אור ברסלב
עין יצחק חלק ב סימן ז › ענף ט

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן ז · ענף ט

ענף ח

כו

ויש אתי עוד מקום לומר בזה דעיקר מלתא דכתבנו לעיל דחזקה דאתרעי מהני מה"ת. דאפשר דזה תלוי בפלוגתא דאיתא בחולין (דף י') דהרבה אמוראי ילפי לחזקה מקרא ויצא הכהן מן הבית כו' ולאידך אמוראי קים להו חזקה מן הלמ"מ. דלמאן דיליף מקרא אליביה מוכח מקרא הזה דאף היכא דאתרעי החזקה ג"כ מהני מה"ת ע"פ מש"כ התוס' שם בד"ה ודלמא כו' דחזקה דנגע אתרע מקרי וכמש"כ באבני מלואים סי' כ"ז ס"ק י"ח להשיג על המהרי"ט, וממילא יש מקום להוכיח מזה דה"ה בכל מיני ריעותא סמכינן אחזקה מה"ת. אבל למאן דלא יליף לחזקה מקרא אלא הלמ"מ א"כ אכתי י"ל דמנלן היכא דאתרעי דאפשר היכא דאתרע דלא סמכינן ע"ז מה"ת, וקושיות התוס' דחולין הנ"ל יש מקום לחלק בזה. ולפ"ז יש מקום ליישב הך סוגיא דחרש שקדש חייב א"ת כו' אבל בזה יש לדון הרבה ואין זה ברור וע"כ לא הארכתי בזה, ולכן העיקר כמו שנתבאר דמשום דיש קדושין דרבנן בודאי באשת חרש ע"כ לא שייך בזה להך חזקה גם מה"ת. וכ"ז מוכח מן הסוגיא זו דאל"כ תקשה כנ"ל ויהיה ראיה מוכחת לפ"ז לסברת מהרי"ט והברית אברהם הנ"ל. וכן י"ל במה שכתב הבית יוסף בשטת הסוברים דאלם מעיקרא בעי בדיקה משום חשש ע"ח וע"ש דזהו ג"כ ע"פ סברא זו וקצרתי:

כז

וראיתי בשו"ת חמדת שלמה סי' י"ט חאהע"ז דהעיר ג"כ בהא דאשת חרש אמאי לא נעמידנה על חזקת פנויה. ותירץ מסברה דנפשיה דכיון דיצאה מדרבנן עכ"פ מחזקת פנויה כו' ע"ש. אבל כבר דן המהרי"ט בסברה הזאת:

כח

ועכשיו נשובה לעיין בעובדא דנ"ד והוא כיון דהיה בחשש שוטה בעת הקדושין א"כ מה"ת אין לנו חשש איסור עליו מצד שמא היה חלים דהא מה"ת יש לנו לאוקמי אחזקת פנויה מה"ת והחזקה זו מבררת לנו על הקדושין שהיה אז שוטה וממילא אין בזה קדושי ודאי גם מדרבנן דהא בשוטה לא תקנו חז"ל נשואין. ואף דכבר נתבאר דמדרבנן לא סמכינן אחזקת פנויה משום דהא אתרעי עכ"פ וגם זה דומה להא דחולין (דף קל"ד) דהיכא דיש עון מיתה החמירו חז"ל וכמש"כ לעיל וכמבואר ברמ"א סי' מ"ד סעיף ב'. אבל חשש דאורייתא ליכא בזה. וכן במה שיש לנו להסתפק שמא אחר החופה והקדושין בעת שבא עליה ביאה ראשונה שמא היה אז פקח וא"כ כנסה אז לשם קדושין וכמש"כ הבית יוסף בסי' קכ"א והובא בב"ש שם ס"ק ט'. ע"כ יש לנו לומר גם בספק הזה דמה"ת אוקי אחזקת פנויה והחזקה מבררת לנו דהיה אז שוטה גם בעת שבא עליה אחר החופה. ויש כח בחזקת פנויה זו לברר על עת החופה וכן על עת הביאה שבא עליה אחר החופה בביאה אחת שהיה בנ"ד לפי שלא נתיחד עמה כ"א פעם אחת. ועי' מזה בנו"ב מ"ת חאהע"ז סי' נ"ד אות ל"ב במש"כ לדון במי שקדשה שתי פעמים בספק קדושין שמא היה קרוב לו או לה וכן בספק דרוסה שתי פעמים ע"ש. ועוד דאף אם באנו לדון בזה דין ספק ספיקא להחמיר להסוברים דאמרינן ס"ס נגד חזקה. מ"מ הא בנ"ד יש לנו שני ספקות להתירא על מה שנסתפקו בעת שבא עליה פעם אחת. והוא דהא לא הי' עדים כשרים על עת היחוד רק עדים קרובים ואין לנו לחוש ולהחמיר רק לפי שיטת הסוברים דבלא נתייחד עמה לפני עדים רק דר עמה כדרך איש עם אשתו דכתב הב"ש שם בסי' קכ"א ס"ק ט' כמה פעמים דפליגי בזה הפוסקים. וכמש"כ הב"ש בסימן ל"א ס"ק כ"ב פלוגתת הראשונים בזה. ועיין מזה בב"ש סי' כ"ו ס"ק א'. ובסי' קמ"ט וסי' קנ"ה ס"ק ל"ב ועי' מזה בנו"ב מ"ת חאהע"ז סי' נ"ב וסי' נ"ד [וגם יש לדון עפ"ז בתוס' יבמות (דף מ"ה ע"ב) ד"ה מי לא טבלה כו' ויש לחלק וקצרתי]. וגם הא הבית יוסף שם והובא לשונו בב"ש שם דכתב בלשון דאפשר כשנשתפה אח"ז ובא עליה דבעל לשם קדושין. הרי דזה גופא איננו ברור ויש להאריך בזה הפרט הרבה. עכ"פ אף בבא עליה בעת שנשתפה הוי ספק קדושין. וגם הך דינא דאם לא היו עדים כשרים על היחוד אז רק מה דיש הסברה שם לפי דגלוי לכל כו' דזה גופא הוי ספיקא דדינא א"כ יש בזה ספק ספיקא להקל. ואף דנימא דכל זה לא משווי רק לספק אחד אם היה אז חלים דהוי עכ"פ ספק בהקדושין א"כ עכשיו דנסתפקנו שמא היה אז שוטה ממילא יש על אותו העת ספק ספיקא להתירא היינו ספק אחד שמא היה אז שוטה. ואת"ל דהיה אז חלים אכתי ספק שמא הלכה כהסוברים דכיון דלא היו עדים כשרים בעת היחוד דס"ל דאין לחוש להקדושין. ובפרט דזה גופא כתב הב"י רק בלשון אפשר כו'. וזה דומה למש"כ התוס' בכתובות (דף ט' ע"ב) ד"ה אי למיתב לה כתובה כו' דכתבו וי"ל דלא חשיב ס"ס כה"ג משום דהאי ספיקא שמא באונס היה לא חשיב ספיקא גמורה למיתב לה כתובה דאימור קודם שנתארסה נאנסה כו' וה"ה בנ"ד אף דלכאורה יש לדון ס"ס להחמיר דשמא היה חלים בעת החו"ק. ואת"ל דהיה אז שוטה אכתי ספק שמא היה חלים אח"ז בעת שנתיחד עמה אח"ז בפעם ראשונה כנ"ל. עכ"ז הא יש ס"ס לסתור את הספק השני.. ע"כ על כל האופנים יש לנו החזקת פנויה המבררת לנו לומר דאין בנ"ד חשש ספק קדושי דאורייתא הן על עת החופה והן על עת היחוד. ובעת היחוד יש לנו ס"ס הנ"ל ועל עת החופה יש לנו חזקת פנויה וכן יש הך חזקה גם על עת היחוד. לכן יצאנו בנ"ד מחשש איסור דאורייתא רק מדרבנן חיישינן שמא היה אז חלים וכמש"כ הרמ"א בסי' מ"ד סעי' ב' כנ"ל:

כט

ודע דלכאורה יש להעיר ג"כ בהא דיבמות (דף נ"ו ע"א) גבי פלוגתת רב ושמואל דהתם דאמרו מיתיבי בת ישראל פקחת כו' מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת. בשלמא לרב כו' אלא לשמואל קשיא עכ"ל הש"ס. וקשה הא יש לומר דשמואל לשטתו דס"ל ביבמות (דף קי"ג) לחד לישנא דחרש הוי ספק משום דהוי ע"ח וע"ש. א"כ לפמש"כ התוס' כתובות (דף נ"ח) ד"ה ואפילו כולן כו' בשם ר"ת דמאי דדריש בגמ' קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו אסמכתא הוא דמדאורייתא מיכל אכלה ולפ"ז עכשיו כשכנסה החרש יש לנו לדון מצד ספק דרבנן ולומר דהיה ע"ח בעת שכנסה. ומצד חזקת איסורא הא איתרע החזקה כשכנסה. וכש"כ להסוברים דאף באתחזק איסורא ספק דרבנן לקולא. אך יש לדחות זה דדוקא היכא דהיבם ראוי להאכיל בזה אמרו דמה"ת אוכלת בזיקת היבם אף שמת הבעל משא"כ היכא דהיבם אינו ראוי להאכיל כמו ביבם חרש. ואפשר לומר עדיין דזה מקרי ג"כ ראוי להאכיל כיון דבעת שהוא חלים ראוי להאכיל עכ"פ. ואף דהוי בכל שעה בספק לנו עכ"ז הא מה"ת יש לנו לדון בזה לחזקת היתר שאכלה בחיי הבעל. ויש להאריך בזה ולישב באופן אחר ואכ"מ:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה