אור ברסלב
עין יצחק חלק ב סימן מ › ענף ב

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן מ · ענף ב

ענף א

ט

והנה בירושלמי יבמות פ' י"ב ה' ו' איתא אי זו חליצה מוטעת על דעתו דר' יוחנן כל שאומרים לו חלוץ והיא נותנת לך מאה מנה א"ר מנא אם אמר על מנת נותנת כו'. ופי' המראה הפנים דמיירי בהי' היבם הגון לייבם ע"כ מחייבינן לה ליתן מן דין שכירות דלא דמי לבורח מבית האסורין וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והטור סי' קס"ט עכ"ל. וכ"כ הנימוקי יוסף בסוגיא זו שם. אך זה צריך ביאור דלפ"ז אף בלא אמר בלשון ע"מ רק בלשון חלוץ ואתן לך מאה מנה תהיה חייבת מן דין שכירות כיון דלא מציא למימר משטה אני בך כיון דהגון ליבמה ואינו דומה לבורח כו' וכמש"כ כן. וכן תקשה לפי מה שנתבאר לעיל דאם קצבו איזה סך מעות וכיוצא כפי שגמרו למלאות רצון הבעל בעד נתינת הגט דאם לא קיימה האשה נתבטל הגט. וא"צ בזה דיני תנאי דא"כ תקשה דנימא כן בהך דחלוץ ותתן לך מנה דאף דלא מצי תנאי לבטל להמעשה בכה"ג כיון דלא מצי לקיים ע"י שליח. דמ"מ יהי' בטל חליצתו דהא לא קיימה כפי המחיר שקצבה לו. והיכא דלא הי' בלשון תנאי לא בעינן למשפטי התנאים וכמש"כ הנתיבות בסי' ר"ז ס"ק א' ובמק"א הארכתי בזה:

י

ואפשר לומר בזה ע"פ הא דביצה (דף כ' ע"א) דההוא גברא דא"ל הבו לי' ד' מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתי אר"פ ארבע מאה שקיל וברתי' אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב אבל אמר לינסיב והבו לי' אי נסיב שקיל כו'. והובא בח"מ סי' רנ"ג סעיף י"ב וברמ"א שם. הרי דמצינו דהיכא דאמר כן לאחר שנתן המתנה לחבירו והקדים טובת חבירו מקודם בזה אמרו חז"ל דאין זה לעיכובא כ"כ. ובאמת מצינו בכתובות (דף פ"ה) דל"ש שקול שטרא והב זוזי או א"ל הב זוזי ושקול שטרא כו' וכמש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ט ע"ב) ד"ה שקול ממנה חפץ והדר הב לה גיטה דשא"ה דפרעון המעות תלוי בשטר ובהזכרת השטר גלי אדעתי' כו'. הרי דמצינו דהיכא דהוי קפידא גדולה דבזה אין לחלק באם אמר בסוף או בקודם משא"כ בהך דביצה (דף כ') הנ"ל דאין בזה קפידא כ"כ להנותן אם ישא בתו או לא ע"כ אמרו חז"ל בזה ע"פ אומדן דעת של הנותן דאף אם לא יתקיים כפי דיבורו האחרון דמ"מ אינו מבטל להמתנה. והתה"ד בסי' ש"נ כתב דע"כ נראה דצריך לדקדק יפה אי אתינא לדמויי להא מילתא אחריתי עכ"ל התה"ד והובא בקצה"ח סי' רנ"ג ס"ק ו'. והרמב"ם והשו"ע בסי' רנ"ג סעיף י"ב כתבו שם הטעם דה"ז כמו שנתן לו שני מתנות כו' לפיכך אם רצה ליקח המעות ולא ישא הבת הרשות בידו. עכ"פ מצינו דאמרו חז"ל במה דלא הוי קפידא כ"כ להנותן דדעתו הי' דיהי' כמו שני מתנות כו'. והנה בב"ק (דף קט"ו ע"ב) במשנה דאם א"ל אני אציל שלך ואתה נותן לי את שלי דחייב ליתן לו. ומחלקים בגמ' שם דלא דמי לבורח כו' ולא מצי למימר משטה אני בך משום דחייב לו מן דין שכירות אף דהקדים בלשונו לומר אני אציל שלך ואח"ז אמר וגמר אתה נותן לי את שלי. שא"ה דהוי קפידא רבתא להמציל אם לא ישלמו לו מה שהפסיד בשביל טובת חבירו:

יא

ויש להאריך בכ"ז הרבה אך בקצרה הוא דמצינו בש"ס עכ"פ דבאיזה ענין שהי' נראה לחז"ל משמעות דעת הנותן דלא הי' כוונתו לקפידא בדווקא דאינו בטל דבריו הקודמים במה שחבירו אינו ממלא רצונו ע"י מה שאמר זה לבסוף. כן אפשר לומר הכא בא"ל חלוץ ותתן לך מנה דאף דהי' הגון לייבמה. מ"מ לשיטת הסוברים דמצות חליצה קודם למצות יבום יכול להיות דבמה דא"ל חלוץ ותתן לך מנה לא הי' כוונתו להקפיד דאם לא תתן לו מנה יתבטל החליצה. או דתתחייב לו שכירותו עכ"פ די"ל דלא הקפיד ע"ז כ"כ כיון דע"פ דין מצות חליצה קודם וי"ל דכן הוא שיטת הירושלמי בהך סוגיא דיבמות פ' י"ב שם. רק באמר על מנת אמר ר' מנא דנותנת דהא חזינן דאמר כן לקפידא גמורה בדווקא. ואף דמעשה החליצה אינו בטל משום דכיון דלא אפשר לקיומי ע"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים מ"מ כיון דחלץ לה על הסמך דתתן לו מנה הדין הוא דחייבת מן דין שכירות כיון דאמר בלשון על מנת. משא"כ בלא אמר ע"מ.. ואף דהתה"ד בסי' ש"נ כתב דצריך לדקדק יפה אי אתינא לדמויי להך דביצה מילתא אחריתי וכמש"כ לעיל בשמו. מ"מ י"ל דכיון דמצינו כן בירושלמי דאמרו גבי חלוץ ותתן לך מנה דאם חלץ פטורה מלתת לו. דמוכח מזה דגם בהך מילתא דנו חז"ל כן וכעין הך דביצה. והטעם י"ל בזה לפי דס"ל מצות חליצה קודם ע"כ אין זה נחשב למחיר החפץ כ"כ:

יב

ולכן אין ראי' מהירושלמי לסתור לכל מה שנתבאר וע"כ ברור ופשוט דבגט היכא שנתפשרו עם הבעל ליתן לו מעות או דבר אחר למלאות רצונו בעד נתינת הגט ולא קיימה דאף אם לא הי' בדיני תנאי דמ"מ הגט בטל וכפי שנתבאר. דהא זהו מחירו בעד הגט ואין דמים לאשתו האהובה לו רק עשה זה כדי למלאות רצונו להתנקם ממנה שלא תדור בעירו ושתקבל בעונש חרם על זה והיא לא קיבלה עלי' כן א"כ הוי כמו דלא סילקו לו המחיר בעד נתינת הגט והגט בטל כנ"ל. ולולי דברי הראשונים הללו בפי' הירושלמי דיבמות פ' י"ב הנ"ל הייתי אומר דהירושלמי מיירי שלא הי' היבם הגון לייבם והוי כעין עובדא דש"ס דילן ביבמות (דף ק"ו). וע"כ היכא דאמרו חלוץ ותתן לך מנה החליצה כשרה ופטורה מליתן המעות משום דמציא לומר משטה אני בך וכמו בבורח כמבואר בש"ס דילן כיון דהי' מחוייב ע"פ דין לחלוץ לה. רק באמר ע"מ נותנת משום דהירושלמי ס"ל כשיטת רבינא דיבמות (דף נ"ג) דיש תנאי בחליצה וכפי' רש"י שם דתנאי פליגי בזה. ועיין בתוס' שם ובכתובות (דף ע"ד) בתוס' שם. אכן לשיטת רש"י י"ל כן בכוונת הירושלמי. גם יש מקום לומר דהירושלמי ס"ל דכיון דבע"מ י"ל דלא בעינן משפטי התנאים וכשיטת הרמב"ם דהובא באה"ע סי' ל"ח סעי' ג' וי"ל דמה"ט חולק הירושלמי על ש"ס דילן וס"ל דבע"מ לא בעינן גם להפרט הדין דיהי' אפשר לקיים ע"י שליח וכמו שכתב הר"נ בפ"ז דגיטין שלא לחלק בין הך דבעינן דיהי' אפשר לקיים ע"י שליח לשארי דיני תנאים. אך הרמב"ם ס"ל לחלק דאף דבע"מ לא בעינן למשפטי התנאים מ"מ בעינן דיהיה אפשר לקיים ע"י שליח וכמש"כ הפתח הבית בדיני תנאי סי' ב' ענף ט' בשיטת הרמב"ם ע"ש. אבל בשיטת הירושלמי שפיר י"ל דס"ל דלא לחלק ביניהם וכסברת הר"נ בזה. ונתבאר דאין מהירושלמי סתירה למה שנתבאר:

יג

וזה ברור דאין לחלק דשא"ה בנידון הירושלמי דאמרו שם בזה"ל שאומרים לו חלוץ והיא נותנת לך מאה מנה כו' דאמרו לו הב"ד כן ושאני היכא דאמר כן הבע"ד בעצמו ועיין בב"מ (דף ס"ו ע"א) דאמרו כיון דלוקח בעי לאתנויי כו'. דזה אינו דהא אי' שם לקמי' דאם אמר ע"מ נותנת הרי דאף באמר בעצמו. העיקר הוא רק אם אמר ע"מ. ואל"כ ה"ל לחלק בקצרה דשאני באמרו לו הב"ד משא"כ באמר בעצמו. וע"כ פשוט דאין לחלק בזה. והעיקר כמו שכתבתי בתרי אנפי ליישב דלא תקשה מהירושלמי כנ"ל. ובחידושי הארכתי בכ"ז. וכעת מצאתי בשירי קרבן לירושלמי יבמות (פ' י"ב) שם בד"ה א"ר מנא אם אמר ע"מ נותנת שהקשה דאף בלא אמר ע"מ יהי' צריך להיות מצד שכירות ותהי' מחוייבת לשלם לו בעד חליצתו ונשאר בצ"ע. ולפי מה שכתבתי א"ש:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה