עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן מד
אל כבוד הרב ה"ג כו'
א
אחד"ש מכתבו הגיעני בשאלתו. באיש אחד שהיה רוצה לגרש את אשתו שחלתה ושכבה בבית החולים והבעל היה במקום רחוק ממקום אשתו ומסר שם את הגט ביד השליח. ובתוך כך בא הבעל למקום האשה והשליח. ודפק בפתח השליח ושאל הבעל להשליח אם מסר הגט. וענהו השליח ואמר לא. והשיב הבעל בזה"ל:
ווייסט וואס ר' קלמן בייא מיר איז געבליבען אז איך וויל שאהן מיט איהר בעסער לעבין. איך האב מיט איר שאהן א קינד וואס דארף איך אפ קירצען מיינע יאהרין. והלך הבעל בבית החולים ופייס לאשתו והרבה עמה דברים עד אשר גמרו בדעתיהם להתנהג כאיש ואשתו בשלום. והאשה נשארה בבית החולים. והבעל הלך בלילה ללון בבית האשה אשר דרה. ויהי בבקר והאשה שמרה שבעלה יבוא עוד לבקרה. וכאשר לא בא. הלכה מבית החולים לבקר אחר בעלה. ובבואה לתוך ביתה והנה הה כי תיבתה מצאה פתוחה ושמה הניחה שלשים ר"ט מזומן ולא מצאה. וגם בעלה לא מצאה. והנוכל הזה ברח בארץ הרחבה אמעריקא ולא נשמע ממנו מאומה זה יותר משלשה חדשים. והוא איש בליעל מפורסם ורוצה לעגנה. ונשאלתי מן כת"ר אם יכול השליח למסור לה הגט. ויש בזה מקום עיגון רב וקלקול בחירתא וצעירה לימים. ובפרט במדינת אמעריקא מקום החופש:
ב
ומעכ"ת כתב כי לכאורה נראה דהגט בטל דכיון דנתפייס עמה ועשו שלום הרי נתבטל הגט. אך י"ל הוכיח סופו על תחילתו דכוונתו לא היה רק לגנוב המעות ולברוח. אכן כיון דקיי"ל דהוי ספיקא דדינא אם אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כמבואר בח"מ סי' רמ"ה וביו"ד סי' ד'. ע"כ קשה לסמוך ע"ז. ועכ"ז כיון דאחר החקירה והדרישה מן השליח והאשה דלא הזכיר הבעל את הגט לפניהם. א"כ י"ל דזה הוי כעין גילוי דעתא דלאו כלום הוא בגט. וע"כ יהי' ביד השליח למסור הגט ליד האשה ולהצילה מכבלי העיגון. וביקש כת"ר ממני להזדקק לזה הענין ולהשיבו. ומחמת חולשתי ר"ל הנני לבא בקצרה בעז"ה. והוא כי במה שאמר להשליח. אז בייא מיר איז גיבליבין אז איך וויל מיט איר שאהן בעסער לעבין. אין זה נקרא בשם פייסה דהא באמת תלוי גם בדעתה אם תתרצה להיות עמו. וכ"ז שלא היה רצוי בפירוש ממנה ע"ז. אין זה נקרא רק בשם גילוי דעתא שאינו כלום וכעין המבואר באה"ע סימן קמ"א סעיף ס"ג בהרמ"א בשם טור בשם תשובת הרא"ש ע"ש. אכן במה שפייס את אשתו וגמרו בדעתם להתנהג בשלום כדרך איש ואשה בזה יש לחוש דהך פייס הוי כמו ביטל להגט ועדיף מגילוי דעתא דגיטין ובכה"ג אף אביי מודה דחיישינן:
ג
אכן יש להוכיח מן גיטין (דף י"ח ע"ב) בתוס' ד"ה שמא פייס כו' שכתבו בשם ר"ת דפירש להך שמא פייס דהתם שמא פייס וביטל ואמר גט שנתתי בטל הוא כו'. וכ"כ הר"ן בחי' שם. הרי דס"ל דבמה דפייס את אשתו דמשום זה לחוד לא חיישינן לביטול הגט רק ע"י מה דפייסה ואמר גט שנתתי בטל הוא. בזה הוא דבטל הגט אבל ע"י פיוס לחוד לא חיישינן משום דכל זמן שלא הזכיר בפי' לבטל הגט דינו כמו כל גילוי דעתא בגיטא דקיי"ל כאביי דלאו מילתא היא. א"כ הוא הדין בנ"ד אף דנתפייס עם אשתו מ"מ כיון דלא הזכיר ע"ד הגט כלל אין דינו כביטל הגט. דאף דנתפייס עמה מ"מ יכול השליח למסור לה הגט. ולכאורה יש לסתור דבר זה מהך דאה"ע סי' קמ"א סעיף ס"ב בהרמ"א ובטור שם בשם תשובת הרא"ש בשולח גט לאשתו ואמר לשליח אם תרצה האשה לבא אלי אקיימנה כו' אם לא יוכל הבעל להתפייס עמה יכול השליח ליתן הגט כו'. דמשמע דאם נתפייס עם אשתו אינו יכול השליח ליתן הגט. הרי דלא כמו שכתבתי. אבל באמת אין שום סתירה מזה למה שכתבתי דהא שם מבואר דאמר לשליח אם תרצה האשה לבא אלי אקיימנה ואם לא פטור אותה בגט כו' א"כ הא הזכיר את הגט להשליח. ומשמע מדברי הבעל דבאם אקיימנה דאז לא ימסור השליח להגט אל האשה. דהא בשליח לא בעינן משפטי התנאים כמבואר באה"ע סי' ל"ח וב"ש ס"ק ב' ע"ש]. ע"כ אם היה פיוס גמור שם אינו יכול השליח למסור הגט להאשה. אבל אם לא הזכיר כלל ענין הגט לא להשליח ולא להאשה אף דנתפייס עמה. מ"מ יכול השליח למסור הגט לה:
ד
ועוד דהא בנ"ד דמיד דפייסה הנה תיכף אחר זה חזינן דעיקר פיוסו הי' רק לגנוב דעתה ולגנוב את המעות שלה. נראה דבנ"ד שפיר יש לנו לדון בכה"ג דהוכיח סופו על תחילתו דלא הי' בדעתו מעולם לפיוס גמור. ואף דקיי"ל בהוכיח סופו על תחילתו דהוי ספיקא דדינא. מ"מ נ"ד שאני ובוודאי דיינינן בכזה להך דהוכיח סופו על תחילתו. דהא אמרו בחולין (ד' ל"ט) באמר כתבו גט לאשתי ונפל מן הגג ומת דה"ז גט. וחילקו שם דשא"ה דאמר כתובו ופי' רש"י דקאמר כתובו ואיכא קצת הוכחה בתחילה ונפילתו גילוי מילתא בעלמא כו'. הרי דהיכא דאיכא קצת הוכחה ובצירוף הוכיח סופו על תחילתו סמכינן ע"ז לומר דה"ז גט. ה"ה בנ"ד דהא קיי"ל בשולח גט לאשתו דלא חיישינן שמא ביטלו וכמבואר בכ"ד דאף קודם תקנת ר"ג הזקן לא חיישינן לזה. וכמבואר באה"ע סי' קמ"א סעי' ס"ח. והטעם הוא משום דחזרה הוי חשש רחוק וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' ע"ש. ועיין מזה בגיטין (דף ל"ג) בתוס' ד"ה ואפקעינהו רבנן כו' בשם ר"ת כו'. ע"כ יש לנו הוכחה גמורה דעיקר כוונת הנוכל הזה הי' רק לגנוב דעתה ומעותי'. וזה הי' כוונתו בהפיוס שלו דאלו על פיוס גמור ונתכווין לבטל את הגט הא זהו חשש רחוק בעצמותו. ובצירוף הוכיח סופו על תחילתו דהא תיכף אחר פיוסו הלך לביתה. וגנב משם מעותי'. ע"כ יש לנו לדון בכה"ג דהוכיח סופו על תחילתו כיון דיש לנו הוכחה גמורה אף זולת הוכיח סופו כו'. מצד דהא חזרה הוי חשש רחוק כנ"ל. אך היכא דאנו רואין כי יש פיוס גמור אז שאני. משא"כ אם אנו רואין בסופו דאין כוונתו רק להערמה ע"כ דיינינן בזה הוכיח סופו על תחילתו דמעיקרא לא הי' בדעתו על פיוס גמור. וע"כ אין בזה חשש ביטול. ובאמת חשש ביטול הוי חשש רחוק והך דגיטין (דף י"ח) ובשא"ד הא כתבו התוס' בגיטין (דף י"ח) סוף ד"ה שמא פייס כו' בשם הר"י דלא הוי אלא חשש לעז כו' ע"ש:
ה
ולולי דברי רש"י בחולין (דף ל"ט) הנ"ל שפירש בד"ה ודילמא שא"ה דאמר כתובו כו' דאיכא קצת הוכחה כו'. הייתי מפרש דכוונת הש"ס לחלק דשאני בהך דשחט ואח"כ חישב לע"ז. דשם בעת ששחט לא הי' לנו שום ספק אז שמא הי' כוונתו אז לע"ז משום דכ"ז דליכא לידת הספק לנו. אין לנו להסתפק כלל דשמא חישב לע"ז דהא יש לנו חזקת כשרותו. וכן בהך דזיכהו ע"י אחר ושתק ולסוף צווח. הנה בעת ששתק אין לנו שום ספק אז כלל אם אינו רוצה בהמתנה דהא וודאי מתרצה בזה דהא הוי זכותו. רק אח"כ נולד לנו ספק על מעיקרא בעת שצווח לבסוף וכן במה שחישב אח"ז בעת זריקת הדם לע"ז. בזה יש מקום להסתפק שמא לא אמרינן בכה"ג הוכיח סופו על תחילתו. משא"כ בהך דגיטין דאמר תחילה כתובו דהי' אז מקום להסתפק דשמא בדעתו אח"ז לעלות על הגג וליפול וכדומה ע"כ אמרינן בכה"ג לכ"ע דהוכיח סופו על תחילתו. ועפ"ז יש לדון בהך דזבחים (ד' ב' ע"ב) גבי פסח דסתמא ולשם פסח כשר משום דהוכיח סופו על תחילתו. דזהו ג"כ מה"ט ועת לקצר. ולפ"ז וודאי בנ"ד דהבעל מפורסם לאיש בליעל ונוכל וכמו שכתב כת"ר. א"כ גם בעת שהלך לבית החולים לדרוש בשלום אשתו ולפייסה הי' אז מקום להסתפק אולי כוונתו לרמא אותה. וע"כ בכה"ג ודאי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו. א"כ לא הי' מעולם פיוס גמור. ויכול השליח ליתן הגט:
ו
אך אף לפי פי' רש"י דאתי עלה משום דאיכא קצת הוכחה במה דאמר כתובו. הא גם בחשש ביטול להגט ג"כ יש לנו הוכחה טובא דלא הי' כוונתו לפיוס גמור רק בערמומיות. משום דהא חשש ביטול באמת הוי חשש רחוק משום דלחזרה ושינוי דעתו לא חיישינן כלל כ"ז דלא נודע לנו אם הי' הביטול באמת. וע"כ אמרינן בכה"ג הוכיח סופו כו'. וזולת זה יש לנו אומדנא ממנה דלא נתכוונה מעולם להתפייס אליו. אם לא יקיים הבטחתו שהבטיח לה להיות עמה בשלום כמו איש ואשתו. וע"כ אף דנימא דהי' בדעתו בעת שדיבר עמה בבית החולים בלב שלם. מ"מ כיון דלא התחיל לדור עמה ולהתייחד עמה מעולם כדרך איש ואשתו רק מיד עשה נבלה גדולה כזה נגדה. ע"כ יש לנו אומדנא גדולה דלא נתרצתה מעולם על כזה. ודומה להך דאה"ע סי' קמ"א סעי' ס"ב דאם לא יוכל להתפייס עמה יכול השליח ליתן הגט. כש"כ בנ"ד דהמניעה מצידו דחזר בו באותו יום מן פיוסו דוודאי לא נתרצתה מעולם על פיוס כזה. ויש בזה אומדן דעת גדול וכעין אומדנות דח"מ סי' ר"ע סעי' ג' ד'. ובכתובות (דף מ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה שלא כתב לה כו' ובנתיבות סי' ר"ל. והא בנ"ד לא הי' שום הנאה כלל ולא עת המוכשר על ענין השלום שגמרו ביניהם להתנהג כדרך איש ואשתו. דהא בעת שפייסה היתה אז בבית החולים. ועיין בנתיבות בסי' ר"ל הנ"ל. והנה מצינו בח"מ סי' רמ"ג סעי' ח' באמר זכו וכתבו לו שטר דיכול הלוקח לחזור אם המוכר חוזר מלכתוב שטר. וכן הוא בח"מ סי' ל"ט סעי' ד'. ואף דלא הי' בדיני תנאי ומצד אומדן דעתא אתו עלה. וה"ה בנ"ד כיון דפיוס שלה היתה מצד דהבטיחה להתנהג עמה כאיש ואשתו בשלום. וע"כ כיון דלא התחיל כלל להתנהג עמה בשלום כאיש ואשתו. ובאותו יום עשה נגדה נבלה גדולה כזאת. ע"כ יש לנו אומדן דעתא דלא נתרצתה מעולם להתפייס לו. ולכן אף דנימא דבעת הפיוס הי' אז בדעתו דעת שלימה להיות עמה בשלום ובלא ערמומיות. מ"מ כיון דמיד חזר בו באותו יום יש לנו אומדנא דלא נתרצתה מעולם להתפייס לו. וכיון דהבעל אינו מקיים את מה שהבטיח לה בעת הפיוס שיתנהג עמה בשלום כאיש ואשתו. א"כ הא מבואר בכמה דוכתי דהיכא דגמרו הצדדים איזה ענין ביניהם באופני פרטי חיובים מכל א' מצידו. אשר אם צד האחד חוזר בשאט נפשו ואינו מקיים את מה שקיבל עליו לעשות להבא דאז ממילא בטל ההתקשרות ויכול הצד השני לחזור כי יש לנו אומדנא דלא נתרצה מעולם. ורק היכא דנאנס ולא היה יכול לקיים את מה שקיבל עליו בזה יש חילוקים רבים אימת דיינינן אומדנא וכמש"כ התוס' בכתובות (דף מ"ז) בד"ה שלא כתב לה כו' הנ"ל. וכמש"כ הנתיבות לפרש לכוונת התוס' הנ"ל בסי' ר"ל. אבל היכא דבזדון אינו מקיים את מה שקיבל עליו בעת גמר התקשרות וכמו בנ"ד דלא התחיל הבעל כלל להתנהג עמה אף בקצת שלום רק בנבלות שלא יעשה כזאת. בזה ודאי יש אומדנא גדולה. דלא נתרצית מעולם על כזה. ואח"ז חזר בו באותו יום ויש לנו אומדן דעתא דלא נתרצית על פיוס כזה מעולם. וכיון דהוי כמו דלא נתפייסה מעולם. ע"כ יכול השליח ליתן הגט. וכעין הך דאה"ע סי' קמ"א סעיף ס"ב ברמ"א ובטור בשם תשובת הרא"ש כנ"ל. דכל זמן דלא נתפייסה יכול השליח ליתן לה הגט. ואין זה מקרי פיוס. כיון דאין זה הסכם משני הצדדים:
ז
ובפרט דנתבאר לעיל דבנ"ד דיינינן הוכיח סופו על תחילתו כיון דיש לנו הוכחה אלימתא דמעולם לא נתרצה לחזור מן דעתו הראשונה שמסר הגט לשלוחו לגרשה. דעצם ביטול הגט הוא חשש רחוק דמה"ט לא חיישינן דשמא ביטל הגט כל זמן דלא נודע לנו מן הביטול. ואף דמבואר באה"ע סי' קמ"א סעיף י"ח ובב"ש ס"ק כ"ד גבי כתובו ונפל מן הגג דאם לא נפל לאלתר ה"ז ספק. הא כתב הנו"ב במ"ק סי' מ"ד דטעמו הוא משום דמסתמא לא מקדים פורענות לנפשי' כו' דלמה לו למהר ולומר כתבו כו'. אבל בנ"ד הא לא היה יכול לעשות ערמומיות שלו עד לאחר דהלך לבית אשתו וללון שם כדי שיהיה אז בידו לגנוב את המעות וכל רשעותו. ע"כ יש לנו לדון בזה שפיר הוכיח סופו על תחילתו ובצירוף הוכחה הנ"ל. ודומה שפיר להך דאמר כתובו ועלה לגג ונפל ומת דיש לנו רק קצת הוכחה דמתחילה. וכש"כ בנ"ד דיש לנו הוכחה אלימתא להוכיח לנו דלא נתכוין מעולם לפיוס אמיתי רק לגנוב דעתה והמעות שלה. ולכן כיון דלא הי' יחוד עם אשתו בעת דפייסה לפי דהיתה אז בבית החולים. א"כ ליכא בזה חשש גט ישן. וחשש ביטול הא נתבאר דאין לחוש בנ"ד. ע"כ דעתי מסכמת דיכול השליח למסור לה הגט ומותרת להנשא לכתחילה:
ח
וע"ד שם האשה דקודם בואה לאמעריקא היתה נקראת בפי כל בשם טויבא וכשבאה שמה שינתה שמה לשם דארא וכשמות הגרמנים. והיו צריכין לכתוב טויבא דמתקריא דארא. והמסדר לא כתב רק שם טויבא. הנה לדעתי כי הגט הוא גט כשר. ואין זה נחשב לשם הנשתקע דהא אפי' בנקבה דאינה עולה לתורה. מ"מ אם יארע שמברכין אותה בבהכ"נ במי שברך. או מתפללים בעדה בעת חוליתה. או בימי עיבורה וכדומה. רוצית היא להזכיר שם יהדות. ע"כ אין זה נחשב לשם הנשתקע וכמש"כ סברא זו החתם סופר ח"ב סי' ל"ח. ואף שכתב שם דאם נכתב רק שם יהדות לבד דהגט פסול. והובא בפתחי תשובה בקונטרס השמות בשם ליבא ע"ש. עכ"ז לדעתי אינו כן כיון דס"ל ג"כ דצריך לכתוב לעיקר את שם יהדות ע"פ סברא הנ"ל. ע"כ אין סברא לפסול בכתב רק שם יהדות לבד. ויש לדמות זה ג"כ לשם עוזב כו'. ולדעתי הגט בנ"ד הוא גט כשר א"כ יכול השליח ליתן לה הגט. כי במקום עיגון גדול כמו בנ"ד אין לנו להחמיר. ותהי' מותרת להנשא. וה' יצילנו משגיאות ויאיר עינינו בתוה"ק:
ידידו יצחק אלחנן החופ"ק.