עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן מ
ב"ה יום א' כ"ח שבט תרכ"ז
שאלה בזוג א' שנתקוטטו כמה שנים ולא היה מיתדר ביניהם עד שנגמר ביניהם שיתן גט לה ובאופן שתקבל האשה בחרם ע"ע שאינה רשאה לדור בעיר מוש שהוא מקום בעלה ועכשיו לאחר שגירשה וביטל כל תנאים כד"ת טוענת האשה שלא קיבלה עלי' החרם של המסדר. ונשאלתי לחוות דעתי בנידון הגט אם הוא כשר או לא:
ענף א
א
תשובה בעז"ה והוא. כי זה ברור ופשוט לדעתי באם גמרו עם הבעל המגרש ליתן עבורו בהשלשה סך מעות כמה יתנו לו בעד נתינת הגט וישלישו עבורו ולא קיימו בהשלשה כפי הסך שגמרו עמו אף דינר א' שנחסר מסך החשבון שגמרו עמו בעד רצוי שלו בהגט. ודאי דהגט בטל. ואף דלא היה בדיני תנאי כפול וכה"ג. משום דסך הקציצה דהושוו עמו בעד רצונו בהגט זהו כמו דהי' תנאי כפול. ולא בעינן בזה דיני תנאי כלל כדמוכח בקדושין (דף ח') התקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר א"מ והובא באה"ע סי' כ"ט סעיף ז'. ולא אמרינן דהא לא ה"ל תנאי כפול. משום דקציצת המחיר בעד הקדושין בעינן דיהי' כמו שהי' המדובר בפי' כמה יהיה המחיר. וה"ה במקח וממכר היכא דהתנה שישלם לו בעד המקח ולא שילם לו כפי הסך שקצב עמו אף דמשך החפץ הוי למפרע גזל בידו. כמבואר באה"ע סי' ק"כ בח"מ ס"ק ה' והובא בנתיבות סי' ק"ץ ס"ק ז' בשם המח"א ע"ש:
ב
ובחידושי הבאתי ראיות מוכרחות לזה. וזה ברור דכעין זה אף באינו יהודי המוכר חפץ לישראל בעד סך כך וכך. והישראל מטעהו באיזה סך דודאי דינו על חפץ הנמכר כמו גזלן וגזל א"י אסור. כמבואר בב"ק (דף קי"ג ע"ב) דיליף לגזל א"י דאסור מן ע"ע הנמכר לא"י שלא ימשכנו ויצא אלא בגאולה יכול יגלום עליו כו' ופי' התוס' והראשונים שם דהיינו שיכול שיטעהו אותו בחשבון גאולתו ת"ל וחשב עם קונהו. ומבואר בסוף הסוגיא שם דהפקעת הלוואתו שרי. ועיין בתומים סי' פ"ו ס"ק י"ג ובתומים בסי' קכ"ח ס"ק ב'. ובקצה"ח סי' קכ"ח ס"ק ג' והיכא דאינו יודע גם להקצה"ח שרי. רק דשא"ה בע"ע דה"ל כמו גזילו משום דע"ע גופו קנוי. ולפ"ז קשה דאמאי אסור להטעותו בחשבון סך הקציצה הא כיון דמקנה להע"ע את גופו בעד סך מה. א"כ אף דאינו נותן לו סך הקציצה ג"כ קונה החפץ הנמכר. ואי נימא כן תקשה דהא אין לו להא"י רק חוב עליו. א"כ ה"ל עדיין הפקעת הלוואתו דשרי לפי פשטות דהך סוגיא. וכפי שיטת התומים בזה בסי' פ"ו ובסי' קכ"ח כנ"ל. וע"כ מוכח מזה הסוגיא דאם מוכר חפץ בעד סך הקצוב. דאם מטעהו בחשבון הקציצה אזי בטל המכירה דעל אופן שישנה מהקצבה לא נמכר ולא קנה את החפץ הנמכר. [ועיין בתוס' ב"מ (דף פ"ז ע"ב) ד"ה אלא למ"ד גזל כו' ובתוס' בכורות (דף י"ג ע"ב) דכתבו דאיכא חלול השם שאני כו'. היינו למ"ד גזל א"י מותר הקשו שם כן והוכרחו לחלק כן. אבל לפי הא דב"ק דגזל אסור ומחלקי בין גזל להפקעת הלואתו. בע"כ מוכח דכה"ג דמטעהו בחשבון ה"ל כמו גזל ממש כנ"ל. והדברים ארוכין. ועיין בח"מ ריש סי' שמ"ח ובביאור הגר"א זצ"ל שם ובסנהדרין (דף נ"ז) ואכמ"ל]:
ג
והא זה ברור דא"י אינו בתורת תנאי משום דליתי' בתורת שליחות. וע"כ אינו יכול להטיל תנאי במעשיו כמבואר בכתובות (דף ע"ד). וכ"ע מודו בזה דמילתא דליתא בשליחות ליתא בדיני תנאי והתנאי בטל והמעשה קיים כמבואר בתוס' והראשונים שם ובאה"ע סי' ל"ח. ולפ"ז תקשה דאמאי באינו יהודי המוכר חפץ בעד סך הקצוב והלוקח מטעהו בקצבתו דהמקח בטל כנ"ל. והא אלו התנה הא"י בתנאי כפול ממש לא הי' כח בתנאי לבטל מעשיו. ואמאי בטל הכא המכירה כשמשנה הלוקח בהקציצה שלו. וע"כ מוכח דברור ופשוט דשאני היכא דמשנה הלוקח בהקיצבה של המחיר המקח וזהו עדיף מן התנה בפי' בתנאי כפול. משום דכה"ג עדיף מתנאי. וגם הא כתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' י"ד דדוקא בהתנה בלשון תנאי בעינן משפטי התנאים. אבל בלא התנה בלשון תנאי לא בעינן למשפטי תנאים ע"ש ועל פי זה יש ליישב קושיות הגאון רע"א זצ"ל בתשובה חלק כתבים סי' ר"א במעכשיו ולאחר שלשים יום דהקשה הא לא הוי תנאי כפול ע"ש. ועיין בנתיבות סי' ר"ז ס"ק א' וקצרתי:
ד
יהיה איך שיהיה הטעם דעכ"פ מוכח דבקציצה בעד המכירה אף בקרקעות דבעיא משפטי תנאים. וכן בקדושין וגיטין עכ"ז אף דלא התנה למשפטי תנאים מ"מ כשמטעהו במחיר התשלומין בטל המכירה והגט. וכן מוכח ממש"כ כבר במק"א להוכיח דאם אינו משלם המחיר של הממכר בטל המכירה למפרע וכדברי הנתיבות והח"מ הנ"ל מהא דב"מ (דף ס"ט ע"ב) גבי מקבלין צ"ב מהא"י כיון דאי לא יהיב ליה זוזי אתי ותפיס לבהמה ואי לא משכח בהמה תפיס לולדות וה"ל יד א"י באמצע כו'. ואף דעדיין לא תפיס לבהמה פטורה מבכורה כמש"כ התוס' שם משום דכתיב כל מקנך תזכר כו'. וקשה איך מצי תפיס בעצמו לבהמה ולוולדות הא אף אם אינו משלם לו דמיו מ"מ גוף החפץ כבר נמכר לישראל ואין לו זכות רק כמו כל בע"ח דמכאן ולהבא גובה כדס"ל לרבא בפסחים (דף ל') וכדקיי"ל. ושם בב"מ רבא דקאמר לזה. וע"כ מוכח דשאני חפץ הנמכר בעד סך הקציצה וכשאינו משלם דמיו אז נתבטל המכירה למפרע כנ"ל. וע"כ שפיר אזיל ותפיס לבהמה בדינינו. והא בא"י דליתי' בתנאי משום דאינו בר שליחות. ועכ"ז בטל המכירה כשאינו משלם המחיר דמיו משום דבכה"ג אין אנו דנין בו דיני תנאים כלל. דזה ברור ופשוט כשאינו משלם לו כפי הסך שנתפשרו בעד הריצוי שלו. דבטל הריצוי שלו למפרע. ועיין בב"מ שם ד"ה ואי לא משכח כו'. ובפסחים (דף ו') בתוס' שם. ובספרי נחל יצחק סי' צ"ו סעיף ו' ענף א' הבאתי ראיה לזה מן ב"ק (דף ק"ה ע"ב) ע"ש:
ה
והא דיבמות (ד' ק"ו) בחלוץ לה ע"מ שתתן מאתים זוז דכיון דליתי' בשליחות התנאי בטל והמעשה החליצה קיים. וכן הוא באה"ע סימן קס"ט סעיף נ'. ולא אמרינן להסברא שכתבתי דבמה שמתרצה ליתן גט וה"ה בחליצה באיזה מחיר שתתן וכיוצא. דבזה אם אינה מקיימת. אז ממילא בטל הגט אף היכא דלא הי' במשפטי התנאים. א"כ ה"ה בחליצה. אבל באמת אין זה הוכחה לסתור לכל מש"כ דהא התם מיירי במקום שאין היבם הגון לה ומחוייב לחלוץ לה ע"פ דין וכמבואר בשו"ע שם ובנימוקי יוסף והראשונים שם. א"כ בכה"ג לא שייך לדון להסברא שכתבתי דהוי מחיר מה שחולץ לה. דהא אין לו שום פסידא כלל במה שחולץ לה כיון דמחוייב כן ע"פ דין. וע"כ כיון דליתי' במשפטי התנאים לכן המעשה החליצה קיים והתנאי בטל. ואדרבה משם סייעתא לסברתי דהא מבואר שם דהיכא דהיבם הגון לה לייבמה והיא אינה רוצית רק שיחלוץ לה אז אף בלא הי' במשפטי התנאים כמו התם בחליצה דלא אפשר לקיומי ע"י שליח. דמ"מ חייבת לקיים כן משום שכירות רק המעשה אינו בטל משום דכיון דהי' בלשון תנאי והדין הוא בכה"ג דהתנאי בטל והמעשה קיים ע"כ החליצה קיים. אבל בנ"ד דלא הי' בלשון תנאי ויש להבעל פסידא במה שמגרש אשתו שלא הי' חייב לגרשה. שפיר כתבתי דאם אינה מקיימת דנתבטל הגט וכנ"ל. דהיכא דלא הי' בלשון תנאי דלא בעינן בזה למשפטי התנאים:
ו
ולכן לפי מה דנתבאר נראה לי ברור ופשוט היכא דקצבו להבעל בעד הריצוי שנתרצה בהגט להשליש עבורו סך קצבתו ולאחר נתינתו להגט נודע דהטעו אותו בהחשבון דודאי הגט בטל מה"ת אף דלא הי' בתנאי כפול מ"מ כיון שקצבו ליתן לו בעד הריצוי שלו סך קצוב ולאח"ז נודע שהי' חסר דינר וכה"ג. דודאי הגט בטל. ואף דלא התנה בדיני תנאי. עכ"ז כיון דהריצוי שלו על הגט היה בעד סך שקצבו לו. ונודע שרימו לו בהסך המושלש זה עדיף מן תנאי בפירוש. ולפ"ז אף האידנא שנהגו לבטל כל תנאים בעת הגט עכ"ז הא הריצוי שלו על הגט ועל הביטול להתנאים זהו הכל בעד הסך שנותנים לו בהשלשה וכיון שנחסר סך מה מהשלשה א"כ הוי כמו דמוכר חפץ בעד איזה סך ונחסר דבטל המכירה. וה"ה הכא בטל הריצוי שלו על הגט ועל הביטולים להתנאים. והנה בספר בינת אדם שער בית הנשים סי' ל"ב על השאלה שנחסר איזה חפץ או רימוהו רע על היפה ושקיל וטרי שם הרבה. ולפמש"כ יש לפקפק בדבריו. ועיין במשכנות יעקב סי' כ"ה מזה. ובפתחי תשובה סי' קל"ד ס"ק א'. והובא בב"ש סוף סי' קמ"ה גבי גט שכ"מ דאם היא אינה רוצה לישא אותו דחלקו כל חכמי הדור על מה דאי' במהר"מ לובלין סי' קכ"ב ע"ש. ושם הי' המעשה דקיבל עליו בח"ח די"ל דמרוצה בזה כיון דתקבל עונש על זה וזהו מחירו. אבל בנודע דלא קיבל עליו הח"ח ורימוהו בזה הדין נותן דהגט בטל. דהא לפמש"כ דכל הביטולים שמבטלים להתנאים זהו בעד מה שנותנים חרם עליו והוי כמו קצבת מעות שנותנים לו במחירו. וכיון דסמך על הב"ד והם רימוהו הוי כמו נחסר מן ההשלשה כנ"ל. והך סברא בקצרה הובא שם בתשובת מהר"ם לובלין ע"ש. ועיין במשכנות יעקב סי' ל"ד מזה וכ"ז ברור ופשוט:
ז
ובנ"ד מחמת שאמר הבעל לאחר כתיבת הגט באם שלא יומסר הצעטיל לידו אינו רוצה ליתן הגט. ואח"ז נתרצה שיהיה מושלש. משום זה אין חשש ביטול כמבואר כעין זה היטב במשכנות יעקב סי' ל"א ע"ש. אבל במה שהטעוהו שתקבל בחרם שלא לדור במחנו מוש. ובאמת לא קבלה עליה בחרם זהו הוי רמאות בהמחיר שנתרצה עבור זה ליתן הגט ולבטל כל התנאים וכיון דנודע לאח"ז דלא עשו כן הוי זה כמו טעות בהשלשת מעות. דהא איהו סמך על הב"ד שהבטיחוהו להטיל עלי' חרם ברצונה. וידוע מה דאי' ביו"ד סי' ר"ט וסי' רל"ז דמושבע מאחרים בעי שיקבל עליו. וכ"ז דלא קיבל עליו פטור מהשבועה. ולכן בנ"ד דרצה להטיל תנאי דנא. רק הב"ד הטעוהו וא"ל שאין להטיל תנאי בגט רק שתקבל עלי' בחרם ובעד זה שתהיה בעונש חרם נתרצה לבטל התנאים על הגט וכיון דהי' זה ע"י טעות דהי' סבור שקיבלה עלי' בחרם ותהי' בעונש כל ימי' וע"כ נתרצה בהגט ובביטול התנאים וזהו מחירו שנותנים לו בעד הריצוי שלו. והוי כמו דקצבו ליתן לו בעד הריצוי שלו איזה סך מעות. דאם הטעהו נתבטל הגט. וה"ה בנ"ד דכיון דהי' רוצה להתנות בדיני תנאי רק הב"ד לא הניחוהו ואמרו לו שתקבל עלי' בחרם ותהי' בעונש בכל ימי' בעד העבירה וזה היה שוה לו כמו איזה סך מעות. וע"כ אם היה זה בטעות ודאי דהגט בטל. ובפרט די"ל עוד דהא עיקר הטעם שאין אנו מניחין לו להטיל תנאי בהגט זהו משום תקנת ר"י מפרי"ש דפ"ז גיטין בהגהות מרדכי והובא סוף סי' קמ"ה. והגט פשוט סי' קכ"ב סק"ח העלה בטעם התקנה הנ"ל משום חשש ברירה ע"ש. ולפ"ז הטעם לא שייך התקנה הנ"ל רק בתנאי דלהבא ולא בתנאי דלעבר דהא במידי דלעבר לא שייך כלל לדון דין ברירה כמבואר בעירובין (דף ל"ו) דאמרו וכבר בא חכם. ופי' רש"י שם דכיון דאיגלאי למפרע אין זה בגדר ברירה ע"ש. וע"כ י"ל דאף דאמרו לו שלא יטיל תנאי משום דהאידנא אין לעשות תנאים בגט. א"כ ז"א רק בתנאי דלהבא. אבל לא בתנאי דלעבר דבזה לא היה התקנה הנ"ל לפי דברי הג"פ הנ"ל ועיין בנו"ב סוף סי' א' ושם מיירי בתנאי שלעבר ויש לחלק. אבל אין אנו צריכין לזה. דבלא"ה נתבאר דזהו כמו טעות בקצבה שהבטיחוהו דסמך ליתן הגט ולבטל התנאים דזהו ע"פ סמך שלו עבור קבלת החרם שקיבלה עלי' וזהו עדיף מתנאי כנ"ל:
ח
ולכן הדין נותן באם שיבורר שקיבלה עלי' בעונש חרם שלא לדור במוש. אף דעכשיו אינה רוצה לקיים זה. עכ"ז אינו בטל הגט דהא חלקו כל חכמי הדור על המהר"ם לובלין בגט שכ"מ כנ"ל. ובנ"ד י"ל דאף לפמש"כ המשכנות יעקב להכריע כהמהר"ם לובלין כנ"ל. עכ"ז י"ל דבנ"ד מודה להקל והחילוק מבואר פשוט. ויכפוה ע"פ חרם שלא תדור שם. אכן באם יבורר שהטעו להבעל דהבטיחו לו שתקבל בחרם ע"ז. ובאמת לא קיבלה בחרם ע"ז ועל סמך דנא נתרצה ליתן גט וביטל התנאים אז הגט בטל. ובאם דיבורר דהאשה קיבלה עלי' החרם הנ"ל. עכ"ז יש לחוש לדברי' דאומרת דהטעה להבעל ולא קיבלה עלי' את החרם ושוויי' נפשה חד"א דאומרת לפי דברי' דהגט היה בטל. אך באם שאומרת אח"ז דבאמת קיבלה עלי' החרם הנ"ל. ומה דאמרה תחילה דלא קיבלה עלי' זה היה מצד דהיתה כוונתה להרויח ותוכל לדור במוש. וסברה דלא יופסל הגט ע"י זה ולאו כולי נשי דינא גמירי. אפשר דזה הוי כמו דנתנה אמתלא לדברי' דנאמנת כמו בכל שוויי' אנפשי' חד"א דבנתנה אמתלא לדברי' נאמנת. ומצינו אמתלא כזה גבי טענו חטים והודה בשעורים דפטור. ומבואר בש"ך ח"מ סי' פ"ח ס"ק כ"ב דלשיטת הרמ"ה דמשום משטה הוא אם טוען כדי להרויח עשיתי כו' דטענתו טענה. ועפ"ז יש לתרץ קושיות רע"א זצ"ל בהקדמה לחלק פסקים מה שהקשה בב"ק (דף ק"ז ע"ב) הטוען טענת גנב בפקדון כיון ששלח בו יד פטור. והא השומר נשבע שלא שלח בו יד א"כ הוי הודאת בע"ד שלא שלח בו יד כו' ונשאר בצ"ע ע"ש. ולפמש"כ יש לתרץ קושייתו משום דהא בטענו חטים והודה בשעורים דפטור. ואם תפס התובע מהני תפיסתו משום דיכול לומר האמתלא דלכן לא תבעתי שעורים שהיה כוונתי להרויח. וה"ה הכא שהשומר הוא מוחזק יכול לומר מה שאמרתי שלא שלחתי יד היה כוונתי להרויח ולהיות פטור. והדברים ארוכין. ועיין בתשובת חוט השני סי' י"ז מה שכתב שם באמתלא בעשה איסור לפי דבריו ע"ש וקצרתי:
ענף ב
ט
והנה בירושלמי יבמות פ' י"ב ה' ו' איתא אי זו חליצה מוטעת על דעתו דר' יוחנן כל שאומרים לו חלוץ והיא נותנת לך מאה מנה א"ר מנא אם אמר על מנת נותנת כו'. ופי' המראה הפנים דמיירי בהי' היבם הגון לייבם ע"כ מחייבינן לה ליתן מן דין שכירות דלא דמי לבורח מבית האסורין וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והטור סי' קס"ט עכ"ל. וכ"כ הנימוקי יוסף בסוגיא זו שם. אך זה צריך ביאור דלפ"ז אף בלא אמר בלשון ע"מ רק בלשון חלוץ ואתן לך מאה מנה תהיה חייבת מן דין שכירות כיון דלא מציא למימר משטה אני בך כיון דהגון ליבמה ואינו דומה לבורח כו' וכמש"כ כן. וכן תקשה לפי מה שנתבאר לעיל דאם קצבו איזה סך מעות וכיוצא כפי שגמרו למלאות רצון הבעל בעד נתינת הגט דאם לא קיימה האשה נתבטל הגט. וא"צ בזה דיני תנאי דא"כ תקשה דנימא כן בהך דחלוץ ותתן לך מנה דאף דלא מצי תנאי לבטל להמעשה בכה"ג כיון דלא מצי לקיים ע"י שליח. דמ"מ יהי' בטל חליצתו דהא לא קיימה כפי המחיר שקצבה לו. והיכא דלא הי' בלשון תנאי לא בעינן למשפטי התנאים וכמש"כ הנתיבות בסי' ר"ז ס"ק א' ובמק"א הארכתי בזה:
י
ואפשר לומר בזה ע"פ הא דביצה (דף כ' ע"א) דההוא גברא דא"ל הבו לי' ד' מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתי אר"פ ארבע מאה שקיל וברתי' אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב אבל אמר לינסיב והבו לי' אי נסיב שקיל כו'. והובא בח"מ סי' רנ"ג סעיף י"ב וברמ"א שם. הרי דמצינו דהיכא דאמר כן לאחר שנתן המתנה לחבירו והקדים טובת חבירו מקודם בזה אמרו חז"ל דאין זה לעיכובא כ"כ. ובאמת מצינו בכתובות (דף פ"ה) דל"ש שקול שטרא והב זוזי או א"ל הב זוזי ושקול שטרא כו' וכמש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ט ע"ב) ד"ה שקול ממנה חפץ והדר הב לה גיטה דשא"ה דפרעון המעות תלוי בשטר ובהזכרת השטר גלי אדעתי' כו'. הרי דמצינו דהיכא דהוי קפידא גדולה דבזה אין לחלק באם אמר בסוף או בקודם משא"כ בהך דביצה (דף כ') הנ"ל דאין בזה קפידא כ"כ להנותן אם ישא בתו או לא ע"כ אמרו חז"ל בזה ע"פ אומדן דעת של הנותן דאף אם לא יתקיים כפי דיבורו האחרון דמ"מ אינו מבטל להמתנה. והתה"ד בסי' ש"נ כתב דע"כ נראה דצריך לדקדק יפה אי אתינא לדמויי להא מילתא אחריתי עכ"ל התה"ד והובא בקצה"ח סי' רנ"ג ס"ק ו'. והרמב"ם והשו"ע בסי' רנ"ג סעיף י"ב כתבו שם הטעם דה"ז כמו שנתן לו שני מתנות כו' לפיכך אם רצה ליקח המעות ולא ישא הבת הרשות בידו. עכ"פ מצינו דאמרו חז"ל במה דלא הוי קפידא כ"כ להנותן דדעתו הי' דיהי' כמו שני מתנות כו'. והנה בב"ק (דף קט"ו ע"ב) במשנה דאם א"ל אני אציל שלך ואתה נותן לי את שלי דחייב ליתן לו. ומחלקים בגמ' שם דלא דמי לבורח כו' ולא מצי למימר משטה אני בך משום דחייב לו מן דין שכירות אף דהקדים בלשונו לומר אני אציל שלך ואח"ז אמר וגמר אתה נותן לי את שלי. שא"ה דהוי קפידא רבתא להמציל אם לא ישלמו לו מה שהפסיד בשביל טובת חבירו:
יא
ויש להאריך בכ"ז הרבה אך בקצרה הוא דמצינו בש"ס עכ"פ דבאיזה ענין שהי' נראה לחז"ל משמעות דעת הנותן דלא הי' כוונתו לקפידא בדווקא דאינו בטל דבריו הקודמים במה שחבירו אינו ממלא רצונו ע"י מה שאמר זה לבסוף. כן אפשר לומר הכא בא"ל חלוץ ותתן לך מנה דאף דהי' הגון לייבמה. מ"מ לשיטת הסוברים דמצות חליצה קודם למצות יבום יכול להיות דבמה דא"ל חלוץ ותתן לך מנה לא הי' כוונתו להקפיד דאם לא תתן לו מנה יתבטל החליצה. או דתתחייב לו שכירותו עכ"פ די"ל דלא הקפיד ע"ז כ"כ כיון דע"פ דין מצות חליצה קודם וי"ל דכן הוא שיטת הירושלמי בהך סוגיא דיבמות פ' י"ב שם. רק באמר על מנת אמר ר' מנא דנותנת דהא חזינן דאמר כן לקפידא גמורה בדווקא. ואף דמעשה החליצה אינו בטל משום דכיון דלא אפשר לקיומי ע"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים מ"מ כיון דחלץ לה על הסמך דתתן לו מנה הדין הוא דחייבת מן דין שכירות כיון דאמר בלשון על מנת. משא"כ בלא אמר ע"מ.. ואף דהתה"ד בסי' ש"נ כתב דצריך לדקדק יפה אי אתינא לדמויי להך דביצה מילתא אחריתי וכמש"כ לעיל בשמו. מ"מ י"ל דכיון דמצינו כן בירושלמי דאמרו גבי חלוץ ותתן לך מנה דאם חלץ פטורה מלתת לו. דמוכח מזה דגם בהך מילתא דנו חז"ל כן וכעין הך דביצה. והטעם י"ל בזה לפי דס"ל מצות חליצה קודם ע"כ אין זה נחשב למחיר החפץ כ"כ:
יב
ולכן אין ראי' מהירושלמי לסתור לכל מה שנתבאר וע"כ ברור ופשוט דבגט היכא שנתפשרו עם הבעל ליתן לו מעות או דבר אחר למלאות רצונו בעד נתינת הגט ולא קיימה דאף אם לא הי' בדיני תנאי דמ"מ הגט בטל וכפי שנתבאר. דהא זהו מחירו בעד הגט ואין דמים לאשתו האהובה לו רק עשה זה כדי למלאות רצונו להתנקם ממנה שלא תדור בעירו ושתקבל בעונש חרם על זה והיא לא קיבלה עלי' כן א"כ הוי כמו דלא סילקו לו המחיר בעד נתינת הגט והגט בטל כנ"ל. ולולי דברי הראשונים הללו בפי' הירושלמי דיבמות פ' י"ב הנ"ל הייתי אומר דהירושלמי מיירי שלא הי' היבם הגון לייבם והוי כעין עובדא דש"ס דילן ביבמות (דף ק"ו). וע"כ היכא דאמרו חלוץ ותתן לך מנה החליצה כשרה ופטורה מליתן המעות משום דמציא לומר משטה אני בך וכמו בבורח כמבואר בש"ס דילן כיון דהי' מחוייב ע"פ דין לחלוץ לה. רק באמר ע"מ נותנת משום דהירושלמי ס"ל כשיטת רבינא דיבמות (דף נ"ג) דיש תנאי בחליצה וכפי' רש"י שם דתנאי פליגי בזה. ועיין בתוס' שם ובכתובות (דף ע"ד) בתוס' שם. אכן לשיטת רש"י י"ל כן בכוונת הירושלמי. גם יש מקום לומר דהירושלמי ס"ל דכיון דבע"מ י"ל דלא בעינן משפטי התנאים וכשיטת הרמב"ם דהובא באה"ע סי' ל"ח סעי' ג' וי"ל דמה"ט חולק הירושלמי על ש"ס דילן וס"ל דבע"מ לא בעינן גם להפרט הדין דיהי' אפשר לקיים ע"י שליח וכמו שכתב הר"נ בפ"ז דגיטין שלא לחלק בין הך דבעינן דיהי' אפשר לקיים ע"י שליח לשארי דיני תנאים. אך הרמב"ם ס"ל לחלק דאף דבע"מ לא בעינן למשפטי התנאים מ"מ בעינן דיהיה אפשר לקיים ע"י שליח וכמש"כ הפתח הבית בדיני תנאי סי' ב' ענף ט' בשיטת הרמב"ם ע"ש. אבל בשיטת הירושלמי שפיר י"ל דס"ל דלא לחלק ביניהם וכסברת הר"נ בזה. ונתבאר דאין מהירושלמי סתירה למה שנתבאר:
יג
וזה ברור דאין לחלק דשא"ה בנידון הירושלמי דאמרו שם בזה"ל שאומרים לו חלוץ והיא נותנת לך מאה מנה כו' דאמרו לו הב"ד כן ושאני היכא דאמר כן הבע"ד בעצמו ועיין בב"מ (דף ס"ו ע"א) דאמרו כיון דלוקח בעי לאתנויי כו'. דזה אינו דהא אי' שם לקמי' דאם אמר ע"מ נותנת הרי דאף באמר בעצמו. העיקר הוא רק אם אמר ע"מ. ואל"כ ה"ל לחלק בקצרה דשאני באמרו לו הב"ד משא"כ באמר בעצמו. וע"כ פשוט דאין לחלק בזה. והעיקר כמו שכתבתי בתרי אנפי ליישב דלא תקשה מהירושלמי כנ"ל. ובחידושי הארכתי בכ"ז. וכעת מצאתי בשירי קרבן לירושלמי יבמות (פ' י"ב) שם בד"ה א"ר מנא אם אמר ע"מ נותנת שהקשה דאף בלא אמר ע"מ יהי' צריך להיות מצד שכירות ותהי' מחוייבת לשלם לו בעד חליצתו ונשאר בצ"ע. ולפי מה שכתבתי א"ש:
ענף ג
יד
נחזור לענינינו דאם אומרת האשה דלא קיבלה עלי' מעולם בחרם. ואינה נותנת אמתלא דאסורה להנשא דשווי' אנפשה חד"א דאם הי' כדברי' הדין הוא דהגט בטל משום דבזה לא בעינן תנאי כפול. וגם הא כבר כתבתי במק"א לברר דאם לא הי' בלשון תנאי בזה לא בעינן משפטי התנאים וכמש"כ הנתיבות בסי' ר"ז ס"ק א' וכן מוכח מגיטין (דף ע"ה) דאמרו בה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזור את הנייר מגורשת ומסקי שם הטעם לפי דלא הי' במשפטי תנאים ע"כ בע"מ מגורשת אבל בלא אמר לשון תנאי אינה מגורשת משום דבזה לא בעינן לדיני תנאים. ונ"ד דומה ג"כ להך דה"ז גיטך והנייר שלי דא"מ. וה"ה בא"ל ה"ז גיטך ותקבל בחרם שלא תדור בעיר מוש וכיוצא. ואפשר לחלק דשאני בהך דה"ז גיטך והנייר שלי דהוי כעין שיור בגוף הגט. אבל אין זה במשמע הסוגיא וקצרתי. וגם הא קיי"ל לחומרא ולהסתפק שמא הלכה כהסוברים דלא בעינן תנאי כפול וכמבואר בסי' ל"ח סעי' ד'. אך אין אנו צריכים לזה לפי מה דנתבאר ע"כ אסורה להנשא כ"ז שלא יגרשה מחדש ברצונו הטוב:
טו
והנה אחר זמן הודיעו לי כי הבעל בנידון דידן הנ"ל הי' מן הכופין להוציא לפי דלא הי' לו גבורות אנשים וטענה חוטרא לידא כו' ובזה הוי מן הכופין בשוטי וכמבואר בסי' קנ"ד ובאחרונים. ולפ"ז הי' מקום לדון לכאורה ולסתור לכל מה שכתבתי לעיל. והוא דהסברא נותנת דכיון דהוא מן הכופין להוציא ע"כ אף דלא קיימה כפי דברי הבעל עכ"ז כשר הגט. ואף דהא גם היכא דכופין להוציא בעינן שיאמר רוצה אני. מ"מ הא מצינו כעין זה גבי חליצה ביבמות (דף ק"ו) דחליצה מוטעת כשרה ומפרשי דמיירי בא"ל חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים. וכיון דלא אפשר לקיים ע"י שליח הדין הוא דהתנאי בטל והמעשה קיים. והיכא דלא אמר בלשון תנאי מבואר בירושלמי ליבמות פ' י"ב שהובא לעיל דבא"ל חלוץ לה והיא נותנת לך מאה מנה דהחליצה כשרה ופטורה מליתן. ושיטת הנימוקי יוסף והרשב"א שם דמיירי דהי' היבם הגון לייבמה רק דנתרצה לחלוץ על סמך דהבטיחה ליתן לו מאה מנה ואינה מקיימת ואפ"ה כשרה החליצה. והא כבר נתבאר דהיכא דלא הי' בלשון תנאי לא בעינן בי' למשפטי התנאים. וע"כ הטעם הוא כפי שכתבתי לעיל דאין זה דומה כ"כ למחיר בעד חפץ הנמכר דאם אינו משלם המחיר אף קצתו דבטל המכירה אף באותן דלאו בני שליחות הוי ולא מהני תנאי בהו לבטל להמעשה וכמש"כ לעיל בארוכה ומ"מ בטל המכירה גם בהו כשאינם משלמין המחיר וכנ"ל אך בהך דחלוץ ותתן לך דלא אמרו כן אף דלא בעינן בזה למשפטי תנאים כיון דלא אמר בלשון תנאי. וע"כ הטעם הוא כפי שכתבתי לעיל בארוכה:
טז
וכבר כתבתי לעיל דלולי דברי הראשונים הללו י"ל דהירושלמי קאי ג"כ כעין הך דש"ס דילן ביבמות דמיירי באין היבם הגון לייבמה ומחויב ע"פ דין לחלוץ וע"כ יכולה לומר משטה אני. ובזה הוי הטעם פשוט דאין זה דומה לכל מחיר בעד חפץ הנמכר. כיון דע"פ דין מחויב לחלוץ בלא מעות ע"כ אף דלא נתרצה לחלוץ רק לפי דהתחייבה ליתן לו מנה. מ"מ כשרה החליצה ומקרי זה לרצונו אף דבעינן רצון שלו גם היכא דהוי מן הכופין לחלוץ דהא כופין לו עד שיאמר רוצה אני על החליצה. וע"כ זהו משום דגם בכה"ג מקרי לרצונו ויכולה לומר משטה אני ואפ"ה החליצה כשרה. ואף דא"ל חלוץ לה ותתן מ"מ כיון דהי' מחויב לחלוץ אמרינן דלא הי' דעתו שיהי' בטל החליצה כשלא תתן לו המעות. א"כ לכאורה ה"ה בגט היכא דהי' מחויב לגרשה ע"פ דין ולא נתרצה לגרשה עד שהבטיחה ליתן לו מעות או איזה זכות בעד נתינת הגט. דגם בזה י"ל דכיון דמחויב ע"פ דין לגרשה דגם באינה מקיימת דמ"מ לא נתבטל הגט דגם זה מקרי לרצונו. והך דיבמות (דף ק"ו) דאמרו שם דגט מוטעה פסול. זהו בא"ל על מנת כמבואר שם כן גבי חליצה מוטעת. דכיון דאמר בפירוש דמגרשה על תנאי זה. דכיון דהי' התנאי במשפטי התנאים ע"כ התנאי מבטל להמעשה כשהטעתו ואינה מקיימת תנאו משא"כ בחליצה דלא מהני תנאי בי':
יז
אכן היכא דלא אמר בפירוש כן אז יש לומר לכאורה כיון דהי' מחויב ע"ז ע"פ דין. דאף דלא נתרצה מתחילה ליתן הגט רק על סמך דהבטיחה ליתן לו בעד זה. דכיון דלא אמר בפירוש דאם לא תקיים כן דיהי' הגט בטל. דבזה י"ל דהגט כשר כיון דאין זה מקרי מחיר הנמכר או מחיר הגט. כיון דמחוייב ע"פ דין לגרשה בחנם ע"כ אמרינן דנתרצה על הגט לעולם אף שלא תתקיים את מה שהתחייבה. דאין לומר דשאני בחליצה דכיון דלא מהני התם תנאי לבטל להמעשה משום דליתי' בשליחות דזה אינו דהא היכא דלא אמר בלשון תנאי לא בעינן בזה לדיני משפטי התנאים כנ"ל. ואפ"ה אמרו כן גבי חלוץ ותתן לך דבכל גווני החליצה כשרה. א"כ ממילא ה"ה גם גבי גט דאף דמהני בי' תנאי לבטל להמעשה. דמ"מ היכא דלא אמר כן בפירוש אמרינן דגם זה מקרי רצונו משום דנתרצה דאף דלא תקיים דג"כ יהי' הגט כשר. ובזה אין לחלק בין חליצה לגט. דהיכא דלא אמר בלשון תנאי שניהם שוין ואזלינן בתר טעמא כיון דמחויב ע"פ דין על החליצה וה"ה על הגט היכא דמחויב כן. ואף לפי דברי המהרשד"ם סי' מ"א שכתב בכל מה דאמרו דכופין לגרש דיכול לגרשה על תנאי שבידה ויכולה לקיים ע"ש. היינו בתנאי שביכולתה לקיים משא"כ בנ"ד שהטיל עלי' שתטלטל את עצמה ממקום מולדתה ובית אבי' ומגורה למקום אחר דזה הוי כמו גלות דודאי על תנאי קשה כזה אין יכול מן הדין לגרשה ולהטיל עלי' ענין קשה כזה. ע"כ יש לדון לכאורה דהגט הוא כשר אף שלא קיימה זה:
יח
כן הי' מקום לדון בזה לכאורה לפי מכתבם השני שהודיעו לי דהי' מן הכופין לגרש ע"פ דין. אבל באמת לדינא אנכי עומד על משמרתי וכמו שכתבתי מתחילה להחמיר בנ"ד כיון דלא רצה בשום אופן על הגט רק על סמך דגמרה וקיבלה עלי' שלא תדור במוש ע"כ יש לנו אומדנא דמוכחא וגילוי דעתו הברורה דאם לא תקיים כן דיהי' הגט בטל. והא לכללא אמרו ביבמות (דף ק"ו) דחליצה מוטעת כשרה וגט מוטעה פסול ופשט הסוגיא הוא דאף באותן שהם מן הכופין לגרש דג"כ אמרו דגט מוטעה פסול וכמו שכתב היש"ש ביבמות שם סי' ל"ב דהך גט מוטעה פסול קאי גם בהנך דכופין לגרש וכנ"ל. והא גם נ"ד הוי בכלל הך גט מוטעה דאמרו דפסול ואין לחלק. ובאמת בע"כ מוכח דשאני חליצה דכיון דאף תנאי גמור לא מהני בחליצה לבטל להחליצה ע"כ גם היכא דלא אמר בלשון תנאי לא מבטלינן להחליצה. משא"כ גבי גט דתנאי גמור ודאי מהני בגט לבטל להגט אם לא נתקיים התנאי. וה"ה היכא דלא הי' בדיני תנאי ובלשון תנאי רק אומדנא דמוכחי דג"כ נתבטל הגט אם לא נתקיים כפי שגמרו ביניהם וע"כ בנ"ד הגט פסול כיון דאומרת דלא קיבלה עלי' בח"ח ע"י הב"ד שלא תדור בעיר מוש ורמוהו להבעל בזה והוי בכלל גט מוטעה דפסול:
ידידו יצחק אלחנן בהרב מ' ישראל איסר זצ"ל החופ"ק