אור ברסלב
עין יצחק חלק ב סימן מו › ענף ז

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן מו · ענף ז

ענף ו

נא

ועכ"פ זה ברור דבמגרש מרצונו הטוב לא חיישינן לביטול שליחות אף בליכא חזקת כשרות. א"כ לא חיישינן בנ"ד לשמא ביטל שליחותו. וג"כ אין לחוש שמא החתים להגט בעדים פסולים כדאמרינן בירושלמי ריש גיטין דמקשה דניחוש שמא החתימו בעדים פסולים. ומתרץ משום דאינו חשוד לקלקלה כדהובא בתוס' ורא"ש ריש גיטין. א"כ י"ל לכאורה לחוש בעוזב שיקלקלה בידי שמים. עכ"ז נלע"ד ברור שגם לזה אין לחוש. וכמש"כ הגט מקושר שם דף ע"ח. ונראה כף להביא ראיה לזה מהא דקיי"ל שעוזב ג"כ משתדלין להכריח אותו לגרשה. משום שג"כ ביה שייך לומר טעם שכתב הרמב"ם דודאי נפשו חפצה מאד לזה מחמת מצוה לשמוע ד"ח. כש"כ במגרש מרצונו הטוב ודאי דיש לנו לומר דודאי נתרצה מרצונו הטוב. וזה ברור ופשוט דאף בלא הכרחה מב"ד על הבעל לגרשה. ג"כ שייך לומר מצוה לשמוע ד"ח. דאין סברא לומר דבאונס נתרצה יותר מהיכא דמגרש מרצונו הטוב. דהא בב"ב (דף מ"ח) דאמרינן שאני התם דמצוה לשמוע ד"ח. אינו זה מחמת סברא דאגב אונסי' גמר ומקנה. רק אח"כ אמרינן שם זה הסברא לרב הונא. וכדמוכח ברמב"ם פ"ב ה"ג ה' כ' בסוף שם דאם א"י אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט אף שאמר בא"י רוצה אני עכ"ל. ומשמע דאם בא אח"כ לב"ד כשר הגט מחמת מצוה לשמוע ד"ח כשיטת הרמב"ם שם דאף היכא שהוא אינו מן הדין ג"כ שייך מצוה לשמוע ד"ח כמש"כ הלח"מ שם. ואף שמתחילה הכו אותו א"י והא ההכאות שבא"י היה שלא ע"פ דין דהא לאו בני כפי' נינהו. אלמא דאף בלא כפיה מב"ד ג"כ כשר הגט. כש"כ היכא דנתרצה מרצונו הטוב מעיקרו ועד סוף דאמרינן מצוה לשמוע ד"ח. ודאי נתרצה מרצונו הטוב ובודאי החתים עדים כשרים כד"ת לקיים מצוה לשמוע ד"ח כשב"ד אמרו לו לגרשה מחמת שהוא מחוייב ע"פ ד"ת לגרשה. ודוקא היכא שהוא אינו מכופין אותו להוציא אז שפיר חשש הירושלמי שמא החתים בעדים פסולים כיון דלא שייך ביה מצוה לשמוע ד"ח כיון שאינו מחוייב לגרשה. וע"ז הוכרח הירושלמי לתרץ דלא חיישינן שיקלקלה בידי שמים. אבל היכא דמחוייב לגרשה דשייך מצוה לשמוע ד"ח ודאי דלא חיישינן כלל ג"כ בעוזב כיון שמחוייב לגרשה והוא מכופין אותו לגרשה כנ"ל. וברור:

נב

ומה שחשש מעכ"ת בנ"ד לומר דכיון דהיא לא ידעה מהמרתו א"כ אפשר שבכה"ג אין זכין לה שלא מדעתה דהוי חשש ברירה כו' עכ"ל. ולפי מה שכתבתי דבדיעבד כשר הגט אף דלא עשה ש"ק לזכות עבורה ודאי דאין לחוש כלל לזה. ולא עוד הא זה ברור דחשש ברירה לא הוי רק היכא דלא שייך לומר איגלאי למפרע. אבל היכא דהיה ידוע אז לכל העולם זכותה אף שלא היה ידוע לה. עכ"ז לא שייך בזה ברירה וכדמוכח בעירובין (דף ל"ו ע"ב) מהא דכבר בא בא חכם כפי' רש"י שם. דאף שהוא לא היה יודע מזה. עכ"ז אמרינן איגלאי למפרע כיון דהיה ידוע אז לכל העולם. וכמו בכל זכיות אמרינן דאף שהוא לא היה יודע מהזכיי'. עכ"ז אמרינן אנן סהדי דודאי היה נתרצה לזה כיון דלכל העולם ידוע זכותו וה"ה בזה ופשוט מאד:

נג

כללו ש"ד בקצרה בהא סליקנא ובהא נחיתנא דבכה"ג כמו בנ"ד שמהנכון ללמוד אותה שתאמר איני רוצה בהזכיי' שזכה עבורה הש"ק וכעין הא דקדושין (דף ס"ג) דמלמדין האב לומר איני רוצה. וה"ה בנ"ד דהא בכל זכיות אם יאמר איני רוצה מהני מחאתו כמש"כ לעיל. ואז ודאי דמהימן השליח לומר בפ"נ. וכש"כ די"ל בנ"ד דאף בלא מחאתה ג"כ לא מצי לזכות לה. כיון דמחמת הזכיי' הוי חוב לה שאינו נאמן לומר בפ"נ. וכמש"כ לעיל להוכיח זה. א"כ ודאי דמהימן הש"ה לומר בפ"נ לכל השיטות וכשר הגט לכ"ע. וע"כ אף אם לא ילמדו אותה כנ"ל. עכ"ז מהימן משום שאינו רק ש"ה דלא יכול להיות ש"ק בע"כ לחובה. וסדור שלנו אינו רק לכתחילה לחוש שמא יבטל. ולכן אם אירע שביטל בפני ב' עדים קודם שהגיע לידה אז בעינן שיהיה ש"ק עבורה ולזכות לה ולכן צריך ב' עדים לקיים לשיטת הרשב"א והראב"ד הנ"ל. אבל באם לא נשמע ביטולו אז אמרינן עדים בצד אסתן ותאסר וע"כ מהימן השליח לקיימו. וע"כ נתנו עצה לעשותו ש"ק משום שלא איכפת לן מזה דבאמת אם לא יהיה ניכר חת"י הדיינים לב"ד של מקום הנתינה דאז יכולה לבטל לזכות שלה ואינו רק ש"ה עבורה. אם לא נשמע ביטולו. דדיעבד לא חיישינן לזה:

נד

ולרווחא דמילתא בעצה טובה י"ל שילמדו אותה שתאמר שאם הדין דש"ק ג"כ מהימן לומר בפ"נ א"כ הוי זכות לה מהש"ק שאז היא מרוצה בזכיי' של הש"ה שזכה עבורה. ובאם שמא הלכה כפוסקים דס"ל דש"ק אינו מהימן ואז היא אינה מרוצה בהזכיי' לפי דאז הוי חוב לה מהזכיי' כנ"ל. ואינו רק ש"ה ומהימן לומר בפ"נ. והוי כעין ס"ס. ספק שמא הלכה דש"ק מהימן. ואת"ל דש"ק אינו מהימן ואז אינו רק ש"ה עבורה. עכ"ז ספק שמא לא ביטל לשליחותו דהא אף דניחוש שמא ביטל שליחותו. אינו רק ספק שמא ביטל שלוחו. ואין לומר דהוי ספק ספיקא נגד חזקה דאוקי אחזקת א"א. דהרבה פוסקים ס"ל דס"ס נגד חזקה לא אמרינן דז"א דהא יש לנגד חזקת א"א לומר אוקי אחזקתו שלא ביטל ואינו רק ספק השקול אם ביטל או לא דאפילו אי נימא דחיישינן לביטול שליחות בדיעבד אינו רק מספק דהא חזקות סותרות אהדדי. א"כ ודאי מהני ס"ס. ובפרט דיש לומר עוד דודאי העוזב אסח דעתיה מלבטל כיון שעשה אז אותו לש"ק. וזהו חשש רחוק לומר דהעוזב היה יודע שלא יהיה עדי קיום ויהא מהני ביטולו. אך אין אנו צריכין לזה. וכמש"כ בעז"ה דלא חיישינן לביטול שליחות כלל:

נה

ואף דיש להוכיח לכאורה מעירובין (ד' ל"ח ע"א) במשנה כיצד יעשה מוליכו בראשון כו' בשני מחשיך עליו כו' וברש"י שם ד"ה משתכר בהליכתו כו' וביו"ט אחר שבת מוליכו בראשון וחוזר והולך בשני לראות אם קיים עירובו כו' דקשה דהא אף דלא ימצא למחר עירובו עכ"ז הא אינו רק ספק דלמא הא קיים משתחשך כלעיל (ד' ל"ה) במשנה שם. דלמאן דמחמיר אינו רק חמר גמל משום דספק לנו כנ"ל. והא להחכמים דס"ל שם דמספקא לן אם שבת ויו"ט קדושה א' או ב' קדושות. א"כ הא הוי ספק ספיקא ספק שמא קדושה אחת ואף דנאבד מבעוד יום ג"כ מותר. ואת"ל דב' קדושות אכתי ספק שמא הי' קיים כל בהש"מ הב'. אע"כ מוכח מזה דס"ס דחד ספק הוי ספק בדינא וספק ב' במעשה לא מהני דהוי ספק חסרון ידיעה. ועיין בתשובת רע"א זצ"ל סי' ל"ז. ואין לומר דלכן לא מהני הס"ס שם משום דהוי ס"ס דאפשר לברר דמבררינן כמו דס"ל להרבה פוסקים בסי' ק"י. דאכתי תקשה להנך דס"ל דס"ס אף דאפשר לברר לא מבררינן וכדמוכח בחולין (ד' כ"ח ע"ב) תוס' ד"ה לפי שאפשר לצמצם כו'. שכתבו שם שלא הטריחוהו חכמים למדוד מספק כו'. וכן כתבו כמה פוסקים ביו"ד סי' ק"י. וכש"כ כאן דהוי טורח גדול לילך ולהחשיך שם דוודאי מוכח מזה דספק דפלוגתא לא מצרפינן לס"ס. ותמהני על האחרונים שלא העירו מזה. אבל באמת הא כבר כתבו כל האחרונים בתשובותיהם דס"ס דפלוגתא מהני להיות ס"ס ובוודאי ה"ה ספיקא דדינא. דדוחק לחלק ביניהם. והא דעירובין יש לומר ע"פ מה שכתב הריטב"א שם על משנה הנ"ל דמיירי במניח במקום שאינו משתמר דאם הי' במקום המשתמר א"צ לילך ולראות אם קיים עירובו דסמכינן בחזקת קיים. א"כ כיון דמונח במקום שאינו משתמר הוי קרוב ומצוי דוודאי נטלו אחר. א"כ לכן לא חשוב להצטרף לס"ס. אבל לדינא שפיר מצרפינן ספק דפלוגתא לספק ספיקא. וכ"ז הוא לרווחא דמילתא ולהתלמד על מק"א. דבנ"ד אין אנו צריכים לזה לפי מה דנתבאר דלא חיישינן לביטול שליחות:

נו

ובעיקר כל הענין הזה לפי דעתי יש לסמוך על דברי הרמ"א סוף סי' קמ"ב דכתב דבמקום דחק ועיגון יש להקל ולסמוך אע"פ שאין מכירין חתימות דייני הקיום ואע"פ שלא אמר השליח בפ"נ ובפ"נ כו' וכמש"כ הב"ש שם בס"ק מ"ב. והא דסי' קנ"ב סעי' י"ב כבר תירץ זה היטב הנו"ב במ"ת סי' קל"ו דשאני היכא דהגט לפנינו עם ההרשאה בחת"י הב"ד כו'. אך לפי דכתב מעכ"ת דאינו רוצה לסמוך על המקילים הללו כי לחומר הענין קשה להקל בלא קיום גמור ולכן ראיתי להשיבו אשר אין להחמיר כלל בנ"ד דאומר השליח בפ"נ ובפ"נ וכפי שנתבאר בטוב טעם בעז"ה. ויש לי עוד להאריך בענין אם אין מכירין חת"י דייני הקיום ולבאר לדברי הרמ"א דסוף סי' קמ"ב הנ"ל רק עת לקצר:

נז

ומה דהקשה מעכ"ת על הפוסקים דכתבו באה"ע סי' י"ז סעי' ה' בהג"ה דיש למחות בהאבלים שלא ינהגו אבילות עד שיהי' היתר לנשואי אשתו וכמבואר ביו"ד סי' שע"ד בש"ך שם. והקשה כת"ר מהך דיבמות (ד' קי"ח) האשה שהלכה היא ובעלה למדה"י ואמרה מת בעלי תנשא וצרתה אסורה. הרי דלא חיישינן דעפ"ז יתירו להצרה. ועוד קשה דאיך מבטלין מצוה דאורייתא דלכמה פוסקים אבילות יום ראשון דאורייתא כמבואר ביו"ד סי' שצ"ח עכ"ל כת"ר. אין זה קשה כלל דהחילוק ברור הוא דדוקא באבילות מוחין בידו דהא קיי"ל באה"ע שם בהג"ה דע"פ מקוננות ואבילות משיאין אשתו. וכיון דיש חשש תקלה בזה לכן מוחין שלא יתאבלו משא"כ בהא דיבמות (ד' קי"ח) הנ"ל כיון דצרה אינה מעידה על חברתה א"כ לא יהי' תקלה כלל ממנה דהא לא יהי' כלל הוכחה על צרתה ופשוט מאוד. וקושיות כת"ר השני' ג"כ אינו קשה. דהנה הביאור הגר"א זצ"ל באה"ע סי' י"ז שם ס"ק ל"א כתב ע"ז דהוי כמו תרומה במקום שמעלין ממנו ליוחסין עכ"ל וכמבואר בכתובות (דף כ"ד). וידוע דאכילת תרומה הוי מצוה והוי כמו עבודה וכמבואר בפסחים (דף ע"ב) ואפ"ה מבטלין ממצוה זו במקום חשש תקלה. ואף דבסוכה (דף מ"ב ע"א) בתוס' ד"ה מהו דתימא כו' גבי חטאת דאפשר שיאכלנה אחר כו'. עכ"ז ראיות הגאון היא ראי' אלימתא דהא למאן דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין אין נותנין לו תרומה אף במקום דליכא כהנים אחרים. ואף דהתרומה תלך לאיבוד ומצווים על משמרת תרומותי. ואפ"ה במקום חשש תקלה מבטלינן זה א"כ ה"ה בהך דאבילות. וגם הא קיי"ל כהסוברים דאין שום אבילות דאורייתא וכמבואר ביו"ד סי' שצ"ט ופשוט:

ידידו יצחק אלחנן בהרב מ' ישראל איסר זצ"ל החופ"ק ניעשוויעז

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה