אור ברסלב
עין יצחק חלק ב סימן סב › ענף ג

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן סב · ענף ג

ענף ב

יג

נחזור לענינינו לפי מאי דכתבתי להוכיח מסנהדרין דחליצה לא הוי מצוה לכן ניחא מה דלא כופין אותו על חליצה משום דחליצה בעצמה לא הוי מצוה. אך דעדיין תקשה הא כ"ז דלא חלץ לה הא יש על היבם חיוב מצות עשה דיבום א"כ אמאי אין כופין את היבם על מצות יבום דמחויב לקיים עשה זו וכמו כל חייבי עשה. ואין לומר דכיון דהוי בידו להפקיע מצות עשה דיבום בהחליצה שיתן לה אם ירצה לכן אין זה דומה לסוכה ולולב דלא הוי בידו להפקיע ממנו חיוב מצוה זו בשום אופן לכן כופין ומכין אותו עד שתצא נפשו. דז"א דהא בציצית ג"כ אמרו בברייתא בחולין שם דמכין אותו והא לא מבעיא למאן דס"ל חובת גברא דהא בידו שלא ילבשם.. ואף למאן דס"ל חובת טלית הא עכ"ז בידו להפקירו כדאיתא בשבת (דף קל"א). ואפ"ה כל זמן דלא עבד טצדקי להיות פטור ממצוה זו כופין לו לקיים העשה זו. וה"ה במצות עשה דיבום דכ"ז דלא ירצה לחלוץ לה הרי יש עליו חיוב מצות עשה דיבום. א"כ קשה אמאי לא כפינן לי' לקיים העשה דיבום. ואין לומר משום דיכול לומר דיקיים המצוה דיבום לאח"ז. וכמו שכתב המהרי"ט בסי' קל"א גבי מי שנדר או נשבע דיכול לדחותה ולקיימה לאחר זמן [ועיין בריש נדרים (דף ג') וביו"ד סי' רי"ט ובאחרונים] ודוקא גבי ציצית ולולב דזמנה עוברת כפינן לי' לקיים משא"כ באין זמנה עוברת כמו ייבום ויכול לקיימה אחר זמן לכן לא כפינן לי' דז"א דהא בפרי' ורבי' מבואר באה"ע סי' א' דכפינן לי' לקיים ואינו יכול לדחותה על אחר זמן. וכן בשארי מצות כה"ג כופין לי' ולא מצי מדחי לי' על אחר זמן א"כ תקשה אמאי לא כפינן על מצוה דיבום כ"ז דלא חלצה. ובעיקר דברי המהרי"ט יש לדון הרבה ואכ"מ כ"כ:

יד

ולכן נלע"ד לומר דהא דאמרינן אי הכי שומרת יבם נמי לימא בעינן חוטרא לידא כו' היינו למשנה אחרונה דחליצה קודמת ואין מניחין אותו ליבם. וכמש"כ התוס' ביבמות (דף ל"ט) בשם ר"ת דדוקא בידוע דמכוין למצוה אזי מניחין אותו לייבם ולא באינו ידוע דמכוין למצוה וכמבואר בסי' קס"ה. לכן על מצות יבום לא כפינן משום דהא אין מניחין אותו לייבם למשנה אחרונה. ואף דשם לקמי' בסוגיא זו מסיק לא קשיא כאן למשנה א' כאן למשנה אחרונה. עכ"ז, י"ל דגם מתחלה איירי למשנה אחרונה רק דלא אסיק אדעתי' לומר דאידך מיירי למשנה ראשונה. ולכן מקשה אי הכי שומרת יבם נמי נימא בעינא חוטרא לידא כו'. משום דאף דנימא כמשנה אחרונה דאין מניחין אותו לייבם וליכא בזה"ז מצות ייבום. אפ"ה תקשה דנכוף לי' לחלוץ אם באה מחמת טעמא דחוטרא לידא כו'. וזה ברור ופשוט דבזה"ז דאין מניחין אותו לייבם דקיי"ל כמשנה אחרונה אם אינו ניכר דמכוין למצוה. דאזי גם על חליצה אין כופין אותו מצד מצות חליצה. משום דהא כבר נתבאר דחליצה בעצמה לא הוי מצוה. רק כ"ז דאינו חולץ יש עליו מצוה וחובת יבום אבל האידנא דאינו מייבם ואין מניחין לו חז"ל. ממילא פטור ממצות יבום וכמש"כ התוס' בשבת (דף ד' ע"א) בד"ה קודם שיבא לידי איסור סקילה כו'. דאם אינו יכול לרדותה מחמת איסור דרבנן ג"כ פטור מסקילה כו' משום דהא עכ"פ הוי אנוס. וכן מצינו בפסחים (דף נ"ט ע"ב) בד"ה עשאום כמי שנטמאו כו'. דהואיל מדרבנן לא מרצה הוי נאבדו האימורין עכ"ל. משום דהא עכ"פ אינו יכול להקריבם מדרבנן הוי ממילא נאבדו. ודוקא אם בידו להקריב לאימורין אזי מעכבי הכפרה ולא באינו יכול להקריבם כלל אף באיסור דרבנן. ולכן במצות יבום אחר משנה אחרונה דאין בידו לייבם. ואף דבמכוין לשם מצוה מותר ליבמה. מ"מ הא אנן מחינן לי' ולא מהימנינן לי' כ"ז דאין רואין הב"ד הוכחה דמכוין לשם מצוה. וההוכחה הנ"ל הא אין בידו. ולכן כיון דאין בידו לייבמה מדרבנן לכן מקרי אונס עכ"פ ודומה למש"כ המג"א בסוף סי' י"ג דאם אין בידו להטיל ציצית בבגד כגון דאין לו ציצית ואין נמצא בכל העיר אזי יכול ללבוש הטלית בלא ציצית משום דכיון דאינו בידו להטיל ציצית בבגדו לכן אינו עובר על מצות ציצית. וה"ה הכא כיון דאין בידו לייבם משום דאנן מחינן לי' ע"ז. לכן אינו מחוייב לחלוץ לה דהא חליצה בעצמה אינו מצוה. רק כ"ז דלא מייבם לה יש עליו חיוב מצות יבום או חליצה כדי להפטר מייבום. אבל באינו יכול לייבמה והוי אנוס בזה לכן ליכא עליו חיוב חליצה ולא כפינן לי' על החליצה רק אם באה בטענת חוטרא לידא כו'. ולכן מקשה הגמ' בפשיטות דאף דנימא דמיירי למשנה אחרונה דאזי אינו מחויב לחלצה. עכ"ז הא כיון דארוסה מיירי בטענת חוטרא כו' א"כ ה"ה שומרת יבם נמי ניכוף בבאה מ"ט כו'. וע"פ מה שכתבתי יש מקום לתרץ קושית התוס' בכתובות (דף ס"ד) הנ"ל ד"ה תבע לחלוץ כו' שהקשו מהא דיבמות (דף ל"ט) דחוזרין אצל גדול למכפיי' ואומרים לו כנוס או פטור. ולפמש"כ ניחא מאד דהא התם מיירי בעת שהי' נוהג מצות יבום דהא אמרינן או כנוס או פטור. אלמא דמיירי למשנה ראשונה או במכוין לשם מצוה וכמש"כ התוס' ביבמות (דף ל"ט ע"ב) לכן אזי ודאי כפינן לי' מחמת מצות יבום דחל עליו כ"ז דלא חלצה וכיון דיכול לקיים מצות יבום לכן כופין לו כמו על כל מצות עשה. משא"כ למשנה אחרונה לכן בעי דוקא שתבא מחמת טענה. וניחא ברווחה קושיות התוס' הנ"ל בעז"ה. ומצאתי בתשובת מהר"ם מרוטענבורג סי' תצ"ב דכתב ג"כ דמצות עשה על היבם לחלוץ או לייבם דמ"ש משארי מצות עשה דאיתא בפרק הזרוע דמכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל. וכן כתב הב"י בסי' קס"ה בשם מ"כ בזה"ל כנ"ל. אך מש"כ מצות עשה לחלוץ. י"ל דהכוונה ג"כ הוא דמצוה לחלוץ כדי להפטר מחוב יבום וכש"כ בארוכה. ובאמת צ"ע על התוס' דהקשו מהא דחוזרין אצל גדול למכפיי' ותירצו מתחילה דבאמת כופין תמיד ולא בעינן טענת חוטרא לידא רק כדי לכתוב עליו מרד ואפשר דכוונתם ג"כ כמו שכתבתי דזהו משום דכופין כמו על שארי מצות עשה. אך בתי' הב' דתירצו דההיא מיירי בבאה מ"ט תקשה מאד דהא אף אם לא באה מ"ט ג"כ ראוי לכפותו שיקיים מצות יבום דהא מיירי בעת שהי' נוהג מצות יבום דהא אמרינן לו כנוס או פטור כנ"ל. אך י"ל דכוונת התוס' לתרץ ג"כ מה שיש להקשות ממשנה יבמות (דף קי"א) בנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דכופין אותו שיחלץ לה. והא התם כיון דאינו יכול לקיים מצות יבום משום דלא אתי עשה דייבום ודחי לעשה דמוצא שפתיך כו' ול"ת דבל יחל דברו. ועיין מזה בספרי באר יצחק חלק יו"ד סי' כ'. א"כ התם תקשה דאמאי כופין לו. ולכן הוכרח התוס' לתרץ די"ל דההיא מיירי ג"כ בבאה מ"ט. א"כ כמו כן הא דנודרת הנאה מיבמה מיירי ג"כ בבאה מ"ט. והרשב"א בחידושיו לכתובות בסוגיא זו על הא דקאמר שומרת יבם נמי בבאה מ"ט כו' כתב להקשות הא דנודרת הנאה דיבמות הנ"ל. ובאמת לפי מש"כ מדוקדק דברי הרשב"א הנ"ל שהקשה מהא דנודרת הנאה ולא מקשה מהא דחוזרין אצל גדול למכפיי' כמו שהקשו התוס' דהא הא דחוזרין אצל גדול הוא (בדף ל"ט) והא דנודרת הנאה הוא (בדף קי"א). אך לפי מש"כ משום דהא דחוזרין אצל גדול י"ל דכופין מחמת מצות יבום. משא"כ בההיא דנודרת הנאה ליכא למימר כן וכמש"כ. אך בלא"ה י"ל דניחא לי' להרשב"א להקשות מההיא דנודרת הנאה דהוי משנה מפורשת להדיא דכופין. משא"כ הא דחוזרין אצל גדול למכפיי' אינו מפורש זה במשנה. רק בגמ' אמרו שם בפשט המשנה. דחוזרין למכפיי' לכן ניחא לי' להקשות יותר ממשנה מפורשת:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה