עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן מו · ענף ו
מה
ועל פי כל זה יש להעיר בהא דפסחים (דף צ"א) דשל ישראל שוחטין עליו הפסח משום שארית ישראל כו' הרי דסמכינן על חזקה דלהבא אך יש לחלק ועיין בירושלמי דהובא בתוס' שם וקצרתי. ובאמת תקשה על שיטת הר"מ מהא דהקשו התוס' בגיטין (דף ל"ג) ד"ה ואפקעינהו כו' בהא דנזיר דלוקה והא הוי התראת ספק שמא ישאל על נזירותו. כיון דס"ל דחזקה לא מהני להבא א"כ לא שייך להעמידו על החזקה. ואפשר לחלק לפי מה דנתבאר דלחזרה לא חיישינן אף היכא דליכא חזקת כשרות ומה"ט לא חיישינן לביטול שליחות משום דלא שכיח שישתנה דעתו הראשונה. וע"כ מה"ט לא חיישינן שמא ישאל על נזירותו דהא ע"י השאלה יעקור את הנזירות למפרע והוי זה בגדר חזרה ממש וזהו לא שכיח. וע"כ לא חיישינן לזה ולכן הוי זה התראת ודאי בעת ששותה היין. ואף במקום שילקה אף דהקשה המהרש"א בגיטין שם באמת על התוס' דהא בודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה. אך כבר תירץ זה היטב האו"ת בסי' ע"ג ס"ק ו' ע"ש. ושאני בהך דקיימו ולא קיימו דאין זה בגדר חזרה ממש. וע"כ שפיר יש להסתפק שמא יקיים העשה לאח"ז כיון דחזקה לא מהני להבא. וכן יש להעיר עפ"ז בהא דנדרים (דף פ"ה) בדברי הרשב"א דהובא בר"נ שם ד"ה ומהא שמעינן דכתב דלא חיישינן דלמא מיתשיל כו' וקצרתי. ועיין בסנהדרין (דף ל"ד ע"א) דאמרו השתא מיהא לא הדר ביה כו'. ועפ"ז יש לדון כן בהך דשבת (דף ד') בהדביק פת בתנור וכמו שהקשו שם התוס' בד"ה קודם שיבוא כו' וקצרתי. והא דריש גיטין דתקנו להצריך קיום על הגט מפני חשש שיבא הבעל ויערער לאח"ז. זהו רק מפני חשש בעלמא שראו חז"ל לתקן ולחוש לחשש לעז כמבואר שם. ואין למדין מתקנת חז"ל על מק"א כידוע. משום דמוקמינן על הדין דאין לחוש לחשש חזרה ושינוי דעתו הראשונה. ויש לדון עפ"ז בב"ב (דף קי"ד) דאמרו ליחוש דלמא הדר ביה ובתוס' ד"ה ניחוש דלמא הדר ביה וקצרתי:
מו
וכעין זה מצינו בסנהדרין (דף ס"א) דאמרו דאם אמר אלך ואעבוד חייב משום דודאי לא הדר ביה וכמש"כ שם רש"י ד"ה ברבים הניסתים דכיון דנתרצה לאו דעתי' למיהדר ביה עכ"ל. הרי דלחזרה לא חיישינן. ואף דהתם י"ל אוקי אחזקה שיהיה בשב ואל תעשה ולא יעבוד. וגם יש לו חזקת כשרות קצת. אפ"ה אמרינן דלא חיישינן לשינוי דעתו ולחזרתו הרי דזה הוי חזקה אלימתא. ואפשר לדחות ולומר דשא"ה דכיון דבעת שאמר אלך ואעבוד אז ודאי אין דעתו לחזור וכמבואר בגיטין (דף פ"ח ע"א) ברש"י ד"ה הרי את מלמטה וכו' דבתכ"ד ליכא למימר דאימלך. וע"כ חייב. אבל ברבים י"ל דאף בעת שאמרו לעבוד ג"כ הי' דעתם לחזור. וע"כ אין זה ראיה ברורה אך כבר נתבאר בראיות ברורות דלא חיישינן לשמא ביטל שלוחו ולחזרה:
מז
וכן מוכח בהך דקדושין (דף מ"ב) דאמרינן דאי יש שלד"ע שולחו חייב ולא הוי התראת ספק דשמא יבטל השליחות לאחר זמן וכעין קושיות הנו"ב בסי' ע"ה חלק אה"ע דהא הוי התראת ספק דשמא לא ישמע לו השליח על הא דאמרינן שם צא הרוג הנפש כו'. ודוחק לומר דהך סוגיא אתי כמאן דס"ל התראת ספק שמה התראה כמש"כ הנו"ב במ"ת סי' ע"ז. משום דלפ"ז קשה מאי מקשו התם ואידך כו' הא י"ל דס"ל התראת ספק לא שמה התראה. אע"כ מוכח דאתי ככ"ע בזה. ולפי מה שכתבתי ניחא משום דביטול שליחות לא שכיחא ואף דאי נימא דחזקה לא מהני להבא עכ"ז רוב מהני אף בלהבא כדמוכח בנדה (דף מ"ו) תוס' ד"ה ר' יוחנן דאזלינן בתר רוב שמביאין בזמנן. וכן מוכח ביבמות (דף ל"א ע"א) וקצרתי. ודוחק לומר דמיירי שם שהתרו בו בעת ששלוחו הורג ועומד אצלו ומתרין בו שיבטל שליחותו ואז הוי התראת ודאי דלפ"ז היה מתורץ קושייתי הנ"ל. וקושיות הנו"ב. אך לפי מש"כ מתורץ בפשיטות טפי סוגיא הנ"ל:
מח
א"כ נתבאר בעז"ה מכל הנ"ל דלא חיישינן לחזרה ולביטול שליחות אף היכא דלא שייך שארית ישראל לא יעשו עולה. א"כ ה"ה בדיעבד גם בגט עוזב לא חיישינן לביטול שליחות. והא דתקנו הפוסקים לחוש בעוזב שמא יבטל, ומהדרינן לעשות תקנתא לזה. זה אינו רק לכתחלה דהא קיי"ל ברוב וחזקה דיכול לברר מבררינן. וכש"כ במה דאפשר לתקוני מתחלה. וכש"כ לפמש"כ דעל להבא יש חשש יותר מעל העבר. ומה"ט חששו חז"ל בריש גיטין שיערער הבעל אחר זמן להבא כנ"ל. ולכן חיישינן לכתחילה בנתינת הגט ע"י שליח דלמא יבטל אחר זמן בעדים. אבל בדיעבד לחוש על העבר שמא ביטלו בעדים לא חיישינן. כמש"כ הגט מקושר דאמרינן עדים בצד אסתן ותאסר כנ"ל:
מט
ואפילו במגרש בע"כ ע"י שלוחו דכתב הגט מקושר בד' ע"ח דבזה חיישינן לביטול שליחות אף דיעבד. והביא ראיה מהא דערכין (דף כ"א) דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמרינן בגמ' שם עד דמבטל למודעי משמע דאם כפוהו חיישינן למודעא. כש"כ שיש לחוש לביטול שליחות אף דיעבד ע"ש. ומשמע ממנו דבמגרש בע"כ ע"י שליח אף שאינו עוזב ג"כ חיישינן בדיעבד לביטול שליחותו והא דמגרשין ע"י שליח אינו רק במגרש מרצונו הטוב. אבל לענ"ד דוחק לומר דלא משכחת ע"י שליח בגירושין בע"כ. כדמוכח בירושלמי פ"ד ה"ג במשנה דבראשונה היה משנה שמו ושמה. התקין ר"ג לכתוב איש פלוני וכל שום שיש לו כו'. ואמרינן בירושלמי שם דמתניתין מיירי במגרש בע"כ ע"ש. והר"נ שם כתב דמיירי בכותב הגט ושולחו ממקום כתיבה למקום נתינה כו'. אלמא דגם במגרש בע"כ יכול לשלוח ע"י שליח ולא חיישינן לביטול שליחות. רק לפמש"כ שם הקרבן עדה בד"ה בראשונה הי' משנה שמו כו', דלשיטת הירושלמי מיירי המשנה הנ"ל בשינה שמו ממש שהיה שמו על דרך משל יצחק וכתב אברהם כו' אין ראיה למש"כ. אבל לשיטת הראשונים בפירוש הירושלמי דמיירי באינו כותב רק שם מ"כ ושולחו למ"נ וכמש"כ הר"נ בגיטין (דף ל"ד) בשם האית דמפרשים שהובא שם מה שפירשו בכוונת הירושלמי. ובודאי מיירי בשולח הגט ממ"כ למקום נתינה וכמש"כ הר"נ שם. ודוחק לומר דמיירי דהביאו הבעל בעצמו להגט ממ"כ למ"נ. דא"כ הוי ליה מוקדם. ובודאי פשטות הלשון דמיירי בשולחו ע"י שלוחו. ואפ"ה מוקי בירושלמי להמשנה הנ"ל במגרש בע"כ. אלמא דמוכח דגם בע"כ לא חיישינן לביטול שליחות וברור בעז"ה:
נ
ועיקר ראיות הגט מקושר הנ"ל שהוכיח דמגרש ע"י שליח בע"כ חיישינן לביטול שליחות מערכין דמבטלין למודעות כנ"ל. הנה בעיקר דינו דחידש דבמגרש בע"כ חיישינן שמא מסר מודעא אף דלא נתברר שמסר מודעא. באמת לא כן משמע בשו"ע אה"ע סי' קל"ד סעיף ה' דאינו רק מצוה לכופו למגרש לבטל מודעא. משמע מזה"ל דזה אינו לעיכובא ע"ש. וכן מוכח בקדושין (דף י"ב ע"ב) ברש"י שם שכתב על הא דרב מנגיד על מאן דמסר מודעא אגיטא כגון גט המעושה בישראל כו'. והובא במגיד משנה פ"ו ברמב"ם ה"ג ה' כ"ו. והלחם משנה שם פירש שיטת רש"י דסובר דאם אינו אנוס לא מהני מודעתו. א"כ אי נימא דבלא ביטל מודעי חיישינן ופסול דיעבד ג"כ במגרש בע"כ. דא"כ תקשה דהיכי מיירי הא דרב מנגיד כו'. דאם לא ביטל מודעות. א"כ בלא"ה היינו אף דלא מסר מודעי פסול הגט מחשש שמא מסר מודעא. ואף דאם יאמר דלא מסר מודעא וגם האמת כן. עכ"ז אנן ניחוש שמא יתברר אחר זמן בעדים מהמודעא כמש"כ הג"מ הנ"ל. וא"כ אינו עושה כלום במודעתו דהא בלא מודעתו ג"כ פסול הגט מחשש הנ"ל. והוא אינו גורם הפסול להגט רק בלא"ה פסול.. ואי מיירי בביטל מודעות א"כ אין כאן חשש לעז כלל. דהא שיטת רש"י שם לפרש הא דמנגיד למאן דמבטל לגיטא שמבטל בפני השליח כמש"כ הרשב"א בחידושיו שם. שרש"י סובר כיון דמיירי שם לרב יוסף והוא ס"ל ביטלו אינו מבוטל שלא בפניו. א"כ אין כאן לעז כלל. ולא ס"ל כמש"כ התוס' שם. משום דס"ל לרש"י דלעז לא הוי חשש רק היכא דע"פ דין יש חשש ללעז שלהם. דלהקול שלהם פסול הגט מדינא. ולחוש שמא לא ידע הדין דביטלו אינו בטל לזה לא חיישינן. א"כ במודעא איזה לעז יהיה דהא ידעי כ"ע דודאי כשב"ד התירו אותה להנשא ודאי היה ביטול מודעות. דבלא ביטול מודעות לא הי' מתירין אותה במגרש בע"כ. כמש"כ הגט מקושר כנ"ל. וכיון שהיה ביטול מודעות אין כאן פסול להגט מחמת המודעות שלו. ובודאי ידעי מהאונס. דאל"כ הא אינו ממש בהמודעא אם לא היה אונס כנ"ל. ושיטת רש"י הוא דלא שייך לעז רק אם יפסול מדינא לפי הקול. ומוכח מרש"י הנ"ל דבדיעבד מתירין אותה אף בלא ביטול מודעא אף בכפו אותו לגרשה ולכן הוי לעז מעליא מן המודעא אף דהיה ביטול מודעות דשמא לא ידעו מביטול מודעא דהא ממה דהתירוה לינשא אין ראיה דהיה ביטול מודעא. ומוכח בעז"ה דהא דבעינן ביטול מודעות ג"כ אינו רק לכתחילה ולא דיעכב דיעבד. וכדמשמע מפשטות הלשון דשו"ע הנ"ל כנ"ל: