אור ברסלב
עין יצחק חלק ב סימן נא › ענף ד

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן נא · ענף ד

ענף ג

טז

והנלע"ד בזה לומר דלכן בשאר ימות השנה אמרו דאין משחיטין את הטבח בע"כ. ואם מת מת למוכר משום דאף דגלוי דעת הוי זכות היינו כל זמן דלא חזר בנתיים. משא"כ אם חזר בנתיים אז לא הוי זכות רק חובה וכמש"כ הירושלמי לחוש שמא חזרה בנתיים. ואף דחזרה הוי מילתא דלא שכיח עכ"ז מיעוט יש וידוע דבממון אין הולכין אחר הרוב. וכן מצינו בכתובות (דף י"א) גבי קטן מטבילין אותו ע"ד הב"ד דהגדילו יכולין למחות ומקשה הגמ' התם מן אלו נערות שיש להם קנס. וכי יהבינן לה קנס דאזלא כו'. וכתב שם השיטה מקובצת בכתובות דאף דאנן מחזיקין אותו כישראל גמור לשארי מילי ולא חיישינן שמא ימחה לאחר שיגדיל משום דע"פ רוב לא שכיח מחאה ע"ז דכיון דאנן מחזיקין זה לזכות מן הסתם לא ימחה רק דעכ"ז מיעוטא י"ל בזה. וכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב לכן מקשה הגמ' שפיר איך יהבינן לה קנס ואזלא ואכלה כו' ואיך מוציאין ממון מן המוחזק דהא יכול המוחזק לומר דלמא תמחה לאחר שתגדל ואף דיש רוב בזה עכ"ז הא אין הולכין בממון אחר הרוב כן כתב השיטה מקובצת לכתובות שם. ואף שאין זה לשונו ממש. אך כתבתי דבריו וסברתו בשינוי לשון א"כ ה"ה דיש לומר כעין זה גבי לכוף את הטבח לשחוט בע"כ די"ל דלכן בשארי ימות השנה אין משחיטין הטבח בע"כ לפי דיכול הטבח לומר שמא חזר הלוקח בנתיים משום דאף דחזרה לא שכיח. עכ"ז הא מיעוט יש. וכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב. א"כ לכן אין יכול הלוקח לכוף ולהוציא מן חזקת ממון של הטבח דהא אין הולכין בממון אחר הרוב. ואף דרב הונא אמר רב אמר בחולין שם דמיירי במשך. והתוס' בעירובין (דף פ"א ע"ב) בד"ה לעולם בשלא משך כו' כתבו דרב שמואל דפי' דמיירי בזיכה לו ע"י אחר קאי לפרש מימרא דרב הנ"ל. והא מצינו לרב דס"ל בב"ב (דף צ"ג) דהולכין בממון אחר הרוב עכ"ז הא סתם משנה אי' בב"ב שם דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב דתני התם דמוכר זרעוני גינה ולא צמחו אינו. חייב באחריותן משום דאין הולכין בממון אחר הרוב. ולכן בחולין דאי' סתם משנה התם דבשאר ימות השנה אין משחיטין בע"כ אזיל לשיטתיה דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. וכה"ג צריכין לומר בכתובות דפריך התם דאמאי יש לה קנס ליחוש דלמא ממחיא לאחר זמן כמש"כ השיטה מקובצת הנ"ל. משום דהא הסתם משנה ס"ל דאין הולכין אחר הרוב בממון כנ"ל:

יז

ובאמת בשארי מילי כמו בקדושין גבי גילה דעתו דחפץ באשה פ'. והך דפסחים גבי בית האסורין של ישראל דסמכינן על שארית ישראל כו' לפי דבאמת לחזרה לא חיישינן משום דלא שכיח. ורוב הא מהני באיסורין וגם בנפשות. משא"כ גבי להוציא ממון לא סמכינן על רובא וחיישינן שפיר שמא חזר הלוקח מן המכירה. וממילא הוי חוב ואין חבין שלא מדעתו. אך עדיין תקשה דאמאי במת מת למוכר וחייב המוכר להחזיר דמיו להלוקח דהא מספיקא אין מוציאין ממון מן המוחזק בפרט דהא הרוב מסייע ליה. אך זה אינו קשה משום דהא כבר כתבתי לעיל בשם הראשונים שהוציאו מן הא דב"ב (דף קל"ח) דגם בזכיי' אם צווח לסוף כשנודע לו אין זכין לו בע"כ משום דאז מקרי זה חובה ואין חבין לו בע"כ. וכמו דפסקינן בח"מ סי' רמ"ה וכמו בכתובות (דף י"א) גבי קטן מטבילין דהגדיל יכול למחות. ולכן אף שגילוי דעתא הוי זכות. עכ"ז הא לא עדיף זה מכל זכיות דקיי"ל דיכול למחות בעת שנודע לו הזכיי'. א"כ ממילא לפ"ז נכון מה שאמרו מת מת למוכר. משום דהלוקח יכול למחות כשנודע לו הזכיי' כדי שלא יכנס הבהמה ברשותו להתחייב באונסין ולכן מת מת למוכר. אך בד' פרקים בשנה אמרו מת מת ללוקח אף דיכול למחות בכל זכיות התם שאני דכיון דמצד עצמו הוי זכות וגם היה גלוי דעתו ג"כ לכן כה"ג אינו יכול למחות ולצווח על הזכיי'. משא"כ בשאר ימות השנה דלא הוי גלוי דעתו א"כ לא עדיף משארי זכיות דקי"ל דיכול למחות. ולכן בארבעה פרקים משחיטין את הטבח בע"כ ולא חיישינן שמא חזר בנתיים. משום דבד' פרקים וע"י צירוף גילוי דעתו ביחד הוי מיעוט דמיעוטא דכה"ג מוציאין ממון כידוע:

יח

אך עדיין תקשה לפי מה דאי' בכתובות (דף י"ב ע"ב) דעד כאן לא קאמר ר"ג התם משום דאיכא לאוקמה על חזקה כו'. אלמא דברי ושמא בצירוף אוקי אחזקה מוציא מן חזקת ממון לכ"ע. א"כ תקשה דאמאי בשארי ימות השנה אין משחיטין את הטבח בע"כ משום חשש מיעוטא דשמא חזר בנתיים. הא כיון דהלוקח אומר ברי לי שלא חזרתי בנתיים וגם רובא מסייע ליה משום חזרה לא שכיח ורובא עדיף מן חזקה. וגם יש בזה גם אוקי אחזקה שלא נעשה דבר מחודש היינו החזרה ולא נשתנה דעתו בנתיים. א"כ יהיה יכול להוציא מן המוחזק ע"פ טענת ברי שלו עם הרוב דמסייע ליה מן המוחזק דטוען שמא. ואפשר לחלק דשאני התם דיש חזקת הגוף דמסייע לה. וכתבו התוס' בכתובות (דף ע"ה ע"ב) בד"ה אבל היכא דליכא כו'. דחזקת הגוף חשיבי טפי מכל החזקות ע"ש. אך זולת זה י"ל דבאמת מחמת זה ניחא הא דר' יוחנן מוקי הך דארבעה פרקים בחולין התם משום טעם אחר. ולא רצה לומר דמיירי בזיכה לו ע"י אחר. משום דהא התוס' בכתובות (דף י"ב ע"ב) כתבו בד"ה אלא דאיכא מיגו כו' דלר' יוחנן בההיא דמוכת עץ ליכא מיגו. ובע"כ מוכרח לומר אליבא דר' יוחנן הטעם משום אוקי אחזקה ולא משום התי' א' דהתם דאמרו בגמ' שם דשאני התם משום דאיכא מיגו. ולכן לר' יוחנן דלשיטתו מוכרחים אנו לומר דהיכא דהוי ברי בצירוף אוקי אחזקה מוציא מן חזקת ממון. א"כ לפ"ז גם בשארי ימות השנה כיון דהיה גילוי דעת מן הלוקח א"כ הוי ממילא זכותו כנ"ל. ולכן מתרץ באופן אחר. אבל מאן דמוקי התם בזיכה ע"י אחר דבשארי ימות השנה חיישינן לשמא חזר בנתיים. ס"ל כדאוקימתא קמייתא בכתובות דהתם דהטעם התם משום דאיכא מיגו. אבל לעולם י"ל דברי בצירוף חזקה אינו מוציא מן חזקת ממון כן י"ל. ולפ"ז יש לדון במש"כ הש"ך גבי דאקני בסי' קי"ב דאם יכול לחזור בנתיים דניחוש שמא חזר בנתיים. משום דאף דחזרה לא שכיח עכ"ז גבי להוציא מן חזקת ממון לא מהני רובא. ויהי' מזה ראיה לשיטת הש"ך הנ"ל ואכמ"ל. ועיין בפני יהושע לכתובות (ד' ט"ז) בתוס' ד"ה כיון דרוב נשים כו' וקצרתי. אך אכתי צ"ע דהא רב הונא מוקי התם בזיכה ע"י אחר ורב הונא הא ס"ל בכתובות (דף י"ב) דברי ושמא ברי עדיף א"כ עדיין תקשה דאמאי אין משחיטין את הטבח בע"כ בשארי ימות השנה הא כיון דהלוקח אומר ברי לי שלא חזרתי בנתיים א"כ יהיה יכול להוציא מן חזקת ממון דבעל המוחזק טוען שמא. אך לפמש"כ התוס' התם בכתובות ובשא"ד דהיכא דהוי ברי גרוע אין מוציאין מן המוחזק ניחא זה. אך ז"א לפי הסוגיא בכתובות דמוקי התם רב הונא כר"ג. ולא מחלק התם בין ברי טוב לברי גרוע ע"ש בתוס'. אך לשיטת הרא"ש הנ"ל י"ל דהך סוגיא דחולין יסבור כמש"כ התוס' התם לחלק בין ברי טוב לברי גרוע כדהוכיחו מן ב"ק שם:

יט

ולהך שיטה דס"ל דגילוי דעת מהני בתורת זכות ולא חיישינן שמא חזר בנתיים יש להעיר מהא דב"ב (דף נ"ב ע"ב) דשלא בפניו צריך לומר לך חזק וקני ואף שהיה קנין מעות. הרי דחיישינן שמא חזר המוכר מן המכירה. ואלו גבי אחין והשותפין מצינו בב"ב (דף ג') בתוס' ובהרא"ש שם דכתבו דבהחזיק א' מהם אין צ"ל לך חזק וקני. וע"כ הטעם הוא דדיינינן אומדנא התם דמן הסתם מסכים הוא על הקניי'. א"כ לפ"ז מבעי לן למידן כן גם בכל קנין חזקה שלא בפניו אם היה נתינת מעות. ומזה הוי קצת ראיה דגילוי דעת לא מהני בכל מקום. ומשום דלא הוי אומדנא דמוכחא כ"כ ע"כ חיישינן שמא חזר בנתיים. זולת היכא דמצינו בפירוש לחז"ל דאמרו להאומדנא כן. והנה בב"מ (דף צ"ח) גבי שלחה לי ביד עבדך ביד שלוחך ומתה חייב. והקשו שם הנימוקי יוסף ובחידושי הר"נ שם ושארי ראשונים דאיך נעשה שלוחו הא לא דיבר השואל עם השליח. ותירצו ב' תירוצים א' משום דכיון דא"ל שלח לי הוי כמו שעשה בעצמו לשלוחו משום מה שהמשאיל עשאו לבנו לשליח הוי זה כמו דעשאו בעצמו לשליח או דהוי זה משום ערבות ע"ש. ואי נימא דגילה בדעתו הוי זה זכות. א"כ אמאי לא קאמרי דלכן חייב בשלח לי ע"י בני משום דכיון דגילה בדעתו שחפץ שישלחו לו ע"י בנו ושלוחו. א"כ הוי ממילא זכות וזכין עבורו הפרה השאולה וקאי ברשותו בתורת זכיי'. אע"כ מוכח מדבריהם דגילה בדעתו לא הוי זכות. אך יש לדחות זה ע"פ מש"כ לעיל דהא יכול למחות בעת שנודע לו הזכיי' ונתבטל אז הזכיי'. א"כ שפיר הקשו כל הראשונים הנ"ל דאמאי חייב השואל במתה הפרה. דאי מצד גילוי דעתו של השואל דאז הוי זכות וזכין לו. א"כ יהא יכול למחות כשנודע לו מן הזכיי' הנ"ל. וכן י"ל בהא דב"ק (דף ק"ד) דאי' שם דבממציא לו שליח לא נעשה שלוחו להתחייב באונסין ולא מהני מצד גילוי דעתו. יש לומר ג"כ מן טעם זה משום דיכול למחות בנודע לו הזכיי' ולא להתחייב באחריות. אך מצאתי בריטב"א בב"מ שם שכתב באמת דלכן בשלח לי ע"י בנך ושלוחך דחייב משום דזה הוי בגדר זכיי' משום גילוי דעתו ע"ש. אך טעם כל הראשונים שלא כתבו כסברת הריטב"א הנ"ל. י"ל דסברתם משום דיכול למחות על הזכיי' ואינו רוצה לזכות ולהתחייב באונסין:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה