עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן סד
נשאלתי מן רב גאון א' מחו"ל ממרחקים ע"ד אשה יבמה שהיתה זקוקה ליבם והיבם לא רצה לחלוץ לה מחמת שביקש ממון סך רב ועברו עשרה חדשים מעת מיתת בעלה ולא רצה בשום אופן לחלוץ ולבסוף השתדלו אחי היבמה בערמה שתנשא לאיש בלא חליצה כי אמרו לאחותם היבמה ולהמקדש והנושא אותה שמותרת להנשא בלא חליצה. והיבמה והנושא אותה לא ידעו מן האיסור של יבמה לשוק כי כל המשא ומתן של היבם היה הכל רק עם אחיה. ונסעו היבמה עם אחיה ועם המקדש לאיזה מקום ונתקדשה שם לפני שני עדים. עד א' מהם היה שו"ב ונפסל מן שחיטתו לפי שהוגבה עליו עדות כדין שהוא מחלל שבת בפרהסיא. ועד השני יש עליו קול שהוא ג"כ מחלל שבת בפרהסיא אך לא הוגבה עליו עדות כדין. ואחר שקידשה הובא הקידושין הנ"ל בבית המשפט שלהם וקיימו את הקידושין בערכאותיהם וכפי חוק המדינה והממשלה ועד היום דרים הזוג הנ"ל ביחד. וכהיום נודע הדבר מן הנבלה הזאת להרב הגאב"ד דעירם ולאנשי העיר היראים והחשובים ונרעשה כל העיר עליהם וקנסו את הזוג הנ"ל בקנסות רבות ובהשתדלות עצומה עד שפעלו כי יתן לה היבם חליצה שיתרצה לחלוץ אחר שיגרשה בעלה. אך האשה היבמה אינה מתרצית להתגרש אם לא שיבטיחו לה כי תהיה מותרת להמקדש והנושא הנ"ל להנשא אליו לאחר הגירושין והחליצה. כן המקדש והנושא אותה אומר שאינו רוצה לגרשה רק באופן שיבטיחו לו ה"ר הגאב"ד שתהיה מותרת להנשא לו לאחר הגירושין והחליצה. ואומר כי באמת אלו היה יודע מן איסור יבמה לשוק לא היה מקדשה בשום אופן כלל. רק עכשיו שקדשה בשוגג ונתקיים הקידושין בערכאותיהם ואינו יכול להפרידה בשום אופן וע"כ אם לא יתירו לו בהיתר יהיו ביחד באיסור כל ימיהם ונשאלתי איך לעשות בזה:
תשובה בקצרה
א
הנה לכאורה יש להחמיר בזה משום דנישאת ונתקדשה לו באיסור כל זמן דלא חלצה וכפי המבואר ביבמות (דף צ"ב ע"ב) דמיחלפה באשה שהלך בעלה למדינת הים ובאהע"ז סי' קנ"ט סעי' א' וסעי' ב' דבנשאת לזר בלא חליצה אף בשוגג אסורה עליו לעולם. וכן אף אם נבאר דאין דינה כנשאת מ"מ הא אף בזינתה ג"כ מבואר בסי' קנ"ט סעי' ג' ברמ"א בשם י"א דאסורה לבועל משום קנסא והוא בנימוקי יוסף בשם הריטב"א:
ענף א
ב
אך אחרי העיון יש לבאר להיתירא בנ"ד ב"ה ע"פ המבואר באהע"ז סי' מ"ב סעי' ב' ברמ"א בקידש לפני שנים ואחד מהם קרוב הוי כמקדש לפני ע"א. ובח"מ שם והב"ש שם ס"ק ח' דלשיטת הרי"ף דהובא בח"מ סי' ל"ו דמן שעת הראיה נפסלו אף הכשרים משום נמצא א' מהם קרוב ופסול א"כ היכא דאחד מהם קרוב אין לנו אף ע"א כשר כלל. אך לשיטת הרא"ש דבעינן ראיה והגדה בב"ד. א"כ הא היה לנו בשעת ראיות העדות ע"א כשר. ויש לנו להחמיר בזה כן הוא קוטב דברי הח"מ והב"ש. אכן לדעתי הוא חומרא יתירה דהא חזינן דבמקום עיגון יש לסמוך ולהקל בקידושין בע"א כמבואר שם ברמ"א. וע"כ אף שלא במקום עיגון לא הוי רק איסור קל. ולכן לו יהא ספק השקול בדין אם הלכה כהרי"ף או כהרא"ש הדין נותן לדון בזה ספיקא בדרבנן לקולא. וגם יש לדון דין ספק ספיקא ספק א' שמא הלכה כהסוברים דאין לחוש בקידושין בע"א כלל וכפי שיטת רוב הפוסקים וכפי הנראה בסוגית הש"ס בקידושין (דף ס"ו) ואף דנימא לחוש למיעוט פוסקים דמחמירין בקידושין בע"א עכ"ז הא יש עוד ספק שמא הלכה כהרי"ף דבעת הראיה נצטרפו ונפסלו מיד ובפרט דנראה שיטת המחבר בח"מ סי' ל"ו סעיף א' דסתם בדיעה קמייתא כהרי"ף דנפסלו מעת הראיה לבד. ודיעה שניה שיטת הרא"ש והתוס' דבעינן גם הגדה בב"ד בשם יש אומרים. וזה הוא כללא בידינו דלדינא העיקר כשיטה הראשונה בכל מקום ולא כשיטה שניה בשם יש אומרים. וגם דהש"ך בח"מ שם ס"ק ח' הכריע לדינא כשיטת הרי"ף ע"ש. וע"כ אין לנו לחוש בכה"ג לשיטת הרא"ש. ולכן בנ"ד דיש לנו ע"א פסול גמור משום שהיה מחלל שבת בפרהסיא ומשום זה העבירו אותו מן אומנות השו"ב וזה הוי כמו הוכרז ברבים וכפי המבואר ברמ"א ח"מ סי' ל"ד סעי' כ"ג וממילא נצטרפו ביחד עם עד שני בשעת הראיה ובטל כל הני שני עדים. ואף לשיטת הרי"ף שהובא בח"מ סי' ל"ו סעי' ב' דבעינן שיהיה הכשר יודע מן הפסול של חבירו. הנה בנ"ד שהיה זה העובדא בישא בעיר קטנה ובודאי ידע חבירו מן פסול של הע"א שהעבירו אותו מן שחיטתו בשביל מחלל שבת. והנה ראיתי בבאר היטב לאהע"ז סי' מ"ב ס"ק ח' שהביא בשם מהר"ם פאדווא דכתב דדוקא בפסול קרוב בעינן ידע אבל בפסול פסלות אף לא ידע ג"כ אין עדותן עדות. והנה אנכי כעת בחוץ לעירי ואין לי ספר מהר"ם פאדווא. ובאמת לא נראה לי לחלק בזה וכפי הנראה בש"ך ח"מ סי' ל"ו ס"ק כ' דס"ל שלא לחלק בין קרוב לפסול ע"ש. וע"כ בנ"ד אין לנו לחוש משום נתקדשה ונישאת משום דע"פ דין לא היה לנו דין קידושין כלל בזה אף אם לא היתה זקוקה ליבם. ודוקא היכא דהיה לנו דין קידושין אם לא היתה יבמה בזה החמירו לאוסרה היכא דהוי יבמה זקוקה לחליצה משום גזירה דמיחלפה באשה שהלך בעלה וכו':
ג
ועוד דהא חזינן דבמקום עיגון אין לנו לחוש כלל בקידושי בע"א כמבואר ברמ"א סעי' מ"ב הנ"ל. והנה בנ"ד דזה הוי במקום אפרושי מאיסור חמור לכל ימיה דהא אם לא נתיר להם להנשא ביחד לאחר הגירושין לא ירצו להתגרש כלל ויהיו כל ימיהם באיסור יבמה לשוק בלא חליצה. וע"י מה דנתיר להם להנשא זה לזה לאחר הגירושין והחליצה אז ינצלו מן איסור חמור ע"י זה. הוי זה קל וחומר בנו של קו"ח מן הך דמקום עיגון דמתירין וסומכין דקדושין בע"א אין שום ממש בהקדושין שלו כלל כש"כ בנ"ד כנ"ל דאין זה מקרי קידושין כלל. ואין זה בכלל גזירת חז"ל דאסרו ביבמה שנתקדשה ונישאת באיסור כו':
ד
ולא מבעיא אם היה פסול של הע"א ע"י חילול שבת באיסורי תורה. אף אם לא היה רק חילול שבת בדרבנן דמבואר באהע"ז סי' מ"ב סעי' ה' דהמקדש בפני עדים פסולי דרבנן חיישינן להקידושין כיון דמה"ת לא נפסלו מ"מ הא מבואר שם ברמ"א סוף סי' מ"ב דבקדושין דרבנן ועדים פסולים מדרבנן אין לחוש לקדושין כלל עכ"ל. וה"ה בנ"ד דהא מה"ת אף בנתקדשה ונשאת באיסור מותרת להאחר אחר שיחלוץ לה היבם ועיקר החומרא בנ"ד הוי רק מדרבנן. ובדרבנן סמכינן להקל אף בקידשה לפני עדים פסולין מדרבנן והכרעת האו"ת בסי' ל"ו, והובא בפ"ת שם ס"ק א' דבהנכרז נתבטלו שארי עדים ואזלינן בתר טעמא דאם נזיל בתר דאורייתא הא מה"ת אין לנו לחוש כלל בנ"ד. ואם נזיל בתר דרבנן הא מדרבנן הוי עדים פסולין עכ"פ וע"כ אין לנו להחמיר בנ"ד כלל. ובצירוף שיטת הרי"ף דהובא בתשובת הרמב"ן שהביאו הב"ש בסי' מ"ב ס"ק י"ט דהמקדש לפני עדים פסולין דרבנן אין לחוש להקדושין כלל. משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ואף די"ל דבנ"ד לא שייך טעם זה וכפי המבואר בב"ב (דף מ"ח ע"ב) בתוס' ד"ה תינח כו' דהא לא היה מקדשה בהיתר כו'. אך יש לחלק דהא היה שוגג בנ"ד. אך אין אנו צריכין לזה וכפי שנתבאר:
ענף ב
ה
שוב ראיתי במכתב מעכת"ר שכתב כי מלמד א' היה מסדר הקידושין שבנ"ד. א"כ לפ"ז יש עדיין להחמיר בנ"ד לשיטת הרא"ש כיון דבעינן גם הגדה בב"ד וכ"ז דלא הגידו בב"ד לא נפסלו הכשרים מעת הראיה א"כ היה בעת הראיה שני עדים היינו העד השני עם המלמד ואף דהיה קול גמור על עד השני דהוי ג"כ עד פסול. עכ"ז הא מבואר בח"מ סי' ל"ד דלא נפסל ע"י קול. אך בזה י"ל כיון דהמקדש הזמין להנך שני עדים בלבד והם חתמו על הכתובה וכפי חוקי המדינה דשם דהעדי קידושין הם חותמים על הכתובה. א"כ הוי כאלו אמר להנך שני עדים שהם בלבד יהי' עדים ולא להאחרים. אך יש עדיין מקום לומר דדוקא בהזמין להכשירים להיות עדים דיינינן דנתכוון להוציא להפסולים שלא יהיו עדים ע"ז וכמש"כ הש"ך בסי' ל"ו ס"ק ח' בלשון דלאו כל כמינייהו דקרובים והפסולים להיות עדות בעל כרחינו כו' ולא מצינו זה הסברא רק ביחד לעדים כשרים דלא נתכוין אלא בראוין להעיד ולא על הפסולין. אבל היכא דאלו העדים דהזמין היו פסולין. והיו שם עדים אחרים כשרים י"ל דלא נתכוין להוציאן וע"כ יש עדיין מקום להחמיר בנ"ד. ועיין באבני מלואים סי' מ"ב ס"ק ז' למה שהביא שם בשם המהרי"ט. אכן באמת גם משום זה אין להחמיר דהא חזינן דהמחבר סתם בדיעה קמייתא בסי' ל"ו סעי' א' לשיטת הרי"ף בלא לשון יש אומרים רק דיעה שניה בשם י"א. וגם הש"ך שם ס"ק ח' וס"ק י"ז הכריע לדינא כשיטת הרי"ף דבראיה בעלמא נצטרפו. וגם יש לצרף לזה שיטת הריטב"א שהובא בקצה"ח סי' ל"ו ס"ק א' דבעדי קדושין ודאי מצטרפי בעת הראי' לבד דזה הוי בכלל מקיימי דבר בפשיטות דהא בלא העדים אין חלין הקדושין כלל. מכל הלין טעמי יש לנו להקל בענין גזירת חז"ל כמו בנ"ד והדין נותן דיש לנו להקל דלא מקרי קידושין ונישואין כלל ודינה כמו זינתה. וראיתי בחלקת מחוקק סי' מ"ב ס"ק ו' שכתב בזה"ל דמשום חומרא דקידושין יש לחוש לכתחילה ולדון דלא נפסלו העדים לשיטת הרא"ש כו'. אכן בנ"ד לא שייך לדון לחומרא דהא אם נידון להחמיר יצא חורבא וקלקול רב באיסור חמור לכל ימיהם ע"כ אין לנו להחמיר מצד חומרא בעלמא רק מה שהדין נותן מצד הדין. וכיון דמצד הדין נתבאר דאין לחוש להקידושין ע"כ ממילא אין אנו רשאים להחמיר בזה מצד חומרא ומוקמינן על הדין דאין לחוש להקידושין:
ו
ועוד יש לדון בעדות של המלמד דהנה ראיתי בתשובת קהלת יעקב והובא בפתחי תשובה אהע"ז סי' מ"ב ס"ק י"ח שכתב לדון היכא דהעדים היו הסרסרים ומסייעים להקידושין שנעשה באיסור דלא נפסלו העדים משום זה דאף דעבדו איסור ועברו על העשה דהוכח תוכיח כו' מ"מ הא אינן נפסלין משום זה כו' ע"ש. ולדעתי יש עדיין לדון בזה דהא העדים שהיו סרסרים לדבר עבירה לא יהיו נאמנים להעיד על הקדושין באופן זה דהא אין אדם משים א"ע רשע ואף במה שאין נפסלין לעדות ג"כ אינם נאמנים כיון דעבדו איסור עכ"פ וכמש"כ הקצה"ח בסי' ל"ה ס"ק ד' וראייתו מן עדים שאמרו אמנה היה אינם נאמנים אף דלא נפסלו לעדות בחתמו על שטר אמנה יעו"ש. וע"כ ממילא אין המלמד ראוי לעד ולא נקרא מקיימי דבר על הקידושין כיון דהיה מסייע ידי עוברי עבירה ובודאי ידע מזה הנבלה שהיה בערמומיות ואין משים א"ע לרשע. כן יש מקום לדון ודלא כפי דברי הקהלת יעקב הנ"ל. אך יש לדון בזה ע"פ דברי התוס' בב"מ (דף ג' ע"ב) באומר מזיד הייתי דלא דיינינן בזה אין אדם משים א"ע רשע לפי די"ל דרוצה לעשות תשובה ולא להביא חולין בעזרה. ויש להאריך בפרט הזה מן כמה דוכתי ואין העת גורם לבוא בארוכה בזה:
ז
ועוד דהא אפילו נימא דהוי רק ספק השקול בדינא אם נפסלו העדים להעיד על הקדושין או לא. הא יש לדון בנ"ד דין ככל ספיקא דרבנן דלקולא ובנ"ד עיקר החומרא מה שיש לדון אינו רק מדרבנן דאסורה להבעל דנשאה וקידשה משום גזירה דמיחלפה כו'. ולכאורה יש לדון בזה לחומרא ע"פ הכלל של הפוסקים דהיכא דנולד הספק בדאורייתא אף דהוי ע"י גלגול בדרבנן דדיינינן בכה"ג ספיקא להחמיר וה"ה בנ"ד כיון דנולד הספק בדאורייתא בעיקר הקדושין אם חלין הקידושין ונאסרה מה"ת באיסור אשת איש או לא ממילא אף עכשיו דיגרשה ויהיה הספק באיסור דרבנן דאסרו אותה על המקדש והנושאה דמ"מ יהיה דינה להחמיר ככל ספק הנולד בדאורייתא כן היה מקום לדון לכאורה ולהחמיר. אבל באמת זה אינו דהא בענין אם צריכה גט מה"ת או לא אין לנו להחמיר מה"ת בלא"ה בנ"ד דהא יש לנו ספק ספיקא להיתירא ולצאת אותה מן חשש איסור א"א מה"ת. ספק א' יש לנו למאי דקי"ל כשמואל דמספקא ליה אם תפסי קידושין ביבמה לשוק או לא כמבואר ביבמות (דף צ"ב) ובאהע"ז סי' מ"ד. וספק שני שמא הלכה כהסוברין דנפסלו כל העדים כנ"ל. א"כ בלא"ה יש לנו ספק ספיקא מעליא להקל בחשש איסור א"א מה"ת. וממילא יש לנו לדון עכשיו דיגרשה בגט דהוי רק ספיקא דרבנן דלקולא אף בספק א' ולא שייך לדון לחומרא בעלמא וכדברי החלקת מחוקק כנ"ל. דהא בנ"ד הוי חומרא דאתי לכלל פירצה גדולה חלילה וכנ"ל:
ענף ג
ח
וזולת כל זה הא נתבאר דחזינן עיקר שיטת השו"ע בח"מ סי' ל"ו והש"ך שם דלדינא קיי"ל דנפסלו מעת הראי' לבד כנ"ל. אך אכתי יש לדון דשמא המלמד לא נתכוון אז כלל להיות עד על הקידושין רק למחזי בלבד. ומבואר במכות (דף ו') ובח"מ סי' ל"ו דמי שלא נתכוון להיות עד מהני עדותו וזה דומה למה דמבואר באהע"ז סי' מ"ב סעי' ד' ברמ"א דאפילו ייחד עדים יכולין אחרים שראו המעשה להעיד. אבל באמת נלע"ד לחלק דשאני התם דהעדים שהזמין היו עדים כשרים וע"כ מהני עדות של האחרים המעידים איך שהיה הקידושין באופן המועיל בפניהם. אבל היכא שהיה הקידושין בפני עדים פסולים אז לא מהני עדות האחרים שלא הזמין לעדות ודינו כמו עובדא שכתב המהרי"ט והובא באבני מלואים לסי' מ"ב ס"ק ז' בעדים כשרים שהיו טמונים אחורי גדר והקידושין היה בפני עדים שנמצאו פסולים דהעלה האבני מלואים שם בטוב טעם דאין ממש בהקידושין משום דבעינן עדים מקיימי דבר בגוף הקידושין ע"ש. ולדעתי נראה כן לדון היכא שהיו העדים כשרים דלא נתכוונו להעיד והכל חדא היא כיון דאותן דנתכוונו להעיד היו פסולין דבכה"ג לא חלין הקידושין דמקרי קידושין בלא עדים ובעינן עדים דיהיו מכוונים על הקידושין וכפי דברי האבני מילואים הללו בטעמא כנ"ל. ויש להאריך עוד בפרט הזה ועת לקצר. וע"כ אם נימא דהמלמד לא נתכוון להיות עד בלא"ה אין לחוש לעדותו שיעיד עכשיו כיון דהעדים שהזמין להיות עדים נפסלו מן הדין א"כ הוי כמו שהיה הקידושין בלא עדים כלל דאין ממש בהקידושין:
ט
ועוד יש לומר דהא הנך שני עדים דייחדן לעדים הם נפסלו משום דהא הוי א' מהם פסול ונפסלו בעת הראיה וכפי דקי"ל לדינא כשיטת הרי"ף כנ"ל. ע"כ אף דנימא דיש עדיין ע"א כשר לנו עדות המלמד לפי שלא נתכוין להיות עד ולא נצטרף עד הפסול מ"מ הא לא הוי רק ע"א. וכבר נתבאר כיון דבמקום עיגון אין לחוש לקידוש של ע"א. וכש"כ בנ"ד דיהיה ע"י זה פרצה גדולה ומכשול איסור חמור לכל ימיהם ע"כ החובה עלינו שלא לחוש לקידושין של ע"א כלל וכמו שנתבאר לעיל:
י
ונתבאר לנו דמצד קידושי ונישואי איסור אין לחוש כלל בנ"ד משום דנודע דהי' פסול וממילא נפיל השני ע"י צירוף פסול כנ"ל. ואין להחמיר מצד דהא הי' מייחדים הזוג הנ"ל בחדר אחד כמה פעמים ויש לדון בזה הן עידי יחוד והן עידי ביאה והוי כמו נבעלה לשם קידושין. דזה אינו דהא דווקא לאחר שנודע להזוג דהקידושין נתבטלו ואח"ז בא עלי' אז דיינינן בזה לחזקה דאינו עושה בעילת זנות כמבואר באהע"ז סי' ל"א סעיף ט' אבל היכא דאיכא למטעי ועדיין לא נודע להם מן ביטול הקידושין בזה אף דבא עליה לא חיישינן לקדושין כלל כי אדעתא דקדושין הראשונים בעלה ולא הי' כוונה לקדושין כלל אז וא"צ גט ממנו וכעין הך דסי' ט"ו סעיף ל"א וסי' קמ"ט סעיף ג' דהוי כעודר וסבר שהן שלו דלא קני. וע"כ ה"ה בנ"ד דלא נודע להם כלל מן העדים פסולים של הקידושין עד היום ע"כ שפיר יש לדון בנ"ד דלא חלין הקדושין כלל כנ"ל בארוכה:
ענף ד
יא
ואחרי שנתבאר כי בנ"ד אין לחוש להקידושין ואין לנו להחמיר בנ"ד מצד שנתקדשה ונשאת באיסור יבמה לשוק כי נתבאר בנ"ד דהי' הקידושין לפני עדים פסולין כנ"ל. אבל אכתי יש לדון להחמיר בנ"ד ע"פ דברי הרמ"א באה"ע סי' קנ"ט סעיף ג' דשומרת יבם שזינתה. די"א דאסורה לבועל משום קנסא והוא בנמ"י יבמות פ' י' בשם הריטב"א. והמל"מ סוף פ"ב ה' סוטה כתב דהדבר צריך תלמוד ולא ידעתי היכן נאמרה גזירה זו ויחדש לנו גזירה שלא נזכרה בתלמוד. והחתם סופר ח"א סי' כ"ו כתב דמי שרואה לפי הזמן והמקום להתיר להבועל שומרת יבם שזינתה היינו לאחר שיחלוץ לה יבמה מאן מרמי לה מיני'. אבל מאתו לא תצא הוראה ע"ש. וראיתי בים של שלמה יבמות פ' י' דין כ"ג שכתב זינתה אינה אסורה ליבם ודוקא ליבם לא קנסוה בזנות אבל לבועל דעבד איסורא אסורה לי' משום קנס כן כתב בנימוקי יוסף בשם הריטב"א ואין לו הכרע כלל מן התלמוד ומשום הכי אין לנו כח לאוסרה עלי' אלא לכתחילה אבל בדיעבד שריא עכ"ל יש"ש. והי' זה בהעלם מן החתם סופר וכתב לדינא בהסכמתו דדיעבד שריא להבועל וההוראה זו יצאה מאת היש"ש בפשיטות:
יב
והנה בביאורי הגר"א זצ"ל סי' קנ"ט ס"ק י"ז כתב דהך דכתבו דאסורה לבועל משום קנסא זהו מהך שנתקדשה באיסור יבמה אסורה להמקדש כמבואר שם סעיף א'. ולפ"ז יש לתמוה על המל"מ והיש"ש שכתבו דאין לזה הכרע כלל מן התלמוד. אך יש לומר בזה ולחלק ע"פ המבואר בנימוקי יוסף שם דזנות לא שכיחא ע"כ לא גזרו בי' כו'. וכעין זה ביבמות (דף צ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה נותן להשני גט כו'. ומטעם זה בנשאת לזר אף בשוגג נאסרה על היבם אבל זינתה מותרת להיבם משום דזנות לא שכיח לא גזרו בי' אטו זנות דא"א כמבואר בנמ"י ובתוס' שם. ה"ה די"ל דדוקא בנתקדשה באיסור קנסו לאוסרה על המקדש משום דזה שכיח משא"כ זנות דלא שכיח לא גזרו בי' לאוסרה על הבועל וע"כ כתבו דאין לזה הכרע מן התלמוד. וגם יש לדון בזה ע"פ מה דאמרו בגיטין (דף נ"ג) דשמואל ס"ל דקנסא מקנסא לא ילפינן. והש"ך בח"מ סי' שפ"ב ס"ק א' הביא שיטת פוסקים דס"ל לדינא כשמואל דקנסא מקנסא לא ילפינן. ועיין מזה בח"מ סי' שפ"ה בש"ך ס"ק א'. ובסי' שפ"ו בש"ך ס"ק א'. וע"כ י"ל דאין לנו למילף זה מן נתקדשה משום דקנסא מקנסא לא ילפינן והדברים ארוכין ועת לקצר:
יג
והעיקר בנ"ד דהי' הזוג הנ"ל שוגגים שלא ידעו מעולם בעת דנשאה דהיא אסורה להנשא בלא חליצה. וע"כ י"ל דבכה"ג גם הריטב"א מודה דמותרת להבועל. וכעין המבואר שם ריש סי' קנ"ט גם בנתקדשה באיסור דבשוגג מותרת להמקדש. ולכן כיון דלדברי הגר"א זצ"ל מקור חומרא זו הוא מן נתקדשה באיסור יבמה דאסורה להמקדש. וכיון דגם בנתקדשה בשוגג אמרו דמותרת לו ע"כ בנבעלה באיסור כיון דהי' בשוגג דאומר מותר וכפי דכתב הט"ז ביו"ד סי' צ"ט דאומר מותר חשוב שוגג. והובא בב"ש סי' קע"ח ס"ק ד'. ע"כ אין סברא לקונסו. ועוד דהא כיון דבדיעבד כתב היש"ש דשרי' לי' וכתב לשון דשריא לי' דתהי' תחתיו בהיתר. רק לכתחלה החמירו עלי' מצד חומרא בעלמא. והנה בנ"ד אם נבא להחמיר עלי' שלא ישא אותה לכתחלה יהי' ע"י זה עון ומכשול חמור לכל ימיהם שישבו באיסור חמור ע"כ להצילם מן איסור חמור נוכל לדחות איסור לכתחלה שהוא איסור קל בעלמא וגם לא מקרי בשם איסור קל רק חשש חומרא בעלמא. וכה"ג מצינו בשבת (דף ד') דהתירו לו לרדותה קודם שיבא לאיסור סקילה. הרי דמצינו דהתירו לו איסור קל כדי שלא יבא לאיסור חמור. ואין לחלק דדוקא התם ברדיות הפת שאין לו עכשיו שום תקנה ועצה להנצל מאיסור חמור משא"כ בנ"ד דבידם שלא להכשל באיסור חמור. דז"א דהא מבואר ברא"ש שם שכתב לשיטת הרי"ף בהוציא ידו משחשיכה אף במזיד התירו לו להכניסה לחצר משום דילפי זה מהא דהתירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה דפשטו מזה דהתירו להכניס ידו מקודם שיבא לאיסור מה"ת. והר"ן שם חילק דדוקא ברדיי' הקילו משום דאם לא נתיר לו אז יבא לידי איסור סקילה בודאי משא"כ בהוציא ידו דהוי בידו שלא יחלל שבת לכן לא התירו אבל הרבה הראשונים והרמב"ן והרשב"א הובא במ"מ דס"ל ג"כ כשיטת הרא"ש הנ"ל דלא מחלקינן בינם וכמו דהתירו לו בעצמו לעבור על איסור דרבנן כדי שלא יחלל באיסור מה"ת. ה"ה דהתירו לו אף במה דהוי בידו כיון שיש לחוש שמחמת שיהא מצטער יחלל שבת באיסור חמור. ואף דהוי בידו שלא יחלל עכ"ז חשו חז"ל והובא שיטתם באו"ח סי' שמ"ח. וה"ה בנ"ד יש להתיר להם חשש חומרא בעלמא ולהצילן מן איסור חמור לכל ימי חייהם:
יד
וכה"ג מצינו בשבת (דף קנ"ג) דמי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית לי' אתי לאתויי ד"א ברה"ר. וכעין זה בפסחים (דף י"א) דרבנן ס"ל אדם בהול על ממונו ואם לא שרית לי' הקזה במקום שאין עושה מום יבא להקיז במקום שעושה מום. וכ"כ רש"י בכתובות (דף ע') דלכן בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד משום דאם לא שרי לי' אתי לכבוי' וכעין זה בשבת (דף מ"ג ע"ב). הרי דהתירו לו לעבור ולחטוא באיסור קל כדי שלא יבא לאיסור חמור. וכעין זה מצינו במינקת מזנה שכתבו האחרונים להקל דמותרת להנשא בתוך זמן הנקתה והובא בסי' י"ג בשם הר"י מינץ והטעם הוא שלא תצא לתרבות רעה ומשמע דס"ל להך שיטה דאף לדידה יש להתיר דמותרת להנשא. ואף דהא בידה שלא לצאת לתרבות רעה מ"מ אמרו כיון דיש לחוש דתעבור על איסור חמור בודאי דנוכל להתיר לה בלשון היתר לעבור על איסור קל בכדי להצילה מן עשיית איסור חמור:
טו
כש"כ בנ"ד דאינו רק מצד חומרא לכתחלה בעלמא ודאי דנוכל להתיר להם שינשאו זה לזה לאחר הגט והחליצה. וכדקיי"ל בכל מקום דשעת הדחק הוי כדיעבד וכיון דבדיעבד שרי' לי' וכדברי היש"ש הנ"ל ע"כ במקום הדחק להצילן מן איסור חמור בכל ימיהם זה הוי כדיעבד ואין לך מקום הדחק כבנ"ד. והנה להבטיח על שקר להם זה הוא דבר שאי אפשר וכמש"כ כת"ר כי במדינתם זה הוא בלתי אפשר כלל. [וזולת זה יש לדון דהוי כמו גט מוטעה כיון דאינו מגרשה רק מצד דסומך על הבטחת כת"ר להם שיהי' מותרים להנשא זה לזה. ולכמה פוסקים הדין הוא לגרשה מקודם שתחלוץ. ואף שנתבאר כי יש לבטל הקידושין שלהם מ"מ אין לעשות כן דיהי' גט מוטעה וקצרתי]. וזה הוא כפי המבואר באהע"ז סי' קמ"ה סעיף ט' גבי גט שכ"מ דאין מגרשין בתנאי רק בהבטחה כו'. ויש לי עוד להאריך אך מחמת חולשתי עת לקצר:
טז
סיומא דפסקא הוא כי לחומר הענין ידברו על לב הזוג הנ"ל שיתרצו להפריד זה מזה לעולם ויהי' גט גמור ולא יחזרו להנשא לעולם. אכן אם לא יסכימו הזוג לזה ולא יתרצו על זה בשום אופן אז יכולין להבטיחן כי לאחר הגט והחליצה תהי' יכולת ביד הזוג להנשא אם יתרצו שניהם:
ידידו יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק