הגוף הוי חזקה אלימתא לחודה להוציא מהמוחזק כנ"ל. א"כ התם הא איכא חזקת הגוף המסייע למקבלי מתנה ואמאי אמרו דאין מוציאין מידו בלא ראיה. כדקיי"ל בסי' רנ"א בח"מ. וע"כ מוכח דשא"ה דהנתבע טוען ברי דבכה"ג אין מוציאין ממון אף דאיכא רוב וחזקה. ובעיקר דברי האו"ת דגניבה לא שכיח עיין מזה בש"ך סי' קכ"א ס"ק ס"א וקצרתי:
ענף ז
לח
שוב ראיתי דזה ליתא דהא מוכח ברפ"ב כתובות דכתב שם הבעל המאור דהיכא דאיכא רוב וחזקה מוציאין ממון אף דשם הוי ברי וברי כמבואר. שם ואף בטענת היורשים היכא דנתארמלה מבואר ברא"ש שם דזה מיקרי טענת ברי לפי דטוענין ליורשים דאלמנה נישאה. ושם הוא המקור דהך מילתא דרוב וחזקה כנ"ל וכמש"כ שם רפ"ב כתובות הפני יהושע ע"ש. [ובאמת עפ"ז יש ליישב מה שהקשיתי לעיל סתירת התוס' דכתבו רפ"ב דכתובות דלשמואל לא מפקינן ממונא אף דאיכא התם רוב וחזקה. ואלו ברפ"ג דכתובות ובב"ק (דף ל"ח) כתבו דסמכינן על חזקת אבהתא להוציא ממון וכתבתי לתרץ ע"פ שיטת הרמב"ן דחזקת הגוף בחשש נישואין לא הוי חזקה אלימתא משום דעומדת להנשא. אבל באמת כבר תמה שם הפנ"י על סברת הרמב"ן הנ"ל וע"כ נלע"ד ליישב סתירת התוס' באופן אחר דס"ל להתוס' כנ"ל דדוקא בשמא ושמא סמכינן על רוב וחזקה לאפוקי ממונא. והתם ברפ"ג כתובות מיירי התוס' גבי חשש עבד ושפחה נטמעה בענין קנס דהוי שמא ושמא ובזה מועיל רוב וחזקה. אבל ברפ"ב דכתובות דמיירי בברי וברי לא מהני בזה רוב וחזקה כמו דמוכח לשיטת הסוברים דבשמא ושמא מועיל חזקת הגוף בהא דס"פ המדיר ואלו בברי וברי לא מהני חזקת הגוף כמבואר רפ"ב שם כן יש לומר בשיטת התוס']. וכיון דלשיטת בעה"מ הנ"ל מוכח דאף בברי וברי מוציאין ממון ע"י רוב וחזקה. א"כ תקשה בהא דקידושין דאמאי אין מוציאין מידו בלא ראי' והא הוי התם רוב וחזקת הגוף ביחד דזה מועיל אף בברי וברי לשיטת הבעה"מ. וכמו שהכריע הפנ"י ברפ"ב כתובות וזהו קושיא אלימתא עד שמצאתי ראיתי מה שאהבה נפשי בספר המקנה בקידושין שם שהקשה בקצרה שם דאמאי אינם מוציאין מידו בלא ראי' והא איכא רוב וחזקה וכן הקשה לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב דאמאי אמרי התם דרב מצי ס"ל כר' יעקב. ותי' דרוב דהתם איתרעי לי' משום אומדנא דכתב כל נכסי' דלא שכיח דבריא יתן כל נכסי' אא"כ הוא שכ"מ אז הדרך כן והוי רוב דאיתרע לי' וע"כ לא מהני רובא כזה עכ"ל. א"כ מתורץ מה שהקשיתי:
לט
והא דמהימן כל ש"ח ושואל לומר שנאנסה או נגנבה. י"ל הטעם משום דהא מצינו בח"מ סי' נ"ט דאם בעהש"ט טוען שמא והלוה טוען ברי פרעתי דפטור הלוה משום דהברי בצירוף חזקת ממון עדיף מן השטר כמש"כ הקצה"ח שם. ובברי וברי או שמא ושמא מועיל השטר כמבואר. שם רק במוחזק ובטענת ברי והתובע טוען שמא אינו מועיל השטר. א"כ ה"ה י"ל דדוקא בברי וברי או שמא ושמא בזה מועיל רוב וחזקה להוציא ממון. אבל בברי ומוחזק אם התובע טוען שמא זה עדיף מן רוב וחזקה [משום דהא חזקת ממון עדיף מן רובא וכן ברי וחזקה לכה"פ י"ל דשקולים המה ובפרט ברי של הבע"ד ועיין מזה ביו"ד סי' קכ"ז ובשיטת הרשב"א דהובא בש"ך שם ס"ק ט"ז וקצרתי]. וע"כ באם השומר טוען ברי דנגנבה והמפקיד טוען שמא בכזה אין מוציאין ממון משום דמעלת ברי ומוחזק עדיפא מן רוב וחזקה כנ"ל ואף דשמא של התובע הוי בלא הוי לי' למידע. ובסי' נ"ט בח"מ מחלקינן בזה וכמש"כ בספרי שם ע"פ דברי הש"ך בסי' קכ"ב ס"ק ט"ז בשם המבי"ט. אבל הכא לא מחלקינן בזה. והא שכתב הש"ך ח"מ סי' ע"ב ס"ק קט"ו לדון דהיכא דטוען המפקיד ברי לי שפשעת פטור הלוה משבועה דאורייתא. ולא אמרינן דהא בברי וברי יהי' חייב משום דרוב וחזקת קיים והם ברשותו. זהו משום דהתם מיירי באינו טוען המפקיד ברי שברשותך מונח הפקדון רק טוען פשעת. א"כ גם לדברי' מהני. ואין לומר דיהי' מהימן המפקיד במיגו דאיבעי אמר ברשותך מונח עדיין הפקדון. דז"א דהא הוי מיגו להוציא וגם היכא דלא הוי פקדון בשטר יש להנפקד מיגו דהחזרתי:
מ
וכן בהא דסי' רצ"א בשומר דטוען איני יודע אם פשעתי או נגנבה דחייב משום דמשויל"מ כמש"כ הש"ך שם ס"ק ט"ו בשם התה"ד ע"ש ולא משום רוב וחזקה. היינו משום דבלא"ה אינו שייך שם חזקת קיים והוא ברשותו דהא הספק הוא אם פשע או נגנבה וברשותו אינו בודאי ע"כ לא שייך כ"ז התם. וכן מוכרח לומר דשאני ברי של המוחזק דאל"כ תקשה לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב ונאנסו הא לא שכיח. דאיך מהימן השומר לומר דנאנסה והא איכא רוב נגדו. וע"כ מוכח לחלק דשאני ברי ומוחזק דזהו עדיף מן רוב וה"ה י"ל דזה עדיף מן רוב וחזקה כנ"ל. [ובלא"ה י"ל בפשיטות דכיון דאינו מונח החפץ על אותו המקום שהניח מתחילה אף דהוא ברשותו באיזה מקום לא שייך בזה הך חזקת קיים דספ"ג דגיטין לכן נאמן לומר נגנבה רק בנ"ד בספק אי נגנב מקודם המכירה שפיר י"ל הך חזקה דחזקת קיימין כמו בספ"ג דגיטין דהא י"ל אוקי אחזקה דמונח באותו רשות ומקום שהיה שם מתחילה וזה פשוט ג"כ]. ובאמת י"ל לפמש"כ הש"ך בסי' רצ"א דשומר איכא ביה חזקת חיוב א"כ בשומר דטוען א"י אם נגנבה יש לחייבו משום רוב וחזקת חיוב דרוב וחזקה מוציא ממונא. וראיתי בש"ך ח"מ סי' רל"ב ס"ק ח' שכתב על מש"כ שם הסמ"ע לדון מפני מה דנין בבהמה שנטרפה דכאן נמצא כו' וכתב הש"ך שם דשא"ה דאיכא רוב וחזקה עכ"ל. ולא הבנתי דבריו דאיזה חזקה שייך בבהמה דהא הוי התם חזקה דלא נתבררה כמבואר בחולין (דף י"א) ומכש"כ אם לא חי יב"ח ודאי דלא הוי שום חזקה כלל אף למפרע רק רוב יש שם והפוסקים כתבו שם בחולין דהוי התם חזקה מחמת הרוב א"כ הכל הוא העיקר מחמת הרוב לחודה דהא התקנה ג"כ הוא מחמת הרוב אבל לא נחשבת בפ"ע ואיך כתב הש"ך שם דהוי התם רוב וחזקה. ודוחק לומר דכוונתו או חזקה והוי וא"ו המחלק. וכוונתו ג"כ לחזקה מחמת הרוב וזהו דוחק בדבריו ויש להאריך בזה וקצרתי:
מא
ואחר כותבי כ"ז ראיתי בפני יהושע בקדושין (דף ע"ט) שהקשה ג"כ דאמאי באומר שכ"מ הייתי והן אומרים בריא היה כפי' רש"י שם וכמבואר בב"ב (דף קנ"ט) אינן מוציאין מידו בלא ראיה והא הוי התם רובא דאינם חולים ותרי חזקות היינו חזקת הגוף וחזקה דהשתא ותי' דאף דחזקת הגוף מהני בשמא ושמא אבל היכא דהנתבע טוען ברי אף ע"י הרבה רובי וחזקה אין מוציאין ממון משום דברי וחזקת ממונא עדיף מכל הני והאריך שם בכ"ז עכ"ל. ותמהני עליו דהא הפני יהושע גופא הכריע ברפ"ב דכתובות כשיטת הבעל המאור דרוב וחזקה היה מועיל שם בבעל טוען ברי אלמנה נשאתיך והגרושה טוענת בתולה ניסת כמבואר שם. אלמא דבברי וברי מועיל רוב וחזקה כמש"כ שם בעצמו. וכן כתבו הרשב"א והריטב"א והובא בר"ן לכתובות (דף י') על מה דאמרו שם דחכמים תקנו שיהא מהימן לומר פ"פ משום חזקה אין אדם טורח בסעודה כו'. והקשו בהא אף אם היה כתובה דאורייתא היה מהימן ותירצו משום דאיכא רוב וחזקה וזה עדיף מחזקת ממונא ע"ש. והא התם טוען הבעל ברי דפ"פ מצאתי ואפ"ה מהני רוב וחזקה לאפוקי ממונא מן הבע"ד דטוען ברי לי נגד הרוב והחזקה אלמא דלא כהפנ"י בזה וע"כ העיקר כמש"כ שם המקנה כנ"ל. וכעת ראיתי בתשובת הר"ן סי' ס"ו שכתב בטעמא דר' יעקב בקידושין דלא אמרו חזקת הגוף משום דהחולי מצוי והוי חזקה העשוי להשתנות וע"כ אינה מוציאה מחזקת ממונא ע"ש. ולפ"ז אתי שפיר לתרץ קושייתם:
מב
שוב ראיתי דדברי הפנ"י במש"כ לדון דאף ברוב וחזקה היכא דהמוחזק טוען ברי אין מוציאין ממון דיש להם מקום והוכחה כן ממה שכתב הר"ן בסוגיא דפ"פ דיש אומרים דהא דאמרו דאינו נאמן לומר פ"פ רק להפסיד כתובתה אבל על התוספת אינו נאמן דז"א רק בטוען פ"פ דאין טענתו ברורה לגמרי. אבל בטוען טענת דמים נאמן אף על התוספת כתובה וכתב כן בשם הרשב"א. והר"ן דחה זה ע"ש. והא שיטת הרשב"א שם דמן הדין אינו נאמן לומר פ"פ משום רוב וחזקה כנ"ל ואפ"ה כתב דבטענת דמים נאמן אף על התוס' ואף דהתם שייך ג"כ רוב וחזקה. וע"כ מוכח דס"ל להרשב"א כסברת החילוק של הפנ"י דהיכא דהבע"ד טוען ברי אין מוציאין ממנו עפ"י רוב וחזקה משא"כ בטוען פ"פ דאפשר דלא קים ליה כ"כ ע"כ אין זה מקרי טענת ברי כ"כ לגבי זה. א"כ הוי מזה סייעתא קצת להפ"י בזה אבל באמת ז"א דהא להדיא כתב המ"מ בשם הרשב"א פ' י"א ה' אישות ה' י"ד דאם לא טרח בסעודה אינו נאמן מן הדין משום דהולכין אחר הרוב וחזקה דגופה אף בברי וברי וזה עדיפא מן חזקת ממון. אלמא להדיא דהרשב"א כתב זה לכלל ברור דאף בברי וברי הולכין אחר רוב וחזקה להוציא מהמוחזק. והא דכתב הרשב"א והובא בר"ן שם דבטוען טענת דמים נאמן להפסיד התוס'. וכן כתב המ"מ שם ה' ט"ז בשם הרשב"א כנ"ל על הכוונה הפשוטה הוא דדוקא טענת פ"פ דאין לו בירור ע"ז ע"כ אינו מהימן. משא"כ טענת דמים דכיון דאינם מוצאים דם ע"כ יש לו בירור וסייעתא לדבריו ע"ז ולכן הימנוהו ביותר. וכן מבואר בב"ש סי' ב"ח ס"ק י"ח דכוונת החילוק הוא לפי שבזמן הש"ס היו ממשמשים אם איבד הדם וע"כ נאמן ביותר על דמים וכמבואר כתובות (דף י"ב). ובתוס' כתובות (דף ט' ע"ב) ד"ה לא דקא טעין כו' דהוי טענה ברורה מדאין הסדינים כו'. אבל בזה"ז דאין ממשמשים בעי אף בטענת דמים לחזקה אין טורח כו' ע"ש בב"ש ס"ק הנ"ל וס"ק י"ט מזה וע"כ נשאר הסתירה במקומה על הפני יהושע הנ"ל מכל הראשונים הנ"ל. [ואפשר דאותן דהקשו כן בסוגיא דפ"פ דלמה בעי לחזקה אין טורח כו' הא מן הדין מבעי להיות מהימן ולא תי' כתי' הרשב"א והריטב"א הנ"ל י"ל דטעמם כשיטת הפנ"י דברי וברי לא מהני רוב וחזקה אבל שמא ושמא מודו דסמכינן ע"ז להוציא ממון ואפושי פלוגתא לא מפשינן וכמו דיש להוכיח ע"ז בהרבה ראיות וקצרתי]. וגם יש להוכיח מרש"י בכורות (דף מ"ט) ד"ה עד שיאמרו לו כו' דאחר שלשים יום ג"כ איכא רובא דלא פרעו חובו מיד ואפ"ה אין מוציאין ממנו אף דאיכא רוב וחזקת חיוב ביחד אין מוציאין ממון. ומ"מ י"ל דשא"ה דהוי כטענת ברי דטוענין ליורשים והתובע טוען שמא דשאני כנ"ל:
מג
נחזור לעניננו דנתבאר דהעיקר כהנתיבות לדינא מכמה טעמים ולא כהקצה"ח וראיות הקצה"ח נדחו כנ"ל. וכן משמע מלשון המחבר והטור באה"ע סי' קי"ז דכתבו סתמא במומין דאפשר דנולדו אחר נישואין דנינן להכלל דכל הנולד ספק כו' ולא כתבו דזהו דוקא במומין דידוע דבעת שנולדה לא היה בה המומין אלו אלא משמע דאף אם אינו ידוע אם היה בה המומין מעת לידתה או לא מ"מ דנין זה כעין חזקת הגוף וכן משמע מסתימות הסוגיא ס"פ המדיר. אלמא דגם אף היכא דלא נתבררה עת לידתה איך היה מ"מ מקרי חזקת הגוף בכל הסוגיא שם משום דהוי חזקה מחמת הרוב דמומין לא שכיחא. וכמו דכתבתי לעיל בספק נטרפה מקודם המכירה. אלמא דחזקה מחמת רוב דינו כעין חזקת הגוף א"כ ה"ה בחשש גניבה ואבדה דלא שכיחא כנ"ל ג"כ דינו כעין חזקת הגוף. ועפ"ז נדחה ראיות הקצה"ח שם מהמרדכי ס"פ המדיר דכתב דבעי חזקת הגוף כמו בבהמה טריפה דאוקי חיותא בחזקת שאינה טריפה דלפמש"כ ודאי כוונתו על חזקה מחמת הרוב דהא זה הטעם שייך ג"כ בחשש גניבה מקודם המכירה דהוי חזקה מחמת רובא כנ"ל:
ענף ח
מד
ויש להקשות לפי מה דנתבאר דאף היכא דלא הוי חזקת הגוף שנתבררה לשעתו רק חזקה דאתי מכח רובא כמו בנמצא נקב בבה"כ דבזה ג"כ דנינן להכלל דכל הנולד ספק כו' דאף דלא הוי שם חזקת הגוף ממש רק חזקה דאתי מכח רובא כנ"ל. א"כ אמאי בשו"ע אה"ע סי' קי"ז סעי' א' כתבו הנושא אשה ונמצאת רואה מחמת תשמיש באם היה כך מבעילה ראשונה וראתה דם כו' תצא בלא כתובה כו'. וקשה אמאי לא נימא בזה דהא הוי חזקה מחמת הרוב כמו דכל מומין הנמצאים בהאשה דדיינינן בזה הכלל דכל הנולד ספק כו' וכמו דנתבאר דאף היכא דלא נתברר החזקת הגוף מן לידתה מ"מ יש לה כתובה ע"פ חזקה מחמת רוב כנ"ל. וקשה דמפני מה אמרו בזה דאין לה כתובה דהא יש לתלות דברשותו נולד זה. ובאמת ראיתי בדרכי משה שם שהביא בשם מרדכי ה' נדה שכתב בשם ראבי"ה דיש לה כתובה משום דתלינן דברשותו נולד כן משום דהספק נולד ברשותו ונסתפחה שדהו כדאיתא פ' המדיר כאן נמצאו כאן היה כו' ע"ש במרדכי. וטעמו דס"ל כמש"כ דאף היכא דלא הוי חזקת הגוף שנתבררה רק חזקה דאתי מכח רובא ג"כ דנין לכלל הלז. והוי סייעתא מן דברי ראבי"ה והמרדכי הנ"ל לדברינו. ואכתי תקשה שיטת השו"ע דלא פסק כן. ואפשר לומר דשי' השו"ע הוא דדוקא היכא דנמצאו המומין דמתחילה נתבררה דלא היו עליה מעת לידתה בזה הוא דדיינינן להכלל הנ"ל. והא דפסקו בשו"ע חו"מ והטור סי' רל"ב וסי' רכ"ד דנקב הנמצא בבה"כ אף דלא היה שם מחט מ"מ דנינן להכלל דכל הנולד ספק כו' י"ל דשא"ה ע"פ מש"כ לעיל דרוב בהמות כשרות הוי רוב אלימא דמוציאין עפ"ז מהמוחזק וכמש"כ ההפלאה ספ"ק כתובות כנ"ל. וע"כ מוציאין ע"פ רוב דהם כשרות מהמוחזק כיון דהוי כלא נולד ריעותא כלל ע"פ הכלל דכל הנולד ספק כו' ובמת החמור ומומי האשה בס"פ המדיר יש שם רוב וחזקה משום דהיה להם חזקה דנתבררה לשעתו כנ"ל כן אפשר לומר לכאורה בכוונת השו"ע דאה"ע. ומ"מ מודה בנ"ד בחשש גניבה מקודם המכירה דיש בזה ג"כ רוב וחזקה דבזה מוציאין מהמוחזק כנ"ל:
מה
ואחר כותבי כ"ז ראיתי בהפלאה סי' קי"ז ס"ק ה' שהקשה דאמאי לא נימא בכל רואה מחמת תשמיש אף דהוי מבעילה ראשונה דנימא כאן נמצא כו' ותי' דמום זה אינו ראוי להוולד אח"כ רק הטבע הוא דמתחלת בריאתה נולדה כך ע"כ לא דנינן בזה הכלל דכל הנולד ספק כו' עכ"ל. וכן מצאתי בספר בית מאיר סי' קי"ז סעי' א' שכתב להדיא לדינא דדוקא באין לה ווסת מקודם הנישואין אז לא תלינן מה שראתה מחמת תשמיש דזהו משום כאן נמצא כו' משום דהא כתב הר"נ בשבועות דאשה שאין לה ווסת נראה מעניינה שהמקרים גרמו לה גם לראות מחמת תשמיש. וע"כ לא שייך בזה לתלות ברשות הבעל כיון דהריעותא נולד מקודם ובזה הוא דפסק הרמב"ם והטור והרי"ף דאין לה כתובה. אבל ביש לה ווסת תלינן דרשות הבעל גרמה לזה ויש לה כתובה. והביא דברי המרדכי הנ"ל ע"ש. ע"כ אין מן השו"ע סתירה לדברי דהא ההפלאה כתב לחלק כנ"ל. וגם הבית מאיר הכריע לדינא כמש"כ דאף על חזקה מחמת הרוב דיינינן להכלל דכל הנולד ספק כו'. א"כ מן הפוסקים האחרונים הנ"ל ראיה לדברי דאף היכא דלא הוי חזקת הגוף רק חזקה מחמת הרוב ג"כ דיינינן להכלל דכל הנולד ספק כו'. א"כ ה"ה בחשש גניבה מקודם המכירה ג"כ דיינינן להחזקה מחמת רובא דהא גניבה לא שכיחא דכל הנולד ספק כו' וחייב הלוקח לשלם דמי המכירה ודלא כהקצה"ח [וגם בעיקר ראיות הקצה"ח מהתוספתא כבר נתבאר דנדחה ראייתו וגם מה שהוכיח מהמרדכי ס"פ המדיר נתבאר דאינו ראי' כלל ואדרבה יש להוכיח מהמרדכי דה' נדה דלא כוותיה כנ"ל]: