אור ברסלב

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן מו

סימן מה

ב"ה יום א' י"א תשרי שנת תר"ט לפ"ק ניעשוויעז אל כבוד הרב הגאון וכו' כש"ת מו"ה מנחם מענדיל נ"י האב"ד דק' הלוסק

אחדשה"ט מכתבו הגיעני ע"ד שאלתו בגט הנשלח לאשה א' ממרחקים מבעלה שעזב דתו. ויש להשליח גט והרשאה ולא הי' עדי קיום על הגט והרשאה. וע"כ יש להסתפק. דהא לפי מה דמבואר באה"ע סי' קמ"א ב"ש ס"ק פ"ז בשם הרשב"א דש"ק אינו נאמן רק ע"י מגו דש"ה ולפי סדור שלנו בגט עוזב שחוששין שמא יבטל להשליחות ע"כ צריך לזכות לה ונעשה ש"ק ואח"כ לעשותו ש"ה כמבואר סי' ק"מ. וכיון דאין לו מיגו לומר הולכה בלא קבלה ע"כ יש לחוש בגט זה להך שיטה הנ"ל. ועוד נסתפק מעכ"ת דכיון דהאשה לא ידעה המרתו ואולי לא הי' זכות אצלה גם לדעת הט"ז דמהדרת לאו דוקא. אולי מיירי ביודעת מהמרתו ואינה רוצה בו אבל באינה יודעת מזה מי יודע דעתה הגם כי אח"כ נתרצתה אולי הוי כעין ברירה דאין זכין לה כה"ג. א"כ יש לחוש שמא ביטל להשליח ועיקר התקנה הוא מחמת שאנו סומכים על הזכות כמבואר סוף סי' ק"מ דלא מצי שוב לבטל ובפרט שהשליח אינו ברור לנו א"כ יש להחמיר בזה ע"כ תורף שאלתו ויפה העיר כת"ר לכאורה:

ענף א

א

תשובה בעז"ה והוא. דהא מבואר ברמ"א סוף סי' קמ"ב דבעת הדחק יש להקל כשיש הרשאה אף שאין מכירין חת"י. א"כ בנ"ד שיש הרשאה ודאי דאין להחמיר. אך בזה הפרט יש לעיין הרבה. וע"כ אין אני מזדקק כעת לעיין בפרט זה. ונבאר ע"כ בעיקר פלוגתת ראשונים אם אשה בעצמה נאמנת כשגיטה יוצא מתחת ידה אם לא נעשית ש"ה כמבואר סי' קמ"ב סעי' י"ג וי"ד. והוא מסוגיא דספ"ב דגיטין (דף כ"ד) דהרמב"ם וש"פ פירשו בכוונת הגמ' דאי' שם אשה מכי מטי גיטה לידה איגרשה כפי' רש"י שאינה צריכה לומר בפ"נ. ושיטת הראב"ד והרשב"א לפרש להיפך כוונת הגמ' שקושית הגמ' הי' דאמאי מהני אמירתה כשלא נעשית ש"ה דלא הימנוהו רק לש"ה. ועיין ביאור הגר"א זצ"ל סי' קמ"ב ס"ק מ"ז מזה. והובא שיטתם ברמב"ם פ"ז ובפ' י"ב מהלכות גירושין ובאה"ע סי' קמ"ב. והנו"ב במ"ת סי' קל"ו כתב די"ל דגם להראב"ד ש"ק שאני ומהימן לומר בפ"נ ועדיף מאשה עצמה ע"ש עכ"ל. אבל מהרשב"א הנ"ל שהובא בב"ש סי' קמ"א ס"ק פ"ז מוכח דג"כ ש"ק אינו נאמן רק במיגו דוקא. אלמא דאין לחלק בין אשה עצמה לש"ק וכן יש להוכיח מסוגית הגמ' בגיטין (דף ס"ד) בבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין כו' דאי איתא דלגירושין יהיב. לדידה הוי יהיב כו' ושם מיירי בש"ק ואי נימא דש"ק מהימן לומר בפ"נ. ואשה בעצמה אינה נאמנת א"כ י"ל דלכן יהיב הגט לש"ק ולא לדידה משום דהיא לא היתה נאמנת והש"ק יהא מהימן לומר בפ"נ ולא תצטרך לעדי קיום. ואף שיש לומר דמיירי שם בא"י דא"צ לומר בפ"נ. עכ"ז מה מקשה שם בגמ' מהא דתניא דשליש מהימן ולא תי' דמיירי בח"ל דצריך לומר בפ"נ וע"כ שליש מהימן משום דלא שייך בזה לומר אם אי' דלגירושין כנ"ל. ואין לומר דאכתי הי' יכול ליתן לה ולהתנות עלי' שתהי' שליח להולכה כמבואר ספ"ב שם. די"ל דהי' רוצה שתהא מגורשת מיד בנתינתו ליד הש"ק כדי שלא יהא יכול לבטל את השליחות להולכה. אע"כ מוכח דאין לחלק ביניהם דאי נימא דאשה אינה נאמנת. דה"ה ש"ק. ואף שאכתי נאמן הש"ק ע"י מיגו דש"ה. עכ"ז כיון דעיקר נאמנתו הוי מחמת מיגו דש"ה. א"כ לא עדיף מש"ה עצמו דאינה מגורשת רק כשהגיע לידה ובעת שהגט ביד הש"ק עדיין אינה מגורשת ויכול הבעל לערער ולבטל. א"כ לכן שפיר אמרינן דאם אי' דלגירושין לדידה הוי יהיב ולהתנות שתהי' ש"ה עד מקום פ'. דהא הש"ק ג"כ אינו גומר הגירושין עד שהגיע לידה כנ"ל ומוכח מזה דשוין המה הש"ק ואשה בעצמה:

ב

ואין להקשות על הך מיגו שכתב הרשב"א דמהימן ש"ק במיגו דש"ה. דהא י"ל דלכן אינו אומר דהוא ש"ה דחושש שמא יבטל הבעל את שליחותו קודם שנותן לידה. די"ל דזה דומה כמו בעל שאמר יש לי בנים נאמן במיגו דבידו לגרשה שכתב הרמב"ן דאף דהי' פוסלה לכהונה עכ"ז אמרינן דלא איכפת לי' לחצי טענה וה"ה בזה י"ל דלא איכפת להשליח לחוש שמא יבטל את שליחותו דאינו חושש כל כך עבורה [וכש"כ להסוברים דאמרינן מיגו לחצי טענה דה"ה בזה כיון דלא נתברר עדיין שביטל שליחותו מהימן במיגו דש"ה]. ומה"ט אינו קשה דאמאי אינה נאמנת האשה בעצמה במגו דש"ה כמו הש"ק דמהימן במיגו דש"ה. משום די"ל דאשה בעצמה חוששת עבורה שמא ביטל בנתיים לשליחותה והוי מיגו לחצי טענה. אבל השליח לא איכפת כ"כ כנ"ל. ולקמן יתורץ באופן אחר בעז"ה:

ג

ובירושלמי ספ"ב דגיטין משמע דאשה נאמנת כשגיטה יוצא מתחת ידה כשיטת הרמב"ם. והובא במ"מ שם כמש"כ הקרבן עדה שם דמירושלמי שם משמע דלא כהראב"ד הנ"ל. [ויש לדחוק ולהעמיס בכוונת הירושלמי כמו דפירשו לש"ס דילן] ולפ"ז קשה דמנ"ל להראב"ד לפרש פירוש אחר בש"ס דילן שיסתור לירושלמי. ויש לתרץ בפשיטות דאינו קשה מירושלמי הנ"ל על הראב"ד משום די"ל דהראב"ד הוכיח סברתו מגיטין (דף ט') דאמרינן בג' דברים שוו גיטי נשים לשיחרורי עבדים שוו למוליך ומביא כו' ושם מיירי לרבנן דר"מ דס"ל דבגט שחרור אינו חוזר כו' וקשה איך אמרינן שוו ג"נ לשחרור א"כ כמו דגט אשה נאמן לומר בפ"נ וצריך לומר בפ"נ כשאמר לו הילך גט זה ותן גט זה דה"ה בשחרור. והא בשחרור לדידן דקיי"ל הילך כזכי דמי כמבואר בגיטין (דף י"א) בתוס' שם וברא"ש ספ"א דגיטין ונעשה השליח ש"ק עבור העבד ואפ"ה צ"ל בפ"נ אלמא דש"ק צ"ל בפ"נ וכשלא אמר בפ"נ לא מהני ומוכח מזה כשיטת הראב"ד דש"ק אינו נאמן מצד עצמו ואינו מהימן רק במיגו דש"ה כשיטת הרשב"א הנ"ל. וי"ל דמזה הסוגיא הוכיח הרשב"א דינו דנאמן ש"ק במיגו דש"ה ומחמת הסוגיא הנ"ל הוכרח הראב"ד לפרש הא דספ"ב דגיטין דהא מכי מטי גיטה לידה איגרשה היינו איך מועיל אמירתה

ד

ולפ"ז אינו קשה מירושלמי הנ"ל על הראב"ד כמו שהקשה הקרבן עדה כנ"ל משום דהירושלמי דס"ל אשה א"צ לומר בפ"נ כשיטת הרמב"ם אזיל לשיטתו ואינו קשה לי' מהא דשוו למו"מ משום דהירושלמי פ"א גיטין (ה' ה') על משנה דהאומר תן גט זה אם רצה לחזור אינו חוזר כו' הקשה שם בזה"ל אתר את אמר תן כהילך והכא את אומר תן כזכי. ומתרץ דמיירי באומר זכה עכ"ל. ולפ"ז שפיר שוו שחרור לגט אשה דכמו בגט אשה אם אמר תן והילך צ"ל בפ"נ דהוי ש"ה. ה"ה בשחרור באמר תן והילך נעשה ש"ה וצ"ל בפ"נ ואינו קשה כלל מהא דשוו כו' משום דע"כ לא מיירי באמר זכה דהא בגט אשה לא שייך לומר זכה רק הילך ותן גט זה. ובזה ג"כ בשחרור לא הוי ש"ק. אבל לש"ס דילן (דף י"א) דס"ל תן כזכי דמי בשחרור וקשה מהא דשוו ג"נ כו' דהא בתן והילך נעשה ש"ק ואמאי צ"ל בפ"נ. אע"כ מוכח לשיטת גמ' דילן דש"ק ג"כ צ"ל בפ"נ. וממילא ע"כ מוכח דקושיות הגמ' ספ"ב דגיטין דאמאי נאמנת לומר בפ"נ דאף דש"ק מהימן במיגו דש"ה אבל באשה עצמה לא שייך מיגו כנ"ל ומיושב שפיר בעז"ה קושיות הקרבן עדה הנ"ל מירושלמי הנ"ל ובאמת לכאורה קשה מסוגיא הנ"ל על הך שיטה דס"ל דש"ק א"צ לומר בפ"נ כמש"כ הר"נ בריש גיטין על רש"י דכתב בש"ה אבל ש"ק א"צ לומר בפ"נ. א"כ קשה איך אמרינן שוו למו"מ הא כיון דבשחרור הילך ותן כזכי כמש"כ ונעשה ש"ה לש"ק ואמאי צ"ל בפ"נ. ומצאתי שהפני יהושע בסוגיא זו וביאור למהר"ם שי"ף בסוגיא זו הקשו זה ותי' בדוחק:

ה

ול"נ ליישב דהא הר"נ כתב שם להסביר החילוק בין ש"ק לש"ה משום דבש"ה כיון דלא נתגרשה עדיין בנתינת הגט לשליח לכן שפיר יש לחוש שמא יערער הבעל. אבל ש"ק כיון דנתגרשה מיד בקבלת השליח ודאי גמר ומגרש בל"ש בעת שנותן הגט להשליח וע"כ לא חיישינן שמא יחזור אחר זמן לערער עכ"ל הר"נ. א"כ י"ל דאף דבשחרור זכה לו הש"ה מיד עכ"ז כיון דקיי"ל בח"מ סי' רמ"ה ובכריתות (דף כ"ד) דאף דזכין שלא בפניו עכ"ז כשמוחה כששמע אין זכין לו בע"כ כמש"כ התוס' בקדושין (דף כ"ג) ד"ה מהו שיעשה כו' דלמ"ד זכות הוא לו יכול לקבל גיטו שלא מדעתו כ"ז שאינו מוחה עכ"ל. וכמש"כ התוס' בגיטין (דף י') ד"ה בשליחות בע"כ כו'. וכן מבואר ביו"ד סי' רס"ז סעיף מ"א. ולכן י"ל דבעת דנותן השחרור להשליח דאף דזכה עבורו. עכ"ז י"ל בזה ג"כ סברא הנ"ל. דלא גמר ומגרש בל"ש דאכתי י"ל דלמא לא ירצה העבד בזכות הנ"ל ולכן אינו גמר ומשחרר בל"ש וחיישינן שיערער אחר זמן ולכן צ"ל בפ"נ. אבל היכא דש"ק בעצמו מקבל ודאי גמר ומשחרר בל"ש. וכמו כן התם בספ"ב דגיטין דמשני דמתחילה מיירי באומר לא תתגרשי אלא בפני ב"ד פלוני. ומקשינן סוף כו' כי מטיא התם איגרשה בה ופי' רש"י שם דתנאה בעלמא והרי נתקיים התנאי כו'. התם שפיר י"ל דמגרש בל"ש אף די"ל דהיה סובר הבעל דלמא לא תקיים התנאי עכ"ז י"ל כיון דנותן לה הגט מרצונה דהא חזינן שרצונה לקבל הגט בודאי תראה לקיים התנאי. אבל הכא י"ל דלא גמר ומשחרר שמא לא ירצה לקבל כנ"ל:

ו

ולפ"ז י"ל דהרשב"א דס"ל דש"ק ג"כ צריך לומר בפ"נ ואינו מהימן רק במיגו דש"ה כנ"ל וס"ל ג"כ ספ"ב דגיטין בחידושיו כשיטת הראב"ד דאשה בעצמה אינה נאמנת לומר בפ"נ כמש"כ הכ"מ בפ"ז מה"ג בשמו. י"ל דיליף זה מהא דשוו ג"נ לשחרורי עבדים דצריך לומר בפ"נ אלמא דש"ק ג"כ צריך לומר בפ"נ ומהימן במיגו דש"ה. ולא ס"ל החילוק שכתבתי משום דאזיל לשיטתו דכתב בחידושיו לקדושין (דף כ"ג) דס"ל דבשטר דמהני ע"י אחרים מהני אף דצווח ומוחה. עכ"ז כיון דהוי זכות גמור ויכול ליתן הגט לידו בע"כ וגם מחויב לשמוע לאדונו. לכן אינה דומה למתנה דיכול למחות בזכותו עכ"ל הרשב"א לחידושיו. וכל הפוסקים חלקו. עליו וס"ל דיכול העבד למחות כנ"ל. א"כ ליתא לשיטתו החילוק שכתבתי דהא ג"כ בשחרר עבדו ע"י ש"ה שייך ג"כ לומר דגמר ומשחרר בל"ש ואפ"ה צריך לומר בפ"נ. ושפיר הוכיח הרשב"א מזה דש"ק ג"כ צ"ל בפ"נ. אבל הר"נ דריש גיטין דס"ל דש"ק א"צ לומר בפ"נ אזיל לשיטתו דס"ל בקדושין דיכול למחות ואין זכין לו בע"כ ושייך שפיר החילוק הנ"ל. וממילא לדידן דקיי"ל ביו"ד סי' רס"ז דיכול למחות. ולא הובא כלל שם דעת הרשב"א הנ"ל. א"כ י"ל דהעיקר לדינא כשיטת הר"נ דש"ק א"צ לומר בפ"נ כנ"ל כדמוכח מירושלמי הנ"ל וברור בעז"ה:

ז

ובעיקר סברת הרשב"א הנ"ל דס"ל דש"ק אינו נאמן רק מחמת מיגו דש"ה וכשיטת הראב"ד שס"ל דאשה בעצמה אינה נאמנת והם מפרשים סוגיא דספ"ב דגיטין הך מכי מטי גיטא לידה איגרשה משום שכבר נתגרשה לכן אינה נאמנת כפי' הריב"ש כפי שהובא בפני יהושע ספ"ב שם. לא זכיתי להבין עיקר סברתם דמאי שנא ש"ק מש"ה בשלמא לשיטת רש"י והרמב"ם שכתבו להיפך דאדרבה ש"ק מהימן יותר מש"ה. נכון בסברא לפי שבש"ק שנתגרשה כבר ויצתה בחזקת היתר לכן א"צ לומר בפ"נ. אבל לשיטת הראב"ד צ"ע לכאורה. וי"ל דכוונתם הוא די"ל דוקא ש"ה הימנוה רבנן משום דבשעה שאומר בפ"נ עדיין לא נתגרשה ולא מרעינן בזה כעת החזקת א"א רק אנו דנין שבזה הגט שנכתב לשמה וכד"ת תוכל להתגרש ולצאת אחר זמן מחזקת א"א. דהא קיי"ל בסי' קמ"ב סעיף א' דאומר בפ"נ ואח"כ נותן לה. ועיין בב"ש שם ס"ק ט'. וכיון דבעת שאמר בפ"נ אינו מנגד אז לחזקת א"א רק דזה יהיה מנגד אחר זמן לחזקת א"א לכן הימנוה. וזה דומה קצת למש"כ התוס' בקדושין (דף מ"ה ע"ב) ד"ה בפירוש כו' שיטת הרב מנחם דשמא קידש לא אמרינן ושמא יקדש אמרינן דעל להבא לא מהני חזקה כ"כ. ועיין בנו"ב מ"ק יו"ד סי' נ"ו מזה. א"כ חזינן כה"ג דעל להבא לא מהני חזקה כ"כ. ולכן מהימן ש"ה בעת שהגט בידו לומר בפ"נ. ואף אחר שנתנו לידה דדיינינן דהיא מגורשת ויצאה מחזקת א"א. משום כיון שהגדת העדות בפ"נ היה בעת שאינו מנגד להחזקה כ"כ והיה מהימן אז לומר שבגט זה תוכל להתגרש. וע"כ אף אחר שנתן לידה יוצאת בזה מחזקת א"א ודומה למש"כ הרמב"ם פ' ט"ז ה' סנהדרין בע"א אומר זהו חלב וא' אכלו דלוקין על פיו לפי שהוחזק כבר. וכן מבואר בירושלמי סוטה פ"ו ה"ו. וכה"ג כתבו התוס' בגיטין (דף ב') ד"ה אם יש עליו עוררין בסוף דבריהם שהוחזק בהיתר. וכמבואר ביו"ד סי' י"ח סעיף י"ג הואיל ויצא בהיתר יצא כו'. וה"ה בזה שהוחזק לנו הגט בחזקת כשרות לכן מהני אף אח"כ שמנגד לחזקת א"א. אבל ש"ק שמעיד שכבר נתגרשה ויצאה כבר מחזקת א"א לכן אינו מהימן. ומשנינן באומר לא תתגרשי אלא בפני ב"ד. ומקשה הגמ' סוף סוף כי מטיא התם כו' כפי' רש"י שאינו רק לתנאה בעלמא ומגורשת בקבלה ראשונה והוא מעיד שיצאה כבר מחזקת א"א וכשיקויים התנאי אז איגלאי למפרע שיצאה מחזקה ולכן אינו מהימן:

ח

וכעין סברא הנ"ל מוכח בגיטין (דף ס"ז) תוס' ד"ה אמרו לסופר כו' כמש"כ הנתיבות סי' רמ"ד ס"ק ד' שכתב ג"כ לחלק כסברא הנ"ל שדוקא כשמעיד שנעשו שלוחים לגרש כיון דלאו בגמר הדבר קמסהדי לכן מהני עדותן אף חוץ לב"ד. ועי' בנתיבות סי' כ"ח ס"ק ז' שכתב שם זה הסברא כנ"ל ביתר ביאור על תוס' גיטין (דף ס"ז) הנ"ל. ואף שאמרינן בריש גיטין כיון דאתחזק איסור א"א אין דבר שבערוה כו' עכ"ז אינו מנגד החזקה כ"כ בש"ה כמו בש"ק ולכן החמירו יותר בש"ק מש"ה. ואף שבש"ה מהימן אף אחר שנתנו לידה ליטול הימנה לחזור וליתן לה. י"ל דזהו מחמת דהיה לו נאמנות כבר לומר קודם שנתנו לידה לכן לא הפסיד נאמנתו אח"כ. כנלע"ד ביאור סברת הראב"ד הנ"ל לכאורה:

ענף ב

ט

אבל לפ"ז תקשה מאד בהא דספ"ב דגיטין במה דמקשה התם סוף סוף כי מטיא התם איגרשה לה. הא הוי מצי לתרץ בפשיטות דמיירי באומר לה לא. יחולו הגירושין רק לאחר ל' יום או אחר שתבא לב"ד פלוני דמהני ולא מקרי טלי גיטך מגבי קרקע. ועי' בתוס' בגיטין (דף ס"ה ע"ב) ד"ה גיטא יט לא הוי כו'. א"כ בעת שאמרה בפ"נ אז עדיין אינו מנגד לחזקת א"א דהא אין אנו דנין רק על אחר זמן כמו בש"ה ולכן מהימנא ולמה צריך הגמ' לדחוק ולתרץ בגוונא אחרינא:

י

וע"כ נלענ"ד ביאור סברת הראב"ד משום דהא חזינן דשליח הולכה אינו מהימן רק בעת הנתינה כמש"כ התוס' גיטין (דף ה') ולא אחר הנתינה משום דדוקא בעת הנתינה שאז הוא גומר הגירושין לכן הימנוהו משום שאז מידק דייק השליח יותר מכל עד דעלמא כמש"כ הפני יהושע בריש גיטין בשם הריב"ש דלכן מהימן השליח משום כיון דמוסר הגט מידו לידה והוא גומר הגירושין לכן מידק דייק יותר מע"א דעלמא יע"ש. ולכן כיון דעיקר נאמנתו הוא מחמת שכיון דהוא גומר הגירושין דהא נותן הגט ונגמר הגירושין אז לכן אינו מהימן רק בעת הנתינה. וג"כ יש לדון ע"פ הא דמבואר לקמן (ד' ס"ז) דבורא עבדי. מעשה לא עבדי וקצרתי. ובכה"ג הימנוהו רבנן לע"א א"כ לפ"ז שפיר יש לחלק דדוקא ש"ה מהימן לפי שבש"ה שייך לומר דכיון דהוא גומר הגירושין בעת שנותן לידה לכן מידק דייק ומהימן. אבל ש"ק שאין נותן לה רק נתגרשה כבר בקבלתו. א"כ הוי כמו ש"ה אחר הנתינה דלא מהימן דלא הימנוהו רק לש"ה בעת הנתינה שאז כיון דהוא גומר הגירושין לכן מהימן כמש"כ הפני יהושע כנ"ל. ולכן שפיר מקשה הגמ' בספ"ב דגיטין סוף סוף כי מטית התם איגרשה לה ע"י נתינה ראשונה כמש"כ רש"י שם. משום דאף כשאמר לה ה"ז גיטך מעכשיו בתנאי שאם לא אחזור עד שלשים יום כמו בר"פ ג' דקידושין. עכ"ז לא מהימן משום דכבר נגמר הנתינה למפרע ולא שייך לומר כיון דהיא גומרת הגירושין מהימנא דהא נגמרת כבר. ואף כשאומר לה ה"ז גיטך מעכשיו אם לא אחזור קודם שתתן הגט על חצירך ורשותך וכה"ג דלכאורה י"ל בזה דנאמנת לומר בפ"נ דאז כיון דאם לא נתנה הגט לרשותה היה יכול הבעל לחזור קודם שתתן הגט לרשותה. א"כ היא גומרת הגירושין בעת שנותנת הגט לרשותה. ולכאורה שייך לומר דג"כ זה הוי כמו כל ש"ה בעת הנתינה דמהימן. אך מדלא אוקי הגמרא ספ"ב דגיטין כה"ג. בע"כ מוכח דג"כ כה"ג אינה נאמנת לומר כיון דהא דנותנת הגט אחר שלשים יום לרשותה וכה"ג אינו רק לתנאה בעלמא ועיקר הקבלת הגט היה בעת שקיבלה הגט כבר מבעלה דאז הוי נתינה מעליא כד"ת מידו לידה דמחמת זה לא הוי בכלות השלשים יום כטלי גיטך מגבי קרקע משום דנתגרשה למפרע מקבלה ראשונה כפי' רש"י שם ד"ה סוף סוף כו'. א"כ אינה נאמנת כה"ג לומר בפ"נ דזה לא מקרי דהיא גומרת הגירושין בעת הנתינה ולא מהימנא לומר בפ"נ. משום דלא מהימן לומר בפ"נ רק בנתינת הגט מידו לידה דמעכב ע"פ ד"ת דבעי נתינה דלא יהיה טלי גיטך כו' אבל מה שאינו רק לתנאי בעלמא לא מקרי נתינה. והוא הדרך הנכון בעז"ה בשיטת הראב"ד והרשב"א:

יא

ולכאורה נלע"ד דמוכח מגיטין (דף ט') הנ"ל דאף ש"ק מהימן לומר בפ"נ אף היכא דלא שייך לומר דנאמן במיגו דש"ה. דהא בשחרור שוו למו"מ במשנה וברייתא שם:

וקשה כנ"ל איך מועיל אמירתו דהא נעשה ש"ק עבורו דהא מיירי שם לרבנן דס"ל זכין לעבד כנ"ל. אך בזה י"ל דמהימן במיגו דלא נעשה רק ש"ה שלא יזכה בש"ש רק ליתן לידו. והיינו דאם אמר לו לשון הילך לא הוי כזכי להרמב"ם דפסק דשחרור דומה למתנה ויליף דבמתנה תן כזכי משחרור כמש"כ בפ"ד ה' זכיי'. וכיון דבמתנה לא הוי הילך כזכי ה"ה בשחרור לשיטת הרמב"ם. א"כ יש להשליח מיגו דיאמר דלא אמר לו לשון תן רק לשון הילך ואז הוי ש"ה לכן שפיר מהימן במיגו. [או דיש לו מיגו דיאמר דלא רצה לזכות עבור העבד כמש"כ הרשב"א. והובא בכ"מ פ"ד ה' זכיי' ומתנה בשם הרשב"א דיכול הזוכה לומר לא היה בדעתי כשאמרת תנה לי לזכות כו'. ובח"מ סי' פ"ג סעיף ב' בהג"ה כה"ג. רק יש לחלק שאני התם דנותן אמתלאה טובה דמה ששתקתי שתתן לי המעות יע"ש. אבל בלא אמתלאה. אפשר דלא מהימן ע"ז כששתק הזוכה]. אבל עדיין תקשה לאביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו ומבואר בב"מ (דף י"ט) דג"כ בשחרור שייך לומר עדיו בחתומיו זכין לו. ואף בנפל דאיתרע דחיישינן לפרעון בתוך זמנו עכ"ז לשמא לא רצו העדים לזכות עבורו וכה"ג לא חיישינן אף בנפל דאיתרע. ומוכח דבכל גוונא שייך לומר עדיו בחתומיו זכין לו דאל"כ איך מתירין הא כיון דנפל ואיתרע ניחוש שמא היה אז איזהו אופן וגוונא דלא זכו העדים בחותמיו. אע"כ מוכח דהא דעדיו בחתומיו זכין לו הוא כלל גמור בכל מקום ולכן מחזירין להוציא מלקוחות. א"כ קשה דאמאי מהימן השליח לומר בפ"נ הא כיון שמעיד שנכתב לשמה ובפ"נ. א"כ אח"כ כשנותן לידה מגורשת למפרע. ואף דבעינן מטא לידי' כמבואר בב"מ (דף י"ג). עכ"ז זה אינו רק תנאה בעלמא. דהוי כהתנה שתהי' משוחרר מעכשיו אם לא אחזור קודם שאתן לידך דהא העדים זכו למפרע. והוי כאומר לא תתגרשי אלא בב"ד פ' דלא מהימנא לומר בפ"נ משום דנתגרשה בקבלה ראשונה כפי' רש"י ספ"ב בגיטין. וכמו שכתבתי לעיל להוכיח דנתינה דאינו רק לתנאי בעלמא זה לא מקרי נתינה דיהא מהימן לומר אז בפ"נ משום דלא מהימן רק בעת הנתינה דמחוייב להיות בהכרח מחמת הדין כדי שלא יהיה טלי גיטך כו' דאז מקרי שהוא גומר הגירושין אז ומהימן כנ"ל. אבל לא בנתינה שאינו רק לקיים תנאו דהא נגמר למפרע השחרור ולא עכשיו. א"כ קשה איך מהימן לומר בפ"נ. דהא אינו גומר השחרור ואף דפסקו דלא כאביי. עכ"ז תקשה לאביי מברייתא ומשנה הנ"ל:

יב

ועוד קשה להרשב"א דס"ל דש"ק נאמן במיגו דש"ה א"כ אשה נמי תהי' מהימנא במיגו דש"ה ואמאי פסקו דלא מהימנא כשלא נעשית ש"ה. ומה שכתבתי לעיל לתרץ הוא דוחק לדעתי. אך זה יש ליישב בפשיטות. והוא די"ל דהא הר"נ בסוגיא דשליש כתב דלכן לא חיישינן באשה עצמה שמא נתן לה הבעל בתנאי שתהא רק שליח להולכה עד מקום פלוני משום דלא חיישינן לתנאי רק אמרינן דתפיסה מוכחת עלי' שודאי אמר לשון הילך כו'. ולכן בש"ק כשלא ידע שנעשה ש"ק. אמרינן דלא נתכוין רק שיהא ש"ה והילך למי שאין יודע שהוא ש"ק לאו קבלה הוי כו' עכ"ל הר"נ. וכן קיי"ל בכ"מ דתנאי הוי טענה גרוע. ולכן יש לחלק דלכן באשה אינה נאמנת במיגו דש"ה משום דהוי מיגו גרוע דהא תפיסתה מוכחת דאמר לה לשון הילך דמזה הלשון הוי כקבלה ממש כשנותן הבעל לידה. אבל בשליח קבלה מהימן שפיר במיגו דש"ה דהא אם לא ידע הבעל שנעשה ש"ק אין תפיסתו מוכחת רק על לשון הולכה. א"כ יש לו מיגו דיאמר דהבעל לא ידע שנעשה ש"ק ואז אף שאמר לו לשון הילך לא נעשה רק ש"ה והוי מיגו מעליא ואתי שפיר:

יג

אבל עדיין תקשה לפ"ז דאמאי מהימן ש"ק גבי שחרור לומר בפ"נ הא התם לית ליה מיגו דש"ה. דהא יכחיש בזה להתפיסה מוכחת דמוכח דאמר לו לשון הילך ובשליח לעבד הוי לשון הילך לקבלה אף שלא ידע שנעשה ש"ק דהא זכין לעבד שלא בפניו. [ויעויין בכ"מ פ"ד ה' זכיי' ה' ד' שכתב בשם הרשב"א דס"ל כשיטת ר"ת תן לאו כזכי במתנה רק שחרור שאני משום דודאי עבד ליה נייח נפשיה כמש"כ הרשב"א בחידושיו לגיטין. וכשיטת הרא"ש ספ"א דגיטין. ולשיטתם דשחרור הוי כמו חוב. א"כ הוי הילך ג"כ כזכי יעי"ש]. א"כ הא לית ליה מיגו דש"ה גבי שחרור דהא אף לשון הולך בוא"ו ג"כ הוי כזכי לשיטת הרשב"א גופא דמיירינן אליביה. א"כ איך אמרינן שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דמשמע דג"כ בתן והילך אמר בפ"נ דהא לית ליה מיגו ודומה לאשה בעצמה דאינה נאמנת במיגו כנ"ל:

יד

וע"כ מחמת אלו הקושיות נלענ"ד לומר דמוכח דלכן מהני אמירת השליח לומר בפ"נ גבי ש"ש משום דאף שזכין לעבד שלא בפניו. עכ"ז י"ל דכיון דאלו לא הי' זוכין העדים עבורו או הש"ה. אז היה מהימן הש"ה לומר בפ"נ כמו כל ש"ה רק מחמת דזכו עבורו אינו מהימן לומר בפ"נ. א"כ כיון דמהזכיי' נצמח חוב להעבד דלא יהיה מהימן השליח לומר בפ"נ. א"כ בשולח גט ממדינת הים לא"י וכה"ג שאינם מצויין לקיימו. דיהיה אז חשש עיגון להעבד אם יזכו עבורו דאז לא יהיה מהימן השליח לומר בפ"נ. ולכן בכה"ג לא מצי העדים לזכות להעבד לחוב לו. ולכן מהימן השליח לומר בפ"נ. וע"כ לא מבעיא אי נימא דיכול העבד למחות בהזכיי' שלו ודאי דיכול העבד למחות בזכיי' שזכו עבורו ואף לשיטת הרשב"א גופא דיכול לזכות עבור העבד ש"ש שלו בע"כ ואין יכול למחות כנ"ל. אפ"ה לא מצי זכי ליה כה"ג דהוי חוב ליה מהזכיי'. א"כ ודאי דעת האדון היכא שמהזכיי' יצטרך אחר עדי קיום ואין מצויין עדים לקיימו דלא יזכה עבורו רק יהיה ש"ה להוליך לידו ככל ש"ה. אבל בב"מ (דף י"ט) שפיר אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו משום דהא מיירי בזמן שהאדון מודה. דהא כיון שמודה ואינו צריך לעידי קיום ואינו מהדר שם אחר עידי קיום לכן הוי זכות שפיר לזכות עבורו ואתי שפיר בעז"ה:

טו

והנה התוס' בב"מ (דף כ') ד"ה שובר בזמנו טורף כתבו להסתפק אי אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו גבי שחרור לגבי איסור. א"כ לכאורה נסתר מש"כ. אבל מכ"ז אינו סתירה למש"כ להעיר מהא דעדיו בחתומיו זכין. משום שהתוס' אזלי לשיטתם דס"ל בריש גיטין דמאן דס"ל ע"מ כרתי בעי ע"מ דוקא ולא סגי בע"ח לחוד לכן לא מהני הא דעדיו בחתומיו זכין לו רק מדרבנן ולא מה"ת כמש"כ שם המהרש"א דלר"מ דס"ל ע"ח כרתי הוי הא דעדיו בחתומיו זכין לו מה"ת. ולא כתבו שם דהוי דרבנן רק לאביי דס"ל ע"מ כרתי ע"ש. א"כ להראב"ד ורשב"א דס"ל כשיטת הרי"ף ורמב"ם דאף מאן דס"ל ע"מ כרתי מהני ע"ח לחוד כמש"כ הבית יוסף בשמם בסי' קל"ג באה"ע. ולדידהו ודאי הא דעדיו בחתומיו זכין לו הוי מה"ת. ודאי דמועיל גם כן גבי איסור. ושפיר כתבתי להוכיח מזה לשיטתם כנ"ל:

טז

והנה הטור בח"מ סי' ס"ה ס"ל דבשחרור לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו. וע"ש בש"ך ס"ק ל"ג שתמה על הטור בזה דהא אמרינן בב"מ (דף י"ט) דג"כ בשחרור שייך לומר עדיו בחתומיו זכין לו. ותמהו שם הרבה אחרונים כנ"ל. ולענ"ד נראה דשפיר פסק הטור דבשחרור לא שייך עדיו בחתומיו זכין לו. משום דהא קיי"ל דבגט אשה לא מהני טלי גיטך מעג"ק ובגט שחרור ודאי לא מהני ג"כ טלי גיטך מעג"ק. דהא איתקש בעניני שטר ללשמה ומחובר דיליף לה לה כמבואר בריטב"א בחידושיו לקידושין (דף כ"ג ע"ב) גבי האיבעיא להו מהו שיעשה שליח לקבל גיטו כו' שכתב שם הריטב"א דאי לא מהני שליחות של העבד אז אף אחר שקיבל העבד בעצמו הגט לא מהני משום דהוי טלי גיטך מעג"ק כו' ע"ש. אלמא דג"כ גבי שחרור לא מהני טלי גיטך מעג"ק. ולפ"ז יש לעיין איך שייך כלל לומר עדיו בחתומיו זכין לו גבי שחרור דהא האדון כשנותן להו לכתוב ולחתום הא לא הוי אז נתינת הגט לידם. דהא עדיין לא חתמו ולא הוי עדיין נתינת ספר כריתות. ואח"כ כשחתמו דאז זכין לו א"כ הא לא הוי אז קבלת הגט מיד אדון. ודוחק לומר דאמרינן דהעדים נתנו הגט אחר שנתנו ליד האדון וקיבלו ממנו. דא"כ אמאי פליגי על אביי דהא מוכח מרצונו שקבל הגט ומסר להם אחר שנחתם כבר דודאי רצה שיזכו בו. אך י"ל דמאן דס"ל בגיטין (דף ס"ג) דש"ה יכול להיות בעצמו ש"ק ומהני אף דלא חזרה שליחות אצל הבעל. א"כ שפיר אמרינן אומדנא דודאי רצה שהעדים יזכו עבורו כד"ת באופן היותר מועיל ונתכוון שהעדים יהיו שלוחים להולכה. ואחר שיהיו ממנו שלוחים להוליך למסור לעצמם. שיהי' אח"ז שלוחים לקבלה מעצמם דהא ס"ל דיכול להיות ש"ק מש"ה בעצמו ומה"ט שייך שפיר ג"כ בגט אשה עדיו בחתומיו זכין לו רק מחמת דבגט אשה הוי חובה כמש"כ תוס' בב"מ (דף י"ט) שם. והגמ' דקאמר הניחא לאביי כו' כוונת הגמ' באמת לפ"ז דנימא כמ"ד דמהני אף דלא חזרה שליחות אצל הבעל וכמ"ד דס"ל בגיטין שם דמהני. אבל לדידן דקיי"ל בגיטין שם דאמרינן והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. א"כ לא מהני בשחרור לומר עדיו בחתומיו לטרוף מלקוחות כמש"כ הטור שם. ודוקא במתנה ומכירה שייך שפיר לומר עדיו בחתומיו זכין לו. כמש"כ הריטב"א בגיטין (דף ס"ג) דבמתנה לא איכפת לי' אי חזרה שליחות אצל הבעל מתנה. דהא במתנה מהני טלי מקרקע. אבל בגט דלא מהני טלי גיטך מעג"ק. לכן לא מהני היכא דלא חזרה. וה"ה בשחרור ושפיר פסק הטור. ועכ"ז שפיר כתבתי דהא לשיטת המקשה דס"ל שם בב"מ עדיו בחתומיו זכין לו גבי שחרור. א"כ תקשה עליו מהברייתא הנ"ל. ומוכח כמו שכתבתי:

יז

ואף שכתבתי לתרץ את הטור דבשחרור לא שייך עדיו בחתומיו זכין כנ"ל. עכ"ז י"ל דכיון דאמרינן אומדנא דודאי רצה שיזכו העדים עבורו ולכן י"ל דודאי רצה האדון שא' מן העדים יהא ש"ה ויתן לעד הב'. והעד הב' יהי' ש"ק לזכות עבורו. [ועכ"ז פליגי על אביי משום דס"ל דאף דהעדים רצו לזכות עבורו. עכ"ז כיון שלא ידעינן האומדנא מבעל הממון אם רצה שיזכו בו לא מהני זכייתם בעצמם בלא רשות מבעל הממון] ואף שי"ל בזה חשש ברירה דהא לא בירר להם איזהו מהעדים יהא ש"ה. דאלו בירר בפירוש א"כ בכה"ג לכו"ע עדיו בחתומיו זכין לו. וע"כ לא הוי רק אומדנא ולא הי' דיבור ממנו בפירוש. א"כ י"ל בזה חשש ברירה וכמש"כ הרשב"א והובא בב"ש סימן קמ"א ס"ק ס"א דאם אמרה כל מי שירצה הבעל ליתן לי יהא ש"ק דאמרינן אין ברירה. ועכ"ז לפמש"כ הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' צ"א דאם אמר א' מכם יהי' שלוחי דמועיל ולא הוי בזה חשש ברירה כמו שהוכיח מאמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי א' כותב וב' חותמין וא' נותן יע"ש. וה"ה הכא דמהני משום דאמרינן דהוי כאמר כל מי שירצה להיות ש"ה יהא ש"ה וא' מעדיו נעשה ש"ה והב' נעשה ש"ק ושייך שפיר בשחרור לומר עדיו בחתומיו זכין לו:

ענף ג

יח

ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשה הנתיבות סי' קפ"ה על הא דגיטין (דף י"א) דאמרינן שם אי תופס לבע"ח קנה אין יכול לחזור וכפי' הר"נ שם דהעבד נעשה ש"ק אחר שנעשה ש"ה מהאדון. א"כ איך יכול לזכות מעצמו. והא לא חזרה שליחות אצל האדון. והוכיח מקושיא הנ"ל דטלי גיטך מעג"ק גבי שחרור מהני. ולכן העלה שם דבמתנה לא שייך לומר דלא חזרה שליחות אצל הנותן עכ"ל. והנה במש"כ דבמתנה אין שייך לפסול ולומר לא חזרה שליחות אצל כו'. יפה כתב שכן מבואר להדיא בריטב"א בגיטין (דף ס"ג) כמש"כ לעיל בשמו. אבל במש"כ להוכיח מזה דטלי גיטך מעג"ק גבי שחרור מועיל. הנה בריטב"א בקידושין (דף כ"ג) מבואר דלא מהני וכמש"כ לעיל. ולכאורה יש להוכיח מגיטין (דף ט') דתני בארבע דברים שוו ג"נ לשיחרורי עבדים כו' וקשה דהא שוו לטלי גיטך מעג"ק דפסול בגט אשה ובשחרור. ושארי שטרות כשר אע"כ מוכח דבשחרור כשר טלי גיטך כו'. ויש לדחות דהא מסיק לקמן שם דמלתא דאי' בקידושין לא קתני וטלי שטר קידושין מגבי קרקע לא מהני. ודוקא בטלי קדושי כסף מגבי קרקע מסתפק הב"ש בסי' כ"ז ולכן לא תני זה:

יט

ובעיקר קושייתו י"ל דבאמת להמ"ד דרצה להוכיח מזה ש"מ תופס לבע"ח קנה. י"ל דס"ל דמהני אף דלא חזרה שליחותו לבעל וכרב נחמן בגיטין שם. ועל תי' הנתיבות דהעלה דטלי גיטך מעג"ק אין לפסול בשחרור. יש לפקפק דא"כ איך אמרינן במשנה שם דלכן אין מועיל תן גט זה לאשתי משום אין חבין שלא בפניו ומשמע דהיכא דיש זכות לאשה מהגט כגון בעוזב וכה"ג מהני בגט אשה. וקשה הא בגט אשה ודאי דבעינן שיהא חזרה שליחות לבעל. א"כ בלא"ה לא מהני תן בגט אשה למאי דס"ל תן לאו כזכי דמי. דהא לא מהני זכייתו רק דזוכה מעצמו כמש"כ הנתיבות. אע"כ מוכח דלא כתי' הנתיבות הנ"ל. בשלמא לר"ת שכתב בגיטין שם דלכן תן כזכי דמי בשחרור דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' כו' דהוי כחוב אף דבאשה לא שייך זה לומר. עכ"ז נפ"מ היכא דהוי מכופין להוציא אף דמחוייב לגרש מחמת איזה איסור דהוי כחוב דשייך תן כזכי אפ"ה לא מהני מחמת אין חבין לה. אבל להנתיבות קשה כנ"ל. ויש ליישב להנתיבות ג"כ משום דגם לס"ד בחוב לכ"ע תן כזכי. א"כ לכן נקט התנא אין חבין לה דנפ"מ במי שמחוייב לגרשה כנ"ל. וקצרתי בזה:

כ

אבל למש"כ לעיל דמוכח מב"מ (דף י"ט) דאמרינן עדיו בחתומיו זכין לו גם גבי גט שחרור. וכמש"כ לעיל דזה לא מקרי טלי גיטך מעל גבי קרקע. א"כ מתורץ קושית הנתיבות הנ"ל משום דהא כשעדיו בחתומיו זכין לו מעת שנחתם רק דהוי כמו תנאי דיהא משוחרר מעכשיו באופן שיגיע ליד העבד. דאם לא יחזור קודם שיגיע ליד העבד יהא משוחרר מעכשיו. א"כ אח"כ שהשליח זוכה עבור העבד והוי כמטא ליד העבד. א"כ משוחרר למפרע מעת החתימה. ובעת החתימה הא הוי נתינה מיד שלוחו לש"ק של העבד. וכדמוכח מתוס' ב"מ (דף י"ט) ד"ה וליחוש דלמא כו' דבגט אשה אלו הי' זכות הי' שייך לומר עדיו בחתומיו זכין לו. ואף דהתם ודאי פסול טלי גיטך מעל גבי קרקע. וע"כ מוכח דבעדיו בחתומיו זכין לו לא שייך לפסול מחמת טלי גיטך מקרקע. וכמש"כ לעיל עפ"י דברי הנו"ב. ולכן בגט אשה היכא דשייך לומר זכות הוא לה אין יכול לחזור דלא הוי טלי כו'. דהא הוי נתינה ליד העדים כד"ת ומה דבעיא מטא לידי' אינו רק לקיום התנאי. והוי כאומר לאשה ה"ז גיטך ולא תתגרשי רק אחר שלשים יום. כמש"כ התוס' גיטין (דף ס"ה) ד"ה גיטא לא הוי כו'. וכש"כ היכא דבעת הנתינה איגלאי מילתא דנשתחרר אז למפרע. וכבר כתבתי לעיל דאף מאן דס"ל ע"מ כרתי. עכ"ז ס"ל עדיו בחתומיו זכין לו כמש"כ התוס' בב"מ וכנ"ל. א"כ ממילא ליתא לראיות הנתיבות הנ"ל דאי נימא דהא דכתבו התוס' בב"מ (דף י"ט) דשייך עדיו בחתומיו זכין לו גבי גט אשה דכוונתם למ"ד דמכשיר אף דלא חזרה שליחות כו'. א"כ ליתא לקושית הנתיבות מגיטין די"ל דגם בגיטין (דף י"א) אתי כהך מ"ד. ואי נימא דבעדיו בחתומיו זכין לו לא שייך לפסול מחמת טלי גיטך כו' וכמש"כ. א"כ ממילא יש לתרץ הך דגיטין בפשיטות וברור. ואף שכתבתי די"ל דהסוגיא דגיטין (דף י"א) אתי כמאן דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו. מ"מ א"ש מה דאמרו שם דכל האומר תנו כאומר זכו דמי. דהא לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין רק במטא לידי' וכמבואר בב"מ (דף י"ג) ע"כ כיון דאמרינן דתנו כזכי דמי א"כ הוי זה כמו מטא ליד העבד ולכן שייך לומר עדיו בחתומיו זכין לו כנ"ל:

כא

נחזור לענינינו דלשיטת הרשב"א דס"ל דש"ק אינו נאמן רק במיגו דש"ה א"כ בגט עוזב דלא מהני ש"ה מחשש שמא ביטלו לשליח ומחמת זה עושין ש"ק א"כ אין לו מיגו דש"ה. ולכן לכאורה בנ"ד אין מועיל עדות של השליח לומר בפ"נ. רק לפי מה שיבואר לקמן בעז"ה דדיעבד מהני ש"ה גבי גט עוזב ולא חיישינן רק לכתחילה שמא יבטל. לכן י"ל בנ"ד ג"כ יש לו מיגו דש"ה לבד. ואף דלכתחלה צריך להיות ש"ק ג"כ. עכ"ז כיון דדיעבד כשר ש"ה לבד. א"כ דומה למש"כ התוס' בקידושין (דף ס"ד ע"ב) ד"ה רבי סבר כו' דאף דלכתחילה אין לגרש בגט ישן. עכ"ז כיון דדיעבד כשר חשוב שפיר מיגו. ה"ה בנ"ד יש לו מיגו דיאמר דלא רצה לזכות כמש"כ כה"ג הכ"מ פ"ד ה' זכיי' בשם הרשב"א דיכול המגביה לומר דלא רצה לזכות כו'. וכש"כ לפמש"כ מתחלה להוכיח לשיטת הרשב"א הנ"ל מגיטין הנ"ל דלא מצי זכין לו לא השליח ועדיו היכא שמחמתו יצטרך קיום ולא יהא מהימן לומר בפ"נ. לכן ה"ה בנ"ד אי נימא דנעשה ש"ק עבורה לזכות לה הגט אז לא יהי' מהימן לומר בפ"נ ותשאר עגונה. לכן בכה"ג לא מצי לזכות עבורה ולחובה ואינו רק ש"ה שלה כמו שעושין אותו ג"כ ש"ה כפי הסידור ומהימן דבכה"ג דמהזכיי' נעשה חוב לה לא מצי לזכות. ואין צריך בזה למיגו והוי טענת עצמו בלא מיגו. [כש"כ אי ילמדו אותה לומר שתאמר איני רוצה בהזכיי' שזכה עבורה השליח. כמו בכל זכיות אם צווח לבסוף ואומר איני רוצה דאינו יכול לזכות שלא מדעתו. ודאי דמהימן לומר בפ"נ]. כמו דהוכחתי מהרשב"א גופא דס"ל דעבד אינו יכול למחות לזכות שלא מדעתו. ואפ"ה לא אמרינן שם עדיו בחתומיו זכין לו משום דלא מצי לזכות כה"ג דהוי חוב לה מחמת דלא יהי' מהימן לומר בפ"נ כנ"ל. וברור בעז"ה:

כב

ועכשיו נבאר בהא דחיישינן בגט עוזב לשמא יבטל השליחות ומתקנינן לעשות ש"ק וש"ה זהו רק לכתחלה או גם דיעבד חיישינן לשמא ביטל השליחות. ובתשובת הב"ח הישנות סי' ק"ב העלה דאם לא הזקיקוהו לקבל שלא יבטל אין לחוש אם אין יודע הלכות הגט. אבל אם הזקיקוהו ב"ד לקבל שלא יבטל יש לחוש שבטלו. והגט מקושר ד' ע"ח העלה בפשיטות דמדינא לא חיישינן לביטול כ"ז שאינו מבורר לפנינו דאמרינן עדים בצד אסתן ותאסר. וכמש"כ הרמב"ם פ"ו ה"ג שליח שהביא גט אין אומרים שמא ביטלו אלא נותנים לה בחזקת כשר ותנשא כו' עכ"ל הגט מקושר ולא ביאר זה בראיות. והנה זה ברור דבעת שנותן הגט להשליח ודאי פשוט דלא חיישינן שמא אז גופא אין נותן לה בלב שלם. רק נותן הגט כדי שיהא יכול לקלקל לאחר זמן ולבטלו לשליח דזה הוי דברים שבלב דאינן דברים. דאי באת לחוש לזה א"כ אין לדבר סוף. דאף כשמגרש מרצונו לידה ממש ג"כ ניחוש שמא אינו נותן בל"ש ולא גמר ומגרש רק אומר בפיו. ובלבו לא גמר לגרשה. ובגט בעינן רצוי בלב כמש"כ הנתיבות סי' ר"ה ס"ק א' דלכן כתב הרמב"ם במי שאנסוהו לגרש מן הדין משום כיון דפיו אמר רוצה אני וודאי נפשו חפצה ג"כ מחמת המצוה. וכיון שרוצה בפיו לכן גיטו כשר ואף שבמכירה בתליוה וזבין לא שייך זה. בע"כ מוכח דגט שאני דבעינן רצוי בלב יעי"ש בנתיבות. וכמו שהוכחתי זה מקידושין (דף נ') דאמרינן שם דלמא שאני התם דמצוה לשמוע ד"ח. ושם אליבי' דרבא מיירי. ואף דרבא ס"ל תליוה וזבין זביני' זביני בב"ב. ומדלא תי' שם משום תליוה וזבין כו' רק משום מצוה לשמוע דברי חכמים. בע"כ מוכח דגט שאני כמש"כ הנתיבות להוכיח מהרמב"ם הנ"ל. ועיין בחדושי הרשב"א שם. ובתשובה אחת ששלחתי מקרוב לק' הוראדנא הארכתי בזה בעז"ה ואכמ"ל. וג"כ קיי"ל בעוזב דכופין אותו להוציא משום דגם בעוזב שייך סברת הרמב"ם הנ"ל. [ועיין בתשובת חוות יאיר סי' נ"ה מזה]. משום דאמרינן דאף שיצא מן הכלל. עכ"ז ודאי נפשו חפיצה לקיים מצוה לשמוע ד"ח. רק גופו אינו רוצה וכיון שאמר בפיו רוצה אני לא חיישינן שמא לא גמר ומגרש בל"ש כדי שיהא יכול לקלקלה ולפטור א"ע מכפיה. דאל"כ ניחוש לזה דהא לא ידעינן אם נתרצה בלב שלם. אע"כ מוכח דלא חיישינן לזה. כש"כ היכא דמגרש מרצונו הטוב ודאי דלא חיישינן שמא חשב בלבו אז לבטל אחר זמן. דאטו כשנותן הגט בלא כפיה מב"ד רק מרצונו הטוב לא יהי' שייך בזה מצוה לשמוע ד"ח. וגם בלא זה אמרינן דודאי נתרצה ברצון גמור לזה ופשוט:

כג

אך אכתי יש לחוש כשנותן הגט ע"י שליח דשמא אחר זמן שנתן הגט לשלוחו חזר בו וביטל את השליחות. ובישראל כשר מצינו דלא חיישינן שמא ביטל את השליחות כמש"כ הרמב"ם פ"ו ה"ג וכמבואר בריש גיטין בכל הגיטין הבאין ממדה"י דמותרת לינשא ולא חיישינן לביטול. וכן קיי"ל בח"מ סי' קכ"ב דלא חיישינן שמא המרשה ביטל שליחותו ומפיק ממונא מהמוחזק. ואף שבב"ק פ"ט ברא"ש סי' כ"א איתא דלכן בעי הרשאה משום דחיישינן שמא יבטל לשליחות יע"ש. שאני התם דתקנת ממון עדיף. וע"ש באורים ותומים סי' קכ"ב ס"ק ב' שלא חיישינן לביטול שליחות רק לצירוף חשש מיתה ג"כ. וכן מבואר בח"מ סי' קע"ו סעי' ג' דאינן נאמנין לומר שכבר חזרו בהם. ובזה יש לתרץ קושיות הש"ך בח"מ סי' קי"ב ס"ק ב' שכתב שם דאי יכול לחזור בדאקני א"כ איך מוציאין מלקוחות ניחוש שמא חזר בו בו ע"ש. לפי דהא מוכח מכל זה דלחזרה לא חיישינן וכמש"כ שם האו"ת בקצרה ולכאורה י"ל דגם בעוזב לא חיישינן לזה. ואין לחלק דלכן בישראל כשר לא חיישינן לביטול שליחות בגט משום תקנת ר"ג דהתקין שלא לבטלו שלא בפניו. א"כ בעוזב לא שייך זה. דז"א דמלבד דדוחק לומר דהא דריש גיטין בכל הגיטין הנשלחין ממדה"י מיירי אחר תקנת ר"ג. דהא מוכח בלא"ה בגיטין (דף ל"ג) דאמר רב ששת שם דשמעה וידעה ולא מינסבא כו' וכתוב בחידושי הרשב"א שם דבלא ידעה שביטל לא חיישינן שמא ביטל שליחותו ע"ש. אלמא דאף קודם תקנת ר"ג ג"כ לא חיישינן לביטל שליחות:

כד

אך י"ל דדוקא בישראל כשר לא חיישינן לחזרה משום שארית ישראל לא יעשו עולה כדאי' בקידושין (דף מ"ה) ופסחים (דף צ"א). א"כ בעוזב שאין לו חזקת כשרות ואיתרע חזקתו אפשר דחיישינן ג"כ לביטול שליחות בדיעבד ג"כ דאף דיש חזקה שלא ביטלו. עכ"ז הא יש לנגדו חזקת א"א המנגדתו. אך נלענ"ד דמוכח דג"כ אף היכא דליכא חזקה דכשרות שלא ביטל אפ"ה לא חיישינן שביטל השליחות. מהא דאיתא בגיטין (דף ט') דשחרורי עבדים שוו למו"מ והמביא גט שחרור ממדה"י צ"ל בפ"נ. וכבר הקשה הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' ע"ז דאמאי האומר תן שחרור לעבדי לא יחזור. דאי נימא היכא דאין שלד"ע דהשליחות בטל א"כ הא המשחרר עבדו עובר בעשה. וע"כ מוכח דאין השליחות בטל. והנו"ב שם דוחה זה משום דהשליח הזוכה אינו לשליח רק מצד העבד. והעבד אינו עושה עבירה. ואם נאמר שיוכיח מדברי ר"מ שאמר יחזור ומשמע שאם אינו חוזר שפיר נותן השחרור להעבד איבעית אימא מנין לו שר"מ אינו סובר כר' ישמעאל דלעולם תעבודו רשות. ועוד כי לא משכחת במשחרר לצורך מצוה שאין בו איסור כלל עכ"ל הנו"ב. וכן כתב רע"א זצ"ל בתשובה סי' קצ"ד. ורע"א שם לא הסכים לתי' זה שהמשנה אתיא דלא כהלכתא דקיי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה. והובא זה בקצה"ח סי' קפ"ב ס"ק ב'. והקצה"ח שם תירץ זה דכיון דקיי"ל דבשחרור אמרינן תן כזכי והטעם הוא משום אי לאו דעביד לי' שום טובה לא הי' משחררו ולעבור בעשה. וע"כ אינו משחררו בחנם ולכן הוי תן כזכי כמו בחוב ומכר דקיי"ל תן כזכי עכ"ל הקצה"ח. וכן תי' רע"א זצ"ל שם. וזהו ברור דתירוצם לא שייך רק לשיטת הפוסקים דבמתנה לא הוי תן כזכי רק שחרור שאני משום דודאי עבד לי' נייח נפשי' כמש"כ שם הר"נ משום חזקה דלא יעבור בעשה ובודאי קיבל דמיו או איזהו טובה ששיטתם שאז אינו עובר בעשה. שפיר כתבו לתרץ דאין כאן עבירה כלל מחמת חזקה הנ"ל. ולכן עושה שליח והוי כפרעון כמש"כ הר"נ. אבל הרמב"ם דפסק בפ' ד' מה' זכיי' דתן במתנה כזכי. וכתב שם הכ"מ שלמד זה מהא דגבי שחרור הוי תן כזכי. וכן הרמ"ה בטור סי' קכ"ה פסק ג"כ דתן כזכי במתנה. ובסי' שע"ד גבי נתנה במתנה אי הוי כמכר פסק שם הרמ"ה בטור שם דמספק מוקמינן ביד הלוקח וכמש"כ הכ"מ פ"ט ה' גזילה ה' י"ג ע"ש. וכאן כתבו בפשיטות דתן כזכי במתנה ולא מחמת מוחזקות. ומשמע דאף דנימא דמתנה לא הוי כמכר ג"כ הדין הוא דתן כזכי במתנה ויליף זה מן שחרור. וקשה דהא יש לחלק דשאני שחרור דמחמת חזקה דלא יעביד איסורא דמשחרר עבדו אמרינן דודאי קיבל דמיו ולכן תן כזכי דהוי כחוב אבל מנלן במתנה:

כה

אך אפשר לומר דכיון דפליגי בב"מ (דף ט"ז) רב אחא ורבינא אם מתנה כמכר או לא גבי מכר שדה גזולה ונתנה הגזלן לו במתנה דקיי"ל לקולא בפלוגתתם. והתם הוי הלוקח מוחזק וכמש"כ הבאר הגולה בח"מ סי' שע"ד ולכן הדין התם כרב אחא ולקולא דאמרינן דמתנה כמכר דאי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוי יהב ליה. וממילא קיי"ל כן בכולי דוכתי דמתנה שוה למכר ולכן פסקו דתן כזכי במתנה משום דילפינן שפיר משחרור. ועי' במגילה (דף כ"ו) גבי מתנה בבהכ"נ אם הוי כמכר ופלוגתת רב אחא ורבינא בזה ועי' בטורי אבן שם והדברים ארוכין כי מה שכתבתי אין זה ברור כ"כ [ובעיקר הענין בטלי גיטך מע"ג קרקע בשחרור עיין מזה בספרי עין יצחק הראשון ח' יו"ד סי' כ"ו]:

ענף ד

כו

וביותר מוכח מן התוס' בב"מ (דף י') ד"ה ולא אמר זכי והקשו התוס' דמ"ש דבגיטין ס"ל לר' יוחנן תן כזכי וחילקו בין דעת אחרת מקנה כו' וכ"כ התוס' בגיטין (דף י"א) וכן הקשה הריטב"א בב"מ. הרי דס"ל דהא דתן שחרור זה מיירי בכל גווני דאי נימא כהנו"ב דמתרץ דמיירי במקום מצוה א"כ מה הקשו התוס' שם. הא יש לחלק בפשיטות דדוקא בשחרור הוי תן כזכי משום דמיירי במקום דכופין אותו לשחרר דהוי כמו חוב ולכן תן כזכי משא"כ במציאה אע"כ מוכח מקושייתם דס"ל דמיירי בכל גוונא דדוחק לאוקמי דמיירי רק בחד גוונא כדברי הנו"ב. וגם הא שיטת התוס' בגיטין (דף ל"ח ע"א) ד"ה כל המשחרר כו' דהקשו על הא דאם אמר שחררו משחררין דהא עובר בעשה ע"ש. ולא תירצו לתי' הרש"בא שהובא בקצה"ח סי' קפ"ב דזהו לפי החזקה דאינו משחררו בחנם ולכן אינו עובר כו'. משום דס"ל להתוס' דאף היכא דקיבל דמיו ג"כ עובר בעשה ודוקא במקום מצוה רבה ודרבים מותר לשחרר ולכן שפיר הקשו התוס' בב"מ ובגיטין דמ"מ ס"ל לריו"ח תן לאו כזכי גבי מציאה ומ"ש משחרור וכן מוכח מהירושלמי בגיטין על משנה דהאומר תן שחרור כו' דבכל אתר את אומר תן לאו כזכי וכאן אמר תן כזכי ומשני דמיירי באומר זכה. וקושיות הירושלמי ג"כ מן ב"מ דאמרו שם בירושלמי דתן לאו כזכה וכמש"כ הפני משה. ואינו מחלק דמיירי במקום מצוה דמחוייב לשחררו והוי כחוב דבחוב לכ"ע תן כזכי אע"כ מוכח מהירושלמי דס"ל דהמשנה דתן שחרור כו' מיירי בכל גוונא ואף היכא דאין עליו חוב לשחררו. ולכן שפיר הוכיח הגאון הנ"ל שם בנו"ב דאף היכא דליכא מצוה לשחררו ויש עליו איסור עשה ואפ"ה יכול לעשות שליח לשחררו דמוכח מזה דאף במקום עבירה אין השליחות בטל:

כז

וע"ז שייך שפיר תי' הנו"ב דהא בזכיי' אינו נעשה שליח עבור המזכה רק עבור הזוכה והעבד אינו עושה עבירה. ועיקר קושיא הנ"ל הוא מדיוקא דס"ל לר"מ שם אם רצה לחזור יחזור דמשמע שאחר שמטא שחרור ליד העבד אינו חוזר. ובזה קשה הא אין שלד"ע כמש"כ הנו"ב ורע"א זצ"ל שם. ולדעתי לא היה להם לדייק זה מדיוקא דלר"מ כו' כמש"כ הגאונים הנ"ל הא מבואר כן להדיא בהא דשוו גיטי נשים לשחרורי עבדים למוליך ומביא אלמא להדיא דיכול האדון לעשות ש"ה להוליך שחרור לעבדו. וקשה הא אשלד"ע כו' והתם מיירי בש"ה כמבואר ספ"ב דגיטין דאל"כ הא א"צ לומר בפני נכתב ופשוט:

כח

ובעיקר קושייתם מהא דיכול לעשות שליח להוליך שחרורו לעבדו והא אשלד"ע כו' נלענ"ד לתרץ משום אי נימא כהנתיבות דטלי גיטך מעג"ק אינו פסול בשחרור כמש"כ בסי' קפ"ה וכהובא לעיל. א"כ זה ברור דאף דנימא דהשליחות בטל בדבר עבירה. עכ"ז בכה"ג אין צריך לפרטי שליחות. דזה ברור דאם א' עושה שליח לא"י למכור חפצו לפלוני דאף דא"י לאו בר שליחות הוא. עכ"ז מהני מכירתו היכא שהמוכר פסק דמיו כיון שהלוקח מושך חפצו דאינו רק מעשה קוף בעלמא שמוליך הדברים שאמר המוכר ללוקח שימשוך ויקנה וב"ה שמצאתי בנתיבות סי' קפ"ב ס"ק ב' שכתב להדיא דין זה שיכול המוכר לשלוח חפצו ע"י קטן למכור בפסיקת דמיו ע"ש. ודוקא בגט אשה צריך לפרטי שליחות משום דהא טלי גיטך מגבי קרקע לא מהני א"כ כיון שהנתינה לידה הוי ע"י מי שאינו בר שליחות הוי כטלי גיטך מקרקע. א"כ בגט שחרור שמהני טלי גיטך מעג"ק ודאי דיכול לעשות לשליח שיאמר לעבדו שיזכה בו בשחרורו. אף בדבר עבירה שבטל שליחותו הנ"ל. ומיושב שפיר קושיית הגאונים הנ"ל בעז"ה:

כט

ונלפענ"ד להביא ראי' למש"כ הנתיבות ולמה שכתבתי דאף בדבר עבירה שבטל שליחותו עכ"ז במכירה ע"י שליח כה"ג קיים המכירה. מהא דאי' בירושלמי סנהדרין פ"ז ה' י' בזה"ל מסר ולא העביר תפלוגותא דחזקי' ור' יוחנן דאיתפלגון טבח ולא מכר חזקי' אמר חייב ריו"ח אמר פטור. ופי' הפני משה שם דכוונת הירושלמי דטבח ולא מכר הכוונה דבמכירה לא פליגי דע"כ ע"י אחר ולא פליגי רק בטביחה ע"י שליח דחזקי' מקיש טביחה למכירה כו' עכ"ל הפ"מ. ואף דקיי"ל בכולי ש"ס דאשלד"ע רק בטביחה מקיש חזקיה למכירה וה"ה במסר ולא העביר היינו מסר לכומרים מעובדי אלילים והעבירו ע"י שלוחו חייב משום דמקשינן דכמו ומזרעך לא תתן הוי ע"י אחר דהיינו המסירה למשרתו א"י דה"ה העברה ע"י אחר חייב לחזקי'. ובאמת בש"ס דילן בסנהדרין (דף ס"ד ע"ב) ברש"י ד"ה לא תתן להעביר פי' רש"י וסתמא דמלתא שמשין שלה מעבירין. וברמב"ם פ"ו ה' עבודת אלילים כתב דבעינן שיעבירנו בעצמו. ובפי' המשניות להרמב"ם כתב דחייב ע"י העברת משרתי עובדי אלילים ועיין בכ"מ ובתויו"ט בסנהדרין פ"ז משנה ז'. ואפשר שכוונת רש"י הוי ג"כ מחמת שהמשרתים נעשו שלוחים לו ואין שייך לומר אשלד"ע דכיון דקיי"ל דטביחה ע"י אחר חייב. וה"ה בזה כמבואר בירושלמי הנ"ל. ושיטת הרמב"ם הוא דשאני התם בטביחה דיליף מתחת ואו לרבות השליח. והמפרשים הנ"ל לא הביאו לירושלמי הנ"ל וקצרתי:

ל

ופי' הפ"מ שכתב לפרש דלא מכר היינו המכירה ע"כ ע"י אחר. אין לו ביאור כלל דהוא דבר מיותר דהא אי אפשר כלל למכירה כי אם ע"י אחר. וע"כ נלע"ד לפרש דדוקא בטביחה ע"י שליח פליגי אי שייך בזה אשלד"ע. אבל במכירה כ"ע לא פליגי דודאי חייב בעשה שליח למכור דאף דאשלד"ע עכ"ז בזה א"צ לפרטי שליחות כמש"כ הנתיבות הנ"ל דאף ע"י קטן יכול לעשות שליח למכור דעכ"פ לא גרע מאומדנא. ולכן נענש המשלח לשלם ד' וה' דעכ"פ המכירה קיים מחמת דבורו שאמר לשלוחו להוליך דברי' שימשוך פלוני חפצו ואינו רק כקוף בעלמא מקרינן שפיר ומכרו דהמוכר והלוקח המה עושים מעשה המכירה רק בטביחה דעיקרו הוי ע"י שליח בזה פליגי שם. וי"ל דזהו כוונת הגמ' בב"ק (דף ע"א) וכתובות (דף ל"ג) דמה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר דהכוונה דמה מכירה ע"י אחר היינו ע"י שליח דהא במכירה ודאי דמהני ע"י שליח כנ"ל אף טביחה כו'. אך בב"ק (דף ע"ט) דאמרו מה מכירה דלא אפשר דלאו ע"י אחר אף טביחה כו' לא משמע כמש"כ. אך כוונת הירושלמי ולא מכר היינו דבמכירה לא פליגי דלכ"ע חייב ע"י שליח למכור וזה ברור בעז"ה בכוונת הירושלמי הנ"ל ומוכח כנ"ל:

לא

נחזור לענינינו דודאי אין סברא לומר דהמשנה הא דשוו למוליך ומביא כו' אתי דלא כהלכתא וכמ"ד לעולם תעבודו רשות. וכמש"כ רע"א זצ"ל שם. ובפרט הא הובא בכל הפוסקים סתמא הא דשוו למוליך ומביא ולדידן הא קיי"ל דעובר בעשה. ולומר דלכן אינו עובר משום דודאי קיבל דמיו כמש"כ הקצה"ח. דהא מוכח בתוס' גיטין (דף ל"ח) ד"ה כל המשחרר כו' מקושייתם שם דלא ס"ל הך סברא של הרשב"א הנ"ל. ושיטתם שם דדוקא במצוה דרבים משחררין כנ"ל. וכדמוכח מתוס' ב"מ (דף י') כנ"ל. וכן לומר דהמשנה מיירי במקום דכופין רבו לכתוב גט שחרור דליכא עשה לעולם תעבודו ג"כ. דהא כבר הוכחתי מתוס' ב"מ (דף י') ד"ה ולא אמר זכי כו' הנ"ל דהקשו מ"ש דבמציאה תן לאו כזכי כו' כנ"ל. ולא תי' דמיירי במקום דכופין רבו ובמקום מצוה דרבים כשיטתם כנ"ל דאז ודאי כיון דמחוייב בזה הוי כפרעון חוב דלכ"ע תן כזכי. אע"כ מוכח מתוס' דס"ל דודאי המשנה מיירי בכל גוונא. א"כ ה"ה הרישא דשוו למוליך ומביא. וא"כ קשה אמאי באומר בפ"נ מותר מיד בב"ח כמש"כ התוס' שם בסוגיא דשוו למוליך דלכן הקילו להאמין לש"ה כדי שישא ב"ח. וקשה אמאי לא חיישינן שמא ביטלו האדון במדה"י לשלוחו. ואין לומר דמוקמינן על חזקתו שלא ביטל כבכל גיטין הנשלחים ממדה"י. דשארית ישראל לא יעשו עולה לחזור מדבריהם. דז"א כיון דקיי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה. א"כ לא שייך בזה לומר אוקי על חזקת כשרותו דשארית ישראל כו' לחזור מדבריו. ואדרבה יש לנו לומר דחזר כדי שלא לבטל מצות עשה דמשחרר עבדו. ואוקי להעבד אחזקת מרא קמא דחזקת מ"ק חזקה אלימתא הוי. ואין לומר דמיירי באמת שמעידים העדים שלא זזה ידם מידו ולא שמעו ממנו שביטל. דז"א דבע"כ מיירי שלא ראו עדים נתינתו ליד השליח דאל"כ למ"ל לומר בפ"נ הא היכא דידעינן דהבעל עשה אותו לשליח א"צ לומר בפ"נ כדלעיל (דף ב') דאתיוה בי תרי. ובלא"ה אין סברא לומר כן כידוע בפשיטות. אע"כ מוכח מזה דלא חיישינן לביטול שליחות וזה מוכרח. דאל"כ מה תועלת יש דהימנוהו רבנן לש"ה משום עיגון הא אכתי לא יצאנו בזה מחשש בטול שליחותו. משום דאף היכא דלא שייך לומר חזקה דכשרות ג"כ לא חיישינן לבטול שליחות. משום דלא שכיח לבטל שליחותו. ולכן לא מוקמינן לעבד בחזקת מ"ק משום דרוב עדיף מחזקת מ"ק ובפרט בצירוף אוקי אחזקה שלא ביטל ג"כ:

לב

ואין לומר דלכן לא חיישינן שהרב יבטלו כדי לקיים מצות עשה. משום שאינו רשאי לבטלו מחמת שמא יסמוך העבד על השליח וישא ב"ח. דז"א דהא יש לדון דהעבד ראוי לו לחוש שמא ביטלו להשליח. משום דנגד חזקת שלא ביטלו. יש לנגדו אוקי אחזקת מ"ק וכיון שהעבד מדינא ראוי לו לחוש לזה דספק דאורייתא לחומרא. א"כ ממילא רשאי הרב לבטלו ומחויב בזה לבטלו כדי שלא יעבור על מצות עשה. ודוקא באשה שסומכת על חזקתו שלא ביטל, מחמת שארית ישראל כו' לכן ממילא אינו רשאי לבטלו שיכול לבוא לידי מכשול ולא בעבד אי נימא דחיישינן לחזרה מחמת איסור דשחרור כנ"ל דאין כאן מכשול כלל. והך סברא דכתבתי דחיישינן שמא בטלו להשליחות של השחרור ולא אמרינן שלא יקלקלו משום דאם ניחוש לביטול שליחות לא יהי' חשש כלל לקלקול זה. יש להוכיח כן ממש"כ התוס' גיטין (דף י"ב) ד"ה שביק ליה ועריק שכתבו לחוש שמא מכרו ומיתסר בתרומה וכן כתבו בקידושין (דף מ"ו) בבת שאבי' הלך למדה"י דחיישינן שמא קידשה ואסורה להנשא. ולא תי' כמו שתי' הר"נ שם בקדושין דלכן לא חיישינן לזה משום שודאי לא יקלקלה. אלמא דס"ל דכיון דחיישינן לשמא מכרו האדון ע"כ אסור לו לאכול תרומה מספיקא. וכן גבי קדושין דכיון דאיכא למיחש שמא קדשה אביה במדה"י דאסורה להנשא. ומה"ט יכול האדון למוכרו וכן האב יכול לקדשה שלא בפני'. אף דבא מכשול על ידו ומקלקלה. משום דהסברא הוא כמו שכתבתי דכיון דהדין הוא לחוש לכל זה. ממילא לא יהי' קלקול ע"י וכעין סברתי. ולכן שפיר יש לחוש דשמא ביטל האדון להשליח:

לג

ואף האידנא אחר תקנת ר"ג דתיקן שלא לבטל שלא בפני השליח. עכ"ז הא עיקר תקנת ר"ג הוא משום תקנת ממזרים כרב נחמן דקיי"ל כוותיה בגיטין (דף ל"ג). ועי"ש בתוס' שם ד"ה ובי תרי כו' ובמהרש"א שם שכתב דעיקרו הוי משום תקנת ממזרים ע"ש. א"כ זהו לא שייך רק באשה שהיא מותרת לינשא ורשאה לסמוך על השליחות ושפיר יש חשש בזה דאזלא ומינסבא כמבואר שם. אבל בעבד שאינו רשאי לישא ב"ח עד שיבורר שלא ביטל כנ"ל. א"כ אין כאן חשש מכשול כלל. וג"כ אין לומר משום עיגון תיקן ר"ג למ"ד מפני תק"ע לרב ששת שם. דהא בעבד לא שייך כ"כ תק"ע וכמבואר בגיטין (דף י"ט) דיכול לישא שפחה. ועיין בגיטין (דף ט') תוס' ד"ה שוו למו"מ כו' ובהר"נ שם וקצרתי:

הג"ה ואגב אכתוב מה שנתחדש לי כעת להוכיח מהר"נ הנ"ל בסוגיא דשוו למוליך כו' שכתב דלפעמים מוסר השליח בע"כ השחרור להעבד ויהא אסור בב"ח ושפחה כו' עכ"ל הר"נ. דמוכח מהר"נ דיכול הבעל לעשות שליח לגרש בע"כ של אשתו לדינא דהש"ס ודלא כהנו"ב מ"ק בסי' ב' דכתב דאף לדינא דהש"ס אין יכול לגרש ע"י שליח בע"כ דה"ל תופס לבע"ח כו' דלדבריו גם בש"ש לא יהי' יכול לעשות שליח לשחרר בע"כ מה"ט. אך לדברי הנתיבות בסי' קפ"ה דשטר שחרור מהני אף בטלי גיטך מעג"ק משום דבש"ש לא בעינן פרטי דיני שליחות כמש"כ שם. ע"כ אפשר לחלק מה"ט בין גט אשה לש"ש דשאני גט אשה דבעינן בשליח פרטי דיני שליחות ע"כ היכא דהוי תופס לבע"ח כו' לא מהני השליחות משום דבפרטי דיני שליחות הוא דלא יהי' תופס בחב לאחרים. אבל בש"ש דאף טלי גיטך מעג"ק כשר ולא בעינן בי' פרטי דיני שליחות וכיון דאתי השטר שחרור עכ"פ לרשות ויד העבד באיזה אופן שיהיה לכן אף פרטי שליחות וגם היכא דהוי חב לאחרים לא מעכב בי' ונשתחרר מ"מ ואכמ"ל יותר בזה:

לד

גם י"ל בנ"ד להסברא דהא ל"ת חמור מן עשה כמבואר ביבמות (דף ז' ע"א) דאמרו אטו עשה דוחה ל"ת לאו ל"ת חמור מיני' כו'. ועיין מזה בהרמב"ן על התורה פ' יתרו בפסוק זכור את יום השבת כו' ובדורש לציון דרוש ה' בהג"ה ומה שהביא שם בשם ר' שמשון מקינון וקצרתי. וכל זה הוא כעין הך דעירובין (דף ל"ב) דס"ל לרבי דניחא לי' לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא נעביד ע"ה איסורא רבא ע"י החבר ורשב"ג פליג שם עלי' וקיי"ל כרבי. אך לדינא אין זה ברור לפי דברי המל"מ בפ"ג ה' תרומות ה' י"ז דאף לרבי דס"ל כן בעירובין מ"מ לא מצינו כן רק באיסור דרבנן אבל באיסורי תורה מחלקינן בזה בין איסורא זוטא לאיסורא רבא ועיין מזה באו"ח סוף סי' ש"ו. ומהך דשוחטין לחולה בשבת הנ"ל אין זה ראי' מוכרחת דיש לחלק בזה דשאני גבי חולה דהותרה בישול והבערה בשבת עבורו וכמש"כ הפוסקים והב"י שם וקצרתי בזה הפרט. והנצרך לענינינו הוא דזה ברור לדינא דאי נימא דיש לחוש דשמא ביטל להשליח א"כ ממילא אינו רשאי העבד לסמוך על הנתינות שטר שחרור לידו ולישא בת חורין וכיוצא. דהא הוי לי' למיחש לביטול השליחות וממילא הדין הוא דמצווה האדון לבטל להשליח כדי שלא יעבור על העשה דלעולם תעבודו. ומדחזינן דהעבד רשאי לסמוך על השטר שחרור ויכול לישא ב"ח וכיוצא. דודאי מוכח מזה דחשש שמא ביטל להשליח הוי זה חשש רחוק משום דזהו לא שכיח דיחזור מדעתו הראשונה ולא חיישינן לשינוי דעתו הראשונה אף היכא דלא שייך לדון חזקת כשרות ושארית ישראל כו':

ענף ה

לה

ועוד ראי' דלא חיישינן לביטול שליחות אף היכא דלא שייך חזקת כשרות. מהא דב"ק (דף ע"א) דבטובח ע"י אחר חייב לשלם ד' וה'. וקשה איך מחייבינן לשלם בעשה שליח לטביחה ומפקינן ממונא מהמוחזק ולא חיישינן שמא ביטל לשלוחו. ובפרט בממון הא לא בעינן שני עדים על בטולו דלא איברי סהדי אלא לשקרי. ואין לומר דזהו משום דאמרינן אוקי אחזקה שלא ביטל לשליחותו. דזה אינו דהא בסברת אוקי אחזקה לא מפקינן ממון מהמוחזק כדמוכח בכתובות (דף ט"ז) דבברי וברי לא אמר ר"ג ואף דהוי התם חזקת הגוף דהוי חזקה אלימתא כמש"כ התוס' בכתובות (דף ע"ה). ודוקא ברי ושמא בצירוף חזקת הגוף מפיק מהמוחזק. דהא אין הולכין בממון אחר הרוב וכש"כ בחזקה. ומה"ט יש לתמוה על דברי הנתיבות בסי' ע"ח ס"ק א' דהוכיח דחזקה אין פורע תוך זמנו לא מהני בשמא ושמא דהא חזקת הגוף אלים טובא ואפ"ה לא מהני חזקת הגוף בשמא ושמא כש"כ בחזקה תוך זמנו ע"ש. ודבריו אינם מובנים לי דהא חזינן דחזקת הגוף לא מהני בטוענים שניהם ברי וברי כמבואר ברפ"ב דכתובות כנ"ל וחזקה תוך זמנו מהני בברי וברי הרי דחזקה תוך זמנו עדיף יותר מאוקי אחזקת הגוף ופשוט:

לו

א"כ מדמפקינן ממון בעשה שליח לשחוט ולא חיישינן לשמא ביטל שליחותו. בע"כ מוכח דזה הוי חזקה אלימתא משום דכיון דעשה שליח אין דרכו לבטל ולא שכיח שיבטל שליחותו שעשה וישתנה דעתו הראשונה. והוי כמו רוב וחזקה שלא ביטל דאוקי אחזקה. ורוב ואוקי אחזקה מפיק מחזקת ממון כמש"כ הבעל המאור רפ"ב כתובות. ואף שהתוס' רפ"ב כתובות בד"ה כיון דרוב נשים כו' משמע דלא ס"ל כהבעל המאור רק כשיטת הרמב"ן במלחמות שם דרוב ואוקי אחזקת הגוף אין מוציא ממוחזק. היינו דוקא התם שעשוי להשתנות. כמש"כ המלחמות שם. אבל היכא דהחזקה אינה עשוי להשתנות גם התוס' מודים דרוב וחזקה מוציא ממוחזק כמבואר כתובות (דף ל') תוס' ד"ה ועל הכותית באה"ד שכתבו שם וא"ת אמאי יש לה קנס לשמואל דאית לי' אין הולכין אחר רוב ותי' משום דכל א' וא' מוקמינן בחזקת אבהתא עכ"ל וכ"כ התוס' בב"ק (ד' ל"ח) אלמא דרוב בצירוף אוקי אחזקה מוציא ממוחזק. וכיון דמפקינן ממוחזק ולא חיישינן שמא ביטל שליחותו משום דאינו מצוי לבטל כנ"ל. כש"כ דבערוה לא חיישינן לשמא ביטל שליחותו וכמש"כ התוס' בב"מ (ד' כ') ד"ה איסורא כו'. ודוקא היכא דמצינו בש"ס דהחמירו בערוה חיישינן. ולא שנוסיף מדעתינו להאמיר. והוי כמו כל משלחי גיטין הבאין ממדה"י דלא חיישינן לביטול שליחות:

לז

ואין לומר דלכן לא חיישינן בטובח ע"י אחר לשמא ביטל שליחותו משום כיון דמודה הגנב שלא ביטל שליחותו לכן מוציאין משום הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. דז"א דהא קיי"ל מודה בקנס פטור ובעינן אשר ירשיעון אלקים ע"פ ב' עדים וכיון דחיישינן שמא ביטל לולי הודאתו ואינו מתחייב רק מחמת הודאתו. א"כ הא הוי מודה בקנס כדאי' בב"ק (ד' מ"ג ע"ב) דהיכא דאתו בי תרי ואסהידו ולא ידעי אי תם אי מועד הוי ואמר מרי' מועד הוי לא משלם ע"פ עצמו. וע"פ ע"א ג"כ לא מחייבינן קנס כמבואר בב"ק (ד' מ"א) תוס' ד"ה מודה בקנס כו'. ולא אמרינן דעכ"פ הוי רגלים לדבר כמו בטמאה אני לך דמבואר באה"ע סי' קט"ז בע"א אומר שזינתה מהימנא לומר טמאה אני לך. אע"כ מוכח דבקנס לא מחייבין בהודאתו אף היכא דיש רגלים לדבר. ועיין בב"ק (ד' מ"ו) תוס' ד"ה דאפילו ניזק כו' דבקנס לא אמרינן מחוייב שבועה איל"מ. וכיון דלא מחייבין בקנס ע"פ הודאתו אף היכא דיש רגלים לדבר. בע"כ מוכח מדמחייבין קנס בטובח ע"י אחר וודאי זה לא הוי מחמת הודאתו. ובפרט דשייך התם לומר חזקה לא שבק היתירא כו' ובוודאי ביטל להשליח כדי שלא יתחייב ד' וה'. וע"כ מוכח דביטול שליחות הוי חשש רחוק. אף היכא דלא שייך חזקת כשרות:

לח

ובתוס' כתובות (ד' ט') ד"ה ואיבעית אימא באשת ישראל כו' כתבו בסוף דבריהם דמדלא טענה מוכת עץ אין להסתפק בזה עכ"ל התוס'. ואף דאינה נאמנת לומר טמאה אני לך עכ"ז אמרינן מדלא טענה אין להסתפק בזה. ויש לומר דה"ה בזה אף שבקנס אין מחייבין ע"פ הודאתו. עכ"ז מדלא טען שביטל שליחותו אין להסתפק בזה. אך ראיתי בהפלאה שם שכתב להקשות כן על תוס' הנ"ל דאיך מחייבינן מדלא טענה הא אינה נאמנת לומר טמאה אני לך. ותירץ משום דיש רגלים לדבר כיון דמצא פ"פ ע"ש. א"כ מבואר דדוקא התם דבאומרת טמאה אני לך דנאמנת היכא דיש רגלים לדבר ע"כ אמרינן שפיר מדלא טענה אין להסתפק בכך. אבל בקנס דאינו מחויב בהודאתו אף בצירוף רגלים לדבר כנ"ל וודאי דלא אמרינן לחייבו מדלא טען כן. והתם הא לא שייך לומר דמחמת שארית ב"י לא יעשו כו'. ומוכח דאף היכא דליכא חזקת כשרות לא חיישינן לביטול שליחות:

לט

וזה וודאי אין סברא לומר דהא דמחייבין קנס בטובח ע"י אחר מיירי שמעידים העדים שלא זזה ידם מידו ויודעים שלא ביטל שליחותו. דמלבד דזה דוחק גדול. דג"כ זה נסתר מהא דאי' בב"ק (ד' ע"ח) דאמרינן כאן בשותף שטבח לדעת חבירו וכאן בשותף שטבח שלא לדעת חבירו דמשמע התם דהעיקר תלוי באם נעשה שליח מחבירו לשחוט או לא. דאל"כ לישני כאן בעדים מעידים שלא זזה ידם מידו כנ"ל. וכאן בליכא הנך עדים שיעידו כנ"ל. ואין לומר דשלא לדעת פירושו דליכא עדים שיעידו שלא זזה ידם כו'. דמלבד דזה דוחק מאוד. דזה נסתר מהא דב"ק (דף ק"ו ע"ב) דמקשינן שם בגמ' וליטעמיך לישני כאן בשותף שטבח שלא מדעת חבירו כו'. ועיין בתוס' שם ד"ה ולישני ליה כו' דכתבו דתרוצי הגמ' דשם הוי בדוחק וע"ש. ובאמת הוי זה דוחק לתרץ דהמשנה מיירי בשותפים שגנבו כמו שמתרץ הגמ'. מלבד דהמשנה מיירי בלשון יחיד כדקתני לשון משביעך כו'. ועוד דהא בשותפין שגנבו אינו משלם יחיד רק חצי כופר. וליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי לא שייך בזה כמבואר בח"מ סי' ת"י סעי' ל"ז להיש חולקין ע"ש. והתנא תנא סתם משלם כופר. ובע"כ אי מיירי בשותפים דכוונת התנא חצי כופר. אך אף שזה דוחק. עכ"ז ההכרח יורה דרכו דהוכרחו לתרץ כן כיון דליכא לתרץ באופן אחר:

מ

ולתרץ דמיירי בשחטו שלוחו שלו ליכא למימר דא"כ יתחייב לשלם ד' וה' דהא בטובח ע"י אחר חייב לש"ס דילן. ולומר דמיירי בשחטו אחר שלא מדעתו דאז פטור לשלם. ג"כ זהו דוחק דלא שכיח שיבא אחר וישחוט שלא מדעתו ודוקא שותפים שגנבו דרכם לשחוט בלא דעת חבירו. וג"כ תקשה דמאי קמ"ל בזה. וע"כ אינו מתרץ הגמ' דמיירי דליכא עדים על עשיית שלוחו לשחוט. דבקנס דאינו מחוייב ע"פ עצמו מאי קמ"ל בזה. ובירושלמי שבועות פ"ח ה"ג משני דמיירי בשחטו אחר. ועיין בפני משה שם ד"ה תיפתר בשחטו אחר כו' שכתב דירושלמי אזיל לשיטתו דס"ל בפ' ד' מיתות ה' י"ד דר' יוחנן ס"ל דטובח ע"י אחר פטור וש"ס דילן אזיל לשיטתו. אבל אי אמרינן דלא מחייב ע"י שליח ושותף רק במעידים שלא זזה ידם מידו ויודעים שלא ביטל שליחותו ושותף שטבח לדעת חבירו דחייב היינו במעידים שלא זזה ידם מידו כנ"ל. א"כ למ"ל לתרץ כאן בב"ק דמיירי בשותף שטבח שלא לדעת חבירו. דהכוונה אי נימא דחיישינן לביטול כנ"ל דמיירי דליכא עדים שיעידו שלא ביטל שליחותו. יותר ה"ל לתרץ להגמ' בפשיטות דמיירי כפשטא דלישנא דלא גנב רק אחד ומשלם כופר שלם. רק דמיירי שעשה שליח לטבוח וכדמתרץ הירושלמי וליכא עדים שיעידו כנ"ל דזהו דבר המצוי. ואדרבה זהו לא שכיח דיעידו דלא זזה ידם מידו כידוע בכ"מ. ואשמעינן רבותא דחיישינן לביטול שליחות. ובע"כ מוכח דביטול שליחות אף היכא דליכא חזקה דכשרות ג"כ לא חיישינן והוא ראי' ברורה:

מא

והא דחיישינן שמא יבא הבעל ויערער לומר מזוייף וע"כ תיקנו לומר בפ"נ. ואף דלחזרה לא חיישינן. עכ"ז י"ל ולחלק דאם דיינינן שמא ביטל שליחותו על העבר לזה לא חיישינן. אבל לשמא יערער להבא אחר זמן לזה חיישינן דעל להבא יש חשש ביותר. וכה"ג כתבו התוס' בקידושין (ד' מ"ה ע"ב) ד"ה בפי' כו' דרבינו מנחם ס"ל דשמא קידש לא אמרינן ושמא יקדש חיישינן משום דחזקה לא מהני על להבא כמש"כ הנו"ב במ"ק ח' יו"ד סי' נ"ו לבאר זה. וע"כ חששו ביותר לשמא יערער אחר זמן לומר מזוייף ויוציא לעז. אבל לשמא ביטל שליחותו לעבר לא חיישינן וכדמוכח מכל הנ"ל. וכה"ג כתבו התוס' בגיטין (ד' י"ז ע"ב) ד"ה זנות לא שכיחא כו' דטפי איכא למיחש לשמא תזנה מלשמא זינתה וזהו ג"כ כנ"ל:

מב

ולפע"ד נראה להקשות על שיטת ה"ר מנחם הנ"ל דס"ל דחזקה לא מהני על להבא מהא דמכות (ד' ט"ז) ד"ה במאי קא מפלגי כו' שכתבו שם דמאן דס"ל קיימו ולא קיימו לא הוי התראת ספק משום דמוקמינן על חזקתו שלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו. וכן כתבו התוס' בגיטין (ד' ל"ג) ד"ה ואפקעינהו כו' בשם ר"ת דס"ל כן לומר דאוקי על חזקה שהיא נשואה עכשיו. א"כ חזינן דשיטת התוס' דמחמת דיש חזקה על להבא אמרינן דלא יקיים העשה כמו דלא קיים עד עכשיו. ומחמת זה מקרי התראת ודאי שבעת ההתראה הי' זה ודאי להם. וקשה לשיטת הר"מ דלא מהני חזקה על להבא א"כ בעת התראה הי' ספק להעדים אם יעבור אחר זמן על זה וחזקה להבא לא מהני כנ"ל. ובאמת י"ל דהר"ת אזיל לשיטתו משום דבגיטין כתבו התוס' זה בשם ר"ת. ור"ת פליג שם בקידושין על שיטת הר"מ וס"ל דחזקה מהני על להבא ג"כ והא דאמרו שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן כבר כתב הנו"ב שם לחלק בזה. ולכן ס"ל לר"ת דמחמת החזקה הוי התראת ודאי. אבל לשיטת ר"מ לא מהני החזקה לעשות מזה התראת ודאי וקשה כנ"ל:

מג

וע"כ נלע"ד לומר דבאמת זהו שיטת הרבה ראשונים במכות (ד' ט"ז) הנ"ל דגרסי כשיטת הרי"ף שם דמאן דס"ל בטלו ולא בטלו ס"ל התראת ספק לא שמה התראה וכמש"כ הפני משה ביאור שיטה זו בירושלמי מכות פ"ג ה' ד' באריכות. וגם שיטת הרמב"ם פ' ט"ז מה' סנהדרין ג"כ כשיטה זו. וכמש"כ הכ"מ שם. וכוונתם דס"ל דמאן דאמר בטלו ולא בטלו א"כ חלו המלקות בעת שביטלו ועושה אז המעשה בידים. ומתרין אותו בעת שמבטל להעשה ואז הוי התראת ודאי. ומאן דס"ל קיימו ולא קיימו א"כ עיקר העבירה נעשה בעת שעבר על הלאו דהא בעת שאינו מקיים העשה אז אינו עושה מעשה בידים. ולכן הוי התראת ספק דהא בעת דעובר על הלאו הוי ספק לנו אם יקיים העשה אח"ז. וחזקת כשרות לא שייכא בזה בלא"ה דהא איתרע מיד דעבר על הלאו דהא אסור לעבור על הלאו כדי לקיים העשה ואף שיש אכתי חזקה דלא יקיים כמו דלא קיים עד עכשיו כמו כל חזקות דאמרינן דלא נעשה דבר מחודש. אך כיון דחזקה לא מהני על להבא. לכן הוי התראת ספק ומוכח דס"ל כשיטת הר"מ הנ"ל:

מד

ובירושלמי פסחים פ"ח ה' א' אמרו דעבד של ב' שותפים צריך להמנות על הפסח כו' שחררו שניהם צריך להמנות על פסח אחר אמר ר' יוסי אם אתה אומר עבד לא יאכל משלשתן מעתה לא ימנה על הפסח שמא ימלך רבו וישחררו ונמצא הקדש פסול מעורב בעבודה עכ"ל. וכוונת הירושלמי להוכיח דאף אחר שנשתחרר רשאי לאכול הפסח כיון דבעת שנמנה עליו הי' עבדו. דאל"כ איך רשאי להמנות הא הו"ל לחוש שמא ישחררנו האדון להבא קודם אכילה ונמצא מביא הקדש לפסול. ואף די"ל אוקי אחזקה שלא ישחררנו אפ"ה חזקה לא מהני על להבא ולכן מוכיח דעבד של ב' שותפין אף בשחרר א' מהם חלקו אחר שנמנה. אפ"ה אוכל ממנו דאל"כ איך ימנה מתחילה. ואמאי לא יחוש העבד שמא ישחררנו רבו אח"ז [וזהו דבר שאינו ביד העבד] ויביא הקדש לידי פסול א"כ מוכח כשיטת ר"מ הנ"ל ויש להאריך הרבה בירושלמי הנ"ל:

ענף ו

מה

ועל פי כל זה יש להעיר בהא דפסחים (דף צ"א) דשל ישראל שוחטין עליו הפסח משום שארית ישראל כו' הרי דסמכינן על חזקה דלהבא אך יש לחלק ועיין בירושלמי דהובא בתוס' שם וקצרתי. ובאמת תקשה על שיטת הר"מ מהא דהקשו התוס' בגיטין (דף ל"ג) ד"ה ואפקעינהו כו' בהא דנזיר דלוקה והא הוי התראת ספק שמא ישאל על נזירותו. כיון דס"ל דחזקה לא מהני להבא א"כ לא שייך להעמידו על החזקה. ואפשר לחלק לפי מה דנתבאר דלחזרה לא חיישינן אף היכא דליכא חזקת כשרות ומה"ט לא חיישינן לביטול שליחות משום דלא שכיח שישתנה דעתו הראשונה. וע"כ מה"ט לא חיישינן שמא ישאל על נזירותו דהא ע"י השאלה יעקור את הנזירות למפרע והוי זה בגדר חזרה ממש וזהו לא שכיח. וע"כ לא חיישינן לזה ולכן הוי זה התראת ודאי בעת ששותה היין. ואף במקום שילקה אף דהקשה המהרש"א בגיטין שם באמת על התוס' דהא בודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה. אך כבר תירץ זה היטב האו"ת בסי' ע"ג ס"ק ו' ע"ש. ושאני בהך דקיימו ולא קיימו דאין זה בגדר חזרה ממש. וע"כ שפיר יש להסתפק שמא יקיים העשה לאח"ז כיון דחזקה לא מהני להבא. וכן יש להעיר עפ"ז בהא דנדרים (דף פ"ה) בדברי הרשב"א דהובא בר"נ שם ד"ה ומהא שמעינן דכתב דלא חיישינן דלמא מיתשיל כו' וקצרתי. ועיין בסנהדרין (דף ל"ד ע"א) דאמרו השתא מיהא לא הדר ביה כו'. ועפ"ז יש לדון כן בהך דשבת (דף ד') בהדביק פת בתנור וכמו שהקשו שם התוס' בד"ה קודם שיבוא כו' וקצרתי. והא דריש גיטין דתקנו להצריך קיום על הגט מפני חשש שיבא הבעל ויערער לאח"ז. זהו רק מפני חשש בעלמא שראו חז"ל לתקן ולחוש לחשש לעז כמבואר שם. ואין למדין מתקנת חז"ל על מק"א כידוע. משום דמוקמינן על הדין דאין לחוש לחשש חזרה ושינוי דעתו הראשונה. ויש לדון עפ"ז בב"ב (דף קי"ד) דאמרו ליחוש דלמא הדר ביה ובתוס' ד"ה ניחוש דלמא הדר ביה וקצרתי:

מו

וכעין זה מצינו בסנהדרין (דף ס"א) דאמרו דאם אמר אלך ואעבוד חייב משום דודאי לא הדר ביה וכמש"כ שם רש"י ד"ה ברבים הניסתים דכיון דנתרצה לאו דעתי' למיהדר ביה עכ"ל. הרי דלחזרה לא חיישינן. ואף דהתם י"ל אוקי אחזקה שיהיה בשב ואל תעשה ולא יעבוד. וגם יש לו חזקת כשרות קצת. אפ"ה אמרינן דלא חיישינן לשינוי דעתו ולחזרתו הרי דזה הוי חזקה אלימתא. ואפשר לדחות ולומר דשא"ה דכיון דבעת שאמר אלך ואעבוד אז ודאי אין דעתו לחזור וכמבואר בגיטין (דף פ"ח ע"א) ברש"י ד"ה הרי את מלמטה וכו' דבתכ"ד ליכא למימר דאימלך. וע"כ חייב. אבל ברבים י"ל דאף בעת שאמרו לעבוד ג"כ הי' דעתם לחזור. וע"כ אין זה ראיה ברורה אך כבר נתבאר בראיות ברורות דלא חיישינן לשמא ביטל שלוחו ולחזרה:

מז

וכן מוכח בהך דקדושין (דף מ"ב) דאמרינן דאי יש שלד"ע שולחו חייב ולא הוי התראת ספק דשמא יבטל השליחות לאחר זמן וכעין קושיות הנו"ב בסי' ע"ה חלק אה"ע דהא הוי התראת ספק דשמא לא ישמע לו השליח על הא דאמרינן שם צא הרוג הנפש כו'. ודוחק לומר דהך סוגיא אתי כמאן דס"ל התראת ספק שמה התראה כמש"כ הנו"ב במ"ת סי' ע"ז. משום דלפ"ז קשה מאי מקשו התם ואידך כו' הא י"ל דס"ל התראת ספק לא שמה התראה. אע"כ מוכח דאתי ככ"ע בזה. ולפי מה שכתבתי ניחא משום דביטול שליחות לא שכיחא ואף דאי נימא דחזקה לא מהני להבא עכ"ז רוב מהני אף בלהבא כדמוכח בנדה (דף מ"ו) תוס' ד"ה ר' יוחנן דאזלינן בתר רוב שמביאין בזמנן. וכן מוכח ביבמות (דף ל"א ע"א) וקצרתי. ודוחק לומר דמיירי שם שהתרו בו בעת ששלוחו הורג ועומד אצלו ומתרין בו שיבטל שליחותו ואז הוי התראת ודאי דלפ"ז היה מתורץ קושייתי הנ"ל. וקושיות הנו"ב. אך לפי מש"כ מתורץ בפשיטות טפי סוגיא הנ"ל:

מח

א"כ נתבאר בעז"ה מכל הנ"ל דלא חיישינן לחזרה ולביטול שליחות אף היכא דלא שייך שארית ישראל לא יעשו עולה. א"כ ה"ה בדיעבד גם בגט עוזב לא חיישינן לביטול שליחות. והא דתקנו הפוסקים לחוש בעוזב שמא יבטל, ומהדרינן לעשות תקנתא לזה. זה אינו רק לכתחלה דהא קיי"ל ברוב וחזקה דיכול לברר מבררינן. וכש"כ במה דאפשר לתקוני מתחלה. וכש"כ לפמש"כ דעל להבא יש חשש יותר מעל העבר. ומה"ט חששו חז"ל בריש גיטין שיערער הבעל אחר זמן להבא כנ"ל. ולכן חיישינן לכתחילה בנתינת הגט ע"י שליח דלמא יבטל אחר זמן בעדים. אבל בדיעבד לחוש על העבר שמא ביטלו בעדים לא חיישינן. כמש"כ הגט מקושר דאמרינן עדים בצד אסתן ותאסר כנ"ל:

מט

ואפילו במגרש בע"כ ע"י שלוחו דכתב הגט מקושר בד' ע"ח דבזה חיישינן לביטול שליחות אף דיעבד. והביא ראיה מהא דערכין (דף כ"א) דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמרינן בגמ' שם עד דמבטל למודעי משמע דאם כפוהו חיישינן למודעא. כש"כ שיש לחוש לביטול שליחות אף דיעבד ע"ש. ומשמע ממנו דבמגרש בע"כ ע"י שליח אף שאינו עוזב ג"כ חיישינן בדיעבד לביטול שליחותו והא דמגרשין ע"י שליח אינו רק במגרש מרצונו הטוב. אבל לענ"ד דוחק לומר דלא משכחת ע"י שליח בגירושין בע"כ. כדמוכח בירושלמי פ"ד ה"ג במשנה דבראשונה היה משנה שמו ושמה. התקין ר"ג לכתוב איש פלוני וכל שום שיש לו כו'. ואמרינן בירושלמי שם דמתניתין מיירי במגרש בע"כ ע"ש. והר"נ שם כתב דמיירי בכותב הגט ושולחו ממקום כתיבה למקום נתינה כו'. אלמא דגם במגרש בע"כ יכול לשלוח ע"י שליח ולא חיישינן לביטול שליחות. רק לפמש"כ שם הקרבן עדה בד"ה בראשונה הי' משנה שמו כו', דלשיטת הירושלמי מיירי המשנה הנ"ל בשינה שמו ממש שהיה שמו על דרך משל יצחק וכתב אברהם כו' אין ראיה למש"כ. אבל לשיטת הראשונים בפירוש הירושלמי דמיירי באינו כותב רק שם מ"כ ושולחו למ"נ וכמש"כ הר"נ בגיטין (דף ל"ד) בשם האית דמפרשים שהובא שם מה שפירשו בכוונת הירושלמי. ובודאי מיירי בשולח הגט ממ"כ למקום נתינה וכמש"כ הר"נ שם. ודוחק לומר דמיירי דהביאו הבעל בעצמו להגט ממ"כ למ"נ. דא"כ הוי ליה מוקדם. ובודאי פשטות הלשון דמיירי בשולחו ע"י שלוחו. ואפ"ה מוקי בירושלמי להמשנה הנ"ל במגרש בע"כ. אלמא דמוכח דגם בע"כ לא חיישינן לביטול שליחות וברור בעז"ה:

נ

ועיקר ראיות הגט מקושר הנ"ל שהוכיח דמגרש ע"י שליח בע"כ חיישינן לביטול שליחות מערכין דמבטלין למודעות כנ"ל. הנה בעיקר דינו דחידש דבמגרש בע"כ חיישינן שמא מסר מודעא אף דלא נתברר שמסר מודעא. באמת לא כן משמע בשו"ע אה"ע סי' קל"ד סעיף ה' דאינו רק מצוה לכופו למגרש לבטל מודעא. משמע מזה"ל דזה אינו לעיכובא ע"ש. וכן מוכח בקדושין (דף י"ב ע"ב) ברש"י שם שכתב על הא דרב מנגיד על מאן דמסר מודעא אגיטא כגון גט המעושה בישראל כו'. והובא במגיד משנה פ"ו ברמב"ם ה"ג ה' כ"ו. והלחם משנה שם פירש שיטת רש"י דסובר דאם אינו אנוס לא מהני מודעתו. א"כ אי נימא דבלא ביטל מודעי חיישינן ופסול דיעבד ג"כ במגרש בע"כ. דא"כ תקשה דהיכי מיירי הא דרב מנגיד כו'. דאם לא ביטל מודעות. א"כ בלא"ה היינו אף דלא מסר מודעי פסול הגט מחשש שמא מסר מודעא. ואף דאם יאמר דלא מסר מודעא וגם האמת כן. עכ"ז אנן ניחוש שמא יתברר אחר זמן בעדים מהמודעא כמש"כ הג"מ הנ"ל. וא"כ אינו עושה כלום במודעתו דהא בלא מודעתו ג"כ פסול הגט מחשש הנ"ל. והוא אינו גורם הפסול להגט רק בלא"ה פסול.. ואי מיירי בביטל מודעות א"כ אין כאן חשש לעז כלל. דהא שיטת רש"י שם לפרש הא דמנגיד למאן דמבטל לגיטא שמבטל בפני השליח כמש"כ הרשב"א בחידושיו שם. שרש"י סובר כיון דמיירי שם לרב יוסף והוא ס"ל ביטלו אינו מבוטל שלא בפניו. א"כ אין כאן לעז כלל. ולא ס"ל כמש"כ התוס' שם. משום דס"ל לרש"י דלעז לא הוי חשש רק היכא דע"פ דין יש חשש ללעז שלהם. דלהקול שלהם פסול הגט מדינא. ולחוש שמא לא ידע הדין דביטלו אינו בטל לזה לא חיישינן. א"כ במודעא איזה לעז יהיה דהא ידעי כ"ע דודאי כשב"ד התירו אותה להנשא ודאי היה ביטול מודעות. דבלא ביטול מודעות לא הי' מתירין אותה במגרש בע"כ. כמש"כ הגט מקושר כנ"ל. וכיון שהיה ביטול מודעות אין כאן פסול להגט מחמת המודעות שלו. ובודאי ידעי מהאונס. דאל"כ הא אינו ממש בהמודעא אם לא היה אונס כנ"ל. ושיטת רש"י הוא דלא שייך לעז רק אם יפסול מדינא לפי הקול. ומוכח מרש"י הנ"ל דבדיעבד מתירין אותה אף בלא ביטול מודעא אף בכפו אותו לגרשה ולכן הוי לעז מעליא מן המודעא אף דהיה ביטול מודעות דשמא לא ידעו מביטול מודעא דהא ממה דהתירוה לינשא אין ראיה דהיה ביטול מודעא. ומוכח בעז"ה דהא דבעינן ביטול מודעות ג"כ אינו רק לכתחילה ולא דיעכב דיעבד. וכדמשמע מפשטות הלשון דשו"ע הנ"ל כנ"ל:

ענף ז

נא

ועכ"פ זה ברור דבמגרש מרצונו הטוב לא חיישינן לביטול שליחות אף בליכא חזקת כשרות. א"כ לא חיישינן בנ"ד לשמא ביטל שליחותו. וג"כ אין לחוש שמא החתים להגט בעדים פסולים כדאמרינן בירושלמי ריש גיטין דמקשה דניחוש שמא החתימו בעדים פסולים. ומתרץ משום דאינו חשוד לקלקלה כדהובא בתוס' ורא"ש ריש גיטין. א"כ י"ל לכאורה לחוש בעוזב שיקלקלה בידי שמים. עכ"ז נלע"ד ברור שגם לזה אין לחוש. וכמש"כ הגט מקושר שם דף ע"ח. ונראה כף להביא ראיה לזה מהא דקיי"ל שעוזב ג"כ משתדלין להכריח אותו לגרשה. משום שג"כ ביה שייך לומר טעם שכתב הרמב"ם דודאי נפשו חפצה מאד לזה מחמת מצוה לשמוע ד"ח. כש"כ במגרש מרצונו הטוב ודאי דיש לנו לומר דודאי נתרצה מרצונו הטוב. וזה ברור ופשוט דאף בלא הכרחה מב"ד על הבעל לגרשה. ג"כ שייך לומר מצוה לשמוע ד"ח. דאין סברא לומר דבאונס נתרצה יותר מהיכא דמגרש מרצונו הטוב. דהא בב"ב (דף מ"ח) דאמרינן שאני התם דמצוה לשמוע ד"ח. אינו זה מחמת סברא דאגב אונסי' גמר ומקנה. רק אח"כ אמרינן שם זה הסברא לרב הונא. וכדמוכח ברמב"ם פ"ב ה"ג ה' כ' בסוף שם דאם א"י אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט אף שאמר בא"י רוצה אני עכ"ל. ומשמע דאם בא אח"כ לב"ד כשר הגט מחמת מצוה לשמוע ד"ח כשיטת הרמב"ם שם דאף היכא שהוא אינו מן הדין ג"כ שייך מצוה לשמוע ד"ח כמש"כ הלח"מ שם. ואף שמתחילה הכו אותו א"י והא ההכאות שבא"י היה שלא ע"פ דין דהא לאו בני כפי' נינהו. אלמא דאף בלא כפיה מב"ד ג"כ כשר הגט. כש"כ היכא דנתרצה מרצונו הטוב מעיקרו ועד סוף דאמרינן מצוה לשמוע ד"ח. ודאי נתרצה מרצונו הטוב ובודאי החתים עדים כשרים כד"ת לקיים מצוה לשמוע ד"ח כשב"ד אמרו לו לגרשה מחמת שהוא מחוייב ע"פ ד"ת לגרשה. ודוקא היכא שהוא אינו מכופין אותו להוציא אז שפיר חשש הירושלמי שמא החתים בעדים פסולים כיון דלא שייך ביה מצוה לשמוע ד"ח כיון שאינו מחוייב לגרשה. וע"ז הוכרח הירושלמי לתרץ דלא חיישינן שיקלקלה בידי שמים. אבל היכא דמחוייב לגרשה דשייך מצוה לשמוע ד"ח ודאי דלא חיישינן כלל ג"כ בעוזב כיון שמחוייב לגרשה והוא מכופין אותו לגרשה כנ"ל. וברור:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה