עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן מו · ענף ג
יח
ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשה הנתיבות סי' קפ"ה על הא דגיטין (דף י"א) דאמרינן שם אי תופס לבע"ח קנה אין יכול לחזור וכפי' הר"נ שם דהעבד נעשה ש"ק אחר שנעשה ש"ה מהאדון. א"כ איך יכול לזכות מעצמו. והא לא חזרה שליחות אצל האדון. והוכיח מקושיא הנ"ל דטלי גיטך מעג"ק גבי שחרור מהני. ולכן העלה שם דבמתנה לא שייך לומר דלא חזרה שליחות אצל הנותן עכ"ל. והנה במש"כ דבמתנה אין שייך לפסול ולומר לא חזרה שליחות אצל כו'. יפה כתב שכן מבואר להדיא בריטב"א בגיטין (דף ס"ג) כמש"כ לעיל בשמו. אבל במש"כ להוכיח מזה דטלי גיטך מעג"ק גבי שחרור מועיל. הנה בריטב"א בקידושין (דף כ"ג) מבואר דלא מהני וכמש"כ לעיל. ולכאורה יש להוכיח מגיטין (דף ט') דתני בארבע דברים שוו ג"נ לשיחרורי עבדים כו' וקשה דהא שוו לטלי גיטך מעג"ק דפסול בגט אשה ובשחרור. ושארי שטרות כשר אע"כ מוכח דבשחרור כשר טלי גיטך כו'. ויש לדחות דהא מסיק לקמן שם דמלתא דאי' בקידושין לא קתני וטלי שטר קידושין מגבי קרקע לא מהני. ודוקא בטלי קדושי כסף מגבי קרקע מסתפק הב"ש בסי' כ"ז ולכן לא תני זה:
יט
ובעיקר קושייתו י"ל דבאמת להמ"ד דרצה להוכיח מזה ש"מ תופס לבע"ח קנה. י"ל דס"ל דמהני אף דלא חזרה שליחותו לבעל וכרב נחמן בגיטין שם. ועל תי' הנתיבות דהעלה דטלי גיטך מעג"ק אין לפסול בשחרור. יש לפקפק דא"כ איך אמרינן במשנה שם דלכן אין מועיל תן גט זה לאשתי משום אין חבין שלא בפניו ומשמע דהיכא דיש זכות לאשה מהגט כגון בעוזב וכה"ג מהני בגט אשה. וקשה הא בגט אשה ודאי דבעינן שיהא חזרה שליחות לבעל. א"כ בלא"ה לא מהני תן בגט אשה למאי דס"ל תן לאו כזכי דמי. דהא לא מהני זכייתו רק דזוכה מעצמו כמש"כ הנתיבות. אע"כ מוכח דלא כתי' הנתיבות הנ"ל. בשלמא לר"ת שכתב בגיטין שם דלכן תן כזכי דמי בשחרור דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' כו' דהוי כחוב אף דבאשה לא שייך זה לומר. עכ"ז נפ"מ היכא דהוי מכופין להוציא אף דמחוייב לגרש מחמת איזה איסור דהוי כחוב דשייך תן כזכי אפ"ה לא מהני מחמת אין חבין לה. אבל להנתיבות קשה כנ"ל. ויש ליישב להנתיבות ג"כ משום דגם לס"ד בחוב לכ"ע תן כזכי. א"כ לכן נקט התנא אין חבין לה דנפ"מ במי שמחוייב לגרשה כנ"ל. וקצרתי בזה:
כ
אבל למש"כ לעיל דמוכח מב"מ (דף י"ט) דאמרינן עדיו בחתומיו זכין לו גם גבי גט שחרור. וכמש"כ לעיל דזה לא מקרי טלי גיטך מעל גבי קרקע. א"כ מתורץ קושית הנתיבות הנ"ל משום דהא כשעדיו בחתומיו זכין לו מעת שנחתם רק דהוי כמו תנאי דיהא משוחרר מעכשיו באופן שיגיע ליד העבד. דאם לא יחזור קודם שיגיע ליד העבד יהא משוחרר מעכשיו. א"כ אח"כ שהשליח זוכה עבור העבד והוי כמטא ליד העבד. א"כ משוחרר למפרע מעת החתימה. ובעת החתימה הא הוי נתינה מיד שלוחו לש"ק של העבד. וכדמוכח מתוס' ב"מ (דף י"ט) ד"ה וליחוש דלמא כו' דבגט אשה אלו הי' זכות הי' שייך לומר עדיו בחתומיו זכין לו. ואף דהתם ודאי פסול טלי גיטך מעל גבי קרקע. וע"כ מוכח דבעדיו בחתומיו זכין לו לא שייך לפסול מחמת טלי גיטך מקרקע. וכמש"כ לעיל עפ"י דברי הנו"ב. ולכן בגט אשה היכא דשייך לומר זכות הוא לה אין יכול לחזור דלא הוי טלי כו'. דהא הוי נתינה ליד העדים כד"ת ומה דבעיא מטא לידי' אינו רק לקיום התנאי. והוי כאומר לאשה ה"ז גיטך ולא תתגרשי רק אחר שלשים יום. כמש"כ התוס' גיטין (דף ס"ה) ד"ה גיטא לא הוי כו'. וכש"כ היכא דבעת הנתינה איגלאי מילתא דנשתחרר אז למפרע. וכבר כתבתי לעיל דאף מאן דס"ל ע"מ כרתי. עכ"ז ס"ל עדיו בחתומיו זכין לו כמש"כ התוס' בב"מ וכנ"ל. א"כ ממילא ליתא לראיות הנתיבות הנ"ל דאי נימא דהא דכתבו התוס' בב"מ (דף י"ט) דשייך עדיו בחתומיו זכין לו גבי גט אשה דכוונתם למ"ד דמכשיר אף דלא חזרה שליחות כו'. א"כ ליתא לקושית הנתיבות מגיטין די"ל דגם בגיטין (דף י"א) אתי כהך מ"ד. ואי נימא דבעדיו בחתומיו זכין לו לא שייך לפסול מחמת טלי גיטך כו' וכמש"כ. א"כ ממילא יש לתרץ הך דגיטין בפשיטות וברור. ואף שכתבתי די"ל דהסוגיא דגיטין (דף י"א) אתי כמאן דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו. מ"מ א"ש מה דאמרו שם דכל האומר תנו כאומר זכו דמי. דהא לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין רק במטא לידי' וכמבואר בב"מ (דף י"ג) ע"כ כיון דאמרינן דתנו כזכי דמי א"כ הוי זה כמו מטא ליד העבד ולכן שייך לומר עדיו בחתומיו זכין לו כנ"ל:
כא
נחזור לענינינו דלשיטת הרשב"א דס"ל דש"ק אינו נאמן רק במיגו דש"ה א"כ בגט עוזב דלא מהני ש"ה מחשש שמא ביטלו לשליח ומחמת זה עושין ש"ק א"כ אין לו מיגו דש"ה. ולכן לכאורה בנ"ד אין מועיל עדות של השליח לומר בפ"נ. רק לפי מה שיבואר לקמן בעז"ה דדיעבד מהני ש"ה גבי גט עוזב ולא חיישינן רק לכתחילה שמא יבטל. לכן י"ל בנ"ד ג"כ יש לו מיגו דש"ה לבד. ואף דלכתחלה צריך להיות ש"ק ג"כ. עכ"ז כיון דדיעבד כשר ש"ה לבד. א"כ דומה למש"כ התוס' בקידושין (דף ס"ד ע"ב) ד"ה רבי סבר כו' דאף דלכתחילה אין לגרש בגט ישן. עכ"ז כיון דדיעבד כשר חשוב שפיר מיגו. ה"ה בנ"ד יש לו מיגו דיאמר דלא רצה לזכות כמש"כ כה"ג הכ"מ פ"ד ה' זכיי' בשם הרשב"א דיכול המגביה לומר דלא רצה לזכות כו'. וכש"כ לפמש"כ מתחלה להוכיח לשיטת הרשב"א הנ"ל מגיטין הנ"ל דלא מצי זכין לו לא השליח ועדיו היכא שמחמתו יצטרך קיום ולא יהא מהימן לומר בפ"נ. לכן ה"ה בנ"ד אי נימא דנעשה ש"ק עבורה לזכות לה הגט אז לא יהי' מהימן לומר בפ"נ ותשאר עגונה. לכן בכה"ג לא מצי לזכות עבורה ולחובה ואינו רק ש"ה שלה כמו שעושין אותו ג"כ ש"ה כפי הסידור ומהימן דבכה"ג דמהזכיי' נעשה חוב לה לא מצי לזכות. ואין צריך בזה למיגו והוי טענת עצמו בלא מיגו. [כש"כ אי ילמדו אותה לומר שתאמר איני רוצה בהזכיי' שזכה עבורה השליח. כמו בכל זכיות אם צווח לבסוף ואומר איני רוצה דאינו יכול לזכות שלא מדעתו. ודאי דמהימן לומר בפ"נ]. כמו דהוכחתי מהרשב"א גופא דס"ל דעבד אינו יכול למחות לזכות שלא מדעתו. ואפ"ה לא אמרינן שם עדיו בחתומיו זכין לו משום דלא מצי לזכות כה"ג דהוי חוב לה מחמת דלא יהי' מהימן לומר בפ"נ כנ"ל. וברור בעז"ה:
כב
ועכשיו נבאר בהא דחיישינן בגט עוזב לשמא יבטל השליחות ומתקנינן לעשות ש"ק וש"ה זהו רק לכתחלה או גם דיעבד חיישינן לשמא ביטל השליחות. ובתשובת הב"ח הישנות סי' ק"ב העלה דאם לא הזקיקוהו לקבל שלא יבטל אין לחוש אם אין יודע הלכות הגט. אבל אם הזקיקוהו ב"ד לקבל שלא יבטל יש לחוש שבטלו. והגט מקושר ד' ע"ח העלה בפשיטות דמדינא לא חיישינן לביטול כ"ז שאינו מבורר לפנינו דאמרינן עדים בצד אסתן ותאסר. וכמש"כ הרמב"ם פ"ו ה"ג שליח שהביא גט אין אומרים שמא ביטלו אלא נותנים לה בחזקת כשר ותנשא כו' עכ"ל הגט מקושר ולא ביאר זה בראיות. והנה זה ברור דבעת שנותן הגט להשליח ודאי פשוט דלא חיישינן שמא אז גופא אין נותן לה בלב שלם. רק נותן הגט כדי שיהא יכול לקלקל לאחר זמן ולבטלו לשליח דזה הוי דברים שבלב דאינן דברים. דאי באת לחוש לזה א"כ אין לדבר סוף. דאף כשמגרש מרצונו לידה ממש ג"כ ניחוש שמא אינו נותן בל"ש ולא גמר ומגרש רק אומר בפיו. ובלבו לא גמר לגרשה. ובגט בעינן רצוי בלב כמש"כ הנתיבות סי' ר"ה ס"ק א' דלכן כתב הרמב"ם במי שאנסוהו לגרש מן הדין משום כיון דפיו אמר רוצה אני וודאי נפשו חפצה ג"כ מחמת המצוה. וכיון שרוצה בפיו לכן גיטו כשר ואף שבמכירה בתליוה וזבין לא שייך זה. בע"כ מוכח דגט שאני דבעינן רצוי בלב יעי"ש בנתיבות. וכמו שהוכחתי זה מקידושין (דף נ') דאמרינן שם דלמא שאני התם דמצוה לשמוע ד"ח. ושם אליבי' דרבא מיירי. ואף דרבא ס"ל תליוה וזבין זביני' זביני בב"ב. ומדלא תי' שם משום תליוה וזבין כו' רק משום מצוה לשמוע דברי חכמים. בע"כ מוכח דגט שאני כמש"כ הנתיבות להוכיח מהרמב"ם הנ"ל. ועיין בחדושי הרשב"א שם. ובתשובה אחת ששלחתי מקרוב לק' הוראדנא הארכתי בזה בעז"ה ואכמ"ל. וג"כ קיי"ל בעוזב דכופין אותו להוציא משום דגם בעוזב שייך סברת הרמב"ם הנ"ל. [ועיין בתשובת חוות יאיר סי' נ"ה מזה]. משום דאמרינן דאף שיצא מן הכלל. עכ"ז ודאי נפשו חפיצה לקיים מצוה לשמוע ד"ח. רק גופו אינו רוצה וכיון שאמר בפיו רוצה אני לא חיישינן שמא לא גמר ומגרש בל"ש כדי שיהא יכול לקלקלה ולפטור א"ע מכפיה. דאל"כ ניחוש לזה דהא לא ידעינן אם נתרצה בלב שלם. אע"כ מוכח דלא חיישינן לזה. כש"כ היכא דמגרש מרצונו הטוב ודאי דלא חיישינן שמא חשב בלבו אז לבטל אחר זמן. דאטו כשנותן הגט בלא כפיה מב"ד רק מרצונו הטוב לא יהי' שייך בזה מצוה לשמוע ד"ח. וגם בלא זה אמרינן דודאי נתרצה ברצון גמור לזה ופשוט:
כג
אך אכתי יש לחוש כשנותן הגט ע"י שליח דשמא אחר זמן שנתן הגט לשלוחו חזר בו וביטל את השליחות. ובישראל כשר מצינו דלא חיישינן שמא ביטל את השליחות כמש"כ הרמב"ם פ"ו ה"ג וכמבואר בריש גיטין בכל הגיטין הבאין ממדה"י דמותרת לינשא ולא חיישינן לביטול. וכן קיי"ל בח"מ סי' קכ"ב דלא חיישינן שמא המרשה ביטל שליחותו ומפיק ממונא מהמוחזק. ואף שבב"ק פ"ט ברא"ש סי' כ"א איתא דלכן בעי הרשאה משום דחיישינן שמא יבטל לשליחות יע"ש. שאני התם דתקנת ממון עדיף. וע"ש באורים ותומים סי' קכ"ב ס"ק ב' שלא חיישינן לביטול שליחות רק לצירוף חשש מיתה ג"כ. וכן מבואר בח"מ סי' קע"ו סעי' ג' דאינן נאמנין לומר שכבר חזרו בהם. ובזה יש לתרץ קושיות הש"ך בח"מ סי' קי"ב ס"ק ב' שכתב שם דאי יכול לחזור בדאקני א"כ איך מוציאין מלקוחות ניחוש שמא חזר בו בו ע"ש. לפי דהא מוכח מכל זה דלחזרה לא חיישינן וכמש"כ שם האו"ת בקצרה ולכאורה י"ל דגם בעוזב לא חיישינן לזה. ואין לחלק דלכן בישראל כשר לא חיישינן לביטול שליחות בגט משום תקנת ר"ג דהתקין שלא לבטלו שלא בפניו. א"כ בעוזב לא שייך זה. דז"א דמלבד דדוחק לומר דהא דריש גיטין בכל הגיטין הנשלחין ממדה"י מיירי אחר תקנת ר"ג. דהא מוכח בלא"ה בגיטין (דף ל"ג) דאמר רב ששת שם דשמעה וידעה ולא מינסבא כו' וכתוב בחידושי הרשב"א שם דבלא ידעה שביטל לא חיישינן שמא ביטל שליחותו ע"ש. אלמא דאף קודם תקנת ר"ג ג"כ לא חיישינן לביטל שליחות:
כד
אך י"ל דדוקא בישראל כשר לא חיישינן לחזרה משום שארית ישראל לא יעשו עולה כדאי' בקידושין (דף מ"ה) ופסחים (דף צ"א). א"כ בעוזב שאין לו חזקת כשרות ואיתרע חזקתו אפשר דחיישינן ג"כ לביטול שליחות בדיעבד ג"כ דאף דיש חזקה שלא ביטלו. עכ"ז הא יש לנגדו חזקת א"א המנגדתו. אך נלענ"ד דמוכח דג"כ אף היכא דליכא חזקה דכשרות שלא ביטל אפ"ה לא חיישינן שביטל השליחות. מהא דאיתא בגיטין (דף ט') דשחרורי עבדים שוו למו"מ והמביא גט שחרור ממדה"י צ"ל בפ"נ. וכבר הקשה הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' ע"ז דאמאי האומר תן שחרור לעבדי לא יחזור. דאי נימא היכא דאין שלד"ע דהשליחות בטל א"כ הא המשחרר עבדו עובר בעשה. וע"כ מוכח דאין השליחות בטל. והנו"ב שם דוחה זה משום דהשליח הזוכה אינו לשליח רק מצד העבד. והעבד אינו עושה עבירה. ואם נאמר שיוכיח מדברי ר"מ שאמר יחזור ומשמע שאם אינו חוזר שפיר נותן השחרור להעבד איבעית אימא מנין לו שר"מ אינו סובר כר' ישמעאל דלעולם תעבודו רשות. ועוד כי לא משכחת במשחרר לצורך מצוה שאין בו איסור כלל עכ"ל הנו"ב. וכן כתב רע"א זצ"ל בתשובה סי' קצ"ד. ורע"א שם לא הסכים לתי' זה שהמשנה אתיא דלא כהלכתא דקיי"ל המשחרר עבדו עובר בעשה. והובא זה בקצה"ח סי' קפ"ב ס"ק ב'. והקצה"ח שם תירץ זה דכיון דקיי"ל דבשחרור אמרינן תן כזכי והטעם הוא משום אי לאו דעביד לי' שום טובה לא הי' משחררו ולעבור בעשה. וע"כ אינו משחררו בחנם ולכן הוי תן כזכי כמו בחוב ומכר דקיי"ל תן כזכי עכ"ל הקצה"ח. וכן תי' רע"א זצ"ל שם. וזהו ברור דתירוצם לא שייך רק לשיטת הפוסקים דבמתנה לא הוי תן כזכי רק שחרור שאני משום דודאי עבד לי' נייח נפשי' כמש"כ שם הר"נ משום חזקה דלא יעבור בעשה ובודאי קיבל דמיו או איזהו טובה ששיטתם שאז אינו עובר בעשה. שפיר כתבו לתרץ דאין כאן עבירה כלל מחמת חזקה הנ"ל. ולכן עושה שליח והוי כפרעון כמש"כ הר"נ. אבל הרמב"ם דפסק בפ' ד' מה' זכיי' דתן במתנה כזכי. וכתב שם הכ"מ שלמד זה מהא דגבי שחרור הוי תן כזכי. וכן הרמ"ה בטור סי' קכ"ה פסק ג"כ דתן כזכי במתנה. ובסי' שע"ד גבי נתנה במתנה אי הוי כמכר פסק שם הרמ"ה בטור שם דמספק מוקמינן ביד הלוקח וכמש"כ הכ"מ פ"ט ה' גזילה ה' י"ג ע"ש. וכאן כתבו בפשיטות דתן כזכי במתנה ולא מחמת מוחזקות. ומשמע דאף דנימא דמתנה לא הוי כמכר ג"כ הדין הוא דתן כזכי במתנה ויליף זה מן שחרור. וקשה דהא יש לחלק דשאני שחרור דמחמת חזקה דלא יעביד איסורא דמשחרר עבדו אמרינן דודאי קיבל דמיו ולכן תן כזכי דהוי כחוב אבל מנלן במתנה:
כה
אך אפשר לומר דכיון דפליגי בב"מ (דף ט"ז) רב אחא ורבינא אם מתנה כמכר או לא גבי מכר שדה גזולה ונתנה הגזלן לו במתנה דקיי"ל לקולא בפלוגתתם. והתם הוי הלוקח מוחזק וכמש"כ הבאר הגולה בח"מ סי' שע"ד ולכן הדין התם כרב אחא ולקולא דאמרינן דמתנה כמכר דאי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוי יהב ליה. וממילא קיי"ל כן בכולי דוכתי דמתנה שוה למכר ולכן פסקו דתן כזכי במתנה משום דילפינן שפיר משחרור. ועי' במגילה (דף כ"ו) גבי מתנה בבהכ"נ אם הוי כמכר ופלוגתת רב אחא ורבינא בזה ועי' בטורי אבן שם והדברים ארוכין כי מה שכתבתי אין זה ברור כ"כ [ובעיקר הענין בטלי גיטך מע"ג קרקע בשחרור עיין מזה בספרי עין יצחק הראשון ח' יו"ד סי' כ"ו]: