עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן ו
בעז"ה יום ד' י' אב תרכ"ח אל כבוד הרב הגאון וכו'
א
אחדשה"ט מכתבו הגיעני במה שדרש ממני לחוות דעתי ע"ד העיגונא ממחנם שנשלח בעלה אל ארץ גזירה עבור פשעו מכמה שנים במקום שאין שם ב"ד שיסדרו גט. והאשה ג"כ אינה יכולה לנסוע שם מחמת ריחוק מקום מאד. ואין לו עצה לפטור אותה בג"פ רק ע"י כתב הבעל שיכתוב בכת"י להסופר והעדים דמחנם שיכתבו ויחתמו ויתנו לאשתו הגט ומעכ"ת האריך להתיר זה במקום עיגון כמבואר בתשובת מוהרי"מ פאדווא זצ"ל ובאמת אין ת"י כעת התשובה הנ"ל. ואנכי לעצמי מחמת גודל חומר הענין לא רציתי להכניס א"ע להיות תוקע בדבר הלכה זו. אכן כעת שכת"ר כותב אלי שבלתי דעתי לא יזדקק לזה וזהו עיגון גדול ע"כ הנני להשיבו בקצרה והוא כי בעיקר הענין אם מהני לכתוב גט ע"י כתב הבעל העלה הג"פ בסי' ק"כ להקל במקום עיגון וכ"כ הכנה"ג לאה"ע. אך הפר"ח לאה"ע סי' ק"כ חולק על הרד"ך בזה והד"מ שהובא בב"ש ס"ק ת' מסיים בצ"ע על דברי הרד"ך. ובאמת לכאורה הנכון עם הפר"ח דהא במש"כ שם בשם הרד"ך דאף דבתוספתא מבואר דלא מהני ע"י כתב הבעל. עכ"ז י"ל דמשבשתא היא וע"ז השיג הפר"ח כי התוספתא הנ"ל הובא בירושלמי גיטין פ"ז ה"א ובתרומות פ"א ה"א. ובאמת זהו תמי' רבתי על המקילים בכת"י פקח. ועוד דהא בירושלמי שם מבואר בלשון אינו גט ולא בלשון פסול כמבואר בתוספתא א"כ משמע דזהו פסול מה"ת. וע"כ לא רציתי להכניס א"ע בענין זה:
ב
אך כעת ראיתי בירושלמי שם ביותר. וראיתי כי בסוף הירושלמי שם מבואר בזה"ל על התוספתא דהובא שם לעיל מינה דאינו גט עד שישמעו קולו אבל כתב בכת"י לסופר ועדים אינו גט. דאמר ר' אבדומי דהתוספתא קאי בחרש אבל בבריא מהני כתבו. ור' יוסי ב"ר בון אמר דאף בבריא לא מהני כתבו לפי דאני אומר מתעסק בשטרותיו הי'. ופי' המפרש מוהרא"פ בירושלמי פ"א דתרומות שם דבריא דהי' יכול לדבר לסופר ולעדים ולא דיבר ע"כ תלינן דאולי מתעסק הי' ע"ש. וי"ל דהאי מתעסק הכוונה כמבואר בח"מ סי' ס"ט דלהתעסק כתבתי. ופי' מתעסק הי' בשטרותיו דבירושלמי. י"ל דזהו כעין הא דמבואר בירושלמי ב"מ פ"א ה"ח שובר היוצא מת"י המלוה פסול אני אומר מתעסק הי' בשטרותיו הכוונה שהכין ליתן ולא נתן. כמו כן י"ל הכוונה הכא דהכין לכתוב ולא גמר בדעתו בל"ש ע"ז. ולפ"ז י"ל כיון דר' אבדימי ס"ל דבבריא מהני כתבו והתוספתא קאי על חרש דווקא. וגם ר' יוסי בר' בון דס"ל דאף דבבריא לא מהני כתבו מ"מ הא פי' הטעם דתלינן שמא מתעסק בשטרו הי' לפי שהי' יכול לדבר להסופר והעדים עצמם ולא דיבר להם וכיון דהוי ריעותא ע"כ חיישי שמא מתעסק הי'. וכפי' המפרש הנ"ל. וע"כ היכא דהבעל הוא במקום רחוק שלא בפני הסופר והעדים ולא הי' יכול לדבר להם כלל ע"כ אף לר' יוסי ב"ר בון כשר ליתן הגט ע"פ כתבו. וזהו דלא כמש"כ בתורת גיטין להיפך מזה וקצרתי. וכיון דר' אבדומי מיקל בבריא ע"פ כתבו וגם לר' יוסי מוכח לפי טעמו דבכה"ג גם איהו מכשר ולא מחמיר רק היכא דקאי בפני הסופר והעדים עצמם דהי' יכול לדבר להם ובזה החמירו ולא כמו בנ"ד:
ג
ע"כ בנ"ד יש להקל במקום עיגון גדול ויכתוב בפירוש שאינו כותב זה בתורת מתעסק כלל רק כותב זה בלב שלם וגם בסוף מכתבו להם יכתוב שכל זה אמר בפיו בפירוש ויכתוב שמקבל ע"ע בשבועת התורה שלא לבטל כל זה. וגם מקבל ע"ע בשבועה חמורה אשר אמר כ"ז בל"ש. ובכזה ראיתי במבי"ט ח"ב סי' קנ"ה שמקיל בזה כיון דלא הוי בזה חשש חזרה. אך ראיתי בפר"ח שמשיג על המבי"ט במה דהעלה טעם מנפשי' לומר דלכן לא מהני כת"י בפקח לפי דחיישי שמא חזר מזה וכתב דזהו סברא דנפשי'. ובאמת אין הטעם כמש"כ המבי"ט בזה אלא הטעם הוא כמבואר בירושלמי די"ל ולחוש שמא מתעסק בשטרותיו הוא ולא כתב זה בלב שלם. ומצאתי בתשובת פני יהושע ח' אה"ע סי' פ"ד שכתב בטעם דלכן לא מהני כתב בפקח על גט לפי דיש לחוש שמא כתב כן ולא נתרצה ממש דכ"ז דאינו מראה בגופו אין ראי' שנתרצה כו' ע"ש. ובאמת כן מבואר בירושלמי הנ"ל דקאמרי מתעסק בשטרותיו הי'. וכעין מש"כ הרשב"א והובא בח"מ סי' ס"ט ס"ק ט"ז דטוען להתעסק כתבתי כו' וכנ"ל. ע"כ ממילא היכא דכותב שקיבל זה ע"ע בפיו בפירוש ע"ז בלב שלם ובשבועה חמורה א"כ הא מבואר בח"מ סי' פ"א סעיף כ"ח דבמקום דנשבע לא מהני אמתלא משטה ושלא להשביע או טעיתי וכה"ג דחזקה אין אדם נשבע אלא באמת ומידק דייק בזה. וכה"ג מבואר בסי' ר"ז גבי אסמכתא דבשבועה לא הוי חשש אסמכתא כלל משום דחזקה דמידק דייק. ע"כ במקום שבועה י"ל דלא שייך בזה כלל חומרת הירושלמי וכש"כ בעומד שלא במקום הסופר והעדים כמו בנ"ד. ואפושי פלוגתא בין ר' אבדימי ובין ר' יוסי ב"ר בון לא מפשינן כידוע. ע"כ מסכים אני לדבריו בזה:
ד
אך אכתי יש לחוש בנ"ד מחמת שבעירו לא הוי שני עדים שיכירו חת"י הבעל רק ע"א. ומה שכתב כת"ר דיש להקל ע"פ ערכאות שמקיימין חת"י הבעל. ובאמת כתבתי כן בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ה' גבי עדות ערכאות על מיתת הבעל. אכן יש לחלק דשאני בעד מיתה דע"א נאמן וגם קרוב ואשה נאמן ע"כ יש להקל בערכאות. משא"כ בגט דבעינן שני עדים כשרים שאינן קרובים ע"כ יש להחמיר ע"י קיום ערכאות. ושם בספרי ענף ו' הבאתי בשם המהרי"ק דכתב דהא דפסלו לערכאות בגיטי נשים לא פסלינן רק משום דלאו בני כריתות ולא מטעם נאמנות כו' וכ"כ הגהות אשר"י שם והמרדכי בשם ספר החכמה והקצה"ח בסי' ס"ח הביאו וכן הבאתי שם בשם רש"י. וכמשמעות הגמ' דגיטין (דף י' ע"א) דמקשו והא לאו בני כריתות כו'. ובאמת התוס' שם כתבו דה"מ למיפרך והא לאו בני עדות. וכן ס"ל להתוס' בגיטין (דף ט' ע"ב) ד"ה אע"פ שחותמיהן כו' דלאו נאמנים רק מתקנתא דרבנן. וכ"כ הגהות אשר"י שם בשם המרדכי וכ"כ הריטב"א והר"נ שם. ולפ"ז יש לדון דה"ה בקיום שטרות ג"כ לא יהי' מועיל ע"י ערכאות כיון דבעינן שני עדים דוקא על קיום שטר וכה"ג:
ה
אכן אכתי יש לדון כיון דמצינו דהקילו חז"ל גבי קיום גט דנאמן השליח לבדו לומר בפני נכתב כמבואר בריש גיטין דמשום עגונא הקילו רבנן. ואף דבשטרי ממון לא האמינו חז"ל לשליח. ועכ"ז בגיטי נשים ושחרורי עבדים האמינוהו. אלמא דהקילו חז"ל ביותר גבי קיום על הגט ביותר מן קיום בשט"ח ושטרי מקח. ע"כ ממילא יש למילף דה"ה בערכאות דכמו דנאמנים על קיום שטרות. דמכש"כ דנאמנים בגט על קיום. כיון דקיום שטרות אינו אלא מדרבנן. וכן מוכח מן הא דגיטין (דף ט' ע"ב) במה דקאמרי שם בגמ' כי קתני פסולא דרבנן דאורייתא לא קתני. והא ערכאות כו' הוא וקתני כו' והא מדקתני סיפא כו' עכ"ל וקשה הא י"ל דהך דמונה שם להא דכל השטרות העולים בעש"ג חוץ מגיטי נשים. כוונתו לענין קיום על הגט דזה אינו רק פסול דרבנן כיון דמה"ת א"צ קיום כלל והך שחותמיהם א"י דשם י"ל דקאי על חותמיהם דערכאות הבאים לקיים ואף דהוי רק פסול דרבנן עכ"ז החמירו בגיטי נשים דלא מהני הקיום ע"י ערכאות. ומיירי בקיום כמו הך דלעיל מיני' שם במה דאמרו שוו למוליך ומביא דמיירי בקיום. כמו כן הך דכל העולים כו' מיירי וקאי ג"כ בענין קיום שטרות וגיטין. ויש להסביר זה ביתר ביאור ולפרש דהך דכל השטרות העולים מיירי בעצם השטרות וגם על הקיום שלהם. ועיין בתוס' גיטין שם בד"ה כי קתני פסולא דרבנן כו' דעיקר מוליך ומביא דרבנן ע"ש. ור"ש פליג שם וס"ל דגם בקיום גיטין סמכינן עלייהו אבל ת"ק לא ס"ל כן. ומדלא מוקי הש"ס כן דמיירי גם בענין קיום דהוי דרבנן בהך דהעולים כו' ג"כ מוכח דס"ל להש"ס דבאמת היכא דלא הוי רק פסול דרבנן כמו גבי קיום שטרות דאינו רק מדרבנן. דבאמת גם גבי קיום הגט ע"י ערכאות נאמנים בזה כיון דאינו רק מדרבנן. ובאמת א"צ לראי' בזה כיון דמוכח כן מצד כש"כ מן שליח דנאמן על הגט ולא נאמן בשטרות כנ"ל וע"כ יש להקל בנ"ד ע"י קיום הערכאות על הכת"י של הבעל:
ו
אך אכתי יש להחמיר בנ"ד ע"פ דברי הש"ך ח"מ סי' מ" ס"ק י' שכתב לחלק דדוקא בחתי' יד עדים א"צ מה"ת קיום אבל בכת"י צריך מה"ת קיום. ולפ"ז בנ"ד דאינו רק כת"י הבעל ולא עדים וב"ד כיון דצריך מה"ת לקיים א"כ אולי לא נאמנים ערכאות בזה. ע"כ לכאורה יש להחמיר עדיין בכ"ז. אכן כיון דהקצה"ח בסי' מ"ו ס"ק ה' העלה דלא כהש"ך בזה וס"ל דאף כת"י א"צ קיום מה"ת. וע"כ יש להקל בנ"ד כיון דלהרבה פוסקים ראשונים דס"ל דרק מצד דלאו בני כריתות פסולים בגיטי נשים. אבל מצד נאמנות נאמנים ג"כ מה"ת אף בגיטין כנ"ל. א"כ אף אי נימא דצריך קיום מה"ת עכ"ז הא נאמנים בזה לשיטתם. וגם אף להמחמירין וס"ל דרק מצד תקחז"ל נאמנים ולא מה"ת. עכ"ז הא לסברת הקצה"ח הנ"ל א"צ קיום מה"ת אף בכת"י ומסתברים דברי הקצה"ח בזה. ע"כ נאמנים הערכאות בזה והוי כעין ספק ספיקא ספק שמא הלכה דערכאות יש להם נאמנות מה"ת ורק משום לאו בני כריתות נינהו פסלינן להו. ואת"ל דאינן נאמנים מה"ת עכ"ז דלמא כת"י א"צ קיום מה"ת רק מדרבנן. ונאמנים בזה. ואם יוכל לתקן שיהי' שם ג' ישראלים יקיימו כת"י הבעל שם ואז כיון דמה"ת א"צ קיום וגם הא יש סוברים דקיום ב"ד א"צ קיום כמבואר בסוף סי' קמ"ב באה"ע. אזי יותר טוב. אך כיון שכתב כת"ר כי שם אינם נמצאים ישראלים כלל. ע"כ מוכרחים אנו להקל אף בקיום על כת"י הבעל ע"י ערכאות וכמש"כ כת"ר. ולא שייך לדון בזה דהא הוי ס"ס במקום חזקה. כיון דהוי ס"ס דפלוגתא. ובמקום ספיקא דדינא לא שייך להחמיר מצד חזקת א"א כידוע. וכמש"כ האחרונים דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין:
ז
ומש"כ כת"ר לצרף בזה דעת הראב"ד דפסק כר"ש דמכשיר בשמות מובהקין. זה אינו דהא מבואר בגיטין (דף ט' וד' י') דרק ע"י עדי מסירה מכשיר ר"ש ובשמות מובהקין לא מקרי מזוייף מתוכו. ע"כ אין זה ראי' כלל לנ"ד. והעיקר כמש"כ לעיל. כללו ש"ד דעתי מסכמת להקל בנ"ד ע"פ כת"י הבעל וע"י קיום ערכאות ויכתוב במכתבו שמקבל ע"ע כ"ז בלב שלם ובשבועה חמורה בביטוי שפתים. וכעין המבואר בסדר גיטין בסדר גט שני מיד הבעל ליד השליח בס"ק כ"ג דיאמר הבעל בלב שלם גמרתי לעשות דבר זה וכמש"כ בספר תולדות אדם בשם הגאון ר' זלמן זצ"ל שמגיה על המבואר שם יאמר השליח בל"ש כו' דצ"ל יאמר הבעל ע"ש. ואז לא שייך לומר דלהתעסק בעלמא כתב כן וכנ"ל ובזה אף התוספתא וירושלמי מודו להקל. ואף שכעת ראיתי בפי' הפני משה לגיטין שם דלא פי' כן להירושלמי. מ"מ דעתי מסכמת בפירוש ר"א פולדא על ירושלמי תרומות דפירש מש"כ לעיל. וע"כ יש להקל בנ"ד וכפי שכתב הג"פ להקל במקום כ עיגון. וכן כתב כת"ר בשם תשובת מוהרי"מ זצ"ל:
ח
ונידן מש"כ כת"ר אלי הנוסח בכ"ז. בזה לא עיינתי כלל כי לא הי' לי פנאי לזה. וע"כ דעתי שיעשה כת"ר ב"ד של שלשה רבנים חשובים במחנם ויסדרו איך להתנהג בכ"ז בכל פרט. ודי לפני מה שכתבתי בדרך כלל. ועוד דיותר טוב שיושלח מן ב"ד של שלשה לערכאות דמחנם שיכתבו כן למקום הבעל לערכאות דשם. משום דהא יש לחוש שמא אינו רוצה הבעל מרצונו הטוב לגרשה רק שמא יעשה כן מן חשש יראת המושלים דשם. אך באמת הוי בדין ישראל מן הכופין להוציא כמבואר באה"ע סי' קנ"ד סעי' ט' כי היא א"צ ללכת אחריו. אך הא בדיני א"י אף דהוי במקום דכופין להוציא עכ"ז פסול או בטל. אך ב"ד של ישראל אומרים להם דחובטין לו ויעשה מה שישראל אומרים לו כפי הדין שלנו. ע"כ יותר טוב בלאו הכי שיעשה כ"ז בצירוף ב"ד חשוב וכמבואר הכל בסי' קל"ד ובב"ש שם וברמב"ם ספ"ב ה"ב ובלח"מ שם.. וכת"ר בצירוף ב"ד יעיינו היטב בפרטות הענין איך להתנהג בכ"ז. וגם יקבל הבעל במכתבו בשבועה ע"ע שלא יבטל כנהוג. ואז הנני להסכים להקל בנ"ד שהוא מקום עיגון רב. ועיין בתשובת שבות יעקב סי' קט"ו מזה:
ידידו יצחק אלחנן החופ"ק