עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן מב
לק' סאוויל בהיותי בק' נאווהרדק
שאלה באחד ששלח גט לאשתו ע"י שליח ולא רצתה האשה לקבל את הגט אז. ונשאר הגט מונח ת"י השליח. ובמשך שנה אח"ז הגיע מכתב מן הבעל לאביו בזה הלשון. הן אבי יקירי אתה ידעת כי הדין עמי להיות נושה באשתי סך מסוים אשר עשקתני עד היום ובעבור זאת. אם תמלא שאלתי לשלוח אלי לכה"פ שני מאות רו"כ יהי' הספר אשר שלחתי בהכשרו. ואם לא יהי' בטל ומבוטל כחה"נ מהיום אשר תקבל מכתבי באם עדיין לא קבלה הגט עד היום כו' עכ"ל. והמכתב אינו מקוים. וכעת אינו ידוע אי' הוא. ותוכל לישאר עגונה כל ימי'. ונשאלתי בזה אם יש מקום להתירה:
ענף א
א
תשובה בעז"ה. והוא כי ידוע כי כבר כתבו האחרונים סמך להתיר בזה מחמת אי עביד לא מהני. וכיון שנשבע שלא לבטל הגט. א"כ ממילא לא מהני הביטול אך דחו זה מאמת דברי התוס' בתמורה שכתבו בנשבע שלא לגרש את אשתו לא שייך בזה אי עביד לא מהני. לפי שבדה האיסור מלבו. אך הקצה"ח סי' ר"ח כתב כוונה אחרת בדברי התוס'. ועכ"ז לפי שבהיתר זה כבר דשו בו רבים. ודעת כמה אחרונים שלא לסמוך על היתר הלז לבד. לכן לא רציתי לדבר מזה. רק נראה לברר שיטה אחרת להיתירא לדברי התוס' וזה החלי בעזר צורי. והוא כי שיטת התוס' בגיטין (דף ל"ב ע"ב) בד"ה ורב נחמן אמר בפני ב' דאף קודם תקנת ר"ג אם בטלו בפני ב' לר"ש. או בפני א' לר"נ לא הוי מבוטל. משום דפחות משנים איכא למיחש טפי לממזרות אינו מבוטל. ובהא אפילו רבי מודה דאמרינן מה כח ב"ד יפה עכ"ל התוס'. וכוונתם משום דמן הדין מהימן ע"א לומר שבטלו. דאף דאין דבר בערוה פחות משנים עכ"ז זהו דוקא באתחזוק איסורא. משא"כ בנ"ד. דאף דיש חזקה דלא בטלי. עכ"ז הא יש חזקת א"א המסייע לומר דבחזקת איסור א"א עומדת ולא נתגרשה. וכמש"כ הפני יהושע שם. ואף דיש בנידון זה רוב אנשים דאין מבטלין גט ששולחים וכמש"כ התוס' לקמן (דף ל"ג ע"א) בד"ה ואפקעינהו כו' דרוב אנשים אין מבטלין גט כו' יע"ש. ואף די"ל דשאני התם כמש"כ התוס' התם עוד בתירוצם דיש רוב אנשים דאין שולחין גט. עכ"ז מוכרח בלא"ה דזה לחוד מחשב רוב דרוב אנשים אינן מבטלין גיטם דאל"כ ניחוש בכל שלוחי גיטין דילמא בטלו. אך התוס' ב"מ (דף י"ח ע"ב) בד"ה נפק דק ואשכח כתבו באה"ד שם. דלא שייך לומר נמלך דכיון שהגט ביד שליח אין יכול לבטל שלא בפני השליח. ומ"מ אכתי מוכרח זה בלא"ה דאמרינן הך רוב. דאל"כ תקשה דקודם תקנת ר"ג הי' לחוש שמא בטלו. אך אף דנימא דזה נחשב לרוב. עכ"ז ע"א מהימן משום דהא הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' ס"ט העלה דע"א מהימן נגד הרוב יע"ש. וכבר הארכתי במק"א להוכיח דע"א מהימן נגד הרוב מהא דחולין (דף ב' ע"ב) בתוס' ד"ה דליתי' קמן דלישיילי' כו'. דרוב פעמים לא יכול להזהר מליגע. ואפ"ה באומר ברי לי שלא נגעתי בו מהימן אלמא דע"א מהימן נגד הרוב. והסברתי זה ע"פ מש"כ השיטה מקובצת בב"מ (דף ו') בהא דקפץ א' מן המנויין לתוכן פטור מן המעשר דעשירי ודאי ולא עשירי ספק. והקשו התוס' שם. דניבטל ברוב. ותי' הש"מ משום דרוב ג"כ הוי ספק אכתי. רק גזה"כ לילך בתר רוב. וכן הא דרוב עדיף מחזקה. הוי ג"כ גזה"כ מן פרה כידוע. ולכן לא שייך לילך בתר רוב בזה. דאכתי הוי עשירי ספק יע"ש. ולפ"ז מבעי להיות מהימן ע"א נגד הרוב כיון דעדיין שם ספק עליו. ובספק הא מהימן אף ע"א. משא"כ באתחזק איסורו דלא מהימן ע"א משום דחזקה מהני מצד בירור ודאי לא מצד ספק והארכתי בזה במק"א:
ב
ולכן מצד הדין מהימן ע"א לומר שביטלו. אך מחמת דאיכא למיחש לממזרות טפי אינו מבוטל ודוקא בפני ב' דליכא למיחש לממזרות כ"כ משום דיוצא קול מהם לכן בטלו מבוטל. אבל בפני א' דליכא קול לכן אינו מבוטל. ולפ"ז אותו העד עצמו מותר לישאנה אף דאדם נאמן ע"ע משום דתקחז"ל הי' דביטול לא מהני אם לא הי' בפני ב'. ולקמן (דף ל"ג) בתוס' ד"ה רבי סבר כו' כתבו דלרב נחמן אם ביטלו בפני שנים זה שלא בפני זה. אינו מבוטל. דבעי ב' ביחד. ופשטות כוונתם הוא דדוקא בפני ב' ביחד יש קול יותר משא"כ בשנים זה שלא בפני זה אינו יוצא קול כ"כ. ואף דהש"ך בח"מ סי' ל"ט כתב דהודאה אחר הודאה מצטרף לגבות ממשעבדי. אלמא דשייך קול כה"ג. עכ"ז יש לחלק דשאני ביטול דבעי גילוי מילתא טפי וכמש"כ התוס' (דף ל"ג ע"א) בד"ה ובי תלתא כו' דהכא בעי גלוי מלתא טפי. א"כ מוכח מן התוס' הנ"ל דאף למאי דקיי"ל כרבי דבטלו מבוטל עכ"ז בטלו שלא בפני שנים ביחד לא מהני הביטול משום תקנה הקדומה לתקנת ר"ג. אך שיטת הר"נ הוא דלרב נחמן דבעי שנים הוי משום דאין דבר בערוה פחות מב'. ואפשר דממילא לא מהני הביטול בפני ב' זה שלא בפני זה משום דהר"נ לשיטתו דס"ל בפ' מי שאחזו גבי ראו שנים שנתייחדה דע"א שחרית. וע"א ערבית אינן מצטרפין דאף דבממון מצטרפין הודאה אחר הודאה. עכ"ז גבי אישות דינו כמו נפשות ולא מצטרפין עכ"ל הר"נ. א"כ לשיטת הר"נ י"ל דלר"נ לא הי' תקנה מעולם כלל על ביטול דלא יהא מהני בדיעבד רק לרב ששת ולא לרב נחמן. רק התוס' ס"ל דהי' תקנה קדומה גם לרבי כנ"ל:
ג
ולכאורה יש להוכיח מן הירושלמי גיטין פ' ד' הלכה ב' דאי' שם גבי פלוגתת רבי ורשב"ג דיאות אמר רשב"ג מ"ט דרבי ומשני משום דדבר תורה הוא שיבוטל מהן אמרו שלא ביטל ודבריהן עוקרין דבר תורה בתמי' ומביא הירושלמי ראי' לרשב"ג דחז"ל יכולים לעקור לדאורייתא דהא תורם זתים על שמן דמן התורה תרומתו תרומה ואפ"ה תקנו חז"ל אף בדיעבד אין תרומתו תרומה. אלמא דיכולין לעקור לדאורייתא ולא ס"ל להירושלמי הא דאי' בש"ס דילן דאפקעינהו רבנן כו'. ואי נימא כשיטת התוס' דאף רבי ס"ל דהי' תקנה קדומה דביטול לא מהני אם הי' שלא בב"ד משום תקנת חז"ל. א"כ עדיין תקשה לרבי דס"ל ג"כ דיכולין חז"ל לעקור לדאורייתא דמפני מה לא עקרו בזה דתקן ר"ג דאף בפני ב"ד לא יבטל שלא בפני השליח. וכיון דהירושלמי נותן טעם דלכן בטלו מבוטל משום דאין יכולים לעקור לדאורייתא. א"כ ה"ה אף בטלו בב"ד רק שלא בפני השליח. וכי תימא דשאני בטול שלא בב"ד דראו חז"ל בזה לעקור לדאורייתא משום דיש בזה חשש הרבה. עכ"ז תקשה כיון דעכ"פ חזינן דלרבי מוכח דיכולין חז"ל לעקור לדאורייתא אם רוצים. א"כ מאי מוכיח הירושלמי מן תורם זתים על שמן הא י"ל דהא באמת יכולין חז"ל לעקור לדאורייתא רק בבטלו בב"ד ס"ל לרבי דלכן לא עקרו לדאורייתא משום דליכא צורך כ"כ בזה משום דיש קלא ואינו יוצא חורבא מזה. אבל במקום שראו לעקור יכולים חז"ל לעקור. ובע"כ מוכח דהירושלמי ס"ל דרבי דס"ל בטלו מבוטל דבכל גווני יכול לבטל ולא בעי ב"ד כלל לעכב בדיעבד. ולכן נותן כלל גמור דרבי ס"ל לעולם דחז"ל אינן יכולין לעקור לדאורייתא:
ד
אך י"ל דהתוס' סמכי א"ע על מה דמוכח מן ש"ס יבמות (דף צ' ע"ב) דמקשה הגמ' התם על מאן דס"ל דאין יכולין חז"ל לעקור לדאורייתא מן הא דס"ל לרשב"ג בטלו אינו מבוטל הא יש לומר דס"ל כרבי דאמר בטלו מבוטל משום דס"ל דאין יכולין חז"ל לעקור לדאוריי' ובע"כ מוכח דגם רבי ס"ל דאם בטלו שלא בב"ד דאינו בטל. ולכן מקשה הגמ' שפיר דמוכח דכ"ע ס"ל דיכולין חז"ל לעקור לדאורייתא אם רוצים. ומזה הוכיחו התוס' הא שכתבו דבטלו שלא בב"ד אינו בטול. וכן מצאתי שכ"כ המשנה למלך בפ"ו ה' גירושין לזה ההוכחה. עוד י"ל דאינו קשה מן הירושלמי כלל משום די"ל דפשטות לשון התוספתא גיטין (פ' ג') שאיתא שם בראשונה הי' עושה ב"ד ומבטלו אם בטלו מבוטל דברי רבי. רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו עכ"ל התוספתא. משמע דבטלו מבוטל דקאמר רבי קאי על הא דקאמר מעיקרא הי' עושה ב"ד ומבטלו. דמשמע אם בטלו שלא בב"ד אינו בטל אף לרבי. א"כ מוכח מזה דאם בטלו שלא בב"ד מודה רבי דאינו בטל. ובע"כ טעמא דרבי משום דכה"ג דיש למיחש טפי לממזרות ס"ל גם לרבי לתקנה זו אף בדיעבד משום אפקעינהו כו'. אבל לשיטת הירושלמי דאמר שם דלכן אם ביטל בב"ד ה"ז בטל. ולא תקשה מזה על ר"ל דס"ל דאין אדם מבטל שליחותו בדברים משום דמתניתין מיירי בביטל בב"ד שכחו מרובה יע"ש. לכן אם ביטל שלא בב"ד אינו בטל משום דאין אדם מבטל שליחותו בדברים מן צד הדין ולכן בעי רבי ביטל בב"ד דוקא. ולפ"ז י"ל שפיר דרבי ס"ל באמת דחז"ל אינן יכולים לעקור לדאורייתא לעולם. ומקשה הירושלמי שפיר מן תרם זתים על שמן דאין תרומתו תרומה בדיעבד. אבל לפי שיטת הש"ס דילן דקיי"ל כר' יוחנן דס"ל אדם מבטל שליחותו אף בדברים וכמבואר בקידושין (דף נ"ט) ובאמת מקשה הש"ס על ר"ל התם מן משנה דהשולח גט לאשתו כו'. ולא מתרץ הש"ס דילן חילוק של הירושלמי דשאני ביטל בב"ד שכחו מרובה. וע"כ מוכח דלא שנא מצד הדין הן ביטל בב"ד והן ביטל שלא בב"ד. א"כ תקשה דאמאי בעינן אף לרבי ביטל בב"ד. וע"כ מוכח דהי' תקנה קדומה גם לרבי דאם בטלו שלא בב"ד אינו בטל כדמוכח מן משמעות התוספתא ואינו קשה מן משמעות התוספתא על הירושלמי:
ה
והנה בשו"ע סי' קמ"א סעי' ס' מבואר דבעי שיהי' ביחד בעת הביטול וכמש"כ הב"ש שם ס"ק צ"ג משום דס"ל כשיטת התוספת דאין לומר דס"ל כשיטת הר"נ בפ' מי שאחזו דעדות מיוחדת שבאין לאסור דינם כמו דיני נפשות דלא מהני להצטרף. דהא הרמ"א פסק בסי' י"א סעי' א' דעדי כיעור מצטרף כמו בדיני ממונות וכמש"כ שם הב"ש בס"ק י"ג אף שבאו לאוסרה על בעלה. ועוד דהא הרמ"א פסק שם דאם מבטל הגט עצמו מהני אף בזה שלא בפני זה. אלמא דעדות מיוחדת מהני בערוה. אך לכאורה צ"ע איך כתבו בפשיטות כשיטת התוס' דביטל לא מהני כלל אם לא הי' ביחד ומשמע אף להקל. וקשה הא שיטת התוס' בגיטין (דף ל"ב) בד"ה מהו דתימא איגלאי כו'. כתבו להסתפק דשמא בטול שלא בב"ד אינו מועיל להקל אבל יועיל להחמיר. אלמא דס"ל להסתפק ולומר דבטול שלא בב"ד לא יועיל להקל. ואיך סתמו האחרונים מזה. ומשמע דעתם אף להקל. ובאמת הוכחת המשנה למלך הנ"ל היא הוכחה ברורה דגם רבי ס"ל הא דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' כמש"כ להוכיח מן סוגיא דיבמות (דף צ') כנ"ל ומוכח לפ"ז דאף להקל אינו מועיל ביטול שלא בב"ד לרבי ג"כ. דאל"כ לא הוי מקשה הגמ' ביבמות מן רבי על מאן דס"ל דאין יכולין לעקור לדאורייתא:
ענף ב
ו
ולכאורה נראה להוכיח דביטול שלא בב"ד אף דלא הוי ביטול. עכ"ז אין להקל מחמת זה רק דאזלינן לחומרא. אבל לא להקל מן הא דגיטין (דף ט' ע"ב) דאי' התם בג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים. ומקשינן התם ותו ליכא והא איכא כו' ומתרצינן מילתא דאי' בקידושין לא תני וקשה אמאי לא קתני הך דינא דאם ביטל לשליח לגירושין שלא בב"ד דלא הוי ביטול דשוו שיחרורי עבדים בזה ג"כ לגיטי נשים. דאם שלח שיחרור לעבדו ע"י שליח היכא דפירש דלא יהי' בתורת זכות רק בדין שליח להולכה וכש"כ אם הולך לאו כזכי וביטלו להשליח שלא בב"ד. דנראה ג"כ דלא הוי ביטול דהא למאן דס"ל דמפני תקנת עגונות תקנו התקנה בביטול כדאי' בגיטין (דף ל"ג). א"כ הא גם בשיחרור עבדים שייך ג"כ תקנת עגונות וכמש"כ התוס' בגיטין (דף ט' ע"א) ד"ה שווין למוליך ומביא דחשיב עיגון הא דאסור בבת חורין ומה שאינו מתחייב במצות עכ"ל. וכמו כן למאן דס"ל מפני תקנת ממזרים. כי שם בגיטין מבואר דר' יוחנן ס"ל מפני תקנת ממזרים. וביבמות (דף מ"ה) איתא דס"ל לר' יוחנן דעבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר. א"כ לפ"ז שייך לשיטת ר' יוחנן בשחרור עבדים ג"כ מפני תקנת ממזרים דאם בטלו לשליח להולכה של השחרור שלא בב"ד דלא יהי' ביטול משום דלא ישמע העבד דלא ידע מן הביטול וישא בת חורין וכיון דאיגלאי מילתא אח"כ שהי' עבד למפרע הוי בניו ממזרים ולכן שייך שפיר בשחרור עבדים לומר דלא מהני ביטול שלא בפניו אם בטלו שלא בב"ד לשיטת ריו"ח. ודוחק לומר דהך ברייתא דשווין גיטי נשים לשיחרורי עבדים אתי כר' שמעון בן יהודה דס"ל שם ביבמות דעבד הבא על בת ישראל הוולד כשר. ואף שנדחוק לומר דהא התוס' ביבמות שם כתבו בד"ה יצאו א"י ועבד כו'. דאמוראי נינהו אליבי' דריו"ח. עכ"ז תקשה על האמורא דס"ל בשם ר' יוחנן דהוולד ממזר. ובהא דס"ל לר' יוחנן בגיטין דמפני תקנת ממזרים נגעו בה לא מצינו בזה פלוגתא דיהא גם בזה אמוראי אליבא דר' יוחנן. א"כ תקשה על האמורא דס"ל אליבא דר' יוחנן דהוולד ממזר דאמאי לא קחשיב גם זה דשוו בזה ג"כ גיטי נשים לשיחרורי עבדים. ובפרט למאן דס"ל דמפני תקנת עגונות נגעו בה. דתקשה בודאי דאמאי לא קחשיב זה דהא מפני עיגון שייך בעבדים ג"כ כנ"ל. וזהו הוי מילתא דליתי' בקידושין. דהא בקידושין אם שולח שליח לקדש אשה ובטלו נראה דלא שייך בזה תק"ע ותקנת ממזרים. וכמש"כ התוס' בגיטין (דף י' ע"א) בד"ה כי קתני מילתא דליתי' בקידושין כו' דבקידושין אין לחוש אם תסבור שהיא מקודשת. והא לא שכיחא שתקבל קידושין מאחר כו' עכ"ל. וה"ה בביטל שליח של הקידושין דלא שייך לומר בזה דהיא לא ידעה ומינסבא דהא אדרבה אם לא ידעה לא תנשא משום דתסבור שהיא מקודשת. וכן לא שייך תק"ע בזה דאדרבה אם יהי' הביטול ביטול טוב אז אם ידעה מן הביטול לא תהי' עגונה משום שיודעת דנתבטלו קידושי' של הראשון. א"כ תקשה אמאי לא חשיב זה דשוו ג"כ ג"נ לשיחרורי עבדים וזהו הוי מילתא דליתא בקידושין. ואף דנימא דהברייתא הנ"ל אתי כרבי דס"ל בטלו מבוטל. עכ"ז הא נפ"מ בביטלו שלא בב"ד דכשר הגט אשה והש"ש משום תקנת חז"ל. משא"כ בשטר קידושין אם בטלו אף שלא בב"ד. והא זהו הדין דביטול בעי בפני ב' ביחד הוא מן משנה דבראשונה הי' עושה ב"ד ומבטלו. דאל"כ היכא רמיזא תקנה זו שכתבו התוס' הנ"ל וא"כ קשה כנ"ל:
ז
אך לפי מה דמבואר באה"ע סי' ל"ה סעי' י"ד דגם בקידושין אין לבטל רק בפני השליח משום דגם בזה שייך משום תק"ע וממזרים וכמש"כ המרדכי בגיטין והובא בב"י שם ניחא זה. אך באמת צ"ע מאד לדבריהם דכתבו דבקידושין שייך תק"ע וממזרים וזה אינו במשמע בסוגיא דגיטין (דף ל"ג) רק סברתם הוי ע"פ שיטת הירושלמי ולא ע"פ שיטת ש"ס דילן ולכן לא בארו שם השו"ע גבי קידושין דבעי אף בדיעבד ביטול בב"ד ביחד כמו בגיטין משום אם ביטל בדיעבד לא שייך בזה תק"ע וממזרים רק השו"ע חשש בלכתחילה שלא לבטל רק בפני השליח. ע"פ שיטת הירושלמי. ומי שמעיין היטב יראה דטעם של המרדכי ע"פ שיטת הירושלמי הנ"ל לא שייך רק על לכתחילה ולא על דיעבד לעקור הקידושין אם בטלו אף בשנים ולא ביחד רק זה שלא בפני זה כידוע בפשיטות למבין. ומצאתי במקנה שם שתמה ג"כ על השו"ע דכתב דבקידושין שייך ג"כ מפני תק"ע וממזרים. דהא לפי שיטת ש"ס דילן מוכח דלא אמרינן כן יעו"ש. א"כ שפיר יש להקשות דאמאי לא תני דשוו ג"כ בזה לשחרור דזה הוי מילתא דליתא בקידושין לפי ש"ס דילן וכמש"כ המקנה הנ"ל. אך אי נימא דבטלו שלא בב"ד דאינו בטל הוי רק להחמיר ולא להקל כפי צד הספק של התוס' ניחא זה הקושיא דיש לומר דלא תני ומונה שם רק מה דהוי בוודאי בין להקל ולהחמיר כמו גבי בפני נכתב ונחתם. דמועיל אמירת השליח אף להקל. ושארי מילי דקחשב התם. משא"כ מה דלא הוי רק להחמיר ולא להקל דלא הוי דינו רק כמו ספק זה לא קחשב התם. אך גם זה ליתא דהא קחשב התם הא דכל השטרות העולים בערכאות של א"י כשרים חוץ מג"נ ושחרור. והא פסולו רק מדרבנן משום מזוייף מתוכו ולא מיפסל לגמרי רק דמחמרינן עלה שלא תנשא. ולפסול הגט לגמרי אף להקל הא לא פסלינן הגט משום דהא מן התורה כשר הגט. ועכ"ז קחשב זה התם דשוו מדרבנן להחמיר לפסול הגט א"כ כמו כן הי' לו לחשוב ולמנות להא דביטלו שלא בפניו ג"כ התם דבשניהם מחמירין על האשה והעבד דביטל לא מהני אם ביטלו שלא בב"ד והגט והשחרור כשר כדי להחמיר עליהם דמה לי אם החומרא הוי עליהם מצד שפסלו הגט והשחרור או דהחומרא יוצא להם מצד שהכשירו אותם לחומרא. דכיון דשווין המה עכ"פ בזה הי' לו למנות התם:
ח
אך יש להוכיח מזה הקושיא לכאורה כשיטת הסוברים דאף להקל תקנו חז"ל דלא יהא מועיל ביטול שלא בב"ד משום די"ל דלכן ביטל שלא בב"ד אינו מועיל ולהקל ג"כ משום דגם רבי ס"ל להא דאפקעינהו רבנן לקידושי' מיני'. וכדמצינו זה בכמה סוגיות בש"ס ולדינא וכמש"כ המ"ל הנ"ל דהש"ס מקשה ביבמות (דף צ') הנ"ל גם מן רבי ומתרץ גם אליבי' משום אפקעינהו רבנן כו'. א"כ י"ל לפ"ז בשחרור נראה דמהני ביטול משום דהתם תקשה קושיות הש"ס דילן דמי איכא מידי דמדאוריי' לא הוי שחרור. ורבנן תקנו דיהא שחרורו שחרור ותירוץ הגמ' משום אפקעינהו רבנן לא שייך התם בשחרור לומר כן. ולומר הפקר ב"ד לא שייך בזה דהא אף המפקיר עבדו קיי"ל דצריך ג"ש. ודוקא בהא דגיטין (דף מ' ע"ב) דמוקמינן לי' אפטרופס וכתוב גיטא דחרותא על שמי' דמהני שחרורו. משום דהתם י"ל דחז"ל הקנו העבד לאפטרופוס משום הפקר ב"ד דזכה האפטרופס בהעבד וכיון דקנהו יכול ממילא לשחררו. משא"כ בזה הנידון. ויעו"ש בתוס' גיטין ד' הנ"ל. וגם לשיטת ר"נ אליבא שיטת רבינו נסים דס"ל דלא הי' תקנה מעולם על זה רק מן הדין בעי שנים דאין דבר בערוה פחות מב' כנ"ל. י"ל אליבא דר"נ דלכן לא תני הא דשוו ג"כ לשחרור משום די"ל דהברייתא הנ"ל ס"ל כתנא דס"ל דעדות מיוחדת אינו מצטרפת בשום אופן אף בדיני ממון. ועכ"ז תקשה לרב ששת דס"ל בפני ג'. דבפני שנים מן התקנה לא מהני ביטול בפני ב'. א"כ תקשה לרב ששת דאמאי אינו מונה דשוו בזה ג"כ לשחרור כנ"ל. אבל אי נימא כצד הספק של התוס' דגם להקל עקרו חז"ל ותקנו דלא יהי' מהני הביטול משום אפקעינהו רבנן לקידושין מיני'. א"כ הא בשחרור לא שייך זה ולכן אינו מונה זה. אבל לצד הספק של התוס' לומר דרק לחומרא תקנו ולא לקולא. א"כ כיון דלא עקרו חז"ל אליבי' דרבי לדאורייתא. א"כ הא שוו שחרור עבדים ג"כ לג"נ. ותקשה דאכתי הי' לו למנות זה כמו דקחשב התם הא דכל השטרות העולות בעש"ג. ומוכח לפי זה דביטול שלא בפני ב"ד לא מהני אף להקל:
ט
אך יש לדחות זה הוכחה משום די"ל דלעולם לרבי לא עקרו חז"ל לגמרי לדאורייתא. אך הברייתא דשוו ג"נ אתי כרשב"ג דס"ל דבטלו אינו מבוטל אף להקל משום אפקעינהו רבנן. וזה אינו שייך בשחרור כנ"ל. אך י"ל דמוכח דבע"כ הברייתא הנ"ל לא אתי כרשב"ג משום דהא בגיטין (דף י') מוקי הגמ' להמשנה דכל גט שיש עליו עד כותי פסול כו' דאתי כר' אלעזר וכגון דחתם ישראל לבסוף מיירי באחזוק. רק דאתי כר"א דאחזוק לחוד לא מהני רק בצירוף דחתם ישראל לסוף. ולכן לא אתי כרשב"ג משום דלרשב"ג דס"ל דאחזוק מהני בכל מקום א"כ אף שטרות יש להכשיר עכ"ל הרשב"א בחידושיו לגיטין. וכיון דהברייתא דשוו ג"נ לשחרור לא אתי כרשב"ג משום דהא מונה לכל גט שיש עליו א"י פסול וזה לא מצי אתי כרשב"ג א"כ ממילא בע"כ לא אתי כרשב"ג דס"ל בטלו אינו מבוטל. א"כ שפיר מוכח דלרבי עקרו לגמרי לדאורייתא בביטל שלא בב"ד. אך לפמש"כ התוס' בגיטין (דף ט' ע"ב) בד"ה בעדי מסירה ור"א היא כו' דאע"ג דקתני וכדברי ר"מ בארבעה היינו למאן דס"ל כר"מ כו' עכ"ל א"כ אכתי י"ל דהברייתא הנ"ל ס"ל כרשב"ג בבטלו אינו מבוטל אבל במאי דס"ל דאחזוק מהני בכל מילי לא ס"ל בזה כרשב"ג. אך אף דיש לדחות זה ההוכחה. אך להוכיח מזה כמו שרציתי מתחילה להוכיח דרק להחמיר תקנו ולא להקל אינו הוכחה כלל. [וכבר כתבתי דכ"ז הוא בהתנה בפי' דלא יהי' בתורת זכות רק בדין שליח הולכה וכש"כ להסוברים דהולך לאו כזכי בש"ש ועיין מזה בפני יהושע לגיטין (דף ט' ע"ב) ד"ה אחד ג"נ ואחד שחרורי כו' ולפמש"כ יש לדון בדבריו וקצרתי]:
ועיין מזה לקמן בהשמטה בסוף הקונטרס:
ענף ג
י
ולכאורה יש להקשות על מה דסתמו הפוסקים בבטלו שלא בב"ד אינו מבוטל אף להקל משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי' מיני' למפרע. מן הא דקידושין (דף ס"ג) באומר לאשה התקדשי לי לאחר שתמות אחותך דאינה מקודשת וה"ל דשלב"ל וכפי' רש"י משום דלאו בידו לקדשה עכשיו כדאי' התם גבי דבר שבידו דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ואין זה מקרי דשלב"ל וקשה הא בידו לשלוח גט לאחותה שהיא אשתו כעת. ע"י שליח ולבטל השליח שלא בפניו דאז אפקעינהו רבנן לקידושי' מיני' למפרע משום דהוי כהתנה בפי' לפי שאמר כדת משה וישראל. א"כ הי' יכול לקדש לאחותה הפנוי' כעת אחר דאפקעינהו רבנן לקידושי אחותה הנשואה. והוי בידו לקדשה עכשיו. א"כ קשה אמאי באומר התקדשי לי אחר שתמות אחותך אינה מקודשת. ואף דהוכחתי במק"א בהא דאפקעינהו רבנן לקידושי' מיני' דבכל הש"ס דלא הפקיעו רק קידושי דאורייתא. אבל קידושי דרבנן נשאר גם אחר הפקעת קידושי'. וכמש"כ הרשב"א מהשמ"ק בכתובות (דף ג') דעכ"ז תקשה כנ"ל דכיון דבידו לבטל קידושי' דאוריי' עכ"פ. א"כ אמאי א"מ דהא בידו לקדשה בקידושי תורה דהא בקידושי תורה שעל אחותה הנשואה נתבטל למפרע:
יא
ואין לומר דכיון דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא ואסור מדרבנן לבטל את הגט לכן לא הוי זה בידו משום דהא איסור מדרבנן ג"כ מקרי אינו בידו כדאי' בזבחים (דף ל"ד ע"ב) בתוס' ד"ה כל שבידו לא הוי דחוי דענפיו מרובין מעליו אין זה בידו כיון דאין ממעטין ביו"ט עכ"ל. והא דאסור למעט הוי רק איסור מדרבנן כמש"כ התוס' בשבת (דף ק"ג ע"א) בד"ה לא צריכא דעבד בארעא דחברי' בסה"ד שם דמיעוט ענבים לא הוי רק איסור מדרבנן יע"ש אלמא דאיסור מדרבנן מקרי ג"כ אינו בידו. אך זה לא מספיק ליישב קושיא הנ"ל דהא מוכח ביבמות (דף צ"ב) גבי ברייתא דאומר לאשה התקדשי לי אחר שיחלוץ לך יבמיך דא"מ. דמוכיח מזה הש"ס התם דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק דאל"כ הא בידו לקדשה עכשיו. ואמאי מקרי דשלב"ל. ואי נימא דאיסור משווי זה שיהי' מקרי דבר שאינו בידו. א"כ התם אף דנימא דקידושין תופסין ביבמה לשוק. עכ"ז הא איסור דרבנן משווי לו לאינו בידו. וכש"כ איסור מה"ת. ובאיסור יבמה לשוק הא אסור לקדשה מה"ת מחמת לאו דלא תהי' אשת המת החוצה. ומבואר ביבמות (דף מ"ט) דהאי לא תהי' אשת כו' אי נימא דתפסי קידושי אז לוקה על קידושי יבמה לשוק כמש"כ התוס' שם בד"ה אי כרב אי כשמואל כו' ולכן לא מקרי זה בידו לקדשה. אע"כ מוכח דאף איסור דאורייתא מקרי בידו לקדשה כיון דבדיעבד מהני. ושאני גבי דחוי במצות. א"כ כש"כ באיסור דרבנן ודאי מקרי דבר שבידו. [וכן יש לעיין בשבת (דף מ"ג ע"א) גבי טבל מוכן אצל שבת כו' דמחלקינן התם בין איסור דאורייתא לדרבנן כמש"כ שם תוס' ישנים]. א"כ תקשה אמאי אינה מקודשת בהתקדשי לי אחר שתמות אחותך דהא בידו לעשות כן ולבטל להשליח בפני ב' זה שלא בפני זה:
יב
אך אי נימא דלא הוי ביטול רק להחמיר ולא להקל ניחא זה. אבל אי נימא דגם להקל לא הוי ביטול בבטלו שלא בב"ד א"כ תקשה כנ"ל. אך גם אי נימא כשיטת הר"נ דלרב נחמן לא הי' תקנה כלל על בטול שלא בב"ד. עכ"ז תקשה לרב ששת דס"ל דהי' תקנה קדומה בכל זמן דלא ביטל בפני שלשה ולא יהי' מועיל הביטול. א"כ אמאי בהתקדשי אחר שתמות אחותך א"מ. ועוד דאף לספק של התוס' דלרבי לעולם לא הי' תקנה להקל. ונימא דהך תנא ס"ל כרבי בזה אבל אכתי תקשה דא"כ לרשב"ג יהי' מהני קידושי אחותה דבידו לקדשה. וזה לא מצינו בשום מקום. ולכן נראה להוכיח מזה כסברת התוס' גיטין (דף ל"ג) בד"ה ואפקעינהו כו'. שכתבו דהיכא שמכוין להפקיע קידושי' אז לא הפקיעו חז"ל. ואף שכתבו התוס' התם גבי יחפה על בת אחותו ויכולין ממזרים ליטהר. עכ"ז נ"ל דה"ה בכל מקום שירצה לעשות כן במכוון כדי להפקיע קדושי' אז לא הפקיעו. ולכן לא מקרי זה בידו לקדשה. משום אם ירצה לעשות תחבולה זו כדי לקדש לאחותה פנוי' אזי לא הפקיעו חז"ל. ולכן לא מקרי בידו לקדשה. וניחא הא דאחותה אינה מקודשת. אך לתי' קמא של התוס' גיטין (דף ל"ג) הנ"ל דס"ל דאף היכא דמכוין לטהר ממזרים ג"כ הפקיעו חז"ל להקדושין. תקשה הא בידו לקדשה כנ"ל:
יג
וי"ל דלפמש"כ הנו"ב ח' אה"ע במ"ק סי' ב' דאף דאשה מתגרשת בע"כ. עכ"ז לא יכול לעשות שליח בע"כ. משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ניחא בפשיטות הקושיא הנ"ל דלכן לא הוי זה בידו לקדשה כעת ע"י עצה לשלוח גט לאחותה הנשואה ולבטלו שלא בפניו. משום דאף דיעשה שליח לגרשה. עכ"ז אם היא לא תתרצה לקבל הגט שע"י שלוחו אז לא יהי' יכול השליח לגרשה בע"כ. א"כ לא הוי זה בידו. דשמא לא תתרצה אחותה הנשואה בזה. ובפרט דמצינו לרב נחמן דס"ל בב"מ (דף י') דתופס לבע"ח בחב לאחרים לא קנה. וכן רב ששת ס"ל ג"כ דתופס לבע"ח בחב לאחרים לא קנה. דכן מוכח בביצה (דף ל"ט ע"ב) לחד גירסא דס"ל לרב ששת מגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו משום תופס לאחרים. אך עדיין תקשה להנך אמוראי דס"ל תופס לבע"ח בחב לאחרים קנה. א"כ תקשה בין אם יסבורו כרב נחמן או כרב ששת תקשה כנ"ל. ולא מצינו חולק עליהם א"כ הא יכול לגרשה ע"י שליח ולבטל כנ"ל. ואמאי בהתקדשי לי לאחר שתמות אחותך א"מ. ועוד דכבר כתבתי בתשובה א' בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י"ד דלא כהנו"ב הנ"ל ועיין בנו"ב מ"ת סי' ק"י במש"כ להעיר מגיטין (דף י') דשליחות בע"כ בגירושין איתא ויש לדון הרבה וקצרתי. ולכן נלע"ד להוכיח מזה כתי' השני של התוס' דהיכא דמכוין להפקיע לא הפקיעו אז חז"ל להקידושין כנ"ל [וכן כתבתי כבר להוכיח מהר"נ דגיטין (דף ט') דיכול לעשות שליח לשחרר עבדו בע"כ דנראה מזה ג"כ דלא כהנו"ב]:
יד
אך אין להעיר בזה מן הא דסוף נדרים בטמאה אני לך דכתב הר"נ שם דאפקעינהו כו'. גם הא דריש כתובות גבי אונס בגיטין. וכן הא דע"א במיתה. משום דהא זה אינו ביד הבעל כידוע. וכמו כן יש להעיר במש"כ הרא"ש בגיטין (דף ע"ח) דלכן זרק קרוב לה מגורשת אף בר"ה וסימטא משום דאפקעינהו רבנן לקידושי' כו' ג"כ תקשה דאמאי בהתקדשי אחר שתמות אחותך דא"מ דהא בידו לזרוק גט לה בר"ה בע"כ ואז תהא מגורשת בקרוב לה מחמת הפקעת קידושי'. רק לפי שיטת הר"נ דהתם דמחמת הפקר ב"ד נגעו בה ניחא זה. ויש ליישב גם לשיטת הרא"ש הנ"ל אך אכמ"ל:
טו
נחזור לענינינו במש"כ התוס' להסתפק בביטל שלא בפני ב"ד אי הוי להקל. או רק להחמיר דאינו קשה ע"ז מכל הנ"ל שהעירותי. ובאמת חזינן דשיטת התוס' בסוף. דגם להקל סמכינן אם לא הי' הביטול בב"ד כד"ת. דהא בתוס' גיטין (דף ל"ב ע"ב) בד"ה ורב נחמן אמר כו' בסה"ד שכתבו שם דפחות משנים דאיכא למיחש טפי אינו מבוטל ובהא אף רבי מודה דאמרינן מה כח ב"ד יפה עכ"ל משמע מלשונם דגם רבי מודה לרשב"ג. דכמו דרשב"ג ס"ל דאף להקל שייך התקנה אף אם בטלו בפני ג'. כמו כן ס"ל לרבי בבטלו בפחות אם לא הי' ביחד. דאל"כ לא שייך לומר לשון מודה שכתבו התוס' וביותר מוכח כן מן הא שכתבו התוס' לקמן (ד' ל"ג) בד"ה רבי סבר עדות שבטלה כו'. שכתבו וא"ת מנ"ל להש"ס דסבר כו'. וי"ל דמשמע לי' כו'. ואי בטלה כולה אף רבי מודה דאינו מבוטל אף בדיעבד כדפרי' ועוד אע"ג דביטלו בב"ד אומר רבי דמבוטל היינו משום דהתם ליכא למיחש כולי האי לממזרת כו' אבל כאן אפי' כשידעו כולם כו' ויהי' סבורים אחרים שלא נתבטלו ותנשא ע"י גיטה כו' היה מודה דאינו מבוטל עכ"ל התוס'. וכוונתם דבמקום דיש חשש תקלה כגון בטלו בפני שנים זה שלא בפני זה וכה"ג דאז גם רבי מודה לרשב"ג דהביטול לא מהני אף להקל. משום דאי נימא דדוקא לחומרא לא מהני הביטול. אבל להקל לא אמרינן זה. א"כ מה תירצו התוס' התם. דאכתי תקשה דמנלן להגמ' דרבי סבר לא בטלה כולה. דלמא סבר ג"כ דבטלה כולה. רק הא דאמר ר' דיכול לבטל היינו דיכול לבטל לחומרא. דלחומרא הא אמרינן דמהני הביטול כיון דחז"ל אינם יכולים לעקור לדאורייתא. ולכן אמר יכול לבטל היינו דנותנים עליו חומרא דאורייתא. דמה"ת מהני הביטול ולא תנשא לאחר. ורשב"ג ס"ל דגם להקל סמכינן דלא מהני הביטול דנעשה שלא כתקנת חז"ל משום אפקעינהו רבנן אע"כ מוכח דבמקום דלא מהני ביטולו לפי שנעשה שלא כתקחז"ל אז לא מהני הביטול אף בדיעבד אף לרבי וגם סמכינן אף להקל ע"ז. ומוכח מזה דהתוס' חזרו בסוף מן מה שנסתפקו מתחילה אי סמכינן ע"ז אף להקל דמוכח מזה שחזרו. וס"ל דגם להקל סמכינן אם נעשה שלא כתקנת חז"ל במקום דאיכא למיחש טפי דלא מהני ביטול:
טז
וכן מוכח מן קושיות התוס' (דף ל"ג ע"ב) בד"ה וחזר רבי כו' שהקשו דדלמא ההיא דשום הדיינין דמי טפי לביטלו שלא בב"ד דהתם מודה רבי דאמרינן מה כח ב"ד יפה כו' עכ"ל. ואי נימא דלא עקרו חז"ל רק להחמיר ולא להקל א"כ איך הקשו התוס' דהא בההיא דשום הדיינין אמרינן מה כח ב"ד יפה בין להחמיר בין להקל דהא ס"ל דהמכירה קיימת ומוציאין מן היתומין. ובבטלו שלא בב"ד לא הוי ביטול רק להחמיר ולא להקל. אע"כ מוכח דשיטת התוס' בסוף דגם להקל סמכינן בזה. ודוחק לומר דקושיות התוס' הנ"ל הוא כוונתם דנפשוט מזה ספק שנסתפקו לעיל. דא"כ הוי להו לפרושי כל זה ולא להקשות כ"כ בפשיטות:
יז
ובאמת לא הבנתי כוונת התוס' שכתבו להסתפק ולומר דשמא בטול לא מהני להקל. אבל יועיל להחמיר. דהא עיקר התקנה נעשה רק לטובת האשה מפני תק"ע וממזרים משום שמא תנשא בנתיים מחמת דלא ידעה. ולכן עשו התקנה לטובתה שיהא נישואיה בהיתר ויהי' בני' כשרים ולא תשב עגונה. אבל אם נימא שאף אם תנשא בשוגג ג"כ יהי' בני' ממזרים לפי שמה"ת הוו ממזרים ואינם יכולים חז"ל לעקור דברי תורה וגם ממילא אינה רשאה להנשא. א"כ אין שייך בזה תק"ע וממזרים. נמצא לפ"ז דהתקנה הוי רק להחמיר עלי' כגון אם הבעל הוא כהן וירצה לישא אותה בחזרה אז תהי' אסורה עליו. או אם ימות אינה יכולה להתייבם. ולא תוכל לתבוע מזונות מן היורשין. משום דלחומרא אמרינן דלמא גרושה היא. ואין לשום אשה בעולם שום טובה מן תקנה הנ"ל ואדרבה חומרא. א"כ תמוה מאד דהא עיקר התקנה נעשה לטובתה וכאן הוי התקנה זו חומרא וקלקול עלי'. ואף שכתבתי במק"א דבמקום איסור אינה יכולה לומר אי אפשי בתק"ח. ודוקא גבי ממון קיי"ל כל האומר אי אפשי בתק"ח שומעין כדמוכח בגיטין (דף ע"א) בזרק לה גט ספק קרוב לה דהיא מגורשת וא"מ וקשה הא כיון דעיקר תקנת ד' אמות קונות לה לגיטין הוי משום תק"ע כמש"כ התוס' והרא"ש שם. א"כ במקום שעדיין תשאר עגונה כמו בספק קרוב לה הא היתה יכולה לומר אי אפשי בתק"ח והוי אינה מגורשת ודאי. אע"כ מוכח דבמקום איסור אינה יכולה לומר א"א בתק"ח:
יח
אך זהו במקום שעיקר התקנה הוי טובה לכלל נשים בעולם לכן אף היכא שבפרט אשה זו לא הוי טובה לה. עכ"ז אינה יכולה לעקור התקנה שעיקרו הוי טובה להכלל נשים. משא"כ היכא שהתקנה לא הוי שום טובה לשום אשה ואדרבה הוי חומרא להם שלפ"ז דינם כמגורשת וא"מ שנותנין עליהם חומרי פנוי' ונשואה. א"כ תקשה דמאי אהני להו מן התקנה שעשו בביטול בפני ב' משום דאיכא למיחש לממזרות טפי בי' וכמש"כ התוס' אם לא הי' ביחד. דהא גם עכשיו דתקנו דלא מהני הביטול יש ג"כ עדיין חשש ממזרות אם תנשא דיהי' ממזרים דאורייתא ותקנה זו קלקלה לה. ולכן דברי התוס' בספק הלז הם תמוהים. ודוחק לומר דכיון דלחומרא לא יהי' מועיל הביטול ע"כ לא ירצה לבטל כלל דז"א וקצרתי. גם מסתברא דגם להקל סמכינן ע"ז דלא מהני הביטול והוי גט כשר ומשום אפקעינהו רבנן לקידושי' מיניה וכדמצינו זה בכמה סוגיות בש"ס וכדמשמע בפשטות השו"ע והתוס' הנ"ל:
ענף ד
יט
ונשובה לעיין אם נעשה הביטול שלא בפני ב' ביחד דנתברר דלשיטת השו"ע והתוס' מותרת להנשא. אך אם נודע לה מן הביטול קודם שקיבלה הגט דלכאורה י"ל דכיון דמה"ת מהני ביטולו אף אם לא נעשה כתקחז"ל רק מדרבנן לא מהני ביטולו מחשש שמא תנשא בנתיים. משא"כ בנודע לה קודם שקיבלה הגט. י"ל דאז כיון דליכא חששא הנ"ל הוי ביטולו ביטול מעליא ומוקמינן על דין תורה. או אפשר דאמרינן כיון דבעת הביטול נעשה הביטול אז דלא כתקחז"ל לכן כיון דנתבטל הביטול נתבטל ואינו חוזר וניעור. וכה"ג מצינו בנדרים (ד' פ"ה ע"ב) בר"נ ד"ה וכי אמרה הכי קדשי בתמי' כו' דסתמא ודאי מהשתא משמע כו'. הכוונה דכיון דעכשיו א"א לחול ממילא אינה חל הקדשה אף בנתגרשה יע"ש. וכה"ג אי' בנדרים (דף ע"ב) גבי הפרה לכי שמענא כו'. אך י"ל דשאני התם משום דנתבטל מה"ת דברי' ולכן אינו חוזר וניעור. משא"כ בנ"ד דלא מהני רק מצד תקחז"ל אפשר דלא אמרינן כן. אך דמוכח מן התוס' גיטין (דף ל"ג ע"ב) בד"ה ליבדר איבדורי כו' שכתבו דלרשב"ג דאין יכול לבטל זה שלא בפני זה אין בבטולו כלום אף מבטל כולם כ"א בפ"ע אע"ג דהשתא ליכא למיחש דלמא אזלי הנך דלא ידעי ויהבי לה ולא הוי ביטול עד שיבטל כולם יחד זה בפני זה עכ"ל התוס'. וכוונת התוס' כמש"כ הפני יהושע שם דכיון דבעת הביטול נעשה שלא כתקחז"ל לכן אף בפקע החשש שמחמתו נעשה התקנה כמו התם דאף שנתוודע להם הביטול אח"ז קודם הנתינת הגט. אפ"ה. כיון דבעת שנעשה הביטול נעשה שלא כתקחז"ל ונתבטל אז לכן אינו חוזר וניעור הביטול אח"ז כיון דבעת הביטול נתבטל אז הביטול לכן עקרו חז"ל לביטול זה לגמרי אף להקל כדס"ל לרשב"ג. וכיון דמצינו לרשב"ג דס"ל כן א"כ ממילא גם לרבי דס"ל ג"כ ע"פ תקנה קדומה שאם לא נעשה הביטול בפני שנים ביחד דליכא קלא אז דלא מהני ביטול זה אף בדיעבד ולהקל ג"כ דאף אם נודע לה הביטול ג"כ קודם שקיבלה את הגט. דעכ"ז לא מהני ביטולו משום כיון דבעת שיצתה הביטול מפיו נעשה אז דלא כתקחז"ל דפקעי חז"ל כח ביטולו לגמרי והוי גט כשר ליתן לה לכתחילה דהא לא מצינו דפליגי בזה רבי ורשב"ג. וגם לרשב"ג לא מצינו כן בפירוש שיסבור כן. רק הש"ס דמקשי ליבדר איבדורי אי נימא כרשב"ג דמוכח דס"ל להש"ס דאף אם ביטל לכולם רק דהי' זה שלא בפני זה לא מהני הביטול משום דס"ל להש"ס מן הסברא דאמרינן כן. וכיון דבפירוש לא מצינו לרשב"ג דיסבור כן רק מצד הסברא אמרינן כן. א"כ הך סברא שייך ג"כ לרבי דהיכא שהביטול נעשה שלא כתקחז"ל דהא אי הוי ידוע להאשה אחר שקיבלה את הגט הוי הגט כשר דממילא אף אי נודע לה הביטול הלז קודם שקיבלה את הגט דג"כ אמרינן דכיון דנעשה שלא כתקחז"ל דכיון דנדחה נדחה ואינו חל הביטול אז דגם אח"כ אף שנודע לה מקודם הנתינת הגט לידה מן הביטול דג"כ כשר אף לכתחילה ליתן לה הגט ומותרת להנשא כן מוכח בעז"ה מן שיטת התוס' הנ"ל:
כ
ולפ"ז בנ"ד שנכתב במכתב הבעל דיהא בטל ומבוטל מהיום אשר תקבל מכתבי כו' דחזינן דבטלו תיכף מן העת אשר יקבל אביו מכתבו וכדאיתא בגיטין (דף ע"ב) גבי מהיום אם מתי כו'. ואף שהתם מסתפקים התוס' בד"ה מהיום אם מתי כו' אם מת בו ביום אם דעתו שיהא גט לאלתר או בסוף היום כו' עיי"ש. היינו דוקא התם כמש"כ הפני יהושע התם משום דהא דעת שכ"מ לאחר הגט וכמש"כ התוס' התם. אבל בכל מקום הוי פי' מהיום מעת הקבלה של הגט תיכף. וא"כ בנ"ד הוי הפי' מאותו העת שיקבל אביו מכתבו שמן אותו זמן יחול הביטול א"כ כיון שפי' בדבריו שהביטול יחול מן אותו העת שיקבל אביו מכתבו. א"כ בעת שקיבל אביו מכתבו דהי' חל הביטול אז נעשה דלא כתקחז"ל משום דהא בקבלת מכתבו אינו יוצא הקול כמו דחזינן בהוציא כת"י אינו גובה ממשעבדי רק מב"ח. ולא יהא עדיף מכתבו מאלו ביטל בפיו בפירוש שלא ביטל בפני ב' ביחד דאף דנאמנים לשיטת התוס' על הביטול דהא עדות מיוחדת מועיל בדבר שבערוה. עכ"ז כיון דליכא קלא אז כ"כ דאף דלגבי ממשעבדי יוצא הקול כה"ג כמש"כ לעיל רק גבי ביטול דבעי גילוי מלתא טפי לא מהני. א"כ אף דנימא דביטול בכתב מועיל מ"מ הא לא עדיף מביטל בפירוש בפיו בלא ב"ד דלא מהני ביטולו משום חשש שמא בנתיים ימסור לה השליח את הגט ותנשא בנתיים. וכמו כן בנ"ד דיש עדיין חשש דלמא קודם דיוודע לה מן המכתב שבין כך ימסור השליח הגט לידה ותנשא ולכן אף בנודע לה אחר זה שהגיע מכתב כזה אף מקודם שקיבלה את הגט מבעלה דלא יחול הביטול למפרע דמשום דכיון דבעת דהותחל הביטול נעשה אז דלא כתקחז"ל ממילא פקע ביטולו לגמרי. ובודאי בעת שקיבל אביו מכתבו שכתב הבעל אליו לא יצא הקול אז דהא לא עדיף מן כתב יד דהא הוציא עלי' כת"י גובה רק מבני חורין ולא ממשעבדי משום דליכא קלא. ואף אם הי' אז הרבה אנשים בעת שקיבל אביו מכתב מן בנו עכ"ז לא אמרינן דהוי כביטול בב"ד משום דהא בכת"י מבואר בח"מ סי' ס"ט בש"ך ס"ק ז' דאף בנתקיים בב"ד וקראוהו אז הדיינים מ"מ אינו גובה מן משעבדי משום דכיון דלא הי' מוטל עליהם לקרותו לא אפקוהו לקלא עיי"ש בש"ך. כש"כ בנ"ד דכיון דלא ביטל בפיו בפירוש בפניהם רק ראו המכתב שכתב דגם בזה שייך לומר דכיון דלא הי' מוטל עליהם לקרותו את המכתב הלז דלא אפקוהו לקלא. ודוקא במבטל בפניהם אז אמרינן כיון דייחדם לעדים אז א"כ יוציאו הקול כמו בעדי קנין. וכבר נתבאר דבביטול בעי גילוי מילתא טפי דהא בשנים זה שלא בפני זה גובה ממשעבדי ובביטול לא מהני משום דליכא קלא כ"כ ובעי גלוי מלתא טפי כמש"כ התוס' כנ"ל. א"כ כש"כ מה דלא מהני לגבות ממשעבדי כש"כ דלא מהני וליכא קלא גבי דין ביטול. ולא מהני הביטול שלו בעת שקיבל אביו מכתבו ממילא אף שנודע אח"ז להשליח והאשה מ"מ כיון דפקע פקע ביטולו ויכול אף לכתחילה ליתן לה הגט בהכשר:
כא
וכן מצאתי בתשב"ץ ח"א סי' א' שכתב דמה שהי' מדבר עם דודו אודות הביטול אע"ג שהעדים שומעים הדבר כיון שלא הי' דיבורו עמהם לא מהני ביטולו ועיי"ש. אך לא הביא ראי' לזה ובעז"ה הוכחתי כנ"ל ודוקא אם הי' שולח מכתב להשליח לבטל את הגט אז הי' אמרינן דביטול מהני משא"כ כמו בנ"ד דכתב המכתב לאביו ולא להשליח. א"כ בעת שקיבל אביו את המכתב הותחל הביטול אז דאותו זמן הי' חל הביטול ואז נעשה שלא כתקחז"ל לכן כיון דפקע מן חשש שמא תקבל הגט ותלך ותנשא לכן פקע אף אחר זה. ומן כש"כ אם יבורר בפני מעכת"ה שבאותו היום שהגיע המכתב ליד אביו לא הוגד זה אז באותו היום להשליח והאשה כגון שלא הי' אז באותו היום בעירו וכה"ג עכ"פ אם יבורר זה אז. זהו היתר גמור משום שבל"ז יש לפקפק דלמא הפי' מהיום אשר תקבל מכתבי היינו מן סוף היום כמו מהיום אם מתי שכתבו התוס' להסתפק כנ"ל. אבל אם באותו היום לא הוגד להם זה מן הביטול וסוף היום הוי ודאי הפי' במהיום אשר תקבל מכתבי כנ"ל לכל השיטות א"כ כיון דבסוף היום לא הי' חל הביטול אז משום שהא יכול לצאת קלקול מזה ממילא כיון דאדחי אדחי. אך אף אם לא יבורר כנ"ל ג"כ יש להתיר עפ"י מה שכתבתי לעיל דהא בכל מקום הוי פי' כוונה במהיום מן אותו העת שקיבל השטר א"כ כאן ג"כ בע"כ הפירוש מן עת שתקבל מכתבי ושאני גבי גט שכ"מ דדעת השכ"מ לאחר הגט כל מה שיכול כמש"כ התוס' בסוגיא דהתם וכנ"ל. ולזה אין לחוש שמא היתה האשה שם בעת קבלת מכתב מן בנו ונודע לה באותו העת שנודע לאביו דזהו חשש רחוק דמן הסתם בעת שמקבלים מכתב קורא ביחידות המכתב ואח"ז מראה לאחרים וגם איך יתרמי שבאותו עת תשב ברשות אביו:
ענף ה
כב
ועוד יש לדון בנ"ד להיתרא עפ"י שיטת התוס' והוא דהא המכתב הלז הוא אינו מקויים רק עיקר החומרא הוא בנ"ד לפי שהא מן התורה כנחקרה עדותן בב"ד דמי ולא בעי קיום. אך שיטת הש"ך גבי כתב יד דבעי קיום מן התורה כמש"כ הש"ך בסי' מ"ו ס"ק י' ובסי' ס"ט ס"ק י"ב. א"כ לפי שיטת הש"ך הנ"ל בודאי אין מקום להחמיר. דהא כיון דאין דבר בערוה פחות מב' וכיון דליכא גם עד א' המעיד על הקיום ודאי אין לנו לחוש לשמא ביטל. ודוקא בחתימת עדים לא בעי קיום מה"ת. אך באמת לפי מה דהעלה הקצה"ח שם באריכות דלא כהש"ך דגם כת"י לא בעי קיום מה"ת משום דעיקר הטעם הוי דלכן ד"ת לא בעי קיום משום דלא חציף אינש לזיופי וכמש"כ המהרי"ק וע"ש. וא"כ לפ"ז יש להחמיר בנ"ד. עכ"פ כיון דלשיטת הש"ך יש להקל בנ"ד והא מבואר בתוס' גיטין (דף ל"ג ע"א) בד"ה רבי סבר כו' דכתבו דכיון די"ל דהי' סבורים דבטלה מקצתה לא בטלה כולה ויתירו להנשא דאז מודה רבי דלא מהני הביטול וע"ש. אלמא דהיכא די"ל דיטעו לומר מחמת איזה טעות בדין דאז לא מהני הביטול שלא בפניהם משום חשש שמא תנשא וה"ה בנ"ד שיש לומר דילמא תלך ותנשא דיהי' סוברים כשיטת הש"ך דכתב יד בעי קיום מה"ת. וכדמצינו בש"ך ח"מ סי' מ"ב ס"ק כ"ב דכתב דהיכא דיש פלוגתא י"ל דטעה בזה:
א"כ כיון דתוכל להנשא ע"פ חשש דיפסקו כשיטת הש"ך הנ"ל. א"כ אף דנימא כשיטת הקצה"ח דכתב יד ג"כ לא בעי קיום מה"ת ומסתברא כהקצה"ח. עכ"ז כיון דיוכל לבא לידי טעות דשמא יסברו כשיטת הש"ך דכתב יד בעי קיום מה"ת וכש"כ הוא מנידון של התוס' הנ"ל דהא התם מיירי התוס' אף שיהא הדין דבטלה כולה לכ"ע לפי דאף רבי מודה בזה לרשב"ג. עכ"ז יוכל לבא לידי טעות דיסברו דלא בטלה כולה וכיון דיוכל לבא לידי טעות לא מהני הביטול. כש"כ בנ"ד דיש קמן שיטת הש"ך הנ"ל דס"ל להקל בנ"ד ע"פ שיטתו ודאי דכש"כ דיוכל לבא לידי טעות וכמש"כ התוס' בב"מ (דף ט"ו ע"ב) בד"ה ונתן לו לשם מתנה כו' דליכא למימר אדם יודע דאין זה פשוט כ"כ דהא ס"ל לרב מכורה ויוצאה עכ"ל התוס' וכן מבואר בגיטין (דף נ"ה) דאיכא למימר טעי בדר' ירמי' אלמא אף במה דקיי"ל בפשיטות כאידך מ"ד אפ"ה י"ל דטעה וסובר להיפך. כש"כ במה דלא אתברר לן הדין בפלוגתת הפוסקים הנ"ל אי בעי קיום כת"י מה"ת או לא דודאי י"ל דטעה בזה ויבא לידי קלקול ולא מהני הביטול אף בדיעבד וסמכינן אף להקל בזה משום שהי' תקנה קדומה דהיכא שהביטול הי' שלא בפני השליח והאשה באופן שיוכל לבא לידי קלקול דלא נתברר להם הביטול דלא חל הביטול כלל והגט כשר וי"ל דאף התוס' בתי' קמא שתי' באופן אחר. ולא תירצו משום דאיכא למיטעי ויסברו דלא בטלה כולה. מודה למש"כ משום דהא התם בקושייתם הי' ס"ל דכ"ע ס"ל בטלה כולה א"כ לכן לא ניחא להתוס' בסברא זו משום דהא כ' הש"ך בסי' מ"ב ס"ק כ"ב דהיכא דליכא פלוגתא בזה לא שייך לומר דטעה וסבר דהדין הוא להיפך וכנ"ל. משא"כ בנ"ד דיש באמת פלוגתת הש"ך והקצה"ח הנ"ל. ובאמת לא הוכרע דין הלז וי"ל בזה כיון דיוכל לבא לידי טעות דיסברו כשיטת הש"ך הנ"ל ותנשא לכך לא מהני ביטולו מצד התקנה:
כג
ובמש"כ לעיל דכיון דכתב במכתבו מהיום אשר תקבל מכתבי יהי' בטל א"כ נתבטל תומ"י. כשהגיע המכתב ליד אביו מקודם שהגיע הידיעה להשליח או האשה. הנה לכאורה יש לפרש כוונת מכתבו שכתב שיהי' מבוטל מהיום אשר תקבל מכתבו דזה קאי על קבלת האשה המכתב וכמו שכתב מתחילה אם תמלא שאלתו לשלוח לו שני מאות רו"כ כנ"ל דזה ודאי קאי על האשה ולא על אביו כמו כן הא שכתב אשר תקבל ג"כ קאי על קבלת האשה. משום שזה כלל לנו כי לשון נוכח לזכר ולשון נסתרת לנקבה הכל חדא היא כמו דכתיב אשר תאמר אליך שרה. ותשב הנערה אתנו דזה קאי על האשה. אך אם נימא דכוונתו שכתב אשר תקבל מכתבי קאי על האשה. א"כ בודאי כשר הגט דהא הביטול מעת שתקבל האשה מכתבו א"כ הברירה בידה שלא לקבל את המכתב שלו ואז לא חל הביטול כלל. ולכן בודאי לא הי' כוונת הבעל במכתבו שיחול הביטול מעת שתקבל האשה המכתב דזה הברירה בידה שלא לקבל את המכתב א"כ אזי לא יהי' בטול לעולם. אע"כ מוכח דכוונת הבעל הי' שמעת שיקבל אבי' מכתבו שיחול הביטול אז א"כ ודאי שפיר כתבתי דכיון דבאותו העת נתבטל הביטול וכיון דנדחה נדחה אח"ז ג"כ ואינו חוזר ונראה דלגמרי עקרו חז"ל זה:
כד
ולפ"ז יש ליישב מה שיש להקשות על מש"כ התוס' בגיטין (דף ל"ב) בד"ה ורב נחמן כנ"ל דבפחות משנים דאיכא למיחש אינו מבוטל. אלמא דדוקא בפחות משנים אבל בשנים אף זה שלא בפני זה מהני הביטול משום דבכה"ג יש קלא. ולקמן מסקי התוס' בד"ה רבי סבר כנ"ל. דאף שנים זה שלא בפני זה ג"כ לא מהני הביטול משום דליכא קלא. אך לפמש"כ ניחא דגם מתחילה לפמש"כ התוס' דהתקנה הי' על פחות משנים דלא מהני הביטול אבל מן הדין הי' מהני. אך מצד התקנה לא מהני. א"כ ממילא גם לפ"ז לא מהני הביטול אם הי' זה שלא בפני זה משום שכיון שבעת שהי' הביטול בפני א' אז לא מהני הביטול שלו לפי שנעשה שלא כתקחז"ל דהא בפני א' לא מהני הביטול מצד תקחז"ל ולכן ממילא אינו חוזר ונראה ולא מהני צירופו. משא"כ לקמן דמסקי התוס' דמן הדין לא מהני הביטול בפני א' משום דאין דבר בערוה כנ"ל ותקנה לא הי' ע"ז רק מחמת דלא מהימן עכ"ל לכן לא מהני הביטול. והא דלא מהני הביטול הוי משום דלא מהימן על הביטול. אבל אי מהימן הי' מהני הביטול כגון אם יבא אלי' ויאמר לנו דהאמת דנתבטל בפני ע"א או אם הי' מהימן לי' הע"א אז הי' מהני הע"א כיון שלא הי' התקנה דבפני ע"א לא מהני א"כ הא אז לא שייך לומר זה הסברא ולכך כתבו התוס' סברא אחרת משום דזה שלא בפני זה לא שייך קלא. אבל בגוף הדין כ"ע מודו דלא מהני ביטול בפני ב' זה שלא בפני זה:
כה
אך עכ"ז קשה לסמוך על הסוברים הללו דהא לשיטת הר"ן דס"ל דלר"נ מדינא לא מהני הביטול בפחות מב' משום דאין דבר בערוה פחות מב' אבל לא מצד התקנה. א"כ יש לפקפק בהיתר זה לשיטת הר"ן הנ"ל וכן במש"כ התוס' בד"ה ליבדור איבדורי דהיכא דנתבטל כ"א בפני עצמו ממילא לא מהני הביטול כנ"ל. הנה שיטת הרשב"א דלא כהתוס' הנ"ל וכתב דזה דוחק משום דס"ל דכיון דיוודע להם קודם שקיבלה הגט דאז מהני הביטול. א"כ לשיטתם אין כאן היתר לע"ע בנ"ד. אך י"ל בזה דהא עיקר החשש הי' בזה רק לשיטת התוס' דתמורה דס"ל דהיכא שבדה האיסור מעצמו לא שייך אי עביד לא מהני א"כ י"ל דהא להרבה פוסקים ס"ל דגם בשבועה דבדה האיסור מעצמו שייך ג"כ אי עביד לא מהני אך עיקר החומרא הי' לפי שיטת התוס' דהנ"ל. ולכן כיון דלשיטת התוס' יש היתר מורווח אחר בעז"ה כמש"כ עפ"י שני אופנים לכן יש מקום להתיר בנ"ד. וגם יש לומר דגם הרשב"א והר"נ מודו למש"כ אך הוכרחתי לקצר:
כו
ועוד י"ל היתר אחר לשיטת הר"נ והרשב"א והוא דהא שיטת הר"נ והרשב"א דהיכא שביטל הגט ולא את השליחות. דאז לא מהני הביטול וס"ל כשיטת תוס' גיטין (דף ל"ב) בד"ה רב ששת אמר כנ"ל דהוי כמו אם כתב אדם ספר תורה לשמה אינו יכול לחזור ולבטל. וס"ל דלכן חוזר ומגרש בו משום דאמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ובודאי נתכוין לבטל השליחות משום דעל גט לא מהני הביטול. כ"כ בחידושי הר"נ לגיטין (דף ל"ב) ובפסקיו על האלפס רק שיטת הרמב"ם דאם נתכוין לבטל את הגט מהני ביטולו ואז אינו חוזר ומגרש בו. והטעם כתב התורת גיטין משום דס"ל דכתיבת הגט בעי שליחות הבעל ולכן מהני ביטולו דאז הי' כנכתב שלא בשליחות הבעל ופסול לגמרי ואינו חוזר ומגרש בו. ושיטת הר"נ הוי דלא בעי שליחות רק לשמה בעי והוי כמו אחר שנכתב ס"ת לשמה דלא יכול לחזור ולבטלו כנ"ל בשם התוס' עכ"ל התורת גיטין. א"כ יש לדון לפי שיטת הרשב"א והר"נ הנ"ל אם אמר גט ששלחתי בטל הוא דיש לדון דלא מהני ביטולו לפי שיטת הר"ן הנ"ל. משום דהא הר"נ בחידושיו כתב דלכן מהני ביטולו אם אמר גט ששלחתי בטל יהי' ולא אמרינן דלמא ביטל רק את הגט ואז לא מהני ביטולו ובפרט דמשמעות הלשון הוא דקאי על גוף הגט ולא על השליחות וכמש"כ הר"נ. משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כנ"ל. א"כ הא מבואר בש"ך ח"מ סי' מ"ב ס"ק כ"ב דהיכא דיש פלוגתא לא שייך לומר אדם יודע ואין מוציא דבריו לבטלה. משום די"ל דלמא טעה וס"ל כשיטת החולקות וכ"כ התוס' בב"מ (ד' ט"ו) בד"ה ונתן לו לשם מתנה. דכיון דרב ס"ל מכורה ויוצאה י"ל דטעה בזה כנ"ל עכ"ל. וכדמצינו בגיטין (דף נ"ה) דטעי וס"ל כר' ירמיה כנ"ל א"כ לפ"ז י"ל דהאידנא שמשביעין את הבעל שלא לבטל את הגט והשליח. חזינן דהאידנא לא נתברר לנו ההלכה וחוששים אנחנו להחמיר דדלמא מהני הבטול לגוף הגט. א"כ כיון דלא שייך בזה לומר אדם יודע כיון שיש שיטת הרמב"ם דס"ל דמהני ביטלו לגוף הגט. וגם אנן דמזהירים שלא לבטל את הגט א"כ שפיר י"ל דדלמא טעה וס"ל דמהני ביטול לגוף הגט ובפרט דסיים במכתבו בזה הלשון אשר בטלתי הגט אשר שלחתי לאשתי כנ"ל. א"כ שייך גם בזה לומר שלא כוון רק על הגט ולא על השליחות. וכמש"כ התוס' דהא משמעות לשונו משמע דקאי רק על הגט ולא על השליחות כנ"ל רק משום אין אדם מוציא דבריו לבטלה מוכח דנתכוין על השליחות ולא על הגט. א"כ בזה"ז דיש פלוגתא בזה וגם הא הב"ד אומרים לו שלא לבטל את הגט ומשביעין אותו. בודאי לא שייך לומר אדם יודע כנ"ל. ואז מבעי לן למימר כיון דמשמעות הלשון הוי דקאי על גוף הגט דכוונתו הי' רק על הגט דכיון דליכא הוכחה דאדם יודע כנ"ל:
כז
וגם יש לומר דאף דנימא דמספקא לן אם כוונת הבעל היה על הגט או דקאי על השליחות א"כ הא יש להוכיח דספק בביטול שלו אינו יכול לבטל את שליחותו שעשה מתחילה על הגט הוא דהא חזינן בגיטין (דף ל"ד) דאמר רב יהודה לסהדי אותיבו קרי באודנייכו כו' ומוכיח מזה אביי דגילוי דעתא בגיטין לאו מילתא היא. וקשה הא כיון דיש אומדנא דמוכח התם דרוצה לבטל את הגט רק הטעם הוי משום דגילוי דעת אינו יכול לבטל דיבור שדיבר בפירוש. וכמש"כ הט"ז והתורת גיטין דאומדנא אינו מבטל דיבור. דהא אף בדיבור מבטל דיבור יש פלוגתא בקדושין (דף נ"ט). א"כ קשה כיון דהעדים רואין איך שפותח פיו וצועק כנגדם. אך כיון שסתמו אזניהם אינם יודעים מהו אומר. א"כ עכ"פ אומדנא דמוכח דביטל דהא העדים מסופקים אז אם ביטל אותם או לא. ובפרט דיש אומדנא דמוכח דביטל. דהא אביי מוכיח מזה דגילוי דעתא לאו מילתא היא. רק רבא ס"ל דזה לא הוי אומדנא דמוכח. א"כ כיון דעכ"פ לא גרע מן ספק לפי דיש לחוש שמא ביטל. א"כ תקשה אמאי הי' יכולים העדים לכתוב ולא הי' חוששים לשמא ביטל. ובע"כ מוכח דספק ביטל אינו יכול לבטל את שליחות שנעשה בודאי משום דגם זה הוי בכלל גילוי דעתא בגיטין דלאו מילתא היא וגם רבא יכול להיות דמודה בזה. וכן מוכח מן מה שהקשה הר"ן על שיטת הרמב"ם הנ"ל דאיך חוזר ומגרש בו הא משמעות לשונו הי' דקאי רק על הגט ולא על השליחות. ואמאי לא הקשה בפשיטות לשיטת הרמב"ם דאם ביטל להגט אינו חוזר ומגרש בו. א"כ הי' לנו לחוש מספיקא לשמא ביטל הגט. אע"כ מוכח דבאמת מספק לא חיישינן להביטול כ"ז דלא נתברר בודאי. ואינו יכול ספק ביטל להוציא מידי ודאי שליחות שעשה מתחילה לכן מקשה הר"ן על שיטת הרמב"ם דהא כיון דמשמעות לשונו הוא רק על הגט א"כ איך מוציאין אנחנו מן משמעות לשונו להכשיר אם חוזר ומגרש בו אבל מספיקא אין אנו מבטלין שליחות דנעשה בודאי כנ"ל:
כח
והא דגיטין (דף י"ח) דחיישינן שמא פייס ובדף (ע"ו) דחייש ג"כ שמא פייס. י"ל דהא התם הוי רגלים לדבר לחוש לשמא ביטל וכמש"כ הר"נ בתשובה סי' מ"ג דכיון דאמר להעדים שיחתמו מכאן עד עשרה ימים. וכן הא דמבואר בדף (ע"ו) דאמר ה"ז גיטך כ"ז שאעבור מנגד פניך שלשים יום כו' דיש הוכחה מדברי' הראשונים דבדעתו הי' לבטל אח"ז את הגט. א"כ לא שייך התם לומר דלא אתי ספק ביטול להוציא מידי ודאי שליחות שנעשה מתחילה דהא הוי כמו דהתנה מתחילה שבדעתו לבטל אחר זמן מדהתנה תנאי זה. וגם צוה לעדים לחתום עד עשרה ימים. א"כ לא אלים שליחות שלו מתחילה. ולכן מצי אתי ספק לבטלו. משא"כ היכא דנעשה מתחילה בלא שום ריעותא כלל בדעתו אז אמרינן דזה הוי בכלל גילוי דעתא דלאו מילתא היא כיון דיש לפרש דבריו על הגט. ובאמת להלכה הא שיטת הר"ן דביטל הגט לא מהני:
כט
אך דתקשה לפ"ז דאמאי בזמן הש"ס אם אמר גט זה לא יועיל או בטל הוא דדבריו קיימין. דהא גם בזמן הש"ס היה פלוגתא בין ר"ש ורב נחמן דר"ש ס"ל אינו חוזר ומגרש בו אלמא דס"ל לר"ש דביטול מהני לגוף הגט. רק ר"נ פליג עליו ושיטת הר"ן הוא לפרש דר"נ ס"ל דביטול לא מהני להגט רק כשמבטל להשליחות. ולכן חוזר ומגרש בו רק כשאינו חוזר ומגרש בו פסול הגט משום דכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. לכן אמרינן דודאי נתכוין על השליחות ולא על הגט כנ"ל. וכה"ג אמרינן בגיטין שם לעיל גבי בטל משמע לעבר ולהבא דגבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר וג"כ הטעם משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. א"כ קשה כיון דכבר נתבאר דהיכא די"ל פלוגתא לא שייך לומר אדם יודע כמו שכתבתי לעיל להוכיח מן גמ' ותוס' והפוסקים. וגם זולת כל הנ"ל מבואר כן בש"ך סי' שנ"ו ס"ק ז'. א"כ כיון דבזמן הש"ס היה פלוגתא בזה פלוגתת ר"נ ור"ש. א"כ קשה אמאי פסול הגט אם אמר גט זה בטל הוא. הא י"ל דטעה וסבר כר"ש דיכול לבטל הגט. וכיון דבאמת הלכתא כר"נ א"כ הא לא נתבטל השליחות של הגט ואמאי פסול הוא הא לא שייך לומר בזה אדם יודע כו'. אך י"ל דבאמת הש"ס מיירי בת"ח דיודע הדין דהלכה כר"נ דלא יכול לבטל הגט רק השליחות. וכמו בב"ק (דף צ"ה ע"ב) דאיתא בגמ' שם דמיירי בלוקח ת"ח וידע. וכמו כן י"ל בהך סוגיא מיירי בת"ח דידע דהלכה כר"נ. או דיש לומר דלכן שייך בזה לומר אדם יודע כמש"כ הר"ן משום דבאמת מן הסברא נראה דלא מהני ביטול להגט וכמש"כ התוס' דאטו אם נכתב ס"ת לשמה יועיל אח"ז הביטול בתמיה. אך באמת כיון דהתוס' תמהו ע"ז לכן נתן התורת גיטין טעם ע"ז דהוי זה משום שליחות על כתיבה דבעי בכתיבת הגט. אבל זהו מילתא חדתא דזהו לאו כ"ע גמירי להך סברא של רב ששת. לכן הי' פסיקא להש"ס דשייך בזה לומר אדם יודע ע"פ פסקי הבע"ב ג"כ דלא מהני לגוף הגט הביטול רק על השליחות ואין אדם מוציא דבריו לבטלה. יז ושאני זה מהא דגיטין (דף נ"ה) דאמר התם טעי בדר' ירמיה משום דהכא הסברא פשוטה נותנת כדר"נ. כן י"ל דהי' פסיקא ליה להש"ס. אבל בזה"ז דאומרין לו שלא יבטל את הגט א"כ אמרינן לו בפירוש דביטול לגוף הגט ג"כ מזיק את הגט. א"כ אכתי י"ל לשיטת הר"ן דס"ל להלכה דביטל את הגט לא מהני ביטולו. א"כ הוי ספק ביטול דלא יכול לבטל שליחות שלו שעשה מתחילה כמו גילוי דעתא דלאו מילתא היא כדמוכח מן ר"י דא"ל אותיבו קרי באונייכו כנ"ל. משום דאמרינן דלמא לא נתכוין רק לביטול על הגט ולא על השליחות. ובפרט דמשמעות לשונו הוא על הגט וכמש"כ הר"נ כנ"ל. ובאמת להלכה לפי שיטת הר"ן לא מהני ביטולו להגט. א"כ יש לשיטת הר"ן ג"כ היתר בנ"ד. ועיין באה"ע סי' ל"ז סעיף י'. וב"ש ס"ק י"ג. בספק אם ביטל לשליח קמא דבעי גט משניהם. וכה"ג בקדושין (דף ע"ט) בספק אם שלו קדמה דשניהם נותנין גט. וכן בפסחים (דף צ"ח) גבי אם אינו ידוע איזה מהם נשחט ראשון ויש לחלק ביניהם. וקצרתי:
ענף ו
ל
אך דתקשה מן הא דקיי"ל בגיטין במה דאבעיא להו התם (ד' ל"ב) הרי הוא חרס מהו ונשאר בתיקו ופסקו דלחומרא אזלינן. וקשה הא לא הוי רק ספק ביטול עכ"פ מצד דנסתפקו בדין אי זהו ביטול המועיל ואפ"ה יכול הספק הנ"ל לבטל את שליחות שנעשה בודאי מתחילה. ודוחק לומר דספיקא דדינא שאני משום שזהו כעין חסרון ידיעה. דהא כבר כתבו האחרונים דספק הנשאר בש"ס לתיקו זהו ספק מעליא משום שזה לא יוכל שום פוסק לפשוט. וכמש"כ הש"ך בתקפו כהן שלו וזה הוי חסרון ידיעה לכל העולם דהוי ספק מעליא. כמש"כ הט"ז ליו"ד סי' צ"ח. והמשנה למלך הלכות אישות פ"ט כתב בהלכה ו' בסופו דספק דדין לא יוכל גם אלי' לפשוט אותו וע"ש. ואף דיש בזה הרבה לעיין. עכ"ז מוכח דגם ספק מבטל לשליחות הגט. וביותר מוכח כן בגיטין (דף פ"ח) דמקשה הגמ' התם דילמא אמלוכי אימלך כו'. ופי' הראשונים וגם רש"י לחד לשון דקושיות הגמ' הוי משום שנחוש שמא בטלו כו' ע"ש בתוס' והר"ן שם. א"כ קשה דאיך ניחוש מספק שמא בטלו דהא ספק ביטול לא מהני לבטל שליחות ודאי דנעשה מתחילה. ואף דנימא דהתם ג"כ הוי רגלים לדבר וכמש"כ הר"נ בתשובה סי' מ"ג ע"ז הסוגיא אכתי קשה דהא גבי עובדא דרב יהודה דא"ל לסהדי אותיבו קרי באונייכו ג"כ הוי אומדנא דמוכח דמבטל להגט ואפ"ה כיון דליכא דיבור בפי' להם לא חיישינן לזה ואף שרואין שצועק בפיו ופותח פיו כדרך חיתוך הדיבור דהא לא צוה להם לסגור את עיניהם ג"כ רק אותיבו קרי באונייכו לבד. והוי אומדנא דמוכח להם שמן הסתם צועק בדיבורו להם לבטל. ואפ"ה לא חיישינן לביטולו ואמרינן דכ"ז לא מהני ולאו מילתא היא. וע"כ מוכח לחלק דשאני גבי רב יהודא דכיון דהעדים לא שמעו את דבריו בפי' הוי זה בכלל אומדנא דאינו מבטל את הגט. משא"כ התם גבי חשש אימלוכי אימלך דיש לחוש שמא ביטל להסופר בפיו בפי'. א"כ הי' אז ביטול המועיל לבטל את הגט. אבל גבי עובדא דרב יהודא ידוע להם בודאי דלא שמעו את דבריו. והוי זה בכלל גילוי דעתא ונקרא רק אומדנא וכדברים שבלב. דזה אינו מבטל להגט. משא"כ התם באמלוכי אימלך יש לחוש שמא הי' פסול על הגט משום דהא אם דיבר בפי' שלא יכתוב את הגט הוי זה ביטול ופסול להגט. א"כ הוי זה כמו כל ספק הנולד לנו בגט דהוי ספיקא דאורייתא דלחומרא. משא"כ התם בעובדא דרב יהודא דהא עכ"פ כיון דלא שמעו באזניהם להביטול הוי זה ברור בלא שום ספק דהגט בהכשירו. משום דאף אם כוונתו ודיבורו הי' לבטל את הגט עכ"ז לא מועיל לבטל שליחותם כיון דלא שמעו באזניהם דזה הוי רק כמו אומדנא ודברים שבלב דבזה לא מצי לבטל שליחותו שדיבר בפירוש להם. ולכן ניחא בהא דספק להו לבעלי הש"ס הרי הוא חרס מהו. דמהני מספק לפסול את הגט משום דהא עכ"פ הי' דיבור בפירוש רק דהספק הוא אם זה מועיל או לא. א"כ לא נקרא זה בכלל דברים שבלב. ועדיף מן גילוי דעתא בגיטין. [ולקמן יתבאר זה בעז"ה ביתר ביאור]. א"כ ה"ה דנסתר ההיתר שכתבתי דהא כיון דאמר בפירוש דיהא מבוטל רק דהספק הוא אם נתכוין על הגט או על השליחות ואז נתבטל השליחות. א"כ ממילא יש לנו לפסוק לחומרא ונסתר ההיתר הלז:
לא
אך עכ"ז יש לדון הך היתר דהא הר"נ בעצמו כתב להקשות על הרמב"ם. דאמאי חוזר ומגרש בו דהא מבעי לן לחוש שכיון שמשמעות כוונתו הוא על הגט. א"כ לפ"ז הי' לנו לומר דאינו חוזר ומגרש בו אלמא דפשט לשונו הוא דקאי רק על הגט. ולכן לא מפרש הר"ן דניחוש לחומרא מצד ספק בעלמא משום דס"ל דמשמעות לשונו הוא רק על הגט ולא על השליחות. לכן מתרץ משום דאדם יודע ואין אדם מוציא דבריו לבטלה. וכיון דהדין דביטול לא מהני להגט לכן מן הסתם הי' כוונתו על שליחותו. א"כ היכא שיש לומר דלא שייך לומר אדם יודע וכו' משום דהא בזה"ז אומרים לו שלא לבטל את הגט. אזי כיון דליכא ההוכחה של אדם יודע כו' א"כ מבעי לן לדרוש לשונו דהי' משמעות לשונו גם במכתבו בנ"ד דקאי רק על הגט ע"כ אין לנו כח להוציא מן משמעות לשונו דכיון דליכא הוכחה אחרת כדמוכח מן הר"נ דאי ליכא הוכחה דאדם יודע דמבעי לן לפרש את דבריו דקאי על הגט לבד ובאמת להלכתא לשיטת הר"נ לא מהני ביטולו להגט א"כ יש לשיטת הר"ן היתר מורווח בעז"ה בזה"ז מטעם אחר:
לב
אך קשה לו עדיין לסמוך על היתר הלז דזה אינו במשמע בסתימות דברי הראשונים ואחרונים דכל כי האי מבעי להו לפרושי. ולכן נראה לי לברר היתר אחר בנ"ד בעז"ה. והוא דיש לדון ולהסתפק היכא שביטל את הגט או השליחות ואמר בזה"ל שיחול הביטול אחר שלשים יום אם חל הביטול או לא. ומה שהבאני לזה הספק הוא זה. דהא איתא בנדרים (דף כ"ט ע"ב) מידי דהוה האומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' יום דמקודשת. ומקשה פשיטא וכתב הר"נ שם בד"ה פשיטא כו' וא"ת מאי מקשה כו' דכיון דבדבורא בעלמא איקדשא כי חייל הקידושין ליתא לדיבורי' כו' עכ"ל. וכן כתב הרשב"א בחידושיו לנדרים. א"כ לפ"ז י"ל גם גבי ביטול דאם אמר שהביטול יחול אחר ל' יום דאינו חל הביטול משום דהא בעת דבורו עכשיו אינו מבטלו רק אומר שיחול אחר ל' יום. א"כ בכלות ל' יום כי חייל הביטול הא ליתא לדיבורו אז. ודוקא גבי הקדש דמהני ה"ז הקדש אחר ל' יום משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. כמש"כ הר"ן שם או כמש"כ הרא"ש שם בפירושו דחייב לקיים דבריו מצד מוצא שפתיך תשמור לא מצי למיהדר בי'. אבל גבי ביטול הגט לא שייך זה. לכן ממילא אינו חל הביטול אף בכלות הל' יום. אך יש להקשות על דברי הר"ן והרשב"א הנ"ל מן הא דמבואר בנדרים (דף ס"ט ודף ע') דאם אמר מופר לך למחר דמהני ההפרה. וקשה דנימא ג"כ דהא מעכשיו אינו מופר ובכלות יום מחר הא ליתא לדיבורו. וכמו כן יש להעיר בהא דתמורה (דף כ"ה ע"א) דאם אמר עם נשירות רובו יהי' הפקר כו'. אלמא דגם בהפקר לאחר זמן מהני הפקירו ולא אמרינן דהא בכלות הזמן ליתי' לדיבורא כיון דלא הפקיר עכשיו רק לאח"ז. וכן מבואר בירושלמי גיטין פ"ז ה"ג בהפקר לאחר ל' יום ג"כ הוי הפקר ולא אמרינן דהא בכלות הזמן ליתא לדיבורו:
לג
אך י"ל דלכן חל הפקר לאחר ל' יום משום דהא מבואר בש"ע ח"מ סימן רע"א בשם הרמב"ם דהפקר דינו כמו נדר ואסור לחזור בו א"כ הא בהקדש דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט פי' הרא"ש בנדרים (דף כ"ט) דהוי זה משום מוצא שפתיך תשמור ולכן חל אף שאמר לאחר ל' יום. דה"ה בהפקר דשייך בי' עכ"פ מוצא שפתיך תשמור ומה"ט בתרומה שאם אמר ה"ז תרומה לאח"ז ג"כ מהני משום דהוי כמסירה להדיוט. וכמש"כ התוס' יבמות (דף צ"ג) בד"ה קנוי' לך כו'. ואפשר שמזה למד הרמב"ם דהפקר דינו כמו נדר משום דהקצה"ח הקשה ע"ז בסי' רע"א ונשאר בצ"ע דמנלן להרמב"ם זה. ולפמש"כ י"ל דיליף הרמב"ם זה מן הא דחזינן דחל הפקר לאחר זמן דאף דאחר כלות הזמן ליתא לדיבורו כמש"כ הר"נ והרשב"א. דבע"כ מוכח דדין הפקר כמו נדר ושייך בי' מוצא שפתיך תשמור. אך מן הא דחל הפרה לאח"ז קשה דמפני מה חל והא בכלות הזמן ליתא לדיבורי' אך י"ל דלכן מהני הפרה אף בלאח"ז משום דהא כיון דחזינן דעתו דרוצה בהפרה לאותו זמן א"כ יש לנו אומדנא דמוכח דרוצה לאותו זמן בהפרה משום דאף דלא הוציא לאותו הזמן בפיו בפי'. עכ"ז מידי אומדנא לא נפקי והא אומדנא מהני אף בהפרה כמו דאי' בנדרים (דף ע"ז ע"ב) דאם אמר לה טלי ואכלי ומבטל בשפתיו דמהני. משום דאף דדברים שבלב לא הוי דברים והפר בלבו אינו מופר. עכ"ז כיון דאמר לה טלי ואכלי א"כ יש לנו אומדנא דרוצה בהפרה ואומדנא דמוכח מהני אף בהפרה וכמו דקיי"ל בכולי הש"ס אף גבי ממון דדברים שבלב לא הוי דברים. ועכ"ז אומדנא דמוכח מהני וה"ה בהפרה מהני אומדנא דמוכח. ולכן מועיל לשון הפרה אף בלאחר הזמן משום דיש לנו עכ"פ אומדנא דרוצה להפר נדר אשתו לאותו זמן. ומה"ט י"ל דגם בהפקר דלכן מהני אף בלאחר הזמן משום דהא גם בהפקר מהני אומדנא דמוכח וכדאי' בשבת (דף י"ח) גבי גיגית דאפקורי מפקיר להו כמש"כ התוס'. אלמא דאומדנא מהני גם גבי הפקר:
לד
וה"ה בתרומה מהני אומדנא כדמוכח בב"מ (דף כ"ב) בהא דכלך אצל יפות ע"ש ולכן אף שא' ה"ז לאחר ל' יום ג"כ חל משום דהא יש לנו אומדנא שרוצה שיחול ההפרה או ההפקר או התרומה לאותו זמן משום דהא לחזרה לא חיישינן. וכיון דלא חיישינן שמא נשתנה דעתו א"כ הוי ממילא אומדנא דמוכח דרוצה באותו הזמן בזה. ואף דלא דיבר בפיו בפירוש רק עכ"פ הסכם בלב הי' וכיון דהוי אומדנא דמוכח לזה לכן מהני הסכמתו בלב שאנן סהדי דמסכים בלבו אף לאותו הזמן שהתנה כדמוכח מכל זה. וכעין זה כתב הש"ך ביו"ד סי' רי"א ס"ק ב' על ביטול נדרים דלהלן דבשעת הנדר הוי דברים שבלב דמוכחי לבטל הנדר כשביטל בפרהסיא קודם והוי בעת הנדר דברים שבלב דמוכח והוא ראי' ברורה למש"כ דאם דיבר מתחילה הוי אח"ז אומדנא דמוכחי. ובאמת לפ"ז יש לומר דלכן חל הקדש ג"כ באומר ה"ז הקדש אחר ל' יום משום דהא בהקדש מהני נדיב לב וא"צ להוציא בשפתיו ועיין מזה ביו"ד סי' רנ"ח סעי' י"ג בהג"ה. ואף א"צ בזה אומדנא רק מחשבה בעלמא מועיל בזה. א"כ אף שבכלות הזמן לא הי' דיבור ממנו רק עכ"ז מכדי מחשבה שבלב לא יצאנו כנ"ל. ואפשר דלכן הקשה הר"ן בנדרים על מאי דקאמרינן התם פשיטא מידי דהוי כאומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' יום כנ"ל. והקשה דהא שאני הקדש דבכלות הזמן ליתא לדיבורו ולא אמרינן דעכ"פ מידי מחשבה שבלב לא יצאנו. משום דקושייתו הוי על מאי דאמרו פשיטא משום דדומה לאשה כנ"ל. וע"ז הקשה דהא אינו דומה לאומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' יום משום דיש לחלק ביניהם בפשיטות בהאי חילוקא ואי מחמת סברא דיש עכ"פ מחשבה והסכם בלב בכלות הזמן. הא זה לא מוכח מן האומר לאשה הנ"ל. א"כ לא שייך בזה פשיטא דזה לא הוי סברא פשוטה כ"כ. ולכן הקשה הר"ן והרשב"א זה. אבל עכ"פ מוכח דחל אף באמר ה"ז יחול אף לאחר ל' יום היכא דיש לומר דאומדנא מהני כנ"ל:
לה
ולפ"ז יש לדון דביטול לאחר זמן לא מהני כגון האומר ה"ז הגט בטל לאחר ל' יום דיש לומר דזה לא מהני משום דהא בזה י"ל סברת הר"נ והרשב"א הנ"ל דאינו חל משום דהא בכלות הזמן ליתא לדיבורו. ובזה לא מהני לומר דהא יש לנו אומדנא דמוכח דמן הסתם רוצה לאחר זמן בהביטול ואנן סהדי דניחא לי' בזה והוי אומדנא דמוכח מחמת חזקה דלא נשתנה דעתו דזה אינו שייך בנ"ד דהא גלוי דעתא בגיטין לאו מילתא היא ואומדנא אינו יכול לבטל דבור הראשון. א"כ זה לא עדיף מן אומדנא דלא מהני בגיטין לבטל שליחות ה"ה דביטל לאח"ז דלא הוי דיבור בפירוש משום דהא בכלות הזמן ליתא לדיבורו כמש"כ הר"נ והרשב"א וכיון דלא הוי דיבור בפירוש ממילא לא עדיף מן אומדנא דאינו יכול לבטל את השליחות שעשה בדבורו בפירוש. וראי' לזה מן הא שכתבו התוס' גיטין (דף ל"ד) ד"ה ליבדור אבדורי כנ"ל. דלרשב"ג דאין יכול לבטל זה שלא בפני זה אין בבטולו כלום אף מבטל כולם כ"א בפני עצמו אע"ג דהשתא ליכא למיחש דילמא אזלי הנך דלא ידעי ויהבי לה לא הוי ביטול עד שיבטל כולם יחד זה בפני זה עכ"ל התוס'. וכוונתם משום דהי' קשה להו דהא יכול לבטל כ"א בפ"ע קודם שיתנו להאשה הגט ואז לא שייך חששא דתנשא כיון דכולם יודעים. ע"ז מתרצי התוס' דבכה"ג לא מהני הביטול משום דכיון דנעשה בעת הביטול דלא כתקחז"ל דהא בעת דביטל רק הראשונים הי' יכול אז לבא לידי חשש דלא ידעי הנשארים מזה וכתבי ויהבי לה. לכן כיון דנעשה שלא כתקחז"ל פקע לגמרי ואינו חוזר ונראה. וכמש"כ הפני יהושע שם כנ"ל באריכות:
ענף ז
לו
ויש להקשות דהא אכתי אם הי' מפזרן לכל אחד בפני עצמו הי' יכול לבטל לכאו"א. באופן זה שיתנה בפירוש בעת שמבטל לכאו"א בפניו שהביטול שלו יחול בעת שיוודע אותו הביטול להנשארים או בעת שיבטל הנשארים. א"כ הא אז נעשה כתקחז"ל דלא הי' יכול לצאת מזה חשש כלל. דהא אם לא יוודע הביטול להנשארים א"כ ממילא אינו חל הביטול כלל דהא התנה בפירוש שהביטול יחול רק לזמן שיוודע הביטול להנשארים. א"כ כ"ז דלא נודע הביטול להנשארים. ע"כ לא חל הביטול אז כלל כי הביטול מתחיל רק בעת שיוודע הביטול להנשארים. ובעת שיוודע הביטול להנשארים א"כ אז בעת חלות הביטול הוא נעשה כתקחז"ל דהא לא הי' יכול לצאת מזה שום חשש דהא כיון דידוע הביטול לכולם א"כ ממילא לא כתבי ויהבי לה ולא הי' מעולם שום חשש בהביטול הלז ולא שייך לומר דנעשה שלא כתקחז"ל ולכן נדחה לגמרי הביטול. דהא אדרבה נעשה כתקחז"ל במתכווין דלא יהי' שום תקלה להאשה. ואין לומר דלא הי' יכול להתנות כן משום דהי' חש הבעל דלמא קודם דנודע הביטול להנשארים בתוך כך יכתוב ויתן הגט להאשה כיון דהביטול לא יתחיל רק לאח"ז. זה אינו. דא"כ בקצרה הי' להתוס' לומר דלכן לא מהני הא דלבדור אבדורי לרשב"ג משום דבתוך כך עד שיבטל בפני כולם הי' יכולים הנשארים בתוך כך לכתוב וליתן לה אע"כ מוכח דזה אינו סברא משום די"ל דילמא בתוך כך קודם דיהי' להם פנאי לכתוב וליתן דבתוך כך יהדר לבטל לכולם בפני עצמו בפניו. דהא אם לא הי' מטמינם רק יהי' מפוזרים א"כ הי' לו פנאי לילך לכאו"א בפני עצמו ולבטלו קודם שיהיו יכולים לכתוב וליתן לה. א"כ אכתי תקשה דהא הי' יכול לבטל באופן זה ולפרש בפירוש שהביטול יחול בעת שיוודע מהביטול הלז להנשארים. וחשש ברירה לא שייך בזה.. כמש"כ השאגת ארי' בסי' צ"ב וסי' צ"ג דדוקא באם שאמר על מנת שיהי' כן לאח"ז דאזי יחול למפרע אז אמרינן אין ברירה. אבל בהתנה דלא יותחל זה רק בעת שיהי' כך וכך אז לכ"ע מהני ולא שייך בזה אין ברירה כיון דבעת שהותחל הענין לחול א"כ הא אז הוברר לכל בעת הזאת ולא שייך בזה לומר אין ברירה וע"ש. ובנתיבות סי' ס"א ס"ק ג':
לז
אע"כ מוכח דס"ל להתוס' דאם פירש בביטול שלו דלא יותחל לחול רק מעת הזאת דאזי לא מהני זה משום דהא כיון דבעת דהוציא הדבור מהיום לא ביטל אז רק אמר שהביטול יחול אחר זמן בעת שיוודע הביטול להנשארים. א"כ הא בעת שיוודע הביטול להנשארים הא אז ליתא לדיבורא הראשון. וכמו דגילוי דעתא בגיטין דלאו מילתא היא משום דאומדנא לא מבטל לדיבורו. כמו כן זה לא מהני לבטל דבור הא' משום דלא עדיף מן אומדנא. וגם י"ל דעד כאן לא אמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור רק באם בעת שביטלו יעקר אז לגמרי להשליחות. משא"כ אם בעת שביטל לא ביטלו לגמרי רק ביטלו על אחר זמן וכיון דלא נתבטל אזי לגמרי בעת שביטלו. לכן בכה"ג לא מצי דבור אחרון לבטל דיבור ראשון. יהי' מאיזה טעם שיהי' עכ"פ מוכח מן התוס' הנ"ל דס"ל דביטול אחר זמן לא מהני ביטולו:
לח
ואין לומר דלכן לא מהני הביטול על אחר זמן משום דהא מיירי התוס' אליבא דרשב"ג. והא רשב"ג ס"ל דאם רוצה לבטל שהביטול יחול מהשתא דהדין הוא דלא יהא חל לביטולו שעשה שלא בפני השליח והאשה. א"כ אף בהתנה על אחר זמן לא מהני משום דכיון דלא מצי לבטל מעכשיו לכן לא מצי לבטל על אחר זמן משום מי איכא מידי דהשתא לא חייל ולקמי' מהני כדאיתא בכתובות (דף נ"ט ע"א) דמקשה התם מי איכא מידי דהשתא לא קדשי ולקמי' קדש ע"ש. דזה אינו משום דהא אי' בנדרים (דף ע"ב ע"ב) דאיבעי' לרמי בר חמא בעל מהו שיפר בלא שמיעה כו' ומייתי ראיה דהבעל עד שלא תכנס ברשותו אומר לה וכו' ה"נ דאמר לה לכי שמענא וכן לקמיה מסיק ג"כ הכא נמי דא"ל לכי שמענא כו' ומבואר שם בפי' הרא"ש דהתרת הבעל מהני לכי שמע הבעל דיחול אז הפרתו ולא צריך להפר עוד הפעם אחר ששמע ולא אמרינן איך מועיל הפרתו שהפר מתחילה קודם ששמע נדרה הא כיון דהשתא קודם שמיעת נדרה אינו חל הפרתו ואיך מצי למיחל הפרתו על אחר זמן שישמע נדרה. ומי איכא מידי דהשתא לא חייל ולקמי' חייל אע"כ מוכח דשאני זה מן הא דכתובות (דף נ"ט) הנ"ל. משום דהתם לא מצי בשום אופן להקדיש מעשה ידיה כל זמן שהיא תחתיו משום דהא משועבדת לבעלה ולכן כיון דהשתא לא מצי חייל בשום אופן בעולם לכן אינה יכולה להקדיש אף לאחר זמן שיגרשנה. אבל התם גבי הפרה הא אם ישמע אז בעת הנדר א"כ אזי יכול להפר מתחילה ולכן ממילא מצי לחול הפרתו אף אחר שישמע לאחר זמן. ואין זה נקרא מי איכא מידי דהשתא לא חייל כו' משום דהא יכול לחול מעכשיו הפרתו באם שישמע תיכף ולכן מצי לחול אף על אחר זמן בעת שישמע אף שעכשיו לא מצי חייל מחמת חסרון שמיעתו האידנא. א"כ ה"ה גבי ביטול שפירש דיחול ביטול לאותן העומדים לפניו בעת שיוודע זה הביטול להנשארים דחייל ביטולו ואין זה בכלל מי איכא מידי דהשתא לא חייל ולקמי' חייל משום דהא באמת אם היו הנשארים אז לפניו בעת הביטול מקצתם הא חייל אז הביטול רק דהדין הוא דכל זמן דלא נשמע הביטול לכולם אינו חל הביטול. אבל אם הי' כולם אז הא מצי לבטל ולא מקרי זה מי איכא מידי דהשתא לא חייל ולקמי' חייל דכיון דעכ"פ בידו לבטל עכשיו אם הי' כולם בעת הביטול כן גם בלאחר זמן אם יוודע להם הביטול מצי לחול אז לאותו העת. וכמו התם בהפרה דאם שמע האידנא חל הפרתו א"כ אותו הענין דהוי עכשיו לאחר זמן היינו אחר שישמע א"כ אם היה שמע עכשיו ג"כ היה חל הפרתו. וה"ה בנ"ד גבי ביטול דהא אותו הענין שיוכל לחול לאחר זמן אחר ששמעו כמו כן גם היה מצי לחול האידנא בעת שביטול יוצא מפיו באם שיוודע להם. והתם ג"כ אינו בידו ענין השמיעת נדרה דהא בידה להסתר נדרה ממנו ואפ"ה מצי לחול לאחר זמן כמו כן גבי ביטול. וזה ברור דמאי שנא אם הענין תלוי בשמיעתו כמו הפרה או דהענין תלוי בשמיעת אחר כמו גבי ביטול דשווים המה:
לט
ועוד דהא בכתובות (דף נ"ט). ונדרים (דף פ"ה). דמקשה הגמ' התם מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמי' קדיש כנ"ל. ומתרץ הגמ' התם בסוף הסוגיא משום דקונמות מפקיע מידי שיעבוד כו'. והקשה הר"ן שם (דף פ"ו ע"ב) בד"ה ועוד שמא יגרשה קאמר כו'. וא"ת הא גם עכשיו תקשה מי איכא מידי דהשתא לא חייל ולקמי' חייל. ותירץ כיון דמדינא חייל רק מדרבנן אינו חייל האידנא לכן אין זה בכלל מי איכא מידי כנ"ל. כיון דמדינא חייל מעכשיו עכ"ל. א"כ ה"ה גבי ביטול כיון דמן הדין יכול לבטול שלא בפניהם מן ד"ת. רק תקנת חז"ל היה ע"ז א"כ יש ג"כ לומר כיון דמדינא חל האידנא. רק מחמת תקנת חז"ל לא חל הביטול. לכן בכה"ג לא תקנו דיהיה זה בכלל מי איכא מידי כנ"ל. ואף דגבי ביטול הוי מחמת אפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה עכ"ז הא גבי קונמות מפקיע משיעבוד הוי ג"כ טעם נכון דראו חז"ל לעקור לדאורייתא. דאל"כ איך מצי חז"ל לעקור לדאורייתא כיון דמן הדין קונמות מפקיע משעבוד. וע"כ מוכח דמשום הפקר ב"ד נגעו בה התם דאחר שתעשה המעשה ידיה הוי מיד הפקר גמור ולא קנתה מעולם אותם ולכן אינו חל נדרה. ואפ"ה כיון דזהו רק מחמת תקנת חז"ל לא אמרינן מי איכא מידי דהשתא לא חייל ולקמי' חייל. א"כ מוכח שפיר מן התוס' הנ"ל דביטול על אחר זמן לא מהני משום דבכה"ג לא מצי לבטל דבור הראשון. ולכן לא מצי להתנות שיחול הביטול בעת שיוודע הבטול להנשארים וכיון דהוכרח לבטל בעת שיוצא דבור הביטול מפיו מעכשיו. א"כ כה"ג הא יכול לבוא לידי קלקול אם תנשא בנתיים ונעשה שלא כתקנת חז"ל ולכן כיון דאדחי אדחי כמש"כ הפני יהושע כנ"ל:
מ
אך עדיין יש להקשות דהא עדיין היה יכול להתנות בעת ביטולו שמבטל את קצתם שמבטל בפניהם ע"מ דאם יוודע הבטול הלז להנשארים קודם שכתבו ויתנו הגט להאשה דאזי יחול הבטול מעכשיו א"כ אז חל הבטול כי נעשה ע"פ תקנת חז"ל אז דלא שייך אז חשש שמא תנשא בנתיים קודם הידיעה ויהיה נשואי איסור. דזה אינו חשש באם שהתנה כן משום דאי לא יוודע הביטול להנשארים ויתנו לה הגט א"כ אזי הגט כשר דהא התנה תנאו בעת הביטול שאם לא יוודע הבטול להנשארים קודם כתיבתם להגט א"כ הא אזי לא חל הביטול כלל מעכשיו. ובאם שיוודע להנשארים קודם כתיבתם להגט הא אז לא יוכל לבא לידי קלקול משום שכיון שנודע להם הביטול א"כ ממילא לא יכתבו ויתנו הגט להאשה. וכיון דהתנה דיחול הביטול מעכשיו באם שיהיה כך. א"כ אזי יכול התנאי לבטל הדיבור הראשון כיון שהתנה בתנאי מעכשיו:
מא
אך לכאורה יש לומר דבטול על תנאי לא מהני לבטל דבור ראשון שנעשה מתחילה משום דכיון דהא דדבור מבטל דבור א'. יש פלוגתא בזה וי"ל דהא דקיי"ל דבור מבטל דבור א' היינו דוקא היכא שביטל לגמרי ועקרו לדבור ראשון. אז כיון דעקרו דבור ראשון נעקר לגמרי. אבל כיון דבעת דביטל לא ביטל רק ע"י תנאי לכן לא מצי עקר את דבור ראשון דהא קיי"ל בכתובות (דף י"ט) דתנאי מילתא אחריתי היא. ומה"ט ס"ל לכמה פוסקים בח"מ סי' פ"ב ומ"ו דעדים שאמרו תנאי הי' דברינו נאמנים אף בכתב ידם יוצא ממק"א. משום דתנאי לא חשיב עקירה לדבריו הראשונים ואין זה בכלל חוזר ומגיד. ולכן בכה"ג לא מצי דבור אחרון שנעשה על תנאי שלא עקר אז דבורו הראשון לבטל דבור א'. אך זה ליתא דהא מבואר בגיטין (דף ל"ג) בטלו מבוטל דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו ולהוסיף על תנאו משמע שמן הדין היה יכול לבטל ע"י תנאי ולעקור דבור א'. ודוחק לחלק דשאני היכא דאם דבור א' נעשה ע"י תנאי דלכן אזי כיון שדבור ראשון לא אלים כ"כ לכן יכול לבטלו ע"י תנאי דאין סברא לחלק בזה: