עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן נא · ענף ג
יא
וע"פ מה שכתבתי יש לתרץ מה דהקשיתי כבר על הא דאה"ע סי' ל"ה סעי' ד' דמבואר שם דאף היכא דלא מינהו שליח בהדיא אלא שגילה דעתו שחפץ באשה פ' והלך השדכן וקידשה לו ה"ז מקודשת. ואח"ז הביא הרמ"א שם פלוגתת הפוסקים אם שליח ראשון עושה שליח ב' משום די"ל דמילי לא מימסרי לשליח. וקשה דהא אף דלא מימסרי מ"מ יהי' מועיל משום זכיי' דהא לא גרע מן גילוי דעתו. אכן לפי מש"כ בשם התוס' דקידושין דהיכא דנחת לשליחות וע"פ דין אין לו דין שליח דאז לא מצי זכי עבורו בתורת זכיי'. ובפרט לפי דמוכח להך שיטה דס"ל דגילוי דעתו מועיל בגדר זכיי'. דע"כ ס"ל כסברת התוס' דקידושין הזה דאל"כ תקשה קושיות הפני יהושע בגיטין (דף ס"ג) הנ"ל. א"כ י"ל דדוקא בלא עשה שליח כלל אז יכול לזכות בתורת זכיי'. משא"כ אם עשאו לשליח בעינן דיהא לו תורת שליחות. ולכן בשליח ראשון עושה שליח ב' דמילי לא מימסרי דאין בו תורת שליחות אז מיגרע גרע דכיון דעשאו לשליח בעינן דיהא תורת שליחות דוקא וכמש"כ התוס' בגיטין (דף ס"ו ע"ב) דאף דמצאו באשפה כשר לר"מ עכ"ז היכא דציוה לכתוב גרע טפי ובעי שיהי' לו דין שליחות ויעשה שליחותו וה"ה בזה:
יב
וכן יש מקום לומר בזה הסברא מה שיש להוכיח מן התוס' דנזיר (דף י"ב) בד"ה באשה שאין לה בת כו' דהקשו והא מעשים בכל יום שאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח ואיך נעשה שליח בדבר הזה כו'. ואמאי לא כתבו דזה מהני מחמת גלוי דעת של הבעה"ב דהא גילה בדעתו שרוצה בהפרשת חלה א"כ מפריש השליח בגדר זכייה. וכן הקשה הקצה"ח בסי' רמ"ג ס"ק ה'. אכן לפי מה שכתבתי י"ל דלכן לא כתבו התוס' התם דמהני הפרשת חלה בגדר זכייה. דזהו משום דהיכא דעשה שליח בעינן דיהא לו תורת שליח ולא מהני בזה זכיי' כנ"ל. אך יש להסביר כוונת התוס' בקידושין (דף כ"ג) הנ"ל שכתבו דהיכא דמינהו העבד לשליח מיגרע גרע ולא מהני בזה זכיי'. י"ל בכוונתם ע"פ מש"כ התוס' בב"מ (דף ע"א ע"ב) ד"ה בשלמא סיפא לחומרא כו' דהזוכה צריך להיות שלוחו של בעל הממון המזכה ע"ש. ואלו בשליח של המקבל א"צ להיות שלוחו של המזכה כמש"כ הש"ך ביו"ד סי' קס"ט ס"ק ט"ז. לכן י"ל דמחמת זה אם עשה העבד שליח לקבל שחרורו לא מצי לזכות בתורת זכיי' משום דהא האדון סובר שהשליח מקבלו בתורת שליחות א"כ אינו עושה להשליח בתורת שליחות מן בעל הממון. ובאמת כיון שהשליחות בטל אז צריך בעל הממון לעשותו בתורת שליחות ממנו ג"כ. וכיון שהאדון אינו עושהו לשליחות מצידו מחמת שסובר שנעשה בפי' מן העבד. ובאמת כיון שאין בזה דין שליחות אינו מועיל כ"ז דלא עשאו האדון בשליחות גמור בפי'. א"כ נסתר מש"כ לתרץ ע"פ סברת התוס' דקידושין כל הקושיות דלעיל. דהא התם לא שייך לומר זה. אך אין זה מוכרח ופשטות הכוונה דתוס' בקידושין הוא כמש"כ לעיל. להוכיח מן התוס' דגיטין כעין זה:
יג
ועפ"ז יש מקום לתרץ מה שהקשה התה"ד בסי' קפ"ח והובא בקצה"ח סי' רמ"ג בהא דאי' בחולין (דף י"ב) במינה לשליח לתרום ואזל אחר ותרם דלא מהני. והקשה דיהא מועיל בגדר זכיי' ונדחק לתרץ. ולפי מש"כ ניחא משום דהיכא דמינה לשליח בעינן דוקא דיהי' דין שליחות. משא"כ אם שינה דלא נעשה דין שליחות אזי לא מהני בתורת זכיי'. אך אפשר לחלק דדוקא השליח בעצמו שנעשה לשליח לא מצי לזכות בתורת זכיי'. משום דהא הקפיד לו שיהי' שליח ולכן בשינה לא מצי להיות שליח בתורת זכיי' משא"כ אחר שבו לא נעשה השינוי יכול לזכות בתורת זכיי' ולכן שפיר הקשה התה"ד דמפני מה לא מצי אחר לתרום הא הוי גלוי דעת ממנו שחפץ בזה א"כ יהא מצי אחר לזכות בתורת זכיי' דהא האחר לא שינה כלל. אך זה דוחק. ועוד דהא גם איש אחר דשמע דציוה לפלוני לתרום ואזל ותרם א"כ הא שינה ג"כ דעת המשלח. ובפרט לפי מה דקיי"ל דהוי קפידא. י"ל דגם זה הוי קפידא ולא מהני בזה תורת זכיי'. כמש"כ לעיל דבכמה דוכתי מצינו דהוי קפידא כדקיי"ל דלא מהני בזה דין זכיי' כנ"ל:
יד
נחזור לענינינו דלפי מה דקיי"ל דאף צווחת להתגרש לא מהני והוי אינה מגורשת כמבואר בסי' ק"מ ודוקא בקידושין מהני גילה דעתו לשדכן דחפץ בפלונית בגדר זכייה משום דהוי זכות קצת בלא גלוי דעתו לכן מהני גילוי דעתו בזה. משא"כ בגט דהוי חובה מצד עצמו לא מהני בזה גילוי דעתה. וכן מצינו בעירובין (דף פ"א) גבי נותן מעות לחנוני כו' דשיטת התוס' התם בד"ה לא זכו לו מעותיו כו'. דאף בזיכה החנוני ע"י אחר לא מהני משום דאין מערבין אלא מדעתו. אך הרא"ש שם השיג על התוס' וכתב דמהני משום דהא הוי גלוי דעת דהא נתן מעות לחנוני כו'. וזהו משום דהרא"ש אזיל לשיטתי' דפסק בקידושין ג"כ דמהני גילה דעתו לשדכן. אבל התוס' ס"ל דגלוי דעתי' לא מהני לומר בזה תורת זכיי'. אלמא דגלוי דעת לא מהני. ובאמת בירושלמי בעירובין פ' חלון הלכה י' מבואר דאם זיכה החנוני ע"י אחר מועיל הזכיי' ע"ש. ולכאורה קשה דהא שיטת הירושלמי בגיטין בפ"ו דאף בצווחת להתגרש אינה מגורשת דחיישינן שמא חזרה. אלמא דגלוי דעת לא מהני. ואלו גבי עירובין פסק דמהני גלוי דעת. ויש לחלק דשאני גבי גט דחיישינן שמא חזרה בנתיים דאף דאמרה כעת לפנינו דלא חזרה בנתיים. עכ"ז הא לא מהימנא משום דאין דבר בערוה פחות מב'. משא"כ גבי עירוב דהא התם נאמן לומר דלא חזר בנתים דהא ע"א ואף בעל דבר בעצמו נאמן באיסורין. וכיון דהתם גבי עירוב אומר ברי לי שלא חזרתי מן נתינת מעה שנתתי על קניות הפת והי' אז בעת הזכוי זכות לי. ע"כ שפיר מהני זה בתורת זכיי'. משא"כ גבי גט דאינה נאמנת משום דאין דבר בערוה פחוה מב' לכן חיישינן שמא חזרה. ובלא"ה יש לחלק דשאני גבי עירוב דהא חייב לקבל מי שפרע אם חוזר ושייך שפיר בזה לומר אוקי אחזקת כשרות דבוודאי לא חזר. משא"כ גבי גט דלא שייך זה לכן לא מהני הגילוי דעת בגט ואינו סותר הירושלמי להדדי כנ"ל. וכיון דחזינן עכ"פ שיטת התוס' גבי עירוב דלא מהני גילוי דעת לומר בזה דזכין לו בתורת זכות. ואף להרא"ש דס"ל בזה דהוי זכות. עכ"ז אינו זה רק בקידושין ועירוב. משא"כ גבי גט דהא בשו"ע אה"ע סי' ל"ה סעי' ד' הביאו שיטת הרא"ש גבי קידושין דמהני גלוי דעת משום זכות. ואלו גבי גט בסי' ק"מ סעי' ה' כתבו דלא מהני גילוי דעת. משום דבאמת יש לחלק ביניהם הרבה. לכן קשה להקל בנ"ד:
טו
ויש להעיר על שיטת הרא"ש דכתב גבי גלוי דעת להקל מחמת זכיי' מהא דחולין (דף פ"ג) דבשארי ימות השנה חוב הוא לו להוציא הוצאות כמש"כ רש"י שם. ומשמע שם דמיירי דנתן מעות להמוכר על קנייתו ואפ"ה לא מהני זכייתו. וקשה לשיטת הרא"ש דס"ל בגילה דעתו הוי זכות כדיליף זה מהא דקדושין (דף מ"ה) דקאמרינן ודלמא ארצויי ארצי קמי'. א"כ אמאי בשאר ימות השנה הוי חוב דהא כיון דגילה בדעתו שחפץ בקני' זו וגם נתן מעות ע"ז דאם יחזור יהי' במי שפרע א"כ יהי' מועיל הזכיי' עבורו. וגם מצינו בכמה דוכתי דלחזרה לא חיישינן כדמצינו בפסחים (דף צ"א ע"א) גבי בית האסורים דישראל שוחטין עליו בפ"ע משום כיון דאבטחינהו מפיק ליה דכתיב שארית ישראל כו'. וכן אי' בקדושין (דף מ"ה) בההוא דאמר לקרבאי והיא אמרה לקריבה כו' אמר אביי שארית ישראל כו' אלמא דלא חיישינן לחזרה. ואף לרבא דפליג שם וס"ל דחשו לחזרה היינו משום דהתם גבי קדושין לא שייך לומר מחוסר אמנה. דהא הוי כמו מתנה מרובה דיכול לחזור ולכן חייש לחזרה. משא"כ בנתן מעות דהוי מחוסר אמנה וגם מי שפרע. בודאי הוי חזרה מילתא דלא שכיח כמש"כ הפוסקים בח"מ סי' קי"ב גבי דאקני. דהקשה הש"ך התם דניחוש שמא חזר בנתיים להך שיטה דס"ל דיכול לחזור קודם שקנה. וכתב שם האו"ת והנתיבות דלכן לא חיישינן לחזרה משום דזהו לא שכיח. אך לא הביאו ראיה לזה. וכבר כתבתי להוכיח כן דמצינו בכמה דוכתי דחזרה הוי מילתא דלא שכיח. ומהאי טעמא קיי"ל בח"מ סי' קע"ו סעיף ג' דשותף אינו נאמן לומר שכבר חזר בו. וג"כ הוי מהאי טעמא משום דחזרה לא שכיח. וכעין זה אמרו בסנהדרין (דף ל"ד) א' מן התלמידין כו' השתא לא הדר בי'. וכ"כ התוס' בב"ב (דף קי"ד) ד"ה ניחוש דלמא הדר ביה כו' דלא חיישינן שמא חזר השכ"מ כו' ע"ש וקצרתי. א"כ באמת קשה מאד דאמאי בשאר ימות השנה הוי חוב באם זיכה לו ע"י אחר דהא כיון דמצינו בגילוי דעת לבד הוי זכות. כש"כ היכא דיעמוד במי שפרע כש"כ דמבעי לן לומר דמחמת זה הוי זכות ובודאי עומד הוא בדעתו הראשונה דרוצה בהקניי'. וקשה לשיטת הרא"ש הנ"ל: