עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן מד · ז
ובפרט דנתבאר לעיל דבנ"ד דיינינן הוכיח סופו על תחילתו כיון דיש לנו הוכחה אלימתא דמעולם לא נתרצה לחזור מן דעתו הראשונה שמסר הגט לשלוחו לגרשה. דעצם ביטול הגט הוא חשש רחוק דמה"ט לא חיישינן דשמא ביטל הגט כל זמן דלא נודע לנו מן הביטול. ואף דמבואר באה"ע סי' קמ"א סעיף י"ח ובב"ש ס"ק כ"ד גבי כתובו ונפל מן הגג דאם לא נפל לאלתר ה"ז ספק. הא כתב הנו"ב במ"ק סי' מ"ד דטעמו הוא משום דמסתמא לא מקדים פורענות לנפשי' כו' דלמה לו למהר ולומר כתבו כו'. אבל בנ"ד הא לא היה יכול לעשות ערמומיות שלו עד לאחר דהלך לבית אשתו וללון שם כדי שיהיה אז בידו לגנוב את המעות וכל רשעותו. ע"כ יש לנו לדון בזה שפיר הוכיח סופו על תחילתו ובצירוף הוכחה הנ"ל. ודומה שפיר להך דאמר כתובו ועלה לגג ונפל ומת דיש לנו רק קצת הוכחה דמתחילה. וכש"כ בנ"ד דיש לנו הוכחה אלימתא להוכיח לנו דלא נתכוין מעולם לפיוס אמיתי רק לגנוב דעתה והמעות שלה. ולכן כיון דלא הי' יחוד עם אשתו בעת דפייסה לפי דהיתה אז בבית החולים. א"כ ליכא בזה חשש גט ישן. וחשש ביטול הא נתבאר דאין לחוש בנ"ד. ע"כ דעתי מסכמת דיכול השליח למסור לה הגט ומותרת להנשא לכתחילה: