עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן מא
ב"ה יום א' כ' סיון תרכ"ט
תשובה לרב גדול א' בק' קאנסטאנטינפל ע"ד עוזב א' שבא לביתו וא"ל שרוצה לשלוח גט פטורין לאשתו וקרא לסופר ועדים כנהוג ואחר בואם שאלו אותו עוד הפעם רוצה אתה ליתן גט לאשתך ברצונך הטוב והשיב יוא. והגיד להם שמו ושם אביו ושם אשתו ואבי'. ואץ עליהם למהר לעשותו וא"ל שרייבט אגט אונ געט מיין ווייב ווען זיא וועט אליין קאממען ואם לא תשלחו לה הגט ע"י פאסט. כי שמעתי שנוכל לשלוח ג"פ ע"י פאסט וכשרצה להתחיל סידור הגט. בא לביתו איש א' וקרא אותו חוצה ועד היום לא בא לביתו מחמת שהמיסינערין אינם מניחים אותו לצאת מביתם החוצה והוא סגור ומסוגר ואין יוצא ובא אליו. ודעת כת"ר לכתוב ולשלוח הגט להאשה העלובה כי מקום עיגון גדול הוא מאד. וכתב כי יש שם מערערים ע"ז. וביקש ממני לחוות דעתי בזה. והנני לבא בקצרה כי קשה עלי האריכות בזה כעת:
א
והוא כי אף שאמירת כתובו לבד י"ל דלא מהני בנ"ד די"ל דלא דמי זה להא דיוצא בקולר והיוצא בשיירא כו'. דהא י"ל דבעת שבא לבית לא הי' יודע מה שיקראו אותו חוצה לשוב אליהם תיכף ומיד. וזה דומה להא דתשובת הרא"ם דהובא בבאר היטב אה"ע סי' קמ"א ס"ק י"א ע"ש. עכ"ז הא בנ"ד דאמר בפירוש געט מיין ווייב כו' וא"ל תשלחו לה ע"י פאסט. הוי זה כאומר תנו ג"כ וכמבואר בגיטין (דף ס"ה ע"ב) במשנה האומר כתבו ותנו כו' גרשוה שלחוה שבקוה חרכוה כו' יכתבו ויתנו. והובא כן באה"ע סי' קמ"א סעי' ט"ו ואף דמבואר שם בב"ש ס"ק כ' בשם המ"מ דבעינן שיהי' מדבר מעסקי גיטין. הא בנ"ד ג"כ. הי' מדבר על עסקי גיטין. וגם הא לשון געט מיין ווייב וא"ל תשלחו לה הגט ע"י פאסט שאמר הבעל הא זה עדיף מן לשון גרשוה בלה"ק די"ל דזהו כמו גרש את האמה הזאת כמש"כ הב"ש. משא"כ בלשון דנ"ד שאמר בפי' געט מיין ווייב כו' ותשלחו לה הגט כו' ובפרט דהי' אץ עליהם מתחילה לעשותו כמש"כ בלשונו הטהור. ע"כ ודאי דהוי זה כתבו ותנו ממש וגם הרשה להם לעשות שליח:
ב
אך מה דיש לדון בזה על מה שמבואר בשו"ע בגט עוזב דנוהגין לעשות בתורת זכיי'. ואח"ז שליח להולכה משום חשש ביטול כמבואר באה"ע סי' ק"מ ובסי' קמ"א. על זה דן כת"ר להקל בדיעבד במקום עיגון כמבואר בשו"ת גאוני בתראי ובתשובת פנים מאירות. גם בזה דעתי מסכמת להקל וכמש"כ כת"ר. וכ"כ בתשובת הב"ח הישנות סי' ק"ב דאם לא הזקיקוהו לקבל שלא יבטל אין לחוש כו'. והגט מקושר ד' ע"ח העלה בפשיטות דלעולם לא חיישינן לביטול כ"ז שאינו מבורר בפנינו הביטול דאמרינן עדים בצד אסתן כו'. וכמש"כ הרמב"ם פ"ו ה"ג ה' כ"ז שליח שהביא גט אין אומרים שמא ביטלו אלא נותנים לה בחזקת כשר ותנשא בו. וע"כ בנ"ד שגירש מרצונו הטוב ודאי דאין לחוש לשמא ביטלו. דהא לא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין במביא גט ממדה"י אם הבעל מוחזק בכשרות. או שהוא רשע וחשוד. ובסתמא לא חיישינן וכמש"כ הגט מקושר שם. וה"ה במה דמצינו בש"ס דמהני אמירת כתבו ותנו ליתן לה הגט ודאי דאין לחלק ג"כ בין מוחזק בכשרות או שהוא רשע דהא לא חילקו חז"ל וכנ"ל:
ג
והא דמצינו בכתובות (דף נ"ה) דכתובו וחתומו והבו לי' צריך אמלוכי בי'. הא מבואר ברא"ש שם החילוק דשא"ה מדלא הקנהו בקנין חליפין ע"כ רגלים לדבר דרוצה שימלכו בי'. א"כ בגט אשה דלא שייך בזה קנין חליפין. ע"כ דינו כמו כל האומר תן לפלוני דא"צ לאמלוכי בי'. ולא חיישינן לביטול וחזרה וכמו שפסק הרא"ש בכתובות שם דתן חפץ זה לפלוני א"צ להמליך בי' וכמו שפסק בפסקי הרא"ש שם ס"ק ד'. ובודאי לא שייך בהא דתן חפץ לפלוני הטעם הא דאין צריך להמלך בו משום דאוקי על חזקת כשרות דאסור לחזור בו משום דדברים יש בו משום מחוסרי אמנה כמבואר בב"מ (דף מ"ט). דזה אינו דהא במתנה מרובה מותר לחזור בו כמבואר שם ובח"מ סי' ר"ד דאין בזה משום מחוסר אמנה ואפ"ה לא חלקו באומר תן חפץ לפלוני וכתבו סתמא דא"צ להמלך בו. דמשמע דאף במתנה מרובה דלא שייך בזה חזקת כשרות דהא לא מרעינן לחזקת כשרותו אף דנימא דחזר בו. ומ"מ לא חיישינן לחזרה. משום דחשש חזרה הוי חשש רחוק. א"כ ה"ה בנ"ד בעוזב דאמר כתבו ותנו דאף דלא שייך בעוזב חזקת כשרות. אפ"ה הא לא חיישינן לחזרה מצד עצמו דע"כ כותבין ונותנין:
ד
ובאמת לא שייך לומר בהא דמבואר בגט דאומר כתבו ותנו דכותבין ונותנין משום דלכן לא צריך אמלוכי בי' משום דאסור לחזור בו. דזה אינו דלא מבעיא לרב דס"ל בב"מ (דף מ"ט) דדברים אין בו משום מחוסר אמנה ודאי דמותר לחזור בו. ואף לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דדברים יש בו מחוסר אמנה. הא זה אינו רק במתנה מועטת ולא במתנה מרובה. א"כ הא כתיבת גט לאשתו ודאי דמקרי מתנה מרובה כדמצינו באה"ע סי' קל"ד שכתבו דבאנסוהו לגרש לא הוי כמו תליוה וזבין דאף קיבל מעות עבור הגט לא מהני משום דכל הון יבוזו לו בעד אשתו החביבה לו כגופו ואין דמים לאשה כו' ובודאי הוי זה כמו מתנה מרובה ומותר לו לחזור בו. ואפ"ה אמרו דא"צ לאמלוכי בי' בגט אם אמר כתבו ותנו גט לאשתי כמבואר במשנה גיטין. וכ"ע מודו בזה. והך פלוגתא דאמורא דכתובות (דף נ"ה) באמר כתבו וחתמו והבו לי' לא שייך בגט אשה כנ"ל. ולכן כ"ע ס"ל דבגט מהני כתבו ותנו דא"צ להמלך בו ולחוש שמא חזר הבעל. והא בזה לא שייך תקנת ר"ג דבגיטין (דף ל"ב) דדוקא שלא בפני השליח אינו רשאי לבטלו. משא"כ בפני השליח מותר לו לבטל ולחזור בי' וכמבואר באה"ע סי' קמ"א סעיף ס' ואפ"ה א"צ להמלך בו:
ה
ועפ"ז יש להסביר דברי הרא"ש דכתובות פ"ה סי' ד' על נכון במה שפסק הרא"ש שם בפשיטות דהאומר תן חפץ לפלוני א"צ לאמלוכי בו וכמו שפסק בפסקי הרא"ש שם. והא מבואר בירושלמי ב"מ פ"ד ה"ב דרב מפקיד לשמשי' אימת דנימר לך תתן מתנה לבר נש אין הוי מסכן הב לי' מיד ואין עתיר אימליך בי תניינות. אלמא דמפורש להדיא דאף באומר תן חפץ לפלוני אם המקבל הוא עשיר צריך אימלוכי בי'. וכן הובא דברי ירושלמי הנ"ל ברא"ש כתובות שם. וברי"ף לכתובות שם. ותמהו איך סותר דבריו תיכף באותו סוגיא ובאמת במהר"ם שברי"ף מוחק זה. ועכ"ז יש לתמוה איך פסק להיפך מהמבואר להדיא בירושלמי דצריך אמלוכי בי' באומר תן חפץ לפלוני. דהא במה דלא מפורש בש"ס דילן להיפך פסקינן כהירושלמי. ועיין בח"מ סי' רמ"ג סעיף ב' ובביאור הגר"א זצ"ל ס"ק ב'. אבל לפי מש"כ ניחא דהא יש להוכיח דאומר תן חפץ לפלוני א"צ אמלוכי בי' מהא דמבואר בכמה משניות וסוגיות דגיטין דהאומר כתבו ותנו דכותבין ונותנין וא"צ לאמלוכי בי' א"כ מ"ש תן חפץ לפלוני. וע"כ מוכח דשאני הא דכתובות (דף נ"ה) באומר כתבו ותנו דצריך אמלוכי בי' משום די"ל דמדלא עשה לו קנין חליפין כו' וכמש"כ הרא"ש שם. וכמש"כ הנתיבות בסי' ל"ט ס"ק ה' להסביר זה ביתר ביאור דהא עשה שתי שליחות על הכתיבה ועל הנתינה ואם הי' קונה מידו לא הי' צריך לשתי השליחות לכך צריך אמלוכי ע"ש בנתיבות. וע"כ בגט אשה דלא שייך סברת הרא"ש הנ"ל לכן א"צ אמלוכי בי'
ו
א"כ ה"ה באומר תן חפץ לפלוני דא"צ להמלך בי' דהא כיון דלא הוי בזה שני שליחות א"כ לא שייך בזה סברת הרא"ש הנ"ל. וע"כ מוכח לפ"ז דהדין ברור הוא באומר תן חפץ לפלוני דא"צ להמלך בי'. והא דירושלמי דא"ל רב למשרתו דאם איש עשיר הוא דימליך בו שנית. אין זה מן הדין רק הוי זה כמו הא דמבואר בח"מ סי' ל"ט סעיף י"ג דבהתנה בפי' שלא יתנו עד שישאלו אותו אם ליתן דאז ודאי דלא יתנו בלא אמלוכי בי' אף שהי' בקנין. רק בסתמא בלא הותנה בפי' א"צ לאמלוכי בי' באומר תן חפץ זה לפלוני. וע"כ רב ציוה למשרתו דאם יאמר לו ליתן מתנה דלא יתן בלא אימלוכי בי' ואז ודאי אין נותנין וחשש רב לטובתו ועצה טובה זהו שלא יצטרך בכל פעם להתנות כן בפי' כדמצינו כן בכמה דוכתי אבל אם לא התנה בפי' אז הדין הוא שיתנו מיד וא"צ אימלוכי בי'. וע"כ לא סתרו דברי הירושלמי לדברי הרא"ש. כי הירושלמי לאו דינא קאמר רק עצה טובה קמ"ל דאם עשיר הוא ימליך בי'. ואם עני הוא לא יצטרך לשאול לו שנית. וזהו מוכרח בכוונת הירושלמי. דאל"כ תקשה על רב מהא דכתבו ותנו בגיטין כנ"ל וראיתי בהפלאה לכתובות שם שהקשה כן על הרא"ש. אבל העיקר הוא כמו שכתבתי בעז"ה:
ז
וראיתי בהגהות מיימוני פ' י"א ה' מלוה שכתב על מש"כ הרמב"ם שם ה"א דהאומר כתבו וחתמו צריכים להמלך בו וכתב ההג"מ שם הטעם דמדלא הקנהו בקנין ש"מ דאין דעתו להקנותו עד שימלכו בו ואח"ז הביא בשם ר"ת דכל מתנה צריך לימלך שנית והביא ראי' מירושלמי הנ"ל דא"ל רב לחייא ברי' דאמליך בי תניינות. ולפי מש"כ אינו ראי' מהירושלמי ולכאורה יש להקשות על ההג"מ הנ"ל מהא דכתבו ותנו דגט. וי"ל דס"ל דשאני מתנת ממון דיש לדון גם בזה דהי' לו להקנות בחליפין ולא ס"ל להחילוק של הנתיבות הנ"ל וכן אפשר לומר דסברת ההגהת מיימוני הוא משום דמוכח דדעתו הי' שימליך בי' דאל"כ הי' לו לומר בפירוש שיזכה בלשון טז המועיל על זכיי' כמו זכי וכה"ג. משום דלשון תן לא הוי כזכי. כמבואר בגיטין (דף י"ב וד' י"ג) בתוס' שם בשם ר"ת וברא"ש ספ"ק דגיטין ובח"מ סי' קכ"ה מזה. ועיין מזה גיטין (דף ס"ג ע"ב) בשיטת רב. ולכן מדלא אמר לשלוחו בלשון זכיי' גמורה מסתמא דעתו שימליך בו שנית כן י"ל בסברת הג"מ הנ"ל. ע"כ א"ש הא דכתבו ותנו דגט אשה דלא צריך אימלוכי בי' משום דהתם לא שייך לומר כסברא זו. ולפ"ז הוי הך דין דאם אמר לשלוחו תן מתנה לפלוני. לספיקא דדינא אם צריך אמלוכי בו או לא דזהו פלוגתת הרא"ש והגהות מיימוני. וקצרתי:
ח
ונתבאר דבגט אשה מהני כתבו ותנו אף היכא דלא שייך חזקת כשרות. וכן יש לי הרבה ראיות דאף היכא דלא שייך חזקת כשרות לא חיישינן לחזרה וביטול השליחות וקצרתי. וכן בהא דהשולח גט לאשתו דלא חיישינן שמא ביטל השליחות כמו שפסק הרמב"ם פ"ו ה' ג' ובשו"ע אה"ע סי' קמ"א סעי' ס"ח וכמו שכתב הב"י שם דאל"כ הא אי אפשר ליתן גט לאשה ע"י שליח והובא בבאר הגולה שם. דע"כ אף היכא דלא שייך חזקת כשרות ג"כ לא חיישינן. דהא לא מבעיא בזה"ז לאחר שהתקין ר"ג הזקן שלא יהו עושין כן מפני תיקון העולם כמבואר בגיטין (דף ל"ב) ודאי דלא חיישינן לשמא ביטל בפני שנים. ואף מקודם תקנת ר"ג שמבואר שם שבראשונה הי' עושה ב"ד במקום אחר ומבטלו שלא בפני השליח. היינו בפני ב"ד שנים כמבואר שם ע"ב בשם ר"נ וכמבואר באה"ע סימן קמ"א סעיף ס'. ועכ"ז בודאי אף מקודם תקנת ר"ג לא חיישינן לשמא ביטלו להשליח בפני ב'. דאל"כ תקשה דאיך הי' מהני אז לשלוח גט לאשתו וכן אמירת כתבו ותנו ליתן גט לאשתו דניחוש שמא ביטלו להשליח והא מותר לו מן הדין לבטל להשליח שלא בפני השליח רק שיהי' בפני ב'. א"כ לא איתרע עי"ז חזקת כשרותו כלל ואפ"ה יכולים לשלוח גט לאשתו ממדה"י וכה"ג. וע"כ מוכח דחשש ביטול השליח ולחזרה הוי זה חששא רחוקה דלא חשו לזה אף במקום איסור א"א. א"כ ה"ה בגט עוזב דאף דלא שייך בו לדין חזקת כשרות. עכ"ז לא חשו לשמא ביטלו בפני שנים:
ט
והא דמצינו להרא"ש בב"ק פ"ט סי' כ"א שכתב דלכן בעי בהרשאה לכתוב זיל דין וזכי ואפיק לנפשך ואם לא כתב כן חיישינן שמא יבטל השליחות כו'. וכ"כ הטור בח"מ סי' קכ"ב סעיף ב' דחיישינן שמא ביטל להשליחות כו'. אלמא דמצינו לחוש בממון שמא ביטל להשליחות בפני ב'. ולכאורה קשה עליו מהא דמהני שליחות בגט וסומכין על שליחות ליתן גט לאשתו ולא חיישינן שמא ביטל להשליחות בפני ב'. וע"כ מוכרחים לחלק דשאני בגיטין דהתקין ר"ג הזקן שלא יעשה כן. א"כ כיון דאסור לו לעשות כן ע"כ סומכין על חזקת כשרותו בזה. משא"כ בממון דלא הי' התקנה זו ע"כ חיישינן לביטול. ולפ"ז יהי' מוכח לומר דבנ"ד בגט עוזב דלא שייך לדון בו חזקת כשרות דשפיר יש לחוש לשמא ביטלו. אבל באמת זה אינו דא"כ עדיין תקשה מקודם תקנת ר"ג דהי' עושה ב"ד במק"א ומבטלו דאז לא יהי' מהני עשיות שלוחים על הגט ובודאי זה אינו סברא לומר כן. וע"כ מוכח דאף בעת שהי' מותר לו לעשות כן אפ"ה לא חיישינן לשמא ביטלו בפני בש"ש. והא דב"ק ברא"ש הנ"ל. שא"ה בממון דהא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואלים לי' חזקת ממונא וע"כ חשו לשמא ביטלו אף דהוי חשש רחוק. משא"כ באיסור א"א דמהני בזה רוב אלים אף מדרבנן ע"כ לא חשו לביטול כ"ז שלא יבורר. וכה"ג כתב הסמ"ע בח"מ סי' קכ"ב ס"ק ג' ע"ש. ועיין בש"ך שם ס"ק ד' דהביא שיטת כמה פוסקים דלא חיישינן לשמא ביטלו ע"ש. ועוד דהא התומים בסי' קכ"ב ס"ק א' כתב בכוונת הרא"ש והטור דהא דחייש לשמא ביטל היינו משום דיש לחוש גם לשמא ימות ושמא יבטל ולשני חששות חיישינן. אבל לא לאחד מהם ע"ש. ע"כ אין זה הוכחה כלל לנ"ד. ושפיר י"ל דלעולם לא חיישינן לשמא ביטלו להשליח בפני ב' אף היכא דלא מרעינן לחזקת כשרותו כלל. והא דמבואר בתה"ד ובשו"ע דמהדרינן לעשות שליח לקבלה בעוזב משום חשש ביטול. אין זה רק לכתחילה משום איכא לתקוני מתקנינן. אבל לא לעיכובא:
י
ולכאורה יש לדון ולהחמיר בנ"ד לפמש"כ הריטב"א כתובות (דף נ"ה ע"א) בזה"ל עלה דאמרו שם והלכתא צריך לאימלוכי בי'. דחוששין שמא נמלך. וקשה שאלו הי' נמלך הי' לו לחזור אחריהם ולהודיעם כו' וראיתי לאברהם אב"ד שכתב דהב"ע שא"ל מן האירוסין כתבו לה בשעת נישואין דכיון דגילה שאינו רוצה שיכתבו לו מעתה חוששין שמא חזר בו אבל כשאומר בעת נשואין א"צ לימלך בו שאלו חזר בו היה רץ אחריהם. וכן נראה הדברים כו' עכ"ל הריטב"א. והובא דברי הריטב"א הנ"ל בשיטה מקובצת לכתובות שם. א"כ לפי סברת הריטב"א שכתב דלכן לא חיישינן לחזרה וא"צ אימלוכי בי'. משום דאל"כ הי' רץ אחריהם להודיעם. א"כ לפ"ז י"ל דמה"ט הא דאמרו דבגט מהני אמירת כתבו ותנו ולא חיישינן לחזרה משום דאמרינן אלו חזר בו היה רץ אחריהם להודיעם. ועיין בגיטין (דף ל"ב) ר"פ השולח. ע"כ לפ"ז היכא דיושב במאסר דלא שייך הסברא דאלו חזר בו היה רץ אחריהם להודיעם. י"ל דאז חיישינן לשמא ביטל להשליחות. ולכן בנ"ד דהאמיסינירין תופסים את הבעל במאסר ואינם מניחים אותו לצאת החוצה מחמת שאינם רוצים שיגרש את אשתו כדי שגם היא תבא אחריו ויפתוה בעו"ה. ע"כ לא שייך בזה סברת הריטב"א הנ"ל ולכן עדיין יש לחוש שמא חזר בו בנתיים וביטלם. אכן באמת גם זה אינו דהא עיקר מה שתופסים לו במאסר הוא בשביל שאינם רוצים שיגרש לאשתו. א"כ הי' מגיד זה להם ובודאי היו מניחים אותו לילך עמהם להב"ד ולבטל הגט בפניהם כי זהו עיקר חפצם. וע"כ ג"כ בנ"ד שייך סברת הריטב"א הנ"ל:
יא
ועוד דבעיקר מילתא דנא ז"א דהא מבואר בגיטין (ד' ס"ה) דהיוצא בקולר מהני כתבו לבד. והא התם דיושב במצור ובמסגר ואינו יכול לילך החוצה ולבטל הגט. וא"כ הא לא שייך התם סברת הריטב"א הנ"ל ואפ"ה לא חיישינן לשמא ביטל. ואין לומר דשא"ה דיוצא ליהרג ואינו חס לבטל הגט דמקרי כמו לית לי' פסידא במה שתתגרש דהא בלא"ה לא תהי' אשתו יותר. דזה אינו דהא מבואר בירושלמי שם דאף בקולר של ממון אמרו כן. א"כ עדיין ניחוש שמא חזר מחמת דחס שלא להפסיד אשתו החביבה עליו כגופו. והא התם לא שייך סברת ריטב"א הנ"ל דהא יושב במסגר ותפיסה. וע"כ מוכח דאף היכא דלא שייך כן. מ"מ לא חיישינן לשמא חזר וביטל הגט. ואין לומר דשאני בביטול הגט דהי' תקנת ר"ג דלא לבטל והוי במקום איסור. דז"א דא"כ מה יענו על מקודם תקנת ר"ג וכנ"ל. וע"כ מוכח דאף היכא דיושב בתפיסה ג"כ שייך סברת הריטב"א דאלו הי' מבטל הא אינו מועיל הביטול רק בפני ב'. א"כ בודאי הי' משתדל להודיעם להעדי ביטול שהי' עושה אותם לשלוחים להודיעם מן החזרה והביטול. ועיין בח"מ סי' קמ"ו סעיף י"ב בהג"ה. וגם הא יש לחלק דשאני מתנה מגט דהתם הי' שייך חליפין וכסברת הרא"ש הנ"ל:
יב
היוצא לנו דחשש חזרה וביטול הוי לא שכיחא וחשש רחוק. וכדמצינו בח"מ סי' קע"ו סעיף ג' בהג"ה דאינן נאמנין לומר שכבר חזרו בהן. ועפ"ז מיושב קושיות הש"ך בח"מ סי' קי"ב ס"ק ב' ועיין בתומים ונתיבות שם. ובמק"א הארכתי בסוגיא דקדושין (דף מ"ה) מזה ואכמ"ל. ולכן כיון שכבר הכריעו הפוסקים דעוזב ששלח גט ע"י שליח הולכה אין לחוש לביטול וחזרה. וכמו שכתבתי לבאר דאף היכא דלא שייך חזקת כשרות כ"כ ג"כ לא חשו לביטול דה"ה בנ"ד. ואין לחלק דשאני היכא דמסר להם גט כתוב וחתום. משא"כ היכא דלא הי' כלל בעולם הגט כמו בנ"ד דציוה להם לכתוב ולחתום ועדיין לא נכתב הגט. דז"א דא"כ מה הקשה הרא"ש כתובות פ"ה סי' ד' עלה דכתבו ותנו מן תן חפץ זה לפלוני כנ"ל. הא יש לחלק בפשיטות דשאני היכא דכבר הי' החפץ בעולם בעת עשיות השליחות. משא"כ היכא דעדיין לא הי' בעולם כדהתם ומדלא חילק כן ע"כ מוכח דז"א סברא לחלק בזה. וכעת ראיתי להשבות יעקב סי' קי"ד דהחמיר בזה באמר כתבו ותנו וכתב לחלק דשאני במסר גט כתוב וחתום שמסר ליד שלוחו בזר לא חיישי לחזרה. משא"כ באמר כתבו ותנו דהגט עדיין לא נגמר ע"כ יש לחוש טפי לביטלו ע"ש. אמנם מן הרא"ש דכתובות הנ"ל מוכח דס"ל שלא לחלק ביניהם דאל"כ איך מדמה הרא"ש הך דכתבו ותנו דשט"ח להא דתן חפץ זה כו' והוכרח לחלק דשאני הא דכתבו ותנו דה"ל להקנותו בחליפין א"כ מוכח דלא כהחילוק של השבות יעקב הנ"ל. וע"כ יש מקום להקל בזה במקום עיגון גדול. וכדעת כת"ר ויש לי עוד מה להאריך בדברי השבות יעקב והוכרחתי לקצר:
ידידם יצחק אלחנן בהרב מ' ישראל איסר זצ"ל החופ"ק.