עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן סג
נשאלתי ע"ד אשה שמת בעלה ולא הניח ז"ק כי בשבעה חדשים אחר מיתת בעלה נולד לה בן זכר ממנו ומלו אותו ביום השמיני כד"ת ולמחרתו אחר המילה מת בנה. ויש שם שני אחי בעלה. והנה הגדול מהאחים אשר במחנם נעשה בן י"ג שנה קרוב לשני חדשים ומצוה בגדול רק שצריכין לבודקו בב"ש. והאח הזה מחמת החולי שנחלה אחר מיתת אחיו הנ"ל נתכווצו לו גידי השוק מהרגל ימין והולך על משענתו על קולעס של ידים. ורגלו ימינו היא תלויה באויר כשהוא מהלך ואינו נוגע עקבו בארץ. ונסו אותו אם יש כח ברגליו לעמוד את עקבו בארץ ונטלו את משענתו ממנו וכפה א"ע על צד, ימינו ופשט את רגלו ימינו בעקבו על הארץ ועמד כך איזה רגעים. ונסתפק כת"ר אם מהני חליצתו ויש בזה עיגון אם תהיה מחוייבת להמתין עד שיגדיל הקטן. והעלה כת"ר בסברות נכונות דיכול לחלוץ לה. וביקש ממני להזדקק להענין הזה ולחוות דעתי בזה:
ענף א
א
והנני להשיבו בקצרה והוא דאמרו ביבמות (דף ק"ג) האי מאן דחליץ צריך למדחסי' לכרעי' כו' ואמר אמימר האי מאן דמסגי על ליחתא דכרעי' לא חליץ כו'. והרי"ף והרמב"ם כתבו הטעם דזהו משום דלא מצי למדחסי' לכולי כרעא אארעא כו'. וכ"כ התוס' שם בשם הר"ח וכ"כ הרא"ש שם בשם הר"ח דהיכא דאינו ראוי לדחוס גרע כו'. והראב"ד שהובא בהרא"ש כתב טעם אחר דלכן מאן דמסגי על ליחתא דכרעי' לא חליץ דזהו מפני דבעינן שיהיה החליצה מעל רגלו ובזה הוי החליצה מעל כף רגלו כו'. אבל משום דאינו יכול למידחס ס"ל להראב"ד דאין זה מעכב בדיעבד וכמש"כ הראב"ד בפ"ד ה' יבום ה' י"ז וכמש"כ הלח"מ שם וכ"כ הרא"ש שם. והנה לפי טעם הראב"ד והרא"ש נראה דבנ"ד מהני חליצתו דהא קרינן בזה מעל רגלו אך לפי שיטת הסוברין דלכן לא חליץ משום דלא מצי למדחסי' א"כ ה"ה בנ"ד יש לכאורה להחמיר מה"ט:
ב
ועכ"ז יש להקל דהא בנ"ד עיקר החליצה הוי רק מדרבנן כיון דילדה וולד דגמרו שערותיו וצפרניו ומלו אותו ביום השמיני ואח"ז מת מקודם שהבריא מתוך המילה. ומבואר באה"ע סי' קנ"ו סעיף ד' דבמת מתוך חולי תוך שלשים יום א"צ חליצה רק מד"ס. ועיין בתבואת שור סי' ט"ו ס"ק ג' והדברים ארוכין ואכ"מ. ובנ"ד שמת למחרתו מן יום המילה. זה דומה לנפל מן הגג או אכלו ארי דאינו רק מדרבנן. וכדמצינו כעין זה ביו"ד סי' רס"ג סעיף ב' בפתחי תשובה ס"ק ב' בשם המהרי"ט דכל שלא הבריא אחר המילה ומת מקרי מת מחמת מילה. וה"ה בנ"ד דכיון דמת למחרתו מן יום המילה דלא הבריא בנתיים תלינן דמת מחמת המילה. וידעתי מה דיש לחלק דשא"ה דתלינן מספיקא משום דהוי התם ספק סכנתא אבל אין לחלק בזה דהא גם היכא דיש רוב לפנינו תלינן אף מספיקא כמבואר ביו"ד סי' ל"ו גבי מה דתלינן בזאב אף שלא במקום שיני' וכעין זה במשמוש ידא דטבחא וכמש"כ התבואות שור שם ס"ק י"ט דאף בספק תלינן משום דרוב כשרות הן ע"ש ובט"ז שם. וה"ה כאן כיון דרוב וולדות הן בני קיימא ע"כ תלינן אף בספק דשמא מת מחמת המילה כל שלא הבריא לאחר המילה וחזינן דמספקא לן בזה. וע"כ ודאי מן התורה פטורה מן החליצה. ועיין בשבת (דף קל"ו ע"א) ברש"י ד"ה שפיהק כו' דלא ראו בו אלא חיות מעט לאחר לידתו שפיהק ומת ובנ"ד הא מלו אותו כבר והוחזק לנו בבריא. והדברים ארוכין. ולכן בנ"ד פטורה מה"ת רק מדרבנן צריכה חליצה ובדרבנן אזלינן בתר המיקל. וכיון דהראב"ד והרא"ש ס"ל דמטעם דבעי למדחסי' לכרעי' לא מיפסלא בדיעבד אף באינו ראוי לחלוץ ולדחוס. ועיקר הפסול דמאן דמסגי אליחתא דכרעי' הוי משום דאין זה מעל רגלו רק מכף רגלו. ובנ"ד דהוי מעל רגלו ממש. וכיון דעיקרו אינו רק מדרבנן ע"כ יכולין לסמוך עלייהו ולהקל:
ג
ועוד והוא העיקר דהא כתב המהרשד"ם ח' אה"ע סי' צ"ו דהיכא דיכול היבם לדחוק עקבו בצער דגם זה מקרי דחיסה ומהני חליצתו לכ"ע ע"ש. ועיין בב"ש סי' קכ"ט ס"ק ל"ה. ולכן ה"ה בנ"ד מהני חליצתו מה"ט. וכעין זה ראיתי בתשובת מהר"ם פאדאווא בסי' כ"ג ברגלי היבם נפוחות ואם לא יוכל לחלוץ מעומד יחלוץ מיושב ומה שכתבו בספר חליצה דצריך להלך במנעל של חליצה בפני ב"ד אין זה לעיכובא כו' עכ"ל המהר"ם פאדאווא. ולכן ה"ה בנ"ד אם אינו יכול לחלוץ מעומד יחלוץ מיושב ואז יהי' יכול למדחסי' שפיר ועיין בפי' סדר חליצה ס"ק ס"ג מזה:
ד
ועוד דהא כתב הרשד"ם שם בשם הש"ג שכתב בשם הראב"ד דאם ליכא אח אחר חולצת לכתחילה משום דעיקר הך מאן דמסגי אליחתא דלא חלץ אינו רק מדרבנן והטעם שכתב הראב"ד דזה נקרא מכף רגלו ולא מעל רגלו זהו רק בגדר אסמכתא ולא החמירו בזה רק היכא דאפשר ובמקום דלא אפשר לא החמירו, וכ"כ הב"ש בשמו בסי' קס"ט ס"ק ל"ה. וכ"כ הכנסת הגדולה בסי' קס"ט בס"ק פ"ז והובא בתשובת כנסת יחזקאל סי' ס"ח. והכנסת יחזקאל כתב שם דמאיזה טעם הי' יבום שם מהנמנע. הנה לדעתי אין זה במשמעות הפוסקים בלשונם. וכעין זה מבואר באה"ע סי' קע"ב סעיף ט"ו גבי סומא שכתב המחבר שם הסומא מייבם וכתב הרמ"א ואינו חולץ ונ"ל שאם אין כאן אח אלא הוא חולץ לכתחלה מאחר שא"א בענין אחר עכ"ל הרמ"א. ושם במשמע דאף דאפשר ביבום וכמש"כ המחבר שם דע"ז כתב הרמ"א דאם אין כאן אח אלא הוא דחולץ לכתחלה דגם זה מקרי אי אפשר כיון דלא נהגו ביבום. [והלח"מ פ"ד ה' יבום ה' י"ז כתב דלא כהרשד"ם בכוונת הראב"ד דהובא בש"ג שם דהראב"ד הנ"ל קאי על סומא ע"ש]. וחזינן דגם באפשר ביבום דזה ג"כ מקרי אי אפשר ואם אין אח אחר דיחלוץ לכתחילה. וה"ה לדברי הרשד"ם והכנה"ג והב"ש דפירשו דהראב"ד שהובא בש"ג דקאי על מאן דמסגי אליחתא דכרעי' דגם התם אם ליכא אח אחר אלא הוא דיחלוץ אף דאפשר ביבום כיון דנראה להב"ד דקשה להטיל עליהם דין יבום לפי ראות עיניהם. א"כ לפ"ז יש לדון דה"ה בנ"ד דאח השני הוא יבם קטן דגם זה מקרי אי אפשר וכמש"כ המרדכי ביבמות ס"פ ט"ו ע"פ הגדה דגיטין פ"ז. ובמקום דלא אפשר לא נאמרה הך דאמימר דמאן דמסגי אליחתא דכרעי'. ויש לנו לסמוך על דברי הרשד"ם והב"ש והכנסת הגדולה דכתבו להקל בזה במקום דלא אפשר. ואף דהלח"מ לא ס"ל כן מ"מ להרבים אנו שומעין ובנ"ד דעיקר החליצה אינו רק מדרבנן יש לסמוך על זה להיתירא:
ה
וע"ד בדיקתו אם הביא שתי שערות כתב כת"ר דיש לסמוך על מה דקיי"ל דבדרבנן סמכינן על חזקה דרבא ובנ"ד דהחליצה הוא מדרבנן יש לנו לסמוך ע"ז. וכן נראה לענ"ד משום דספק בדרבנן לקולא ותלינן דהי' לו ב"ש ונשרו ואין לומר דהא הי' לה חזקת איסור לשוק מקודם שנחלצה ואף בדרבנן מחמרינן באיתחזק איסורא. דז"א דהא עיקר החזקת איסור שלה אינו רק מספיקא שמא הי' הוולד נפל ויש לנו ספק ספיקא להיתירא ספק א' שמא הי' ולד ב"ק ורוב וולדות ב"ק מסייע ליה. ספק שני שמא היה לו שערות ונשרו. ואף דבעינן גבי דין ספק ספיקא שיהי' חלין שני הספיקות ביחד וכמבואר ביו"ד סי' ק"י סעיף ט' בהרמ"א ובמג"א סי' תל"ט ס"ק ג' עכ"ז בנ"ד דעיקר החליצה אינו רק מדרבנן מהני בזה ספק ספיקא אף דלא נודעו שני הספיקות ביחד וכמבואר ביו"ד שם ועיין בב"ש סי' ב' ס"ק י"ד [וכבר נתבאר דבעיקר חליצתו אין בזה שום ספק כלל משום דהא הבאתי דברי הרשד"ם דכתב דכיון דיכול לדחוק עקב בצער דזהו חליצה מעליא]. וכש"כ לשיטת המהרי"ט והובא בשב שמעתתא שמעתא ה' פ' י"ד דס"ל דחזקה דרבא לית בי' ספיקא כלל דבתורת ודאי יחשב ואף בנבדק ואין לו שערות אמרינן דנשרו דהא חזקה כשבא לכלל שנים דהביא שערות ע"ש. וה"ה בנ"ד דהגיע לכלל שנים יש לנו לסמוך על חזקה דרבא דהביא סימנים ונשרו. ובדרבנן יש לנו לסמוך על המהרי"ט בזה. ויש לי להאריך בכל הפרטים הללו אך אין העת נותנת לבא בארוכה. סיומא דמלתא כי דעתי מסכמת לדעת כת"ר להתירה בחליצת האח שלפנינו ויעשו לו מנעל כפי מדת רגלו וכמש"כ כת"ר:
ענף ב
ו
שוב חזר הרב הג' השואל וכתב אלי שנית ע"ד הענין הזה אשר במכתבו הראשון הי' כתוב כי הבן שילדה האשה מת לאחר המילה ועפ"ז כתבתי מקודם כי עיקר החליצה בנ"ד הוא רק מדרבנן וכמש"כ כת"ר אז דעתו בזה. וכעת כתב כת"ר שנית כי נודע אליו אשר הילד שלה מת מקודם המילה ע"י חולי ועל ידי זה נדחה הקולא הזה ובקש כת"ר להזדקק ולחוות דעתי בזה שנית:
ז
והנני להשיבו כי בעצם החליצה כתבתי מקודם דהחליצה כשרה בנ"ד וכמו שכתבתי שם בטוב טעם ובשם המהרשד"ם וכיוצא בזה כתב הב"ש בסי' קס"ט ס"ק ל"ה בשם מהר"א בן ששון ע"ש. וכן כתב כת"ר בשם רב גדול א' איך שראה בגוף תשובת מהר"א בן ששון בסוף התשובה שכתב דטעמא דדחסיא לכרעי' לא הוי רק מדרבנן וע"כ אין להחמיר בכזה. וכן הביא בשם ר"מ המאירי ז"ל דטעמא דדחסא הוא שיראה שהחליצה באה מכחה ודיי בנעיצה מועטת וא"צ נעיצה בכל כחו שאילו לא הי' כן לא התירו לחלוץ במוטה שהמוטה לא יכול לנעוץ כ"כ וכ"ז הביא מהר"א בן ששון בשם המאירי. וע"כ אף דנימא דהחליצה בנ"ד בעינן מה"ת ג"כ מהני החליצה שלו:
ח
אך במה שכתבתי בתשובתי הקודמת להקל בנ"ד אף בלא הביא ב"ש כיון שהגיע לכלל שנים ובדרבנן תלינן להקל דנשרו. בזה יש לכאורה להחמיר בנ"ד כיון שמת מקודם המילה דהא במת מחמת חולי יש הרבה פוסקים דמחמירים לחוש בזה אף מדאורייתא והוי ספיקא דדינא בזה כידוע. והובא פלוגתת הפוסקים הללו בבית יוסף אה"ע סי' קנ"ו ע"ש. וכן הובא פלוגתת הפוסקים הנ"ל בתבואות שור סי' ט"ו ס"ק ג'. ועיין מזה בתשובת רע"א זצלה"ה סי' צ"ח ובתשובת חתם סופר ח"ב סי' ס"ט וסי' ע' ובתשובת ברית אברהם סי' כ' ח' יו"ד מזה וע"כ בנ"ד דמת מחמת חולי א"כ הוי חשש בדאורייתא וע"כ יש לחוש שמא לא היה לו שערות מעולם ויש לכאורה להחמיר דהא בדאורייתא לא סמכינן על חזקה דרבא. ומה דיש לנו ספק ספיקא. ספק א' שמא הלכה כהסוברין דבמת מחמת חולי אינו רק מדרבנן, ואת"ל כהסוברין דבמת מחמת חולי הוא ספק מדאורייתא אכתי ספק שני שמא היה לו ב"ש ונשרו. אבל הא כתבתי שם להעיר דהיכא דלא נולדו שני הספיקות ביחד לא מהני ספק ספיקא כזה רק בדרבנן לא בעינן שיהי' חלין שני הספיקות ביחד. וע"כ כיון דמת מחמת חולי א"כ נולד הספק בעת מיתת בעלה בספק דאורייתא אם צריכה חליצה מה"ת או לא ואח"ז בעת שיחלוץ לה אחי המת נולד אז ספק השני אם סמכינן על חזקה דרבא ונשרו ב"ש או לא. וכיון דלא נולדו שני הספיקות ביחד הא לא מהני ספק ספיקא כזו בחשש דאורייתא וע"כ לכאורה נסתר ההיתר שכתבתי בקונטרסי הראשון בזה:
ט
שוב ראיתי כי עדיין יש לדון ספק ספיקא הזה והוא דהש"ך בסי' ס"ו ס"ק י' גבי דם ביצים בתערובות כתב דאף דקיי"ל נולד בספק דאורייתא שנתערב דלא דיינינן בזה דספק דרבנן לקולא. משום דהא נולד הספק מקודם בספק דאורייתא אף דע"י גלגול נעשה דרבנן דמחמרינן דשאני דם ביצים דיש סוברין דאינו אלא דרבנן אף דלא קיי"ל כוותיה מ"מ לענין זה מועיל דלא מקרי הספק הראשון ככל ספק דאורייתא וע"כ מקלינן בכה"ג ע"ש בהש"ך. ועי' מזה בלבושי שרד בחידושי דינים ליו"ד ס"ק כ"ג ובס"ק מ"א ובס"ק מ"ב ובס"ק ק"ג ובס"ק ק"כ. ולכן ה"ה בנ"ד כיון דיש סוברים במת מחמת חולי דאינה צריכה רק מדרבנן ואף דחיישינן להחמיר שמא הלכה כהסוברין במת מחמת חולי דצריכה חליצה מדאורייתא. עכ"ז כיון דעכ"פ יש סוברין דאינו רק מדרבנן. ע"כ ממילא מצרפינן הספק הראשון הנולד מקודם להספק השני הנולד לאחר זמן והוי ממילא ספק ספיקא מעליא. וכללא הוא דמה דמהני הספק לשווייא לספק דרבנן לקולא. כמו כן מהני הספק לצרפו לעוד ספק שני להצטרף ולדין דין ספק ספיקא אף במידי דאורייתא ובנ"ד הוי כש"כ מהך דדם ביצים דאלו התם גבי דם ביצים קיי"ל לדינא דהוי דאורייתא ואפ"ה אמרו כיון דיש סוברים דהוי דרבנן כו'. כש"כ הכא במת מחמת חולי דמבואר בשו"ע סי' קנ"ו סעיף ד' דמת מחמת חולי שוה לנפל מן הגג ואכלו ארי דא"צ חליצה מדאורייתא. ולא הובא שם שום חולק ע"ז. וכן מוכח מן דברי השו"ע בסי' קס"ד סעיף ז' דסתם וכתב במת בתוך ל' יום בנתקדשה לכהן דתשב תחתיו. דמשמע דאף במת מחמת חולי ס"ל דאין בזה חשש דאורייתא כלל. ועיין בביאור הגר"א זצ"ל לאו"ח סי' של"א ס"ק א' שכתב בשיטת רב אלפס והרמב"ם והשו"ע דס"ל דרבא דאמר באשת כהן דאינה חולצת דפליג על אביי אף בפיהק ומת דס"ל דיצא מן חשש דאורייתא וע"כ סתמו בזה:
י
ועכ"פ במת מחמת חולי ודאי דיש לדון להך ספק ספיקא כיון דיש הרבה פוסקים דסוברים דיצאנו מן חשש דאורייתא. ע"כ אף דנימא דלדינא אין לסמוך עליהם עכ"ז מועיל זה דיצטרף זה עכ"פ לספק ולדין להך ספק ספיקא אף דלא נולדו בבת אחת. והוא כש"כ מהך דם ביצים דאמרו כעין זה אף דלא קיי"ל כלל לשיטת הסוברין דם ביצים דרבנן אלא קיי"ל לדינא כהסוברים דם ביצים דאורייתא:
יא
ועוד יש לדון בספק ספיקא דנ"ד להיתירא והוא דנקדים למה שכתבתי בספרי נחל יצחק סי' ל"ח ענף ג' לדון מילתא חדתא ע"פ דברי הב"ש סי' ע"ז ס"ק י"ז שכתב לדון ספק ספיקא דפלוגתא היכא דלחד שיטה ה"ל ודאי להיתירא ולשיטה החולקת ה"ל ספיקא דכתב לדון ס"ס ספק א' שמא הלכה כהסוברין דה"ל ודאי להיתירא ואת"ל כהחולקים אכתי ה"ל עדיין ספק כו' ע"ש. והארכתי שם בביאור הטעם דאין זה דומה לס"ס משם א'. וכן כתבתי מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ט' וביארתי שם בעז"ה בטוב טעם בארוכה ע"ש. וקשה עלי לכפול הדברים דנאמרו שם בספרי. וע"כ ה"ה בנ"ד דהא אף לשיטת הסוברין לחוש בחלה ומת דהוי חשש דאורייתא עכ"ז אין בזה ודאי איסור דאורייתא רק ככל ספק דאורייתא. והנה לשיטת הסוברין בחלה ומת דאין בי' שום חשש ספק דאורייתא א"כ לשיטתם ה"ל היתר ודאי מה"ת. וע"כ ממילא יש לנו היתר מורווח מן התורה ע"פ הך ספק ספיקא בסיגנון הנ"ל והוא ספק א' שמא הלכה כהסוברין בחלה ומת אין בו שום ספק דאורייתא כלל. ואת"ל כהחולקים דס"ל דיש בו חשש דאורייתא אכתי אינו רק ספיקא א"כ ה"ל ס"ס מעליא לענין דיצאנו בי' מן חשש דאורייתא עכ"פ. וידעתי כי מן האחרונים בתשובותיהם ומן דברי התבואות שור בסי' ט"ו נראה דלא ס"ל כן דהא כתבו דבחלה ומת יש בו ספק דאורייתא ע"פ הך ספיקא דפלוגתת ראשונים הללו ע"ש אכן לפי מה שכתבתי יש לדון דאין בזה חשש דאורייתא רק מדרבנן. ועכ"פ לענין ספק ספיקא דבנ"ד דיש לנו ספק בהיבם שיחלוץ דשמא הי' לו שערות ונשרו. דאף דלא נולדו שני הספיקות ביחד דמ"מ הוי ס"ס מעליא ולסמוך ע"ז בפשיטות והוא כש"כ מהך דם ביצים דיו"ד סי' ס"ו הנ"ל
יב
וע"פ כל הדברים הללו דעתי מסכמת גם עתה דאף דאין לו ב"ש דיש להתירה בחליצת האח שלפנינו כיון שהגיע לכלל שנים. וגם ראיתי בתשובת ר"ע איגר זצ"ל בסי' פ"ט וסי' צ"ח דדעתו נוטה דבחלה ומת אין בו דררא דאורייתא. וע"כ יכול כת"ר להתירה בחליצת האח הנ"ל. וכ"ז אם יבורר שהיה חולה ומת ולא פיהק ומת וכמש"כ רע"א בסוף סי' צ"ח דאם מיד כשנולד לא הי' בריא די"ל דזהו בכלל פיהק דחלה היינו בריא ונחלה כו'. ועיין בשבת (דף קל"ו ע"א) ברש"י ד"ה שפיהק לאחר לידתו לא ראו בו אלא חיות מעט. ועיין בת"ש סי' ט"ו ס"ק י"ג. וע"כ יחקור כת"ר היטב אם הי' בריא ונחלה או לא. ואף דלפי מש"כ לעיל ע"פ הכלל של הש"ך ביו"ד סי' ס"ו דהיכא דיש סוברים דזהו רק מדרבנן אז יש להקל אף בנולד הספק מתחלה אף דלא קיי"ל כוותיה דהך סוברים וכנ"ל. א"כ לפ"ז ה"ה גם בפיהק ומת יש מקום להקל לכאורה כיון דכתב הגר"א זצ"ל באו"ח סי' של"א ס"ק א' דשיטת הרי"ף והרמב"ם והשו"ע דגם בפיהק ומת אין בו חשש דאורייתא. א"כ לפ"ז יש עדיין לדון כעין הכלל של הש"ך ביו"ד סי' ס"ו גבי דם ביצים הנ"ל. גם בפיהק ומת. ועכ"ז אין דעתי מסכמת להקל בפיהק ומת. רק אם יבורר שהי' הוולד בעת הוולדו כדרך כל הוולדות ואח"ז נחלה אז דעתי מסכמת להתירה בחליצתו אף דאין לו ב"ש דסמכינן בכה"ג על הס"ס הנ"ל:
יג
ומש"כ כת"ר לדון בסברת המשכנות יעקב שהעיר להחמיר בחלה ומת דאין בזה הרוב וולדות הם ב"ק משום דיש לנו רוב להיפך דהא רוב וולדות אינן מתים בילדותם ודומה זה להך דכתובות (דף ט"ז) דרוב נשים בתולות נישאות ורוב הנישאת בתולה יש לה קול כו'. יפה כתב כת"ר דאין סברא בסברא כזו לדחות דברי הרבה ראשונים דס"ל בחלה ומת דאין בזה חשש דאורייתא משום דסמכינן גם בזה על הרוב וולדות הם ב"ק. ולא חשו לסברת המשכנות יעקב. והטעם פשוט כמש"כ כת"ר דמיתה אין זה ריעותא וסתירה להרוב וולדות הם ב"ק דהרבה אנשים וילדים בריאים מתים. וכעין הא דסנהדרין (דף נ"ב) נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני. ועוד נ"ל פשוט בזה דדוקא בהך דכתובות ברוב נשים בתולות נישאות כו' אמרו כן משום דהתם באים הנך תרי רובא ביחד ובעת אחת לסתור א' את חבירו ע"כ אמרו התם דיהי' ספק השקול. וכעין זה בנדה (דף כ"ט) ובחולין (דף נ"ג) רוב אריות דורסין כו' דהתם באין הנך תרי רובי בעת אחת. משא"כ בנ"ד דהרוב וולדות הם ב"ק הוחזק לנו מיד בעת הוולדו דהוולד הוא ב"ק ע"פ הרוב וולדות. והסתירה לזה מן עת מיתתו הוא בא לאחר זמן. ע"כ דיינינן דהוא ב"ק כיון דאיתחזק לנו בחזקה הבאה מחמת הרוב דהי' לפנינו מכבר דהוא ב"ק ומצינו כעין סברא זו בכמה דוכתי וע"כ לא חשו הראשונים לסברת המשכנות יעקב. וזה ברור ופשוט:
יד
ואכפול דברי בקצרה לדינא בנ"ד דאף דמת מקודם זמן המילה רק שהי' חולה ומת ולא היה פיהק ומת וכנ"ל. דהנני מסכים לדעת כת"ר להתירה בחליצת האח אף דאין לו ב"ש כעת כיון דהוא גדול בשנים אף שיש לי עוד מה להאריך אך מחמת רוב תלאות ומעמסות רבות אשר הקיפוני ד' ירחם ע"כ קצרתי:
ידידו יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק