אור ברסלב

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן נב

סימן נא

ב"ה יום ו' ה' תשרי תרי"ד לפ"ק נאווהרדק

שאלה בשכ"מ שזיכה גט לאשתו קודם מותו בתנאי אם מתי ואם לא מתי כו' לפי שאשתו היא זקוקה לאחיו כשימות וחששו הב"ד דשמא לא ירצו לחלוץ וע"כ זוכה לה גט שלא בפני'. וכ"א מהאחים הוא נשוי. והי' גאוני דורינו נ"ע מדיינים בזה ובקשו ממנו לחוות דעתי בזה:

ענף א

א

תשובה בעז"ה והוא דביבמות (דף קי"ח) איבעי' להו המזכה גט במקום יבם מהו ופסקינן דחולצת ולא מתייבמת. ולכאורה יש להקשות מגיטין (דף י"ג) במשנה האומר תנו גט זה לאשתי וש"ש זה לעבדי לא יתנו לאח"מ. ובתוס' שם ד"ה האומר תנו כו'. אי גרסינן תן גט זה אתי מתניתין כר"מ כו' עכ"ל. וקשה לר"פ דס"ל שם דמתניתין מיירי בשכ"מ א"כ אם גרסינן תן גט זה אמאי לא יתנו לאח"מ דאין לומר דמיירי שלא במקום יבם דא"כ למה צריכה גט דהא מיתה מתירה וע"כ מוכח דכוונתו הי' לפוטרה שלא תזקוק להיבם. וקשה הא בכה"ג הוי זכות. א"כ ממילא איפשיטא הבעיא. וכה"ג הקשה הריטב"א בקידושין (דף ס') וקושיות הריטב"א תרצתי במק"א די"ל דמיירי בעוזב כו' דזוקק ליבום לכמה פוסקים ואינו יורשה וקצרתי. ובאמת יהי' מוכח מזה הקושיא דהך איבעיא דיבמות מיירי בזיכה לה הגט בתנאי אם מתי ואם לא מתי כו' דאל"כ ודאי הוי חובה לה במה שמזכה גט שלא בפני' דשמא לא ימות. ובפרט דהא רוב חולין לחיים ויפסיד לה זכות כל חיובי אישות שיש לה על בעלה וע"כ מיירי בהי' הגט בדרך תנאי אם מתי כו'. וע"כ א"ש הך משנה דגיטין (דף י"ג) דהתם מיירי דלא התנה התנאי הזה וע"כ זה ודאי הוי חובה ולכן לא יתנו לאח"מ. וע"כ עדיין י"ל במזכה גט בתנאי אם מתי כו' דהוי זכות ושפיר איבעיא להו זה וא"ש. ומצאתי בעז"ה בהרדב"ז ח"א סי' ע"ה שכתב בקצרה דהך דהמזכה גט במקום יבם מיירי בהי' הגט בתנאי אם מתי ואם לא מתי דאל"כ הוי חוב לה כו'. ולא הביא ראי' לזה. אכן לפי מש"כ להוכיח כן מגיטין (דף י"ג) ודאי דזהו ראי' נכונה וכן עיקר לדינא:

ב

והנה בנ"ד דזיכה לה הגט בתנאי אם מתי ואם לא מתי א"כ אי נימא דהוי זכות הוי גט מעליא אך כיון דלא איפשיטא הך איבעיא. יש לנו להחמיר לכאורה. אכן לפי דבמדינות שלנו לא נהגו לייבם יש לומר דהוי זכות לה וכמש"כ היש"ש ביבמות ס"פ ט"ו וזה לשונו ולכאורה הי' נראה דהאידנא שאין נוהגין ביבום א"כ בודאי זכות הוא לה. אכן מאחר שכתבתי ביבמות דאם שניהם מכוונים למצוה אין מוחין בידם א"כ אף האידנא איכא למיחש אכן במקומות שנתפשט חר"ג שלא לישא שתי נשים ולא לגרש אשתו בע"כ בוודאי זכות הוא לה דאין סברא לומר שחפצה שתמות אשתו וישאנה אפ"ה לא מלאני לבי להקל לגרשה לכתחילה ע"י אחר. אבל בדיעבד מגורשת. ופטורה מן החליצה כו' עכ"ל היש"ש. ועיקר סברתו להתיר במקומות שנתפשט חר"ג שלא לישא שתי נשים דאזי היקל בדיעבד. א"כ בנ"ד שאחי הבעל כ"א נשוי אשה. בוודאי בדיעבד מגורשת ופטורה מחליצה. אך י"ל דהיש"ש אזיל לשיטתו דהחליט דעתו בפ"ד ליבמות שבמקומות שנתפשט חר"ג שלא לישא שתי נשים והיבם הוא נשוי דכופין לחלוץ. א"כ לא שייך לומר דרחמא ליבם. ושפיר כתב להקל. אבל לדידן דהרמ"א בסי' קס"ה כתב דגם אם היבם הוא נשוי עכ"ז אין כופין לחלוץ כמש"כ הב"ש שם ס"ק א' דבשוטי אין כופין. א"כ אפשר לומר דעכ"ז שייך לומר מרחמא לי' דאפשר יכוונו לשם מצוה. ואף בנשוי יש שני דיעות באה"ע סי' א' אם תיקן ר"ג אף ביבמה שלא לישא שתי נשים או לא. וכיון דאי עבר ונסיב לה לא כייפינן לי' לגרשה אפשר דשייך עדיין החשש דמרחמא לי':

ג

אך מן הסברא נראה כיון דלכתחילה אין מניחין לייבם אף אם שניהם רוצים ביבום כמש"כ הרמ"א בריש סי' קס"ה משום דחיישינן שמא לא יכוונו לשם מצוה. רק באיש מוחזק לכל לחסיד וי"א וכמש"כ היש"ש בפ"ד ביבמות. א"כ אנשים הללו אינן מוחזקין בחסידות כ"כ. ובפרט היכא שהם נשואים. והמהר"ם מלובלין סי' ל"ח העלה בפשיטות באם יש להיבם אשה דאזי בוודאי אין מניחין אותו לייבם וכופין אותו לחלוץ והעיד כן בשם גאון א'. וגם מהב"ש סי' הנ"ל ס"ק י' באמצע הדיבור שכתב ונ"מ לדידן אם שניהם רוצים ליבם וכוונתם ידוע לשם מצוה. אלא שיש לו אשה וא"י ליבם מחמת חר"ג כו' עכ"ל. אלמא דלכתחילה ברור דאין יכול לייבם מחשש חר"ג ג"כ אף אם מכוין לשם מצוה. א"כ ברור דהיכא דיש להיבם אשה דכיון דאין יכול לישא אותה לכתחילה בוודאי. ואף דנימא דאם עבר ונשאה אותה דאין מוציאין ממנו. עכ"ז כיון דלכתחילה אין מייבמים א"כ וודאי זכות הוא לה. וכמש"כ האחרונים באה"ע סי' י"ז סעי' ד' להקל דבזה"ז דלא נהגו ביבום יבמתה נאמנת. וכמש"כ המראות הצובאות שם דבזה"ז דלא נהגו ביבום א"כ יבום הוי חשש רחוק. וע"כ בנ"ד הוי זכות לה:

ד

ונראה להביא ראי' דבזה"ז הוי זכות לה מהא דאיתא בקידושין (דף ס"ד) דהאומר בעת מיתתו יש לי בנים נאמן במיגו דבידו לגרשה. וכן פסק השו"ע בעה"ע סי' קנ"ו. וקשה דהא כוונת הגמ' דבידו לגרשה היינו בע"כ משום דאל"כ איך הוי בידו שמא אינה רוצה בקבלת הגט וכמש"כ המשנה למלך בפ"ג ה' יבום דכתב להסתפק במוציא שם רע דאין בידו לגרשה בע"כ דלא מהימן לומר יש לי בנים ע"ש. א"כ לפ"ז קשה איך מהימן בזה"ז לומר יש לי בנים הא אין לו מיגו דיכול לגרשה בע"כ דהא בזה"ז דיש חר"ג שלא לגרש בע"כ א"כ לא הוי בידו לגרשה. ואף דנימא דחר"ג לא הוי רק מדרבנן. עכ"ז הא בזבחים (דף ל"ד) אי' בתוס' שם ד"ה כל שבידו כו' ענבי' מרובין מעלין דסוכה אין זה בידו כיון דאין ממעטין ביו"ט ע"ש. וז"א אסור רק מדרבנן כמש"כ התוס' בשבת (דף ק"ג) סד"ה לא צריכא דעביד כו'. אלמא דדרבנן ג"כ הוי לאו בידו. ועיין בשבת (דף מ"ג ע"א) גבי טבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו כו' ובתו"י שם. א"כ קשה מאוד דאיך מהימנינן לומר דיש לי בנים הא בזה"ז לא הוי בידו לגרשה מחמת חר"ג. ואין לומר דבאמת האידנא לא מהימן לומר יש לי בנים. דז"א דהא מבואר בכמה תשובות אחרונים דהבעל מהימן לומר יש לי בנים וכן עמא דבר. ובכל בתי דינין נהגו דמהימן לומר יש לי בנים. אך אי נימא דבזה"ז דלא נהגו ביבום רק בחליצה אז שפיר מהימן הבעל במיגו דיגרשה ומסתמא תתרצה לקבל הגט על תנאי אם מתי כדי שלא תפול לפני היבם. [ועי"ש במש"כ המגי' למשנה למלך שם]. ואין לומר דלא תתרצה לקבל הגט משום דרחמא להיבם. דזה אינו דהא בזה"ז דלא נהגו ביבום בוודאי תתרצה לקבל הגט כדי שלא תפול קמי יבם. ובזמן הש"ס דנהגו ביבום. עכ"ז שייך אז המיגו דבידו לגרשה בע"כ. וע"כ המחבר באה"ע סי' קנ"ו דכתב דבעל מהימן לומר יש לי בנים משום דהא לא הביא חר"ג שלא לגרשה בע"כ בסי' קי"ט. אך הרמ"א כתב שם הך חר"ג שלא לגרשה בע"כ ועכ"ז שפיר סתם בסי' קנ"ו דבעל מהימן לומר יש לי בנים משום דכיון דכתב בסי' קס"ה דלכתחילה אין מניחין לייבם. א"כ אז מהימן דיגרשה מרצונה הטוב שבוודאי תתרצה לקבל גיטה משום שלא תפול לפני יבם דלא שייך רחמא לי' במדינתינו שלא נהגו לייבם. א"כ יש מזה ראי' וסניף לשיטת היש"ש להקל בזה"ז ולומר דהוי זכות לה:

ה

ולפמש"כ דכוונת הגמ' דבידו לגרשה היינו בע"כ ניחא דברי הירושלמי בקידושין פ"ג על משנה דהאומר יש לי בנים נאמן דמקשה שם ר' יוחנן הגע עצמך שהי' כהן א"כ אין לו מיגו דבידו לגרשה דשמא יבריא ולא יהי' יכול להחזיר גרושתו. וקשה הא יכול לגרשה על תנאי אם מתי. אע"כ מוכח כשיטת המל"מ הנ"ל. וע"כ אינו יכול לגרשה על תנאי. דהא שיטת הנו"ב דאף בזמן הש"ס דהי' יכול לגרשה בע"כ. עכ"ז ע"י שליח אינו יכול לגרשה בע"כ משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. וקיי"ל דמלתא דלא מצי עביד ע"י שליח לא מצי לעשות תנאי. וע"כ אין ביד הכהן לגרשה בע"כ על תנאי משום דאז התנאי בטל. אך באמת כבר הארכתי בתשובה א' להוכיח דיכול לגרש בע"כ ג"כ ע"י שלוחו. ועוד דאף אי נימא כהנו"ב ג"כ ליתא למש"כ דהא כיון דמרצונה יכול מגרשה ע"י שלוחו. מקרי מצי עביד ע"י שליח. ומה שיש להקשות על ירושלמי הנ"ל דהא יכול לגרשה על תנאי אף בכהן. נראה לי לתרץ משום דהרמב"ן הקשה על הא דאתקין שמואל אם מתי כו' ואם לא מתי כו' דהא קיי"ל אין ברירה וגם שמואל גופי' ס"ל אין ברירה ותירץ היש"ש בב"ק באריכות דשאני דבר העומד להתברר אם יחי' אם ימות דיתברר בוודאי אמרינן יש ברירה ודוקא שני לוגין שאני עתיד להפריש דשמא לא יבא לידי הפרשה וכמו כן לאיזה שתצא בפתח תחילה דשמא לא תצא שום אחת אז אמרינן אין ברירה. אבל דבר העומד להתברר אמרינן יש ברירה וע"ש שהאריך בזה היש"ש וזהו כפי דברי התוס' בגיטין (דף כ"ה ע"ב) ד"ה ר' יהודה כו' ולר' יוחנן מצינו בעירובין (דף ל"ז) דמקשי' מ"ש לכאן ולכאן דאין ברירה מזרח ומערב נמי אין ברירה. וא"ר יוחנן וכבר בא חכם. ולכאורה יש להקשות דמה מקשה הגמ'. הא י"ל דשאני מזרח ומערב דהא פי' רש"י שם דהחכם אין יכול לבוא בשבת רק מרוח א'. רק הספק שמא לא יזוז ממקומו. א"כ הוי דבר העומד להתברר בוודאי דאז אמרינן יש ברירה. וע"כ מוכח דר' יוחנן דמתרץ וכבר בא חכם ס"ל דגם בכה"ג אין ברירה. וע"כ לדידי' לא מהני תנאי אם מתי. וע"כ שפיר מקשה הירושלמי אם הי' כהן אין בידו לגרשה על תנאי דהא מיירי הירושלמי שם אליבי' דר' יוחנן וריו"ח לשיטתו ע"ש. ועיין בשו"ת ושב הכהן סי' כ"ח בסופו. שכתב פי' אחר בירושלמי הנ"ל אך דעתי נוטה כמש"כ. והנני לבאר ביתר ביאור למש"כ להוכיח כן מהא דעירובין. משום דהיש"ש בב"ק פ' ה' בסוגיא דברירה כתב בהך דעירובין (דף ל"ו) דהיכא דהספק הוי רק אם יבא החכם או לא יבא כלל זה מקרי עתיד להתברר אלא היכא דהוי ספק לאיזה צד יבא זה הוי דבר שאין עתיד להתברר ע"ש. ולפ"ז כיון דאריו"ח שם בעירובין וכבר בא חכם. דמשמע דדוקא בבא החכם ממקומו למקום שיהי' יכול המערב להיות שם בזה מתירין. אבל אם עדיין לא נדד החכם ממקומו אף היכא דבה"ש הי' ידוע דלא יהי' יכול החכם לבא לצד מערב רק לצד מזרח דבזה משמע דס"ל לריו"ח להחמיר משום אין ברירה. משום דהוי ספק שמא לא יזוז ממקומו כלל. הרי דאף בדבר העומד להתברר אם ינוד ממקומו לכאן או לא דגם בכה"ג ס"ל לריו"ח אין ברירה ולכן משני וכבר בא חכם בה"ש דאיגלאי מילתא למפרע ואין בזה חשש ברירה כלל. ולכן שפיר הוכחתי:

ענף ב

ו

אך י"ל דמהא דנאמן לומר בזה"ז יש לי בנים. אין להוכיח דבזה"ז זכות הוא לה הגט. משום די"ל דעכשיו ג"כ בידו לגרשה בע"כ. ואף דאסור לגרשה מחמת חר"ג. עכ"ז כיון דאי עבר וגירשה מגורשת כדאי' בסי' קי"ט. ואף להב"ש שכתב שם לומר דגם בדיעבד בזה"ז אם גירשה אינה מגורשת. י"ל דהיינו דוקא לחיובים שמוטל על הבעל לתת לאשתו דקנסוהו דלא מיפטר. משא"כ האשה גופא אפשר דנפטרת מחליצה אף בזרק לה בע"כ דלדידה לא שייך לקנוס. או י"ל דכיון דמה"ת מתגרשת אף בע"כ א"כ אף בזה"ז אם זרק לה בע"כ. מתגרשת מה"ת ועכ"פ אסורה להתייבם. וממילא כיון דלא שייך רחמא ליבם ע"כ בוודאי תתרצה לקבל הגט כדי שלא תזקוק לחליצה. וע"כ מהימן לומר יש לי בנים גם בזה"ז. ואף דלכתחילה אסור לגרשה בע"כ בזה"ז. עכ"ז הא מצינו בקידושין (דף ס"ד) תוס' ד"ה רבי סבר מה לי לשקר כו'. שיש לו מיגו דאי בעי יגרשה בגט ישן. ואף שאסור לגרש בגט ישן. מ"מ כיון דדיעבד מהני חשוב שפיר מיגו עכ"ל התוס'. ואף דמגו לשווי' נפשי' רשיעא לא אמרינן. עכ"ז במה שבידו לעשות אלים טפי ואמרינן אף היכא שהי' משים א"ע רשע. וכמש"כ השעה"מ סברא זו בסוף ה' מכירה. וממש"כ התוס' בקידושין הנ"ל הוא ראי' למש"כ השעה"מ. דאל"כ קשה הא גם באיסורי דרבנן אין אדם משים א"ע רשע. אך בזה יש לעיין עדיין דיש מקום לומר דבאיסורי דרבנן אדם משים א"ע רשע כמו שדיברו מזה כבר הפוסקים:

ז

ובלא"ה מצינו דבידו מהני אף באיסורי דאורייתא. דהא ביבמות (דף צ"ב) אי' דמוכיח מהא דתנן לאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת דמוכח מזה דקדושין אינן תופסין ביבמה. וקשה הא יש לדחות זה משום די"ל דהא בקידושין (דף ס"ב) אמר ר' יוחנן דהכלל הוי דכל מה שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי כו'. ואי' שם בשלמא כולהו לאו בידו כו'. א"כ י"ל דע"כ לאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת משום דלא הוי בידו לקדשה עכשיו דהא אף אם קידושין תופסין ביבמה לשוק עכ"ז חייב מלקות וכמש"כ התוס' ביבמות (דף מ"ט) ד"ה אי כרב כו' בסה"ד שכתבו ותהי' אורחי'. דקרא ולאשמועינן דלקי אקידושין או לקידושי דלא תפסי כו' עכ"ל. אלמא דאף מה שאסור מה"ת ג"כ מקרי בידו. וביותר מוכח שם בקידושין (דף ס"ב ע"ב) בגמ' שם דפריך אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחררך ה"נ דהוי קידושין הואיל בידו לשחררה כפי' רש"י שם. וקשה הא המשחרר עבדו עובר בעשה ואף שיש גווני דמותר לשחרר. עכ"ז לא הוי בידו כ"כ אלמא דאף מה דאסור מה"ת מקרי ג"כ בידו. וע"כ שאני הא דסוכה דענביו מרובין מעליו דלגבי' הכשר מצוה שאני דכיון דאין בידו מחמת איסור א"כ נדחה ממצותו. משא"כ בשארי מילי. ועכ"פ אין לבנות יסוד על מה שבזה"ז נאמן לומר יש לי בנים דאין זה מוכרע די"ל דעדיין מקרי בידו לגרשה:

ח

ועוד נלע"ד לומר דע"כ מהימן בזה"ז לומר יש לי בנים משום דאף בזמן הש"ס נראה לי דכוונת הגמ' דבידו לגרשה היינו מרצונה שבוודאי תתרצה כדי שלא תפול קמי יבם דהא בגיטין (דף י"ז) בתוס' ד"ה מפני מה תיקנו כו' שכתבו באה"ד דבעל שאמר גירשתי את אשתי לא מצינו דיהא נאמן כשאשתו מכחשתו כו' עכ"ל ותוס' מיירי התם לענין אי נאמן להפטר א"ע ממזונות שחייב לה. וקשה מפני מה לא יהא נאמן במיגו וכמו כל מיגו דמהימן אף דבע"ד מכחישו וכש"כ מה שבידו לעשות וכמש"כ הר"נ בקידושין בסוגי' דאומר יש לי בנים דנאמן דכתב הר"נ שם דזה עדיף מכל מיגו דע"כ אף במקום חזקה מהימן. וקשה כנ"ל. וע"כ מוכח מזה דבידו לגרשה דאמרינן הכוונה הוא דבידו לגרשה מרצונה וכמו שיבואר לקמן. א"כ דוקא באם היא מודית שנתגרשה אז יש לו מיגו דיגרשה מרצונה משום דבודאי תתרצה לקבל הגט עכשיו שהיא מודית שמגורשת ממנו. וע"כ במכחשת אין לו מיגו דיגרשה מרצונה. ואף דבידו לגרשה בע"כ עכ"ז הא אי' בגיטין (דף י"ב ע"ב) גבי עבד בגמ' שם דוכי תימא אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה שביק ליה וערק ואזיל לעלמא כו'. והמהרש"א שם כתב דג"כ גבי אשה שייך לומר כן דאין בידו לגרשה ולזרוק לה גט בע"כ משום דיכולה להמציא א"ע לברוח ממנו דמ"ש מעבד. וגם המהרש"ל והמהר"ם שי"ף שם כתבו דגם גבי אשה שייך לומר כן אך כתבו שם סברא דגבי ענין דהתם לא מהני הסברא דיזרוק לה בע"כ אך בעיקר הסברא דאי בעיא מציא ערקת בודאי שייך ג"כ גבי אשה וכמש"כ המהרש"א שם. וע"כ כיון דאין בידו לגרשה בע"כ משום דיכולה לברוח ממנו. בע"כ כוונת הגמ' דבידו לגרשה היינו מרצונה שבודאי תתרצה לקבל הגט כדי שלא תפול קמי יבם וכמו שיבואר לקמן. וע"כ באשתו מכחישתו אינו מהימן במיגו דבידו לגרשה. ומוכח מזה שפיר דלא כהמל"מ דהחליט דכוונת הגמ' דבידו לגרשה בע"כ:

ט

אך מקדושין (דף ס"ב ע"ב) דאי' שם אלא הא דא"ר אושעי' הנותן פרוטה לאשתו וא"ל הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך אינה מקודשת ה"נ לריו"ח הוי קדושין נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה כו'. וקשה דהא אין בידו לגרשה בע"כ. ולמה ליה לתרץ נהי דבידו לגרשה הו"ל לתרץ בקצרה דאין בידו לגרשה בע"כ. וי"ל דאף דלא מצי לגרשה בע"כ ולזרוק קרוב לה משום דמצית לברוח עכ"ז הא יכול לזרוק הגט לחצרה. אך ז"א דהא קיי"ל בב"מ (דף י"א) דחצר שאינה עומדת בצדו לא הוי רק מדין שליחות ואין חבין שלא בפני' ויכולה לברוח ואזי לא קנה חצרה כשאינה עומדת בצדו. אבל ז"א רק לעולא דס"ל בגיטין (דף ע"ז) דהוא שעומדת בצד ביתה. אבל לר' אושעיא דס"ל התם דאף אם היא בטבריא וחצרה בציפורי עכ"ז מגורשת משום דס"ל דחצר מהני מדין יד אף שאינה עומדת בצדו. א"כ אכתי ביד הבעל לגרשה בע"כ היינו לזרוק הגט לחצרה ואף שתברח עכ"ז מתגרשת מדין יד. וע"כ משני הגמ' נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה כדי שיספיק החילוק לכ"ע. וכמש"כ לפי מה דמשמע מרש"י שם בקדושין בד"ה תפשוט דבעי כו' דגרס התם בגמ' ר' אושעיא. ור' אושעיא גופא ס"ל בגיטין שם דאף אינה עומדת בצד חצירה ג"כ מתגרשת. ע"כ מתרץ הגמ' דאין בידו לקדשה. ועיין ביבמות (דף י"ט) ובעירובין (דף ס"ח) בתוס' שם:

י

אך אכתי קשה דהא מצית להפקירו להחצר וכמש"כ התוס' בגיטין (דף כ"א ע"א) ד"ה ואבע"א שליחות כו' בשם ר' יצחק דיכולה להפקירו להחצר כו' ע"ש. אך יש לומר דעכ"ז נפ"מ בקטנה דאין בה דעת להפקיר דהפקר קטנה אין מועיל כלל. ובאמת צ"ע על התוס' הנ"ל דהא עדיין משכחת בחצר של קטנה דאינה יכולה להפקירו ואף דהפקר מדין נדר עכ"ז בעינן בנדרים מופלא סמוך לאיש. וקטנה יש לה חצר כמבואר בב"מ (דף י"א). וצ"ע כעת [ובעיקר קושיות התוס' דגיטין שם דהקשו דהא משכחת בחצירה בעל כרחה כו'. י"ל דהא יכולה לברוח ולא תהי' עומדת בצידה וכמבואר בגיטין (דף ע"ז) דבעינן שתהא עומדת בצידה וכדקיי"ל. משא"כ באב המקבל גט לבתו דאין לה שום עצה לבטל למעשה אבי' במה שמקבל גט עבורה וזה דקאמרי שכן אב מקבל גט לבתו בע"כ ומתורץ קושייתם]. א"כ י"ל דנפ"מ בתירוץ הגמ' דמתרץ בקדושין (דף ס"ב) שם נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה בתמיה. להיכא דאמר להאב של בתו הקטנה שקידשה כבר. ואותו הבעל אמר לאבי' שתתקדש לי בתך לאחר שאגרשנה דאף שבידו לגרשה אם יזרוק לחצרה ולשיטות הסוברים דגם קטנה מתגרשת בהגט שנותן לה אף דיש לה אב וכמש"כ התוס' בקדושין (דף מ"ג) ובגיטין (דף ס"ד) ובאה"ע סי' קמ"א סעיף ד' בשם י"א ע"ש. ואם יזרוק לחצרה תהיה מתגרשת ואינה יכולה להפקירו. כן אף שלא תהיה עומדת בצידה לשיטת ר' אושעיא דגיטין (דף ע"ז). והסוגיא דקדושין שם מיירי אליבא דר' אושעיא דאמר הנותן פרוטה לאשתו וא"ל האמ"ל לאחר שאגרשך כו' ע"ש. וזה שאמרו נהי דבידו לגרשה דמשכחת כגון באופן הזה עכ"ז הא אין בידו לקדשה. גם יש לדון דלפי מש"כ המל"מ פ"ד ה' אישות ה' ז' דמצי לקדש לקטנה שתתקדש לו לאחר שתתגדל כו' דלפ"ז משכחת בפשיטות שפיר לומר כנ"ל וקצרתי. ואחר כותבי כ"ז כעת שהגיע לידי ש"ס עם גליון הש"ס של רע"א זצ"ל וראיתי שם בגיטין (דף כ"א) הנ"ל שהקשה ג"כ כנ"ל:

יא

והנני לבאר זה ביתר ביאור דאין לומר בהך דקדושין דאמרו נהי דבידו לגרשה. דהכוונה הוא דיגרשה מרצונה. דז"א דא"כ אמאי אמרו שם בידו לקדשה בתמיה הא ביד שניהם להתרצות על הקדושין. ובאמת כבר הקשה הרשב"א בחי' לקדושין שם במה דאמרו דזה מקרי אין בידו לקדשה דהקשה הא ביד שניהם להתרצות על הקדושין ותירץ בתי' א' דכיון דאין זה בידו בלבד ע"כ מקרי זה אין בידו ע"ש. ולכן הוכרחתי לבאר זה כמש"כ. ולכאורה יש לדון כן במה דאמרו שם בקדושין (דף ס"ב) אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר האמ"ל לאחר שאשתחררך ה"נ דהוי קדושין משום דהוי בידו לשחררה ולקדשה הכי השתא התם מעיקרא בהמה כו' ולכאורה י"ל דהא אין זה בידו לשחררה דשמא ערקת כנ"ל. אך באמת אין זה קשה כלל דהא שם דמהדרי אחר סברא אחרת. דהתם מעיקרא בהמה כו' ולא אמרו כפי דמסיק הגמ' שם לבסוף דאין בידו לקדשה וכמש"כ התוס' והרשב"א שם באמת דה"מ לעיל לומר ג"כ דבידו לשחררה ואין בידו לקדשה. וע"כ מוכח דלעיל הי' ס"ל להגמ' דמה דהוי ביד שניהם מקרי זה בידו וכקושיות הרשב"א שם כנ"ל. וע"כ אמרו סברא אחרת דמעיקרא בהמה כו' משום דלולי זה הי' מקרי בידו לשחררה ולקדשה כיון דהוי ביד האדון והשפחה עצמם. משא"כ במסקנת הש"ס דמסיק נהי דבידו לגרשה אבל אין בידו לקדשה. דס"ל להגמ' דמה דבעי דעת שני' אין זה מקרי בידו וכתירוץ הרשב"א שם בתי' קמא. ע"כ שפיר העירותי דאיך אמרו דבידו לגרשה הא מצית ערקת כו'. א"כ אין בידו לגרשה בע"כ. וע"ז הוכרחתי לבאר כנ"ל בארוכה:

יב

וזולת כל זה יש לומר דלפי מה דקיי"ל דזכות לעבד שיוצא לחרות וזכין לעבד ע"י אחר ע"כ י"ל דשפיר מקרי בידו לשחררה. דהא מצי לזכות גט שחרור ע"י אחר. ואף דקיי"ל דבע"כ אין זכין לעבד או במוחה לאחר שנודע לו וכמבואר ביו"ד ה' עבדים ודלא כהרשב"א בחי' לקדושין. מ"מ כיון דלא בעינן בפניו כלל. ע"כ אפשר דזה מקרי בידו. אך באמת זה אינו. והעיקר כמש"כ לעיל. ואף דלשיטת איזה פוסקים יש להעיר במש"כ לעיל. עכ"ז אתי שפיר משום דהא לתירוץ השני של הרשב"א בחי' לקדושין (דף ס"ב) הנ"ל אין הכרח כלל לעיקר קושייתו משום דהא י"ל בקצרה דכיון דהוי ביד שניהם ע"כ מקרי בידו. וע"כ י"ל דיסברו כפי תי' השני של הרשב"א. וכל מה שכתבתי הוא הכל לפי תירוץ הראשון של הרשב"א וכנ"ל וע"כ אתי שפיר לכל מה שנתבאר ב"ה. ויש לי עוד להאריך בזה וקצרתי. וידעתי מה דיש לומר בעיקר ראייתי מן גיטין (דף י"ב) והתוס' שם דבאשה שייך לומר ג"כ ערקת ואזלת. דיש לחלק דדוקא התם דמיירי במזכה גט שלא בפני העבד אמרו בזה להסברא דיכול לברוח. משא"כ היכא דאמר גרשתי אשתי בפני האשה דאז לא שייך לומר ערקת ואזלת דהא אז באותו העת דהיא עומדת לפניו יש לו אז מיגו ובידו לגרשה אז כן יש לחלק אבל באמת ז"א ברור. וע"כ העיקר כמש"כ בארוכה. וידעתי מה די"ל עוד גם במש"כ דיכול לזרוק לחצרה. דהא כיון דבעינן שיהי' חצר המשתמר לדעתה וכדאמר ר' אושעיא בגיטין (דף ע"ז) שם א"כ הא בידה שלא יהי' חצר המשתמר ואז לא יועיל לכ"ע. אך זה יש לדחות דהא משכחת גווני דלא יהי' זה בידה. וע"כ אמרו נהי דבידו לגרשה אבל אין בידו לקדשה כדי דיהי' נפ"מ אף לאיזה גווני בעולם דלא יהי' חלין הקדושין כלל וקצרתי:

ענף ג

יג

נחזור לענינינו דמוכח מן התוס' גיטין (דף י"ז) הנ"ל במה שכתבו דאפילו מכאן ולהבא לא מצינו שיהא נאמן כשאשתו מכחישתו. דס"ל דלא דיינינן לומר בידו לגרשה בע"כ רק בידו לגרשה מרצונה שתתרצה לקבל גיטה מן הסתם כנ"ל. וידעתי מה דיש לדון בכל זה ע"פ דברי הנתיבות בכללי מיגו ס"ק י"א שכתב דהך בידו לגרשה לא הוי מן דין מיגו רק כמו באיסורין דמהימן לפי שהי' בידו כבר ע"ש. ולפ"ז א"ש פשט סברת התוס' דלכן אינו נאמן כשאשתו מכחישתו. משום דהא גם באיסורין דנאמן ע"א דהיכא דהוי הכחשת הבע"ד אינו נאמן הע"א. אבל לענ"ד אינו כן דהא דבר בערוה באיתחזק איסור דא"א הדין נותן דאם לא הוי בידו ממש אינו נאמן. וכמו שראיתי כן בשב שמעתתא שמעתא ו' פ"א שכתב להוכיח כן מהא דאינו נאמן הבעל למפרע כו' ע"ש. וכתב דלא כהנתיבות אלא דזהו משום מיגו ממש דמהני גם גבי ממון. ולכן שפיר כתבתי להוכיח כן מן התוס' גיטין הזה. ולפי מש"כ דהא דמהימן לומר יש לי בנים לפוטרה מן היבם משום בידו לגרשה דזהו משום דמן הסתם תתרצה לקבל הגט דהוי זכותה כדי דלא תפול קמי יבם. יש ליישב עפ"ז למה דאי' בירושלמי קדושין פ"ג ה' ח' על מתני' דהאומר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן. דר' יוחנן אמר דאינו נאמן לומר יש לי בנים ופי' שם דס"ל דמשנה דשם מיירי בלא מוחזק באחי אבל במוחזק באחי אינו נאמן. ויש להקשות ע"ז דהא בב"ב (דף קל"ד) על משנה דהאומר זה בני נאמן אמרו בגמ' שם דהא תנינא בקדושין דיש לי בנים נאמן לפוטרה מן היבם. ומשנינן התם דלא מוחזק לן באח הכא אע"ג דמוחזק לן באח עכ"ל הגמ'. ולפ"ז תקשה כן על ריו"ח דבירושלמי. וכן ראיתי בספר מקור מים חיים ח"ב סי' ג' שהקשה כן על הירושלמי הזה:

יד

אכן לפי מה שכתבתי א"ש לפי מה שנתבאר דהך דנאמן לומר יש לי בנים לפוטרה מן היבם משום בידו לגרשה דזהו דמן הסתם תתרצה לקבל הגט כדי שלא תזקק ליבם וזהו זכות לה. אך עדיין יש לומר דלא תתרצה לקבל הגט דהא רוב חולין לחיים ושמא לא ימות וטב למיתב טן דו וכמש"כ לעיל. אך י"ל דיכול לגרשה ע"י תנאי אם מתי כו' וכמש"כ לעיל. אבל לר' יוחנן דס"ל אין ברירה ואף בדבר העומד להתברר וכמש"כ לעיל להוכיח כן מהך דעירובין (דף ל"ו). [ועיין בגיטין (דף כ"ה) וביצה (דף ל"ז) ובשא"ד מזה וקצרתי]. א"כ אינו יכול לגרשה בתנאי אליבא דריו"ח. א"כ שייך לומר טב למיתב טן דו ולא תרצה לקבל גיטה. וע"כ א"ר יוחנן דאינו נאמן לומר יש לי בנים משום דלדידיה לא שייך הך דבידו לגרשה. וא"ש דברי הירושלמי בשם ר' יוחנן כנ"ל:

טו

וגם י"ל דאף אי נימא דהך בידו לגרשה הוי הכוונה דיגרשה בע"כ וכמש"כ המל"מ. עכ"ז יש ג"כ מקום לתרץ קושיות המקור מים חיים הנ"ל ע"פ מש"כ משום דיש לומר דאפשר לא ירצה לגרשה דיחוש דשמא אחר שיגרשנה לא תרצה להנשא לו שנית. אך י"ל דיכול לגרשה על תנאי אם מתי. אבל לריו"ח דס"ל אין ברירה א"כ אין לו מיגו הנ"ל. דלא ירצה לגרשה דיחוש שמא לא תרצה להנשא לו אחר הגירושין. והמשנה דס"ל יש לי בנים נאמן אזלא לשיטתיה דס"ל בגיטין (דף ע"ב) דיכול לגרשה על תנאי מהיום אם מתי כמבואר שם. וזה כוונת הירושלמי דמסיק שם דהגע עצמך שהיה כהן. הכוונה שהוכיחו דע"כ הכוונה דבידו לגרשה על תנאי. דאל"כ כהן איך מהימן. וע"כ מוכח דכוונת המשנה דיש לי בנים נאמן משום דבידו לגרשה על תנאי. וכיון דעל תנאי הוא א"כ לא מהימן אף ישראל דיחוש שמא לא תתרצה להנשא לו כיון דאין ברירה ולא מהני תנאי. וכוונת הירושלמי להוכיח דע"כ המשנה דתניא דיש לי בנים נאמן דמשמע דאף בכהן. דע"כ משום דס"ל דיכול לגרשה על תנאי וכשיטת המשנה בגיטין. אבל לר' יוחנן דס"ל אין ברירה אין בידו לגרשה על תנאי. וע"כ לא מהימן לומר יש לי בנים. ומתורץ שפיר קושיות המקור מים חיים הנ"ל:

טז

ועכשיו שנתבאר דכוונת הגמ' דמהימן לומר יש לי בנים דבידו לגרשה שבודאי תתרצה לקבל הגט כדי שלא תפול קמי יבם. א"כ יש להקשות דאיך אמרינן דבודאי תתרצה. הא יש לומר דלמא לא תרצה לקבל הגט דרחמא ליבם וכדאמרינן ביבמות (דף קט"ו) דחוב הוא לה לקבל הגט במקום יבם. אך לשיטת הרשב"א דהובא במ"מ להרמב"ם פ"ג ה' חליצה ה' ה' דכתב דלכן בבעל לא שייך דיקא ומינסבא משום דסומכת על בעלה לגמרי דלא חשדתו למשקר. י"ל דלכן מהימן במיגו דבידו לגרשה משום דעכשיו דאומר יש לי בנים ואסורה להיבם זכות הוא לה דסומכת דבעלה לא ישקר וע"כ בודאי זכות הוא לה. אבל לשיטת הראב"ד שם דלא ס"ל סברת הרשב"א הנ"ל. וכן הרמב"ן לא ס"ל סברת הרשב"א הנ"ל. אך תי' דזה לא מקרי עביד לגלויי והובא דבריהם בחמדת שלמה סי' ט"ו שהאריך בשיטתם ע"ש. א"כ קשה דהא י"ל דרחמא ליבם ורוצית להנשא ליבם כיון דלא מהימן לומר יש לי בנים לאסרה דאין נאמן רק במיגו דיגרשה. וכיון דלא תרצה לקבל הגט לא יוכל לאסרה על היבם:

יז

ויש לתרץ דלפי מה דאי' בכתובות (דף כ"ג) בע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה דלכתחילה לא תנשא. ואף בע"א המכחישו ואומר דלא נתקדשה כלל ג"כ שיטת הרבה פוסקים היינו הרמב"ן והראב"ד והרשב"א וש"פ דלכתחילה לא תנשא והובא שיטתם בב"ש סי' מ"ז ס"ק ה'. ובסי' מ"ב בב"ש ס"ק ז'. ואף דאין דבר בערוה פחות משנים. עכ"ז לכתחילה לא תנשא דמשום חומרא דעריות החמירו משום הסר ממך עקשות פה. ועיין בשעה"מ פ"ט ה' אישות שהעלה דאף דבאיסורין לא מחמירין אף לכתחילה כשע"א מכחישו. עכ"ז בא"א החמירו דלכתחילה לא תנשא. א"כ י"ל דה"ה באומר יש לי בנים דאף אי נימא דאינו נאמן עכ"ז לכתחילה ודאי אסורה להנשא ליבם משום הסר ממך עקשות פה. וגם גבי איסורים ס"ל להראב"ד והרשב"א דע"א מהימן לאסור כמש"כ הש"ך בסי' קכ"ז ס"ק ט"ז. ואף קרוב מהימן באיסורים מכש"כ דבערוה החמירו ג"כ לחוש לכתחילה אף בקרוב מעיד עלי'. מכש"כ משני עדים המכחישים זא"ז דבאיסורים לא החמירו. ועכ"ז בערוה חששו לכתחילה וכמש"כ השעה"מ כנ"ל. כש"כ בהך גוונא דבאיסורים החמירו כש"כ דלכתחילה מחמירים בערוה ובודאי ג"כ גבי איסור אשת אח החמירו לחוש לכתחילה דהא הבית מאיר בסי' מ"ב כתב דמשום מעלת יוחסין החמירו דלא תנשא לכתחילה. וע"כ גם כן באשת אח חוששין לכתחילה דהא הוי הוולד ממזר. דלכתחילה לא תנשא דשייך ג"כ משום מעלת יוחסין:

יח

והא דאה"ע סי' קנ"ז סעי' ו' בבא א' ואמר אני אחיו דאף דע"א מעיד אינו נאמן ומשמע אף לכתחילה. י"ל דלא החמירו לכתחילה רק משום מעלת יוחסין היכא דיש חשש ממזר. וביבמה לשוק אין חשש ממזר כדאי' באה"ע סי' קנ"ט סעי' ב'. וכיון דלכתחילה אינה יכולה להתייבם באומר יש לי בנים. ע"כ הוי זכות לה זכוי הגט ושפיר מהימנינן ליה יש לי בנים במיגו דיגרשה ג"כ דאז בודאי תתרצה על קבלת הגט דלא שייך בזה רחמא ליבם כיון דלכתחילה לא תנשא להיבם. ואף דבדיעבד אם ניסת לא תצא עכ"ז לא חיישינן דלמא לא תתרצה לקבל הגט ותסיק אדעתא דתנשא לו דאז בדיעבד לא תצא דכיון דלכתחילה אסורה אז זכות הוא לה קבלת הגט:

יט

ולכן לא חלקו הפוסקים בין אם האשה רחוקה מהבעל בעת מיתתו שאז אין בידו לזרוק לה הגט. משום דכיון דלכתחילה לא תנשא אז הוי זכות לה ויכול לזכות לה הגט ע"י אחר. ובודאי אין סברא לחלק דאם הבעל רחוק ממנה דאינו נאמן לומר יש לי בנים דא"כ בב"ב (דף קל"ג) דמקשה שם בגמ' ר' יוחנן על ר' יוחנן. ומתרץ כאן למפרע כאן להבא. והתוס' הקשו שם דמאי קמ"ל ונשארו בתימא. יותר ה"ל לתרץ דמיירי ברחוק ממנה דאז אין בידו לזרוק לה הגט בע"כ. אך זה אינו ראיה די"ל באומר גרשתי את אשתי דמן הסתם מיירי דהיא מודית דהא הוי לה למידע אם קיבלה הגט או לא. א"כ אז יכול לזכות לה גיטה ע"י אחר דהוי אז זכות לה כיון דרוצית בגירושין. אך בלא"ה אין סברא לחלק בין רחוק מהבעל או לא וכסתימת אחרונים ולפמש"כ שפיר אין לחלק. ועיין בקידושין (דף ס"ד ע"ב) בתוס' ד"ה ר' סבר כו' שכתבו בסה"ד דבשעת מיתה לא שייך לפטור בגט כו' והובא בב"ש סי' קנ"ו ס"ק י' וקצרתי:

כ

וכה"ג מצינו בשבועות ר"פ כל הנשבעין דשכיר נשבע ונוטל דלא שנו אלא ששכרו בעדים אבל אם לא שכרו בעדים מיגו דיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. ואף דצריך לשלם לו כדין יורד שלא ברשות עכ"ז כוונת הגמ' דיכול לומר לא שכרתיך ופרעתי דכיון דלא שכרו ליכא אז תקנת שכיר משום כדי חייו וכמש"כ הקצה"ח בסי' פ"ט. וה"ה ביש לי בנים דמהימן במיגו דיגרשה ויאמר יש לי בנים דאז הוי זכות לה ובודאי תתרצה לקבל גיטה:

כא

ובאומר אין לי אחים דג"כ מהימן במיגו דבידו לגרשה. יש לומר דאומר אין לי אחים בודאי מיירי בלא נודע לנו היכן האחים ואז לא שייך לומר רחמא לי' כיון דלא נודע לה מקום של האחים איה הם. וכמש"כ הרדב"ז סי' ע"ה דאם לא נודע מקום האח הוי זכותה ומזה הוי ראיה לסברת הרדב"ז הנ"ל. גם י"ל דהא יש לו מיגו דיאמר גרשתי את אשתי ואז תהא אסורה לכתחילה להיבם ואף שהיא תכחישנו עכ"ז הא שיטת כמה פוסקים דגם בע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה דלא תנשא לכתחילה משום דהיא אינה יודעת. א"כ היבם בעצמו דאינו יודע אם נתגרשה אסור לו לכתחילה לייבם מחמת אמירת הבעל ואז אם יגרשה זכות הוא לה לא שייך לומר רחמא ליבם כיון דאסורה לכתחילה לו. ולהפוסקים דס"ל דע"א המכחיש לע"א דתנשא לכתחילה כמבואר שם באה"ע י"ל דסברי בזה כשיטת הרשב"א המובא לעיל דעל בעלה סומכת דלא ישקר כנ"ל. ואחר כותבי כ"ז הגיע לי משניות עם פי' תפארת ישראל בחי' לאה"ע סי' קנ"ו שכתב בקצרה דבזה"ז אינו נאמן לומר יש לי בנים כו'. אכן לפי מש"כ אינו כן וכפי שנראה מהאחרונים:

ענף ד

כב

ולפ"ז יש להוכיח בנ"ד כיון דלכתחילה אין מניחין לייבם בזה"ז וכש"כ היכא דיש להיבם אשה דאז יש חשש חר"ג דאף אי נימא דדיעבד לא מפקינן. עכ"ז כיון דלכתחילה אין רשאי ליבמה בודאי זכות הוא לה זכוי הגט כמו ביש לי בנים דמהימן משום דאנן סהדי דודאי תתרצה לקבל הגט כיון דלכתחילה אסורה מחמת הסר ממך עקשות כו' דז"א רק חששא לחומרא בעלמא. מכש"כ בנ"ד דיש חשש גמור דאם אין מכוון למצוה אסור מחשש דיפגע בערוה ואנשים הללו אינן מוחזקים לי"א וחשש חר"ג ג"כ ויש ס"ס להחמיר דודאי לא שייך רחמא ליבם ובודאי זכות הוא לה הגט. וזהו ראיה לשיטת היש"ש הנ"ל. ועיין במהר"ם מרוטנבורג סי' תתס"ו דכתב דר"ג תיקן אף ביבמה שיחלוץ לה אם הוא נשוי אשה. ועיין בסי' קס"ה סעי' א' ובאחרונים שם:

כג

ועוד ראיה מסוטה (דף כ"ה) דאי' שם אלו שב"ד מקנין להן מי שנתחרש או היה חבוש בבית האסורין כו' ואי אמרת רצה לקיימה מקיימה עבדינן מידי דדילמא לא ניחא ליה לבעל ומשנינן סתמא דמלתא כיון דעוברת על דת מינח ניחא ליה. ולקמן שם אי' דאי אמרת בעל שמחל על קנויו קנויו מחול עבדינן מידי דאתי בעל מחיל ליה סתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד ב"ד עכ"ל הגמ'. אלמא אף דרוצה לקיימה מקיימה ואין ב"ד כופין לגרש לאשה עוברת על דת רק דמצוה לגרשה. וחזינן דאמרינן בזה מסתמא ניחא ליה בהאי מצוה. וה"ה בנ"ד דמצות חליצה קודם למצות יבום בזה"ז וכש"כ בנשוי וכמש"כ היש"ש בפ"ד דיבמות דאין מניחין לייבם רק לאיש מוחזק בחסיד וי"א בעיני כל. וגם חשש חר"ג ולכתחילה מצוה לחלוץ וגם בדיעבד יש לעיין. ואף דאין ב"ד כופין בשוטי לחלוץ רק במילי עכ"ז דומה לעוברת על דת דלא כפינן לגרשה רק מצוה לגרשה. וגם לקנאות לאשתו ג"כ אינו רוצה רק מצוה. כמש"כ הרמב"ם דמצות חכמים הוא לקנאות לנשיהו כו' ואמרינן דמינח ניחא ליה ואדם מסכים ע"ד ב"ד שיקנאו לאשתו אף דיש לומר דאוהב את אשתו. וה"ה בנ"ד שייך ג"כ לומר דמחמת המצוה לחלוץ בודאי הסכימה דעתה לדעת הב"ד שהשתדלו לטובתה. ואף אם נדחוק לחלק דשאני התם בעוברת על דת דלכן מינח ניחא ליה משום דמאיסה בעיני' ולא מחמת דמצוה לגרשה. ובאמת זהו דוחק דהא הב"ש בסי' קי"ז ס"ק ח' כתב דאם לא זינתה בעדים אינה מאיסה ליה. וגם אם זינתה בעדים לא ברור כ"כ לומר דמאיסה ליה כדאי' התם. ובדוחק יש לחלק עוד דשאני התם בעוברת ע"ד דגוף הקנוי הוי מצוה. משא"כ בנ"ד דגוף הגירושין לא הוי מצוה עכ"ז כיון דאין הכרעה ברורה לחלק בין הך דסוטה לנ"ד. ובפרט דפשטות הוי דלכן אמרינן דמינח ניחא ליה ואדם מסכים ע"ד הב"ד משום דמצוה לגרשה כנ"ל. א"כ יש מזה סניף להיתירא בנ"ד:

כד

ולכאורה יש להעיר בעיקר האיבעיא דיבמות המזכה גט במקום יבם מהו אי רחמא ליה כו' ולא נפשט האיבעיא ופסקו כל הפוסקים דחולצת משום ספיקא. וקשה דהא עכשיו דפסקו דחולצת ולא מתייבמת. א"כ בודאי הוי זכות לה אם תסכים על הזכוי ואנן סהדי ע"ז כי טוב לה להיות מגורשת ודאי דאל"כ תתקלקל ביותר ותהא קרח מכאן ומכאן ולא שייך רחמא ליה עכשיו דכבר זיכה הגט עבורה דפסקו דמספק אינה מתייבמת לו. ובפרט האידנא אחר חתימת הש"ס דשום אדם אינו יכול להכריע מה דנשאר בש"ס בספק וכמש"כ הש"ך בתקפו כהן כזה גבי תפיסה. וכעין זה כתבו התוס' בגיטין (דף י"ב ע"ב) בד"ה וכי תימא אי בעי זריק לה גיטא כו' א"נ ה"פ אי בעי זריק ליה האדון גיטא ספק קרוב לו וספק קרוב להעבד ויאסר בב"ח ובתרומה וטוב לו להיות משוחרר עכ"ל. וכש"כ בנ"ד דכבר עשה הבעל וזיכה לה הגט ונעשית כבר ספק מגורשת ונאסרת על היבם דודאי טוב לה להיות מגורשת ודאי ובודאי תסכים על מעשה הבעל בהזכוי כשיוודע לה. א"כ קשה אמאי אמרו דהוי ספק מגורשת:

כה

ולכאורה יש לדחוק ולומר הטעם דכיון דיותר טוב היה לה אם לא היה מזכה הגט עבורה מעולם ע"כ לא שייך לומר דמעשה זכוי הגט דיהיה נחשב לזכות. ואפשר דזה הוי כמו כל חובה דאף דנתרצית בעת שנודע לה מ"מ לא מהני וכמש"כ הנימוקי יוסף בשם הריטב"א בשם מורו ס"פ ט"ו ליבמות. והמ"מ פ"ד ה' זכייה והובא בש"ך ח"מ סי' קכ"ג ס"ק ל"ג ע"ש. אבל באמת ז"א משום דזה אינו דומה לכל חובה דאמרו אין חבין שלא בפניו אף בנתרצית בעת שנודע לה משום דעיקר החילוק בין זכות לחובה הוא משום דבזכות הוי אנן סהדי דודאי כשיוודע לו דיתרצה ע"ז משא"כ בחובה דודאי לא יתרצה על מעשהו ולכן כיון דאין הדבר עומד להתרצות ע"כ אף בנתרצה לא אמרינן איגלאי למפרע. וזה אינו שייך רק על ענין דאף דלא נתרצית לא יהיה לה הפסד וריעותא ממעשה החובה שלא בפני' כלל. משא"כ בנ"ד דאם לא תתרצית יהיה לה ריעותא וקלקול גדול דיהיה לה חומרי הצדדין דתאסר להיבם ותצטרך לחליצה. אכן אם תתרצה על הזכוי אז תפטר לגמרי מן החליצה ויש לנו אומדנא דמוכחי דודאי תתרצה ע"ז בעת שיודיעו לה מן זכוי הגט דעשה. א"כ גם זהו בכלל זכין שלא בפניו דהטעם הוא משום אנן סהדי דודאי יתרצה כשיוודע לו. וע"כ אין זה בגדר חשש ברירה ושליח שלא מדעת כמבואר. וה"ה בנ"ד כיון דכבר זיכה לה הגט א"כ אנן סהדי דודאי תתרצה למעשה הזכוי כדי שלא תתקלקל ביותר. א"כ תקשה דהאידנא אחר חתימת הש"ס דכיון דלא איפשיט האיבעיא דפסקינן דאסורה להיבם א"כ ממילא לא שייך רחמא לי' ובודאי תתרצה על מעשהו כדי דתפטר מחליצה וקשה כנ"ל:

כו

והנלע"ד משום דהא קיי"ל בכל זכיות דמזכין לו שלא בפניו. דאם צווח לבסוף בעת שנודע לו דאין זכין בע"כ וכמבואר בב"ב (דף קל"ח) וביו"ד סי' רס"ז גבי ש"ש של עבד דאם צווח העבד בעת שנודע לו הזכוי של הש"ש דלא מהני הזכוי. וכן בקטן דמטבילין אותו דבהגדיל יכול למחות כמבואר בכתובות (דף י"א). א"כ גם ביד האשה למחות בעת שיודיעו לה מן הזכוי ואז ממילא תהיה מותרת להתייבם משום דכיון דמיחתה נתבטל לגמרי מעשה הזכוי והוי כמו דלא זיכו מעולם. ע"כ שפיר יש להסתפק דשמא רחמא לי' והוי חוב לה ואז יש בידה למחות על הזכי' ותהא בידה להתייבם להיבם האהוב לה ובטל הזכוי. או דסניא לי' ומהני מעשה הזכוי והוי גט מעליא ופטורה מחליצה. ומספיקא חולצת ולא מתייבמת וע"כ אינו קשה כלל. משום דבעת הזכוי הוי ספק שמא לא תתרצית על הזכי' בעת שיוודע לה ותמחה אז דזה הוי בידה וע"כ לא שייך בזה לדון להך אנן סהדי כו':

כז

והנה בקונטרס א' כתבתי דבזכות גמור לא מהני מחאתו דימחה בעת שיוודע לו הזכי'. והוא דבסוטה (דף כ"ה) אמרו עוברת ע"ד ורצה הבעל לקיימה מקיימה או לא ופשטו מהא דמקנין למי שנתחרש ונשתטה סתמא דמילתא כיון דעוברת ע"ד מינח ניחא ליה. תו איבעי' להו בעל שמחל על קנויו מחול או לא ופשטו מהא דאלו מקנין להם כו' ואי אמרת רצה הבעל למחול מחול מי עבדינן מלתא דאתי בעל ומחיל כו' עכ"ל הגמ'. ואי נימא דבכל זכות יכול למחות ולבטל את הזכי'. א"כ מקודם דמסיק הש"ס דסתמא דמילתא אדם מסכים ע"ד הב"ד א"כ אף דנימא דלא מצי למחול על קנויו עכ"ז תקשה כיון דהא דמקנין להם הוי זה בתורת זכות וכדמוכח שם מרש"י ד"ה עבדינן מילתא דדלמא כו'. א"כ כיון דמצי הבעל למחות ולבטל להקנוי שנעשה בתורת זכות תקשה בפשיטות לכל צדדי האיבעי' הזאת דכיון דיכול הבעל למחות ולבטל להזכי' א"כ איך מקנין להם והא איכא זילותא דב"ד וכפי' רש"י שם ולמה לא הקשו זה רק אי נימא דמצי מחיל. וע"כ מוכח דבזכי' גמורה אינו יכול למחות ולבטל להזכי'. והתם הי' פסיקא לחז"ל דזה הוי זכות גמור. ומוכח מסוגיא זו דבזכי' גמורה לא מהני מחאתו. וכן מוכח מהר"נ בקדושין בסוגיא דנערה שנתקדשה שלא לדעת אבי' דיכול האב למחות משום דלא היה זכות גמור כ"כ. ומשמע מדבריו דהיכא דהיה זכות גמור אינו יכול למחות אף דצווח בעת ששמע להזכי' ומתנה שאני משום דשונא מתנות יחי' וכמש"כ הרשב"ם בב"ב (דף קל"ח) וע"כ הוי קצת חובה התם במתנה ויכול למחות בזכוי המתנה. והא דכתובות (דף י"א) דהגדיל יכול למחות י"ל דזה לא הוי זכות גמור כ"כ משום די"ל דבהפקירא ניחא ליה והוי קצת חובה. ואף שכתבו התוס' בד"ה מטבילין שהוא זכות גמור מ"מ י"ל דהי' ס"ל להש"ס דלא הוי זכות גמור כ"כ. [ובספרי באר יצחק אשר זיכני ה' להוציאו לאורה אחר שכתבתי קונטרס הזה. הארכתי שמה בעז"ה בזה הענין בחלק או"ח סי' ב' ענף ד' ע"ש]:

ענף ה

כח

ולפי מה דנתבאר דבזכות גמור אין יכול למחות ואפ"ה כתבו כל הפוסקים במזכה גט במקום יבם דחולצת ולא מתיבמת. וכבר נתבאר דעיקר הטעם הוא לפי דבידה למחות ולבטל להזכי' ותהי' מותרת להיבם. דמוכח מזה דהך זכות במזכה גט במקום יבם לא הוי זכות גמור משום דאף דנימא דסניא לי' מ"מ אין זה זכות גמור כ"כ. וע"כ היה בידה למחות ולבטל למעשה בעלה והיתה יכולה להתייבם. ולכן שפיר פסקו דחולצת משום דליכא אנן סהדי דתתרצית על הזכוי וכנ"ל:

כט

וזה לשון הרשב"א בקדושין (דף כ"ג ע"א) גבי שטר ע"י אחרים שכתב דאפי' בע"כ של העבד ומתנת ממון שאני דשונא מתנות יחי' כו' אבל גט שחרור דזכות גמור כו' זכין לו ואף בעומד וצווח בטלה דעתו אצל כל אדם ואע"פ כו' ובקטן דמטבילין ע"ד ב"ד שאין זכין בע"כ הכא שאני דאי איתי' לעבד כאן כייפינן ליה לקבולי בע"כ משא"כ באשה אע"ג דמגרשה בע"כ משום דחוב הוא לה כו' עכ"ל הרשב"א. ונראה מדברי הרשב"א דבאשה כיון דמגרשה בע"כ ע"כ היכא דהי' זכותה לא היתה יכולה למחות ולבטל להזכי' של הגט. א"כ תקשה על מה שפסק הרשב"א בחי' ליבמות (דף קט"ו) גבי האיבעיא דמזכה גט במקום יבם דחולצת. הא לדבריו גבי אשה אי נימא דהוי זכות לא היה מהני מחאתה בעת שיוודע לה א"כ תקשה כנ"ל ואפשר דדוקא גבי זכות גמור כתב כן הרשב"א דגם באשה במקום זכות גמור וכמו בעבד כיון דאלו היתה כאן היה מגרשה בע"כ ע"כ לא תועיל מחאתה. אבל בזכות שאינו גמור גם באשה מועיל מחאתה וע"כ א"ש:

ל

ולפ"ז נראה לדון בזה"ז דלא נהגו ביבום ומחינן ע"ז דיש מקום לומר דבזה"ז הוי זכוי הגט זכות גמור כיון דלא משכחת יבום כלל. ודוקא בזמן הש"ס דהי' מותר היבום ואדרבה מצוה ביבום ורק משום דסניא ליה. בזה י"ל דאין זה זכות גמור כ"כ דהא יכול להיות שתשתנה דעתה מן שנאתה להיבם לאהבה משא"כ האידנא דלא הוי בידם להתייבם דהא מחינן בהו ע"ז. א"כ ודאי י"ל דטוב לה מאד מעשה הזכוי של הגט דתפטר מחליצה ויש מקום לומר ולכל הפחות להסתפק דלא תועיל מחאתה כלל דזה הוי זכות גמור ואז לא תועיל מחאתה כלל. ובפרט באשה דיש לנו סברת הרשב"א דכיון דאלו היתה כאן הי' מגרשה בע"כ ע"כ לא תועיל מחאתה כלל. והא דקיי"ל ביו"ד סי' רס"ז גבי ש"ש ע"י אחרים דיכול העבד למחות. זהו משום דס"ל דזה לא הוי זכות גמור לפי דבהפקירא ניחא ליה והוי קצת חובה. אבל היכא דהוי זכות גמור אין לנו לחלוק על עיקר סברת הרשב"א והר"נ הנ"ל דכתבו דאינו מועיל המחאה. וע"כ היכא דיש מקום להסתפק דשמא הוא זכות גמור הדין נותן דלא מועיל המחאה ומחמרינן. ואף דנימא דבכל זכוי הגט בזה"ז לא נחשב לזכות גמור. זהו משום דאפשר עדיין בחליצה. וכמש"כ כעין זה הפני יהושע לכתובות (דף ג') בתוס' ד"ה וסברה דאניס כו' ע"ש. משא"כ בנ"ד דהאחים המה אנשים עמי הארץ ומוחזקים לאלמים וידוע לכל כי לא ירצו לחלוץ רק בעד סך ממון רב. בזה שפיר יש להסתפק ולומר דזה הוי זכות גמור במה שזיכו הגט עבורה. ואז ממילא אינו מועיל מחאתה כלל. וע"כ אינו בידה לעשות טצדקי ועצה להיות מותרת להתייבם. משום דהא עכ"פ יש להסתפק דשמא הוי זכות גמור וכנ"ל. וכיון דאסורה בחשש ספיקא דאורייתא להתייבם לו. ממילא אינו שייך לדון דרחמא לי' וע"כ ודאי מועיל זכוי הגט בתורת זכות. וכפי הנראה מן הגמ' דאם לא הי' שייך רחמא לי' דודאי הוי זכות והוי גט כשר המועיל:

לא

כללו של דבר דהיכא דהוי ספק עצום אם הוי זה זכות גמור או זכות שאינו גמור משום די"ל דהוי חובה קצת וכמו בהך דשטר שחרור דס"ל להרשב"א דהוי זכות גמור. וכל הפוסקים חולקים עליו משום דס"ל דהוי חובה קצת בזה. וכן מצינו בהך דסוטה (דף כ"ה) דנחשב הך דמקנין להם דזה הוי זכות גמור כנ"ל. א"כ אין לנו כח להכריע מדעתינו בכזה ולכן בנ"ד דיש מקום לכל הפחות להסתפק דשמא הוי זכות גמור ובפרט דכן הדעת נוטה דהוי זכות גמור בנ"ד. וממילא אינו מועיל מחאתה כלל. וממילא מיתסרא להתייבם מחשש איסור מה"ת ולא שייך דרחמא לי' כלל וע"כ ודאי מועיל זכוי הגט ופטורה מחליצה. וזהו סניף עצום להתירא בנ"ד:

לב

והט"ז באה"ע סוף סי' קמ"ה דעתו להקל האידנא דאין מניחין לייבם דמקרי זכות המועיל בזיכו לה גט. והבית מאיר הביא לדברי היש"ש ביבמות (דף ט"ו) דכתב דהאידנא דאין נוהגין ביבום ומכש"כ ביש להיבם אשה דבדיעבד מגורשת ופטורה מחליצה. וכיון דנתברר בראיות נכונות דבכה"ג כמו בנ"ד הוי זכות גמור יש לנו לסמוך על כל זה ולהתירה לשוק בלא חליצה. ולכאורה עומד לנגדינו דברי הרמ"א באה"ע סי' ק"מ סעיף ד' שכתב דיש מחמירים ביבם עוזב והבעל מזכה גט לה כדי שלא תפול קמי יבם. ואפשר דהתם מיירי שלא הי' זכוי הגט בתנאי אם מתי ואם לא מתי כו' א"כ בכה"ג י"ל דמקרי חובה וכמש"כ לעיל וכמש"כ הרדב"ז ח"א סי' ע"ה. אבל אם נעשה הזכוי בתנאי י"ל דמהני וכנ"ל. וכן י"ל במה דסתם הרמ"א בסוף סי' קמ"ה במה דכתב המחבר שם בשכ"מ המזכה גט לאשתו דחולצת. ולא העיר דהאידנא שאני. די"ל דהא כעין זה כתבו האחרונים בסי' י"ז סעיף ד' גבי חמש נשים דיבמתה הוי מן חמש נשים. וכתבו דבזה"ז דלא נהגו ביבום דנאמנת והרמ"א דסתם שם זהו משום דנקטו כפי המבואר בגמ' ונפ"מ במקומות דנהגו לייבם. ועיין בב"ש סי' א' ס"ק כ"ה. כן י"ל במה דסתם הרמ"א בסוף סי' קמ"ה. דנפ"מ להיכא דנהגו ביבום. אבל לפי מה שנהגו במדינתינו שלא לייבם וכמש"כ הרמ"א לקמן בסי' קס"ה י"ל דנשתנו כמה דינים המבואר מקודם:

לג

ועדיין יש מקום להחמיר בנ"ד דאף דנימא דהוי זכות לה. עכ"ז יש לחוש לשיטת הרי"ף בגיטין (דף י"א) דכתב בתנו שחרור זה לעבדי דלא יחזור דהני מילי לחזרה אבל למיפק לחירות לא נפק עד דמטי גיטא לידי'. ומבואר במהרי"ק שורש קמ"א והובא בבית יוסף סי' ק"מ דה"ה במזכה גט לאשתו לא מהני רק לחזרה אבל אינה מתגרשת עד שיגיע לידה בחיים. וע"כ החמירו האחרונים בתשובות בזכוי גט עוזב. אך באמת אין לחוש בנ"ד דהא חזינן דהרמב"ם פ' ו' ה' עבדים ה' א' מחלק דבאמר תנו בעינן שיגיע לידו מחיים אבל באמר זכו נפק לחירות מיד. וכ"כ השו"ע ביו"ד סי' רס"ז סעיף ע"ו וכ"כ הטור שם בשיטת הרי"ף דלא החמיר רק באמר תנו אבל באמר זכו גם הרי"ף מודה דלא בעינן שיגיע ליד העבד מחיים. וכ"כ הכ"מ והלח"מ שם דהרמב"ם הולך בשיטת הרי"ף ע"ש. וע"כ בנ"ד דזיכה הגט בלשון זכה אין לנו להחמיר כלל משום זה. וכן לפי מש"כ הפוסקים בטעמו של הרי"ף דלכן בעינן שיגיע לידה מחיי הבעל משום דהוי כמו דהתנה דלא תהיה מגורשת עד דלימטי הגט לידה. א"כ היכא דהתנה בפירוש דתהא מגורשת מיד וגם בלשון זכה וכמו בנ"ד אין לנו להחמיר כלל אף לשיטת הרי"ף. ובדרך פלפול יש לי מה לדון בשיטת הרי"ף הרבה רק אין העת גורם להאריך יותר:

לד

סיומא דפסקא כי דעתי מסכמת לדעת כת"ר להתירה לשוק בלא חליצה כי במקום הדחק כמו בנ"ד דהוי חשש עיגון יש לנו לסמוך על כל מה שנתבאר בעז"ה:

ידידם יצחק אלחנן בהרב ר' ישראל איסר זצ"ל החופ"ק נאווהרדאק.

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה