אור ברסלב
עין יצחק חלק ב סימן מו › ענף ה

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן מו · ענף ה

ענף ד

לה

ועוד ראי' דלא חיישינן לביטול שליחות אף היכא דלא שייך חזקת כשרות. מהא דב"ק (דף ע"א) דבטובח ע"י אחר חייב לשלם ד' וה'. וקשה איך מחייבינן לשלם בעשה שליח לטביחה ומפקינן ממונא מהמוחזק ולא חיישינן שמא ביטל לשלוחו. ובפרט בממון הא לא בעינן שני עדים על בטולו דלא איברי סהדי אלא לשקרי. ואין לומר דזהו משום דאמרינן אוקי אחזקה שלא ביטל לשליחותו. דזה אינו דהא בסברת אוקי אחזקה לא מפקינן ממון מהמוחזק כדמוכח בכתובות (דף ט"ז) דבברי וברי לא אמר ר"ג ואף דהוי התם חזקת הגוף דהוי חזקה אלימתא כמש"כ התוס' בכתובות (דף ע"ה). ודוקא ברי ושמא בצירוף חזקת הגוף מפיק מהמוחזק. דהא אין הולכין בממון אחר הרוב וכש"כ בחזקה. ומה"ט יש לתמוה על דברי הנתיבות בסי' ע"ח ס"ק א' דהוכיח דחזקה אין פורע תוך זמנו לא מהני בשמא ושמא דהא חזקת הגוף אלים טובא ואפ"ה לא מהני חזקת הגוף בשמא ושמא כש"כ בחזקה תוך זמנו ע"ש. ודבריו אינם מובנים לי דהא חזינן דחזקת הגוף לא מהני בטוענים שניהם ברי וברי כמבואר ברפ"ב דכתובות כנ"ל וחזקה תוך זמנו מהני בברי וברי הרי דחזקה תוך זמנו עדיף יותר מאוקי אחזקת הגוף ופשוט:

לו

א"כ מדמפקינן ממון בעשה שליח לשחוט ולא חיישינן לשמא ביטל שליחותו. בע"כ מוכח דזה הוי חזקה אלימתא משום דכיון דעשה שליח אין דרכו לבטל ולא שכיח שיבטל שליחותו שעשה וישתנה דעתו הראשונה. והוי כמו רוב וחזקה שלא ביטל דאוקי אחזקה. ורוב ואוקי אחזקה מפיק מחזקת ממון כמש"כ הבעל המאור רפ"ב כתובות. ואף שהתוס' רפ"ב כתובות בד"ה כיון דרוב נשים כו' משמע דלא ס"ל כהבעל המאור רק כשיטת הרמב"ן במלחמות שם דרוב ואוקי אחזקת הגוף אין מוציא ממוחזק. היינו דוקא התם שעשוי להשתנות. כמש"כ המלחמות שם. אבל היכא דהחזקה אינה עשוי להשתנות גם התוס' מודים דרוב וחזקה מוציא ממוחזק כמבואר כתובות (דף ל') תוס' ד"ה ועל הכותית באה"ד שכתבו שם וא"ת אמאי יש לה קנס לשמואל דאית לי' אין הולכין אחר רוב ותי' משום דכל א' וא' מוקמינן בחזקת אבהתא עכ"ל וכ"כ התוס' בב"ק (ד' ל"ח) אלמא דרוב בצירוף אוקי אחזקה מוציא ממוחזק. וכיון דמפקינן ממוחזק ולא חיישינן שמא ביטל שליחותו משום דאינו מצוי לבטל כנ"ל. כש"כ דבערוה לא חיישינן לשמא ביטל שליחותו וכמש"כ התוס' בב"מ (ד' כ') ד"ה איסורא כו'. ודוקא היכא דמצינו בש"ס דהחמירו בערוה חיישינן. ולא שנוסיף מדעתינו להאמיר. והוי כמו כל משלחי גיטין הבאין ממדה"י דלא חיישינן לביטול שליחות:

לז

ואין לומר דלכן לא חיישינן בטובח ע"י אחר לשמא ביטל שליחותו משום כיון דמודה הגנב שלא ביטל שליחותו לכן מוציאין משום הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. דז"א דהא קיי"ל מודה בקנס פטור ובעינן אשר ירשיעון אלקים ע"פ ב' עדים וכיון דחיישינן שמא ביטל לולי הודאתו ואינו מתחייב רק מחמת הודאתו. א"כ הא הוי מודה בקנס כדאי' בב"ק (ד' מ"ג ע"ב) דהיכא דאתו בי תרי ואסהידו ולא ידעי אי תם אי מועד הוי ואמר מרי' מועד הוי לא משלם ע"פ עצמו. וע"פ ע"א ג"כ לא מחייבינן קנס כמבואר בב"ק (ד' מ"א) תוס' ד"ה מודה בקנס כו'. ולא אמרינן דעכ"פ הוי רגלים לדבר כמו בטמאה אני לך דמבואר באה"ע סי' קט"ז בע"א אומר שזינתה מהימנא לומר טמאה אני לך. אע"כ מוכח דבקנס לא מחייבין בהודאתו אף היכא דיש רגלים לדבר. ועיין בב"ק (ד' מ"ו) תוס' ד"ה דאפילו ניזק כו' דבקנס לא אמרינן מחוייב שבועה איל"מ. וכיון דלא מחייבין בקנס ע"פ הודאתו אף היכא דיש רגלים לדבר. בע"כ מוכח מדמחייבין קנס בטובח ע"י אחר וודאי זה לא הוי מחמת הודאתו. ובפרט דשייך התם לומר חזקה לא שבק היתירא כו' ובוודאי ביטל להשליח כדי שלא יתחייב ד' וה'. וע"כ מוכח דביטול שליחות הוי חשש רחוק. אף היכא דלא שייך חזקת כשרות:

לח

ובתוס' כתובות (ד' ט') ד"ה ואיבעית אימא באשת ישראל כו' כתבו בסוף דבריהם דמדלא טענה מוכת עץ אין להסתפק בזה עכ"ל התוס'. ואף דאינה נאמנת לומר טמאה אני לך עכ"ז אמרינן מדלא טענה אין להסתפק בזה. ויש לומר דה"ה בזה אף שבקנס אין מחייבין ע"פ הודאתו. עכ"ז מדלא טען שביטל שליחותו אין להסתפק בזה. אך ראיתי בהפלאה שם שכתב להקשות כן על תוס' הנ"ל דאיך מחייבינן מדלא טענה הא אינה נאמנת לומר טמאה אני לך. ותירץ משום דיש רגלים לדבר כיון דמצא פ"פ ע"ש. א"כ מבואר דדוקא התם דבאומרת טמאה אני לך דנאמנת היכא דיש רגלים לדבר ע"כ אמרינן שפיר מדלא טענה אין להסתפק בכך. אבל בקנס דאינו מחויב בהודאתו אף בצירוף רגלים לדבר כנ"ל וודאי דלא אמרינן לחייבו מדלא טען כן. והתם הא לא שייך לומר דמחמת שארית ב"י לא יעשו כו'. ומוכח דאף היכא דליכא חזקת כשרות לא חיישינן לביטול שליחות:

לט

וזה וודאי אין סברא לומר דהא דמחייבין קנס בטובח ע"י אחר מיירי שמעידים העדים שלא זזה ידם מידו ויודעים שלא ביטל שליחותו. דמלבד דזה דוחק גדול. דג"כ זה נסתר מהא דאי' בב"ק (ד' ע"ח) דאמרינן כאן בשותף שטבח לדעת חבירו וכאן בשותף שטבח שלא לדעת חבירו דמשמע התם דהעיקר תלוי באם נעשה שליח מחבירו לשחוט או לא. דאל"כ לישני כאן בעדים מעידים שלא זזה ידם מידו כנ"ל. וכאן בליכא הנך עדים שיעידו כנ"ל. ואין לומר דשלא לדעת פירושו דליכא עדים שיעידו שלא זזה ידם כו'. דמלבד דזה דוחק מאוד. דזה נסתר מהא דב"ק (דף ק"ו ע"ב) דמקשינן שם בגמ' וליטעמיך לישני כאן בשותף שטבח שלא מדעת חבירו כו'. ועיין בתוס' שם ד"ה ולישני ליה כו' דכתבו דתרוצי הגמ' דשם הוי בדוחק וע"ש. ובאמת הוי זה דוחק לתרץ דהמשנה מיירי בשותפים שגנבו כמו שמתרץ הגמ'. מלבד דהמשנה מיירי בלשון יחיד כדקתני לשון משביעך כו'. ועוד דהא בשותפין שגנבו אינו משלם יחיד רק חצי כופר. וליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי לא שייך בזה כמבואר בח"מ סי' ת"י סעי' ל"ז להיש חולקין ע"ש. והתנא תנא סתם משלם כופר. ובע"כ אי מיירי בשותפים דכוונת התנא חצי כופר. אך אף שזה דוחק. עכ"ז ההכרח יורה דרכו דהוכרחו לתרץ כן כיון דליכא לתרץ באופן אחר:

מ

ולתרץ דמיירי בשחטו שלוחו שלו ליכא למימר דא"כ יתחייב לשלם ד' וה' דהא בטובח ע"י אחר חייב לש"ס דילן. ולומר דמיירי בשחטו אחר שלא מדעתו דאז פטור לשלם. ג"כ זהו דוחק דלא שכיח שיבא אחר וישחוט שלא מדעתו ודוקא שותפים שגנבו דרכם לשחוט בלא דעת חבירו. וג"כ תקשה דמאי קמ"ל בזה. וע"כ אינו מתרץ הגמ' דמיירי דליכא עדים על עשיית שלוחו לשחוט. דבקנס דאינו מחוייב ע"פ עצמו מאי קמ"ל בזה. ובירושלמי שבועות פ"ח ה"ג משני דמיירי בשחטו אחר. ועיין בפני משה שם ד"ה תיפתר בשחטו אחר כו' שכתב דירושלמי אזיל לשיטתו דס"ל בפ' ד' מיתות ה' י"ד דר' יוחנן ס"ל דטובח ע"י אחר פטור וש"ס דילן אזיל לשיטתו. אבל אי אמרינן דלא מחייב ע"י שליח ושותף רק במעידים שלא זזה ידם מידו ויודעים שלא ביטל שליחותו ושותף שטבח לדעת חבירו דחייב היינו במעידים שלא זזה ידם מידו כנ"ל. א"כ למ"ל לתרץ כאן בב"ק דמיירי בשותף שטבח שלא לדעת חבירו. דהכוונה אי נימא דחיישינן לביטול כנ"ל דמיירי דליכא עדים שיעידו שלא ביטל שליחותו. יותר ה"ל לתרץ להגמ' בפשיטות דמיירי כפשטא דלישנא דלא גנב רק אחד ומשלם כופר שלם. רק דמיירי שעשה שליח לטבוח וכדמתרץ הירושלמי וליכא עדים שיעידו כנ"ל דזהו דבר המצוי. ואדרבה זהו לא שכיח דיעידו דלא זזה ידם מידו כידוע בכ"מ. ואשמעינן רבותא דחיישינן לביטול שליחות. ובע"כ מוכח דביטול שליחות אף היכא דליכא חזקה דכשרות ג"כ לא חיישינן והוא ראי' ברורה:

מא

והא דחיישינן שמא יבא הבעל ויערער לומר מזוייף וע"כ תיקנו לומר בפ"נ. ואף דלחזרה לא חיישינן. עכ"ז י"ל ולחלק דאם דיינינן שמא ביטל שליחותו על העבר לזה לא חיישינן. אבל לשמא יערער להבא אחר זמן לזה חיישינן דעל להבא יש חשש ביותר. וכה"ג כתבו התוס' בקידושין (ד' מ"ה ע"ב) ד"ה בפי' כו' דרבינו מנחם ס"ל דשמא קידש לא אמרינן ושמא יקדש חיישינן משום דחזקה לא מהני על להבא כמש"כ הנו"ב במ"ק ח' יו"ד סי' נ"ו לבאר זה. וע"כ חששו ביותר לשמא יערער אחר זמן לומר מזוייף ויוציא לעז. אבל לשמא ביטל שליחותו לעבר לא חיישינן וכדמוכח מכל הנ"ל. וכה"ג כתבו התוס' בגיטין (ד' י"ז ע"ב) ד"ה זנות לא שכיחא כו' דטפי איכא למיחש לשמא תזנה מלשמא זינתה וזהו ג"כ כנ"ל:

מב

ולפע"ד נראה להקשות על שיטת ה"ר מנחם הנ"ל דס"ל דחזקה לא מהני על להבא מהא דמכות (ד' ט"ז) ד"ה במאי קא מפלגי כו' שכתבו שם דמאן דס"ל קיימו ולא קיימו לא הוי התראת ספק משום דמוקמינן על חזקתו שלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו. וכן כתבו התוס' בגיטין (ד' ל"ג) ד"ה ואפקעינהו כו' בשם ר"ת דס"ל כן לומר דאוקי על חזקה שהיא נשואה עכשיו. א"כ חזינן דשיטת התוס' דמחמת דיש חזקה על להבא אמרינן דלא יקיים העשה כמו דלא קיים עד עכשיו. ומחמת זה מקרי התראת ודאי שבעת ההתראה הי' זה ודאי להם. וקשה לשיטת הר"מ דלא מהני חזקה על להבא א"כ בעת התראה הי' ספק להעדים אם יעבור אחר זמן על זה וחזקה להבא לא מהני כנ"ל. ובאמת י"ל דהר"ת אזיל לשיטתו משום דבגיטין כתבו התוס' זה בשם ר"ת. ור"ת פליג שם בקידושין על שיטת הר"מ וס"ל דחזקה מהני על להבא ג"כ והא דאמרו שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן כבר כתב הנו"ב שם לחלק בזה. ולכן ס"ל לר"ת דמחמת החזקה הוי התראת ודאי. אבל לשיטת ר"מ לא מהני החזקה לעשות מזה התראת ודאי וקשה כנ"ל:

מג

וע"כ נלע"ד לומר דבאמת זהו שיטת הרבה ראשונים במכות (ד' ט"ז) הנ"ל דגרסי כשיטת הרי"ף שם דמאן דס"ל בטלו ולא בטלו ס"ל התראת ספק לא שמה התראה וכמש"כ הפני משה ביאור שיטה זו בירושלמי מכות פ"ג ה' ד' באריכות. וגם שיטת הרמב"ם פ' ט"ז מה' סנהדרין ג"כ כשיטה זו. וכמש"כ הכ"מ שם. וכוונתם דס"ל דמאן דאמר בטלו ולא בטלו א"כ חלו המלקות בעת שביטלו ועושה אז המעשה בידים. ומתרין אותו בעת שמבטל להעשה ואז הוי התראת ודאי. ומאן דס"ל קיימו ולא קיימו א"כ עיקר העבירה נעשה בעת שעבר על הלאו דהא בעת שאינו מקיים העשה אז אינו עושה מעשה בידים. ולכן הוי התראת ספק דהא בעת דעובר על הלאו הוי ספק לנו אם יקיים העשה אח"ז. וחזקת כשרות לא שייכא בזה בלא"ה דהא איתרע מיד דעבר על הלאו דהא אסור לעבור על הלאו כדי לקיים העשה ואף שיש אכתי חזקה דלא יקיים כמו דלא קיים עד עכשיו כמו כל חזקות דאמרינן דלא נעשה דבר מחודש. אך כיון דחזקה לא מהני על להבא. לכן הוי התראת ספק ומוכח דס"ל כשיטת הר"מ הנ"ל:

מד

ובירושלמי פסחים פ"ח ה' א' אמרו דעבד של ב' שותפים צריך להמנות על הפסח כו' שחררו שניהם צריך להמנות על פסח אחר אמר ר' יוסי אם אתה אומר עבד לא יאכל משלשתן מעתה לא ימנה על הפסח שמא ימלך רבו וישחררו ונמצא הקדש פסול מעורב בעבודה עכ"ל. וכוונת הירושלמי להוכיח דאף אחר שנשתחרר רשאי לאכול הפסח כיון דבעת שנמנה עליו הי' עבדו. דאל"כ איך רשאי להמנות הא הו"ל לחוש שמא ישחררנו האדון להבא קודם אכילה ונמצא מביא הקדש לפסול. ואף די"ל אוקי אחזקה שלא ישחררנו אפ"ה חזקה לא מהני על להבא ולכן מוכיח דעבד של ב' שותפין אף בשחרר א' מהם חלקו אחר שנמנה. אפ"ה אוכל ממנו דאל"כ איך ימנה מתחילה. ואמאי לא יחוש העבד שמא ישחררנו רבו אח"ז [וזהו דבר שאינו ביד העבד] ויביא הקדש לידי פסול א"כ מוכח כשיטת ר"מ הנ"ל ויש להאריך הרבה בירושלמי הנ"ל:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה