עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן ז
שאלה מעשה הי' בעיר פאריטש באחד שהוכה, בשגעון ר"ל משך שנים רבות והי' עתים אשר הי' שפוי בדעת ולא עשה מעשה שטות ועסק במלאכתו רק הי' כבעל מרה שחורה. ובעת היותו שפוי בדעת בא בקשורי התנאים עם בתולה בתולה אחת ואחר כן אחזהו השגעון. וזמן רב היה בטרוף הדעת כדרכו תמיד. ועשה כמה דברים של שטות בעת ההיא ורצה להמית את עצמו. ואחרי כי הוקל שגעונו מעט נשאת לו הבתולה בחו"ק כדת מו"י. ושוב לאחר החתונה איזה שבועות בא לו עוד הפעם בלבול הדעת ועשה מעשה שטות כמקדם. ואסרו אותו בבית המשוגעים במינסק ואחרי אשר השתדלו ראשי הקהל והוציאוהו מהבית הזה הי' במרה שחורה מאד. דעתו קלה וקלושה ודבורו כמדבר מתוך החלום. ואח"כ נסע לעיר שצעדרין והי' שם כחדש ימים ושם באה ג"כ אשתו ונתרצה לתת לה ג"פ. ונסעו יחד אבי האשה הבעל ואביו לבאברויסק. והבד"צ שם סדרו הגט ולא ידעו משום חשש שהי' על המגרש ולא ראו מאתו שום דבר של שטות לא במעשה ולא בדבור כל משך שהי' אצלם וכל הדברים הנוגעים לסדור הגט הגיד מלה במלה אחר המסדר והי' אצלם שעות רצופות ולא הרגישו שום דבר מאתו רק ראו אותו כי הוא במרה שחורה ותש כח. והגט נשלח לשצעדרין ע"י שליח להולכה ושם סדרו הקבלה מיד השליח ליד האשה ולא ידעו איך הי' המגרש בעת הנתינה אם דעתו היתה שפוי אז כי הרב המ"צ דשם גם הוא לא ידע ולא הכיר את המגרש. כי יצטרך לשום את לבו ע"ז. וכאשר נודע מהגט להרב מפאריטש שהוא הכיר את המגרש וידע מטרוף דעתו צעק ע"ז ואמר כי המסדרים בטח לא ידעו משגעונו ובלבול דעתו. ושוב החלו להפציר בהרב מפאריטש כי יזדקק לסדר גט שנית לאחר שיבדקהו וימצאהו שהוא שפוי בדעתו. ובדקו הרבה פעמים וראה שאין דעתו מטורפת עליו. השיב על כל ענין כנכון שאלו ע"ד ג"פ הראשון ודבר אשר נתפשרו עם אבי האשה השיב על כל דבר כראוי אך אחרי ישוב הדעת הרבה. וכאשר ראה אשר דעתו קלושה מאד בדקו ושאלו "אם יביא פירות אשר לקטו היום מן האילן" (וזה הי' בחדש שבט) והשיב "הן" ושאל לו הרב הלא ידעת כי יצמח רק בקיץ והשיב אצלי קיץ וחורף הכל אחת" אך אח"כ דבר עמו הרבה בענינים אחרים השיב כראוי גם עניני הגט הבין על נכון והרב סדר גט כד"ת לע"ע מפני הפצרתם שהפצירו. וחקרו ודרשו איך הי' בעת הקדושין ונודע ע"פ עדים שזמן קצר קודם החתונה הי' מטורף בדעת והרבה לעשות מעשה שטות ורצה להמית א"ע. ורק קרוב להחתונה הוקל שגעונו מעט ואחד מעדי הקדושין הגיד בתו"ע כד"ת כי בעת הקדושין הי' במרה שחורה מאד והיו נכרים עליו סמני חליו. ועוד אחד העיד כי ראה אותו בעת הוליכוהו לחופה ואח"כ ראהו שהיה במרה שחורה עיניו מלוטשות ולא הי' משיב לשום איש עד כי כל רואיו חשבוהו לאיש משוגע ר"ל וצעקו על אבי האשה על כי עשה כדבר הזה לאסור את בתו בכבלי העגון. ועוד הגיד אחד כי בעמדו תחת החופה כאשר הלכו השושבינין אחר הכלה רצה לנפול על הארץ אשר כן דרכו תמיד כאשר יאחזהו השגעון. אך קרוביו החזיקוהו בידיהם. החופה היתה חופת נדה והיחוד הי' אחר ז' ימי המשתה ואבי האשה וכל קרובי' הגידו כי בשעת היחוד לא הי' איש שיהי' כשר לעדות רק הקרובים ולא נתיחד עמה כ"א פעם אחד כי מיד הפרידו אותו ממנה. ונשאלתי מה משפט האשה.
ענף א
א
תשובה בעז"ה:
והוא דהא מבואר באהע"ז סי' קכ"א סעי' ג' מי שהוא עתים חלים כו' כשהוא חלים ה"ה כפקח ואם גרש באותה שעה גטו גט ואפי' חלים בעלמא כו' וכתב הב"ש שם בס"ק ד' היינו כשידוע הזמן כשהוא חלים אז דינו כפקח כו'. וכן ראיתי בר' ירוחם נתיב כ"ב ח' חמישי שכתב כן ע"ש. ומשמע דאם ידוע הזמן אז אפילו בדיקה לא בעי וכמש"כ הרשב"א בתשובה שהובא בבית יוסף שכתב בע"ח וע"ש בשעה שהוא חלים ה"ה כפקח לא בבדיקה כנשתתק אלא שהוא חלים שהוא מדבר בענינו ואינו קורע בגדיו ואינו לן בבה"ק ואינו יוצא בלילה ואינו מאבד כו' ואע"פ שעדיין סמני חליו נכרים בגופו אפ"ה בשעת חלימתו ה"ה כפקח לשעתו עכ"ל. ולכאורה נראה דהרשב"א ס"ל דאף שאין לו זמן קבוע לחלימתו ג"כ דינו כפקח בעת שאינו עושה מעשה שטות ואינו קורע בגדיו כו' והוא מדבר בענינו דאי נימא דמיירי שיש לו עת קבוע וכמש"כ הב"ש דאם כן מאי קאמר הרשב"א לא בבדיקה כנשתתק איך ס"ד דבעינן בדיקה כיון דידעינן העת שהוא חלים. וע"כ לכאורה נראה דהרשב"א ס"ל דלא כהב"ש בזה. אבל באמת אין מזה הוכחה כלל וי"ל דגם הרשב"א מיירי בע"ח וע"ש שידוע שיש לו זמן קבוע דיש זמן שהוא עושה מעשה שטות ויש זמן קבוע שאיננו עושה מעשה שטות ומדבר כענינו. אך אינו מבורר לנו שבאותו זמן שאינו עושה מעשה שטות שהוא פקח ממש כי עדיין לא נבדק בזמן ההוא בהך בדיקה דמבואר בנשתתק ע"כ עדיין יש לחוש שמא גם באותו הזמן שהוקל ממנו שגעונו דעדיין הוא שוטה כיון שאינו שפוי לגמרי בעת חלימתו דהא גם שוטה שאמרו בגמרא אטו דרכו לעשות מעשה שטות כל הימים ועכ"ז דינו כשוטה אף בעת שאינו עושה מעשה שטות כ"ז דלא חזינן ביה מלתא יתירתא בסמני פקחות. וכמש"כ החתם סופר בח"ב אה"ע סימן ב' כגון שמקפיד ביותר על מלבושיו כו' א"כ כיון דלא ראינו ממנו זהירות יתירה בעת שהוקל ממנו חליו יש לנו לחוש שמא הוא עדיין שוטה כ"ז שלא נבדק כבדיקה בנשתתק. ע"כ אשמעינן הרשב"א דכיון דיש זמן קבוע לו באיזה זמן עושה מעשה שטות ובאיזה זמן קבוע אינו עושה מעשה שטות. ע"כ הדין הוא דבאותו הזמן הקבוע שאינו עושה מעשה שטות והוא מדבר כענין. דאז דינו כפקח אף שלא בדקוהו. אך מי שאין לו זמן קבוע לשטותו אז אין דינו כפקח כיון דהוא בחשש על כל שעה ושעה שמא יעשה מעשה שטותו. ואין הכרח מהרשב"א לדחות דברי הב"ש.
ב
ומן דברי העיטור שהובא בבית יוסף סי' קכ"א מוכח דס"ל כהב"ש דהא כתב להוכיח דהך בדיקה דנשתתק אינו משום חשש ספק שוטה דא"כ אמאי מועיל הבדיקה הא יש לחוש שמא נשתטה בתר הכי ולעולם יהא צריך בדיקה עד שיגיע הגט לידה כו' ועוד שוטה בבדיקה מי יהיב גיטא כו' עכ"ל העיטור. הרי להדיא דס"ל להעיטור דלא מהני בדיקה להוציא מן חשש ספק שוטה וזהו כמש"כ הב"ש דבעינן דוקא שיהי' לו עת קבוע לחלימתו ואז אפילו בדיקה לא בעיא. אכן מן ההגהות מיימוני בדעת הרי"ף דהובא בב"ש שם ס"ק ט' דאלם מעיקרו בעי בדיקה משום חשש ע"ח וע"ש משמע דס"ל דלא כהעיטור והוא האיכא מאן דאמר דהובא בהעיטור דכתב דנשתתק הוא בספק שוטה ועכ"ז מהני בדיקה. ואף בהי' אלם מעיקרא חששו שמא הי' בעת הקדושין חלים ואח"ז נשתטה ועכ"ז מהני בדיקה הרי דלא ס"ל כמש"כ הב"ש דהצריך שיהי' לו עת קבוע לחלימתו. אך אפשר לאמר דהב"ש מיירי דלא בדקנוהו ע"כ הצריך הב"ש שיהי' לו עת קבוע אבל בבדיקה אפשר דס"ל כמש"כ הגהות מיימוני בדעת הרי"ף בנשתתק דהוא בספק שוטה ומהני בדיקה. ובמק"א בארתי בטוב טעם מה די"ל דמאי אשמועינן הב"ש ור' ירוחם. אך מן העטור מוכח דס"ל דבע"ח וע"ש לא מהני בדיקה. וכן נראה מדברי הרשב"א בחדושיו לגיטין ד"ע ע"ב בד"ה "וליחוש דלמא קררא אחדי'" שכתב דמיד שלא כוון דבריו נאמר שאינו בדעתו ולא נבדוק עוד יותר כו' והובא בב"י בסימן קכ"א. וכ"כ הט"ז שם ס"ק ז' על דברי הטור שם שכתב אם ישיב הן ודאי שוטה הוא. ואין מועיל לו אח"כ שום בדיקה עוד עכ"ל. ולא אמרינן דכיון דמשיב אח"כ על הבדיקות כראוי דאיננו אז בספק שוטה. משום דחיישינן שמא אח"כ תיכף נתקלקל מקודם שהגיע הגט לידה והוא כעין סברת העיטור הנ"ל ואין סברה לומר דס"ל להרשב"א לחוש בנשתתק דהוא ודאי שוטה לגמרי וכמש"כ הבית יוסף על נשתתק דלא מספקינן לי' בשוטה לגמרי אלא בע"ח וע"ש מספקינן עי"ש ואפשר לחלק דשאני התם דחזינן דבאותו מעמד שהוא לפני הב"ד דהשיב אז שלא כהוגן ע"כ שפיר יש לחוש ביותר במה שהשיב אח"ז כהוגן דעכ"ז יש לחוש שמא נתקלקל אז באותו מעמד מקודם שהגיע הגט לידה. ויש לי להאריך בזה הרבה ולפלפל בדברי הבית יוסף והט"ז שם ס"ק ח' במה שתמה שם על ב"י אך הוכרחתי לקצר באמצע ולא אכתוב רק מה שנחוץ לי להענין לדינא בנ"ד:
ג
וראיתי בספר שו"ת מהרי"ם סימן למ"ד שהביא לדברי הב"ש וכתב כי מדברי הרשב"א בתשובה מוכח דלא כהב"ש אך לענ"ד אין מזה הכרח לדחות לדברי הב"ש. עוד ראיתי שכתב שם דע"פ הסברה נראה דמועלת הבדיקה בע"ח וע"ש וטעמא רבה איכא במלתא ע"פ מש"כ בעל טורי אבן חגיגה (דף ג') דלכן תלינן שם בספק אימור כו' משום דרובא דאינשי לאו שוטים הם ע"כ ה"ה הכא לאחר שנבדק דלא חיישינן שמא אח"כ נתקלקל נהי דחזקה לא שייכא הכא משום דהוי כמו מקוה שהוחזק להיות מימיו מתמעטין כמש"כ בתשו' הר"ן וביו"ד סימן ר"א עכ"ז רוב יש לדון בזה דהא רוב אינשי לאו שוטים הם. וכ"ז דלא ראינו קלקול ממנו אמרינן דהוא חלים עדיין ולא יצא מכלל הרוב ב"א שאינם שוטים ודמיא לגבינות דיו"ד סימן פ"א דדיינינן להך רובא אף דהוי חזקה שאינה מבוררת עכ"ל בקצרה. אבל לענ"ד אין זה ברור דהא ידוע מש"כ הדרכי משה ביו"ד סימן ל"א בראש בהמה שהי' בו מים דהואיל דיש כאן ריעותא אין להכשירו והובא בש"ך יו"ד סימן נ' ס"ק ג' והתבואות שור בסימן כ"ט ביאר היטב לכוונת הרמ"א דלכן לא שייך לדון בזה להך רוב בהמות כשרים דהא חזינן דיצתה מכלל הרוב דהא רוב בהמות אין להם מים בראש כלל. ודומה להך דכתובות (דף ט"ז) רוב נשים בתולות ניסת יש לה קול וזו מדלית לה קלא איתרע לי' הך רובא. משא"כ בגבינות דעל זמן מעיקרא דדיינינן לא הי' אז שום ריעותא כיון דאמרינן דהשתא הוא דיצאת מן הרוב כ"ז הוא קוטב דברי התב"ש שם:
ד
וראיה לדברי התב"ש הנ"ל מבכורות (ד' מ"ב ע"ב) גבי מה דמקשה שם וליחוש שמא נהפכה זכרותו לנקבותו א"ל כמאן כר"מ דחייש למעוטא כו' אפי' תימא רבנן הואיל ואישתני אישתני כו' דכ"ע אמרי' הואיל ואישתני אישתני כו'. הרי להדיא דמצינו בש"ס כסברת התב"ש דהואיל דיצא בענין אחד מן הרוב חיישינן שמא יצא גם בהענין האחר מהרוב ויש להאריך בזה. א"כ ה"ה בהוחזק לנו האיש שהוא ע"ח וע"ש מכבר א"כ כבר יצא האיש הזה כבר מן הרוב דהא רובי דאינשי הם לאו ע"ש וע"ח. ע"כ אף לאחר שנבדק. עכ"ז יש לחוש שמא נתקלקל תיכף לאחר שנבדק. ונידון זה גרוע ביותר מהא דמים בראש דשם כתב החו"ד ביו"ד סימן נ' לחלוק על התב"ש בזה ומחלק דשאני בהך דמים בראש אף דיצתה מן הרוב דאין להם מים בראש עכ"ז אכתי יש לדון להרוב בהמות כשרות הם ע"ש. אבל בנ"ד כיון דידוע דהאיש הזה הוא ע"ח וע"ש ע"כ בודאי יש לחוש שמא כעת הוא ע"ש כיון שדרכו בכך להתחלף בזה. לכן ברור ופשוט דלא שייך כלל לדון בזה להך רובא כלל משא"כ בנדון הט"א דאם נימא דקררא אחדי' שפיר כתב לדון הך רובא דאינשי דאינם שוטים משום דאז לא יצא מכלל הרוב מעולם. משא"כ בנ"ד דיצא כבר מן הרוב ע"כ אין זה דומה כלל ופשוט:
ענף ב
ה
ובעיקר טעם שטת הסוברים דבע"ח וע"ש מהני בדיקה באמת צריך ביאור לסברתם דאמאי לא ניחוש שמא אחר הבדיקה נתקלקל כיון דהוחזק בע"ח וע"ש. ואפשר דטעמם הוא דכיון דאחר הבדיקה מיד שאמרו לו נכתוב גט לאשתך השיב שיכתבו גט לאשתו וציוה לכתוב אף שזה אינו בכלל הבדיקה מ"מ הא חזינן שהוא מדבר כהוגן עכ"פ ע"כ לא חיישינן שמא מיד אחר הבדיקה נתקלקל משום דאם איתא דהי' מתקלקל מיד לא הי' מדבר כהוגן ואף דע"ז לחוד לא סמכינן בשוטה אף במדבר ומשיב כהוגן כ"ז שלא נבדק בבדיקות המבוארות בש"ס מ"מ הוי תועלת ממה שמשיב כהוגן להצטרף להבדיקה דהי' באותו מעמד בלא שהוי זמן כלל. אך אין זה מספיק עדיין דהא יש לחוש שמא בעת כתיבת הגט נתקלקל וכמש"כ העיטור דלעולם יהא צריך בדיקה עד שיגיע הגט לידה דהא אין כותבין עד שישתפה וכמש"כ הב"י בשם העיטור ואפשר דהסוברים דמהני בדיקה בע"ח וע"ש אף דאין לו זמן קבוע משום דס"ל כשיטת הרמב"ם דהובא בב"ש בסימן קכ"א דאם הי' פקח בעת שצוה לכתוב ונתקלקל בעת הכתיבה דאינו רק פסול מדרבנן א"כ הא ספק בדרבנן קיי"ל להקל. אך גם זה איננו מספיק דהא קי"ל ביו"ד סימן ק"י בש"ך בכללי ס"ס דספק בדרבנן שיש לו חזקת איסור אסור. ואף לשיטת הרמב"ם פ' י' ה' מקואות הלכה ו' הא מבואר בכ"מ שם דדוקא בטומאה קלה פסק הרמב"ם דספיקו טהור אבל בספק טומאה באב הטומאה מדרבנן מודה הרמב"ם דספיקו טמא ומעמידין אותו על חזקת טומאה ועי' מזה בחות דעת סימן ק"י בכללי ס"ס ס"ק כ' במה שמשיג על הכרו"פ והפר"ח שם. א"כ ה"ה בנ"ד שנולד לנו ספק בהגט אם הי' פקח בעת שנכתב הגט או לא אף דאינו רק פסול מדרבנן לשיטת הרמב"ם מ"מ הא איתחזק אסורא דא"א וספק דרבנן להחמיר במקום חזקת איסור וכש"כ בעניני אישות ע"כ הדעת נוטה כשיטת הסוברים דלא תהא הבדיקה מועלת בע"ח וע"ש כ"ז שאין לו זמן קבוע אף לשיטת הרמב"ם דס"ל דבעת הכתיבה אם נשתטה אז דאינו פסול רק מדרבנן ג"כ הדעת נוטה להחמיר כנ"ל ועי' בב"ש סימן קכ"א ס"ק ג' וס"ק ה' מה שיש לדון עפ"ז שם וקצרתי:
ו
ואם ידוע לנו בהאיש שאנו דנים עליו שברוב ימיו הוא חלים אך מעוט ימיו הוא שוטה ואף שהוא ע"ח וע"ש שאין לו זמן קבוע מ"מ כיון דרוב ימיו הוא ימי חלימתו א"כ יש לנו לדון בנ"ד למיזל בתר רוב ימיו וכעין הא דנדה (דף נ"ז ע"ב) דאמרו שם דאם רוב ימי' טמאין טמאה ואם רוב ימי' בהרגשה חזיא טמאה דאימור ארגשה ולאו אדעתא ועי' בתוס' שם ד"ה ובמגעות כו'. ולפ"ז ה"ה הכא אם מוחזק לנו דהוא חלים ברוב ימיו אז במה שנולד לנו הספק אם הי' חלים בעת שנכתב הגט או דהי' שוטה הדין נותן דאזלינן בתר רוב ימיו דמסתמא הי' אז חלים. והא שכתב המגן אברהם באו"ח סימן שד"מ בס"ק א' בההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת דאסור לו לעשות מלאכה דאע"ג דרוב ימים הם ימי חול זה מקרי קבוע עכ"ל שא"ה דהא יום השבת ניכר לכל ע"כ דינו כמו כל קבוע דאם ניכר האיסור לאיזה איש אז דינו כקבוע דהוי כמע"מ כמבואר בתוס' וביו"ד סי' ק"י משא"כ בנ"ד דלא ניכר לשום איש מתי הוא שוטה כיון דאין לו עת קבוע ע"כ אין זה מקרי בשם קבוע והדין הוא למיזל בכה"ג בתר רובא. ובאמת בלא"ה אין זה דמיון להך דמג"א כמש"כ לקמן בסוף בהשמטה. ויש לנו הרבה לעי' בזה הפרט ובמה שלא הובא הך דינא דאמרו בנדה הנ"ל דהולכין בתר רוב ימים דהפוסקים לא הזכירו זה הדין דהוי נפ"מ לכמה ענינים אך לפי דבנ"ד אינו מבורר לנו אם רוב ימיו בחלימתו או לא ע"כ קצרתי בזה הפרט. וגם י"ל דשאני בגט דהא הוי חזקת א"א וסמוך מעוט לחזקה ובפרט בעניני אישות דהחמירו באיזה דוכתי שלא לסמוך על הרוב וקצרתי:
ז
ונתבאר לנו בקצרה דהעיטור ס"ל דכ"ז שאין לו עת קבועה בע"ח וע"ש לא מהני בדיקה. אבל הגהות מיימוני בדעת הרי"ף ס"ל דמהני בדיקה וכ"כ הפר"ח. אבל בלא בדיקה כ"ע מודו דחיישינן להחמיר כ"ז שאין לו עת קבוע א"כ בנ"ד דאין לו זמן קבוע לחלימתו וכמה וכמה פעמים קרה שהוא עושה מעשה שטות וכעין הא דאמרו בחגיגה (דף ג'). ואף בעת שאינו עושה מעשה שטות עכ"ז הוא בחולי מרה שחורה. דגם בזה יש לדון הרבה כפי המבואר בספר אור הישר וספר אור ישראל ע"כ יש לנו לחוש שמא בעת שסדרו לו הגט בד"צ בבאברויסק הי' אז שוטה כיון שלא נבדק אז. והנה לסמוך על מה ששואלין הב"ד ממנו ע"פ הנוסח דסדר גטין הנהוג אצלינו וכמש"כ בשו"ת מוהרי"ם זהו דבר קשה מאד וכמש"כ בשו"ת מוהרי"ם בעצמו דאין לסמוך ע"ז לדינא. ועוד דהא הגט נשלח ע"י שליח לעיר אחרת א"כ עדיין יש לחוש שמא נתקלקל בעת הנתינה. אך בזה אפשר לומר דכיון דלשיטת הרמב"ם אם הי' בריא בעת שמצוה לכתוב וליתן אף שנשתטה בעת הכתיבה והנתינה אינו פסול רק מדרבנן א"כ יש לדון בזה ספק ספיקא וכמו בציר דגים דביו"ד סימן ק"י בכללי ס"ס בס"ק ט"ז דאם יש ספק ספיקא בדאוריי' וספק אחד בדרבנן דמקלינן. וה"ה בנ"ד דאם נאמר דמה דמשיב ע"פ נוסח דסדר הגט הנהוג אצלנו דזה מועיל כמו בדיקה א"כ במה שנסתפק אם נשתטה בעת הכתיבה והנתינה הוי בזה ס"ס מעליא ספק שמא לא נשתטה אז ואת"ל דנשתטה אז אכתי יש ספק שמא הלכה כהרמב"ם דס"ל דבכה"ג אינו פסול רק מדרבנן ואף דהו"ל ספק ספיקא במקום חזקה כנגדו מ"מ הא כיון דספק אחד הוא ספיקא דדינא דיינינן ס"ס גם בכה"ג וכמש"כ הפרמ"ג ביו"ד סימן כ"ג ס"ק ח' והובא בשו"ת רע"א זצ"ל סימן ל"ז אך אכתי יש לנו להחמיר דאף לשיטת הרמב"ם הא הוי ספק דרבנן במקום חזקת איסור דספיקו להחמיר וכמש"כ לעיל. ולפי מה שיבואר לקמן דחזקה דאיתרע לא מהני א"כ ה"ה הכא הא איתרע לנו עכ"פ החזקת איסור דא"א כיון דהי' הגט לפנינו עכ"פ. ואף דיבואר לקמן דחזקה דאיתרעי דלא מהני אין זה רק מדרבנן. מ"מ הא בנ"ד יש לנו מה"ת ס"ס מעליא ורק מצד דרבנן יש לנו להחמיר מצד חזקת איסור אף לשיטת הרמב"ם דס"ל דהוי פסול מדרבנן א"כ הא מדרבנן לא מהני חזקה דאתרעי עכ"פ. וע"כ אף דהוי ספק דרבנן במקום חזקת איסור דא"א ג"כ יש לנו מקום להקל לכאורה:
ח
אך באמת זה אינו ברור. בפרט דהעיקר הוא דאין לסמוך על מה שמשיב ע"פ סדר גטין דהאידנא וכמש"כ מוהרי"ם בעצמו. ועוד יש לנו מקום לחוש ביותר בנ"ד לפי מה שכתבו הבד"צ דק"ק באברויסק דהם לא ידעו כלל שהמגרש הוא בחשש ספק שוטה א"כ זה דומה למש"כ הש"ך ביו"ד סימן ל"ו ס"ק ל"ד דאם לא הרגישו בעת שנפחו להריאה שיש שם מחט לא סמכינן ע"ז משום דהוי אז מלתא דלא רמיא עליו לדקדק כ"כ בזה. וכמש"כ הפרמ"ג שם דדמיא לשומן בפסח וכה"ג טובא. אך יש לחלק דשא"ה במחט בהריאה כיון דלא ידעו מן המחט א"כ לא היו צריכים לדקדק כ"כ בעת שנפחוה דהא מה שנפחו להריאה אין זה מן הצורך כ"כ רק מצד חומרא בעלמא וכמבואר ביו"ד סימן ל"ט סעיף א'. אבל בהשאלות שבסדר הגט הא זהו ע"פ דין דמחויבים לשאול ממנו כל השאלות שבסדר הגט ע"כ כיון דאומרים דהי' משיב על הכל כהוגן א"כ ממילא סמכינן ע"ז להיות נחשב זה לבדיקה להוציא מן חשש ספק שוטה ג"כ ואין זה מקרי מלתא דלא רמיא כו'. ועוד דהא כתב בבית אפרים לי"ד סימן ל"ו ס"ק רכ"ז לחלק דאם היו שני בודקים מעידים שבדקוה יפה אז עדיף יע"ש וכה"ג כתבתי בספרי נחל יצחק סימן ל"ו סעי' א' לחלק בכה"ג בין ע"א לשני עדים והארכתי עפ"ז בהא דראש השנה (ד' כ"ד) כו' ע"ש. א"כ ה"ה בנ"ד דהב"ד מעידים דהשיב על כל השאלות דסדר גיטין כהוגן. ע"כ יש לאמר דזה מועיל כמו הבדיקות המבוארות בש"ס אף דלא ידעו שהוא ע"ש וע"ח. אבל לדינא קשה לסמוך ע"ז משום דהדעת נותנת דלא יוכל להחשב מה דמשיב כראוי על השאלות שבסדר הגט כבדיקה המבוארת בגמרא וכמש"כ הבית מאיר בסי' קכ"א שמביא דברי הנו"ב והירושלמי והשיג עליו ע"ש בארוכה. א"כ לא הי' שום בדיקה כלל בעת שצוה לכתוב וליתן הגט וא"כ הו"ל ספק בדאורייתא וגם הא אתחזק איסורא דאשת איש ע"כ קשה לסמוך על הגט שהי' בבאברויסק. וכן הגט השני שהי' בפאריטש הא על בדיקת הפירות השיב שלא כהוגן א"כ הא מבואר בטור סימן קכ"א דאם השיב "הן" בימי החורף דה"ז שוטה ואין מועיל לו אח"כ שום בדיקה וכמש"כ הט"ז שם סעי' ז' וכמש"כ הרשב"א בחדושיו לגיטין (ד' ע' ע"ב) והובא בבית יוסף סימן קכ"א. א"כ בנ"ד מיד שהשיב כי אצלי ימות החורף והקיץ שוים א"כ דינו כשוטה ולא מהני לי' שום בדיקה אח"ז. ע"כ ננעלו דלתי ההיתר מן שני הגטין שנתן לה ואין בכחי לדון להיתרא לכאורה:
ענף ג
ט
ועכ"ז מחמת גודל העגון ראיתי לפתוח בהיתר והוא דעיקר הקדושין דהי' בנ"ד אינם קדושין וודאים דהלא זמן קצר מקודם שנשאה בחופה וקדושין הי' עושה מעשה שטותין גדולים כאלה המבוארים בש"ס ואח"ז במשך זמן מועט שהוקל חליו הי' החופה והקדושין ושני עדים העידו שהי' אז בחולי מרה שחורה מאד ועיניו הי' מלוטשות וזהו הכל כדרך המשוגעים גמורים א"כ כיון שהי' שוטה גמור במשך זמן מועט מקודם וגם אחר החופה במשך זמן שב לשטותו לגמרי א"כ הא מבואר בפוסקים אחרונים ובחתם סופר ח"ב אהע"ז סימן ב' דכ"ז דלא ראינו ממנו זהירות יתירה דינו כשוטה. אך לכל הפחות אף דנימא דהוא ע"ח וע"ש ויש לחוש שמא הי' בימי חלימתו בעת שקדשה. מ"מ מידי ספקא לא נפיק דהא מי שהוא ע"ח וע"ש כ"ז שלא נבדק ע"פ הבדיקות הנאמרים בש"ס הוא בחשש ספק שוטה לכ"ע. ואף אם נבדק ג"כ הרבה פוסקים ס"ל דאם אין לו עת קבוע לא מהני בדיקה ובנ"ד שלא נבדק בעת החופה בודאי הוא בספק שוטה. וגם הא ידוע שהי' אז בחולי מרה שחורה מאד. והנה כבר נתוכחו גאונים הקודמים בענין חולי מרה שחורה. והבית אפרים והובא בשו"ת מוהרי"ם סימן למ"ד כתב דיש חולי מרה שחורה שנוגע בראשו ומבלבל מוחו ויש חולי מרה שחורה שאיננו נוגע עד מוחו. והנה במי שלא נראו בו סמני שטות כלל רק חולי מרה שחורה בלבד אף דיש להסתפק שמא הוא בחולי מרה שחורה שנוגע בראשו עכ"ז נראה לי לדון בזה להקל בנתן גט משום דהא יש לו חזקה שנתבררה מקודם שנחלה על חולי מרה שחורה וגם יש לדון בזה למיזל בתר רובא דהא רוב אנשים הם אינם שוטים וכמש"כ הטורי אבן בחגיגה (דף ג') דלכן תלינן באימור כו' משום דיש לנו למיזל בתר רובא וכן הא יש לו חזקת הגוף מעליא וכעין שכתבו התוס' בחולין (דף מ"ג) על ישב לו קוץ בוושט דנימא דנשחטה הותרה דאף דאתרע עכשיו מ"מ כיון דיש לו חזקה דנתבררה בשעתו סמכינן ע"ז וכמש"כ התב"ש להסביר זה היטב בסימן כ"ט משא"כ במי שידוע לנו דהוא ע"ש ועשה מכבר הרבה סמני שטות דליכא למיזל בזה בתר רובא דהא ידוע לנו דיצא כבר מן הרוב דהוחזק לנו בע"ש. וכן חזקת הגוף ליכא למידן בי' ע"כ בודאי יש לנו לחוש שמא החולי מרה שחורה דיש בו דנגע בראשו ובמוחו. וכיון דעשה בזמן קצר מקודם הרבה שטותים גדולים וכן בזמן מועט אח"ז ע"כ בודאי יש לנו להסתפק בו שמא הי' שוטה בעת הקדושין כיון שלא נבדק:
י
וגם הא העיד ע"א אשר בעת שהי' תחת החופה רצה ליפול על הארץ כדרכו בעת השגעון ולא הניחוהו קרוביו. וידוע שטת כמה פוסקים דהיכא דלא אתחזק איסורא יהי' ע"א מהימן אף בדבר שבערוה וכמש"כ המהרי"ק בסימן ע"ב וכבר האריכו כמה אחרונים בזה הש"ש שמעתתא ו' פ"ג והפתח הבית סימן י' שורש ב' והביא בשם הנו"ב דס"ל בפשיטות דמהימן וכן האריך בזה בספר שער המשפט בסימן ל"ג וכן יש לי רוב אריכות דברים בזה ולישב סתירת דברי הר"ן בגיטין פ' התקבל למש"כ הר"ן בקדושין פ"ג והוכרחתי לקצר באמצע. עכ"פ הא יש הרבה פוסקים דס"ל דאף בדבר ערוה נאמן ע"א בלא אתחזק אסורא וע"כ בנ"ד דאנו דנים על הקדושין דלא אתחזק אסורא. ועוד יש לנו חזקת פנוי' ע"כ הוי עכ"פ ספק שוטה. אך זולת הע"א הלא יש להסתפק עליו כיון שהוא ע"ח וע"ש דשמא הי' בעת הקדושין בימי שטותו וכן מחמת חולי מרה שחורה שהי' בו במאד אז. ע"כ הוי זה ספק דשמא לא הי' ממש בהקדושין כלל דהי' אז שוטה וכמש"כ הרמ"א באהע"ז סימן מ"ד סעי' ב' דע"ש ועתים צלול ולא ידענו העת שהוא עומד בדעתו חוששין לקדושין אבל אינם קדושין ודאין. ומה גם בנ"ד ע"פ מה שנתבאר דאינם קדושי ודאי רק הוי קדושי ספק:
יא
ולפ"ז אפתח בע"ה בהיתרא. ונקדים בהא דיבמות (דף קי"ג) בעי רב אשי מ"ט דר"א מפשט פשיטא לי' דחרש דעתא קלישתא הוא ומיהו מספקא לי' אי דעתא צילותא כו' והכא ה"ט דע"ח ע"ש למאי נפ"מ להוציא אשתו בגט אי אמרת כו' ואי אמרת ע"ח וע"ש קדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש. וקשה הא יש בזה ספק ספיקא ספק שמא הי' שוטה בעת הקדושין ושמא הי' פקח בעת הגט ואף דספק השני הוא נגד חזקת א"א דהא את"ל דהי' פקח בעת שקדשה א"כ בספק שמא הי' פקח בעת הגט א"כ יש אז חזקת איסור דא"א. עכ"ז כיון דהספק הראשון הוא על עיקר הקדושין שפיר דיינינן ס"ס כזה וכעין הא דפסחים (דף ט') ספק הוי ואת"ל הוי אימור אכלתי' וכן בע"ז (דף מ"א ע"ב) אימור לא עבדום ואת"ל עבדום אימור בטלום וכן הוא בנדה (דף ט"ו) ספק לא ראתה ואת"ל ראתה שמא טבלה והדברים ארוכים וקצרתי. וכן ראיתי בחדושי רע"א ליבמות שם שהקשה כן ותירץ דכל ס"ס צריך שיהי' ב' הספיקות נולדים יחד וסיים ומכאן ראי' לדין זה עכ"ל. ובאמת קי"ל לדינא בי"ד סימן ק"י סעי' ט' דבעינן נודעו ב' הספיקות ביחד. וכ"כ המג"א סי' תל"ט ס"ק ג' ע"ש. והנה מלשון משמעות המחבר שם ביו"ד סי' ק"י סעיף ט' נראה דאם לא הי' ספק בגוף ספק בתערובות נחשב לס"ס מעליא אף דנודע ספק הראשון מקודם לידת ספק השני. וע"ש בש"ך ס"ק ס"ב. וביותר נראה כן מתוס' ביצה (דף ג' ע"ב) ד"ה ואחרות באחרות כו' שהקשו שם דיהי' מותר משום ספק ספיקא. וע"כ לא גריס ר"ת ואחרות באחרות וכן הך דספיקה אסורה נתערבה באלף כולן אסורות פי' ר"ת דנתערבה אאיסור עצמו קאי כו' ולא כתב לפרש דשאני הך דספיקה אסורה דמיירי דנודע הספק איסור מקודם. ומוכח דס"ל דאף ספק במידי דאוריי' אף בנולד מקודם ג"כ מצרפינן להספק השני הנולד לנו לאח"ז וכן הובא שטת הר"ת ההיא בב"י טוי"ד סימן נ"ז ובסימן ק"י דהובא פלוגתת הר"ת עם הר"י בשו"ת הרשב"א ובעה"ת וסמ"ק. א"כ לשיטת הר"ת תקשה מההיא דיבמות הנ"ל דאמאי לא דיינינן התם ס"ס דאף דנולד ונודע ספק אחד מקודם ספק השני עכ"ז הא ר"ת ס"ל דגם בכה"ג מהני הס"ס אף בדאורייתא וכן כתב בקצרה בביאור הגר"א זצ"ל ליו"ד סימן ק"י ס"ק ל"ז על מש"כ הרמ"א שם דבעינן שנודעו ב' הספיקות ביחד דמדברי תוס' ריש ביצה בהא דאם נתערבה כו' דהא מתוקמא שפיר בנודעה ומדלא פרשו כן מוכח דס"ל דבכל גווני מהני ס"ס ודלא כמש"כ הרמ"א עכ"ל באור הגר"א זצ"ל:
יב
ובאמת מוכח מהא דיבמות הנ"ל דהיכא דנודע הספק הראשון מקודם ספק השני דלא מהני ס"ס בזה. ולפ"ז תקשה מזה על שיטת הר"ת וסייעתו דס"ל דאין לחלק בזה והנראה לענ"ד לדון בזה ע"פ מה שכתב הפני יהושע לכתובות (די"ד) בק"א לסוגיא דאלמנת עיסה שהביא בשם הרשב"א שכתב דספק ספיקא הוי כמו רובא וע"כ מהני אף היכא דאתחזק איסורא כו' ובתוך דבריו כתב הפני יהושע לתמוה על הפר"ח שהכריע כהרמב"ם דספק השקול מדאורייתא שרי ואיננו אסור רק מדרבנן א"כ ל"ל לאהדורי אטעמא דס"ס דהוי כמו רוב הא בלא"ה איכא טעמא רבה בכל הס"ס דכיון דבספק אחד לא הוי רק איסור דרבנן ע"כ כשיש עוד ספק שני הוי אז ספיקא בדרבנן דלקולא עכ"ל הפ"י. וידוע שיטת הרמב"ם דה"ה בעריות ספקן אינו אסור אלא מדרבנן כמש"כ בפ"ט ה' טומאת מת הלכה י"ב. ועי' בכ"מ שם וכ"כ הפר"ח ביו"ד ולא ס"ל לסברת הכ"מ שכתב דבדבר שזדונו כרת הוי ספיקא לחומרא מה"ת. והראי' שהביא שם מהא דחייבה התורה אשם תלוי מספק בדבר שזדונו כרת אין זה הוכחה לפי דעת הרמב"ם שפסק בה' שגגות פ"ח דאין אשם תלוי בא אלא היכא דאיקבע איסורא. א"כ י"ל דהיכא דלא איקבע איסורא דכיון דפטור מן אשם תלוי לא מתסר אלא מדרבנן וכמש"כ המהרי"ט ח"ב סי' א' ע"ש. ולפ"ז יש לאמר דלכן אמרו להסתפק בטעמא דר"א שם ביבמות דאשת חרש דס"ל לר"א דמחייב אשם תלוי משום דס"ל דלא בעי קביעות לאיסורא דאפשר דס"ל דחרש הוא ע"ח וע"ש ולפ"ז אינו מוציא את אשתו בגט משום דקדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש ולא דיינינן ס"ס משום די"ל דדוקא לדידן דס"ל דאינו חייב אשם תלוי בחתיכה א' וע"כ ממילא ספק א' לא מתסר מה"ת רק מדרבנן ע"כ שפיר דיינינן ספק ספיקא דהטעם הוי כמש"כ הפני יהושע בשיטת הרמב"ם דכיון דספק א' לא מתסר רק מדרבנן ע"כ כי יש ספק שני הו"ל ספק בדרבנן ולהקל. אבל לר"א דס"ל דאף בחתיכה א' מייתי אשם תלוי וע"כ דס"ל דספק אסור מן התורה. ע"כ לא מהני אליבי' דין ספק ספיקא כלל לפי הטעם של הפנ"י הנ"ל. ע"כ אמרו שפיר דלר"א הדין הוא בחרש אי ע"ח וע"ש דקדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש. כן הי' מקום לאמר לכאורה:
יג
אבל יש לסתור זה דהא מבואר בכריתות (דף י"ח) דר"מ לא בעי קביעותא לאיסורא ומה"ט השוחט א"ת בחוץ ר"מ מחייב ומצינו בנדה (דף נ"ט) דאמרו כי קאמר ר"מ דטמאה בחד ספיקא אבל בספק ספיקא לא אמר. הרי להדיא דאף למאן דס"ל דלא בעינן קביעותא לאיסורא אפ"ה ס"ל לדון ספק ספיקא. וכן מצינו בב"ב (דף נ"ה) דר"א מטהר ספק ביאה. ופירש הרשב"ם משום דהו"ל ספק ספיקא א"כ מוכח דגם לר"א דיינינן ס"ס. ויש גורסין ביבמות שם ר' אליעזר ולא ר' אלעזר. אך לפירוש רש"י בע"ז (דף ע') והובא בתוס' בב"ב שם דטעמו לא הוי משום ס"ס אין מזה הכרח לדחות למש"כ. אבל מהא דנדה הנ"ל אליבא דר"מ שפיר מוכח דדיינינן ספק ספיקא לכ"ע. וע' לעיל נדה ד' י"ד ע"ב דמסיק הש"ס דר"מ טימא משום נדה וקצרתי. ובלא"ה אין סברא לומר דלאו כ"ע מודו דס"ס יהא מהני. ולפ"ז יש לדון בעיקר דברי הפני יהושע שכתב דלשיטת הרמב"ם אין הכרח לדון בטעמו של הס"ס דהוא משום רובא אלא משום דהו"ל ספק בדרבנן דמה יענה אליבא דהני תנאי דס"ל דאף על חתיכה אחת חייב א"ת:
ענף ד
יד
ועכ"ז נלענ"ד לאמר ע"פ הנ"ל דיש לדון בזה לפי מה שהעיר הפני יהושע בכתובות (דף ט') בתוס' ד"ה ואבע"א כו' שכתבו דאם הי' רוב רצון רוב גמור לא הי' מצטרף ס' אונס לספק ספיקא. והקשה הפנ"י דלטעם הרשב"א בס"ס דהו"ל רובא א"כ נימא סמוך מעוטא לפלגא וכ"כ הפ"י שם בק"א. והנה בסדרי טהרה לנדה סימן קפ"ז ס"ק ט"ו הביא בשם תשובת הריב"ש סימן שע"ב שמחלק דשאני היכא דהוי בטבע ובין מה דהוי במקרה ע"ש. וכ"כ בשב שמעתתא שמעתתא א' פ' י"ח מזה ועי' בחות דעת בכללי הס"ס בס"ק י' שכתב ג"כ לחלק כן ולישב למה דמשמע מן תוס' נדה (דף י"ח) דמצרפינן מעוט לדון ס"ס ומחלק ג"כ דשאני היכא דהוי דבר ההוה ורגיל משא"כ דבר שאינו בהוה ורגיל רק במקרה והזדמן כו'. וזהו כדברי הריב"ש הנ"ל ועי' בגנת ורדים כלל ל"ב. אבל מצאתי ראיתי מלתא חדתא בשטה מקובצת לכתובות (דף ט' ע"א) בתוך ד"ה ואבע"א כו' שהביא מה שהקשו על התוס' שם דנימא סמוך מעוטא לפלגא וכתב דהאריך בקושיא זו הריב"ש בתשו' ושוב כתב וז"ל:
ולא ידעתי מהו דבשלמא הא דאמרינן סמוך מעוט דמפילות למחצה דנקבות והו"ל זכרים מעוטא ניחא דתרוייהו מפילות ונקבות מגרעים כח הזכרים מחד טעמא ולכך הוו זכרים מעוטא אבל מעוטא דאונס ומחצה דאין תחתיו לא הוי שריותא מחד טעמא. וכ"א ואחד בפ"ע. ע"כ לא מצרפינן מעוטא לפלגא כו' ודברי השמ"ק הנ"ל הובא בספר דברי חיים חי"ד סימן ל"ה שכתב להסביר דברי השמ"ק בטוב טעם דהיכא דהוי המיעוט והפלגא הכל מטעם א' ובזמן אחד אזי מצרפינן מעוטא לפלגא מטעם דהו"ל רוב צדדים. משא"כ היכי דלא הוי מטעם אחד ובזמן אחד אז אין זה מקרי רוב צדדים ולא מצרפינן בכה"ג מיעוטא לפלגא. ואין זה בשם רוב צדדים כיון דאינן מטעם א' ובזמן א' ועפ"ז מישב קושית הס"ט בסתירת דברי התוס' מכתובות (דף ט') לתוס' נדה (דף י"ח) ד"ה שליא עי"ש. ולפ"ז יצא לנו כלל מחודש דאף היכא דאינו בטבע העולם רק במקרה ג"כ מצרפינן מיעוט לפלגא אם הוי מטעם א' ובזמן אחד:
טו
ונראה לענ"ד להביא ראי' לזה מהא דנדה (דף נ"ט) על הא דאמר ר' מאיר עומדת טמאה דאם איש ואשה עומדין מטהר ר"מ משום דהו"ל ס"ס. והנה לעיל די"ד מסקינן דר"מ מטמא נדה משום דחזקת דמים מן המקור וע"כ לא מספקינן משום מי רגלים כמו דפרש"י שם. א"כ לפ"ז יש להקשות דאיך מצרפינן באיש ואשה עומדין אליבא דר"מ לטהר משום ס"ס הא הך ספק שמא ממי רגלים הוי בשם מעוטא כיון דאם ידעינן דלא הוי מן האיש דהי' מטמא נדה בודאי ולא מספקינן כלל בשמא מי רגלים מה"ט. אבל לשטת השמ"ק א"ש דאף בספיקות דאינן בטבע העולם רק במקרה ג"כ הדין הוא דמצרפינן מעוטא לפלגא אם הוי מטעם א' ובזמן אחד וכמש"כ השמ"ק והדברי חיים ויש לי להאריך בזה אך מחמת דאין זה נוגע לענינינו ע"כ קצרתי:
טז
ולפי דברי השמ"ק דלכן לא מצרפינן מעוטא לפלגא היכא דאינו מטעם אחד וזמן אחד משום דלא שייך בזה לומר דהוי זה בשם רוב צדדים. ולפ"ז יש לדון לשיטת הסוברים דספק אחד לא מתסר מה"ת רק מדרבנן שכתב הפנ"י דאליבי' דהטעם בכולי הש"ס דסמכינן על ספק ספיקא דאין זה משום טעמו של הרשב"א והפר"ח משום דהו"ל כמו רובא דרוב צדדים להיתרא רק הטעם הוא דבספק הו"ל ספק דרבנן לקולא. דהסברה נוטה בזה לדון דהיכא דהשני ספיקות הם הכל מטעם אחד ובזמן אחד דאז כ"ע ס"ל דשייך בזה הטעם דהו"ל רוב צדדים לכ"ע ואין צריכים בכה"ג להטעם שכתב הפנ"י לשטתייהו בטעם ס"ס משום דהו"ל כמו ספק דרבנן וע"כ אף למ"ד דס"ל דאף על חתיכה אחת חייב אשם תלוי משום דס"ל דגם ספק דלא איקבע אסורא אסור מה"ת דאף דלא שייך אליבייהו לומר בטעם ס"ס דהו"ל ספק בדרבנן מ"מ ס"ל דמהני ס"ס משום דהו"ל רוב צדדים דמהני מטעם רובא כיון דהם הכל מטעם אחד וזמן אחד. אבל היכא דהספיקות אינם מזמן אחד וטעם אחד בזה יש לומר לשטתייהו דס"ל דלא שייך בכה"ג לדון להטעם דהוי רוב צדדים דיהי' מועיל מטעם רובא על פי דברי הש"מ הנ"ל דלכן לא מצרפינן מעוטא דאונס למחצה דאינו תחתיו דיהי' נחשב לרובא. דכיון דאינם בזמן אחד ומטעם אחד אין זה נחשב בשם רובא. ומה"ט יש לומר דס"ל דאף היכא דהשני ספיקות הם שקולים ג"כ אין זה בשם רוב צדדים כיון דאינם עכ"פ בזמן אחד ומטעם אחד. ולשיטת הסוברים דספק השקול מתסר מה"ת באמת אליבי' צריכים אנו לומר ולחלק דדוקא לגבי צרוף מעוטא לפלגא היכא דלא הוי בזמן ומטעם אחד בזה אמרינן דאין כח בהמיעוט להצטרף להפלגא בכה"ג. אבל היכא דהשני ספיקות הם שקולים בזה שפיר יש לומר דיש בכחם לצרפם יחד ויהי' רוב צדדים אף כשאינם מטעם אחד וזמן אחד. אבל להסוברים דספק אחד לא מתסר רק מדרבנן באמת יש מקום ע"פ הסברה כפי שהדעת נוטה דלא לחלק ביניהם דכמו דלא מצרפינן מעוט לפלגא היכא דאינם מזמן א' שיהי' מועיל מטעם רובא בשם רוב צדדין בזה דממילא הדעת נוטה דה"ה אף בשני הספיקות שקולים דג"כ לא דיינינן בזה בשם רובא כיון דהוי בזמנים מחולקים רק דמהני ס"ס בכה"ג משום דהו"ל ספק בדרבנן לקולא וכמש"כ הפנ"י בשיטת הרמב"ם וסייעתו:
ענף ה
יז
ולפ"ז יש לומר דאף לר"מ ור"א דס"ל דלא בעינן קביעותא לאיסורא ולעולם חייב א"ת דלדידהו לא שייך טעם של הפנ"י במה דמהני ס"ס בכולי ש"ס. דטעמו של הפנ"י אין אנו צריכים רק היכא דהספיקות אינם בזמן אחד ומטעם א' כמו הא דכתובות (דף ט') בספק תחתיו וס' באונס דבזה לא שייך הטעם דה"ל רוב צדדים כיון דאינם מזמן אחד אף היכא דהספיקות הם שקולים. רק התם הטעם הוא דכיון דספק א' לא מתסר מה"ת כו' כמש"כ הפנ"י. ועפ"ז הארכתי הרבה בסוגיא דפ"פ. וקצרתי. אבל היכא דהספיקות הם בזמן א' ומטעם אחד כמו הא דנדה (דף נ"ט) וב"ב (דף נ"ה) שפיר אמרו דר"מ מטהר באיש ואשה עומדין משום ס"ס וכן לר"א בס' ביאה דכתב הרשב"ם דלכן ר"א מטהר דהו"ל ס"ס דהא שם הו"ל שני הספיקות הכל בזמן ומטעם אחד. ועי' בספר דברי חיים שם במה שנצרך לענינינו. וה"ה למה שבאתי לעורר דבר חדש בנ"ד. וכיון דהוי הנך שני ספיקות מזמן אחד לכן גם ר"מ ור"א מודו דמהני ס"ס משום דבכה"ג מטעם רובא ראוי להיות מועיל. אבל בהא דיבמות (דף קי"ג) באשת חרש אליבא דר"א דמחייב אשם תלוי דאמרו דאם הוי ע"ח וע"ש קדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש אף דהוי ס"ס המועיל לשיטת הר"ת וסייעתו דס"ל דאף בספק טרפה שנתערב אח"ז דיינינן ס"ס וס"ל דאף בנודע ספק הראשון מקודם ספק השני ג"כ מהני לדון בזה לדין ס"ס ואינו מחלק בין נודע ללא נודע כלל. מ"מ אתי שפיר מה דאמרו הכא דלר"א באשת חרש חייב א"ת ואף דיש לכאורה לדון בגרשה ס"ס ספק שמא בעת שקדשה החרש הי' שוטה ואת"ל דהי' פקח עכ"פ שמא הי' פקח בעת שגרש. עכ"ז כיון דהנך שני הספיקות אינם מזמן וענין אחד דהא ספק הראשון הוא על הקדושין ובזמן הקדושין וספק השני הוא על הגרושין ובזמן הגרושין א"כ בכה"ג לא שייך לדון להסברא דיהי' נחשב ס"ס הזה בשם רובא כיון דהוי בזמנים מחולקים ע"כ לא נשאר לנו בזה רק הטעם שכתב הפנ"י לשיטת הרמב"ם וסייעתו. דכיון דספק ראשון אינו אסור מה"ת רק מדרבנן אז הו"ל ספד"ר דזה הטעם שייך לדון בכל מקום. אף אם הוי בזמנים וטעמים מחולקים. אבל זה אינו שייך רק לדידן דס"ל דעל חתיכה א' אינו חייב א"ת דלפ"ז ספק אחד לא מתסר רק מדרבנן. אבל לר"א דס"ל דאף על חתיכה אחת חייב א"ת א"כ ספק אסור מה"ת ע"כ היכא דהוי הספיקות באופן דלא שייך לדון בזה לסברת רוב צדדין כיון דהם אינם בזמן אחד כמו בחרש שגירש. ואף דשייך בזה עדיין לדון לטעם הפנ"י הנ"ל מ"מ הא לר"א דס"ל דספק אסור מה"ת דלא שייך לומר כן ע"כ שפיר אמרו לר"א בחרש שגירש דקדושי מצי גרושי לא מצי מגרש. ועדיין י"ל דלדידן דס"ל דעל חתיכה אחת אינו חייב א"ת ולשיטת הרמב"ם וסייעתו דלפ"ז ספק א' אינו אסור רק מדרבנן דיהי' הדין במי שהוא ע"ח וע"ש שקדש אשה ואח"כ גרשה דלשיטת הר"ת וסייעתו דס"ל דאף היכא דנודע ספק הראשון מקודם דעכ"ז דיינינן בזה לדון ס"ס וכמו בספק טרפה כו' וכן דעת הגר"א זצ"ל ביו"ד סי' ק"י ס"ק ל"ז ע"ש וכמש"כ לעיל דה"ה דיש לדון בכה"ג לדון ס"ס ולהתירה. ואינו קשה על הר"ת וסייעתו מן הך סוגיא דיבמות ומתורץ על נכון קושית רע"א זצ"ל ביבמות הנ"ל. וע"כ אין להזניח שטת הר"ת וסייעתו דס"ל דאף בנודע ספק הראשון מקודם ואף בדאוריי' ג"כ דיינינן ס"ס לשיטת הר"ת וסייעתו. אף שיש עליו סתירה מהך סוגיא דיבמות וכמש"כ רע"א להוכיח משם דבעינן שנודעו שני הספיקות ביחד. אכן לפי מה דנתבאר לישב זה לפי מה די"ל דהר"ת וסייעתו ס"ל כשיטת הרמב"ם וסייעתו דכל הספיקות אינם אסורים רק מדרבנן ואזי לא יהי' עליו שום קושיא כלל מן הך דיבמות הנ"ל. ואין זה דבר רחוק לומר דהר"ת יהי' ס"ל כשיטת הרמב"ם הנ"ל דהא ידוע דברי המהרי"ט שהובא בפר"ח ליו"ד סימן ק"י בכללי ס"ס ובכרו"פ שם דשקלי וטרי בשיטת התוס' איך ס"ל אם כהרמב"ם או כהרשב"א וגם ידוע דבדברי התוס' אין להקשות בסתירתם אהדדי לפי דהי' כמה בעלי תוס' וכמש"כ היש"ש בהקדמתו לב"ק ע"ש. ע"כ אפשר לומר ג"כ בשיטת הר"ת דיהי' ס"ל בזה כשיטת הרמב"ם. ולכן אף שיש הוכחות מן כמה דברי התוס' דס"ל כהרשב"א בזה. עכ"ז אפשר לומר דהר"ת וסייעתו יהיו ס"ל כהרמב"ם דכל הספיקות אינם אסורים רק מדרבנן. ע"כ היכא דהספיקות אינם בזמן אחד ומטעם אחד י"ל דס"ל דלא שייך התם לדון דיהי' מועיל משום רובא כיון דצדדי ההיתר מחולקים. עכ"ז מהני ס"ס לפי דשייך בזה טעמו של הפנ"י דכיון דס' א' לא מתסר רק מדרבנן ע"כ בצרוף ספק השני הו"ל ספק דרבנן דלקולא. וידעתי מה דכתב הנו"ב במ"ת חי"ד סי' ל"ח דכתב דגם להרמב"ם נאסר ספק אחד בחשש זנות מה"ת וכ"כ מזה בספרו שיבת ציון סימן ע"ח ע"ש. אבל אין הדברים מוכרחים וכפי שנראה מדברי הפנ"י הנ"ל ויש לי רוב אריכות דברים בזה והוכרחתי לקצר באמצע. ע"כ שפיר י"ל כמש"כ בשיטת ר"א דס"ל דלא שייך לדון כלל לדין ס"ס היכא דהוי בזמנים נפרדים וטעמים מחולקים כיון דלא שייך אליבי' דר"א הטעם שכתב הפנ"י לדון בדין ס"ס דהא ס"ל דספק אחד מתסר מה"ת. וע"כ א"ש הא דיבמות דאמרו אליבי' דר"א בחרש שגרש דקדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש. וע"כ אין לסתור שטת הר"ת וסייעתו ולכן הבית יוסף ביו"ד סי' ק"י שהביא שם פלוגתת הר"ת עם הר"י בספק טרפה שנתערבה שכתב שם דיש לחוש לדברי הר"י. אבל לא כתב לדחות לגמרי לשיטת הר"ת בזה. ואף שהב"י שם כתב כן בשם הרשב"א וידוע שיטת הרשב"א דס"ל דספק דאורייתא מתסר מה"ת עכ"ז אכתי י"ל דאליבי' דהר"ת דהוא מרא דשמעתתא זו עכ"פ ניחא די"ל שפיר אליבי' דס"ל באמת כהרמב"ם דספק אינו אסור רק מדרבנן וע"כ עליו אין להקשות מיבמות הנ"ל דאליבי' יש לתרץ שפיר כנ"ל ועיין בתורת הבית להרשב"א (דף קט"ו) שהביא שיטת הר"ת דפירש בהך דריש ביצה דנתערבה כו' דס"ל דקאי אוודאה ולא על ספיקא וכמש"כ התוס' שם בשם הר"ת. וכן הביא שם דברי הר"י בעל התוס' דחולק על ר"ת בזה. וסיים שם דיש לחוש לדברי הר"י שאין להתיר לספק טרפה שנתערבה כו'. וזה כמו דברי ב"י הנ"ל בשם הרשב"א. ובאמת יש לומר דלהרשב"א דמדבריו האלה משמע דאינו מדחה לגמרי שיטת הר"ת דאליבי' לא תקשה באמת כלל מהך דיבמות הנ"ל משום דיש לומר דס"ל כהגהות מיימוני בדעת הרי"ף והפר"ח המובא למעלה דסבירא להו דמהני בדיקה בע"ח וע"ש. והש"ס בהא דיבמות דקאמר אי אמרת ע"ח ע"ש גרושי לא מצי מגרש צ"ל לדידהו דהיינו בלא בדיקה. וא"כ איכא לברורי כאן ע"י בדיקה והוי ס"ס דאיכא לברורי. והרשב"א הלא ס"ל דס"ס דאיכא לברר צריכים לבררו כמובא שטתו בכללי ס"ס להש"ך ס"ק ל"ה. וא"כ לדידי' צריך בדיקה ובלא בדיקה לא מצי מגרש ולשטתו ל"ק כלל. ולא תקשה רק לר"ת דהוא ס"ל דס"ס אף אי איכא לברורי א"צ לברר כמש"כ בכללי ס"ס שם בשם התה"ד דכן שיטת הר"ת רק לדידיה יש להקשות מההיא דיבמות ואליביה שפיר יש לתרץ כנ"ל על פי מה די"ל דהוא ס"ל כהרמב"ם דספק אינו אסור רק מדרבנן. אכן לדינא קשה לסמוך ע"ז כיון דכבר הכריע הרמ"א ביו"ד סי' ק"י סעי' ט' דאם לא נודעו שני הספיקות ביחד אין מתירין שום ס"ס בדאורייתא וכמש"כ גם המג"א בסי' תל"ט ס"ק ג' והחלוקים שכתב המג"א שם לא שייך בנ"ד דהא בעת שקדשה נולד הספק אז בדאוריי' והוי ספק א"א אז ולכן אין כח בידנו לצרף שוב הס"ס להספק שנולד לנו לאח"ז בהגט אם כשר או לא וע"כ ננעל עדיין דלתי ההיתר בנ"ד:
ענף ו
יח
ועכ"ז הנני לדון בעז"ה להיתרא בנ"ד ומתחלה נראה מה דיש להעיר בהא דיבמות (דף קי"ג) באשת חרש לר"א דמחייב א"ת משום דהוי ספק חלים ספק שוטה בעת הקדושין. הא קי"ל בכל ספק דאורייתא דמוקמינן על החזקה. א"כ ה"ה הכא אמאי לא נעמידנה על חזקת פנוי' שהי' לה מקודם שנתקדשה. ואין לומר דלכן לא דיינינן הכא לחזקת פנוי' משום דדוקא היכא דנולד לנו הספק בעצם הענין שאנו דנים עליו בזה מוקמינן על החזקה דיש לנו על עצם הדבר שאנו דנים בי'. משא"כ הכא דהחזקה היא בהאשה שיש לה חזקת פנוי' והס' הוא על האיש שקדשה אם הי' חלים או שוטה דבכה"ג אפשר דלא דיינינן אוקי אחזקה. זה אינו דהא מצינו בכתובות (ד' י"ד) באלמנת עיסה שהיא כשרה. ופרש"י דמוקמינן לה אחזקה וע"כ לא חיישינן שמא בעלה חלל הי'. הרי דמצינו דחזקת כשרות שיש בהאשה מבררת לנו הספק שיש לנו בבעלה אם הי' חלל או כשר. וכעין זה הוא בריש נדה דאנו דנים חזקת טמא לברר לנו על המקוה שהיתה חסר וכן הוא בחולין (דף י' ע"ב) בתוס' ד"ה ודלמא כו' דחזקת טהרה של האיש מברר לנו את הספק שיש לנו בבית המנוגע וכן הוא שם (ד' י"א) בתוס' ד"ה אתיא מפרה אדומה כו' דחזקת טמא מבררת לנו הספק שיש לנו בפרה אדומה אם היא טרפה וכהנה רבות בש"ס. הרי דמצינו דהחזקה שיש לנו בהענין שאנו דנים עליו תברר לנו את הספק שיש לנו בגוף האחר. ע"כ ה"ה בנ"ד שהספק הוא באיש שקדשה אם הי' שוטה בעת הקדושין דהחזקת פנוי' שיש לנו בהאשה שאנו דנים עלי' דמבררת לנו הס' מן האיש שקדשה איך הי' בעת הקדושין. א"כ קשה אמאי חייב א"ת באשת חרש אמאי לא מוקמינן לה בחזקת פנוי':
יט
וכן תקשה במה שכתב הרמ"א באהע"ז סי' מ"ד סעי' ב' דע"ח וע"ש שקדש ולא ידענו העת דחוששין לקדושין דאמאי לא מוקמינן אחזקת פנוי'. אך בזה י"ל דזה דומה למש"כ התוס' בכתובות (ד' כ"ג ע"א) בד"ה תרוייהו בפנוי' כו' דהקשו שם דהו"ל לאוקמי אחזקה וי"ל כגון שאנו יודעים שזרק לה הקדושין ומספקא לן אי קרוב לו או קרוב לה כו'. דכיון דודאי זרק לה הקדושין ל"ל למימר אוקמי אחזקה כו'. ועי' בפני יהושע שם שכתב דבכמה דוכתי אשכחן דלא סמכינן אחזקה מדרבנן כו' היינו נמי היכא דאיתרע החזקה קצת כו'. וזה לשון הפנ"י בקדושין (דף ע"ט) בתוס' ד"ה קדשה אבי' כו' דאשכחן בכמה דיני ספק קדושין דהחמירו חכמים אף במקום חזקה כו' עי"ש. והא התם בספק קרוב לה הוי ספק בעיקר קדושין אם הגיע כלל לידה אפ"ה דיינינן דאתרע החזקה עכ"פ מדרבנן כש"כ בנדון ע"ח וע"ש דקדשה דהי' מעשה הקדושין בודאי רק הספק הוא מצד אחר בודאי מקרי זה בשם אתרע החזקה דאין להתירה מדרבנן וביותר מצינו כה"ג בהר"נ פ"ק דקדושין בסוגיא דנתן הוא ואמרה היא דאמרו דספיקא היא וחיישינן מדרבנן וכתב הר"ן ע"ז דמה"ת מוקמינן על חזקת פנוי' אלא מפני חומר ערוה אסרוה מדרבנן וע"ש בפנ"י שכתב בכוונת הר"ן דלא שייך הכא חזקת פנוי' כיון דאתרע והו"ל כמו ספק קרוב לה. ועי' באבני מלואים סימן כ"ז ס"ק י"ח מש"כ בכוונת הר"נ הנ"ל. וי"ל דזה דומה למה דמבואר בחולין (דף קל"ד) חלה ספק איסורא לחומרא. ופרש"י ספק איסור שיש בו עון מיתה הלכך לא סמכינן אחזקה. ושם ג"כ אתרעי לי' החזקה דמעיקרא כעת דהא נתגייר עכשיו ועי' בפרמ"ג בפתיחה לי"ד ה' טרפות שהביא למש"כ הפמ"א להוכיח מהך סוגיא דחולין דלא סמכינן על חזקה ודחי זה הפרמ"ג דשא"ה דהוי עון מיתה עי"ש. ע"כ י"ל דמהאי טעמא דחוששין לקדושין דזה אינו רק מדרבנן משום דאתרע לי' החזקה והא הוי עון מיתה וכמו בהא דחלה וכהא דר"נ בנתן הוא ואמרה היא דספיקא הוא וחיישינן מדרבנן משום חומר ערוה וה"ה בנ"ד. ומש"כ הבית יוסף באהע"ז סימן מ"ד בע"ח וע"ש שקדש דהוי ס' י"ל ג"כ דהוי ספיקא וחיישינן מדרבנן וכמו בהך דקדושין ד"ה בנתן הוא ואמרה היא. ועי' בתשו' רע"א זצ"ל סימן ל"ז שהביא לדברי הר"ן הנ"ל לענין אי מהני אוקי אחזקה גבי ספיקא דדינא וקצרתי. ועי' בפרי חדש יו"ד בכללי ס"ס ס"ק א' שהביא לדברי הר"ן הנ"ל גבי ספד"ד:
כ
אבל בהך דיבמות באשת חרש לר"א חייב א"ת תקשה הא מה"ת אין בזה חשש איסור א"א דהא מה"ת מוקמינן אחזקה אף היכא דאתרע וכמש"כ הר"ן בהך דנתן הוא ואמרה היא דמה"ת מוקמינן אחזקה רק חיישינן מדרבנן משום דאתרע החזקה וכמש"כ הפנ"י שם. וכעין זה מצינו בכתובות (דף ע"ה ע"ב) בתוס' ד"ה אבל היכא דליכא כו' דהקשה הר"י הא הוי חדא במקום תרתי דאית לן למימר העמידנה בחזקת פנוי' כו' ותי' דחזקת פנוי' לא חשובה כלל חזקה לגבי חזקת הגוף עכ"ל תוס' והא התם הי' מעשה הקדושין מידו לידה רק הספק הוא מצד אחר שמא היו בה מומין בעת הקדושין והי' מק"ט א"כ עכ"פ הך חזקת פנוי' בודאי דמקרי זה בשם דאתרעי החזקה. ואפ"ה דנו בזה להך חזקת פנוי' רק דלא חשיבה חזקה גבי חזקת הגוף ועי' בפנ"י שם. הרי דאם לא היתה שם הך חזה"ג אז היינו דנים ע"פ הך חזקת פנוי' אף דאתרעי. (וכעין זה מצינו בקדושין (דף ע"ט) בתוס' ד"ה קדשה אבי' בדרך כו' דבקדשה אבי' לחוד העמידנה בחזקת פנוי' כו' הרי דאף דהי' עכ"פ מעשה הקדושין דיינינן מ"מ לחזקת פנוי' רק לפי דהחמירו חז"ל משום חומר עריות ע"כ בעינן שם לצירוף הסברה דה"ה בוגרת לפנינו וכמש"כ הפנ"י שם ועי' באהע"ז סימן ל"ז סעי' ה' וב"ש ס"ק ג' דאף בנתקדשה בעצמה לחוד הוי ספק קדושין משום חזקת פנוי' שלה מרעה הסברה מדהשתא בוגרת כו' הרי דאף בקבלה הקדושין לידה ממש וזה בודאי מקרי אתרעי להחזקה מ"מ דנו שם להחזקת פנוי' וזה ראי' מוכחת ביותר מן הך דקדשה אבי' הנ"ל דשם אפשר לומר דכיון דלא קבלה הקדושין לידה ממש אין זה מקרי בשם אתרעי הך חזקה אבל ממש"כ הפוסקים כן בקדשה א"ע כנ"ל זה בודאי מקרי בשם איתרעי החזקה ואפ"ה דנו שם להחזקת פנוי'). א"כ מוכח מכל הנ"ל דאף חזקה במקום דאתרע מ"מ הוי חזקה מעליא עכ"פ מה"ת:
כא
וכעין זה מצינו בחולין (דף מ"ג) בתוס' ד"ה קסבר עולא כו' עלה דישב לו קוץ בושט דהקשו דנימא נשחטה הותרה כו' דהוכיחו מזה הפוסקים דס"ל להתוס' דאף היכא דנולד הריעותא מחיים אמרינן ג"כ נשחטה הותרה וכמבואר בש"ך יו"ד סי' נ' שהכריע במקום הפ"מ כשיטת התוס' והתב"ש בסי' כ"ט באר לדברי התוס' הללו בטעם נכון. דכיון דיש שם חזקה מבוררת דהא לא נולדה בספק דרוסה וכן בישב עליו קוץ בושט ע"כ ס"ל להתוס' דאמרינן העמידנה על חזקת היתר אף במקום דאתרעי החזקה ע"ש. ובשיטת הר' יונה והרשב"א דבספק טרפות דאף בס' השקול מתסר כבר כתב ע"ז בשב שמעתתא שמעתתא ה' פ"ט דטעמייהו משום מחזיקין מאיסור לאיסור ועכ"פ חזקת היתר לא שייך בכה"ג ע"ש ועוד דאף בשטת הר"י והרשב"א דמחמרי אין זה רק מדרבנן ועיקר הדברים ארוכים ולא באתי כאן רק בקצרה להוכיח דמה"ת מוקמינן על חזקה אף היכא דאיתרעי. ובודאי אין לחלק ולדון בזה דזה מקרי אתרעי קצת משא"כ באשת חרש אתרעי החזקה טובא. דחלוקים כאלה לא ניתן להאמר כידוע. א"כ לפ"ז תקשה אמאי באשת חרש חייב א"ת לר"א משום חשש ע"ח וע"ש הא מה"ת אין בזה חשש איסור דמבעי לן לאוקמי אחזקת פנוי' אף דאתרעי החזקה. וכעין זה ראיתי בפנ"י גטין (ד' נ"ה) על תוס' ד"ה ועל הקטנה" שכתב דאפשר לומר דאפי' לרבנן דפליגי היינו משום דלענין קדושין מוקמינן לה אחזקת פנוי' וכן בתרומה אחזקת טבל כו' כנ"ל ע"ש. אבל על ר"א דס"ל דחייב א"ת באשת חרש תקשה דאמאי לא נעמידנה אחזקת פנוי'. ובהא דתרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק י"ל בזה דזה אינו רק מדרבנן וכמו בהא דנתן הוא ואמרה היא דספיקא וחיישינן מדרבנן מפני דמה"ת מוקמינן על חזקת פנוי' רק מדרבנן כיון דאתרעי חיישינן ובמקום עון מיתה כנ"ל וה"ה בהך דתרומת חרש דדומה להך דחולין דף קל"ד בחלה דלא מוקמינן על החזקה כפרש"י שם. אבל במה דחייב ר"א א"ת באשת חרש תקשה עדיין דהא מה"ת מבעי לן לאוקמי אחזקת פנוי' אף היכא דאתרעי:
ענף ז
כב
וידעתי למש"כ המהרי"ט בקדושין בחדושיו בפ"ק שמפרש דברי התוס' כתובות (ד' כ"ג) שכתבו דכיון דזרק הקדושין ל"ל למימר אוקמי אחזקה להתירה לכתחילה דזהו מה"ת כיון דאתרעי החזקה אלא אם ניסת לא תצא כו'. אבל כבר השיגו עליו בש"ש שמעתתא ו' פי"ח ובאבני מלואים אהע"ז סי' כ"ז ס"ק י"ח דהא מדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד ואין זה רק מדרבנן ע"ש. וכן ראיתי בנו"ב. במ"ת חאה"ע סימן נ"ד אות ט"ז שכתב דמה"ת מוקמינן על חזקת פנויה רק מדרבנן אסורה משום דאתרע חזקת פנוי' שהרי נעשה מעשה המוליד הספק הזה ואחמרי רבנן שלא יועיל חזקה כו' ע"ש. וכעין זה כתב בס' גנת ורדים כלל ס"ב והביא שם דברי הפר"ח ביו"ד סימן ק"י בכללי הס"ס ובסי' כ"ט דמחמיר שלא לסמוך על שום חזקה מדרבנן והשיג עליו דז"א רק היכא דאתרע החזקה אז לא סמכינן על החזקה מדרבנן וגם הביא שם הא דקדושין ד"ה נתן הוא ואמרה היא דספיקא וחיישינן מדרבנן עיי"ש וכל האחרונים הללו החליטו דחזקה דאתרעי דלא מהני אין זה רק מדרבנן. אך גם לדברי המהרי"ט הנ"ל הא כתב ג"כ דבדיעבד אם ניסת לא תצא רק לכתחילה אסורה מה"ת א"כ גם לדבריו תקשה אמאי מחייב ר"א א"ת באשת חרש הא כיון דבדיעבד גם מהרי"ט ס"ל דמהני החזקה אף היכא דאתרע והא שם הוי בדיעבד שכבר בא עליו ומיירינן לענין חיוב א"ת ותקשה דהא לא מצינו דהיכא דבדיעבד מותר מה"ת דיחויב ע"ז א"ת וזהו דאין הדעת נותנת:
כג
וראיתי בפני יהושע גיטין (ד' כ"ח) בד"ה א"ל תרומה אגיטין קא רמית כו' דהעיר שם על הא דיבמות דאשת חרש חייבין א"ת דקשה דנוקי על חזקת פנוי'. ותירץ דכיון שקדשה אתרע לי' חזקת פנויה וסיים דזהו ראי' ברורה דאף מדאוריי' אמרינן דכיון דאתרע החזקה ע"כ חייב א"ת עכ"ל. ואף שכ' הפנ"י בכתובות (ד' כ"ג) בתוס' ד"ה תרוייהו בפנוי' כו' דלא סמכינן אחזקה מדרבנן היכא דאתרע קצת ע"ש. היינו היכא דלא אתרעי רק קצת אבל היכא דאתרעי טובא בזה ס"ל להפנ"י דאתרע החזקה אף מה"ת וכמו שהוכיח שם הפנ"י וע"כ התם באשת חרש דהי' מעשה הקדושין עכ"פ רק דהספק הוא מצד אחר ע"כ כה"ג דיינינן דאף מה"ת אתרע החזקה דזה מקרי אתרעי טובא כן י"ל בכוונת הפנ"י. אבל לדינא זה אינו דהא כבר נתבאר הדברים בשם הר"ן והתוס' ומהם משמע דס"ל דאף היכא דהי' בפנינו מעשה הקדושין עכ"פ רק דהספק הוא מצד אחר דגם בזה דיינינן להחזקת פנוי' עכ"פ מה"ת דכן משמע מדברי הר"ן גבי אמרה היא שכתב ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קדושין אי צריכה גט מדאוריי' דאיכא למימר העמד על חזקתה. והלשון בכל ספק קדושין משמע דגם היכא דהס' הוא מצד אחר. וכן מוכח מיו"ד סימן נ' דהובא בש"ך שם דכתב דבהפ"מ אף במה דאתיליד הריעותא מחיים כשרה וכמש"כ המהר"ם בתשו' דהכי משמע פשט דברי התוס' בחולין (דף מ"ג) רק דסיים דמ"מ יש להחמיר כדברי הרב בהג"ה דרק מצד יש להחמיר אתי עלה אבל בעיקר הדין ס"ל כהתוס'. ובאמת לפי דברי התב"ש בסימן כ"ט לחלק דשאני היכא דהוי חזקה מבוררת אין ראי' כ"כ מדברי הרב בהג"ה דשם ועי' בפרמ"ג בפתיחה להלכות טרפות ובפר"ח שם. ומדברי התוס' חולין דס"ל דבישב קוץ בושט מוקי אחה"ת והא התם אתרעי החזקה טובא דהא הוחל מעשה הטורף כמש"כ הרשב"א והובא בתב"ש סימן כ"ט ואפ"ה ס"ל דמוקמינן על חזקת היתר. וגם לשיטת הר"ן והרשב"א והר' יונה בפ"ק דחולין י"ל דאין זה רק מדרבנן. א"כ לשיטת התוס' תקשה עכ"פ מהך דאשת חרש. וגם הו"ל להש"ך והפוסקים לפרש ולחלק דהיכא דאתרעי החזקה טובא דבזה אסרינן אף לשיטת התוס'. ואף דטרפות אינו רק אסור לאו ואינו דומה להא דחולין (ד' קל"ד) מ"מ כיון דאיכא ריעותא טובא דבזה נאסר גם מה"ת ע"כ הא בדאוריי' לא מחלקינן בין לאו לכרת ובפרט דהא כתבתי דבישב קוץ בושט דהוחל מעשה הטורף אין לנו ריעותא גדולה מזה כמש"כ הת"ש בסימן כ"ט בשם הרשב"א וכתב שם דאף הר' יונה וסייעתו דהחמירו שלא לסמוך על חזקת היתר זהו רק היכא דיש ריעותא ברורה והוחל מעשה טורף וא"כ התוס' וסייעתו דמכשירים מכשירים אף במקום ריעותא והוחל. מעשה הטורף כמו הך דישב קוץ בושט. ולכן תקשה מהך דאשת חרש דמחייב א"ת ר"א דמדאוריי' נוקי לה אחזקת פנוי'. ובשלמא לצד האיבעיא של ר"א דדעתא קלישתא ולעולם חדא דעתא והספק אם ההיא דעתא צילותא היא יש לומר דלא קשה דנעמידנה אחזקת פנוי'. כפי שיבואר להלן דלא שייך להעמיד על חזקה רק היכא דהספק הוא רק על אותו ענין בזה שפיר החזקה שיש בהענין מבררת הספק שנולד רק בו. אבל היכא דהספק לא על זה לחוד רק על כלל כלו לא שייך לאוקמי אחזקה דאטו בשביל אותה חזקה שיש רק בזה יבורר הכלל כלו. וא"כ אם הספק על כל החרשים אם דעתם צילותא לא שייך לומר לאוקמי אחזקה דאטו חזקת פנוי' שלה תברר שכל החרשים לאו דעתא צילותא אית להו. אבל להצד השני דחרש הוא ע"ח וע"ש והספק בעת הקדושין אם הי' אז חלים או לא דהספק רק על הפרט על אותו שקדש אם הי' חלים בעת הקדושין א"כ שפיר יש להעמיד על חזקה ולומר דחזקת פנוי' מבררת שהי' שוטה בעת שקדש ואמאי מחייב ר"א א"ת
ענף ח
כד
ומחומר הקושיא נראה לע"ד להוכיח מהך סוגיא דיבמות דבאשת חרש חייב א"ת ולא מוקמינן אחזקת פנוי' דמוכח מזה כסברת הברית אברהם חי"ד סימן מ"ט דחזק שם את דברי מהרי"ט בתשו' ח"א סימן מ"א שכתב מלתא חדתא בנסתפקו במספר שנותי' אם היא קטנה או גדולה דאמרינן כיון דאף דנדון לחזקת פנויה איכא עדיין קדושי דרבנן מצד קדושי קטנה עכ"פ. ע"כ ממילא לא דיינינן להחזקת פנויה כלל אף מה"ת. וע"כ אל תתירנה מספק מדאורייתא דלא שייך בכה"ג להעמידו על חזקה קמייתא דהא חזינן עכ"פ דאיננה עכשיו כמו שהיתה מקודם ע"ש ואף שנתבאר לעיל בחזקה דאתרע דמה"ת מהני החזקה ומדרבנן לא סמכינן עכ"פ בעון מיתה. ולא אמרינן דכיון דאסורה עכ"פ מדרבנן א"כ ממילא לא יועיל כלל החזקה אף מה"ת. דז"א דהא כיון דמה דמחמרינן בזה מדרבנן אין זה מצד ודאי רק מספיקא בעלמא ע"כ שפיר הוכחנו דלא כמהרי"ט דס"ל דחזקה דאתרעי הוי זה מה"ת אלא דז"א רק מדרבנן. אבל היכא דיש בה איסור ודאי מדרבנן עכשיו וא"כ יצתה בודאי מחזקתה הראשונה עכ"פ מדרבנן. ע"כ ממילא נסתר כח החזקה לגמרי אף מה"ת דהא עיקר מעלת החזקה הוא דאמרינן דלא נעשה בה דבר מחודש וכיון דעכ"פ נעשה עכשיו דבר מחודש בודאי מדרבנן לאיסור ע"כ ממילא נסתר מעלת החזקה בזה גם מה"ת. וידוע מש"כ כמה פוסקים בכמה ענינים דמדרבנן מרעינן לדאורייתא ואכ"מ. וע"כ אף די"ל דהמהרי"ט אזיל בזה לשטתו דס"ל דהיכא דאתרע החזקה אז לא מהני החזקה גם מה"ת וכמש"כ לעיל בשם המהרי"ט בחדושיו לקדושין בפ"ק. ועכ"ז י"ל דאף דהוכחנו לעיל דלא כמהרי"ט בזה מ"מ הכא שאני כנ"ל דיש לחלק ביניהם בסברא נכונה:
כה
ומזה הסוגיא דחרש שקדש לר"א דחייב א"ת ולא מוקמינן מה"ת על חזקת פנויה מזה יהיה ראיה להסברא הזאת, והוא דהא מבואר בר"פ חרש דתקנו רבנן נשואין לחרש הן לחרש שנשא פקחת והן לחרש שנשא חרשת משום דשקדו חז"ל לתקנתו וכמבואר באהע"ז סימן מ"ד. אף דלכאורה י"ל דלר"א אין אנו צריכים להך תקנה דהא אף בלא התקנה ג"כ יש ספק איסור דאורייתא לדידיה בחרש שקדש. עכ"ז נפ"מ מהך תקנה היכא דחרש שנשא חרשת דבזה ליכא שום חשש איסור א"א אליבא דר"א משום ס"ס ספק א' שמא החרש בעת שקדשה היה שוטה ואת"ל דהיה חלים אכתי שמא החרשת היתה שוטה בעת הקדושין ואם דהוי ס"ס בתרי גופי, הא הט"א בר"ה (דף כ"ט) הקשה קושית הרא"מ בהא דטומטום א"מ כו' דהא יש ס"ס ספק שמא הוא זכר ואת"ל נקבה שמא השומע ג"כ נקבה ועי"ש מה שתירץ על הקושיא הזאת. ומשמע מדבריו דגם בתרי גופי דיינינן ס"ס ואף לשיטת הרא"ם שמביא הפר"ח בכללי ס"ס ס"ק יו"ד דבתרי גופי לא מהני ס"ס. מ"מ הכא אם לא היתה תקנה על נשואי חרש אז לא היה עיקר חשש נשואין של חרש רק מדרבנן אף דספק הוא משום דמה"ת מוקמינן על חזקת פנויה ואף דאתרעי הא זה אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא אף חזקה דאתרע הוי חזקה מעליא וכמש"כ למעלה. ובדרבנן מהני אף ס"ס בתרי גופי אף להרא"ם דהא גם ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות מהני אם האיסור אינו רק מדרבנן. ועי' בפרמ"ג ליו"ד בכללי ס"ס. א"כ בחרש וחרשת ליכא לפ"ז שום חשש איסור כלל וע"כ צריכים בכה"ג למען טובת החרש והחרשת לבא להתקנה שתקנו חז"ל לנשואין בחרש. ואף דבשוטה לא תקנו חז"ל לנשואין מ"מ בחרש אף דהוי בחשש ע"ש לר"א מ"מ אין סברא לומר דלר"א לא תקנו חז"ל נשואין בחרש דלא משתמיט הש"ס בשום מקום לומר דיש תנא דיפלוג על עיקר התקנה דתקנו חז"ל נשואין בחרש ומסתמא סבירא ליה לר"א ג"כ להתקנה. וכן יהיה מוכח מהך דאמר ר"א באשת חרש דחייב א"ת ולא מוקמינן אחזקה מה"ת. דבאמת ס"ל לר"א ג"כ להתקנה דתקנו חז"ל לנשואין וע"כ לפ"ז יהיה אתי שפיר הקושיא הזאת דלכן חייב א"ת באשת חרש דכיון דחז"ל תקנו נשואין לחרש שנשא חרשת ממילא יש נשואין מדרבנן ג"כ לחרש שנשא פקחת דאף דנימא להסתפק בדאורייתא שמא היה שוטה אז בעת הקדושין עכ"ז מדרבנן תפסי קדושין בודאי למי שהוא בשם חרש אף דנימא דהיה אז שוטה בעת הקדושין. לפי דמוכח מזה דחז"ל חלקו בין מי שהוא בשם שוטה מחמת מעשה שטות שלו ובין למי שהוא שוטה מחמת חרשותו דגרמה לו זה דשאני מי שיגלה לכל שטותו שעושה מעשה שטות. בזה לא תקנו חז"ל נשואין לפי דאין אדם דר עם נחש כו' כמבואר ביבמות (שם דף קי"ב) אבל במי שנקרא בשם חרש אף שהוא ע"ש מ"מ כיון ששמו בשם חרש ולא בשם שוטה ולא נגלה שטותו לכל דראו חז"ל דלא שייך ביה להך דאין דר עם נחש. ועי' ברמב"ם ה' עדות פ"ט ה' י"א שכתב בזה"ל החרש כשוטה שאין דעתו נכונה כו' ואפ"ה תקנו חז"ל נשואין בחרש שנשא חרשת וממילא ה"ה בחרש שנשא פקחת. דאין סברא לומר דבחרש שנשא פקחת כיון דיש בו חשש קדושי תורה ע"כ ממילא לא שייך נשואין דרבנן דז"א דהא כיון דתקנו נשואין לחרש שנשא חרשת ממילא וכש"כ דיש נשואין ודאין לחרש שנשא פקחת בקדושי דרבנן בודאי. וע"כ לא שייך בכה"ג לאוקמי אחזקת פנויה מה"ת כיון דיצתה מחזקה בודאי לענין קדושי דרבנן ע"כ מה"ט חייב א"ת ולא מוקמינן לה אחזקתה כ"ז מוכרח לדינא בפשט סוגיא הזאת:
ענף ט
כו
ויש אתי עוד מקום לומר בזה דעיקר מלתא דכתבנו לעיל דחזקה דאתרעי מהני מה"ת. דאפשר דזה תלוי בפלוגתא דאיתא בחולין (דף י') דהרבה אמוראי ילפי לחזקה מקרא ויצא הכהן מן הבית כו' ולאידך אמוראי קים להו חזקה מן הלמ"מ. דלמאן דיליף מקרא אליביה מוכח מקרא הזה דאף היכא דאתרעי החזקה ג"כ מהני מה"ת ע"פ מש"כ התוס' שם בד"ה ודלמא כו' דחזקה דנגע אתרע מקרי וכמש"כ באבני מלואים סי' כ"ז ס"ק י"ח להשיג על המהרי"ט, וממילא יש מקום להוכיח מזה דה"ה בכל מיני ריעותא סמכינן אחזקה מה"ת. אבל למאן דלא יליף לחזקה מקרא אלא הלמ"מ א"כ אכתי י"ל דמנלן היכא דאתרעי דאפשר היכא דאתרע דלא סמכינן ע"ז מה"ת, וקושיות התוס' דחולין הנ"ל יש מקום לחלק בזה. ולפ"ז יש מקום ליישב הך סוגיא דחרש שקדש חייב א"ת כו' אבל בזה יש לדון הרבה ואין זה ברור וע"כ לא הארכתי בזה, ולכן העיקר כמו שנתבאר דמשום דיש קדושין דרבנן בודאי באשת חרש ע"כ לא שייך בזה להך חזקה גם מה"ת. וכ"ז מוכח מן הסוגיא זו דאל"כ תקשה כנ"ל ויהיה ראיה מוכחת לפ"ז לסברת מהרי"ט והברית אברהם הנ"ל. וכן י"ל במה שכתב הבית יוסף בשטת הסוברים דאלם מעיקרא בעי בדיקה משום חשש ע"ח וע"ש דזהו ג"כ ע"פ סברא זו וקצרתי:
כז
וראיתי בשו"ת חמדת שלמה סי' י"ט חאהע"ז דהעיר ג"כ בהא דאשת חרש אמאי לא נעמידנה על חזקת פנויה. ותירץ מסברה דנפשיה דכיון דיצאה מדרבנן עכ"פ מחזקת פנויה כו' ע"ש. אבל כבר דן המהרי"ט בסברה הזאת:
כח
ועכשיו נשובה לעיין בעובדא דנ"ד והוא כיון דהיה בחשש שוטה בעת הקדושין א"כ מה"ת אין לנו חשש איסור עליו מצד שמא היה חלים דהא מה"ת יש לנו לאוקמי אחזקת פנויה מה"ת והחזקה זו מבררת לנו על הקדושין שהיה אז שוטה וממילא אין בזה קדושי ודאי גם מדרבנן דהא בשוטה לא תקנו חז"ל נשואין. ואף דכבר נתבאר דמדרבנן לא סמכינן אחזקת פנויה משום דהא אתרעי עכ"פ וגם זה דומה להא דחולין (דף קל"ד) דהיכא דיש עון מיתה החמירו חז"ל וכמש"כ לעיל וכמבואר ברמ"א סי' מ"ד סעיף ב'. אבל חשש דאורייתא ליכא בזה. וכן במה שיש לנו להסתפק שמא אחר החופה והקדושין בעת שבא עליה ביאה ראשונה שמא היה אז פקח וא"כ כנסה אז לשם קדושין וכמש"כ הבית יוסף בסי' קכ"א והובא בב"ש שם ס"ק ט'. ע"כ יש לנו לומר גם בספק הזה דמה"ת אוקי אחזקת פנויה והחזקה מבררת לנו דהיה אז שוטה גם בעת שבא עליה אחר החופה. ויש כח בחזקת פנויה זו לברר על עת החופה וכן על עת הביאה שבא עליה אחר החופה בביאה אחת שהיה בנ"ד לפי שלא נתיחד עמה כ"א פעם אחת. ועי' מזה בנו"ב מ"ת חאהע"ז סי' נ"ד אות ל"ב במש"כ לדון במי שקדשה שתי פעמים בספק קדושין שמא היה קרוב לו או לה וכן בספק דרוסה שתי פעמים ע"ש. ועוד דאף אם באנו לדון בזה דין ספק ספיקא להחמיר להסוברים דאמרינן ס"ס נגד חזקה. מ"מ הא בנ"ד יש לנו שני ספקות להתירא על מה שנסתפקו בעת שבא עליה פעם אחת. והוא דהא לא הי' עדים כשרים על עת היחוד רק עדים קרובים ואין לנו לחוש ולהחמיר רק לפי שיטת הסוברים דבלא נתייחד עמה לפני עדים רק דר עמה כדרך איש עם אשתו דכתב הב"ש שם בסי' קכ"א ס"ק ט' כמה פעמים דפליגי בזה הפוסקים. וכמש"כ הב"ש בסימן ל"א ס"ק כ"ב פלוגתת הראשונים בזה. ועיין מזה בב"ש סי' כ"ו ס"ק א'. ובסי' קמ"ט וסי' קנ"ה ס"ק ל"ב ועי' מזה בנו"ב מ"ת חאהע"ז סי' נ"ב וסי' נ"ד [וגם יש לדון עפ"ז בתוס' יבמות (דף מ"ה ע"ב) ד"ה מי לא טבלה כו' ויש לחלק וקצרתי]. וגם הא הבית יוסף שם והובא לשונו בב"ש שם דכתב בלשון דאפשר כשנשתפה אח"ז ובא עליה דבעל לשם קדושין. הרי דזה גופא איננו ברור ויש להאריך בזה הפרט הרבה. עכ"פ אף בבא עליה בעת שנשתפה הוי ספק קדושין. וגם הך דינא דאם לא היו עדים כשרים על היחוד אז רק מה דיש הסברה שם לפי דגלוי לכל כו' דזה גופא הוי ספיקא דדינא א"כ יש בזה ספק ספיקא להקל. ואף דנימא דכל זה לא משווי רק לספק אחד אם היה אז חלים דהוי עכ"פ ספק בהקדושין א"כ עכשיו דנסתפקנו שמא היה אז שוטה ממילא יש על אותו העת ספק ספיקא להתירא היינו ספק אחד שמא היה אז שוטה. ואת"ל דהיה אז חלים אכתי ספק שמא הלכה כהסוברים דכיון דלא היו עדים כשרים בעת היחוד דס"ל דאין לחוש להקדושין. ובפרט דזה גופא כתב הב"י רק בלשון אפשר כו'. וזה דומה למש"כ התוס' בכתובות (דף ט' ע"ב) ד"ה אי למיתב לה כתובה כו' דכתבו וי"ל דלא חשיב ס"ס כה"ג משום דהאי ספיקא שמא באונס היה לא חשיב ספיקא גמורה למיתב לה כתובה דאימור קודם שנתארסה נאנסה כו' וה"ה בנ"ד אף דלכאורה יש לדון ס"ס להחמיר דשמא היה חלים בעת החו"ק. ואת"ל דהיה אז שוטה אכתי ספק שמא היה חלים אח"ז בעת שנתיחד עמה אח"ז בפעם ראשונה כנ"ל. עכ"ז הא יש ס"ס לסתור את הספק השני.. ע"כ על כל האופנים יש לנו החזקת פנויה המבררת לנו לומר דאין בנ"ד חשש ספק קדושי דאורייתא הן על עת החופה והן על עת היחוד. ובעת היחוד יש לנו ס"ס הנ"ל ועל עת החופה יש לנו חזקת פנויה וכן יש הך חזקה גם על עת היחוד. לכן יצאנו בנ"ד מחשש איסור דאורייתא רק מדרבנן חיישינן שמא היה אז חלים וכמש"כ הרמ"א בסי' מ"ד סעי' ב' כנ"ל:
כט
ודע דלכאורה יש להעיר ג"כ בהא דיבמות (דף נ"ו ע"א) גבי פלוגתת רב ושמואל דהתם דאמרו מיתיבי בת ישראל פקחת כו' מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת. בשלמא לרב כו' אלא לשמואל קשיא עכ"ל הש"ס. וקשה הא יש לומר דשמואל לשטתו דס"ל ביבמות (דף קי"ג) לחד לישנא דחרש הוי ספק משום דהוי ע"ח וע"ש. א"כ לפמש"כ התוס' כתובות (דף נ"ח) ד"ה ואפילו כולן כו' בשם ר"ת דמאי דדריש בגמ' קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו אסמכתא הוא דמדאורייתא מיכל אכלה ולפ"ז עכשיו כשכנסה החרש יש לנו לדון מצד ספק דרבנן ולומר דהיה ע"ח בעת שכנסה. ומצד חזקת איסורא הא איתרע החזקה כשכנסה. וכש"כ להסוברים דאף באתחזק איסורא ספק דרבנן לקולא. אך יש לדחות זה דדוקא היכא דהיבם ראוי להאכיל בזה אמרו דמה"ת אוכלת בזיקת היבם אף שמת הבעל משא"כ היכא דהיבם אינו ראוי להאכיל כמו ביבם חרש. ואפשר לומר עדיין דזה מקרי ג"כ ראוי להאכיל כיון דבעת שהוא חלים ראוי להאכיל עכ"פ. ואף דהוי בכל שעה בספק לנו עכ"ז הא מה"ת יש לנו לדון בזה לחזקת היתר שאכלה בחיי הבעל. ויש להאריך בזה ולישב באופן אחר ואכ"מ:
ענף י
ל
נחזור לעניננו דנתבאר דמי שמוחזק לנו בע"ח וע"ש שקדש אשה דאף דחוששין לקדושיו מ"מ אין זה רק מדרבנן. ונקדים למש"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"י סעיף ט' על מש"כ הרמ"א שם וי"א הואיל והספק הוא איסור דאורייתא כו' וכתב הש"ך שם בס"ק ס"ב דלטעם המחבר אפי' היה הספק הראשון מדרבנן לא בטל ולטעם הרב בטל כו' וחזינן דדוקא היכא דספק הראשון מתסר מה"ת בזה כתב רמ"א להחמיר היכא דנודע ספק הראשון מקודם ספק הב'. אבל היכא דספק הראשון לא מתסר רק מדרבנן אז מהני ס"ס אף אם נודע ספק הראשון מקודם. והמחבר שם דמחמיר הא הטעם הוא הואיל דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות. וגם הא כתב הש"ך שם די"ל דאף המחבר ל"ק אלא היכא דספק הראשון אסור מה"ת כו'. ונראה לי להוכיח דהיכא דספק הראשון לא נאסר רק מדרבנן דכה"ג דיינינן ס"ס אף אם ספק הראשון נודע מקודם. דהא איתא בנדה (דף ט"ו) כל הנשים בחזקת טהרה כו' אפי' הגיע שעת וסת נמי מותרת כו' אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה משום וסתות דרבנן ולא נאסרה רק מספק שמא ראתה והו"ל ס"ס ספק שמא לא ראתה ואת"ל ראתה ספק שמא טבלה. וכן פסקו בטוש"ע לי"ד סי' קפ"ה סעיף י"ד והא התם ספק הראשון נולד ונודע מקודם דמחשב ימי וסתה. ובאמת רש"י בנדה שם בד"ה מחשב ימי וסתה כו' כתב אם שהה בדרך שבעה ימים כו' ואפשר לומר דכתב כן משום דכיון דהיה בדרך בעת הזאת ע"כ לא מקרי הספק הראשון שמא ראתה לנולד ונודע הספק הראשון מקודם כיון דלא היה אז בעיר אצלה. אבל באמת הא מבואר בטי"ד בזה"ל הבא מן הדרך וכן השוהה עם אשתו בעיר והגיע עת וסתה אסור לבא עליה כו' בד"א שלא שהה כו' אבל אם שהה כו' בא עליה כו' עכ"ל הטור. וכן סתם השו"ע שם וכתב דאם שהתה אחר הוסת כו'. ומבואר בטור להדיא דגם בשוהה עם אשתו בעיר ושהה אחר הוסת שעור שתטבול דבא עליה כו' הרי דאף בנולד ונודע הספק דשמא ראתה מקודם דהגיע הזמן שעור שתספור ותטבול אפ"ה מותרת מטעם ס"ס משום דוסתות דרבנן ולא נאסרה מה"ת משום דמוקי אחזקת טהרה רק דרבנן חששו להחמיר בזה ולא לסמוך על החזקת טהרה לכן מהני ס"ס אף בנודע מקודם לספק הראשון מקודם דהגיע הזמן להסתפק בספק שני ומצרפינן גם הספק הראשון לספק השני ודיינינן ס"ס להתירה:
לא
[ובהא דפירש רש"י שם בד"ה מחשב ימי וסתה אם שהה בדרך כו'. יש לומר בכוונת רש"י בזה לפי מה שכתב רש"י שם דמ"ד וסתות דאורייתא הלמ"מ דמחזקינן לה בטומאת ספק וי"ל דסבירא ליה לרש"י דר"י ס"ל וסתות דאורייתא דאי וסתות דרבנן לא בעי מחשב לפרש"י בהא דרבה בר ב"ח. והוי ס"ס לדידיה דוסתות דאורייתא הוא משום ספק ועי' מעדני יו"ט ריש נדה ועי' בר"ן פ"ב דשבועות ובהה"מ פ"ד דא"ב בשיטת הרי"ף והר"מ וא"כ הא הספק הראשון מדאורייתא אסור ובכה"ג הרי לא מהני ס"ס בלא נודעו ביחד, ולכן כתב רש"י אם שהה בדרך כו' וכיון דהיה בדרך בעת ההיא לא מקרי הספק שמא ראתה לנולד ונודע קודם. ועי' בר"ן שבועות שם וקצרתי] ויש לי להאריך בזה. אך אין אנו צריכים לזה דהא מבואר בטור להדיא דאף בהיה בעיר דיינינן כן. וכן נראה משמעות פשט הש"ע שם כנ"ל. א"כ מוכח מזה דהיכא דספק הא' אינו נאסר רק מדרבנן. דאז אף בנודע ספק אחד מקודם ג"כ מצרפינן אותו לס"ס כיון דהוי הספק על גוף אחד דבזה אף המחבר בי"ד סי' ק"י סעיף ט' מודה בזה וכמש"כ הש"ך שם. וכן מוכח ממה דאמרו בנדה שם אבל ודאי ראתה כו' דמשמע דאם לא היה ראיה ודאית אז בכל גווני דנינן ס"ס אף בנודע לידת ספק אחד מקודם:
לב
וכן מוכח מהא דכתובות (דף י"ד) אלמנת עיסה כשרה משום ס"ס. וקשה הא ספק הראשון שיש בספק חלל הוא נודע מקודם שנטמע הספק חלל בהמשפחה ואפ"ה מצרפינן אותו לס"ס. וע"כ מוכח מזה דכיון דהך ספק חלל אינו רק מדרבנן וכמש"כ התוס' בגטין (ד' ע"ח) בד"ה והא א"א לצמצם כו' דכתבו וא"ת נימא אוקי תרי כו' ואוקי בחזקת א"א. וי"ל דספיקא דרבנן הוא. ועיקר הך מלתא דאלמנת עיסה שנטמע בה ספק חלל הא פרש"י שם דזרק לה גט וספק קרוב לה ומת כו' א"כ מה"ת אמרינן אוקי אחזקת א"א. ורק מדרבנן החמירו שלא להעמידו על החזקה ע"כ ממילא דינו להיות ספק חלל מדרבנן והוי ספקו אסור רק מדרבנן. ע"כ שפיר מצרפינן אותו לספק השני הנולד לנו לאח"ז ולדון ס"ס להתירא. ועי' בפנ"י בסוגיא שם ובב"ש אה"ע סי' ב' ס"ק י"ד קושית הגאון ר' הילמן מפראג ז"ל. והפנ"י בק"א לכתובות שם כתב דנעלם מהם דברי הרשב"א בתשו' סי' ת"א ובאמת עפ"ז כתבתי בספרי נחל יצחק בקונטרס באור ספק תקנה ענף וא"ו בהג"ה לתרץ קושיתם במה שהקשו דהא הו"ל ספק בגוף ספק בתערובות ע"ש ואכ"מ. עכ"פ מוכח מזה דאף בחשש א"ד כיון דמה"ת מוקמינן אחזקה רק דרבנן החמירו לבלי לסמוך על החזקה ע"כ מצרפינן גם ספק הראשון להספק השני שנולד לאח"ז. וכמו דהוכחתי מהך דנדה (דף ט"ו) בספק ראתה וס' טבלה כנ"ל. ויש לנו עוד להאריך בזה אך באמת אין מן הצורך להאריך יותר כיון דכתב הש"ך דבדרבנן מצרפינן ספק הראשון אף שנודע מתחלה ע"כ אין לנו לחלק בזה כלל. וכן במש"כ המג"א בסי' תל"ט ס"ק ג' אין מזה סתירה לדברינו וקצרתי. ובפרט דהא נתבאר בהוכחות כנ"ל:
ענף יא
לג
וע"כ יש לנו יסוד דהתירא בעז"ה בנ"ד. והוא דהא נתבאר לעיל דעיקר חשש א"א בנ"ד אינו רק מדרבנן אבל מה"ת הא סמכינן על חזקת פנויה רק דרבנן חשו לבלי להעמידו על החזקה וחיישינן שמא היה אז חלים בעת הקידושין ע"כ יש לנו כח לצרף את הספק הראשון שיש לנו על עת החופה והקדושין והיחוד בפעם א' כנ"ל. אף שנולד ונודע מקודם ולצרפו להספק השני הנולד לנו על הך איתתא והוי ס"ס מעלי' ספק שמא לא הוי א"א מעולם משום שמא היה שוטה בעת הקדושין ואת"ל דהיה אז חלים אכתי שמא היה ג"כ חלים בעת הגט ואף דלא הוי ביחד עכ"ז הא דנין ס"ס כזה. כמו הך דע"ז (דף ט"א) שמא לא עבדום ואת"ל עבדום שמא בטלום וכעין זה בפסחים (דף ט') שמא לא הוי ואת"ל הוי שמא אכלתיה. ואף דמהתם אין ראיה בנודע הספק הראשון מתחלה די"ל דהתם מיירי בלא נודע ספק א' מקודם. עכ"ז הא כבר הוכחתי מהך דנדה (דף ט"ו) וכתובות (דף י"ד) דאף בחשש דאורייתא היכא דמה"ת יש חזקת היתר רק דרבנן חששו לבלי לסמוך על החזקה ואסרו דמצרפינן זה לספק השני שנולד לנו לאח"ז. דכללא הוא דכיון דלא נאסר הספק רק מדרבנן אז אף בנודע ספק א' מקודם ג"כ מצרפינן זה להספק השני הנולד לאח"ז. והלה בנ"ד דמצרפינן הספק הראשון על עיקר הקדושין כיון דרק מדרבנן הוא מה דחששו להחמיר בספק ושלא להעמידו על החזקת פנויה כיון דאתרעי וכיון דאינו רק מדרבנן ע"כ הוי ס"ס מעליא בגוף הך איתתא אף דנודע ספק א' מקודם:
לד
וראיתי בכללי חזקה מהגאון בעל מג"ש ופנ"י והם בתשו' בית אפרים ליו"ד ח"ב אות י"ב שכתב לדון בהך דנדה (דף ט"ו) הנ"ל וכתב כמו שכתבתי דכיון דהוי דרבנן שרינן אף דלא הוי שני הספיקות בבת אחת ועוד כתב דשא"ה דהוי ספק הרגיל ע"ש. וכעין זה ראיתי במנחת יעקב כלל מ"ג כ"ק כ"ז שכתב להעיר בהך דנדה ומחלק ג"כ דשא"ה דהוי ספק הרגיל ע"ש וכתבו בהערתם משם רק בקצרה. ואנכי ב"ה בארתי לעיל היטב בהסבר נכון. והנה עיקר החלוק שכתבו דשא"ה דהוי ספק הרגיל זהו דוחק ויש לי הרבה ראיות לזה והעיקר כמו שנראה מן הש"ך ופשט דברי הרמ"א בי"ד סי' ק"י סעיף ט' דבדרבנן בכל גווני דיינינן ס"ס ועוד דאף אי נימא כדבריהם לחלק כן. ג"כ יש לנו יסוד דהתירא לפ"ז דהא גם בנ"ד מקרי ספק השני כמו ספק הרגיל דהתם. דהנה עיקר הסברא דספק הרגיל שכתבו הוא ע"פ דברי התוס' פסקים (דף ט') דספק הרגיל וקרוב לודאי כו' דזהו משום דהדעת נוטה לזה הספק. וה"ה בנ"ד דהא בעת הגט שהיה בבאברויסק השיב להם על כל השאלות דבסדר הגט דהאידנא הכל כהוגן ולא ראו ממנו כלום שיעשה מעשה שטות. דכבר נתבאר בשם תשובת מוהרי"מ סי' ל' דכתב דיש מקום לומר דזה יהיה מועיל כמו הבדיקה דנאמר בש"ס. ואף דלדינא קשה לסמוך ע"ז מ"מ הא הדעת נוטה ביותר דהיה אז חלים ונקרא זה כעין ספק הרגיל דמצרפינן בכה"ג להספק הראשון אף דנודע עקודם כמש"כ המג"ש והמ"י. והעיקר דיש לנו לסמוך על הש"ך שכתב בפשיטות דבאיסור דרבנן סמכינן על ס"ס אף בנודע ספק ראשון מקודם וכפשט לשון הרמ"א ביו"ד סי' ק"י סעיף ט' הנ"ל א"כ יש לנו יסוד נכון להתירא בעז"ה:
לה
וכ"ז הוא לפי מה דנתבאר לעיל בעז"ה דלא כהפנ"י דכתב דהך דיבמות (דף קי"ג) באשת חרש דחייב א"ת דזהו משום דאתרע החזקה דפנויה מה"ת דהא הבאתי ראיות נכונות דלא כדברי הפנ"י הנ"ל בזה. ועוד נלענ"ד לדון בזה אף לדברי הפנ"י דלפ"ז יש בנ"ד בספק הראשון שנודע לנו בעיקר קדושין שלו איסור דאורייתא ולפ"ז אין לנו כח לדון להך ס"ס לפי דהא העיקר לדינא כמש"כ הרמ"א דבדאורייתא אין לצרפו לס"ס היכא דנודע ספק הראשון מקודם ספק הב'. עכ"ז יש לנו מקום לדון יסוד היתר גם לפי דברי הפנ"י והוא דהא בנ"ד לאחר גט הראשון שהיה בבד"צ בבאברויסק היה גט שני לאח"ז בק"ק פאריטש א"כ לפ"ז יש לנו יסוד נכון בעז"ה לדון דין ספק ספיקא המועיל אף לפי שיטת הפנ"י כפי שיבואר בעז"ה. והוא. דבגט שהיה בפאריטש מתחלה בעת שבדקו אותו בבדיקת הפירות השיב פ"א דאצלו קיץ וחורף שוים ואח"ז השיב על כל מה ששאלו ממנו כהוגן א"כ י"ל דאף דאין לסמוך על הגט הזה מ"מ מידי ספיקא לא נפיק. ואפשר לומר דמה דהשיב כן הוא לפי דבעיירות גדולות יש פירות גם בימות החורף אשר באים מחו"ל. וי"ל דגם הוא יודע מזה וע"כ השיב כן. אך זה קשה לפרש בדבריו. אך העיקר הוא כן דאף שכתב הטור בסימן קכ"א בנשתתק דאם ישיב הן ודאי שוטה הוא ואין מועיל לו שום בדיקה וכמ"ש הט"ז שם. אך ז"א רק בנשתתק דס"ל להטור דעיקר הספק הוא בהך נשתתק אם הוא שוטה או פקח והתועלת מן הבדיקה לברר לנו דאינו שוטה רק פקח. אבל בע"ח וע"ש לא מספקינן ביה. ועיין בטור ובית יוסף שם. וע"כ כתב הטור דאם השיב הן על בדיקת הפירות דחשבינן ליה לודאי שוטה כיון דהספק הוא רק אם הוא שוטה לגמרי או פקח לגמרי אבל לא בע"ח וע"ש: