אור ברסלב
עין יצחק חלק ב סימן מו › ענף ד

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן מו · ענף ד

ענף ג

כו

וביותר מוכח מן התוס' בב"מ (דף י') ד"ה ולא אמר זכי והקשו התוס' דמ"ש דבגיטין ס"ל לר' יוחנן תן כזכי וחילקו בין דעת אחרת מקנה כו' וכ"כ התוס' בגיטין (דף י"א) וכן הקשה הריטב"א בב"מ. הרי דס"ל דהא דתן שחרור זה מיירי בכל גווני דאי נימא כהנו"ב דמתרץ דמיירי במקום מצוה א"כ מה הקשו התוס' שם. הא יש לחלק בפשיטות דדוקא בשחרור הוי תן כזכי משום דמיירי במקום דכופין אותו לשחרר דהוי כמו חוב ולכן תן כזכי משא"כ במציאה אע"כ מוכח מקושייתם דס"ל דמיירי בכל גוונא דדוחק לאוקמי דמיירי רק בחד גוונא כדברי הנו"ב. וגם הא שיטת התוס' בגיטין (דף ל"ח ע"א) ד"ה כל המשחרר כו' דהקשו על הא דאם אמר שחררו משחררין דהא עובר בעשה ע"ש. ולא תירצו לתי' הרש"בא שהובא בקצה"ח סי' קפ"ב דזהו לפי החזקה דאינו משחררו בחנם ולכן אינו עובר כו'. משום דס"ל להתוס' דאף היכא דקיבל דמיו ג"כ עובר בעשה ודוקא במקום מצוה רבה ודרבים מותר לשחרר ולכן שפיר הקשו התוס' בב"מ ובגיטין דמ"מ ס"ל לריו"ח תן לאו כזכי גבי מציאה ומ"ש משחרור וכן מוכח מהירושלמי בגיטין על משנה דהאומר תן שחרור כו' דבכל אתר את אומר תן לאו כזכי וכאן אמר תן כזכי ומשני דמיירי באומר זכה. וקושיות הירושלמי ג"כ מן ב"מ דאמרו שם בירושלמי דתן לאו כזכה וכמש"כ הפני משה. ואינו מחלק דמיירי במקום מצוה דמחוייב לשחררו והוי כחוב דבחוב לכ"ע תן כזכי אע"כ מוכח מהירושלמי דס"ל דהמשנה דתן שחרור כו' מיירי בכל גוונא ואף היכא דאין עליו חוב לשחררו. ולכן שפיר הוכיח הגאון הנ"ל שם בנו"ב דאף היכא דליכא מצוה לשחררו ויש עליו איסור עשה ואפ"ה יכול לעשות שליח לשחררו דמוכח מזה דאף במקום עבירה אין השליחות בטל:

כז

וע"ז שייך שפיר תי' הנו"ב דהא בזכיי' אינו נעשה שליח עבור המזכה רק עבור הזוכה והעבד אינו עושה עבירה. ועיקר קושיא הנ"ל הוא מדיוקא דס"ל לר"מ שם אם רצה לחזור יחזור דמשמע שאחר שמטא שחרור ליד העבד אינו חוזר. ובזה קשה הא אין שלד"ע כמש"כ הנו"ב ורע"א זצ"ל שם. ולדעתי לא היה להם לדייק זה מדיוקא דלר"מ כו' כמש"כ הגאונים הנ"ל הא מבואר כן להדיא בהא דשוו גיטי נשים לשחרורי עבדים למוליך ומביא אלמא להדיא דיכול האדון לעשות ש"ה להוליך שחרור לעבדו. וקשה הא אשלד"ע כו' והתם מיירי בש"ה כמבואר ספ"ב דגיטין דאל"כ הא א"צ לומר בפני נכתב ופשוט:

כח

ובעיקר קושייתם מהא דיכול לעשות שליח להוליך שחרורו לעבדו והא אשלד"ע כו' נלענ"ד לתרץ משום אי נימא כהנתיבות דטלי גיטך מעג"ק אינו פסול בשחרור כמש"כ בסי' קפ"ה וכהובא לעיל. א"כ זה ברור דאף דנימא דהשליחות בטל בדבר עבירה. עכ"ז בכה"ג אין צריך לפרטי שליחות. דזה ברור דאם א' עושה שליח לא"י למכור חפצו לפלוני דאף דא"י לאו בר שליחות הוא. עכ"ז מהני מכירתו היכא שהמוכר פסק דמיו כיון שהלוקח מושך חפצו דאינו רק מעשה קוף בעלמא שמוליך הדברים שאמר המוכר ללוקח שימשוך ויקנה וב"ה שמצאתי בנתיבות סי' קפ"ב ס"ק ב' שכתב להדיא דין זה שיכול המוכר לשלוח חפצו ע"י קטן למכור בפסיקת דמיו ע"ש. ודוקא בגט אשה צריך לפרטי שליחות משום דהא טלי גיטך מגבי קרקע לא מהני א"כ כיון שהנתינה לידה הוי ע"י מי שאינו בר שליחות הוי כטלי גיטך מקרקע. א"כ בגט שחרור שמהני טלי גיטך מעג"ק ודאי דיכול לעשות לשליח שיאמר לעבדו שיזכה בו בשחרורו. אף בדבר עבירה שבטל שליחותו הנ"ל. ומיושב שפיר קושיית הגאונים הנ"ל בעז"ה:

כט

ונלפענ"ד להביא ראי' למש"כ הנתיבות ולמה שכתבתי דאף בדבר עבירה שבטל שליחותו עכ"ז במכירה ע"י שליח כה"ג קיים המכירה. מהא דאי' בירושלמי סנהדרין פ"ז ה' י' בזה"ל מסר ולא העביר תפלוגותא דחזקי' ור' יוחנן דאיתפלגון טבח ולא מכר חזקי' אמר חייב ריו"ח אמר פטור. ופי' הפני משה שם דכוונת הירושלמי דטבח ולא מכר הכוונה דבמכירה לא פליגי דע"כ ע"י אחר ולא פליגי רק בטביחה ע"י שליח דחזקי' מקיש טביחה למכירה כו' עכ"ל הפ"מ. ואף דקיי"ל בכולי ש"ס דאשלד"ע רק בטביחה מקיש חזקיה למכירה וה"ה במסר ולא העביר היינו מסר לכומרים מעובדי אלילים והעבירו ע"י שלוחו חייב משום דמקשינן דכמו ומזרעך לא תתן הוי ע"י אחר דהיינו המסירה למשרתו א"י דה"ה העברה ע"י אחר חייב לחזקי'. ובאמת בש"ס דילן בסנהדרין (דף ס"ד ע"ב) ברש"י ד"ה לא תתן להעביר פי' רש"י וסתמא דמלתא שמשין שלה מעבירין. וברמב"ם פ"ו ה' עבודת אלילים כתב דבעינן שיעבירנו בעצמו. ובפי' המשניות להרמב"ם כתב דחייב ע"י העברת משרתי עובדי אלילים ועיין בכ"מ ובתויו"ט בסנהדרין פ"ז משנה ז'. ואפשר שכוונת רש"י הוי ג"כ מחמת שהמשרתים נעשו שלוחים לו ואין שייך לומר אשלד"ע דכיון דקיי"ל דטביחה ע"י אחר חייב. וה"ה בזה כמבואר בירושלמי הנ"ל. ושיטת הרמב"ם הוא דשאני התם בטביחה דיליף מתחת ואו לרבות השליח. והמפרשים הנ"ל לא הביאו לירושלמי הנ"ל וקצרתי:

ל

ופי' הפ"מ שכתב לפרש דלא מכר היינו המכירה ע"כ ע"י אחר. אין לו ביאור כלל דהוא דבר מיותר דהא אי אפשר כלל למכירה כי אם ע"י אחר. וע"כ נלע"ד לפרש דדוקא בטביחה ע"י שליח פליגי אי שייך בזה אשלד"ע. אבל במכירה כ"ע לא פליגי דודאי חייב בעשה שליח למכור דאף דאשלד"ע עכ"ז בזה א"צ לפרטי שליחות כמש"כ הנתיבות הנ"ל דאף ע"י קטן יכול לעשות שליח למכור דעכ"פ לא גרע מאומדנא. ולכן נענש המשלח לשלם ד' וה' דעכ"פ המכירה קיים מחמת דבורו שאמר לשלוחו להוליך דברי' שימשוך פלוני חפצו ואינו רק כקוף בעלמא מקרינן שפיר ומכרו דהמוכר והלוקח המה עושים מעשה המכירה רק בטביחה דעיקרו הוי ע"י שליח בזה פליגי שם. וי"ל דזהו כוונת הגמ' בב"ק (דף ע"א) וכתובות (דף ל"ג) דמה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר דהכוונה דמה מכירה ע"י אחר היינו ע"י שליח דהא במכירה ודאי דמהני ע"י שליח כנ"ל אף טביחה כו'. אך בב"ק (דף ע"ט) דאמרו מה מכירה דלא אפשר דלאו ע"י אחר אף טביחה כו' לא משמע כמש"כ. אך כוונת הירושלמי ולא מכר היינו דבמכירה לא פליגי דלכ"ע חייב ע"י שליח למכור וזה ברור בעז"ה בכוונת הירושלמי הנ"ל ומוכח כנ"ל:

לא

נחזור לענינינו דודאי אין סברא לומר דהמשנה הא דשוו למוליך ומביא כו' אתי דלא כהלכתא וכמ"ד לעולם תעבודו רשות. וכמש"כ רע"א זצ"ל שם. ובפרט הא הובא בכל הפוסקים סתמא הא דשוו למוליך ומביא ולדידן הא קיי"ל דעובר בעשה. ולומר דלכן אינו עובר משום דודאי קיבל דמיו כמש"כ הקצה"ח. דהא מוכח בתוס' גיטין (דף ל"ח) ד"ה כל המשחרר כו' מקושייתם שם דלא ס"ל הך סברא של הרשב"א הנ"ל. ושיטתם שם דדוקא במצוה דרבים משחררין כנ"ל. וכדמוכח מתוס' ב"מ (דף י') כנ"ל. וכן לומר דהמשנה מיירי במקום דכופין רבו לכתוב גט שחרור דליכא עשה לעולם תעבודו ג"כ. דהא כבר הוכחתי מתוס' ב"מ (דף י') ד"ה ולא אמר זכי כו' הנ"ל דהקשו מ"ש דבמציאה תן לאו כזכי כו' כנ"ל. ולא תי' דמיירי במקום דכופין רבו ובמקום מצוה דרבים כשיטתם כנ"ל דאז ודאי כיון דמחוייב בזה הוי כפרעון חוב דלכ"ע תן כזכי. אע"כ מוכח מתוס' דס"ל דודאי המשנה מיירי בכל גוונא. א"כ ה"ה הרישא דשוו למוליך ומביא. וא"כ קשה אמאי באומר בפ"נ מותר מיד בב"ח כמש"כ התוס' שם בסוגיא דשוו למוליך דלכן הקילו להאמין לש"ה כדי שישא ב"ח. וקשה אמאי לא חיישינן שמא ביטלו האדון במדה"י לשלוחו. ואין לומר דמוקמינן על חזקתו שלא ביטל כבכל גיטין הנשלחים ממדה"י. דשארית ישראל לא יעשו עולה לחזור מדבריהם. דז"א כיון דקיי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה. א"כ לא שייך בזה לומר אוקי על חזקת כשרותו דשארית ישראל כו' לחזור מדבריו. ואדרבה יש לנו לומר דחזר כדי שלא לבטל מצות עשה דמשחרר עבדו. ואוקי להעבד אחזקת מרא קמא דחזקת מ"ק חזקה אלימתא הוי. ואין לומר דמיירי באמת שמעידים העדים שלא זזה ידם מידו ולא שמעו ממנו שביטל. דז"א דבע"כ מיירי שלא ראו עדים נתינתו ליד השליח דאל"כ למ"ל לומר בפ"נ הא היכא דידעינן דהבעל עשה אותו לשליח א"צ לומר בפ"נ כדלעיל (דף ב') דאתיוה בי תרי. ובלא"ה אין סברא לומר כן כידוע בפשיטות. אע"כ מוכח מזה דלא חיישינן לביטול שליחות וזה מוכרח. דאל"כ מה תועלת יש דהימנוהו רבנן לש"ה משום עיגון הא אכתי לא יצאנו בזה מחשש בטול שליחותו. משום דאף היכא דלא שייך לומר חזקה דכשרות ג"כ לא חיישינן לבטול שליחות. משום דלא שכיח לבטל שליחותו. ולכן לא מוקמינן לעבד בחזקת מ"ק משום דרוב עדיף מחזקת מ"ק ובפרט בצירוף אוקי אחזקה שלא ביטל ג"כ:

לב

ואין לומר דלכן לא חיישינן שהרב יבטלו כדי לקיים מצות עשה. משום שאינו רשאי לבטלו מחמת שמא יסמוך העבד על השליח וישא ב"ח. דז"א דהא יש לדון דהעבד ראוי לו לחוש שמא ביטלו להשליח. משום דנגד חזקת שלא ביטלו. יש לנגדו אוקי אחזקת מ"ק וכיון שהעבד מדינא ראוי לו לחוש לזה דספק דאורייתא לחומרא. א"כ ממילא רשאי הרב לבטלו ומחויב בזה לבטלו כדי שלא יעבור על מצות עשה. ודוקא באשה שסומכת על חזקתו שלא ביטל, מחמת שארית ישראל כו' לכן ממילא אינו רשאי לבטלו שיכול לבוא לידי מכשול ולא בעבד אי נימא דחיישינן לחזרה מחמת איסור דשחרור כנ"ל דאין כאן מכשול כלל. והך סברא דכתבתי דחיישינן שמא בטלו להשליחות של השחרור ולא אמרינן שלא יקלקלו משום דאם ניחוש לביטול שליחות לא יהי' חשש כלל לקלקול זה. יש להוכיח כן ממש"כ התוס' גיטין (דף י"ב) ד"ה שביק ליה ועריק שכתבו לחוש שמא מכרו ומיתסר בתרומה וכן כתבו בקידושין (דף מ"ו) בבת שאבי' הלך למדה"י דחיישינן שמא קידשה ואסורה להנשא. ולא תי' כמו שתי' הר"נ שם בקדושין דלכן לא חיישינן לזה משום שודאי לא יקלקלה. אלמא דס"ל דכיון דחיישינן לשמא מכרו האדון ע"כ אסור לו לאכול תרומה מספיקא. וכן גבי קדושין דכיון דאיכא למיחש שמא קדשה אביה במדה"י דאסורה להנשא. ומה"ט יכול האדון למוכרו וכן האב יכול לקדשה שלא בפני'. אף דבא מכשול על ידו ומקלקלה. משום דהסברא הוא כמו שכתבתי דכיון דהדין הוא לחוש לכל זה. ממילא לא יהי' קלקול ע"י וכעין סברתי. ולכן שפיר יש לחוש דשמא ביטל האדון להשליח:

לג

ואף האידנא אחר תקנת ר"ג דתיקן שלא לבטל שלא בפני השליח. עכ"ז הא עיקר תקנת ר"ג הוא משום תקנת ממזרים כרב נחמן דקיי"ל כוותיה בגיטין (דף ל"ג). ועי"ש בתוס' שם ד"ה ובי תרי כו' ובמהרש"א שם שכתב דעיקרו הוי משום תקנת ממזרים ע"ש. א"כ זהו לא שייך רק באשה שהיא מותרת לינשא ורשאה לסמוך על השליחות ושפיר יש חשש בזה דאזלא ומינסבא כמבואר שם. אבל בעבד שאינו רשאי לישא ב"ח עד שיבורר שלא ביטל כנ"ל. א"כ אין כאן חשש מכשול כלל. וג"כ אין לומר משום עיגון תיקן ר"ג למ"ד מפני תק"ע לרב ששת שם. דהא בעבד לא שייך כ"כ תק"ע וכמבואר בגיטין (דף י"ט) דיכול לישא שפחה. ועיין בגיטין (דף ט') תוס' ד"ה שוו למו"מ כו' ובהר"נ שם וקצרתי:

הג"ה ואגב אכתוב מה שנתחדש לי כעת להוכיח מהר"נ הנ"ל בסוגיא דשוו למוליך כו' שכתב דלפעמים מוסר השליח בע"כ השחרור להעבד ויהא אסור בב"ח ושפחה כו' עכ"ל הר"נ. דמוכח מהר"נ דיכול הבעל לעשות שליח לגרש בע"כ של אשתו לדינא דהש"ס ודלא כהנו"ב מ"ק בסי' ב' דכתב דאף לדינא דהש"ס אין יכול לגרש ע"י שליח בע"כ דה"ל תופס לבע"ח כו' דלדבריו גם בש"ש לא יהי' יכול לעשות שליח לשחרר בע"כ מה"ט. אך לדברי הנתיבות בסי' קפ"ה דשטר שחרור מהני אף בטלי גיטך מעג"ק משום דבש"ש לא בעינן פרטי דיני שליחות כמש"כ שם. ע"כ אפשר לחלק מה"ט בין גט אשה לש"ש דשאני גט אשה דבעינן בשליח פרטי דיני שליחות ע"כ היכא דהוי תופס לבע"ח כו' לא מהני השליחות משום דבפרטי דיני שליחות הוא דלא יהי' תופס בחב לאחרים. אבל בש"ש דאף טלי גיטך מעג"ק כשר ולא בעינן בי' פרטי דיני שליחות וכיון דאתי השטר שחרור עכ"פ לרשות ויד העבד באיזה אופן שיהיה לכן אף פרטי שליחות וגם היכא דהוי חב לאחרים לא מעכב בי' ונשתחרר מ"מ ואכמ"ל יותר בזה:

לד

גם י"ל בנ"ד להסברא דהא ל"ת חמור מן עשה כמבואר ביבמות (דף ז' ע"א) דאמרו אטו עשה דוחה ל"ת לאו ל"ת חמור מיני' כו'. ועיין מזה בהרמב"ן על התורה פ' יתרו בפסוק זכור את יום השבת כו' ובדורש לציון דרוש ה' בהג"ה ומה שהביא שם בשם ר' שמשון מקינון וקצרתי. וכל זה הוא כעין הך דעירובין (דף ל"ב) דס"ל לרבי דניחא לי' לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא נעביד ע"ה איסורא רבא ע"י החבר ורשב"ג פליג שם עלי' וקיי"ל כרבי. אך לדינא אין זה ברור לפי דברי המל"מ בפ"ג ה' תרומות ה' י"ז דאף לרבי דס"ל כן בעירובין מ"מ לא מצינו כן רק באיסור דרבנן אבל באיסורי תורה מחלקינן בזה בין איסורא זוטא לאיסורא רבא ועיין מזה באו"ח סוף סי' ש"ו. ומהך דשוחטין לחולה בשבת הנ"ל אין זה ראי' מוכרחת דיש לחלק בזה דשאני גבי חולה דהותרה בישול והבערה בשבת עבורו וכמש"כ הפוסקים והב"י שם וקצרתי בזה הפרט. והנצרך לענינינו הוא דזה ברור לדינא דאי נימא דיש לחוש דשמא ביטל להשליח א"כ ממילא אינו רשאי העבד לסמוך על הנתינות שטר שחרור לידו ולישא בת חורין וכיוצא. דהא הוי לי' למיחש לביטול השליחות וממילא הדין הוא דמצווה האדון לבטל להשליח כדי שלא יעבור על העשה דלעולם תעבודו. ומדחזינן דהעבד רשאי לסמוך על השטר שחרור ויכול לישא ב"ח וכיוצא. דודאי מוכח מזה דחשש שמא ביטל להשליח הוי זה חשש רחוק משום דזהו לא שכיח דיחזור מדעתו הראשונה ולא חיישינן לשינוי דעתו הראשונה אף היכא דלא שייך לדון חזקת כשרות ושארית ישראל כו':

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה