אור ברסלב
עין יצחק חלק ב סימן סו › ענף א

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן סו · ענף א

א

ב

ולענ"ד יש לדון בזה טובא. והוא דבעיקר הכלל שכתב התב"ש דעל תביעה בע"פ דבמקום דמצי מדחי לכאו"א לא מהני בזה כתיבת הרשאה. ולא הביא ראיה כלל לזה. ובאמת מצינו להיפך והוא דבח"מ סי' תכ"ד בטור סעיף ז' כתב בשם הרמב"ם דעבד שיצא לחירות ועדיין לא כתב לו גט שחרור וחבלו בו אחרים דאינו יכול להוציא מהם לעצמו שעדיין לא נגמר שחרורו. ולא האדון יכול להוציא מהם כיון שאין, בו קנין. והראב"ד הגיה וכתב עלי' וי"א שכותבין הרשאה זל"ז וגובין אותו עכ"ל הטור. והוא מהרמב"ם פ"ד ה' חובל ה' י"א. והוא איבעיא דלא איפשיטא בגיטין (דף מ"ב). והמחבר שם סי' תכ"ד סעיף ה' כתב דמי. שיצא לחירות ועדיין לא הגיע ג"ש לידו וחבלו בו אחרים פטורים. והסמ"ע שם ס"ק ו' כתב בשם הב"י שם דכתב דהכל מודים דבכתבו הרשאה זל"ז דגובין החבלה. ודומה לזה כתבו הטור והמחבר בס"ס מ"ג ובסי' ר'. ומהתימא על שהשמיט המחבר כאן האי דין דהרשאה עכ"ל הסמ"ע. ואפשר לומר דזהו משום דכתב הב"י שם דלכן לא כתב הרמב"ם זה משום דזה פשוט ולא הוצרך לכותבו. הרי להדיא דאף בתביעה בע"פ בלא שטר ואין דנין על החפץ בעין. רק על חוב בעלמא דאף דאיהו בעצמו לא מצי גבי משום דמצי מדחי לכאו"א. אפ"ה מהני כתיבת הרשאה. אלמא דאף בתביעה בעלמא דלא מהני ההרשאה רק מתקנת הגאונים אפ"ה תקנו גם כה"ג לתקנתם. ודלא כהתב"ש:

ג

ואפשר דבאמת לטעם התב"ש אתי שפיר בפשיטות שיטת הרמב"ם דלא הזכיר כלל דכתיבת הרשאה מהני שם. משום דאפשר דס"ל כסברת התב"ש הנ"ל דכה"ג לא תקנו ולא מהני כתיבת הרשאה בכה"ג רק בחפץ בעיני' או בשטר דהוי בתורת הקנאה ע"כ הוי בתורת הרשאה מדינא דגמ'. וכן הא דבכורות (דף מ"ח) ויו"ד סי' ש"ה סעיף כ"ט גבי שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו כו' דמהני שם כתיבת הרשאה זל"ז אף דמצי מדחה לכאו"א. י"ל דמיירי התם במעות בעיני' וכמבואר בב"ק (דף ע') בתוס' ד"ה אמטלטלי דכפרי'. ועיין בתוס' בכורות שם. אבל עדיין י"ל דבמלוה בע"פ שלא מהני הרשאה רק מצד תקנת הגאונים. וכמבואר בסי' קכ"ג י"ל דלא מהני בזה הרשאה זל"ז וכסברת התב"ש. וע"כ כתב הראב"ד בלשון וי"א שכותבין הרשאה. דמשמע דגם איהו קאמר דלאו כ"ע מודו בזה. ואפשר דזהו באמת משום טעם של התב"ש הנ"ל. אבל עכ"ז דברי התב"ש תמוהים המה דאיך לא הזכיר כלל דברי הרמב"ם והראב"ד והטור והב"י והסמ"ע דמיירי בזה. והיה לו להביאם עכ"פ דהא י"א של הראב"ד לא ס"ל כן. וכן הב"י והסמ"ע. ובפרט שכתבו בפי' דגם הרמב"ם מודה בזה:

ד

ועיקר טעם דהתב"ש שכתב דבכה"ג לא תקנו הגאונים. י"ל דזה תלוי בפלוגתת הרמב"ם וש"פ דבסי' קכ"ג. דהרמב"ם ס"ל דדוקא במה דהוי בר קנין בזה מהני הרשאה מדינא דהש"ס אבל במה דלא הוי בר קנין לא מהני ביה הרשאה מדינא דגמ'. והחולקים שם ס"ל דאף במה דלא נקנה בקנין יכול להרשות עליו כמבואר בסי' קכ"ג אף מדינא דש"ס. ע"כ אף היכא דמצי מדחי לכאו"א מ"מ כותבין הרשאה זל"ז. רק לשיטת הרמב"ם דאין כותבין הרשאה בתביעה בע"פ רק מצד תקנת הגאונים. י"ל דבכה"ג לא תקנו הגאונים. וכמש"כ התב"ש. ועכ"ז תמהני על דברי התב"ש דזהו להיפך נגד כל הפוסקים הנ"ל דכתבו דגם כה"ג מהני כתיבת הרשאה זל"ז לכ"ע. הן מצד תקנת הש"ס והן מצד תקנת הגאונים לכ"א כשיטתו:

ה

וכן מוכח ממש"כ הרמב"ם פ' י"א ה' בכורים ה' כ"ו. ובשו"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף כ"ט גבי שתי נשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים ונתערבו ומת א' מהן אם לכהן א' נתנו כותב א' מהן הרשאה לחבירו ויגבה מהכהן. והוא שיטת הרמב"ם והמחבר שם דהלכה כרב דאף בנתאכלו המעות בתוך ל' יום בנו פדוי והתוס' בב"ק (דף ע') כתבו דאין ראיה מבכורות (דף מ"ט) דיכול להרשות אמלוה משום דהא קיי"ל כשמואל דפודה בנו בתוך ל' יום ונתאכלו המעות דאין בנו פדוי והוי כמו פקדון. ועי' בתוס' בכורות (דף מ"ט). א"כ להרמב"ם דלא פסק כשמואל. א"כ מסתמא מיירי בניתן לכהן על מנת להוציא דלא מסקי אדעתייהו שימות תוך ל' יום וכמש"כ התוס' בב"ק שם. וכ"כ הרשב"א שבועות (דף ל"ג) להוכיח מהא דבכורות הנ"ל, דמוכח דאף במלוה כותבין הרשאה דהא התם להוצאה נתנו להכהן. אך מסיק דשא"ה דהאי מ"ד שם הוא שמואל ושמואל הא סבר דהפודה את בנו תוך ל' יום ונתאכלו המעות אין בנו פדוי ע"ש ברשב"א. א"כ להרמב"ם והמחבר דפסקו כרב ומ"מ כתבו דכותבין הרשאה כנ"ל. א"כ מוכח דאף בכה"ג כותבין הרשאה אף על תביעה בעלמא ודלא כהתב"ש:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה