עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן נא
ב"ה ר"ח שבט שנת תרי"ב לפ"ק נאווהרדאק
נשאלתי ע"ד שכ"מ שהיה לו אח הזוקק ליבום ואין לו בנים וחששו לתקנת אשתו והאשה היתה במרחק מקום וסידרו לו גט ובתורת זכות עבורה והבעל נדר הנאה ממנה ע"ד רבים. וגם האשה השתדלה מכבר להשיג גט מבעלה. ומת הבעל אח"ז והיו רבנים גאוני הדור קשישאי נ"ע מדיינים בזה אלו אוסרין ואלו מתירין ונדרשתי מהם להזדקק בענין זה ולחוות דעתי:
ענף א
א
תשובה בעז"ה מקור הענין הוא ביבמות (דף קי"ח) המזכה גט במקום יבם מהו. ובאה"ע סי' קמ"ה סעיף יו"ד פסקו דחולצת ולא מתייבמת. והיש"ש ביבמות והט"ז שם והקרבן נתנאל בהרא"ש ליבמות סוף פ' ט"ו דעתם להקל בזה האידנא דאין מייבמין. ועיין בבית מאיר שם מזה. ובעיקר האיבעיא הזאת נלע"ד להקשות מהך דגיטין (דף י"ג) האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי לא יתנו לאח"מ. ובתוס' שם ד"ה האומר תנו גט כו' כתבו אי גרסינן תן גט זה אתי מתניתין כר"מ כו' עכ"ל. וקשה לר"פ דס"ל שם במתניתין דמיירי בשכ"מ א"כ אם גרסינן תן גט זה תקשה דאמאי לא יתנו לאח"מ דהא המשנה מיירי במקום יבם דאל"כ למה ליה להגט דהא מיתת הבעל מתירה. א"כ ממילא תפשוט מהמשנה הזאת האיבעיא דהמזכה גט במקום יבם דהוי חובה דאל"כ ה"ל ליתן הגט גם לאח"מ כיון דנתגרשה בחייו ע"י הזכוי. ולהסוברים דתן כזכי גם במתנה ובגט אשה ולא מחלקי בין שחרור למתנה. [ועיין בתוס' גיטין (דף י"ב) ובהרא"ש ספ"א דגיטין ובח"מ סי' קכ"ה וקצרתי]. וכעין זה ראיתי בהריטב"א בקדושין (דף ס') גבי ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת נתנה אין זקוקה ליבם לא נתנה זקוקה ליבם רשב"ג אומר נותנת לאחיו או לאביו או לאחד מן הקרובים. והקשה הריטב"א דכיון דקאמר נותנת לא' מהקרובים א"כ מיירי בדליכא אחיו היורשו א"כ למה צריכה לקיים התנאי ע"ש בהריטב"א. ובימי ילדותי אמרתי לתרץ זה ע"פ שיטת הפוסקים באה"ע סי' קנ"ז דעוזב זוקק ליבום:
ומבואר בח"מ סי' רפ"ג דעוזב אין לו דין יורש. א"כ לפ"ז שפיר משכחת ביבם עוזב דזקוקה ליבם. ואפ"ה מקיימת התנאי במה דנותנת לא' מהקרובים דהם היורשים שלו ומתורץ קושיא זו:
ב
אכן מה דהקשיתי מהא דגיטין (דף י"ג) תקשה כנ"ל. ואפשר לומר דשאני התם בהך דקדושין דתני בפירוש נתנה אינה זקוקה ליבם כו' והרי דמיירי כדי להפטר מהיבם וע"כ שפיר הקשה הריטב"א כן. אבל בהך משנה דגיטין י"ל דמיירי דליכא יבם רק דנותן הגט משום ענין אחר כמו קטלניות וכיוצא אבל זה דוחק. אך באמת אין זה קשה כלל לפי מה דמצאתי בתשובת הרדב"ז ח"א סי' ע"ה שכתב דהך דהמזכה גט במקום יבם מיירי בעשה גט בתנאי אם מתי ואם לא מתי. דאל"כ הוי חוב לה. דהא בעת הזיכוי הוי ספק דלמא יעמוד מחליו וטב למיתב טן דו. ואין זה זכות. ובע"כ מוכח דהש"ס מיירי בתנאי אם מתי כו' ע"ש ברדב"ז. א"כ לפי זה ניחא הא דגיטין (דף י"ג) הנ"ל דלא יתנו לאח"מ ולא קפשט רבא מזה הך איבעיא דמזכה גט במקום יבם. משום דהא המשנה מיירי בלא הטיל תנאי דאם מתי. ולכן הוי חוב לה הגט. ומצינו לרבא גופא דס"ל בגיטין (דף ע"ג) דשכ"מ אם עמד אינו חוזר בגט:
ג
ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשה מחו' הגאון הגדול וכו' מו"ה יוסף זצ"ל מק"ק סלוצק בהא דאי' בירושלמי תרומות פ"ח והובא בתוס' קדושין (דף י' ע"א) בד"ה ומקבל את גיטה כו'. וזה לשונם ניחא מת בעלך גרשך מי לא ידעה כו' דאמאי לא תירץ הירושלמי שזיכה לה הגט במקום יבם ובע"כ מוכח דס"ל לירושלמי דמזכה גט במקום יבם לא מהני. ותירץ ע"פ מה דאי' בב"ב (דף קנ"ז) דר"א ס"ל זכין לקטן ואין זכין לגדול. והטעם משום דגדול כיון דיכול לקנות בעצמו לכן לא תקנו חז"ל זכיי' אבל בקטן דאין יכול לקנות בעצמו לכן תקנו חז"ל זכיי' עבורו. ודוקא בממון תקנו חז"ל דמהני זכיי' עבור קטן. משא"כ באיסור א"א אינם יכולים חז"ל לעקור לדאורייתא בקום ועשה ולא מהני זכיי' בגט אליבא דר"א עכ"ל ודפח"ח. ובלא"ה י"ל דהירושלמי נסתפק באיבעיא זו כמו בש"ס דילן דהוי איבעיא דלא איפשיטא. ואפשר דכוונתו היה די"ל דמיירי באשה הזקוקה ליבם דאסורה להתייבם דחולצת ולא מתייבמת כמו בר"פ יש מותרות לבעליהן ביבמות (דף פ"ד). דאז ודאי הוי זכות לה הגט דלא שייך לומר רחמא לי' כן י"ל בכוונתו. אך לפמש"כ ניחא בפשיטות דהא לא מהני מזכה גט במקום יבם רק בתנאי אם מתי דאל"כ הוי חוב לה דהא רוב חולין לחיים וטב למיתב טן דו א"כ כיון דהתם בתרומות מיירי לר' אליעזר ג"כ ור"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש וכמש"כ התוס' בשבת (ד' ק"ל ע"ב) בד"ה דר"א שמותי הוא כו' וביצה (דף ל"ד) תוס' ד"ה ואומר מכאן כו' א"כ לפי מה דאי' בגיטין (דף פ"א) דב"ש ס"ל דאשת כהן שנתגרשה על תנאי אף שלא נתקיים התנאי נפסלה מן הכהונה. א"כ התם מיירי באשת כהן שהיתה אוכלת בתרומה לכן לא הוי לר"א זכות לה משום דהוי חובה לה שנפסלת מן התרומה ושייך אף בתנאי לומר התם טב למיתב טן דו והוי חוב לה אף שהי' בתנאי אם מתי. אך לפי זה יש להעיר בהא דגיטין (דף פ"ב) דיליף ר' אליעזר שם מאשה גרושה כו' דאפי' לא נתגרשה אלא מאישה כו' ורבנן איסור כהונה שאני. הרי דר"א אינו מחלק לומר דשאני איסורי כהונה. ומוכח דלא ס"ל כב"ש דגיטין (דף פ"א) הנ"ל אי נימא דהך דגיטין (דף פ"א) פסלי שם לכהונה מה"ת אך לפי מש"כ התוס' שם בד"ה אפילו כו' נדחה למה שכתבתי ועיין בשאגת ארי' בשו"ת החדשות בשאלה ב' וקצרתי. וגם יש לדון בכל מה שכתבתי ע"פ המבואר בגיטין (דף פ"א) במשנה דב"ש פסלי לכהונה גם בכתב לגרש ונמלך. ויש לי הרבה לפלפל בכל זה רק עת לקצר. שוב ראיתי די"ל בפשיטות בקצרה לפמש"כ דמזכה במקום יבם מיירי בתנאי אם מתי ומת אחר הזכוי. א"כ התם במשנה דתרומות דאי' שם מת בעלך או גירשך דמשמעות הלשון הוא דגרשך מיירי בלא מת הבעל א"כ הא כה"ג לא הוי זכות כנ"ל. וכעת ראיתי מזה בספר ישועת יעקב לאה"ע סי' ק"מ ולפמש"כ יש לפלפל בדבריו הרבה וקצרתי:
ד
אך עדיין יש להקשות לפי מש"כ כמה פוסקים בגילתה דעתה דרוצית בגירושין מהני זה בתורת זכות וכמו שהאריך מעכ"ת. א"כ עדיין תקשה על הירושלמי דלמה לא מתרץ דמשכחת גרשך בגילתה דעתה. אך י"ל דירושלמי לשיטתי' דקאמר בר"פ התקבל דאף בצווחת להתגרש חיישינן שמא חזרה. ועכ"ז לשיטת העיטור והפרישה בסי' ק"מ והובא בב"ש שם ס"ק ו' ובב"ח שם. דאם היה הגילוי דעת בעת שזיכה לה הגט אז מהני הזיכוי וכמש"כ גם מעכ"ת. א"כ עדיין תקשה דהא הוי מצי הירושלמי לאוקמי דגרשך בעלך דתרומות מיירי כה"ג אך לדברי מחותני הגאון הנ"ל א"ש. וכן יש לתרץ גם זה לפי דעתי משום דהא קי"ל בכל זכיות דאם צווח לסוף דאין מזכין לו בע"כ כמבואר בח"מ סי' רמ"ה וכן בשחרור קיימ"ל ביו"ד סי' רס"ז דיכול העבד למחות בזכיות השחרור. ור"א הא ס"ל התם בתרומות דאם אמרו לה גרשך בעלך דחייבת חומש. וברור דאם אכלה תרומה בשוגג דלא ידעה מהגט. דמחוייבת למחות ולומר איני רוצה בזכיי' שזיכו לה הגט כדי שלא תעבור על אכילת תרומה למפרע דהא שוגג ג"כ צריך כפרה לר"א דמחייב חומש ובודאי מלמדין אותה לומר איני רוצה. א"כ לר"א שפיר מקשה הירושלמי דלא משכחת גירשך בעלך כו' משום דעכשיו דאכלה. דמחוייבת למחות נתבטל זכוי הגט למפרע. והא בשחררך רבך י"ל דמיירי בכסף ע"י אחרים דלכמה פוסקים מהני אף בע"כ של העבד. ואף לשיטת הרי"ף דכסף ע"י אחרים לא מהני עכ"ז י"ל דאתי הך משנה דתרומות כמאן דס"ל בקדושין (דף כ"ג) דכסף ע"י אחרים מהני ג"כ אף בע"כ. ובאמת יש לדון במש"כ הר"נ בגיטין בסוגיא דתנו שחרור זה לעבדי כו' דהך משנה דתרומות דעשאך ב"ח מיירי שזיכו לו שטר שחרור ע"ש. א"כ תקשה דהא שיטת הר"נ בקדושין (דף כ"ג) דשטר ע"י אחרים דמהני בעבד עכ"ז אם צווח לסוף העבד אין מזכין לו בע"כ. א"כ אמאי אינו מוחה העבד על זכיי' ואיך מחייב ליה ר"א קרן וחומש. ובע"כ מוכח דלא ס"ל להר"נ סברא שלי שכתבתי. אך באמת הסברא נוטה למש"כ בעז"ה. ובאמת הא דקיי"ל דזכות הוא לעבד שיוצא מן ת"י רבו לחירות י"ל דמיירי דלא אכל העבד תרומה מעת הזכוי עד שנודע לו השחרור:
ה
ויש לדון במש"כ הפני יהושע בגיטין (דף ט') לתרץ שיטת הרי"ף דפסק דגיטא לא הוי עד דמטי גיטא לידיה משום דלא הוי זכות דשמא יאכל תרומה וישא שפחה א"כ עבר למפרע על איסור והוי חובה לו ע"ש. ונראה לי לומר דלפי מה דקיי"ל כר' יהושע דתרומות דאשה שאמרו לה גרשך כו' דפטורה מחומש. ובכריתות (דף ז') אי' דס"ל לחכמים בבת כהן שניסת לא' מן הפסולין דאינה משלמת חומש משום דלא הוי זר מעיקרא ע"ש. וכן ביבמות (דף ס"ט) איתא כה"ג דזר מעיקרא בעי. לכן כיון דפטורה מחומש י"ל דאף באכל העבד תרומה לא קעבר על איסור למפרע. דהא לא הוי זר מעיקרא ופטור מחומש. ודוחק לומר דכיון דלכתחילה אסורה לאכול מקרי ג"כ איסור למפרע. ובנשא שפחה יש לדון לשיטת הרמב"ם דס"ל דאיסור שפחה לא הוי רק איסור מדרבנן כמבואר באה"ע סי' ט"ז. וזה ברור דשוגג דרבנן א"צ כפרה כמש"כ הנתיבות בסי' רל"ד. גבי מכר איסור דרבנן דאינו מחזיר הדמים משום דשוגג דרבנן א"צ כפרה. ולכן מזה הטעם בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. א"כ אף בנשא שפחה לא עבר למפרע על איסור דאורייתא רק על איסור דרבנן לשיטת הרמב"ם. ובדרבנן הא א"צ כפרה לכן לא איכפת לן בדרבנן על איסור שוגג למפרע כן י"ל לשיטת הרמב"ם. ועיין מזה בספרי עין יצחק סי' ס"ז ח' אה"ע שהארכתי בזה:
ו
ועפ"ז יש לתרץ קושיות הגאון רע"א זצ"ל בתשובה סי' ע"ה בשולי המכתב שהקשה בפסחים (דף ע"ב) דהגמ' מתרץ התם דשאני תרומה דהוי עבודה וברך ה' חילו כו'. הא עדיין תקשה ברישא שם דאשה שהיתה אוכלת בתרומה וא"ל מת בעלך כו' וכן העבד כו'. דאמאי פטורה מחומש דהא הם זרים גמורים ופשיטא דעבודתם פסולה וצ"ע עכ"ל. ולפמש"כ ניחא משום דהתם הטעם דלא הוי זר מעיקרא דהא אכל פעם א' תרומה בהיתר. ועיקר קושיות הגמ' בפסחים מן נודע שהוא ב"ג וב"ח דלא אכל מעולם בהיתר. וע"ז מתרץ הגמ' דעבודת חלל רחמנא אכשרה. ואין לומר דשאני בת כהן שאכלה מלידתה. דז"א דהא בכריתות שם אי' בסך שמן המשחה לכהן דפטור והא התם עד זמן שראוי להיות כה"ג לא היה עלי' שמן המשחה. ואפ"ה אמרינן דלא הוי זר מעיקרא וה"ה בנ"ד וניחא קושיות הגאון הנ"ל:
גם יש לדון בתרומה בזה"ז דכמה פוסקים ס"ל דאינו רק מדרבנן משום דלא קדשה לע"ל. א"כ הא שוגג דרבנן א"צ כפרה. אך אליבא דר"א שפיר כתבתי דלא מצי לאוקמי במזכה לה הגט ע"י אחר משום דהא לר"א דס"ל במגילה (דף י') ובשבועות (דף ט"ז) דקדשה לע"ל א"כ הא צריך כפרה על שעבר איסור מה"ת באכל תרומה דאורייתא לכן מלמדין אותה לומר איני רוצה ולא. נפק לחירות מעולם ועת לקצר. ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' כ"ה והבאתי שם להירושלמי תרומות פ"ז ה' ב':
ענף ב
ז
נחזור לענינינו דנתבאר בשם הרדב"ז דלא מהני מזכה גט במקום יבם רק בתנאי אם מתי. א"כ בנ"ד שלא נעשה בתנאי הלז א"כ אף דבזה"ז לא נהגו ביבום וכבר כתבתי בתשובה אחת בראיות ברורות בעז"ה להוכיח כשיטת היש"ש דכתב להקל בזה"ז. אך דא עקא דכיון דלא נעשה בתנאי א"כ הוי חוב לה. ועיקר זכיי' הוא דאמרינן מן הסתם היתה נתרצתה בזה אם היתה שם. אבל כה"ג אין זה ברור משום די"ל דילמא לא היתה מסכמת לזה משום דטב למיתב טן דו דאמרינן זה אף במקום קטטה. ומש"כ כת"ר להעיר בזה מן הא דיבמות ר"פ החולץ דקי"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע. וכתב לחלק דשאני התם דרוב וולדות הם בני קיימא משא"כ בנ"ד. תמהני עליו בזה דהא אי' בב"ב (דף קנ"ג). וגיטין (דף כ"ח) דרוב חולין לחיים. א"כ לדבריו שדימה זה להא דיבמות אך שמחלק דהתם יש רוב בני קיימא. א"כ הא גם בנ"ד יש רוב חולין לחיים. ובלא"ה אין זה דומה להתם דהא בנידון זכיי' בעינן דיהיה אומדנא אז בעת הזכיי' דהיה מסכים לזה. וכיון דנעשה באופן דחובה הוא לה באותו זמן של. הזכוי א"כ איך שייך לומר בזה אגלאי מילתא למפרע דהא עכ"פ כיון דבאותה שעה לא נתברר אם ימות או לא. א"כ ניחוש שמא לא היתה מסכמת בזה והוי ככל דבר דהוי חוב דאף דאומר עכשיו דהוי זכות לו דלא מהני. ולא אמרינן דנתברר למפרע דהוי זכות לו. וכמש"כ הנימוקי יוסף בסוף פ' ט"ו ליבמות ובש"ך ח"מ סי' קכ"ג ס"ק ל"ג בשם הרמב"ן והה"מ ע"ש. וכעין זה איתא בחולין (דף פ"ג) בד' פרקים משחיטין, את הטבח בע"כ ואם מת מת ללוקח. דאמאי לא נימא אגלאי מילתא למפרע דכיון דמת אחר הזיכוי דמשמע גם במת תיכף אחר הזכיי' דלא היה לו פנאי לשחוט בנתיים דמחמת זה איגלאי למפרע דלא היה זכות כלל מעולם. ובע"כ מוכח דלא שייך לומר זה הסברא דאיגלאי למפרע לבטל הזיכוי משום דהא עכ"פ יש אומדנא דהיה מסכים לזה אז כיון דבאותו העת הוי זכוי לפי דמיתה הוי חשש רחוק משום דלא שכיחא. וה"ה מה"ט בנ"ד בענין חובה כיון דרוב חולין לחיים א"כ מחמת הרוב הזה דמקרי חובה אזי בעת הזכוי לא שייך בזה לומר איגלאי למפרע. ולדברי מעכ"ת יש לומר דלכן מוקי ר' יוחנן שם בחולין משום דהעמידו חז"ל דבריהם על דין תורה ולא רצה לאוקמי כאוקימתא ראשונה דשם דמיירי בזיכה ע"י אחר. משום דלר' יוחנן דס"ל ביבמות ר"פ החולץ דאמרינן אגלאי מילתא למפרע אף כנגד רוב ולדות בני קיימא. א"כ גם כאן אמאי במת מת ללוקח הא י"ל דאגלאי למפרע דהוי חובה. ולכן מוקי ר' יוחנן באוקימתא אחריני שם כן י"ל לשיטת מעכ"ת. אך באמת רחוק זה מן הא דיבמות הנ"ל ומה לנו להאריך במה שמבואר ברדב"ז להיפך וכן הסברא נותנת בזה כי הוא ברור ופשוט. א"כ לפ"ז בנ"ד דלא נעשה בתנאי אם מתי אין מקום להקל כלל ע"פ סברת היש"ש והקרבן נתנאל והבית מאיר בנ"ד:
ח
ומה שדן מעכ"ת להקל בנ"ד מחמת גילוי דעתה דחפצה בקבלת הגט דהיתה משתדלת להשיג גט מבעלה. הנה באה"ע סי' ק"מ סעי' ה' אי' דאף שתובעת להתגרש אינה מגורשת. אך בעוזב כתב הת"ה להקל וגם בזה יש פלוגתא שם. אבל בגילוי דעת לבד אין שום מקום להקל כלל. אך מצינו להרא"ש בקדושין פ"ב אות ו' שכתב באם גילה שחפץ בקידושי אשה פלונית אז יכול אביו לקדשה עבורו משום זכיי'. אבל בגט אשה לא שייך זה כדמוכח בגיטין (דף ס"ג) דאם אשתו אמרה הבא לי גיטי והשליח א' אשתך אמרה התקבל לי גיטי דאף אם הגיע גט לידה אינה מגורשת. משום דאדיבורא דידי' קא סמיך. א"כ תקשה דאמאי אינה מגורשת דהא האשה גילתה דעתה שחפצה בגט ועשתה שליח להולכה א"כ ממילא יהי' יכול השליח להיות שליח קבלה עבורה מן צד דזכין לה ומוכח מזה הסוגיא דלא מהני גילוי דעת בגט כיון דהוא חוב מצד עצמו. וכן מצאתי בפני יהושע בגיטין בסוגיא הנ"ל שהקשה כן. אך באמת אין זה קשה כלל דהא מצינו בגיטין (דף ס"ד) בערב לי מתמרים ועירב לו בגרוגרות. וכן התקבל לי גיטי במקום פ'. וקיבלו במקום אחר דקיי"ל דהוי קפידא. וכה"ג אי' בב"ב (דף קס"ה) ובקידושין (ד' מ"ח) וכמש"כ המשנה למלך בפ"א מה' שלוחין ה"ב דאף היכא דלא הוי טיבותא וגריעותא להמשלח הוי קפידא. א"כ ה"ה היכא דעשאתו האשה לשליח להולכה א"כ איך יהי' יכול השליח להיות ש"ק דהא זה הוי כמו התקבל לי גיטי במקום פ' וקיבלו במקום אחר דנתבטל השליחות משום דכללא הוא דכל היכא דהוי שינוי בשליחות אף דלא הוי טיבותא ונפ"מ להמשלח ג"כ נתבטל השליחות. א"כ כיון שמינתה אותו לשליח להולכה איך יכול לזכות עבורה בתורת שליחות לקבלה דהא הוי שינוי בשליחות עכ"פ. דאל"כ בכל מקום דקיי"ל דהוי קפידא בשינה השליח. דנימא דהא כיון דגילה המשלח שחפץ בענין הנ"ל א"כ יהי' לכה"פ השליח עבורו בגדר זכיי' אע"כ מוכח דלא אמרינן כן משום דשינה גרע ושאני בגילה דעתו לבד דלא הוי שינוי כלל וה"ה בזה. ולכן לא הבנתי קושיות הפני יהושע הנ"ל בזה:
ט
אך אכתי תקשה קושיות הפני יהושע הנ"ל בהא דקאמר התם בגיטין (דף ס"ג) דלעולם אדיבורא דידה קסמיך אך לכן אינה מגורשת בהגיע גט לידה משום דעקרי' השליח לשליחותי' דאמר שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא. דבזה תקשה לשיטת הסוברים דבגילתה דעתה שחפצה בגירושין ממילא יכול השליח להיות ש"ק עבורה. א"כ קשה אף דעקרי' השליח לשליחותי' עכ"ז הא יכול השליח להיות שליח להולכה אף אחר דעקרי' שליחותו דכיון דגילה הבעל דעתו שחפץ בגירושין א"כ ממילא נעשה השליח לשליח הולכה עבורו למסור לה הגט בשליחותו וזה לא מקרי שינוי בשליחות משום דדוקא בעשאתו לשליח הולכה אינו יכול להיות ש"ק לפי דזה הוי שינוי בשליחות כמש"כ משום דהא בשליח הולכה אינה מתגרשת עד שיגיע גט לידה. ובשליח קבלה מתגרשת מיד בקבלת השליח לידו. א"כ הוי זה שינוי גמור בשליחותו. גם י"ל בזה איזה נפ"מ גבי חיוב מזונות ותנאי כתובה שמחויב כבעל כ"ז דלא נתגרשה. אבל בעשאו הבעל לשליח הולכה ולא רצה לקבל עליו את השליחות. א"כ ממילא הא הוי גילוי דעת מן הבעל שחפץ בגירושין א"כ יהי' השליח אח"ז לשליח הולכה עבורו ע"פ דין זכייה. והא אין בזה שום שינוי כלל דהא בין בתורת שליחות או בתורת זכייה להיות שליח עבורו אינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה א"כ תקשה בזה שפיר קושיות הפני יהושע הנ"ל. וכבר הוכחתי בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' א' דאף היכא דמוציא החפץ מרשות הבעלים ג"כ דיינינן דין זכיי' ולא כדברי המרכבת המשנה פ"ו ה' גירושין ע"ש:
י
אך גם זה אינו קשה לפי מה שכתבו התוס' בקידושין (דף כ"ג ע"ב) בד"ה מהו שיעשה השליח כו' דכתבו שם דאם לא אמר לו לקבל גיטו ומקבלו פשיטא לן דמהני משום זכייה. אבל אמירתו שאמר לו לך וקבל גיטי שמא מיגרע גרע לפי שבא מטעם שליחות ולכן איבעיא לי' אי יכול לעשות שליח או לא ע"ש. אלמא דכתבו סברא מחודשת דאף היכא דמהני זכיי' עכ"ז אם עשאו לשליח ונתבטל השליחות מחמת איזה טעם דאז אינו יכול להיות גם בגדר זכיי'. לפי דמיגרע גרע משום דגם בזה אמרינן סברא דהוי קפידא דכיון דהקפיד דיהי' שלוחו ובאמת נתבטל שליחותו א"כ לא יכול השליח לזכות ולהיות שליח עבור המשלח בגדר זכיי' דהא המשלח הקפיד דוקא דיהי' שלוחו. וכה"ג כתבו התוס' בגיטין (דף ס"ו ע"ב) בד"ה הא כתב הגט כשר כו'. בתי' ב' שם דכתבו דאף אם נעשה ממילא כשר. עכ"ז היכא שצוה לכתוב לא סגי במצאו באשפה אף לר"מ ובעינן דוקא דיעשה שליחותו. ואם השליחות שלא כד"ת אז מיגרע גרע ע"ש. וה"ה היכא שנתבטל שליחות מחמת שלא רצה לקבל ע"ע השליחות בעת שעשאו לשליח. דאינו מועיל אף אם ירצה השליח להיות זוכה עבור המשלח בגדר זכיי' משום דהא המשלח נחת בתורת שליחות והקפיד ע"ז לכן בעינן דוקא דיקוים הענין רק בתורת שליחות דוקא ולא בתורת זכיי'. ולכן היכא דעקרי' השליח ואמר דש"ק הוינא להולכה לא הוינא וביטל שליחותו לא מצי להיות שלוחו בתורת זכיי' משום דהא הבעל לשליח הולכה שוויי' וכמו שפירש רש"י שם בד"ה כי מטא גט לידה מיהא תתגרש כו'. וכמש"כ הב"ש בסי' ק"מ ס"ק ד' בשם הרשב"א והר"נ דאם מסר ביד השליח בסתם מסכים שהוא שלוחו ע"ש. לכן כיון דעשאו הבעל לשליח הולכה בעינן דיהא לו דין שליח. אבל אם נתבטל דין שליח לא מצי לזכות ולהיות שלוחו בתורת זכיי'. ודוקא היכא דלא עשאו הבעל לשליח הולכה בפירוש רק הי' גילוי דעת ממנו לבד אז יכול לזכות עבורו בתורת זכיי'. משא"כ היכא דעשאו בפי' לשליח הולכה הוי זה בגדר קפידא. וכיון דלא נתקיים דיבורו מיגרע גרע טפי. ומיושב קושיות הפני יהושע מה שהקשה לשיטת הסוברים דגילוי דעת בגט מהני בתורת זכיי':
ענף ג
יא
וע"פ מה שכתבתי יש לתרץ מה דהקשיתי כבר על הא דאה"ע סי' ל"ה סעי' ד' דמבואר שם דאף היכא דלא מינהו שליח בהדיא אלא שגילה דעתו שחפץ באשה פ' והלך השדכן וקידשה לו ה"ז מקודשת. ואח"ז הביא הרמ"א שם פלוגתת הפוסקים אם שליח ראשון עושה שליח ב' משום די"ל דמילי לא מימסרי לשליח. וקשה דהא אף דלא מימסרי מ"מ יהי' מועיל משום זכיי' דהא לא גרע מן גילוי דעתו. אכן לפי מש"כ בשם התוס' דקידושין דהיכא דנחת לשליחות וע"פ דין אין לו דין שליח דאז לא מצי זכי עבורו בתורת זכיי'. ובפרט לפי דמוכח להך שיטה דס"ל דגילוי דעתו מועיל בגדר זכיי'. דע"כ ס"ל כסברת התוס' דקידושין הזה דאל"כ תקשה קושיות הפני יהושע בגיטין (דף ס"ג) הנ"ל. א"כ י"ל דדוקא בלא עשה שליח כלל אז יכול לזכות בתורת זכיי'. משא"כ אם עשאו לשליח בעינן דיהא לו תורת שליחות. ולכן בשליח ראשון עושה שליח ב' דמילי לא מימסרי דאין בו תורת שליחות אז מיגרע גרע דכיון דעשאו לשליח בעינן דיהא תורת שליחות דוקא וכמש"כ התוס' בגיטין (דף ס"ו ע"ב) דאף דמצאו באשפה כשר לר"מ עכ"ז היכא דציוה לכתוב גרע טפי ובעי שיהי' לו דין שליחות ויעשה שליחותו וה"ה בזה:
יב
וכן יש מקום לומר בזה הסברא מה שיש להוכיח מן התוס' דנזיר (דף י"ב) בד"ה באשה שאין לה בת כו' דהקשו והא מעשים בכל יום שאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח ואיך נעשה שליח בדבר הזה כו'. ואמאי לא כתבו דזה מהני מחמת גלוי דעת של הבעה"ב דהא גילה בדעתו שרוצה בהפרשת חלה א"כ מפריש השליח בגדר זכייה. וכן הקשה הקצה"ח בסי' רמ"ג ס"ק ה'. אכן לפי מה שכתבתי י"ל דלכן לא כתבו התוס' התם דמהני הפרשת חלה בגדר זכייה. דזהו משום דהיכא דעשה שליח בעינן דיהא לו תורת שליח ולא מהני בזה זכיי' כנ"ל. אך יש להסביר כוונת התוס' בקידושין (דף כ"ג) הנ"ל שכתבו דהיכא דמינהו העבד לשליח מיגרע גרע ולא מהני בזה זכיי'. י"ל בכוונתם ע"פ מש"כ התוס' בב"מ (דף ע"א ע"ב) ד"ה בשלמא סיפא לחומרא כו' דהזוכה צריך להיות שלוחו של בעל הממון המזכה ע"ש. ואלו בשליח של המקבל א"צ להיות שלוחו של המזכה כמש"כ הש"ך ביו"ד סי' קס"ט ס"ק ט"ז. לכן י"ל דמחמת זה אם עשה העבד שליח לקבל שחרורו לא מצי לזכות בתורת זכיי' משום דהא האדון סובר שהשליח מקבלו בתורת שליחות א"כ אינו עושה להשליח בתורת שליחות מן בעל הממון. ובאמת כיון שהשליחות בטל אז צריך בעל הממון לעשותו בתורת שליחות ממנו ג"כ. וכיון שהאדון אינו עושהו לשליחות מצידו מחמת שסובר שנעשה בפי' מן העבד. ובאמת כיון שאין בזה דין שליחות אינו מועיל כ"ז דלא עשאו האדון בשליחות גמור בפי'. א"כ נסתר מש"כ לתרץ ע"פ סברת התוס' דקידושין כל הקושיות דלעיל. דהא התם לא שייך לומר זה. אך אין זה מוכרח ופשטות הכוונה דתוס' בקידושין הוא כמש"כ לעיל. להוכיח מן התוס' דגיטין כעין זה:
יג
ועפ"ז יש מקום לתרץ מה שהקשה התה"ד בסי' קפ"ח והובא בקצה"ח סי' רמ"ג בהא דאי' בחולין (דף י"ב) במינה לשליח לתרום ואזל אחר ותרם דלא מהני. והקשה דיהא מועיל בגדר זכיי' ונדחק לתרץ. ולפי מש"כ ניחא משום דהיכא דמינה לשליח בעינן דוקא דיהי' דין שליחות. משא"כ אם שינה דלא נעשה דין שליחות אזי לא מהני בתורת זכיי'. אך אפשר לחלק דדוקא השליח בעצמו שנעשה לשליח לא מצי לזכות בתורת זכיי'. משום דהא הקפיד לו שיהי' שליח ולכן בשינה לא מצי להיות שליח בתורת זכיי' משא"כ אחר שבו לא נעשה השינוי יכול לזכות בתורת זכיי' ולכן שפיר הקשה התה"ד דמפני מה לא מצי אחר לתרום הא הוי גלוי דעת ממנו שחפץ בזה א"כ יהא מצי אחר לזכות בתורת זכיי' דהא האחר לא שינה כלל. אך זה דוחק. ועוד דהא גם איש אחר דשמע דציוה לפלוני לתרום ואזל ותרם א"כ הא שינה ג"כ דעת המשלח. ובפרט לפי מה דקיי"ל דהוי קפידא. י"ל דגם זה הוי קפידא ולא מהני בזה תורת זכיי'. כמש"כ לעיל דבכמה דוכתי מצינו דהוי קפידא כדקיי"ל דלא מהני בזה דין זכיי' כנ"ל:
יד
נחזור לענינינו דלפי מה דקיי"ל דאף צווחת להתגרש לא מהני והוי אינה מגורשת כמבואר בסי' ק"מ ודוקא בקידושין מהני גילה דעתו לשדכן דחפץ בפלונית בגדר זכייה משום דהוי זכות קצת בלא גלוי דעתו לכן מהני גילוי דעתו בזה. משא"כ בגט דהוי חובה מצד עצמו לא מהני בזה גילוי דעתה. וכן מצינו בעירובין (דף פ"א) גבי נותן מעות לחנוני כו' דשיטת התוס' התם בד"ה לא זכו לו מעותיו כו'. דאף בזיכה החנוני ע"י אחר לא מהני משום דאין מערבין אלא מדעתו. אך הרא"ש שם השיג על התוס' וכתב דמהני משום דהא הוי גלוי דעת דהא נתן מעות לחנוני כו'. וזהו משום דהרא"ש אזיל לשיטתי' דפסק בקידושין ג"כ דמהני גילה דעתו לשדכן. אבל התוס' ס"ל דגלוי דעתי' לא מהני לומר בזה תורת זכיי'. אלמא דגלוי דעת לא מהני. ובאמת בירושלמי בעירובין פ' חלון הלכה י' מבואר דאם זיכה החנוני ע"י אחר מועיל הזכיי' ע"ש. ולכאורה קשה דהא שיטת הירושלמי בגיטין בפ"ו דאף בצווחת להתגרש אינה מגורשת דחיישינן שמא חזרה. אלמא דגלוי דעת לא מהני. ואלו גבי עירובין פסק דמהני גלוי דעת. ויש לחלק דשאני גבי גט דחיישינן שמא חזרה בנתיים דאף דאמרה כעת לפנינו דלא חזרה בנתיים. עכ"ז הא לא מהימנא משום דאין דבר בערוה פחות מב'. משא"כ גבי עירוב דהא התם נאמן לומר דלא חזר בנתים דהא ע"א ואף בעל דבר בעצמו נאמן באיסורין. וכיון דהתם גבי עירוב אומר ברי לי שלא חזרתי מן נתינת מעה שנתתי על קניות הפת והי' אז בעת הזכוי זכות לי. ע"כ שפיר מהני זה בתורת זכיי'. משא"כ גבי גט דאינה נאמנת משום דאין דבר בערוה פחוה מב' לכן חיישינן שמא חזרה. ובלא"ה יש לחלק דשאני גבי עירוב דהא חייב לקבל מי שפרע אם חוזר ושייך שפיר בזה לומר אוקי אחזקת כשרות דבוודאי לא חזר. משא"כ גבי גט דלא שייך זה לכן לא מהני הגילוי דעת בגט ואינו סותר הירושלמי להדדי כנ"ל. וכיון דחזינן עכ"פ שיטת התוס' גבי עירוב דלא מהני גילוי דעת לומר בזה דזכין לו בתורת זכות. ואף להרא"ש דס"ל בזה דהוי זכות. עכ"ז אינו זה רק בקידושין ועירוב. משא"כ גבי גט דהא בשו"ע אה"ע סי' ל"ה סעי' ד' הביאו שיטת הרא"ש גבי קידושין דמהני גלוי דעת משום זכות. ואלו גבי גט בסי' ק"מ סעי' ה' כתבו דלא מהני גילוי דעת. משום דבאמת יש לחלק ביניהם הרבה. לכן קשה להקל בנ"ד:
טו
ויש להעיר על שיטת הרא"ש דכתב גבי גלוי דעת להקל מחמת זכיי' מהא דחולין (דף פ"ג) דבשארי ימות השנה חוב הוא לו להוציא הוצאות כמש"כ רש"י שם. ומשמע שם דמיירי דנתן מעות להמוכר על קנייתו ואפ"ה לא מהני זכייתו. וקשה לשיטת הרא"ש דס"ל בגילה דעתו הוי זכות כדיליף זה מהא דקדושין (דף מ"ה) דקאמרינן ודלמא ארצויי ארצי קמי'. א"כ אמאי בשאר ימות השנה הוי חוב דהא כיון דגילה בדעתו שחפץ בקני' זו וגם נתן מעות ע"ז דאם יחזור יהי' במי שפרע א"כ יהי' מועיל הזכיי' עבורו. וגם מצינו בכמה דוכתי דלחזרה לא חיישינן כדמצינו בפסחים (דף צ"א ע"א) גבי בית האסורים דישראל שוחטין עליו בפ"ע משום כיון דאבטחינהו מפיק ליה דכתיב שארית ישראל כו'. וכן אי' בקדושין (דף מ"ה) בההוא דאמר לקרבאי והיא אמרה לקריבה כו' אמר אביי שארית ישראל כו' אלמא דלא חיישינן לחזרה. ואף לרבא דפליג שם וס"ל דחשו לחזרה היינו משום דהתם גבי קדושין לא שייך לומר מחוסר אמנה. דהא הוי כמו מתנה מרובה דיכול לחזור ולכן חייש לחזרה. משא"כ בנתן מעות דהוי מחוסר אמנה וגם מי שפרע. בודאי הוי חזרה מילתא דלא שכיח כמש"כ הפוסקים בח"מ סי' קי"ב גבי דאקני. דהקשה הש"ך התם דניחוש שמא חזר בנתיים להך שיטה דס"ל דיכול לחזור קודם שקנה. וכתב שם האו"ת והנתיבות דלכן לא חיישינן לחזרה משום דזהו לא שכיח. אך לא הביאו ראיה לזה. וכבר כתבתי להוכיח כן דמצינו בכמה דוכתי דחזרה הוי מילתא דלא שכיח. ומהאי טעמא קיי"ל בח"מ סי' קע"ו סעיף ג' דשותף אינו נאמן לומר שכבר חזר בו. וג"כ הוי מהאי טעמא משום דחזרה לא שכיח. וכעין זה אמרו בסנהדרין (דף ל"ד) א' מן התלמידין כו' השתא לא הדר בי'. וכ"כ התוס' בב"ב (דף קי"ד) ד"ה ניחוש דלמא הדר ביה כו' דלא חיישינן שמא חזר השכ"מ כו' ע"ש וקצרתי. א"כ באמת קשה מאד דאמאי בשאר ימות השנה הוי חוב באם זיכה לו ע"י אחר דהא כיון דמצינו בגילוי דעת לבד הוי זכות. כש"כ היכא דיעמוד במי שפרע כש"כ דמבעי לן לומר דמחמת זה הוי זכות ובודאי עומד הוא בדעתו הראשונה דרוצה בהקניי'. וקשה לשיטת הרא"ש הנ"ל:
ענף ד
טז
והנלע"ד בזה לומר דלכן בשאר ימות השנה אמרו דאין משחיטין את הטבח בע"כ. ואם מת מת למוכר משום דאף דגלוי דעת הוי זכות היינו כל זמן דלא חזר בנתיים. משא"כ אם חזר בנתיים אז לא הוי זכות רק חובה וכמש"כ הירושלמי לחוש שמא חזרה בנתיים. ואף דחזרה הוי מילתא דלא שכיח עכ"ז מיעוט יש וידוע דבממון אין הולכין אחר הרוב. וכן מצינו בכתובות (דף י"א) גבי קטן מטבילין אותו ע"ד הב"ד דהגדילו יכולין למחות ומקשה הגמ' התם מן אלו נערות שיש להם קנס. וכי יהבינן לה קנס דאזלא כו'. וכתב שם השיטה מקובצת בכתובות דאף דאנן מחזיקין אותו כישראל גמור לשארי מילי ולא חיישינן שמא ימחה לאחר שיגדיל משום דע"פ רוב לא שכיח מחאה ע"ז דכיון דאנן מחזיקין זה לזכות מן הסתם לא ימחה רק דעכ"ז מיעוטא י"ל בזה. וכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב לכן מקשה הגמ' שפיר איך יהבינן לה קנס ואזלא ואכלה כו' ואיך מוציאין ממון מן המוחזק דהא יכול המוחזק לומר דלמא תמחה לאחר שתגדל ואף דיש רוב בזה עכ"ז הא אין הולכין בממון אחר הרוב כן כתב השיטה מקובצת לכתובות שם. ואף שאין זה לשונו ממש. אך כתבתי דבריו וסברתו בשינוי לשון א"כ ה"ה דיש לומר כעין זה גבי לכוף את הטבח לשחוט בע"כ די"ל דלכן בשארי ימות השנה אין משחיטין הטבח בע"כ לפי דיכול הטבח לומר שמא חזר הלוקח בנתיים משום דאף דחזרה לא שכיח. עכ"ז הא מיעוט יש. וכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב. א"כ לכן אין יכול הלוקח לכוף ולהוציא מן חזקת ממון של הטבח דהא אין הולכין בממון אחר הרוב. ואף דרב הונא אמר רב אמר בחולין שם דמיירי במשך. והתוס' בעירובין (דף פ"א ע"ב) בד"ה לעולם בשלא משך כו' כתבו דרב שמואל דפי' דמיירי בזיכה לו ע"י אחר קאי לפרש מימרא דרב הנ"ל. והא מצינו לרב דס"ל בב"ב (דף צ"ג) דהולכין בממון אחר הרוב עכ"ז הא סתם משנה אי' בב"ב שם דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב דתני התם דמוכר זרעוני גינה ולא צמחו אינו. חייב באחריותן משום דאין הולכין בממון אחר הרוב. ולכן בחולין דאי' סתם משנה התם דבשאר ימות השנה אין משחיטין בע"כ אזיל לשיטתיה דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. וכה"ג צריכין לומר בכתובות דפריך התם דאמאי יש לה קנס ליחוש דלמא ממחיא לאחר זמן כמש"כ השיטה מקובצת הנ"ל. משום דהא הסתם משנה ס"ל דאין הולכין אחר הרוב בממון כנ"ל:
יז
ובאמת בשארי מילי כמו בקדושין גבי גילה דעתו דחפץ באשה פ'. והך דפסחים גבי בית האסורין של ישראל דסמכינן על שארית ישראל כו' לפי דבאמת לחזרה לא חיישינן משום דלא שכיח. ורוב הא מהני באיסורין וגם בנפשות. משא"כ גבי להוציא ממון לא סמכינן על רובא וחיישינן שפיר שמא חזר הלוקח מן המכירה. וממילא הוי חוב ואין חבין שלא מדעתו. אך עדיין תקשה דאמאי במת מת למוכר וחייב המוכר להחזיר דמיו להלוקח דהא מספיקא אין מוציאין ממון מן המוחזק בפרט דהא הרוב מסייע ליה. אך זה אינו קשה משום דהא כבר כתבתי לעיל בשם הראשונים שהוציאו מן הא דב"ב (דף קל"ח) דגם בזכיי' אם צווח לסוף כשנודע לו אין זכין לו בע"כ משום דאז מקרי זה חובה ואין חבין לו בע"כ. וכמו דפסקינן בח"מ סי' רמ"ה וכמו בכתובות (דף י"א) גבי קטן מטבילין דהגדיל יכול למחות. ולכן אף שגילוי דעתא הוי זכות. עכ"ז הא לא עדיף זה מכל זכיות דקיי"ל דיכול למחות בעת שנודע לו הזכיי'. א"כ ממילא לפ"ז נכון מה שאמרו מת מת למוכר. משום דהלוקח יכול למחות כשנודע לו הזכיי' כדי שלא יכנס הבהמה ברשותו להתחייב באונסין ולכן מת מת למוכר. אך בד' פרקים בשנה אמרו מת מת ללוקח אף דיכול למחות בכל זכיות התם שאני דכיון דמצד עצמו הוי זכות וגם היה גלוי דעתו ג"כ לכן כה"ג אינו יכול למחות ולצווח על הזכיי'. משא"כ בשאר ימות השנה דלא הוי גלוי דעתו א"כ לא עדיף משארי זכיות דקי"ל דיכול למחות. ולכן בארבעה פרקים משחיטין את הטבח בע"כ ולא חיישינן שמא חזר בנתיים. משום דבד' פרקים וע"י צירוף גילוי דעתו ביחד הוי מיעוט דמיעוטא דכה"ג מוציאין ממון כידוע:
יח
אך עדיין תקשה לפי מה דאי' בכתובות (דף י"ב ע"ב) דעד כאן לא קאמר ר"ג התם משום דאיכא לאוקמה על חזקה כו'. אלמא דברי ושמא בצירוף אוקי אחזקה מוציא מן חזקת ממון לכ"ע. א"כ תקשה דאמאי בשארי ימות השנה אין משחיטין את הטבח בע"כ משום חשש מיעוטא דשמא חזר בנתיים. הא כיון דהלוקח אומר ברי לי שלא חזרתי בנתיים וגם רובא מסייע ליה משום חזרה לא שכיח ורובא עדיף מן חזקה. וגם יש בזה גם אוקי אחזקה שלא נעשה דבר מחודש היינו החזרה ולא נשתנה דעתו בנתיים. א"כ יהיה יכול להוציא מן המוחזק ע"פ טענת ברי שלו עם הרוב דמסייע ליה מן המוחזק דטוען שמא. ואפשר לחלק דשאני התם דיש חזקת הגוף דמסייע לה. וכתבו התוס' בכתובות (דף ע"ה ע"ב) בד"ה אבל היכא דליכא כו'. דחזקת הגוף חשיבי טפי מכל החזקות ע"ש. אך זולת זה י"ל דבאמת מחמת זה ניחא הא דר' יוחנן מוקי הך דארבעה פרקים בחולין התם משום טעם אחר. ולא רצה לומר דמיירי בזיכה לו ע"י אחר. משום דהא התוס' בכתובות (דף י"ב ע"ב) כתבו בד"ה אלא דאיכא מיגו כו' דלר' יוחנן בההיא דמוכת עץ ליכא מיגו. ובע"כ מוכרח לומר אליבא דר' יוחנן הטעם משום אוקי אחזקה ולא משום התי' א' דהתם דאמרו בגמ' שם דשאני התם משום דאיכא מיגו. ולכן לר' יוחנן דלשיטתו מוכרחים אנו לומר דהיכא דהוי ברי בצירוף אוקי אחזקה מוציא מן חזקת ממון. א"כ לפ"ז גם בשארי ימות השנה כיון דהיה גילוי דעת מן הלוקח א"כ הוי ממילא זכותו כנ"ל. ולכן מתרץ באופן אחר. אבל מאן דמוקי התם בזיכה ע"י אחר דבשארי ימות השנה חיישינן לשמא חזר בנתיים. ס"ל כדאוקימתא קמייתא בכתובות דהתם דהטעם התם משום דאיכא מיגו. אבל לעולם י"ל דברי בצירוף חזקה אינו מוציא מן חזקת ממון כן י"ל. ולפ"ז יש לדון במש"כ הש"ך גבי דאקני בסי' קי"ב דאם יכול לחזור בנתיים דניחוש שמא חזר בנתיים. משום דאף דחזרה לא שכיח עכ"ז גבי להוציא מן חזקת ממון לא מהני רובא. ויהי' מזה ראיה לשיטת הש"ך הנ"ל ואכמ"ל. ועיין בפני יהושע לכתובות (ד' ט"ז) בתוס' ד"ה כיון דרוב נשים כו' וקצרתי. אך אכתי צ"ע דהא רב הונא מוקי התם בזיכה ע"י אחר ורב הונא הא ס"ל בכתובות (דף י"ב) דברי ושמא ברי עדיף א"כ עדיין תקשה דאמאי אין משחיטין את הטבח בע"כ בשארי ימות השנה הא כיון דהלוקח אומר ברי לי שלא חזרתי בנתיים א"כ יהיה יכול להוציא מן חזקת ממון דבעל המוחזק טוען שמא. אך לפמש"כ התוס' התם בכתובות ובשא"ד דהיכא דהוי ברי גרוע אין מוציאין מן המוחזק ניחא זה. אך ז"א לפי הסוגיא בכתובות דמוקי התם רב הונא כר"ג. ולא מחלק התם בין ברי טוב לברי גרוע ע"ש בתוס'. אך לשיטת הרא"ש הנ"ל י"ל דהך סוגיא דחולין יסבור כמש"כ התוס' התם לחלק בין ברי טוב לברי גרוע כדהוכיחו מן ב"ק שם:
יט
ולהך שיטה דס"ל דגילוי דעת מהני בתורת זכות ולא חיישינן שמא חזר בנתיים יש להעיר מהא דב"ב (דף נ"ב ע"ב) דשלא בפניו צריך לומר לך חזק וקני ואף שהיה קנין מעות. הרי דחיישינן שמא חזר המוכר מן המכירה. ואלו גבי אחין והשותפין מצינו בב"ב (דף ג') בתוס' ובהרא"ש שם דכתבו דבהחזיק א' מהם אין צ"ל לך חזק וקני. וע"כ הטעם הוא דדיינינן אומדנא התם דמן הסתם מסכים הוא על הקניי'. א"כ לפ"ז מבעי לן למידן כן גם בכל קנין חזקה שלא בפניו אם היה נתינת מעות. ומזה הוי קצת ראיה דגילוי דעת לא מהני בכל מקום. ומשום דלא הוי אומדנא דמוכחא כ"כ ע"כ חיישינן שמא חזר בנתיים. זולת היכא דמצינו בפירוש לחז"ל דאמרו להאומדנא כן. והנה בב"מ (דף צ"ח) גבי שלחה לי ביד עבדך ביד שלוחך ומתה חייב. והקשו שם הנימוקי יוסף ובחידושי הר"נ שם ושארי ראשונים דאיך נעשה שלוחו הא לא דיבר השואל עם השליח. ותירצו ב' תירוצים א' משום דכיון דא"ל שלח לי הוי כמו שעשה בעצמו לשלוחו משום מה שהמשאיל עשאו לבנו לשליח הוי זה כמו דעשאו בעצמו לשליח או דהוי זה משום ערבות ע"ש. ואי נימא דגילה בדעתו הוי זה זכות. א"כ אמאי לא קאמרי דלכן חייב בשלח לי ע"י בני משום דכיון דגילה בדעתו שחפץ שישלחו לו ע"י בנו ושלוחו. א"כ הוי ממילא זכות וזכין עבורו הפרה השאולה וקאי ברשותו בתורת זכיי'. אע"כ מוכח מדבריהם דגילה בדעתו לא הוי זכות. אך יש לדחות זה ע"פ מש"כ לעיל דהא יכול למחות בעת שנודע לו הזכיי' ונתבטל אז הזכיי'. א"כ שפיר הקשו כל הראשונים הנ"ל דאמאי חייב השואל במתה הפרה. דאי מצד גילוי דעתו של השואל דאז הוי זכות וזכין לו. א"כ יהא יכול למחות כשנודע לו מן הזכיי' הנ"ל. וכן י"ל בהא דב"ק (דף ק"ד) דאי' שם דבממציא לו שליח לא נעשה שלוחו להתחייב באונסין ולא מהני מצד גילוי דעתו. יש לומר ג"כ מן טעם זה משום דיכול למחות בנודע לו הזכיי' ולא להתחייב באחריות. אך מצאתי בריטב"א בב"מ שם שכתב באמת דלכן בשלח לי ע"י בנך ושלוחך דחייב משום דזה הוי בגדר זכיי' משום גילוי דעתו ע"ש. אך טעם כל הראשונים שלא כתבו כסברת הריטב"א הנ"ל. י"ל דסברתם משום דיכול למחות על הזכיי' ואינו רוצה לזכות ולהתחייב באונסין:
ענף ה
כ
נחזור לענינינו דעל גילוי דעת לבד אין מקום כלל לסמוך ולהתיר בנ"ד דהא כתבו רוב ראשונים להחמיר בגילוי דעתה שחפיצה בהגט ורק בעוזב כתבו להקל בגילוי דעתה. ומש"כ מעכ"ת דבמקום יבם יש להקל בצירוף גילוי דעתה. זה אינו בנ"ד דהא נעשה בלא תנאי דאם מתי א"כ הא הוי חובה לה בעת שזיכו עבורה להגט. משום דהא אף במקום קטטה וצווחת להתגרש קיי"ל דהוי חובה משום דתפסיד לכל החיובים שיש לה על בעלה וע"כ חפיצה בבעלה. ולכאורה יש לומר דכיון דלדינא קיי"ל במקום דצווחת להתגרש דהוי ספק מגורשת. א"כ ממילא עכשיו דפסקינן דלית לה שום חיוב מן תנאי כתובה על בעלה. ואף שמגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה היינו משום דאגידא גבי' דאסורה מחמתו להנשא. א"כ אם רוצה ליתן לה גט כשר. והיא שבקת ליה וערקת ואזלא כדאי' בגיטין (דף י"ב). אז יפטור מן חיוב מזונות כיון שהמניעה ממנה שהיא משתמטת ממנו. א"כ כיון דלא שייך בזה עכשיו שזיכו לה הגט בלא תנאי לדון דחפיצה בבעלה משום דהא לית לה מספיקא לכל חיובי אשה על בעלה. א"כ ממילא הוי זכות לה בודאי מחמת מזכה במקום יבם עכשיו שאין מייבמים כמש"כ היש"ש וא"צ בזה דיני תנאי. כן יש לכאורה מקום להקל מחמת זה הסברא. אך גם זה ליתא לפמש"כ לעיל דהא במקום זכות יכולה למחות ולבטל הזכיי' כשנודע לה הזכיי'. א"כ עדיין מקרי חובה לה מה שהפסידה כל זכותה וחיובים שיש לה על בעלה ושייך שפיר לומר טן דו. משום דהא בידה לעשות דלא תהיה ספק מגורשת משום דהא יכולה לצווח ולמחות על הזכיי' ואז תהיה א"א למפרע בלא שום ספק כלל א"כ אין זה סברא כלל. וכן מוכרח זה בלא זה משום דבלא"ה תקשה גבי הך איבעיא דהמזכה גט במקום יבם. דמספקא להו משום דלמא רחמא ליה כו'. והא עכשיו אחר חתימת הש"ס דנשאר בתיקו ופסקינן בזה דחולצת ולא מתייבמת. א"כ ממילא לא שייך רחמא לי' משום דהא הוי ספק גרושת אחיו וספיקא דאורייתא לחומרא. וכיון דלא שייך לומר רחמא לי' דהא להיבם להתייבם תהיה אסורה עכ"פ מן ספק. א"כ ממילא הוי זכות לה. ויותר טוב לה להיות מגורשת ודאית כדי שלא תצטרך עכ"פ לחליצה ולא תהיה קרח מכאן וקרח מכאן. וכהאי גוונא כתבו התוס' בגיטין (דף י"ב ע"ב) בד"ה וכי תימא אי בעי זריק ליה גיטא כו'. דכתבו שם בתי' ב' דכיון דביד האדון לזרוק להעבד גט שחרור ספק קרוב לו ספק קרוב להעבד ויאסר בתרומה ובשפחה ובב"ח דטוב לו להיות משוחרר והוי זכות גמור ע"ש. וה"ה במזכה גט במקום יבם עכשיו אחר חתימת הש"ס דתהי' אגודה להיבם ולא תוכל להתייבם להיבם. וגם תצטרך חליצה א"כ אנן סהדי דהאשה תסכים לקבל גיטה. בשלמא בזמן הש"ס י"ל דאכתי ספק לפי דאז י"ל דשמא יופשט האיבעיא הנ"ל. אבל עכשיו אחר חתימת הש"ס דאין שום אדם יכול לפשוט האיבעיא דהש"ס קשה. אך לפי מה שכתבתי ניחא משום דהא אי דרחמא ליבם. א"כ אז ביד האשה לעשות טצדקי למחות כשנודע לה הזכיי' ולמחות דאז תהיה מותרת להיבם. א"כ שייך שפיר לומר דרחמא ליה ואז אינו ביד הבעל לאסור על היבם כלל מלהתייבם וקצרתי. ולכן מהאי טעמא קשה להקל בנ"ד:
כא
ומה שכתבו מעכ"ת דבנ"ד הוי גילוי דעת בעת שגירשה בעלה דחפיצה בהגט כמו שהאריכו ובצירוף מה דהוי בנ"ד במקום יבם. הנה בעיקר הענין אם מהני גילוי דעת ממנה בעת הזכוי. דעת הפרישה להקל בזה. וכן הב"ח בשיטת העיטור דבזה מגורשת כיון דלא שייך בכה"ג הטעם של הירושלמי דשמא חזרה בה. אבל הב"י מסתפק בזה וכן הב"ח העלה להחמיר אף היכא דגילתה בדעתה בעת שזיכה לה הגט כו'. והובא בקצרה בב"ש סי' ק"מ ס"ק ו'. ולענ"ד יש להוכיח כן מן מש"כ הר"נ בפרק התקבל (דף ס"ג) בסוגיא דההוא גברא דשדר גיטא אזל שליחא אשכחה כו'. א"ל הילך גיטך אמרה ליה ליהוי בידך כו' הא לא חזרה שליחות אצל הבעל כו' הכי נמי מספקא לן לדידן הוי דבר שבערוה וחולצת כו' וחליצה לאח"מ עכ"ל הגמ'. וכתב ע"ז הר"נ דגרסינן ליהוי לי בידך משום דהא תנן טול לי. שא לי. יהא לי. כמבואר שם בגיטין בברייתא. הרי דבלא לשון לי לא נעשה ש"ק כו' עכ"ל הר"נ. ויש שגורסין ליהוי בידך בלא לי ע"ש באלפסי וברא"ש והק"נ:
כב
והנה לולי דברי הר"נ בראייתו מהך דטול לי. יהא לי. יש מקום לחלק ולדון דאף לשון ליהוי בידך בלא לי ג"כ מהני דאף דנימא דאין בלשון הזה לשון שליח לקבלה ממנה. מ"מ יש בזה הלשון גילוי דעת ממנה דחפיצה בגט עכ"פ. וכעין דברי הר"נ בפ' התקבל גבי כל השומע קולי כו'. וכל הרוצה לתרום יבא ויתרום דאף דלא הוי בזה דין שליחות מ"מ גילוי דעת הוי דגילה בדעתו שחפץ שיתרמו לו תרומה כו' ע"ש. ועיין בנדרים (דף ל"ו) בהר"נ. א"כ לפ"ז י"ל ולחלק דשאני במה דאמרו גבי טול לי יהא לי. דבעינן לי. זהו משום דהתם בעת דאומרת להשליח טול. שא. יהא. דכיון דאין זה לשון שליחות רק גילוי דעת ממנה. הא גילוי דעת לא מהני משום שמא חזרה בה וכטעם הירושלמי. וע"כ יכול להיות דבעת שמקבל השליח את הגט מן הבעל דחזרה אז. משא"כ בהך עובדא דאמרה לשליח הולכה בעת שהיה הגט בידו דיהי' בידך. דהוי בזה הלשון לכל הפחות גילוי דעת ממנה דחפצה בהגט. א"כ באותו הזמן והעת דאמרה לו כן. הי' יכול השליח לזכות עבורה הגט בתורת זכיי' כיון דגילתה בדעתה אז דרצונה בהגט ובאותו העת יכול השליח לזכות עבורה כיון דלא חזרה אז בפנינו ומהני זה משום דין גילתה בדעתה אז וכשיטת הסוברים להקל בכה"ג כנ"ל. ובע"כ מוכח מדברי הר"ן בראייתו דס"ל דמשום צד גילוי דעתה לא מהני אף דגילתה בדעתה אז בעת הזכוי דחפיצה בהגט. אלא בעינן בפירוש לשון שליחות ממנה. וע"כ שפיר הוכיח הר"ן כן מהך דמשנה וברייתא שם גבי טול לי. שא לי. יהא לי. דבלא לי אין משמעותא לשון שליחות ממנה. וממילא לא מהני לשון דאמרה להשליח על הגט יהא בידך בלא לי. דכיון דאין בזה לשון שליחות ממילא לא מהני אף דנימא דיש בזה גילוי דעת ממנה. ומוכח מהר"נ שם דס"ל ג"כ כשיטת המחמירין אף בגילתה בדעתה בעת הזכוי דלא מהני כ"ז דלא הי' לשון שליחות ממש. וע"כ שפיר הוכיח הר"נ כן. ודוחק לומר דשא"ה דהא אז הי' בידה לומר לשון שליחות בפירוש. דז"א מכמה טעמים:
כג
ומוכח לפ"ז דאף במקום יבם ג"כ לא מהני גילוי דעתה דהא שם בגיטין הי' זה במקום דזקוקה ליבם כדאמרו שם דחולצת כו'. ואפ"ה מוכח מהר"נ דלא מהני גילוי דעתה אף בצירוף הסברא דהי' במקום יבם דגם על כל אלו ביחד אין לסמוך להקל אם לא הי' בפירוש בלשון שליחות ממנה. ולכן שפיר הוכיח כן הר"נ בראייתו מן הך דטול לי ושא לי. ויהא לי. ומן מה דגריס האלפסי שם דאמרה ליה ליהוי פקדון בידך דמשמע אף דלא אמרה לי ג"כ נעשה לש"ק עבורה. יש לכאורה לדון ולהוכיח דס"ל להרי"ף לחלק באמת דשאני בהך דטול לי. ויהא לי. וכפי שהובא שם באלפסי. משום דס"ל לחלק דשאני התם דיש לחוש לחזרה בה. וע"כ לא מהני כ"ז דלא אמרה לי. רק בהא דאמרה בפני השליח דהי' הגט בידו שפיר מהני משום גילוי דעתה בעת שמזכה הגט עבורה דהא חזינן דלא חזרה אז וכמש"כ לעיל. ויהי' מזה סייעתא לשיטת הסוברים דמהני גילוי דעת בעת הזכוי. אבל באמת גם מזה אין להוכיח משום די"ל דלשון להוי פקדון בידך עדיף טובא. והוי כמו לשון לי. ועיין באה"ע סי' ק"מ סעיף ד'. ועכ"פ מן הר"נ הנ"ל מוכח שפיר דבכל גווני לא מהני הגילוי דעת וכשיטת הב"ח. ואף היכא דלא שייך לחוש שמא חזרה. משום דעיקר זכיי' הוא נלמד מן נשיא א' למטה כדאמרו ברפ"ב דקדושין ובעינן דוקא שיהי' זכיי' בעצם דהוי מצד עצמו זכות כדהתם. משא"כ היכא דלא הוי זכות מצד עצמו רק מצד דחזינן דגילתה דעתה דרצונה בכך. ומחמת זה נימא דזה הוי זכות. מוכח מן הר"נ הנ"ל דכה"ג לא הוי זכות לומר בזה זכין לו שלא בפניו. וכמו שהוכחתי לעיל מן עירובין (דף פ') גבי נותן מעה לחנוני דאין החנוני מזכה לו ע"י אחר לשיטת התוס' דהתם. ואף דהתם גבי איסורין נאמן לומר שלא חזר בו. ועכ"ז לא מקרי זה זכות לשיטת התוס' הנ"ל. אלמא דגילוי דעת אף היכא דלא שייך חזרה ג"כ לא מהני זה לומר דהוי זכות וזכין כו' רק היכא דאמרו חז"ל בפירוש שאני:
כד
ועוד דאף דנימא כשיטת הפרישה שהובא בב"ש שכתב דאם גילתה דעתה בעת שזכו עבורה הגט דאז מהני גילוי דעתה משום דהא אז לא שייך טעם הירושלמי דשמא חזרה בה. עכ"ז היינו דוקא היכא שידוע לנו בבירור דזו השעה וזו הרגע ממש בעת הזכוי של הגט גילתה אז בדעתה שחפצה בגט. משא"כ בנ"ד דלא נתברר כ"כ השעה והרגע זו ממש. דאף דידעינן דאותו היום שזיכה עבורה הגט גילתה אז דעתה בסלאנים שחפצה בגט. עכ"ז דלמא לא הי' זה בשעה חדא ממש. ומה בכך דבאותו היום גילתה בדעתה שחפצה בגט. עכ"ז ניחוש שמא חזרה בנתיים. דאטו אם הי' גלוי הדעת ממנה באותו היום שזיכו לה הגט לא יהא ניחוש שמא חזרה בנתיים. וכעין זה מצינו בגיטין (דף פ"ח ע"א) דמקשה הגמ' שם ודלמא אמלוכי אימלך כו' ומשני דכתב הרי את מלמטה ומותרת למעלה. אלמא דלולי זה הי' חיישינן שמא חזר אף באותו היום ע"ש בפי' רש"י ותוס'. וכעין זה מצינו בקדושין (דף נ"ט ע"ב) גבי מעכשיו ולאחר שלשים יום דמספקא לן אי תנאה או חזרה. אלמא דחיישינן לחזרה אף בתכ"ד. וכבר הארכתי בפרט זה במק"א מה שיש להעיר ע"ז מן הא דח"מ סי' מ"ב סעיף ה' אם שני ענינים כתובים בשטר הסותרים דאם אפשר לקיים שניהם מקיימים ואכמ"ל. וכן חזינן גבי קנין חזקה שלא בפניו דצריך לומר ליה לך חזק וקני. ואף דבאחין שחלקו א"צ לומר חזק וקני כמש"כ התוס' והרא"ש בפ"ק דב"ב משום שיש אומדנא דמן הסתם רוצה בזה. אך בקנין ומכירה חיישינן שמא חזר בנתיים אלמא דאף באותו היום ובאותה שעה ג"כ חיישינן לחזרה. ובע"כ דכוונת הפרישה דמיקל כוונתו אם ידוע ונתברר לנו הרגע זו ממש. דאל"כ חיישינן לחזרה. וכיון דבנ"ד לא נתברר הרגע ממש. א"כ חיישינן לחזרה כנ"ל. ובכה"ג לא הקיל הפרישה:
כה
ובקצרה הוא דכיון שעיקר הבנין היסוד היתר של מעכ"ת הוא לסברת היש"ש דבזה"ז דלא נהגו בייבום הוי זכות לה. אך לפמש"כ בשם הרדב"ז דבעינן תנאי אם מתי כו' כנ"ל. וכיון דבנ"ד לא נעשה תנאי הנ"ל רק בנדר ע"ד רבים. והא מבואר ביו"ד סי' רכ"ח דכדי לעשות שלום בין איש לאשתו יכול להשאל על נדרו אף בנדר ע"ד רבים. ע"כ אין לנו בנ"ד שום יסוד כלל להתירא:
ידידם יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק נאווארדאק.