אור ברסלב

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן סב

סימן סא

ב"ה יום ו' י"ג טבת תרי"ד לפ"ק נאווהרדק.

נשאלתי ביבמה שהי' כבר נשואה לבעל ראשון ויש לה בנים מבעלה הראשון שמת כשהי' זקן ואח"כ נשאת לשני ומת בלא בנים ויש לו אחין ומבקשת מהיבם שיחלוץ לה והיבם אינו רוצה בשום אופן כלל והאשה בוכה על ימי נעוריה אם כופין אותו לחלוץ או לא והיו גאוני הדור נ"ע מדיינים בזה ונשאלתי לחוות דעתי בזה:

ענף א

א

תשובה בעז"ה. גרסינן בכתובות (דף ס"ד ע"א) אמר רב טובי אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין על שומרת יבם כו' מ"ש ש"י דלא דאמרינן לה זיל לא מפקדת ארוסה נמי לימא לה זיל לא מפקדת אלא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא כו' ה"נ ש"י בבאה מ"ט כו'. וקשה לי דלמה לי באה מ"ט הא כיון דקיי"ל בכתובות (דפ"ו) וחולין (דקל"ב) דעל מצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו א"כ ה"ה במצות עשה דיבום דמ"ש משאר מצות עשה. ועוד דהא בריש יבמות רוצה למילף דעשה דיבום דוחה לל"ת מן הא דציצת בכלאים ולא מחלקינן דשאני מצות ציצת דכופים ע"ז משא"כ מצות עשה דיבום דאין כופים ע"ז. ואך אין אנו צריכים לזה הראי' דהא מן הסברא ג"כ מ"ש מצות יבום מן שארי מצות עשה. א"כ תקשה אמאי אין כופין את היבם לקיים מצוה זו. אך לפמש"כ התוס' שם בד"ה תבע לחלוץ כו' דדוקא מרד אין כותבין אבל לכפות כופין אף בלא באה מ"ט ניחא קושייתי הנ"ל. וי"ל דזהו באמת כוונת התוס' דלכן כופים אף בלא באה מ"ט אך לכתוב מרד אין כותבין. אבל לפי תי' ב' של התוס' שם דמשמע דס"ל דכיון דאין כותבין מרד דה"ה דאין כופין קשה כנ"ל:

ב

וכמו כן יש להקשות בהא דאיתא שם בהך סוגיא הנ"ל תבע לחלוץ נזקקין לו תבע ליבם אין נזקקים לו כו' דאמר כיון דאגידא בי' לא יהבו ליה אחריתי כו' דמשמע דלולי זה לא היינו כופין. וקשה דהא מחויבת להחלץ משום מצוה אך בזה יש לומר משום דהא הכפות תמרים בתוס' יוהכ"פ על סוגיא דגדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה כו' כתב שם דמצות יבום אינו רק על האיש ולא על האשה א"כ י"ל דלכן אין כופין אותה להחלץ משום דעל האשה ליכא המצוה. אך נלענ"ד להוכיח דגם האשה מצווית ע"ז מן הא שכתבו התוס' ביבמות (דף ה') בד"ה ואכתי איצטריך קרא כו' דהקשו על הא דאמרו אלמנה לכה"ג דלא מתיבמת משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ומקשים דהא הוי לאו ועשה שאין שוה בכל כו' וכן כתבו בב"מ (דף ל') וקשה הא דוקא בעשה השוה בכל אמרו דדוחה לעשה שאין שוה בכל כמו בעשה דמצורע דנוהגת באנשים ונשים. משא"כ עשה שאינו שוה בכל ודאי דאינו דוחה לעשה שאינו שוה בכל דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה. א"כ אי נימא דהאשה אינה מצווה על עשה דיבום רק היבם נצטוה ע"ז א"כ אז גם עשה דיבום הוי עשה שאינו שוה בכל לכן הדין נותן דעשה דיבום אינה דוחה לעשה שאינה שוה בכל א"כ קשה דמאי הקשו התוס' (ויעויין ביבמות (דף ה' ע"ב) בתוס' ד"ה טעמא דכתב רחמנא כו' דכתבו דלא לידחי עשה דציצת לאו דכלאים שאין שוה בכל שאינו בנשים כו') ובע"כ מוכח דהתוס' ס"ל דגם האשה נצטווה על מצות עשה דיבום והוי שפיר מצות יבום עשה השוה בכל ולכן הקשו התוס' הנ"ל שפיר. א"כ מוכח מזה דאף האשה נצטוה על מצות עשה דיבום וכן ראיתי בהפלאה כתובות (דף כ"ד) שכתב בקצרה דהיבמה מצווית על מ"ע דיבום ע"ש:

ג

אך יש לומר בזה דהא לכאורה קשה לפמש"כ הכפות תמרים הנ"ל דהאשה אינה מצווה על עשה דיבום א"כ איך אמרו גבי חייבי לאוין דעשה דיבום דוחה לל"ת דהא כתבו התוס' בב"ב (דף י"ג) גבי לישא ב"ח אינו יכול דלא אתי עשה דפ"ו לדחות ל"ת דלא יהי' קדש משום דהא האשה לא נצטווה ע"ז יעו"ש. א"כ קשה דאיך מצי אתי עשה דיבום לדחות ל"ת דהא איהי נצטווה על הל"ת ועל העשה דיבום לא נצטוית ובע"כ מוכרחים אנו לחלק דשאני עשה דפ"ו דיכול האיש לקיים העשה בלתי האשה הזאת דנושאה עכשיו דאף אם ישא אחרת ג"כ יקיים העשה דפ"ו לכן שפיר כתבו התוס' בב"ב דבכה"ג אינו דוחה העשה לל"ת משא"כ העשה דיבום דאינו יכול היבם לקיים הך מצוה רק ע"י האשה השומרת יבם לכן בכה"ג מצי אתי עשה לדחות לל"ת והוי הל"ת כאלו אינה עד שגם האשה אינה עוברת עליו. אף דאיהי לא נצטוה על עשה דיבום. ומה"ט גם בהא דכתובות (דף מ') דפריך הגמ' גבי אונס ניתי עשה ודחי ל"ת הא התם נמי אינו יכול לקיים העשה דלו תהי' רק באותה אשה. רק הגמ' משני התם דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל אף עליו ע"כ שא"ה. ואף דביבמות (דף כ') איתא דביאת כה"ג באלמנה פוטרת צרתה וכן גם היכא דצרה מותרת לגמרי הדין בבעל יבמתו האסורה פוטרת צרתה כמש"כ הרמב"ם פ"ו ה' יבום ה"י ואה"ע סי' קע"ד סעיף א' וג"כ הטעם משום עשה דוחה לל"ת וא"כ נימא בזה דיכול לקיים ע"י צרתה ובכה"ג לא דחי כמו הא דב"ב הנ"ל. עכ"ז יש לחלק דשאני התם דעכ"פ אין יכול היבם לקיים המצוה רק ע"י שומרת יבם או היא או צרתה אבל בלתי שם של היבמה אינו יכול לקיים המצוה כגון אם ליכא רק יבמה אחת דליכא צרה דאז ודאי דאינו יכול לקיים העשה זולתה ודוחה כה"ג כנ"ל וגם הא בלתי היבמה אין עלי' שום חיוב מצוה כלל והיא הגורמת לחייבו במצות יבום ולכן שפיר י"ל דדוחה ל"ת אף דהיא אינה מצווה על מצות יבום משא"כ בפ"ו דאינה זקוקה למצוה זו שום אשה בפרט וגם הא האשה אינה הגורמת כי יתחייב במצוה זו בזה אין העשה דפ"ו דוחה לל"ת כיון דהמצוה דפ"ו לא עלי' רמיא. ויש להאריך עפ"ז בכתובות (ד"מ) ובת"י שם בד"ה אי אמרה לא בעינא כו'. והקצה"ח בסי' צ"ז ס"ק א' הקשה כקושיות התוס' ישנים דכתובות הנ"ל. ובאמת כבר הקדימו הת"י ואכמ"ל. וכן נראה מן החינוך דס"ל דמ"ע דיבום וחליצה הוא רק בזכרים ע"ש. וסייעתא ממנו להכפות תמרים:

ד

ולפ"ז י"ל דמה"ט מקרי עשה דיבום עשה השוה בכל מצד האשה משום דהא היבם אינו יכול לקיים המצוה דיבום בלתי היבמה לכן מקרי שפיר עשה השוה בכל משום דהא אינו יכול לקיים המצוה רק ע"י היבמה משא"כ איסור עשה דאלמנה לכה"ג הוי עשה שאינו שוה בכל משום דהא אינו נוהג רק בכהנים. אבל לעולם י"ל דאשה אינה מצווה על עשה דיבום וכמש"כ הכפ"ת הנ"ל וכן מוכח מהך סוגיא דכתובות הנ"ל דאמרו שם מ"ש שומרת יבם דלא דאמרינן לה זיל לא מפקדת וקשה נהי דלא נצטווה על פ"ו עכ"ז הא איהי מצווה על עשה דחליצה ויבום ובע"כ מוכח דלא נצטוה האשה ע"ז. וכן מוכח מן הא דאיתא שם גבי תבע לחלוץ דאין נזקקים לו רק משום עיגון של היבם וכמבואר בש"ע סי' קס"ה סעיף ג' וב"ש שם ס"ק ט' שכתב שם דאם האשה אינה רוצה בחליצה הרשות בידה אלמא דאיהי אינה מצווה על החליצה. (ועיין בספר איי הים ליומא (דף פ"ו) במאמר גדולה תשובה כו' שמפלפל בדברי הכפות תמרים הזה וקצרתי):

הגה"ה ובילדותי אמרתי דאפשר לכאורה לדון דאף דנימא דאשה מצווה על יבום עכ"ז על מצות חליצה י"ל דאינה מצווה לפמש"כ התוס' בקידושין (דף כ"ט) בד"ה אותו ולא אותה כו' דאי מילה שלא בזמנה אינה נוהגת בלילה הו"ל מצות עשה שהז"ג ונשים פטורות. וכן כתבו גבי סמיכה בקדושין (דף ל"ו). א"כ ה"ה בחליצה לפי מה דקי"ל באה"ע סי' קס"ט דחלצה בלילה פסולה החליצה א"כ הו"ל מצות חליצה ג"כ מצות עשה שהז"ג ונשים פטורות. ואין לומר דשאני חליצה דהא המצוה עליו לעולם לחלוץ רק בלילה לא מהני החליצה דהא אי נימא כן א"כ קשה דאיך כתבו התוס' גבי מילה וסמיכה דהו"ל מ"ע שהז"ג דהא מהמצוה לא נפטר לעולם רק בלילה לא מהני המילה וכן הסמיכה. ובע"כ מוכח דהתוס' ס"ל דכיון דעכ"פ לא מצי לעשות המצוה בלילה לכן מקרי ג"כ מצוה שהז"ג משום דהא עכ"פ בלילה נפטר מהמצוה לפי שאינו יכול לקיים המצוה כלל בלילה. א"כ ה"ה בחליצה דאף דהטעם הוא משום דלא מקרי בי"ד בלילה עכ"ז כיון דעכ"פ לא מצי לקיים המצוה בלילה לכן הו"ל מצות עשה שהז"ג אי נימא דחליצתה בלילה פסולה בודאי לא מצד ספיקא דדינא דהחמירו הפוסקים לחוש לדברי ר"א דפוסל חליצה בלילה כמבואר ביבמות (דף ק"ד) לכן להך מ"ד דס"ל דחלצה בלילה פסולה החליצה יש לדון לשיטת התוס' הנ"ל דהו"ל עשה שהז"ג. אך פריעת בע"ח וכל מיני דנזקין אף דב"ד אינם יכולין לדון בלילה עכ"ז לא הו"ל מ"ע שהז"ג משום דהא המצוה חל על הבע"ח אף לפרוע בלילה אך לכפותו ע"פ ב"ד אינו יכול לכופו בלילה משום דלא הוי שם ב"ד עליהם. משא"כ היכא שאינו יכול לקיים כלל המצוה בלילה אף לכשירצה שפיר הו"ל עשה שהז"ג דהא בלילה נפטר ממצות חליצה כיון שאינו יכול לקיים זה בלילה עכ"פ יהיה מאיזה טעם שיהיה. והא דנגיחת שור תם אף דהו"ל קנסא ועיקר חיוב קנס לא הוי רק ע"פ ב"ד ואין דנים בלילה עכ"ז נשים חייבות משום דהא יליף בב"ק (דף ט"ו) דאלה המשפטים אשר תשים לפניהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה. ויש לדון עפ"ז בהצריכות דב"ק שם. אך ז"א רק לשיטת התוס' הנ"ל. אבל הטורי אבן בחגיגה (דף ט"ז) ובמגילה (דף כ') פקפק על דברי התוס' הנ"ל וכתב דאף דאינה נוהגת בלילה עכ"ז לא הו"ל מצות סמיכה ומילה מצות עשה שהז"ג יעוי"ש. והנכון עמו כסברתו. ועיין בשאגת ארי' סימן נ"ג מזה ובמקנה קדושין (דף כ"ט) א"כ ה"ה חליצה אי נימא דאיהי מצווה על מצות יבום דה"ה על החליצה (ועיין מזה לקמן בענף י"א במאמר המוסגר). וגם הא מה שאינה חולצת בלילה זהו רק משום גביות כתובה אבל בלא"ה היה באפשרות לחלוץ גם בלילה ורק מפני הכתובה דיש לדון בזה ואין דנים בלילה. וגם הא אין זה פסול מה"ת בבירור. וע"כ העיקר דאין זה מקרי כלל מצוה שהז"ג ונדחין דברי. עד כאן מה שאמרתי בימי ילדותי:

ה

א"כ לפמש"כ בשם הכפ"ת הנ"ל דהיא אינה מצווה על יבום כנ"ל א"כ שפיר אמרו דרק משום עיגון דידי' כפינן לה שתחלוץ אבל משום מצוה לא כפינן לה משום דהא איהי לא נצטוה. ואף שעל האיש יש חיוב מצוה עכ"ז הא לא מצינו בכה"ג דיכפו ורק לאותו שמוטל עליו המצוה כופין משא"כ לאחר כדי שיקיים חברו המצוה לא כפינן אבל בדידיה קשה דהא איהו מצווה על מצות יבום וחליצה א"כ אמאי לא כפינן ליה לחלוץ או ליבם משום מכין אותו עד שתצא נפשו וקשה כנ"ל:

ענף ב

ו

והנלע"ד לדון ולהוכיח דחליצה לא הוי מצוה רק הוא הכשר להיבמה להנשא לשוק וגם הוא פטור להיבם להפטר ממצות יבום המוטלת עליו ודומה לזביחה ושחיטה דלא הוי מצוה רק שאסור לו לאכול בשר כ"ז דלא שחטה וכמו כן חליצה דכ"ז דלא חלצה אסורה להנשא והיבם נפטר בחליצה ממצות יבום אבל בגוף החליצה לא קעבד מצוה. וראי' ברורה לזה מהא דסנהדרין (דף י"ט ע"ב) דמלך אין חולצין לאשתו ופי' רש"י שם משום שאסורה להנשא. ואי נימא דחליצה הוי מצוה בפ"ע א"כ קשה דאף דאסורה להנשא עכ"ז הא מחוייב היבם לקיים מצות חליצה דהיא מצוה בפ"ע וכמו כל המצות ומה בכך דאסורה להנשא ובע"כ מוכח דחליצה בעצמה לא הוי מצוה רק הכשר הוא לה להנשא לשוק ולכן באשת מלך דאסורה להנשא וגם מצות יבום משום דהא אין מיבמין אשת מלך. לכן בכה"ג אינה חולצת א"כ מוכח מזה דחליצה לא הוי מצוה בפ"ע:

ז

והכסף משנה בפ"ב ה' מלכים כתב שני טעמים על הא דאשת מלך אינה חולצת. משום דהיא אסורה להנשא וגם הוא גנאי למלך שתהא אלמנתו חולצת מנעל יע"ש. אך עיקר הטעם הוי משום סברת רש"י הנ"ל דודאי לא פליג על רש"י רק הא שכתב עוד סברא משום דגנאי הוא למלך ע"כ הוא משום דהי' קשה להכ"מ דמפני מה אסור לחלוץ לאלמנתו של מלך דאף דאינה ראויה להנשא עכ"ז מפני טעם זה אין כופים לחלוץ. אבל אם רצה להחמיר ע"ע ולחלוץ מפני מה אסור לחלוץ. ומלשון אין חולצין לאשתו משמע דזהו הוי איסור כמו דתנן התם דמלך אינו חולץ וקאמר ר' יהודה התם אם רצה חולץ אלמא דמשמעות הלשון דאינו חולץ דאסור לחלוץ הוא ועל הא דאין חולצין לאשתו לא קפליג ר' יהודה. ולכן מבאר הכ"מ דלכן אסור לחלוץ משום שגנאי למלך כו'. אבל אין לומר משום גנאי למלך לחודא אין חולצין לאשתו. דזה לא הוי גנאי גמור. דאם היה גנאי גמור א"כ לא היה צריך רש"י לומר הטעם משום שאסורה להנשא דהא אף אלו היתה מותרת להנשא עכ"ז אין חולצין לאשת מלך משום שגנאי הוא וכמו דמלך אינו חולץ ואף דהתם היתה מותרת להנשא ועכ"ז אינו חולץ משום גנאי המלך ולמה ליה לרש"י לומר טעם חדש ובע"כ מוכח דהא דגנאי למלך שתהא אלמנתו חולצת מנעל אינו גנאי כ"כ ולכן אלו היתה מותרת להנשא הי' חולץ לאשתו אך משום דאסורה להנשא וליכא טובתה בזה לכן תקנו חז"ל דאסור לחלוץ משום דהא יש גנאי במקצת. ואלו הי' חליצה מצוה בפ"ע. א"כ עדיין תקשה דמה בכך דאסורה להנשא הא יש על היבם חיוב מצות חליצה מה"ת. וכמו דאלו היתה מותרת להנשא הי' יכול לחלוץ משום להתירה לשוק ולא היינו חוששים משום גנאי הנ"ל כש"כ אלו הי' היבם מצווה במצות חליצה מה"ת דודאי לא דחינן בקל מצוה דאורייתא משום גנאי הנ"ל. וזה ודאי אין סברא לומר דאלו היתה מותרת להנשא אז אין גנאי למלך שתהא אלמנתו חולצת מנעל אבל עכשיו דאסורה להנשא אז יש גנאי למלך כו' משום דמה בכך שהיא מותרת להנשא עכ"ז הא בעת החליצה גנאי למלך דמה בכך דהיא מוחלת על כבודה הא המלך אינו מוחל וגם אינו יכול למחול על כבודו. ומוכח מזה בעז"ה דחליצה לא הוי מ"ע בפ"ע. והנו"ב חאהע"ז סי' יו"ד כתב גבי קטלנית דאינה יכולה לכפותו לחלוץ ע"פ דברי הרמ"א בסי' קס"ה סעיף א' שפסק דבעי מחמת טענה חוטרא לידא עי"ש. ובאמת לא הי' צריך לזה לפי המבואר בסנהדרין הנ"ל דאשת מלך אינה חולצת לפי שאינה ראויה להנשא וה"ה גבי קטלנית ג"כ אינה ראויה להנשא ואף לשיטת החולקים וס"ל דלא בעי מחמת טענה רק לפי שמעגנה לבד יכולה לכפותו. עכ"ז בקטלנית שאינה ראויה להנשא לכל א"כ הא אין מונע היבם ממנה תשמיש דהא בלעדו ג"כ אינה ראויה להנשא לכן ברור דלכ"ע אינה יכולה לכפותו לחלוץ. והא דסנהדרין דאשת מלך אינה חולצת צ"ע לר"י דס"ל התם דמלך נושא אלמנתו של מלך א"כ הא ראוי' להנשא למלך והא ע"ז לא פליג ר' יהודה. אך י"ל דמיירי דליכא כעת מלך אחר דיכול לישאנה:

ח

אך דתקשה על הא שכתבתי דחליצה לא הוי מצוה מן הא דיבמות (דף ק"ג ע"ב) דחלצה בסנדל של ע"ז דחליצתה כשרה משום דמצות לאו להנות נתנו. וקשה הא לפמש"כ לא הוי חליצה שום מצוה רק הכשר דתהא מותרת להנשא אך ג"ז אינו קשה דהא מצינו בר"ה (דף כ"ח) דמודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה משום מצות לל"נ כן ס"ל לרבא התם. וקשה הא קיי"ל טבילה בזמנה לא הוי מצוה כמש"כ התוס' ביומא (דף ח') ובנדה (דף ל'). והוכיחו זה מנדה (דף ס"ז ע"ב) דקאמר ר"פ לרבא ואביי מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו רבנן לטבלינהו ביממא דמשמע דלא היו טובלין ביום בשום פעם משום דטבילה בזמנה לא הוי מצוה והתם הא קאמר לרבא אלמא דגם רבא ס"ל דטבילה בזמנה לא הוי מצוה. וכיון דטבילה בזמנה לא הוי מצוה בע"כ גם גוף מצות טבילה לא הוי מצוה רק הוא הכשרו לטהרו מטומאתו משום דאי הי' מצוה א"כ הא קיי"ל שיהוי מצוה לא משהינן ועדיין תקשה דאמאי לא הי' נזהרין לטבול בשום פעם ביום כדי שלא להשהות המצוה. וגם אמאי קאמר ר' יוסי ב"ר יהודה בנדה (דף ל') די' לטבילה שיהא באחרונה משום טבילה בזמנה לאו מצוה. והתם הא הוי לזמן מרובה ובכה"ג ודאי לא משהינן להמצוה. ועוד דהא רש"י בשבת (דף קכ"א) כתב דמאן דס"ל דלאו מצוה טעמו משום דס"ל דהאי לפנות ערב ירחץ במים הוי עצה טובה. א"כ ה"ה בגוף הטבילה. ולכן אף גוף הטבילה לא הוי מצוה כלל והוי רק תיקון כדי לטהר מן הטומאה ויהי' מותר בתרומה ובקדשים ובאשה להתירה לבעלה. א"כ תקשה דאמאי מודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה. ובע"כ מוכח דאף דטבילה לא הוי מצוה רק תקון להטהר מטומאתו שיהא מותר במה שהי' הטמא אסור בהם. עכ"ז גם זהו בכלל מצוה לאו להנות נתנו. משום דהא בעצם הטבילה לא הוי ביה שום הנאה רק מחמת מצות הבורא שאסרה התורה לטמא כמה ענינים. ועיקר ההנאה מהטבילה לא הוי רק מחמת מצות וגזירות הבורא ית"ש. א"כ גם זהו בכלל מצות לאו להנות נתנו. דגם בזה שייך דברי רש"י בר"ה (דף כ"ח) דלכן מצות לאו להנות נתנו משום דלא נתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה אלא לעול על צואריהם נתנו. וזה הטעם שייך ג"כ במה דהענין בעצמו לא הוי מצוה כלל רק מחמת הגזירות שגזרה התורה והוכרח לתקן את האיסור דאף דעצם הענין לא הוי מצוה. עכ"ז כיון דמן הטבע הי' יכול גם טמא לאכול בתרומה וכה"ג. רק התורה אסרתו לכן גם זהו בכלל מצות לאו להנות נתנו:

ט

ולפ"ז י"ל דלכן חלצה בסנדל של איסור הנאה כשרה משום דאף דחליצה לא הוי מצוה עכ"ז כיון דעיקר ההנאה של החליצה לא הוי רק מחמת שהתורה אסרה לשומרת יבם להנשא לשוק כ"ז שלא תחלוץ ולא הוי ההנאה רק מחמת גזירות הבורא לכן גם זה הוא בכלל אמרם מצות לאו להנות נתנו וכמו במודר הנאה ממעין לרבא דס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה א"כ הא אינו מקיים עכשיו שום מצוה ואפ"ה שרי וה"ה בחליצה (ועיין מזה לקמן בהשמטה ענף י"ב):

י

אך דתקשה מן הא דחולין (דף ח') בסכין של עו"ג דאסור לשחוט בו מסוכנת. וקשה הא כיון דעיקר ההנאה מהשחיטה לא הוי רק מחמת האיסור דגזרה התורה שלא לאכול נבילות. א"כ אף דשחיטה בעצמה לא הוי מצוה עכ"ז הא הוכחתי דגם כה"ג הוי בכלל מצות לאו להנות כו' א"כ קשה אמאי אסור לשחוט בו. ואף די"ל דרבא דאמר התם אסור לשחוט בו מסוכנת הי' אז בשיטתו דקאמר מתחלה בר"ה שם דמצות להנות נתנו. ובאמת לסוף דחזר שם בר"ה וס"ל מצות לאו להנות נתנו ס"ל באמת דמותר לשחוט אף מסוכנת. על כל זה תקשה על הפוסקים דהביאו להך דין דאסור לשחוט בו מסוכנת הא קיי"ל מצות לאו להנות כו'. אך י"ל דשחיטת מסוכנת הוי תיקון אף לולי האיסור של נבילות משום דהא איתא בחולין (דף צ"ד) דאסור למכור לנכרי נבילות בשם שחוטות משום גניבת דעת וגם מבורר שם דיש סכנה בסנדל של עור מתה כפי' רש"י שם. א"כ כשירה הוי בעצם טוב יותר מנבילות ואף לנכרי דלא שייך גבי' איסור אפ"ה הוי שחוטה עדיפא יותר מנבילה. ולכן שחיטת מסוכנת הוי תיקון בעצם אף לולי האיסור לכן לא הוי זה בכלל אמרם מצות לאו להנות נתנו. ואף דהי' יכול לעשות ולהרוג את הבהמה ע"י דבר אחר שלא ע"י סכין דאזי ג"כ אין זה מקרי עוד מתה ואין סכנה בזה כנ"ל. עכ"ז הא הי' צריך עכ"פ להורגה בדבר אחר. א"כ אם אין לו דבר אחר במה להורגה אזי נחשב להנאה ברורה מה דשוחט בסכין של איסור. וגם הי' צריך לטרוח הרבה בזה אם לא שחטה בסכין רק להרוג ע"י הכאות במקל וכה"ג ולכן הוי הנאה גמורה במה דשוחט בסכין של איסור להמסוכנת. וגם יכול להיות באם לא שחטה רק הי' משתדל להורגה ע"י ענין אחר שמא בתוך כך היתה מתה מעצמה כיון דהיא מסוכנת:

יא

אך עדיין תקשה דהא קאמר התם סכין של ע"ג מותר לשחוט בו מקלקל הוא ופירש"י שם משום דבחיי' עומדת לגדל ולדות כו'. וקשה למ"ל לאמר מקלקל הוא הא בלא"ה מותר משום דהא אף אם לא ישחטנה יכול לאכלה אבר מן החי ורק התורה אסרתו א"כ לא הוי התיקון רק מחמת גזירת הבורא שאסר לנו. וי"ל דהא המל"מ הלכות אשות פ"א ה"א כתב דהא דמצות לאו להנות נתנו היינו בדיעבד ולא לכתחילה וכמו בסנדל של ע"ג דלכתחילה לא תחלוץ בו כו'. וברשב"א יבמות (דף ק"ג) כתב טעם א' דלכן לא תחלוץ בו לכתחילה משום דנראה כמתהני מאסורי הנאה. ואח"ז כתב עוד טעם אחר משום דמאיס למצוה וכמו שכתבו התוס' הרי דלטעם א' של הרשב"א הוא משום דלכתחילה לא אמרינן מצות לאו להנות ניתנו. ובע"כ מוכח דהא דר"ה הנודר הנאה ממעין טובל בו וכן מודר הנאה מחבירו דתוקע לו ומשמע לכתחילה. י"ל דמיירי דליכא אחר שיתקע לו והוי כדיעבד. וזה מוכרח לשיטת הרשב"א בנדרים (דף ט"ו) דכתב דלכן בקונם תשמישך עלי דלא אמרינן מצות לאו להנות נתנו משום דאפשר באחרת. ולפ"ז י"ל דלכן אמרו מותר לשחוט מקלקל הוא משום דלולא הטעם דמקלקל הי' אסור לשחוט בו לכתחילה משום דלכתחילה לא אמרינן מצות לאו להנות כו'. ובאמת י"ל דלכן במסוכנת אסור לשחוט בו דזהו ג"כ משום האי טעמא דהא לכתחילה לא אמרינן מצות לאו להנות נתנו אך לפי מאי דכתב הרא"ש וש"פ לדון בעבר ושחט המסוכנת אם יוליך הנאה לים המלח אם לא ע"ש. ע"כ זהו משום הסברא שכתבתי לעיל דהוי הנאה מגוף השחיטה אף לולא האיסור כנ"ל. ולקמן יתבאר בעז"ה חילוק אחר על הא דמסוכנת הנ"ל. ומצאתי ברשב"א יבמות (דף ק"ג) גבי סנדל של ע"ג שכתב דלכן חליצתה כשירה משום מצות לאו להנות כו' ואי משום שנהנית שניתרת לעלמא מ"מ עיכובא משום מצוה דרמיא עלה הא מצוה לאו הנאה היא עכ"ל וי"ל דנתכוין למה שכתבתי. ובאמת זה מוכרח דהא הר"נ בנדרים (דף ט"ו) כתב דהיכא דמטי הנאה להגוף זולת המצוה דלא שייך בזה לומר מצות לאו להנות כו'. א"כ תקשה דאמאי חלצה בסנדל של ע"ג כשירה החליצה הא מטיא לה הנאה שתהא ראויה להנשא מחמת זה אע"כ מוכח כמו שכתבתי דגם זה בכלל מצות לאו להנות כו'. ואף דשיטת הרשב"א בנדרים (דף ט"ו) דאף במקום הנאת הגוף אמרו כן מ"מ ידוע שיטת המאירי אליבא דהך שיטה והובא בשער המלך הלכות לולב דהיכא דנהנה אחר עשיות המצוה שאני כמו בנודר ממעין וה"ה הכא. אך יש לחלק דשאני נודר ממעין דנהנה מן איסור הנאה בעשייתו ממש לאחר שקיים המצוה משא"כ בסנדל של ע"ג דבעת דתהי' לה הנאה אינה עושית אז שום ענין ע"י איסורי הנאה רק דנהנית מן חליצתה דהי' מקודם ע"י הסנדל. והעיקר דכתב כן אליבי' דשי' הר"נ וסייעתו:

יב

שוב ראיתי די"ל דזה תלוי. במה דאיתא בשבת (דף ק"ו) דחד יליף דמקלקל בחבורה חייב ממילה בשבת וחד ס"ל דשאני מילה דמה לי מתקן גברא כו' והא בערל כ"ז דלא נימול יש עליו כמה איסורין היינו בתרומה וקדשים וכה"ג. ואפ"ה ס"ל לר"ש דלא מקרי מתקן ואף שמתקנו שמכשירו לכמה ענינים. ובע"כ מוכח משום דס"ל דמצות לאו להנות. לכן לא מקרי מתקן במה שמכשירו לכל הנ"ל. משום דגם זה לא הוי רק מחמת גזירת הבורא ושייך גם בזה מצות לאו להנות נתנו. ולכאורה י"ל דבאמת מאן דס"ל מה לי מתקן גברא כו' ס"ל דמצות להנות נתנו לכן מחשב להנאה תקון של המילה. אך זה אינו דא"כ קשה על הפוסקים דפסקו מצות לאו להנות נתנו. וגם פסקו דמקלקל בחבורה פטור דלמה להו קראי להתיר מילה דאין לומר מה לי מתקן גברא כו' דהא מצות לאו להנות נתנו. וכן מצינו לר' יהודה דס"ל בעירובין (דף ל"א) דמצות לאו להנות נתנו. א"כ קשה איך ס"ל לר"י דמקלקל בחבורה פטור משום דבמילה מה לי מתקן גברא. הא לא נחשב זה לתיקון. אך י"ל משום דהא התוס' כתבו שם בשבת ובחולין (דף ח') לחלק דלכן אסור לשחוט בשבת אף דבסכין של ע"ג מותר לשחוט בו. דשאני שבת דעכ"פ הוי מלאכת מחשבת. ופי' הכו"פ ביו"ד סי' י' ס"ק א' משום דגבי שבת אף דלא הוי הנאה עכ"ז חייב משום דהא אתעביד מחשבתו כיון דלא הוי מקלקל. משא"כ בע"ג אף דלא הוי מקלקל משום דאתעביד מחשבתו עכ"ז עכ"פ לא נהנה. ובאיסור הנאה אינו אסור רק כשנהנה וכ"ז דלא נהנה מותר ועי"ש. וא"כ כמו כן יש לומר אף דמצות לאו להנות נתנו ומותר באיסורי הנאה עכ"ז גבי שבת לא מפטר משום מקלקל. דהא עכ"פ אתעביד מחשבתו. אבל באיסורי הנאה של ע"ג מודו דאמרינן מצות לאו להנות נתנו. דהא כיון דמצות לאו להנות כו' לא מקרי הנאה להיות נאסר באיסור ע"ג. א"כ שפיר י"ל דהא מוכח מן ר"ש דס"ל אף גבי שבת דלא מקרי מתקן ואף דנהנה במה שמכשירו לכמה הענינים האסורים על הערל. ובע"כ מוכח משום דס"ל מצות לאו להנות נתנו. דאף די"ל בזה הכשר לאיסור ג"כ שייך בו מצות לאו להנות. אך מאן דס"ל מה לי מתקן גברא ס"ל לחלק בין איסור שבת לאיסור ע"ג וכמש"כ. ולכן שפיר ס"ל לר"י בעירובין הנ"ל דמצות לאו להנות כו' משום דאיסורי הנאה שאני. ומצאתי ברשב"א לחידושיו בשבת סוגיא הנ"ל דכתב סברא אחרת להסביר דברי ר"ש במילה דלא אמרינן מה לי מתקן גברא כו' ע"ש ולפענ"ד יש לומר ג"כ כמש"כ וע"פ סברת הרשב"א ביבמות הנ"ל. וכל מש"כ א"ש בין להשיטה דס"ל דתיקון גברא הוי משום קיום המצוה ובין לשיטה דס"ל דזהו משום דגברא מתוקן דהוי מהול והובאו בתה"ד סי' רס"ה וקצרתי:

ענף ג

יג

נחזור לענינינו לפי מאי דכתבתי להוכיח מסנהדרין דחליצה לא הוי מצוה לכן ניחא מה דלא כופין אותו על חליצה משום דחליצה בעצמה לא הוי מצוה. אך דעדיין תקשה הא כ"ז דלא חלץ לה הא יש על היבם חיוב מצות עשה דיבום א"כ אמאי אין כופין את היבם על מצות יבום דמחויב לקיים עשה זו וכמו כל חייבי עשה. ואין לומר דכיון דהוי בידו להפקיע מצות עשה דיבום בהחליצה שיתן לה אם ירצה לכן אין זה דומה לסוכה ולולב דלא הוי בידו להפקיע ממנו חיוב מצוה זו בשום אופן לכן כופין ומכין אותו עד שתצא נפשו. דז"א דהא בציצית ג"כ אמרו בברייתא בחולין שם דמכין אותו והא לא מבעיא למאן דס"ל חובת גברא דהא בידו שלא ילבשם.. ואף למאן דס"ל חובת טלית הא עכ"ז בידו להפקירו כדאיתא בשבת (דף קל"א). ואפ"ה כל זמן דלא עבד טצדקי להיות פטור ממצוה זו כופין לו לקיים העשה זו. וה"ה במצות עשה דיבום דכ"ז דלא ירצה לחלוץ לה הרי יש עליו חיוב מצות עשה דיבום. א"כ קשה אמאי לא כפינן לי' לקיים העשה דיבום. ואין לומר משום דיכול לומר דיקיים המצוה דיבום לאח"ז. וכמו שכתב המהרי"ט בסי' קל"א גבי מי שנדר או נשבע דיכול לדחותה ולקיימה לאחר זמן [ועיין בריש נדרים (דף ג') וביו"ד סי' רי"ט ובאחרונים] ודוקא גבי ציצית ולולב דזמנה עוברת כפינן לי' לקיים משא"כ באין זמנה עוברת כמו ייבום ויכול לקיימה אחר זמן לכן לא כפינן לי' דז"א דהא בפרי' ורבי' מבואר באה"ע סי' א' דכפינן לי' לקיים ואינו יכול לדחותה על אחר זמן. וכן בשארי מצות כה"ג כופין לי' ולא מצי מדחי לי' על אחר זמן א"כ תקשה אמאי לא כפינן על מצוה דיבום כ"ז דלא חלצה. ובעיקר דברי המהרי"ט יש לדון הרבה ואכ"מ כ"כ:

יד

ולכן נלע"ד לומר דהא דאמרינן אי הכי שומרת יבם נמי לימא בעינן חוטרא לידא כו' היינו למשנה אחרונה דחליצה קודמת ואין מניחין אותו ליבם. וכמש"כ התוס' ביבמות (דף ל"ט) בשם ר"ת דדוקא בידוע דמכוין למצוה אזי מניחין אותו לייבם ולא באינו ידוע דמכוין למצוה וכמבואר בסי' קס"ה. לכן על מצות יבום לא כפינן משום דהא אין מניחין אותו לייבם למשנה אחרונה. ואף דשם לקמי' בסוגיא זו מסיק לא קשיא כאן למשנה א' כאן למשנה אחרונה. עכ"ז, י"ל דגם מתחלה איירי למשנה אחרונה רק דלא אסיק אדעתי' לומר דאידך מיירי למשנה ראשונה. ולכן מקשה אי הכי שומרת יבם נמי נימא בעינא חוטרא לידא כו'. משום דאף דנימא כמשנה אחרונה דאין מניחין אותו לייבם וליכא בזה"ז מצות ייבום. אפ"ה תקשה דנכוף לי' לחלוץ אם באה מחמת טעמא דחוטרא לידא כו'. וזה ברור ופשוט דבזה"ז דאין מניחין אותו לייבם דקיי"ל כמשנה אחרונה אם אינו ניכר דמכוין למצוה. דאזי גם על חליצה אין כופין אותו מצד מצות חליצה. משום דהא כבר נתבאר דחליצה בעצמה לא הוי מצוה. רק כ"ז דאינו חולץ יש עליו מצוה וחובת יבום אבל האידנא דאינו מייבם ואין מניחין לו חז"ל. ממילא פטור ממצות יבום וכמש"כ התוס' בשבת (דף ד' ע"א) בד"ה קודם שיבא לידי איסור סקילה כו'. דאם אינו יכול לרדותה מחמת איסור דרבנן ג"כ פטור מסקילה כו' משום דהא עכ"פ הוי אנוס. וכן מצינו בפסחים (דף נ"ט ע"ב) בד"ה עשאום כמי שנטמאו כו'. דהואיל מדרבנן לא מרצה הוי נאבדו האימורין עכ"ל. משום דהא עכ"פ אינו יכול להקריבם מדרבנן הוי ממילא נאבדו. ודוקא אם בידו להקריב לאימורין אזי מעכבי הכפרה ולא באינו יכול להקריבם כלל אף באיסור דרבנן. ולכן במצות יבום אחר משנה אחרונה דאין בידו לייבם. ואף דבמכוין לשם מצוה מותר ליבמה. מ"מ הא אנן מחינן לי' ולא מהימנינן לי' כ"ז דאין רואין הב"ד הוכחה דמכוין לשם מצוה. וההוכחה הנ"ל הא אין בידו. ולכן כיון דאין בידו לייבמה מדרבנן לכן מקרי אונס עכ"פ ודומה למש"כ המג"א בסוף סי' י"ג דאם אין בידו להטיל ציצית בבגד כגון דאין לו ציצית ואין נמצא בכל העיר אזי יכול ללבוש הטלית בלא ציצית משום דכיון דאינו בידו להטיל ציצית בבגדו לכן אינו עובר על מצות ציצית. וה"ה הכא כיון דאין בידו לייבם משום דאנן מחינן לי' ע"ז. לכן אינו מחוייב לחלוץ לה דהא חליצה בעצמה אינו מצוה. רק כ"ז דלא מייבם לה יש עליו חיוב מצות יבום או חליצה כדי להפטר מייבום. אבל באינו יכול לייבמה והוי אנוס בזה לכן ליכא עליו חיוב חליצה ולא כפינן לי' על החליצה רק אם באה בטענת חוטרא לידא כו'. ולכן מקשה הגמ' בפשיטות דאף דנימא דמיירי למשנה אחרונה דאזי אינו מחויב לחלצה. עכ"ז הא כיון דארוסה מיירי בטענת חוטרא כו' א"כ ה"ה שומרת יבם נמי ניכוף בבאה מ"ט כו'. וע"פ מה שכתבתי יש מקום לתרץ קושית התוס' בכתובות (דף ס"ד) הנ"ל ד"ה תבע לחלוץ כו' שהקשו מהא דיבמות (דף ל"ט) דחוזרין אצל גדול למכפיי' ואומרים לו כנוס או פטור. ולפמש"כ ניחא מאד דהא התם מיירי בעת שהי' נוהג מצות יבום דהא אמרינן או כנוס או פטור. אלמא דמיירי למשנה ראשונה או במכוין לשם מצוה וכמש"כ התוס' ביבמות (דף ל"ט ע"ב) לכן אזי ודאי כפינן לי' מחמת מצות יבום דחל עליו כ"ז דלא חלצה וכיון דיכול לקיים מצות יבום לכן כופין לו כמו על כל מצות עשה. משא"כ למשנה אחרונה לכן בעי דוקא שתבא מחמת טענה. וניחא ברווחה קושיות התוס' הנ"ל בעז"ה. ומצאתי בתשובת מהר"ם מרוטענבורג סי' תצ"ב דכתב ג"כ דמצות עשה על היבם לחלוץ או לייבם דמ"ש משארי מצות עשה דאיתא בפרק הזרוע דמכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל. וכן כתב הב"י בסי' קס"ה בשם מ"כ בזה"ל כנ"ל. אך מש"כ מצות עשה לחלוץ. י"ל דהכוונה ג"כ הוא דמצוה לחלוץ כדי להפטר מחוב יבום וכש"כ בארוכה. ובאמת צ"ע על התוס' דהקשו מהא דחוזרין אצל גדול למכפיי' ותירצו מתחילה דבאמת כופין תמיד ולא בעינן טענת חוטרא לידא רק כדי לכתוב עליו מרד ואפשר דכוונתם ג"כ כמו שכתבתי דזהו משום דכופין כמו על שארי מצות עשה. אך בתי' הב' דתירצו דההיא מיירי בבאה מ"ט תקשה מאד דהא אף אם לא באה מ"ט ג"כ ראוי לכפותו שיקיים מצות יבום דהא מיירי בעת שהי' נוהג מצות יבום דהא אמרינן לו כנוס או פטור כנ"ל. אך י"ל דכוונת התוס' לתרץ ג"כ מה שיש להקשות ממשנה יבמות (דף קי"א) בנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דכופין אותו שיחלץ לה. והא התם כיון דאינו יכול לקיים מצות יבום משום דלא אתי עשה דייבום ודחי לעשה דמוצא שפתיך כו' ול"ת דבל יחל דברו. ועיין מזה בספרי באר יצחק חלק יו"ד סי' כ'. א"כ התם תקשה דאמאי כופין לו. ולכן הוכרח התוס' לתרץ די"ל דההיא מיירי ג"כ בבאה מ"ט. א"כ כמו כן הא דנודרת הנאה מיבמה מיירי ג"כ בבאה מ"ט. והרשב"א בחידושיו לכתובות בסוגיא זו על הא דקאמר שומרת יבם נמי בבאה מ"ט כו' כתב להקשות הא דנודרת הנאה דיבמות הנ"ל. ובאמת לפי מש"כ מדוקדק דברי הרשב"א הנ"ל שהקשה מהא דנודרת הנאה ולא מקשה מהא דחוזרין אצל גדול למכפיי' כמו שהקשו התוס' דהא הא דחוזרין אצל גדול הוא (בדף ל"ט) והא דנודרת הנאה הוא (בדף קי"א). אך לפי מש"כ משום דהא דחוזרין אצל גדול י"ל דכופין מחמת מצות יבום. משא"כ בההיא דנודרת הנאה ליכא למימר כן וכמש"כ. אך בלא"ה י"ל דניחא לי' להרשב"א להקשות מההיא דנודרת הנאה דהוי משנה מפורשת להדיא דכופין. משא"כ הא דחוזרין אצל גדול למכפיי' אינו מפורש זה במשנה. רק בגמ' אמרו שם בפשט המשנה. דחוזרין למכפיי' לכן ניחא לי' להקשות יותר ממשנה מפורשת:

ענף ד

טו

נחזור למש"כ תחלה לחקור אי חליצה הוא מצוה או לא. ולכאורה יש להוכיח מהא דיבמות (דף י"ח) ובשארי דוכתא דאסור לבטל מצות יבמין דמוכח מזה דחליצה הוי מצוה בעצם דאל"כ תקשה דכיון דחזינן דהתורה נתנה לו רשות לחלוץ אף שזהו אינו מצוה בעצם ומבטל מצות יבום ואפ"ה התירה התורה. א"כ ה"ה בביטול מצות יבמין דמיירי התם ג"כ יהי' מותר. אך י"ל דדוקא בחליצה הוי גזה"כ שהתירה התורה לבטל מצות יבום בחליצתו ולא על ידי שארי בטולים. וגם י"ל דאדרבה למאן דס"ל מותר לבטל מצות יבום טעמא משום דס"ל דזה מוכח מהא דנתנה התורה לו רשות לחלוץ אף דמבטל מצות יבום והא חליצה בעצמה לא הוי מצוה. ועכ"ז נתנה לו התורה רשות לבטל מצות יבום דה"ה דיכול לבטל מצות יבום בשארי ענינים. אך מ"ד דס"ל דאסור לבטל ס"ל כש"כ די"ל דדוקא בחליצה נתנה התורה לו רשות לבטל מצות יבום משום גזה"כ ולא ע"י שארי הענינים. אך כיון דמצינו בכמה דוכתי דקרי לחליצה מצוה. כמבואר ביבמות (דף ל"ט) דקאמר על חליצה שהוי מצוה לא משהינן. וכן בשאר דברים אמרו מצות חליצה. הרי דמשמע דחליצה הוי מצוה בעצם. ולפי מש"כ הא חליצה בעצמה לא הוי מצוה רק הוי פטור שלא יתחייב ביבום א"כ אכתי צ"ע. ועיין לקמן בהשמטה ענף י"א:

טז

ולכן נלפענ"ד לומר דבר מחודש בעז"ה. והוא דבאמת חליצה בעצמה לא הוי מצוה. ולכן היכא שאסורה להנשא אין החליצה מצוה. רק היכא שמותרת להנשא. ובחליצה תהא מותרת לשוק. אזי הוי החליצה מצוה. מצד דלא גרע מן גמ"ח. דהא גמילות חסדים בין בגופו ובין בממונו כמבואר במשנה א' דפאה וברמב"ם פי"ד ה' אבל הא דגמ"ח אין לה שיעור הוא בגופו. והוא בכלל ואהבת לרעך כמוך ועי"ש. ולכן לא מבעיא בטענת חוטרא לידא כו' דאזי כופין אותו על החליצה משום מצוה לשמוע דברי חכמים כמבואר בב"ב (דף מ"ח) א"כ כיון דמחויב לחליצה מחמת תקנת חז"ל. ודאי דמקרי מצוה דהא מקיים תקנת חז"ל. דהוי בכלל לא תסור או שאל אביך ויגדך כו' כמבואר בסוכה (דף מ"ו). א"כ ודאי נכון דמקרי מצוה. וגם אף היכא דלא באה בטענת חוטרא כו' דאזי אין לכפותו. עכ"ז מקרי מצוה מחמת גמ"ח שגומל חסד עמה. שלא תתעגן. ואף שאין לכפותו על החליצה כ"ז שאינה טוענת בעינא חוטרא לידא. עכ"ז הא גמ"ח אין לה שיעור וכמו כל גמ"ח דכיון דאין לו שיעור ואין כופין אותו. ועכ"ז אם עושה הרי זה נחשב מהדברים ששכרן הרבה מאד. כידוע מאמרי חז"ל שגמ"ח גדול מן הצדקה שזה לעניים וזה בין לעניים ובין לעשירים כו' ושארי מאמרי חז"ל. לכן כיון שאסורה להנשא בלא חליצה ובחליצה תהא מותרת לשוק. לכן הוי מצוה שמקיים ואהבת לרעך כמוך כמו גמ"ח דמנו לגמ"ח בכלל מצות כמבואר ברמב"ם הנ"ל. וי"ל דזהו כוונת הנימוקי יוסף בהחולץ (דף ל"ט) דשיהוי מצוה לא משהינן ולא נעגן אותה והובא בחכ"צ סי' א' וקצרתי:

יז

וע"פ מה שכתבתי ניחא מה דאמרינן גבי חליצה. דחלצה בסנדל של ע"ג דכשירה משום דמצות לאו להנות נתנו. משום דהא מצינו בעירובין (דף ל"א) גבי נתנו לעירובו במקום שאסור בהנאה דאי אין מערבין אלא לדבר מצוה אמרינן מצות לאו להנות נתנו. ופי' רש"י ללכת לבית האבל ולבית המשתה דזהו בכלל גמ"ח. כמש"כ הרמב"ם והתם נחשב בכלל דבר מצוה גם הולך להקביל פני חבירו שבא מן הדרך. או לילך לבית האבל או לטייל בשבת ויו"ט בפרדס שיש בו שמחה כמבואר באו"ח סי' תט"ו ועיין בעירובין (דף פ"ב) מזה. אלמא דגם ענינים דלא מצינו לכפותו כגון הא דטיול בפרדס. ולקבל פני חבירו. ואפ"ה בעשאן מעצמו נחשבו למצוה ואמרינן בזה מצות לאו להנות נתנו. כמו כן בחליצה דכיון דהעושה מעשה בגופו וגמ"ח עמה ואף שאין כופין ע"ז. עכ"ז הוי זה בכלל מצות לאו להנות נתנו ולכן כשירה החליצה בסנדל של ע"ג. ומה"ט ניחא בהא דגיטין (דף כ') בכתבו לגט על איסורי הנאה דכשר כו' וקצרתי ועיין בגט פשוט סי' קכ"ד ס"ק א':

יח

אך יש לפקפק על מש"כ דלכן נקרא מצות חליצה בשם מצוה ואמרינן בזה מצות לאו להנות כו' משום דהא מצוה מצד גמ"ח דהתינח על היבם אבל היבמה בדידה לא שייך לומר דהוי מצוה מצד גמ"ח א"כ איהי הא לא מקיימה שום מצוה כלל. ותקשה עדיין אמאי כשירה חליצתה בסנדל של ע"ז הא קמתהניא שניתרת לשוק. (ואין רצוני לדון בזה מצד דהאשה מצווית על מצוה דשבת יצרה. לפי דלאו כ"ע ס"ל כן וכמש"כ הב"ש בסי' א' ס"ק ב'. ויש עוד לפקפק. ועי' ביבמות (דף ס"ה ע"ב) דא"ל זיל לא מיפקדת כו' ומשמע כשיטתם דלא חיישינן לשבת כו'. ובמק"א הארכתי וכעת הוכרחתי לקצר). אך לפמש"כ לעיל דגם זהו בכלל אמרם מצות לאו ליהנות כו' ניחא:

יט

וכעת נלע"ד סברא אחרת בזה והוא דמצאתי לרשב"א בחידושיו בסוכה. (דף ל"א) גבי לולב של ע"ג שכתב דלכן יצא משום דמצות לאו להנות. והקשה דהא יש לו הנאה מרובה שמקבל שכרו בעוה"ז ועוה"ב ותי' משום דזהו לא הוי רק גרם על ההנאה וכ"ז דאין ההנאה ניכרת מיד לא מקרי הנאה והוכיח כן מן הא דמודר הנאה ממעין דטובל בו טבילת מצוה ואף דהא מכשירו לטהרו מטומאתו וכמה ענינים ובע"כ מוכח כיון דלא הוי הנאה ניכרת מיד ולא הוי רק גרמא על ההנאה לכן מותר עכ"ל הרשב"א וכ"כ הר"נ שם וגם סיים הרשב"א שם דמה"ט בחליצה ג"כ אף דתהא מותרת לשוק אפ"ה כשירה החליצה וג"כ הוא מהאי טעמא משום דלא הוי רק גרמא בעלמא על ההנאה ע"ש והרשב"א בסוכה שם קאי בשיטת הר"נ דהיכא דהגוף נהנה לא דיינינן מצות לאו להנות כו' ולפי דברי קדשו של הרשב"א ז"ל ניחא בפשיטות מה דאסור לשחוט בסכין של ע"ג למסוכנת ולא אמרינן דהא מצות לאו להנות כו' כמו שכתב הכרו"פ משום דהתם הוי הנאה ניכרת מיד בשווי הבהמה דקיימא לאכילה ואם תמות תפחת מקחה בדמי' ולא הוי בת דמים כשחוטה שהוכשרה לאכילה ודמי' מרובין הרבה יותר והוי שבח ניכר מיד שמחמת שחיטתה היא שוה הרבה יותר מן אם תמות דהא נבלה פוחתת הרבה מידי שוייה מקודם והוי זה הנאה ניכרת. משא"כ בנודר הנאה ממעין דלא הוי הנאה ניכרת מיד מה שיוכשר מטומאתו דהא גם עכשיו דמוטהר מטומאתו יוכל להיות שלא יאכל תרומה וקדשים וכה"ג. וכמו כן בחליצה הא אין מוכרח שתנשא לשוק תיכף אחר החליצה ולכן לא הוי רק גרמא בעלמא וכמו נודר ממעין כנ"ל. משא"כ בבהמה מסוכנת דקיימא לאכילה ומשביחה בשווי' מיד הוי הנאה ניכרת מיד ולכן אף דאיהי לא נצטוית על החליצה ובפרט לשיטת הכפות תמרים אשר הבאתי לעיל דאשה אינה מצווית על עשה דיבום כלל. עכ"ז כשירה החליצה דאף דלא שייך גבי דידה לאמר מצות לאו להנות כנ"ל מ"מ כשירה החליצה משום דהא לא הוי הנאה ניכרת כנ"ל. והא דהוצרך רש"י וש"פ לפרש דלכן חליצתה כשירה משום דמצות לאו להנות נתנו. היינו משום דאי מצות להנות נתנו א"כ הא נהנה היבם מן גוף החליצה בעת החליצה דהא מקיים מצות הבורא במה שמתירה לשוק דהוי מצוה כמו כל גמ"ח וכמו בעירובין הנ"ל וכמש"כ. לכן מסיים רש"י משום דמצות לאו להנות וכו' וזהו כמו הך דאין מערבין רק לדבר מצוה דלא הוי רק מצד מצות גמ"ח דאמרינן בזה ג"כ מצות לאו להנות נתנו כנ"ל. ולכן ניחא בדידה דהחליצה כשירה ואף דלא קעבדא מצוה עכ"ז הא הנאתה שתוכשר להנשא לא הוי רק גרמא בעלמא ולא הוי שום איסור הנאה לגבה. רק אף דלהיבם דיש עליו מצוה מצד גמ"ח אפ"ה כשירה החליצה משום מצות לאו להנות נתנו וכמש"כ לעיל:

כ

וע"פ סברת הרשב"א בסוכה הנ"ל ניחא בפשיטות סברת ר"ש בשבת (דף ק"ו) דס"ל דלא אמרינן גבי מילה מה לי מתקן גברא וכו' משום דאף דמכשירו לאכילה ובסיכת תרומה וכה"ג. אפ"ה כיון דזה לא הוי רק גרמא בעלמא לא מקרי מתקן. ואידך ס"ל דשאני שבת דעכ"פ מלאכת מחשבת הוי ולא נקרא מקלקל וכמש"כ לעיל. אך באיסורי הנאה לא מתסר בכה"ג כיון דלא הוי רק גרמא בעלמא. וע"פ מה שנתבאר למעלה יש לדון בדברי הכרתי ופלתי ביו"ד סי' י' ס"ק ג' וקצרתי. וכן יש לדון בדברי התוס' בחולין (דף ק"מ) גבי למעוטי צפרי עיר הנדחת דכתבו התוס' לדון שם דמצות לאו להנות כו' וקצרתי. ועיקר דברי הכרו"פ אינו מוכרח כלל דהא שחיטה לא הוי מצוה רק הכשר להתירה לאכילה וקצרתי., ועיין מזה לקמן בהשמטה ענף י"ב. ולכאורה יש להעיר מזה בהא דיבמות (דף כ' ע"ב) דאמרו שם הדר אמר רבא כו' הכא נמי אפשר בחליצה דמקיים עשה ול"ת כו' הרי מבואר דחליצה מקרי עשה וזהו משום דחליצה הוי מצוה בעצמותה וזהו דלא כמש"כ. אכן יש לומר דבאמת לפי מסקנת הש"ס שם דאמר לך ריש לקיש כי אמינא אנא היכא דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום יבום לאו מצוה היא עכ"ל. דלפ"ז משמע דבאמת חליצה לא הוי מצוה כדקאמר כי אמינא אנא היכא דמקיימי מצוה דמשמע דבחליצה אינו מקיים מצוה. והא דאמרינן בסוף שם דחליצה במקום יבום לאו מצוה. דמשמע דרק במקום יבום לא הוי חליצה מצוה משום דיבום הוי מצוה רבתא מחליצה אבל חליצה הוי ג"כ מצוה. י"ל דזה אתי שפיר לפי מש"כ דחליצה הוי ג"כ מצוה מצד גמ"ח ואפ"ה במקום יבום לא נחשב זה למצוה. וע"כ אין לסתור משם לכל מש"כ. ובאמת הוי מצי הש"ס למיפרך על מה דרצה רבא לומר דע"י חליצה מקיים עשה. דהא מוכח במשנה דסנהדרין פ"ב דאשת מלך אינה חולצת דמזה מוכח דחליצה בעצמותה אינה מצוה וכו'. אך יותר ניחא לי' להקשות ע"ז ממקומה דמבואר להדיא באותו הענין דאם בעלו לא קנו ויש עוד לדון בזה והוכרחתי לקצר ועיין מזה בתשובת חכם צבי סי' א' ובחתם סופר ח"ב סי' פ"ה וע"פ מש"כ יש להעיר בדבריהם וקצרתי:

ענף ה

כא

ונתבאר מכל זה דחליצה בעצמה לא הוי מצוה. כדמוכח מסנהדרין מאשת מלך דאינה חולצת וכפי' רש"י שם. ולכן היכא דאסורה להנשא אינה חולצת וגם מצד גמ"ח לא הוי מצוה דהא אסורה להנשא בלא"ה. ולכן שפיר אמרו בכתובות דדוקא בבאה מ"ט כופין על החליצה וכמו בכתיבת מרד דבעינן מחמת טענה כמו שכתבו התוס' בתי' ב' דדימו כתיבת מרד לכפיי' ולא חילקו ביניהם. אך בתירוץ הראשון שם בתוס' חלקו ביניהם בין כתיבת מרד לכפיי' ואף בלא טענת חוטרא לידא כופין וכן כתב הרשב"א בחידושיו לכתובות (דף ס"ד) בסוגיא זו שני תירוצים של התוס' הנ"ל. אך במה שכתב הרשב"א שם בכתובות לתרץ הקושיא מהא דנודרת הנאה מיבמה דכופין אותו שיחלוץ לה דגם התם מיירי בבאה מ"ט. [והר"ן ס"פ המדיר תירץ זה באופן אחר ע"ש] קשה לי דהא התם בסוף הסוגיא ביבמות (דף קי"ב) דמסקי התם דנטולה אני מן היהודים דגם יבם בכלל וכופין אותו לחלוץ והלכתא כרב יע"ש. וקשה הא התם לא שייך לומר באה מחמת טענה כו' דהא מחמת נדרה אסורה להנשא לכל משום איסור קונם שלה אף אם יחלוץ לה. א"כ איך שייך בזה טענת חוטרא לידא. וביותר יש להקשות אף להפוסקים דס"ל דכופין על החליצה אף בלא באה מ"ט כמו שיתבאר לקמן דזהו משום דמעגנא ויתבא וכמש"כ הרשב"א ביבמות והתוס' ביבמות (דף ס"ד) ובכתובות (דף ע') דאין לה מזונות ותשמיש לכן כופין לו על החליצה. משא"כ באסרה א"ע על כל א"כ בלא אגידתה להיבם ג"כ אי אפשר לה להנשא א"כ קשה אמאי כופין לחלוץ בנטולה אני מן היהודים והתינח לשיטת רש"י ביבמות (דף קי"ב). הנ"ל בפירושו להא דנטולה מן היהודים ליבם מהו. אבל להתוס' דהתם והרשב"א שם ביבמות שכתבו דכופין אותו לחלוץ קשה ועי' ברשב"א שם. [ואפשר דמה דכתב הרשב"א כן משום דכתב זה אליבא דשיטת רש"י אבל זה דוחק] ועוד דתקשה מן הא דאשת מלך דאינה חולצת משום שאינה ראוי' להנשא כמש"כ בשם רש"י דסנהדרין א"כ ה"ה בנטולה אני מהיהודים שאסורה להנשא ג"כ מבעי להיות דאינה חולצת ולא יכופו אותו לחלוץ ואין לומר דלכן כופין לחלוץ בנטולה אני משום דשמא תמצא פתח לנדרה ותהא ראוי' להנשא. ז"א דהא בתמצא פתח לנדרה תהי' מותרת להיבם ג"כ וכמש"כ הב"ש בסי' קס"ה ס"ק ד' בשם התשב"ץ. ובע"כ מיירי דליכא כעת פתח לנדרה א"כ יכול היבם לומר ממנ"פ אי תמצא פתח לנדרה אזי תהי' מותרת לי ג"כ ליבום ואי לא תמצא א"כ הא אסורה להנשא לכל. אך אפשר לומר דמיירי דאמרה נטולה אני מהיהודים דנולדו כבר ולא באותן שיולדו אחר קבלת הנדר דלא נאסרה באותן שיולדו אחר קבלת נדרה. ואף דאדם אוסר ע"ע דשלב"ל עכ"ז י"ל דהיינו דוקא באסר ע"ע בפירוש הדבר שלב"ל. ובפרט בפירשה דלא אוסרת א"ע בדשלב"ל ודאי דתוכל להנשא להנולדים אחר הקונם ושייך שפיר טענת חוטרא לידא כו':

כב

אך עדיין יש להקשות בנטולה אני מן היהודים דסוף נדרים (דף צ') גבי בעל למשנה ראשונה שם אמרו יוצאות ונוטלות כתובתה משום דחזינן דתשמיש קשה לה דאנוסה היא כמש"כ. ופי' הר"ן דכופין להוציא וליתן כתובה. וקשה דלמה חייב לגרשה הא כיון דאסרה א"ע בתשמיש לכל א"כ לא תוכל להנשא לאיש אחר ואמאי חייב לגרשה. ואין לומר כמש"כ דמיירי דתהא מותרת לנולדים אחר קבלת קונם שלה. גם זה אינו דא"כ קשה דהא עיקר הטעם דחייב לגרשה ולא אמרינן דהא פשעה היא בנדרה משום דאמרינן דאנוסה היא ואינה יכולה לסבול שום תשמיש. וכיון דתרצה להנשא לנולדים א"כ חזינן דהתשמיש אינו קשה לה. ופשעה בנדרה. ולא מקריא אנוסה. ואין לומר דמיירי דאחר נדרה נתרפאת מן המיחוש שלה. א"כ קשה דהרי יש לה פתח לנדרה ותוכל להתיר נדרה. ורפואה לא הוי נולד דהא הוי דבר המצוי וכמש"כ התוס' ביבמות (דף ס"ה) ד"ה אי איהי שתקה כו'. א"כ בודאי כשיש לה פתח חרטה ואינה מתרת נדרה דמקריא פושע א"כ אמאי נוטלת כתובתה. אך י"ל דלכן יוצאת ונוטלת כתובה משום דחיישינן שמא יבא עלי' כדמצינו ביבמות (דף ל"ו ע"ב) גבי מעוברת חבירו דיוציאה בגט ולא מהני הפרשה דכיון דהיא אשתו חיישינן שיחתור איזה חתירות לבא עלי' וכמש"כ ר' עקיבא איגר זצלה"ה בדרוש וחידוש בארוכה (דף ח') באשה שזנתה דכופין מה"ט לגרשה ושקיל וטרי שם הרבה ובדברי התוס' זבחים (דף ב') וי"ל דשאני שם דמאיסה עלי' עי"ש:

כג

וה"ה י"ל גבי נודרת ואמרה נטולה אני מן היהודים דחיישינן שמא יבא עלי' ויהא ביאה אסורה מן התורה. אך לשיטת התוס' דיבמות שם בד"ה ולא קתני יפריש כו' שכתבו דכיון דאסורה לי' מן התורה לא בעי' גט ולא חיישינן שיבא עלי'. א"כ אכתי תקשה גבי נטולה אני מהיהודים דהא יש בזה איסור מה"ת דאיך חיישינן שיבא עלי' ויוכשל באיסור תורה. ואפשר לומר דשאני איסור קונם לפי שנדרים לא בדילי אינשי מיני' כמש"כ הש"ך ביו"ד סי' פ"ח ולכן אף בדאורייתא חיישינן שיבא עלי'. אך בנטולה אני מהיהודים גבי יבם לא שייך לומר כן משום דאף דנדחק לומר דגם גבי יבמה חיישינן שיבא עלי' וכמש"כ התוס' ביבמות (דף מ"ב ע"א) בד"ה לאחר שלשה כו' דיבמה קרובה לביאה יותר מארוסה כו' יע"ש. עכ"ז תקשה דא"כ אמאי בנדרה לאחר מיתת בעלה מבקשין שיחלוץ לה הא אכתי איכא למיחש שיבא עלי' ביאה אסורה. וע"כ מוכח לומר דגבי יבמה לא שייך החשש שמא יבא עלי' ודוקא גבי אשתו נשואה לו כבר. בזה חשו שמא יבא עלי' ולא גבי יבם. לכן הוכרחתי לכתוב לעיל גבי נטולה כו' דיבמות (דף קי"ב) גבי יבם דשם מיירי דלא אסרה עצמה באותן שיולדו אח"כ. ומצאתי בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תשמ"ו דכתב ג"כ דהאשה שזינתה כופין בעלה לגרשה מחשש שיבא עלי' ורעק"א לא הביא הך דרדב"ז והרדב"ז הנ"ל נעלם מהאחרונים. ולכאורה יש להעיר ע"ז משבוי' דכתובות (דף כ"ז) ובאה"ע סי' ז' סעיף ט' אך י"ל בשבוי' הקילו וקצרתי. ועיין באה"ע סי' קי"ז סעיף א' ברמ"א:

כד

וכ"ז מוכרח לפירוש הר"ן דסוף נדרים (דף צ') שכתב בהך דנטולה אני מן היהודים דכופין להוציא וליתן כתובה. אכן אין זה מוכרח כ"כ לפי מה שפירש הר"ן עצמו סוף פרק המדיר על הא דמדיר מתשמיש דאמרו יוציא ויתן כתובה דעל כתובה כופין ומבקשין ממנו על הגט. כמו כן י"ל גבי נטולה אני דסוף נדרים דיוצאת ונוטלת כתובה. דפירושו הוא דעל כתובה כפינן שיתן כיון דנדרה הנאה מהיהודים חזינן דאנוסה היא ועל הגט מבקשין ממנו. ובאמת עיקר סברתי שכתבתי לדון בנטולה אני דסוף נדרים דכייפינן להוציא דזהו מחשש שיבא עלי'. דזהו נסתר מהך דהמדיר מתשמיש דלשיטת הירושלמי ביבמות כ' יש מותרות וכתובות ס"פ אלמנה ניזונית דמשמע דאין כופין בשוטי והובא בתוס' יבמות (דף ס"ד) וכתובות (דף ע') ובר"נ ס"פ המדיר וברא"ש וש"פ שם. הרי דלא חיישינן שיבא עלי' ויהי' ביאת איסור מחמת הנדר. וזהו כש"כ מן אשה שזינתה דהא במדירה מתשמיש הוא הפושע. וחזינן דבכה"ג אף היכא דאסורה לו מחמת איזה איסור שנאסרה לו לאחר הנישואין דלא חשו שיבא עלי' דיהי' מן הכופין לגרשה מטעם זה. ואף הנך דסברי דגבי המדיר מתשמיש דכופין בשוטי זהו מטעם אחר וכמבואר שם דזהו לפי שהוא מורד מתשמיש ומעגנה. אבל לא מן החשש שיבא עלי'. ולא כמש"כ הפוסקים דהובא לעיל דסברי גבי אשה שזינתה דכופין לגרשה ולא מהני הפרשה. משום חשש שיבא עלי' ויחתור חתירות לבא עלי' כנ"ל. וע"כ מוכרח לחלק בין הענינים הללו:

כה

וכעת ראיתי לחלק בפשיטות דשאני מדיר מתשמיש דלא חיישינן שיבא עלי' באיסור. משום דבנדרה היא וקיים לה הוא הא מצינו בכתובות (דף ע"א ע"ב) דאמרו דמסני סני לה וכמבואר באה"ע סי' ע"ד. וע"כ לא חשו בזה שמא יבא עלי'. והיכא דהבעל מדירה מתשמיש שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אף דבזה אמרו בכתובות טעם אחר דמירתח רתח עלה והשתא מותיב דעתי' ולא משום דמסני סני לה. עכ"ז יש לומר טעם אחר בזה דלא חיישינן שיבא עלי' באיסור. דהא ביד הבעל להיות מיתשל על נדרו וכדאמרו ביבמות (דף פ"ח) דבידו לאיתשולי על נדרי הקדש וכיוצא ומה"ט מקריא נדרים בשם יש לו מתירין ומה"ט אמרו בערכין (דף כ"ג) דלא חיישינן לקנוניא גבי הקדש משום דכיון דנשאלין על ההקדש א"כ הא בידו לאיתשולי ולכן לא חיישינן לקנוניא. וה"ה הכא גבי המדיר מתשמיש היכא דהבעל מדירה הא כיון דבידו לבועלה בהיתר שיהי' נשאל על נדרו ע"כ הוי זה כעין חזקה א"א חוטא ושביק היתירא ואכיל איסורא כיון דיכול לעשות כן בדרך היתר. ולדון משום מים גנובים כו' זה אינו מכמה טעמים. ועיין ביאור הגר"א זצ"ל אה"ע סי' א' ס"ק ל"ג וקצרתי]. משא"כ היכא דאומרת נטולה אני מן היהודים דכיון דאסרה ע"ע התשמיש דכ"ע א"כ אנוסה היא דהתשמיש קשה לה וכמו דפירשו א"כ לא שייך בזה לומר דמסני סני לה. וגם לא שייך לומר דהא הוי בידו לאיתשולי. דהא הוי נדר שלה. וע"כ יש לחוש שמא יבא עלי' ביאת איסור בע"כ ולא מהני הפרשה כיון דהיא אשתו, ויחתור חתירות כו' כהסברא שהובא לעיל בשם רע"א זצ"ל. וע"כ שפיר כתב הר"נ בנדרים (דף צ') גבי נטולה אני דכופין להוציא וכמו שכתבתי לעיל להסביר זה כנ"ל. ואינו קשה על זה מן מש"כ הר"נ בכתובות ס"פ המדיר מתשמיש משום דיש לחלק ביניהם כמש"כ. [והא דאמרו בכתובות (דף ע"א ע"ב) דסברה מדאישתק מיסני הוא דסני לה. מוכח מלשון הפוסקים והב"ש דזהו לאו דוקא משום די"ל דסברה כן. וג"כ הוא לפי האמת וכמש"כ גבי לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע וכן הוא לפי האמת וקצרתי] ואתי שפיר כל הענינים הללו ואינן סתרי להדדי:

כו

וראיתי בהריטב"א לסוף נדרים שכתב בנטולה אני מן היהודים דיוצאת ונוטלת כתובה. דאע"פ שהיא גרמה איסור לעצמה דגלי אדעתה דהתשמיש קשה לה מחמת חולי כו' או דבר שמזיקה התשמיש ולאו לאפוקי נפשה מבעלה קא עבדה וכיון דכן כופין לו לגרש וליתן כתובה דלא גרע הא ממקמץ ומצרף שכופין כו' עכ"ל הריטב"א. וגם דברי הריטב"א צריך ביאור דהא שאני מקמץ ומצרף דיכולה להנשא לאחר משא"כ בהך דנטולה כו' וכמו שכתבתי לעיל א"כ. תקשה דאמאי כופין לו הכא לגרש וכמו שהקשיתי לעיל. אכן י"ל דעיקר כוונת הריטב"א לדמות זה להך דמקמץ ומצרף ליתן טעם על מה דאמרו הכא בנטולה אני דנוטלת הכתובה ולא אמרינן דהא פשעה אלא דיינינן דאנוסה היא לפי דהתשמיש קשה לה ואינה יכולה להיות עמו. וממילא חייב לגרשה משום חשש שיבא עלי' באיסור וכמו שכתבתי לעיל. וכן י"ל בכוונת הנימוקי יוסף סוף נדרים ויש לי עוד להאריך בזה אך בכדי שלא לצאת מהענין שלנו ע"כ קצרתי כעת ודי בהערה זו:

ענף ו

כז

והנה ביבמה התובעת שיחלוץ לה היבם אי בעינן טענת חוטרא לידא תלוי בשני תירוצים של התוס' (דף ס"ד) בכתובות בד"ה תבע לחלוץ כו' דבתי' א' כתבו דכפינן לי' אף באינה באה מחמת טענה. אך לכתוב מרד אין כותבין אלא בבאה מ"ט. ובתי' הב' כתבו דאיכא למימר דהא דחוזרין אצל גדול למכפי' מיירי בבאה מ"ט. א"כ לתי' הב' אין כופין רק היכא דבאה מ"ט. ולכאורה יש להוכיח מן מורד במזונות בעל גבי אשתו דס"ל שמואל דאין כופין להוציא רק שכותבין מרד וכמש"כ התוס' בכתובות (דף ס"ג ע"א) בד"ה והאמר רב האומר איני זן כו'. וכן יש הרבה פוסקים דס"ל גבי מורד מתשמיש אף גבי אשתו דאין כופין אותו בשוטי כמבואר בתוס' יבמות (דף ס"ד) וכתובות (דף ע') וברא"ש שם ע"פ ירושלמי הנ"ל ובאה"ע ריש סי' ע"ז בב"ש שם. ועכ"ז חזינן גבי מורד מתשמיש דכותבין אגרת מרד הרי דיותר יש כח לנו לכתוב אגרת מרד מלכופו בשוטי דהא בכה"ג אין כופין בשוטי ואפ"ה כותבין מרד. כש"כ היכא דאין כותבין מרד כמו בשומרת יבם רק היכא דבאה מ"ט כש"כ דאין כופין בשוטי. וזהו סיוע לתי' הב' שלא רצו לחלק בין כפי' למרד. משום דכיון דאין כותבין מרד כש"כ דאין כופין דהא כפי' הוא חמור מכתיבת מרד. אך יש לדחות זה ההוכחה משום די"ל דתרתי לא עבדינן היינו כפי' וגם כתיבת מרד רק בדרבה מיני' עבדינן. ורק גבי אשתו הנשואה דיינינן בכפי' וגם בכתיבת מרד במורד על אשתו מתשמיש אף היכא דלא באה מ"ט. משא"כ בשומרת יבם וארוסה לא דיינינן רק כפי' ולא גם כתיבת מרד. ולחלק בין אשתו נשואה לשומרת יבם וארוסה כתבו הריטב"א שם בכתובות והפני יהושע לחלק משום דשאני נשואה דנתחייב לה מעיקרא במזונות ותשמיש יע"ש ועיין ברשב"א שם:

כח

והרשב"א בחידושיו לכתובות שם כתב ג"כ הנך שני תירוצי התוס' הנ"ל. אך ברשב"א יבמות (דף ק"ו) גבי השתא מינך אפסילה זיל חלוץ לך חליצה מעליא כו' כתב שם הרשב"א לחידושיו לפרש להדיא דאף באינה באה מ"ט כופין לו לחלוץ משום דמעגנא. והא דס"פ אע"פ דמבואר שם דבעינן באה מ"ט היינו דוקא כדי לכתוב מרד יע"ש הרי דהכרעת הרשב"א גופא כתי' א' של התוס' בכתובות. ואף דבכתובות כתב הרשב"א שני תירוצים של התוס' עכ"ז ביבמות כתב בפירוש בלא שום ספק דאף דאינה באה מ"ט כייפינן לי' לחלוץ כדי שלא תשב עגונה לכל ימי'. וכן כתבו התוס' ביבמות (דף ס"ד ע"א) בד"ה יוציא ויתן כתובה כו' ובכתובות (דף ע') דלכן חוזרים אצל גדול למכפי' לפי שמונעה מכל עניני אישות בין תשמיש ומזונות. אבל משום תשמיש לחודי' או מזונות לחודי' אין כופין הרי דאף דאינה באה מ"ט ג"כ כופין לו לחלוץ היכא שמונע ממנה תשמיש ומזונות דאלו בבאה מ"ט הא אף משום תשמיש לחודי' הי' כופין. ומוכח להדיא מדברי התוס' הנ"ל והרא"ש שם שכתב כדברי התוס' הנ"ל דאף בלא באה מ"ט ג"כ כפינן לחלוץ. וכן מוכח בתוס' יבמות (דף ל"ט ע"ב) בד"ה אמר רב אין כופין כו' דהקשו על רש"י דס"ל בכל אמתלא דכופין אותו לחלוץ דא"כ למה הי' טורחין לקמן להטעותו יכפוהו לחלוץ. והא י"ל דהתם מיירי באינה באה מ"ט חוטרא לידא כו' ולכן לא כפו אותו לחלוץ רק הי' טורחין להטעותו משא"כ היכא דבאה מ"ט חוטרא לידא כו' ונותנת אמתלא שמאיס עלי' ואינה יכולה להיות עמו ולהנשא לאחר לא תוכל בלא חליצה ולכן הוי טענת חוטרא לידא טענה מעלייתא לכופו לחלוץ וכשיטת רש"י. ובע"כ מוכח דהתוס' ס"ל התם ג"כ דאף דאינה באה מ"ט ג"כ כופין משום מעגנא ויתבא כנ"ל ולכן הקשו שפיר התוס' על רש"י. וכן כתב הרא"ש שם להקשות על רש"י הנ"ל כן. ושיטת התוס' ביבמות (דף ל"ט) שם בקושייתם דס"ל דאף היכא דלא הוי בר כפיי' דג"כ יכולין להטעותו כפי שנראה שם בדברי התוס' וקצרתי:

כט

ונתבאר דמוכח מן התוס' ביבמות (דף ס"ד ודף ל"ט) וכתובות (דף ע') והרא"ש ביבמות שם דס"ל דאף בלא באה מחמת טענה ג"כ כופין לחלוץ. וכן דעת הר"נ באלפס ס"פ המדיר שכתב בהך דנודרת הנאה בחיי בעלה דכופין שיחלוץ דזהו משום דבחליצה הקילו אבל במדיר אשתו כו' אין כופין כו'. וכ"כ הרשב"א שם ס"פ המדיר. הרי דס"ל דאף בלא באה מ"ט ג"כ כפינן על החליצה דאל"כ אין מקום לקושייתם שם מהמדיר אשתו על הך דנודרת הנאה כו' וכ"כ בתשובת מהר"ם מרוטנבורג סי' תצ"ב ע"ש. הרי דשיטת הנך פוסקים והתוס' בשני מקומות ביבמות וכתובות והרא"ש שם והרשב"א ביבמות והר"נ והמהר"ם מרוטונבורג דס"ל דאף בלא באה מ"ט ג"כ כופין על החליצה. וכן מוכח מסתימת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. והא דכתובות (דף ס"ד) דמבואר שם דבאה מ"ט י"ל כמש"כ התוס' בתי' קמא לחלק דדוקא מרד אין כותבין אבל כפי' שאני. והנה הרמ"א באה"ע סי' קס"ה סעיף א' כתב דאם אין היבם רוצה לחלוץ ולייבם דכופין אותו ודוקא בבאה מחמת טענה כו' תה"ד סי' ר"כ עכ"ל. והתה"ד הביא כן בשם הגהות אשרי דכתובות פ"ה ברא"ש סי' ל"ו דכתב דדוקא באה מ"ט כופין כו'. וזהו כתירוץ ב' של התוס' כתובות שם. ובאמת הא נתבאר דהרוב פוסקים חולקים וס"ל דכופין לחלוץ אף באינה באה מ"ט. וגם יש מקום לדון אף להסוברים גבי הבעל המורד מתשמיש דאין כופין עכ"ז י"ל דשאני גבי חליצה דכופין וכסברת הר"נ ס"פ המדיר דבחליצה הקילו וע"כ כופין לחלוץ. וגם משמע דשיטת התוס' בכתובות (דף ס"ד) שם דאף דמתחילה כתבו שם בד"ה תבע לחלוץ כו' שני תירוצים ולתירוץ השני ס"ל דאין כופין לחלוץ רק בבאה מ"ט. עכ"ז שם בתוס' ד"ה ודיני חליצה ויבום כו' בסוף הדיבור כתבו דאם אינו רוצה לייבם ולחלוץ נראה דכופין עכ"ל. הרי דס"ל להתוס' לדינא דכופין ומשמע דאף באינה באה מ"ט ג"כ כופין לחלוץ. וכן הוא בפסקי התוס' שם ס"פ אע"פ דאם אינו רוצה לחלוץ ולייבם נראה דכופין. הרי להדיא דשיטת התוס' גם בכתובות (דף ס"ד) אף דמתחילה בד"ה תבע לחלוץ כו' דכתבו שני תירוצים ולתירוץ השני משמע דס"ל דאין כופין לחלוץ רק בבאה מ"ט עכ"ז בסוף הסוגיא שם ובד"ה ודיני חליצה ויבום כו' כתבו לדינא דכופין וכן כתבו בפסקי תוס' ולא הזכירו שם דבעינן שתבא מ"ט:

ל

ולכן אף דשיטת הגהות אשרי בכתובות דאם לא באה מ"ט לא כייפינן לחלוץ וכנ"ל. עכ"ז הא הוי יחיד לגבי כל הפוסקים הללו. ועוד דהא ההגהות אשרי סיים שם בזה"ל ולפי תקנת הגאונים הי' נראה דכייפינן לחלוץ כו' ועיין בהג"א לכתובות פ"ה על הרא"ש סי' ל"ה מזה. ולכן לולי דברי הרמ"א הי' נראה לדינא דהיכא דאין היבם רוצה לחלוץ ולייבם דכיון דמונע ממנה כל עניני אישות בין תשמיש בין מזונות דיכולים לכופו לחלוץ וכמש"כ התוס' ביבמות (דף ס"ד) וכתובות (דף ע') והרא"ש וכל הנך פוסקים דנתבארו. ולפ"ז הי' לנו להורות כן לדינא לולי דברי הרמ"א. אבל למעשה צ"ע כי אין לנו כח לחלוק על הרמ"א:

וכן ראיתי כעת בבית מאיר בסי' קס"ה שכתב בקצרה כן וסיים דלמעשה צ"ע. וגם העיר בסתירת דברי התוס' בכתובות (דף ס"ד) שכתבו מתחילה שני תירוצים ובתירוץ השני כתבו לתרץ להך דיבמות דחוזרים אצל גדול למכפיי' דמיירי בבאה מ"ט ולא הכריעו שם בין הנך תירוצי. ואלו שם באותו הסוגיא תיכף בסוף ד"ה ודיני חליצה ויבום כו' כתבו בפשיטות דאם אינו רוצה לחלוץ וליבם דכופין. ולא כתבו דבעינן באה מ"ט ע"ש בבית מאיר. וגם הא כתבתי לעיל דכן כתבו בפסקי תוס' שם לדינא. ובאמת זה צ"ע דאיך יסתרו דברי התוס' להדדי באותו הסוגיא סמוך. והבית מאיר נדחק שם בזה. וגם אף לפי דברי הבית מאיר שם שכתב בדוחק לתרץ סתירת דברי התוס' עכ"ז מה יענה בדברי הג"א דשם. אך לעיל כתבתי דהא גם ההג"א שם כתב לסיים דלפי תקנת הקהלות נראה דכופין לחלוץ:

ענף ז

לא

וכאשר ינעל הדלת לפנינו לדון למעשה באשה שאינה טוענת חוטרא לידא כו' והיכא שיש לה בנים מבעלה הראשון ובעלה הראשון הי' זקן באופן שאין לחוש משום קטלניות. דלפי דברי הרמ"א אין לנו כח לכופו לחלוץ אף שמונע ממנה כל עניני אישות בין תשמיש בין מזונות דאין לנו כח לחלוק על הרמ"א. לכן ראיתי לדון ולפתוח בהצלה לבנות ישראל באיזה עצה בעז"ה וגם ליישב סתירת דברי התוס' הללו בכתובות והוא דנלע"ד להוכיח מיבמות (דף ס"ה ע"ב) דביבמה התובעת להיבם לחלוץ או לייבם דכופין לחלוץ כיון דמונע ממנה כל עניני אישות. דהתם שקיל וטרי הש"ס אם הלכה כר' יוחנן בן ברוקה דאשה מפקדא על פרי' ורבי'. ואמרו איתמר ריו"ח וריב"ל חד אמר הלכה כריו"ח ב"ב וכו' תסתיים דריו"ח אמר אין הלכה דיתיב ר' אבהו וקאמר משמי' דר"י הלכה וכו' א"ד כו' ואמר ר"פ כו'. ומסיק הש"ס מאי הוי עלה ת"ש עובדא הוי קמי' דריו"ח ואמר יוציא ויתן כתובה כו' ומדחה דילמא בבאה מ"ט כי ההיא דאתאי לקמי' דר' אמי כו' אמרה לי' מסיבו דילה מאי תיהוי עלה כו'. וקשה לפי סברת הש"ס מתחילה דלא אסיק אדעתי' מן סברת חוטרא לידא. וגם הוצרך להוכיח דבטענת חוטרא לידא כייפינן מההיא דאתאי לקמי' דר' אמי כו'. א"כ מקודם דידע מן הדין וסברא דחוטרא לידא. הי' להש"ס להוכיח דריו"ח ס"ל הלכה כריב"ב. מהך סתם משנה דיבמות (ד' קי"א) דנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דכופין לחלוץ. דמוכח מהסתם משנה דאיתתא מיפקדא על פ"ו דאל"כ איך כופין על החליצה. [והא חליצה בעצמה לא הוי מצוה דיכולין לכופו וכמש"כ לעיל בארוכה בפרט היכא דאסורה להתייבם כמו בהך דנודרת דאז פטור ממצות וחיוב יבום וכנ"ל בארוכה]. ואין לומר דהי' ס"ל דהמשנה מיירי בבאה מ"ט. דז"א דהא מעיקרא בסוגיא שם לא אסיק אדעתי' מן באה מ"ט עד לבסוף והוצרך להוכיח דטענת חוטרא כו' כנ"ל. וכיון דמוכח מהך סתם משנה דמיפקדא על פ"ו א"כ קשה במה דשקיל וטרי הש"ס מקודם איך ס"ל לריו"ח. הא ה"ל להוכיח כן מן מה דס"ל לריו"ח בכולי ש"ס דהלכה כסתם משנה א"כ ממילא מוכח דס"ל לריו"ח דהלכה כריב"ב מהך סתם משנה דנודרת כו'. וגם תקשה על מה דאמרו יתיב ר' אבהו וקאמר משמיה דר"י הלכה ואהדרינהו ר"א ור"א לאפייהו כו'. וה"ל לר' אבהו לומר להם דהא כן מוכח ג"כ מהך כללא דאריו"ח הלכה כסתם משנה. והכא ביבמות הא הוי מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם משנה וכשיטת ריו"ח בכולי ש"ס. ואף דמצינו בחולין (דף מ"ג) וגיטין (דף פ"א) ועיין בשבת (דף מ"ו ודף פ"א) ובתוס' שם דאמוראי נינהו אליבא דריו"ח אם הלכה כסתם משנה או לא. עכ"ז הא לר' אבוה בעצמו מצינו דס"ל אליבא דריו"ח דהלכה כסתם משנה כמבואר ביבמות (דף מ"ב ע"ב). ע"ש בכולי סוגיא. וגם תקשה על מה דאמרו שם בתחילת הסוגיא תסתיים דריו"ח אמר אין הלכה כריב"ב כו' ואהדרינהו לאפייהו וכו'. דא"כ מה יענו בהך סתם משנה דנודרת כו' וכדרך הש"ס להקשות כן כמו דמצינו ביבמות (דף ט"ז ודף מ"ב) וגיטין פ"א ושבת ובחולין (דף מ"ג) ובשארי דוכתי שהקשו כן ומתרצי שם אמוראי נינהו כו'. א"כ הכא נמי ה"ל להש"ס להקשות כן. ומדלא הזכירו הכא בסוגיא דיבמות (דף ס"ה) להך סתם משנה דנודרת כו'. מוכח דס"ל להש"ס בפשיטות דאין שום הכרח כלל להוכיח מהך דנודרת דס"ל כריב"ב. משום די"ל דלכן כייפינן לחלוץ דכיון דמונע ממנה תשמיש ומזונות ע"כ הוי מן הכופין לחלוץ. אף בלא באה מ"ט דהא מקודם בהך סוגיא לא אסיק אדעתי' עדיין מן הך דחוטרא לידא:

לב

וכן יש להוכיח מהמשנה יבמות (דף קי"א) יבמה שאמרה לא נבעלתי בתוך שלשים יום כופין אותו שיחלוץ לה. הרי דס"ל להסתם משנה דמיפקדא על פ"ו דאל"כ אמאי כופין לחלוץ א"כ ה"ל להך סוגיא דיבמות (דף ס"ה) הנ"ל להביאה שם בהשקליא וטריא איך ס"ל לריו"ח. ואין לומר דלכן כייפינן לחלוץ משום דאם לא יחלוץ מחוייב בעשה דמצות יבום ולכן כופין לו כמו על כל מצות עשה וכמש"כ לעיל. דזה אינו דהא הגמ' פריך שם עד שכופין לחלוץ נכפוהו לייבם ומתרצי בגט יבמין יוצא מת"י. וכיון דאסור לייבמה א"כ לא שייך שם מצות יבום וממילא אין עליו מצות חליצה דנוכל לכפותו מה"ט וכמש"כ לעיל בארוכה. וכ"ז דלא אסיק אדעתי' מן הך דחוטרא לידא א"כ בע"כ הטעם הוא דס"ל להסתם משנה כריב"ב. וכל הנך משניות הא הוי מחלוקת ואח"כ סתם. ובלא"ה אין סברא לומר דכל הנך משניות יהי' ס"ל כריב"ב. ודוחק לומר דבאמת גם בסלקא דעתך שם מעיקרא דדוקא בשומרת יבם הוי טענת חוטרא לידא כו' טענה מעליא משום דהא היבם אינו חייב במזונותי' לכן ידע דטענת חוטרא לידא הוי טענה מעליא משום דמה תעשה לימי זקנותה שלא תוכל להרויח מן מעשה ידי' והיבם הא פטור ממזונותי'. ולפ"ז י"ל דהא דכופין לחלוץ דמיירי בטוענת חוטרא כו' משא"כ בבעלה הי' ס"ל דאין ממש בטענתה דבעי חוטרא לידא משום דהא בעלה חייב במזונותי' ולסוף השיב לו דעכ"ז גם בבעלה הוי טענת חוטרא לידא לטענה מעליא ולכן אף מתחילה אין להוכיח מכל הנך משניות דמבואר דכופין לחלוץ משום דידע דיש מקום לומר דהתם מיירי בטוענת חוטרא לידא כו'. אבל באמת זהו דוחק גדול לומר כן דא"כ אכתי תקשה דאמאי באומרת לא נבעלתי בתוך שלשים יום כופין אותו לחלוץ דכיון דעיקר הוא משום מזונות של ימי זקנתה הוא יכול היבם לומר דבימי הזקנה שלה אתן לה מזונות ויתחייב עכשיו ע"ז בקנין כדי שלא לכופו לחלוץ. ועוד והוא העיקר דהא גם בבעל אף דבעלה חייב במזונותי' ולכן הי' מקום לומר דלא הוי ממש בטענת חוטרא לידא כו' עכ"ז כיון דבידו של הבעל לגרשה תמיד א"כ בכל אשה בלא בנים אינה בטוחה לכל ימי' במזונות לעת זקנתה משום שמא יגרשה לעת זקנתה א"כ אי נימא דידע מן טענת חוטרא לידא כו' בשומרת יבם. א"כ הוי זה לטענה נכונה גם באשה לגבי בעלה כו' ובע"כ מוכח דמתחלה לא אסיק אדעתי' כלל מן טענת חוטרא לידא. ובלאו הכי אין סברא לחלק מכמה טעמים. ובודאי קשה מאד דאיך לא הזכירו בסוגיא שם מכל הנך משניות הנ"ל דמבואר גבי יבמה דכופין אותו לחלוץ. אי נימא כתי' הב' של התוס' כתובות (ס"ד) דכתבו, דמיירי שם בטוענת חוטרא לידא כו':

לג

ולכן נלע"ד דמוכח מהך סוגיא דיבמות (דף ס"ה) הנ"ל דהדין הוא דיכולין לכוף להיבם לחלוץ אף בלא באה מ"ט כו' כיון דמונע ממנה תשמיש ומזונות וכמש"כ התוס' ביבמות ובכתובות ובהרא"ש וכמו שכתבתי להוכיח לעיל מכל הפוסקים. אך העומד לנגדינו מן סוגיא דכתובות (ד' ס"ד) דמבואר שם דבעינן דוקא בשומרת יבם בבאה מ"ט. דמשמע דלולא זה לא כפינן אף במורד מתשמיש ומזונות. דאל"כ אמאי לא אמרו שם דארוסה ושומרת יבם מיירי במורד מתשמיש ומזונות והי' מקשה גם ע"ז אי הכי שומרת יבם נמי כמו שמקשה עכשיו על באה בטענה אי הכי שומרת יבם נמי. וביותר מבואר כן בתוס' שם בכתובות שכתבו לפרש להא דחוזרין אצל גדול למכפי' מיירי בבאה מ"ט א"כ מוכח דס"ל דאף במורד מתשמיש ומזונות ג"כ לא כפינן אם לא באה בטענת חוטרא כו'. ולפ"ז תקשה מהך סוגי' דיבמות (דף ס"ה) הנ"ל דנתבאר דמוכח דאף בלא באה מ"ט כפינן לחלוץ:

לד

והנראה לענ"ד בעז"ה והוא דבאמת קשה דאיך כתבו התוס' בכתובות (דף ס"ד) בדיני חליצה בסופו דאם אינו רוצה לחלוץ ולייבם דכופין לחלוץ ומשמע אף אם לא באה בטענת חוטרא וכו' ולעיל באותה סוגיא בד"ה תבע לחלוץ כתבו בתי' הב' דהא דחוזרין אצל גדול למכפי' בבאה מחמת טענה וכמו שהעיר הבית מאיר בזה. ואבאר דבאמת לא סתרי דברי התוס' הנ"ל להדדי, והוא דהנה זה ברור ופשוט דהיכא דהיבם מחויב בחליצה ואינו רוצה לחלוץ דחייב היבם במזונותי' וכמש"כ הבית מאיר בסי' ק"ס דאם אינו רוצה לחלוץ ולייבם דמחייב במזונותי'. ועיין בתוס' יבמות (דף מ"א) בד"ה עמד בדין וברח כו' וברא"ש שם והלבוש שם וקצרתי. וכן הסברא נוטה כמש"כ הב"י בסי' ק"ס בד"ה והרמב"ם אינו מחלק כו' וז"ל ונראה שהטעם משום דכל שתבעתו לדין אם אינו פוטרה לאלתר הרי אינה מעוכבת מלהנשא אלא מחמתו ולפיכך חייבוהו חכמים במזונותי' עכ"ל ע"ש. וכן מצינו במגורשת ואינו מגורשת דבעלה חייב במזונותי' משום דהא אגידא בי' שלא תוכל להנשא לבעל מחמתו והוא הדין היכא דמחויב בחליצה דשייך ג"כ האי טעמא. אך היכא דאין היבם מן הכופין לחלוץ אזי אינו חייב במזונות דאף דאגידה מחמתו דלא תוכל להנשא אם לא יחלוץ לה עכ"ז הא מחמת אגידה בי' לחודי' אינו חייב במזונות כמו בכל אשה המתגרשת דאף בתוך שלשה חדשים הראשונים דאסורה להנשא עכ"ז פטור ממזונות. ודוקא ביבמה ניזונות ג' חדשים הראשונים משל הבעל משום תנאי כתובה שכן כתב לה את תהא יתבא בביתי כמבואר ביבמות (ד' מ"א) ברש"י שם. הרי דאף דאסורה להנשא לאחר עכ"ז אינו חייב במזונות. ודוקא במגורשת ואינו מגורשת דאסורה להנשא מחמת פשיעת הבעל חייב במזונות. אבל היכא דלא פשע הבעל אף דאסורה להנשא כמו בג' חדשי הבחנה פטור ממזונות. וה"ה היכא דהיבם אינו מן הכופין לחלוץ דפטור ממזונות אף דאגידה בי' ואסורה להנשא. אך היכא דהיבם הוא מן הכופין לחלוץ ותבעתו לדין והוא מורד אף לא ברח דחייב במזונות וכמש"כ הבית מאיר בסי' ק"ס סעיף א' וע"פ דברי הרא"ש ע"ש. דזה מקרי אגידה בי' מחמת פשיעת היבם וחייב במזונות כ"ז דלא חלץ ויכולין לירד לנכסיו להוציא ממנו המזונות. ויש להאריך בזה ובדברי התוס' והרא"ש ביבמות (דף מ"א) ובטור וב"י והלבוש שם:

ענף ח

לה

ונקדים להא דכתובות (דף ע"ז) דהאומר איני זן ואיני מפרנס דס"ל לרב יוציא ויתן כתובה ושמואל אמר עד שכופין להוציא יכפוהו לזון. והרא"ש שם כתב והלכתא כשמואל ואע"ג דאיתמר נמי משמי' דר' יוחנן כוותי' דרב כו' ובה"ג פסק כוותי' דרב וכריו"ח וכר' אבוה דאמר בירושלמי פ' בתרא דגיטין עלה דאיני זן ומפרנס דמפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כש"כ וכן מסתבר דאשה בושה לבא לב"ד כל פעם ותמות ברעב וכו' עכ"ל הרא"ש. ועיין ברא"ש ליבמות פ"ו סי' י"א שכתב לפרש להך דאיני זן ומפרנס דס"ל לרב דכופין להוציא דזהו לפי שמונע ממנה כל עניני אישות כו' ופי' הקרבן נתנאל שם ס"ק כ"א דזהו לפי דפרנסה ומזוני תרתי מילי נינהו ומקרי זה ג"כ דמונע כל עניני אישות. וכ"כ התוס' ביבמות (דף ס"ד) וכתובות (דף ע'). והנה באה"ע סי' קנ"ד סעיף ג' פסקו כשמואל דאומר איני זן ומפרנס דכופין לזון כו'. והב"ש שם בס"ק ה' כתב דלדעת כמה פוסקים הלכה כרב דכופין לו לגרש והנה דלפי מה דנתבאר לעיל דשיטת כמה פוסקים דיבם המחויב לחלוץ ואינו חולץ לפי דמונע ממנה כל עניני אישות בין תשמיש ובין מזונות דכופין אותו לחלוץ. אף אם לא באה בטענה וכמו שכתבו התוס' ביבמות (דף ס"ד) והרא"ש שם ובכתובות (דף ע') וכמו שהוכחתי לעיל בעז"ה מיבמות (דף ס"ה). ולפי זה היכי דהיבם רוצה לזונה. ואינו רוצה לחלוץ אז הדין נותן דאין כופין אותו לחלוץ דהא בשביל תשמיש לחודי' אין כופין כמש"כ התוס' והרא"ש שם. ולפי שיטת שמואל דסבירא לי' דעד שכופין להוציא יכפוהו לזון וטעמי' משום דיותר ראוי להשתדל בדבר המזונות מלהשתדל בגט מעושה כמו שמצינו בהראשונים שהרחיקו א"ע מלעשות גט מעושה. ולכן כיון דמסירין הסיבה דמחמת זה מחויב לגרשה ממילא יסיר המסובב. א"כ ה"ה ביבם כיון דעיקר הטעם דכופין לו לחלוץ הוא משום דמונע ממנה תשמיש ומזונות א"כ היכא דיש להיבם נכסים ויש מקום לגבות ממנו המזונות אז הדין לשיטת שמואל דאין כופין לו לחלוץ אלא אמרינן דעד שכופין לחלוץ יכפוהו לזון. דהא כן מצינו גם גבי חליצה כמבואר כעין זה בסי' קס"ה סעיף, א' ברמ"א דראוי להדר בעצות ולהשתדל כדי שלא נצטרך לכוף. ועיין בביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק י"ז. וכיון דיכפוהו על מזונות א"כ לא הוי רק מונע ממנה תשמיש. ובמורד בתשמיש לחודי' אין לכופו וכמש"כ התוס' והרא"ש הנ"ל. [וזה ודאי דוחק לומר דדוקא גבי בעל ס"ל לשמואל להרחיק מן כפיי' לגרש משום דשמא יתרצה הבעל אח"ז ליתן מזונות. דזהו סברא בדויי' מלב. ועוד דאי נימא לחלק דשאני בבעל דחשו לתקנת האשה דשמא יתרצה הבעל אח"ז. דזה אינו דהא כיון שהאשה צווחת ואומרת דחפצה ביותר שיגרשה מיד. ועכ"ז אמרו חז"ל עד שכופין להוציא כו']. רק היכא שאין לו נכסים דאין בידינו לכופו לירד לנכסיו ואינו רוצה להשתכר ולהרויח ולזון אז כופין לגרשה כמבואר באה"ע סי' קנ"ד סעיף ג' וה"ה בחליצה. משא"כ ביש מקום לגבות המזונות אזי אף דהדין הוא לכופו לחלוץ כיון דמונע תשמיש ומזונות. עכ"ז יש לומר עד שיכפוהו לחלוץ יכפוהו לזון דכיון דבידינו לכופו על מזונות יותר יש לנו להדר על כפיות מזונות מלכוף על החליצה וכשיטת שמואל משום דסברתו הוא דכל מה שראו חז"ל להרחיק מן כפיי' לגרשה ולחלוץ ראו להשתדל שלא יבא לזה. גם י"ל בסברתו דכיון דירצה להפטר מן חיוב מזונות דיתרצה לתת גט וה"ה בחליצה וכעין סברת הבית מאיר כזה בסי' קנ"ד סעיף א' גבי עוזב:

לו

ולכן בכתובות (דף ס"ד) אמרו בש"ס להקשות על מימרא דשמואל דאמר כותבין מרד לארוסה ולא לש"י דמ"ש ש"י דלא דאמרינן זיל לא מפקדת א"ה ארוסה נמי אלא בבאה מ"ט. דמשמע דדוקא בבאה מ"ט אבל בלא באה מ"ט אף דמונע כל עניני אישות תשמיש ומזונות ג"כ לא כייפינן וכמש"כ התוס' שם בתי' השני לפרש דהא דחוזרים אצל גדול למכפיי' מיירי בבאה מ"ט דוקא. דאתי שפיר דברי התוס' כיון דמיירי התם אליבא דשמואל. ושמואל הא ס"ל עד שכופין כו' יכפוהו לזון. וממילא כיון דלא יהי' מונע ממנה רק תשמיש לחודי' ע"כ אין לכופו לחלוץ. וע"כ בעינן באה מ"ט דוקא דהא משום תשמיש לחודי' אין כופין וכמש"כ התוס' והרא"ש ביבמות (דף ס"ד) וכתובות (דף ע'). ואף דמשכחת עדיין אף בלא באה מ"ט. והיכא דאין לו נכסים ואינו רוצה להשתכר ולזון דאז אין בידינו לכופו לזון ואז הוא מן הדין לכופו לחלוץ. עכ"ז הי' דוחק להו לאוקמי בכה"ג מדחזינן שם בכתובות (דף ע"ז) דהקשה שמואל לרב עד שכופין להוציא יכפוהו לזון. ולא מוקי לדרב דמיירי באין לו נכסים ואינו רוצה להשתכר ורק הקשה בפשיטות עד שכופין להוציא יכפוהו לזון. וזהו משום דהי' דוחק לאוקמי בכה"ג ולכן הקשה שמואל לרב כן בפשיטות דעד שכופין להוציא יכפוהו לזון. וע"כ אמרו בגמ' בסוגיא (דף ס"ד) דאי הכי ארוסה נמי. אלא בבאה מ"ט כו' משום דהא חזינן דהי' דוחק לשמואל לאוקמי מילתא דרב בכה"ג ואמר בפשיטות דעד שיכפוהו כו'. וע"כ לא רצו לאוקמי מימרא דשמואל דאמר כותבין מרד לארוסה כו' רק בבאה מ"ט. משום דבלא באה מ"ט אף דמונע תשמיש ומזונות אין לכופו לגרש ולחלוץ משום דעד שכופין לחלוץ יכפוהו לזון וכמש"כ לעיל דהדין הוא בתבעתו לחלוץ ואינו רוצה דיכולים לחייבו במזונות אף בלא ברח כיון דהוא מן הכופין לחלוץ אם יהי' מונע תשמיש ומזונות. וכעין שהבאתי לעיל בשם הבית מאיר בסי' ק"ס. וע"כ בעינן מ"ט דוקא. ואף דבאשתו אמרו בכתובות (דף ס"ג ע"א) דאע"ג שכופין לו ע"כ לזונה מ"מ כותבין מרד וכמש"כ התוס' שם בד"ה והאמר רב האומר איני זן כו'. עכ"ז ארוסה וש"י שאני דהא חזינן בסוגיא שם דהיכא דאינו בכפיי' לגרש ולחלוץ רק בכתיבת מרד דבזה חילקו בין ארוסה ושומרת יבם לנשואה. וכמש"כ הריטב"א והפנ"י שם להסביר סברת החילוק ביניהם וכדמוכח בסוגיא שם. רק היכא דבנשואה כופין. בזה גם בארוסה וש"י כופין וכמו בטענת חוטרא לידא וה"ה בכל מה דמצינו דכופין בנשואה דה"ה ארוסה וש"י נמי משום דבכפיי' שוין הם. וא"ש פשט הסוגיא דכתובות (דף ס"ד) דאוקמי למימרא דשמואל דמיירי בבאה מ"ט דוקא:

לז

ולכן הקשו התוס' שם דכיון דחזינן דלשיטת שמואל בסוגיא זו דדוקא בבאה מ"ט כו' אבל בלא באה מ"ט אף דמונע תשמיש אין כופין כיון דאין כותבין מרד. וס"ל להתוס' בתי' השני דכל היכא דאין כותבין מרד דה"ה דאין כופין וכדחזינן לשמואל דס"ל עד שכופין כו' ואפ"ה כותבין מרד א"כ היכא דכופין כש"כ דיש לנו כח לכתוב מרד וכמש"כ לעיל. דהקשו התוס' ע"ז מהך דיבמות (דף ל"ט) דתנן במשנה דחוזרים אצל גדול דפירשו בגמ' שם דחוזרין למכפיי'. וכיון דאמרו הכא אליבא דשמואל דאין כופין לחלוץ רק בבאה מ"ט. ובלא באה מ"ט לא כפינן לחלוץ אף דמונע ממנה תשמיש. לפי דמה דמונע ממנה מזונות ג"כ. ס"ל דאמרינן עד שכופין לחלוץ יכפוהו על מזונות א"כ ממילא לא הוי רק מונע תשמיש לחודה ואין כופין ע"ז. ותקשה מהך דיבמות על שמואל. ע"כ תירצו דגם שם ביבמות מיירי בבאה מ"ט. ולפי מה שכתבתי מדוקדקים דברי התוס' דאמאי לא הקשו התוס' שם ממשנה מפורשת דיבמות (דף קי"א ע"ב) דנודרת הנאה מיבמה כופין אותו שיחלוץ וכו' וכמו שהקשה הרשב"א שם. ולמש"כ אתי שפיר משום דשאני נודרת הנאה דהא לא שייך התם לומר עד שכופין להוציא יכפוהו לזון דהא אסורה להנות ממנו ע"כ כיון דאין אנו יכולין לכופו לזון ע"כ פסיקא להתוס' דבזה ודאי כופין לחלוץ כיון דמונע ממנה עכ"פ תשמיש ומזונות. אך מהא דחוזרין אצל גדול כו' שפיר הקשו התוס'. אך זה אינו מוכרח דאכתי הוי מצי התוס' להקשות ממשנה שם דיבמה האומרת בתוך ל' יום לא נבעלתי דכופין אותו שיחלוץ לה. דהא שם שייך לומר ג"כ עד שכופין לחלוץ יכפוהו לזון כיון דהיא נאמנת לומר לא נבעלתי. אבל האמת הוא דהתוס' הביאו הך דיבמות (דף ל"ט) מטעם דנישנית מקודם. וזולת זה י"ל דגם במשנה דיבמות דיבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי דכופין אותו דגם שם אינו שייך לומר עד שכופין יכפוהו לזון. דהא בספרי נחל יצחק בכללי מיגו סי' פ"ב סי' ד' ביארתי הטעם דנאמנת לומר לא נבעלתי דלא כמש"כ הש"ך בכללי מיגו ס"ק י' אלא הטעם הוא משום דמוקמינן על חזקה דלא נעשה דבר מחודש של הבעילה יעו"ש. וזה הטעם לא מהני אלא לגבי כפית החליצה אבל לא להוציא ממון מן המוחזק דהא שמואל ס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מן המוחזק וכדקיי"ל כש"כ דעפ"י חזקה דלא נעשה דבר מחודש דאין לנו כח עי"ז להוציא מחזקת ממונא. ועי' בתומים בכללי מיגו ס"ק ז' גבי מיגו לכופו לחלוץ שכתבו התוס' בב"ב (דף ה' ע"ב) והעיר שם בענין מיגו להוציא וחילק שם ע"פ סברא כעין זה עי"ש וקצרתי:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה