אור ברסלב

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן מג

סימן מב

נשאלתי בגט הנשלח ממרחקים ע"י שליח לעיר של האשה. ובעת שהביא השליח הגט והרשאה כד"ת לפני ב"ד אמר שהזהירו הבעל שלא למסור הגט כי אם שתתן לו האשה סך שני מאות רו"כ ואח"ז נתפשר השליח בעד חמשים רו"כ ושאלוהו הלא אמרת שהזהירך שאינך רשאי ליתן את הגט רק בעד סך מרובה כנ"ל. והשיב השליח שלא אמר כן רק למען שיתנו לו איזה סך ולאיים עלי' בא מקודם ומסר הגט להאשה כד"ת ואח"ז שלח הבעל לערער שבפי' הזהירו שלא יתן הגט רק בעד סך מרובה. ושלחו לשאול להב"ד במקום שסדרו הגט והשיבו שלא שמעו שום תנאי כלל מהבעל. ונשאלתי בזה.

א

תשובה בקצרה. והוא כי לכאורה יש להחמיר בזה דאמר השליח דבפירוש הזהירו שלא יתן הגט רק בעד סך שני מאות רו"כ ואף שנותן אמתלא ע"ז. עכ"ז הא בעדים לא מהני אמתלא כמבואר בח"מ סי' כ"ט ובסנהדרין (דף מ"ד) ורק בבע"ד מהני אמתלא כמבואר בכתובות (דף כ"ב) א"כ בשליח אפשר דלא מהני אמתלא משום דדינו כמו עד. עכ"ז יש לדון להיתירא בזה לפי מנהגינו דמביא השליח הרשאה מקויימת וע"פ דין א"צ לומר בפני נכתב ובפ"נ. כמבואר באה"ע סי' קמ"ב סעי' א'. ואף הריב"ש דמחמיר בזה אינו אלא לחומרא בעלמא. כמבואר בב"ש סי' קמ"א ס"ק מ"ד וכש"כ היכא שנתקיים הגט מן הב"ד שסידרו את הגט זולת ההרשאה. דלא שייך להחמיר בזה כלל אף להטעם שכתב הב"ש סוף ס"ק מ"ד הנ"ל. לחוש שמא לא זהו הגט דמסר בידו ע"ש. ובוודאי אף דלא אמר בפ"נ מ"מ מן עיקר הדין אין להחמיר. וזהו ברור דהא דקיי"ל שליש נאמן דאף דלא העיד בב"ד רק חוץ לב"ד ג"כ מהימן בתורת שליש. כמבואר בגיטין (דף ס"ד ע"א). תנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי כו' ואמאי ניהימני' לשליש מי קא נפיק גיטא מתותי ידי' דליהימני' תינח אמרה קבל ל"ל ופירשו התוס' דל"ל בפנינו קבל לא הי' צריך אלא לעדים שראוהו בידו שלם. אלמא דאף כשלא הגיד עדותו בב"ד רק לפני עדים ג"כ מהימן בתורת שליש. וכן מבואר בח"מ בסי' נ"ו סעי' ו' בהג"ה דקודם שיוציאנו מידו יאמר לפני עדים האיך בא השטר לידו ומהימן ע"ש בסמ"ע וש"ך אלמא דמהימן השליש אף חוץ לב"ד

ב

ומצינו באה"ע סי' ד' סעיף כ"ט בהג"ה דהאב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר ונתן אמתלא לדבריו נאמן בשם מהר"ם מרוזבורק. והגר"א זצ"ל שם הביא ראיה לזה מהא דב"ב (דף קכ"ז) אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן. אלמא דהימני' רחמנא לאב לפסול בנו מ"מ מהני אמתלא. והטעם הוא דכיון דא"צ ב"ד להגדתו ואף חוץ לב"ד מהימן היכא דנאמן ע"א וקרוב וא"צ קבלת עדותו בב"ד. ע"כ בזה אף היכא דאמר בב"ד נאמן ע"י אמתלא וכן מבואר באה"ע סוף סי' ל"ז. דאב שאמר קדשתי את בתי ואח"ז אמר קדשתי לפני פסולי עדות דהעלה הט"ז שם דנאמן מצד אמתלא. ואף הרמ"א דחולק שם טעמו משום דהא כתב המקנה שם דבעינן אמתלא שיש בה ממש. והאמתלא זו רחוק מן השכל ע"ש. אבל אמתלא גמורה ודאי מהני אף דהימניה רחמנא לאב. וזה ברור דכ"ז הוא במעיד בב"ד. דאלו במעיד חוץ לב"ד ודאי דיכול לחזור ולומר מבודין היינו כמבואר בתשובת הר"נ סי' מ"ז והובא בחלקת מחוקק סי' י"ז ע"ש. ועפ"ז יש לדון בהא דב"ב (דף קכ"ז) היה עובר על בית המכס כו' ואכמ"ל. ועיין בח"מ סי' רע"ט בסמ"ע ס"ק י"א וקצרתי. והא דכתבו התוס' ביבמות (ד' קי"ח ע"ב) ד"ה א"ל תנינא כו' דמשמע חולצת אפי' נתנה אמתלא לדבריה אלמא דאף היכא דע"א מהימן לא יכול לחזור על ידי אמתלא. י"ל דשא"ה לפי מש"כ הב"ש והט"ז בסי' י"ז סעיף ל"ט ב"ש ס"ק קכ"ד דבעי קבלת עדות בב"ד בע"א המעיד על מיתת בעלה ושאני עד מפי עד כמש"כ רע"א זצ"ל בתשובה סי' קכ"ג. וכיון דבעי הגדה בב"ד ע"כ דינו כמו שני עדים דאינם נאמנים לחזור אף ע"י אמתלא משום אם לא יגיד כמבואר ברש"י כתובות (דף י"ח) דהא דקיי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הטעם משום דכתיב אם לא יגיד וחדא הגדה כתיבה כו' משא"כ היכא דא"צ ב"ד לקבלת עדות ודאי דמהימן לחזור ע"י אמתלא אף אם העיד בב"ד. דע"ז לא קאי הך דאם לא יגיד. א"כ ה"ה שליש דמהימן אף חוץ לב"ד ודאי דמהימן ע"י אמתלא ובנ"ד הוי אמתלא שיש בו ממש. דהנהוג הוא דאם מבקשין הרבה אז עושה השתדלותו מחצה. ומצאתי בשב שמעתתא שמעתא ו' פרק ח' דסיים ג"כ דהיכא דא"צ ב"ד לקבלת עדות אזי יכול לחזור ע"י אמתלא. ויש לפלפל בדבריו בכ"ז הרבה וקצרתי:

ג

והחוות דעת סי' קפ"ה ס"ק ה' העלה דדוקא במקום דשוויה נפשיה חתיכה דאיסורא נאמן לחזור ע"י אמתלא. אבל היכא דהימני' רחמנא אף לע"א אינו נאמן לחזור ע"י אמתלא ולא ס"ל כנ"ל. עכ"ז י"ל דשליש שאני. דהא חזינן דבע"ד נאמן לחזור ע"י אמתלא כמו דמצינו בח"מ סי' נ"ט וסי' ע"ה דיכול לומר נזכרתי אף שאמר תחילה איני יודע. ואלו עדים כשאמרו אינם יודעים אינם יכולים לחזור כמבואר בסי' כ"ט וכן בטענת השטאה והשבעה דנאמן בע"ד דזהו מצד אמתלא. ועיין בקצה"ח סי' פ' וסי' פ"א. וכש"כ בדבר שאינו של ממון ודאי דמועיל אמתלא בבע"ד. אך עדים שאני דכתיב ביה אם לא יגיד כפי' רש"י הנ"ל:

ד

ובירושלמי שבועות פ"ד ה"א ובסנהדרין פ"ג ה"ט אמרו גבי הא דקרבן שבועה אינו נוהג באמרו לע"א הרי את מקובל עלינו כשנים משום דכתיב או ראה אם לא יגיד כו' יצא זה שאינו כשר להעיד כו' דכיון דאינו נאמן בעצמותו רק מצד קבלת הבע"ד לא קרינן ביה אם לא יגיד ולא קאי עלי' הפסוק דאם לא יגיד כלל. והובא ירושלמי זה ברשב"א שבועות פ"ד ע"ש. וכיון דחזינן דהיכא דנאמן מצד קבלת הבע"ד לא קאי עלי' הך דאם לא יגיד. משא"כ היכא דנאמן אף ע"א כתרי אז חייב קרבן שבועה כמבואר בשבועות (דף ל"ב) דעד מיתה ועד טומאה חייב ק"ש. ואף דכמה פוסקים סוברים כהחלקת מחוקק דעד מיתה נאמן אף בלא קבלת עדות כלל בב"ד ודלא כהב"ש והט"ז עכ"ז חייב ק"ש משום דכיון דהימני' רחמנא לע"א כשנים הן מה"ת או מדרבנן:

עכ"פ כיון דנאמן מעצמותו כשנים דינו דחייב ק"ש והוי בכלל אם לא יגיד. אבל אם אינו נאמן רק מצד דהימני' הבע"ד כשנים אז אינו בכלל אם לא יגיד ואינו חייב ק"ש. וכיון דאינו בכלל אם לא יגיד ע"כ אינו כמו כל עדים ואף ע"א דאין נאמן לחזור ע"י אמתלא משום הך אם לא יגיד מ"מ זה שאני דהא זה לא נכלל בכלל אם לא יגיד ובודאי נאמן לחזור ע"י אמתלא כמו הבע"ד בעצמו דכיון דאינו בהך דאם לא יגיד כו' ע"כ חוזר ע"י אמתלא כנ"ל. וה"ה בא"ל ה"א מקובל עלי כשנים:

ולפ"ז ה"ה שליש דמהימן דעיקר טעמו משום דהימניה והוי כאמר נאמן עלי אבא כמבואר בח"מ סי' נ"ו בבית יוסף שם בשם בעל התרומות. א"כ ודאי דאין דינו כעד הנאמן בעצמותו בהא דאם לא יגיד כנ"ל ויכול לחזור ע"י אמתלא:

ה

ועוד דהא מבואר ברשב"א בתשובה סי' אלף ל"ה דלכן שליש כשאומר אינו יודע על שטר המונח ת"י דינו כבע"ד האומר על שטר אינו יודע דאמירת השליש הוי כאמירת הבע"ד דכיון דהמשליש הימני' עשאו כבע"ד ממש כו'. והובא בנתיבות בכללי מיגו ס"ק ד'. וסי' ס"ה ס"ק א'. וכה"ג כתב הב"י בשם הרשב"א בסי' נ"ו והובא בש"ך ח"מ סי' נ"ו ס"ק ג' בשם הרשב"א דנאמן לומר שהיה תנאי דשליש כיד הבעלים ממש כ"ז שהשלישות יוצא מת"י ע"ש. וכיון דדין השליש כהבע"ד עצמו ע"כ ודאי נאמן לחזור ע"י אמתלא. וע"כ בודאי נאמן השליח לומר האמתלא אם יש לו הרשאה מקויימת דאז א"צ לומר בפ"נ. משום דאם לא היה לו הרשאה מקויימת וצריך לומר. בפ"נ וזהו צריך הגדה בב"ד ע"כ אינו נאמן לחזור ע"י אמתלא כמו כל עדים כנ"ל. אבל כיון דיש לו הרשאה מקויימת וא"צ מן הדין לומר בפ"נ ואף חוץ לב"ד נאמן. ע"כ מהימן בתורת שליש אף לחזור ע"י אמתלא:

ו

ובודאי אף אם מקבל שכרו של השליחות יש לו דין שליש ומהימן. ואף דנוגע לא מהימן בדין שליש כמבואר בח"מ סי' נ"ו בסעיף א' שם. עכ"ז זהו דוקא אם נולד הנגיעה לאחר שהשליש בידו אזי אם יש להבע"ד תרעומות עליו אינו נאמן משום דיכול לומר אדעתא דהכי לא האמנתיך. ועיין באו"ת סי' נ"ו ס"ק ז'. אבל היכא דה"ל הנגיעה מעיקרא דבעת ששכרו השווה עם השליח בעד שכרו שיקבל מהאשה סך חמשה ועשרים רו"כ כמו בנ"ד. א"כ ידע הבעל מזה. ועכ"ז הימני' הוי כאלו אמר נאמן עלי אבא דהא עיקר נאמנות השליש הוי מצד נאמן עלי כנ"ל. וע"כ אף קרוב מהימן. וה"ה היכא דידע מתחילה ודאי דשייך בזה לומר דהימני'. ואף בתורת עדות נאמן היכא דהשווה עמו ליתן לו שכרו ויוכל להעיד בפ"נ ובפ"נ כמבואר בתשובת הרשב"א והובא בתשובת ברית אברהם ח' אה"ע סי' קכ"ה ס"ק ו' וס"ק ז'. רק היכא דחוזר בו השליח ולא רצה עד שישלמו לו שכר רב אז יש לדון בזה כמש"כ הברית אברהם שם ע"ש. אבל היכא דהיתה ההשוואה מתחילה עמו ודאי דנאמן בתו"ע כמש"כ שם. וכש"כ בתורת שליש. וע"כ בנ"ד דיש לו הרשאה מקויימת בקיום ב"ד הניכרת לנו ודאי דמהימן בתורת שליש ואף לחזור בו ע"י אמתלא. וכיון דכתבו לב"ד המסדרים הגט לחקור ע"ז והשיבו שלא היה שום תנאי בזה ודאי דנאמן והגט כשר. שוב ראיתי בחוות דעת סי' קפ"ה סוף ס"ק ה' שכתב ג"כ דלכן הטבח נאמן באמתלא כמבואר ביו"ד בסי' א' משום דעיקר נאמנות הטבח הוא מן דין בעלים והמנוהו לו הבעלים ע"כ נאמן באמתלא ע"ש. וזהו כמש"כ לדון בנאמנות השליש כנ"ל. ועיין מזה בתשובת רע"א זצ"ל סי' ק"י וסי' פ"ה ובהפלאה כתובות (דף כ"ב) ובחמדת שלמה סי' נ"ה ובחוט השני סי' י"ז בענין אמתלא ובחלקת מחוקק סי' קט"ו ס"ק כ"ב. ויש לי להאריך הרבה בכ"ז אך הוכרחתי לקצר. ובקצרה הוא כן בענינינו דהב"ד יחקורו שנית מן השליח ולאיים עליו שיגיד האמת אם היה התנאי של הבעל על שני מאות רו"כ או רק על חמשים רו"כ. ויגיד השליח כן בפני הבעל המגרש גם יבאר השליח את האמתלא היטב בפני הב"ד והבעל. אז יכולים להתירה להנשא. ומפני חומר הענין יצרפו לזה עוד דעת שני רבנים גדולים וכשיסכימו להיתירא אז הנני נמנה עמהם להתירה כיון שהוא במקום עיגון ושעת הדחק. וכמו שכתבו כת"ר:

ידידו יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק נאווארדאק.

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה