אור ברסלב
עין יצחק חלק ב סימן סב › ענף ד

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן סב · ענף ד

ענף ג

טו

נחזור למש"כ תחלה לחקור אי חליצה הוא מצוה או לא. ולכאורה יש להוכיח מהא דיבמות (דף י"ח) ובשארי דוכתא דאסור לבטל מצות יבמין דמוכח מזה דחליצה הוי מצוה בעצם דאל"כ תקשה דכיון דחזינן דהתורה נתנה לו רשות לחלוץ אף שזהו אינו מצוה בעצם ומבטל מצות יבום ואפ"ה התירה התורה. א"כ ה"ה בביטול מצות יבמין דמיירי התם ג"כ יהי' מותר. אך י"ל דדוקא בחליצה הוי גזה"כ שהתירה התורה לבטל מצות יבום בחליצתו ולא על ידי שארי בטולים. וגם י"ל דאדרבה למאן דס"ל מותר לבטל מצות יבום טעמא משום דס"ל דזה מוכח מהא דנתנה התורה לו רשות לחלוץ אף דמבטל מצות יבום והא חליצה בעצמה לא הוי מצוה. ועכ"ז נתנה לו התורה רשות לבטל מצות יבום דה"ה דיכול לבטל מצות יבום בשארי ענינים. אך מ"ד דס"ל דאסור לבטל ס"ל כש"כ די"ל דדוקא בחליצה נתנה התורה לו רשות לבטל מצות יבום משום גזה"כ ולא ע"י שארי הענינים. אך כיון דמצינו בכמה דוכתי דקרי לחליצה מצוה. כמבואר ביבמות (דף ל"ט) דקאמר על חליצה שהוי מצוה לא משהינן. וכן בשאר דברים אמרו מצות חליצה. הרי דמשמע דחליצה הוי מצוה בעצם. ולפי מש"כ הא חליצה בעצמה לא הוי מצוה רק הוי פטור שלא יתחייב ביבום א"כ אכתי צ"ע. ועיין לקמן בהשמטה ענף י"א:

טז

ולכן נלפענ"ד לומר דבר מחודש בעז"ה. והוא דבאמת חליצה בעצמה לא הוי מצוה. ולכן היכא שאסורה להנשא אין החליצה מצוה. רק היכא שמותרת להנשא. ובחליצה תהא מותרת לשוק. אזי הוי החליצה מצוה. מצד דלא גרע מן גמ"ח. דהא גמילות חסדים בין בגופו ובין בממונו כמבואר במשנה א' דפאה וברמב"ם פי"ד ה' אבל הא דגמ"ח אין לה שיעור הוא בגופו. והוא בכלל ואהבת לרעך כמוך ועי"ש. ולכן לא מבעיא בטענת חוטרא לידא כו' דאזי כופין אותו על החליצה משום מצוה לשמוע דברי חכמים כמבואר בב"ב (דף מ"ח) א"כ כיון דמחויב לחליצה מחמת תקנת חז"ל. ודאי דמקרי מצוה דהא מקיים תקנת חז"ל. דהוי בכלל לא תסור או שאל אביך ויגדך כו' כמבואר בסוכה (דף מ"ו). א"כ ודאי נכון דמקרי מצוה. וגם אף היכא דלא באה בטענת חוטרא כו' דאזי אין לכפותו. עכ"ז מקרי מצוה מחמת גמ"ח שגומל חסד עמה. שלא תתעגן. ואף שאין לכפותו על החליצה כ"ז שאינה טוענת בעינא חוטרא לידא. עכ"ז הא גמ"ח אין לה שיעור וכמו כל גמ"ח דכיון דאין לו שיעור ואין כופין אותו. ועכ"ז אם עושה הרי זה נחשב מהדברים ששכרן הרבה מאד. כידוע מאמרי חז"ל שגמ"ח גדול מן הצדקה שזה לעניים וזה בין לעניים ובין לעשירים כו' ושארי מאמרי חז"ל. לכן כיון שאסורה להנשא בלא חליצה ובחליצה תהא מותרת לשוק. לכן הוי מצוה שמקיים ואהבת לרעך כמוך כמו גמ"ח דמנו לגמ"ח בכלל מצות כמבואר ברמב"ם הנ"ל. וי"ל דזהו כוונת הנימוקי יוסף בהחולץ (דף ל"ט) דשיהוי מצוה לא משהינן ולא נעגן אותה והובא בחכ"צ סי' א' וקצרתי:

יז

וע"פ מה שכתבתי ניחא מה דאמרינן גבי חליצה. דחלצה בסנדל של ע"ג דכשירה משום דמצות לאו להנות נתנו. משום דהא מצינו בעירובין (דף ל"א) גבי נתנו לעירובו במקום שאסור בהנאה דאי אין מערבין אלא לדבר מצוה אמרינן מצות לאו להנות נתנו. ופי' רש"י ללכת לבית האבל ולבית המשתה דזהו בכלל גמ"ח. כמש"כ הרמב"ם והתם נחשב בכלל דבר מצוה גם הולך להקביל פני חבירו שבא מן הדרך. או לילך לבית האבל או לטייל בשבת ויו"ט בפרדס שיש בו שמחה כמבואר באו"ח סי' תט"ו ועיין בעירובין (דף פ"ב) מזה. אלמא דגם ענינים דלא מצינו לכפותו כגון הא דטיול בפרדס. ולקבל פני חבירו. ואפ"ה בעשאן מעצמו נחשבו למצוה ואמרינן בזה מצות לאו להנות נתנו. כמו כן בחליצה דכיון דהעושה מעשה בגופו וגמ"ח עמה ואף שאין כופין ע"ז. עכ"ז הוי זה בכלל מצות לאו להנות נתנו ולכן כשירה החליצה בסנדל של ע"ג. ומה"ט ניחא בהא דגיטין (דף כ') בכתבו לגט על איסורי הנאה דכשר כו' וקצרתי ועיין בגט פשוט סי' קכ"ד ס"ק א':

יח

אך יש לפקפק על מש"כ דלכן נקרא מצות חליצה בשם מצוה ואמרינן בזה מצות לאו להנות כו' משום דהא מצוה מצד גמ"ח דהתינח על היבם אבל היבמה בדידה לא שייך לומר דהוי מצוה מצד גמ"ח א"כ איהי הא לא מקיימה שום מצוה כלל. ותקשה עדיין אמאי כשירה חליצתה בסנדל של ע"ז הא קמתהניא שניתרת לשוק. (ואין רצוני לדון בזה מצד דהאשה מצווית על מצוה דשבת יצרה. לפי דלאו כ"ע ס"ל כן וכמש"כ הב"ש בסי' א' ס"ק ב'. ויש עוד לפקפק. ועי' ביבמות (דף ס"ה ע"ב) דא"ל זיל לא מיפקדת כו' ומשמע כשיטתם דלא חיישינן לשבת כו'. ובמק"א הארכתי וכעת הוכרחתי לקצר). אך לפמש"כ לעיל דגם זהו בכלל אמרם מצות לאו ליהנות כו' ניחא:

יט

וכעת נלע"ד סברא אחרת בזה והוא דמצאתי לרשב"א בחידושיו בסוכה. (דף ל"א) גבי לולב של ע"ג שכתב דלכן יצא משום דמצות לאו להנות. והקשה דהא יש לו הנאה מרובה שמקבל שכרו בעוה"ז ועוה"ב ותי' משום דזהו לא הוי רק גרם על ההנאה וכ"ז דאין ההנאה ניכרת מיד לא מקרי הנאה והוכיח כן מן הא דמודר הנאה ממעין דטובל בו טבילת מצוה ואף דהא מכשירו לטהרו מטומאתו וכמה ענינים ובע"כ מוכח כיון דלא הוי הנאה ניכרת מיד ולא הוי רק גרמא על ההנאה לכן מותר עכ"ל הרשב"א וכ"כ הר"נ שם וגם סיים הרשב"א שם דמה"ט בחליצה ג"כ אף דתהא מותרת לשוק אפ"ה כשירה החליצה וג"כ הוא מהאי טעמא משום דלא הוי רק גרמא בעלמא על ההנאה ע"ש והרשב"א בסוכה שם קאי בשיטת הר"נ דהיכא דהגוף נהנה לא דיינינן מצות לאו להנות כו' ולפי דברי קדשו של הרשב"א ז"ל ניחא בפשיטות מה דאסור לשחוט בסכין של ע"ג למסוכנת ולא אמרינן דהא מצות לאו להנות כו' כמו שכתב הכרו"פ משום דהתם הוי הנאה ניכרת מיד בשווי הבהמה דקיימא לאכילה ואם תמות תפחת מקחה בדמי' ולא הוי בת דמים כשחוטה שהוכשרה לאכילה ודמי' מרובין הרבה יותר והוי שבח ניכר מיד שמחמת שחיטתה היא שוה הרבה יותר מן אם תמות דהא נבלה פוחתת הרבה מידי שוייה מקודם והוי זה הנאה ניכרת. משא"כ בנודר הנאה ממעין דלא הוי הנאה ניכרת מיד מה שיוכשר מטומאתו דהא גם עכשיו דמוטהר מטומאתו יוכל להיות שלא יאכל תרומה וקדשים וכה"ג. וכמו כן בחליצה הא אין מוכרח שתנשא לשוק תיכף אחר החליצה ולכן לא הוי רק גרמא בעלמא וכמו נודר ממעין כנ"ל. משא"כ בבהמה מסוכנת דקיימא לאכילה ומשביחה בשווי' מיד הוי הנאה ניכרת מיד ולכן אף דאיהי לא נצטוית על החליצה ובפרט לשיטת הכפות תמרים אשר הבאתי לעיל דאשה אינה מצווית על עשה דיבום כלל. עכ"ז כשירה החליצה דאף דלא שייך גבי דידה לאמר מצות לאו להנות כנ"ל מ"מ כשירה החליצה משום דהא לא הוי הנאה ניכרת כנ"ל. והא דהוצרך רש"י וש"פ לפרש דלכן חליצתה כשירה משום דמצות לאו להנות נתנו. היינו משום דאי מצות להנות נתנו א"כ הא נהנה היבם מן גוף החליצה בעת החליצה דהא מקיים מצות הבורא במה שמתירה לשוק דהוי מצוה כמו כל גמ"ח וכמו בעירובין הנ"ל וכמש"כ. לכן מסיים רש"י משום דמצות לאו להנות וכו' וזהו כמו הך דאין מערבין רק לדבר מצוה דלא הוי רק מצד מצות גמ"ח דאמרינן בזה ג"כ מצות לאו להנות נתנו כנ"ל. ולכן ניחא בדידה דהחליצה כשירה ואף דלא קעבדא מצוה עכ"ז הא הנאתה שתוכשר להנשא לא הוי רק גרמא בעלמא ולא הוי שום איסור הנאה לגבה. רק אף דלהיבם דיש עליו מצוה מצד גמ"ח אפ"ה כשירה החליצה משום מצות לאו להנות נתנו וכמש"כ לעיל:

כ

וע"פ סברת הרשב"א בסוכה הנ"ל ניחא בפשיטות סברת ר"ש בשבת (דף ק"ו) דס"ל דלא אמרינן גבי מילה מה לי מתקן גברא וכו' משום דאף דמכשירו לאכילה ובסיכת תרומה וכה"ג. אפ"ה כיון דזה לא הוי רק גרמא בעלמא לא מקרי מתקן. ואידך ס"ל דשאני שבת דעכ"פ מלאכת מחשבת הוי ולא נקרא מקלקל וכמש"כ לעיל. אך באיסורי הנאה לא מתסר בכה"ג כיון דלא הוי רק גרמא בעלמא. וע"פ מה שנתבאר למעלה יש לדון בדברי הכרתי ופלתי ביו"ד סי' י' ס"ק ג' וקצרתי. וכן יש לדון בדברי התוס' בחולין (דף ק"מ) גבי למעוטי צפרי עיר הנדחת דכתבו התוס' לדון שם דמצות לאו להנות כו' וקצרתי. ועיקר דברי הכרו"פ אינו מוכרח כלל דהא שחיטה לא הוי מצוה רק הכשר להתירה לאכילה וקצרתי., ועיין מזה לקמן בהשמטה ענף י"ב. ולכאורה יש להעיר מזה בהא דיבמות (דף כ' ע"ב) דאמרו שם הדר אמר רבא כו' הכא נמי אפשר בחליצה דמקיים עשה ול"ת כו' הרי מבואר דחליצה מקרי עשה וזהו משום דחליצה הוי מצוה בעצמותה וזהו דלא כמש"כ. אכן יש לומר דבאמת לפי מסקנת הש"ס שם דאמר לך ריש לקיש כי אמינא אנא היכא דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום יבום לאו מצוה היא עכ"ל. דלפ"ז משמע דבאמת חליצה לא הוי מצוה כדקאמר כי אמינא אנא היכא דמקיימי מצוה דמשמע דבחליצה אינו מקיים מצוה. והא דאמרינן בסוף שם דחליצה במקום יבום לאו מצוה. דמשמע דרק במקום יבום לא הוי חליצה מצוה משום דיבום הוי מצוה רבתא מחליצה אבל חליצה הוי ג"כ מצוה. י"ל דזה אתי שפיר לפי מש"כ דחליצה הוי ג"כ מצוה מצד גמ"ח ואפ"ה במקום יבום לא נחשב זה למצוה. וע"כ אין לסתור משם לכל מש"כ. ובאמת הוי מצי הש"ס למיפרך על מה דרצה רבא לומר דע"י חליצה מקיים עשה. דהא מוכח במשנה דסנהדרין פ"ב דאשת מלך אינה חולצת דמזה מוכח דחליצה בעצמותה אינה מצוה וכו'. אך יותר ניחא לי' להקשות ע"ז ממקומה דמבואר להדיא באותו הענין דאם בעלו לא קנו ויש עוד לדון בזה והוכרחתי לקצר ועיין מזה בתשובת חכם צבי סי' א' ובחתם סופר ח"ב סי' פ"ה וע"פ מש"כ יש להעיר בדבריהם וקצרתי:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה