אור ברסלב
עין יצחק חלק ב סימן נב › ענף ה

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן נב · ענף ה

ענף ד

כח

ולפי מה דנתבאר דבזכות גמור אין יכול למחות ואפ"ה כתבו כל הפוסקים במזכה גט במקום יבם דחולצת ולא מתיבמת. וכבר נתבאר דעיקר הטעם הוא לפי דבידה למחות ולבטל להזכי' ותהי' מותרת להיבם. דמוכח מזה דהך זכות במזכה גט במקום יבם לא הוי זכות גמור משום דאף דנימא דסניא לי' מ"מ אין זה זכות גמור כ"כ. וע"כ היה בידה למחות ולבטל למעשה בעלה והיתה יכולה להתייבם. ולכן שפיר פסקו דחולצת משום דליכא אנן סהדי דתתרצית על הזכוי וכנ"ל:

כט

וזה לשון הרשב"א בקדושין (דף כ"ג ע"א) גבי שטר ע"י אחרים שכתב דאפי' בע"כ של העבד ומתנת ממון שאני דשונא מתנות יחי' כו' אבל גט שחרור דזכות גמור כו' זכין לו ואף בעומד וצווח בטלה דעתו אצל כל אדם ואע"פ כו' ובקטן דמטבילין ע"ד ב"ד שאין זכין בע"כ הכא שאני דאי איתי' לעבד כאן כייפינן ליה לקבולי בע"כ משא"כ באשה אע"ג דמגרשה בע"כ משום דחוב הוא לה כו' עכ"ל הרשב"א. ונראה מדברי הרשב"א דבאשה כיון דמגרשה בע"כ ע"כ היכא דהי' זכותה לא היתה יכולה למחות ולבטל להזכי' של הגט. א"כ תקשה על מה שפסק הרשב"א בחי' ליבמות (דף קט"ו) גבי האיבעיא דמזכה גט במקום יבם דחולצת. הא לדבריו גבי אשה אי נימא דהוי זכות לא היה מהני מחאתה בעת שיוודע לה א"כ תקשה כנ"ל ואפשר דדוקא גבי זכות גמור כתב כן הרשב"א דגם באשה במקום זכות גמור וכמו בעבד כיון דאלו היתה כאן היה מגרשה בע"כ ע"כ לא תועיל מחאתה. אבל בזכות שאינו גמור גם באשה מועיל מחאתה וע"כ א"ש:

ל

ולפ"ז נראה לדון בזה"ז דלא נהגו ביבום ומחינן ע"ז דיש מקום לומר דבזה"ז הוי זכוי הגט זכות גמור כיון דלא משכחת יבום כלל. ודוקא בזמן הש"ס דהי' מותר היבום ואדרבה מצוה ביבום ורק משום דסניא ליה. בזה י"ל דאין זה זכות גמור כ"כ דהא יכול להיות שתשתנה דעתה מן שנאתה להיבם לאהבה משא"כ האידנא דלא הוי בידם להתייבם דהא מחינן בהו ע"ז. א"כ ודאי י"ל דטוב לה מאד מעשה הזכוי של הגט דתפטר מחליצה ויש מקום לומר ולכל הפחות להסתפק דלא תועיל מחאתה כלל דזה הוי זכות גמור ואז לא תועיל מחאתה כלל. ובפרט באשה דיש לנו סברת הרשב"א דכיון דאלו היתה כאן הי' מגרשה בע"כ ע"כ לא תועיל מחאתה כלל. והא דקיי"ל ביו"ד סי' רס"ז גבי ש"ש ע"י אחרים דיכול העבד למחות. זהו משום דס"ל דזה לא הוי זכות גמור לפי דבהפקירא ניחא ליה והוי קצת חובה. אבל היכא דהוי זכות גמור אין לנו לחלוק על עיקר סברת הרשב"א והר"נ הנ"ל דכתבו דאינו מועיל המחאה. וע"כ היכא דיש מקום להסתפק דשמא הוא זכות גמור הדין נותן דלא מועיל המחאה ומחמרינן. ואף דנימא דבכל זכוי הגט בזה"ז לא נחשב לזכות גמור. זהו משום דאפשר עדיין בחליצה. וכמש"כ כעין זה הפני יהושע לכתובות (דף ג') בתוס' ד"ה וסברה דאניס כו' ע"ש. משא"כ בנ"ד דהאחים המה אנשים עמי הארץ ומוחזקים לאלמים וידוע לכל כי לא ירצו לחלוץ רק בעד סך ממון רב. בזה שפיר יש להסתפק ולומר דזה הוי זכות גמור במה שזיכו הגט עבורה. ואז ממילא אינו מועיל מחאתה כלל. וע"כ אינו בידה לעשות טצדקי ועצה להיות מותרת להתייבם. משום דהא עכ"פ יש להסתפק דשמא הוי זכות גמור וכנ"ל. וכיון דאסורה בחשש ספיקא דאורייתא להתייבם לו. ממילא אינו שייך לדון דרחמא לי' וע"כ ודאי מועיל זכוי הגט בתורת זכות. וכפי הנראה מן הגמ' דאם לא הי' שייך רחמא לי' דודאי הוי זכות והוי גט כשר המועיל:

לא

כללו של דבר דהיכא דהוי ספק עצום אם הוי זה זכות גמור או זכות שאינו גמור משום די"ל דהוי חובה קצת וכמו בהך דשטר שחרור דס"ל להרשב"א דהוי זכות גמור. וכל הפוסקים חולקים עליו משום דס"ל דהוי חובה קצת בזה. וכן מצינו בהך דסוטה (דף כ"ה) דנחשב הך דמקנין להם דזה הוי זכות גמור כנ"ל. א"כ אין לנו כח להכריע מדעתינו בכזה ולכן בנ"ד דיש מקום לכל הפחות להסתפק דשמא הוי זכות גמור ובפרט דכן הדעת נוטה דהוי זכות גמור בנ"ד. וממילא אינו מועיל מחאתה כלל. וממילא מיתסרא להתייבם מחשש איסור מה"ת ולא שייך דרחמא לי' כלל וע"כ ודאי מועיל זכוי הגט ופטורה מחליצה. וזהו סניף עצום להתירא בנ"ד:

לב

והט"ז באה"ע סוף סי' קמ"ה דעתו להקל האידנא דאין מניחין לייבם דמקרי זכות המועיל בזיכו לה גט. והבית מאיר הביא לדברי היש"ש ביבמות (דף ט"ו) דכתב דהאידנא דאין נוהגין ביבום ומכש"כ ביש להיבם אשה דבדיעבד מגורשת ופטורה מחליצה. וכיון דנתברר בראיות נכונות דבכה"ג כמו בנ"ד הוי זכות גמור יש לנו לסמוך על כל זה ולהתירה לשוק בלא חליצה. ולכאורה עומד לנגדינו דברי הרמ"א באה"ע סי' ק"מ סעיף ד' שכתב דיש מחמירים ביבם עוזב והבעל מזכה גט לה כדי שלא תפול קמי יבם. ואפשר דהתם מיירי שלא הי' זכוי הגט בתנאי אם מתי ואם לא מתי כו' א"כ בכה"ג י"ל דמקרי חובה וכמש"כ לעיל וכמש"כ הרדב"ז ח"א סי' ע"ה. אבל אם נעשה הזכוי בתנאי י"ל דמהני וכנ"ל. וכן י"ל במה דסתם הרמ"א בסוף סי' קמ"ה במה דכתב המחבר שם בשכ"מ המזכה גט לאשתו דחולצת. ולא העיר דהאידנא שאני. די"ל דהא כעין זה כתבו האחרונים בסי' י"ז סעיף ד' גבי חמש נשים דיבמתה הוי מן חמש נשים. וכתבו דבזה"ז דלא נהגו ביבום דנאמנת והרמ"א דסתם שם זהו משום דנקטו כפי המבואר בגמ' ונפ"מ במקומות דנהגו לייבם. ועיין בב"ש סי' א' ס"ק כ"ה. כן י"ל במה דסתם הרמ"א בסוף סי' קמ"ה. דנפ"מ להיכא דנהגו ביבום. אבל לפי מה שנהגו במדינתינו שלא לייבם וכמש"כ הרמ"א לקמן בסי' קס"ה י"ל דנשתנו כמה דינים המבואר מקודם:

לג

ועדיין יש מקום להחמיר בנ"ד דאף דנימא דהוי זכות לה. עכ"ז יש לחוש לשיטת הרי"ף בגיטין (דף י"א) דכתב בתנו שחרור זה לעבדי דלא יחזור דהני מילי לחזרה אבל למיפק לחירות לא נפק עד דמטי גיטא לידי'. ומבואר במהרי"ק שורש קמ"א והובא בבית יוסף סי' ק"מ דה"ה במזכה גט לאשתו לא מהני רק לחזרה אבל אינה מתגרשת עד שיגיע לידה בחיים. וע"כ החמירו האחרונים בתשובות בזכוי גט עוזב. אך באמת אין לחוש בנ"ד דהא חזינן דהרמב"ם פ' ו' ה' עבדים ה' א' מחלק דבאמר תנו בעינן שיגיע לידו מחיים אבל באמר זכו נפק לחירות מיד. וכ"כ השו"ע ביו"ד סי' רס"ז סעיף ע"ו וכ"כ הטור שם בשיטת הרי"ף דלא החמיר רק באמר תנו אבל באמר זכו גם הרי"ף מודה דלא בעינן שיגיע ליד העבד מחיים. וכ"כ הכ"מ והלח"מ שם דהרמב"ם הולך בשיטת הרי"ף ע"ש. וע"כ בנ"ד דזיכה הגט בלשון זכה אין לנו להחמיר כלל משום זה. וכן לפי מש"כ הפוסקים בטעמו של הרי"ף דלכן בעינן שיגיע לידה מחיי הבעל משום דהוי כמו דהתנה דלא תהיה מגורשת עד דלימטי הגט לידה. א"כ היכא דהתנה בפירוש דתהא מגורשת מיד וגם בלשון זכה וכמו בנ"ד אין לנו להחמיר כלל אף לשיטת הרי"ף. ובדרך פלפול יש לי מה לדון בשיטת הרי"ף הרבה רק אין העת גורם להאריך יותר:

לד

סיומא דפסקא כי דעתי מסכמת לדעת כת"ר להתירה לשוק בלא חליצה כי במקום הדחק כמו בנ"ד דהוי חשש עיגון יש לנו לסמוך על כל מה שנתבאר בעז"ה:

ידידם יצחק אלחנן בהרב ר' ישראל איסר זצ"ל החופ"ק נאווהרדאק.

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה