עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן נב · ענף ד
כב
ולפ"ז יש להוכיח בנ"ד כיון דלכתחילה אין מניחין לייבם בזה"ז וכש"כ היכא דיש להיבם אשה דאז יש חשש חר"ג דאף אי נימא דדיעבד לא מפקינן. עכ"ז כיון דלכתחילה אין רשאי ליבמה בודאי זכות הוא לה זכוי הגט כמו ביש לי בנים דמהימן משום דאנן סהדי דודאי תתרצה לקבל הגט כיון דלכתחילה אסורה מחמת הסר ממך עקשות כו' דז"א רק חששא לחומרא בעלמא. מכש"כ בנ"ד דיש חשש גמור דאם אין מכוון למצוה אסור מחשש דיפגע בערוה ואנשים הללו אינן מוחזקים לי"א וחשש חר"ג ג"כ ויש ס"ס להחמיר דודאי לא שייך רחמא ליבם ובודאי זכות הוא לה הגט. וזהו ראיה לשיטת היש"ש הנ"ל. ועיין במהר"ם מרוטנבורג סי' תתס"ו דכתב דר"ג תיקן אף ביבמה שיחלוץ לה אם הוא נשוי אשה. ועיין בסי' קס"ה סעי' א' ובאחרונים שם:
כג
ועוד ראיה מסוטה (דף כ"ה) דאי' שם אלו שב"ד מקנין להן מי שנתחרש או היה חבוש בבית האסורין כו' ואי אמרת רצה לקיימה מקיימה עבדינן מידי דדילמא לא ניחא ליה לבעל ומשנינן סתמא דמלתא כיון דעוברת על דת מינח ניחא ליה. ולקמן שם אי' דאי אמרת בעל שמחל על קנויו קנויו מחול עבדינן מידי דאתי בעל מחיל ליה סתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד ב"ד עכ"ל הגמ'. אלמא אף דרוצה לקיימה מקיימה ואין ב"ד כופין לגרש לאשה עוברת על דת רק דמצוה לגרשה. וחזינן דאמרינן בזה מסתמא ניחא ליה בהאי מצוה. וה"ה בנ"ד דמצות חליצה קודם למצות יבום בזה"ז וכש"כ בנשוי וכמש"כ היש"ש בפ"ד דיבמות דאין מניחין לייבם רק לאיש מוחזק בחסיד וי"א בעיני כל. וגם חשש חר"ג ולכתחילה מצוה לחלוץ וגם בדיעבד יש לעיין. ואף דאין ב"ד כופין בשוטי לחלוץ רק במילי עכ"ז דומה לעוברת על דת דלא כפינן לגרשה רק מצוה לגרשה. וגם לקנאות לאשתו ג"כ אינו רוצה רק מצוה. כמש"כ הרמב"ם דמצות חכמים הוא לקנאות לנשיהו כו' ואמרינן דמינח ניחא ליה ואדם מסכים ע"ד ב"ד שיקנאו לאשתו אף דיש לומר דאוהב את אשתו. וה"ה בנ"ד שייך ג"כ לומר דמחמת המצוה לחלוץ בודאי הסכימה דעתה לדעת הב"ד שהשתדלו לטובתה. ואף אם נדחוק לחלק דשאני התם בעוברת על דת דלכן מינח ניחא ליה משום דמאיסה בעיני' ולא מחמת דמצוה לגרשה. ובאמת זהו דוחק דהא הב"ש בסי' קי"ז ס"ק ח' כתב דאם לא זינתה בעדים אינה מאיסה ליה. וגם אם זינתה בעדים לא ברור כ"כ לומר דמאיסה ליה כדאי' התם. ובדוחק יש לחלק עוד דשאני התם בעוברת ע"ד דגוף הקנוי הוי מצוה. משא"כ בנ"ד דגוף הגירושין לא הוי מצוה עכ"ז כיון דאין הכרעה ברורה לחלק בין הך דסוטה לנ"ד. ובפרט דפשטות הוי דלכן אמרינן דמינח ניחא ליה ואדם מסכים ע"ד הב"ד משום דמצוה לגרשה כנ"ל. א"כ יש מזה סניף להיתירא בנ"ד:
כד
ולכאורה יש להעיר בעיקר האיבעיא דיבמות המזכה גט במקום יבם מהו אי רחמא ליה כו' ולא נפשט האיבעיא ופסקו כל הפוסקים דחולצת משום ספיקא. וקשה דהא עכשיו דפסקו דחולצת ולא מתייבמת. א"כ בודאי הוי זכות לה אם תסכים על הזכוי ואנן סהדי ע"ז כי טוב לה להיות מגורשת ודאי דאל"כ תתקלקל ביותר ותהא קרח מכאן ומכאן ולא שייך רחמא ליה עכשיו דכבר זיכה הגט עבורה דפסקו דמספק אינה מתייבמת לו. ובפרט האידנא אחר חתימת הש"ס דשום אדם אינו יכול להכריע מה דנשאר בש"ס בספק וכמש"כ הש"ך בתקפו כהן כזה גבי תפיסה. וכעין זה כתבו התוס' בגיטין (דף י"ב ע"ב) בד"ה וכי תימא אי בעי זריק לה גיטא כו' א"נ ה"פ אי בעי זריק ליה האדון גיטא ספק קרוב לו וספק קרוב להעבד ויאסר בב"ח ובתרומה וטוב לו להיות משוחרר עכ"ל. וכש"כ בנ"ד דכבר עשה הבעל וזיכה לה הגט ונעשית כבר ספק מגורשת ונאסרת על היבם דודאי טוב לה להיות מגורשת ודאי ובודאי תסכים על מעשה הבעל בהזכוי כשיוודע לה. א"כ קשה אמאי אמרו דהוי ספק מגורשת:
כה
ולכאורה יש לדחוק ולומר הטעם דכיון דיותר טוב היה לה אם לא היה מזכה הגט עבורה מעולם ע"כ לא שייך לומר דמעשה זכוי הגט דיהיה נחשב לזכות. ואפשר דזה הוי כמו כל חובה דאף דנתרצית בעת שנודע לה מ"מ לא מהני וכמש"כ הנימוקי יוסף בשם הריטב"א בשם מורו ס"פ ט"ו ליבמות. והמ"מ פ"ד ה' זכייה והובא בש"ך ח"מ סי' קכ"ג ס"ק ל"ג ע"ש. אבל באמת ז"א משום דזה אינו דומה לכל חובה דאמרו אין חבין שלא בפניו אף בנתרצית בעת שנודע לה משום דעיקר החילוק בין זכות לחובה הוא משום דבזכות הוי אנן סהדי דודאי כשיוודע לו דיתרצה ע"ז משא"כ בחובה דודאי לא יתרצה על מעשהו ולכן כיון דאין הדבר עומד להתרצות ע"כ אף בנתרצה לא אמרינן איגלאי למפרע. וזה אינו שייך רק על ענין דאף דלא נתרצית לא יהיה לה הפסד וריעותא ממעשה החובה שלא בפני' כלל. משא"כ בנ"ד דאם לא תתרצית יהיה לה ריעותא וקלקול גדול דיהיה לה חומרי הצדדין דתאסר להיבם ותצטרך לחליצה. אכן אם תתרצה על הזכוי אז תפטר לגמרי מן החליצה ויש לנו אומדנא דמוכחי דודאי תתרצה ע"ז בעת שיודיעו לה מן זכוי הגט דעשה. א"כ גם זהו בכלל זכין שלא בפניו דהטעם הוא משום אנן סהדי דודאי יתרצה כשיוודע לו. וע"כ אין זה בגדר חשש ברירה ושליח שלא מדעת כמבואר. וה"ה בנ"ד כיון דכבר זיכה לה הגט א"כ אנן סהדי דודאי תתרצה למעשה הזכוי כדי שלא תתקלקל ביותר. א"כ תקשה דהאידנא אחר חתימת הש"ס דכיון דלא איפשיט האיבעיא דפסקינן דאסורה להיבם א"כ ממילא לא שייך רחמא לי' ובודאי תתרצה על מעשהו כדי דתפטר מחליצה וקשה כנ"ל:
כו
והנלע"ד משום דהא קיי"ל בכל זכיות דמזכין לו שלא בפניו. דאם צווח לבסוף בעת שנודע לו דאין זכין בע"כ וכמבואר בב"ב (דף קל"ח) וביו"ד סי' רס"ז גבי ש"ש של עבד דאם צווח העבד בעת שנודע לו הזכוי של הש"ש דלא מהני הזכוי. וכן בקטן דמטבילין אותו דבהגדיל יכול למחות כמבואר בכתובות (דף י"א). א"כ גם ביד האשה למחות בעת שיודיעו לה מן הזכוי ואז ממילא תהיה מותרת להתייבם משום דכיון דמיחתה נתבטל לגמרי מעשה הזכוי והוי כמו דלא זיכו מעולם. ע"כ שפיר יש להסתפק דשמא רחמא לי' והוי חוב לה ואז יש בידה למחות על הזכי' ותהא בידה להתייבם להיבם האהוב לה ובטל הזכוי. או דסניא לי' ומהני מעשה הזכוי והוי גט מעליא ופטורה מחליצה. ומספיקא חולצת ולא מתייבמת וע"כ אינו קשה כלל. משום דבעת הזכוי הוי ספק שמא לא תתרצית על הזכי' בעת שיוודע לה ותמחה אז דזה הוי בידה וע"כ לא שייך בזה לדון להך אנן סהדי כו':
כז
והנה בקונטרס א' כתבתי דבזכות גמור לא מהני מחאתו דימחה בעת שיוודע לו הזכי'. והוא דבסוטה (דף כ"ה) אמרו עוברת ע"ד ורצה הבעל לקיימה מקיימה או לא ופשטו מהא דמקנין למי שנתחרש ונשתטה סתמא דמילתא כיון דעוברת ע"ד מינח ניחא ליה. תו איבעי' להו בעל שמחל על קנויו מחול או לא ופשטו מהא דאלו מקנין להם כו' ואי אמרת רצה הבעל למחול מחול מי עבדינן מלתא דאתי בעל ומחיל כו' עכ"ל הגמ'. ואי נימא דבכל זכות יכול למחות ולבטל את הזכי'. א"כ מקודם דמסיק הש"ס דסתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד הב"ד א"כ אף דנימא דלא מצי למחול על קנויו עכ"ז תקשה כיון דהא דמקנין להם הוי זה בתורת זכות וכדמוכח שם מרש"י ד"ה עבדינן מילתא דדלמא כו'. א"כ כיון דמצי הבעל למחות ולבטל להקנוי שנעשה בתורת זכות תקשה בפשיטות לכל צדדי האיבעי' הזאת דכיון דיכול הבעל למחות ולבטל להזכי' א"כ איך מקנין להם והא איכא זילותא דב"ד וכפי' רש"י שם ולמה לא הקשו זה רק אי נימא דמצי מחיל. וע"כ מוכח דבזכי' גמורה אינו יכול למחות ולבטל להזכי'. והתם הי' פסיקא לחז"ל דזה הוי זכות גמור. ומוכח מסוגיא זו דבזכי' גמורה לא מהני מחאתו. וכן מוכח מהר"נ בקדושין בסוגיא דנערה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דיכול האב למחות משום דלא היה זכות גמור כ"כ. ומשמע מדבריו דהיכא דהיה זכות גמור אינו יכול למחות אף דצווח בעת ששמע להזכי' ומתנה שאני משום דשונא מתנות יחי' וכמש"כ הרשב"ם בב"ב (דף קל"ח) וע"כ הוי קצת חובה התם במתנה ויכול למחות בזכוי המתנה. והא דכתובות (דף י"א) דהגדיל יכול למחות י"ל דזה לא הוי זכות גמור כ"כ משום די"ל דבהפקירא ניחא ליה והוי קצת חובה. ואף שכתבו התוס' בד"ה מטבילין שהוא זכות גמור מ"מ י"ל דהי' ס"ל להש"ס דלא הוי זכות גמור כ"כ. [ובספרי באר יצחק אשר זיכני ה' להוציאו לאורה אחר שכתבתי קונטרס הזה. הארכתי שמה בעז"ה בזה הענין בחלק או"ח סי' ב' ענף ד' ע"ש]: