עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן ז · ענף ג
ט
ועכ"ז מחמת גודל העגון ראיתי לפתוח בהיתר והוא דעיקר הקדושין דהי' בנ"ד אינם קדושין וודאים דהלא זמן קצר מקודם שנשאה בחופה וקדושין הי' עושה מעשה שטותין גדולים כאלה המבוארים בש"ס ואח"ז במשך זמן מועט שהוקל חליו הי' החופה והקדושין ושני עדים העידו שהי' אז בחולי מרה שחורה מאד ועיניו הי' מלוטשות וזהו הכל כדרך המשוגעים גמורים א"כ כיון שהי' שוטה גמור במשך זמן מועט מקודם וגם אחר החופה במשך זמן שב לשטותו לגמרי א"כ הא מבואר בפוסקים אחרונים ובחתם סופר ח"ב אהע"ז סימן ב' דכ"ז דלא ראינו ממנו זהירות יתירה דינו כשוטה. אך לכל הפחות אף דנימא דהוא ע"ח וע"ש ויש לחוש שמא הי' בימי חלימתו בעת שקדשה. מ"מ מידי ספקא לא נפיק דהא מי שהוא ע"ח וע"ש כ"ז שלא נבדק ע"פ הבדיקות הנאמרים בש"ס הוא בחשש ספק שוטה לכ"ע. ואף אם נבדק ג"כ הרבה פוסקים ס"ל דאם אין לו עת קבוע לא מהני בדיקה ובנ"ד שלא נבדק בעת החופה בודאי הוא בספק שוטה. וגם הא ידוע שהי' אז בחולי מרה שחורה מאד. והנה כבר נתוכחו גאונים הקודמים בענין חולי מרה שחורה. והבית אפרים והובא בשו"ת מוהרי"ם סימן למ"ד כתב דיש חולי מרה שחורה שנוגע בראשו ומבלבל מוחו ויש חולי מרה שחורה שאיננו נוגע עד מוחו. והנה במי שלא נראו בו סמני שטות כלל רק חולי מרה שחורה בלבד אף דיש להסתפק שמא הוא בחולי מרה שחורה שנוגע בראשו עכ"ז נראה לי לדון בזה להקל בנתן גט משום דהא יש לו חזקה שנתבררה מקודם שנחלה על חולי מרה שחורה וגם יש לדון בזה למיזל בתר רובא דהא רוב אנשים הם אינם שוטים וכמש"כ הטורי אבן בחגיגה (דף ג') דלכן תלינן באימור כו' משום דיש לנו למיזל בתר רובא וכן הא יש לו חזקת הגוף מעליא וכעין שכתבו התוס' בחולין (דף מ"ג) על ישב לו קוץ בוושט דנימא דנשחטה הותרה דאף דאתרע עכשיו מ"מ כיון דיש לו חזקה דנתבררה בשעתו סמכינן ע"ז וכמש"כ התב"ש להסביר זה היטב בסימן כ"ט משא"כ במי שידוע לנו דהוא ע"ש ועשה מכבר הרבה סמני שטות דליכא למיזל בזה בתר רובא דהא ידוע לנו דיצא כבר מן הרוב דהוחזק לנו בע"ש. וכן חזקת הגוף ליכא למידן בי' ע"כ בודאי יש לנו לחוש שמא החולי מרה שחורה דיש בו דנגע בראשו ובמוחו. וכיון דעשה בזמן קצר מקודם הרבה שטותים גדולים וכן בזמן מועט אח"ז ע"כ בודאי יש לנו להסתפק בו שמא הי' שוטה בעת הקדושין כיון שלא נבדק:
י
וגם הא העיד ע"א אשר בעת שהי' תחת החופה רצה ליפול על הארץ כדרכו בעת השגעון ולא הניחוהו קרוביו. וידוע שטת כמה פוסקים דהיכא דלא אתחזק איסורא יהי' ע"א מהימן אף בדבר שבערוה וכמש"כ המהרי"ק בסימן ע"ב וכבר האריכו כמה אחרונים בזה הש"ש שמעתתא ו' פ"ג והפתח הבית סימן י' שורש ב' והביא בשם הנו"ב דס"ל בפשיטות דמהימן וכן האריך בזה בספר שער המשפט בסימן ל"ג וכן יש לי רוב אריכות דברים בזה ולישב סתירת דברי הר"ן בגיטין פ' התקבל למש"כ הר"ן בקדושין פ"ג והוכרחתי לקצר באמצע. עכ"פ הא יש הרבה פוסקים דס"ל דאף בדבר ערוה נאמן ע"א בלא אתחזק אסורא וע"כ בנ"ד דאנו דנים על הקדושין דלא אתחזק אסורא. ועוד יש לנו חזקת פנוי' ע"כ הוי עכ"פ ספק שוטה. אך זולת הע"א הלא יש להסתפק עליו כיון שהוא ע"ח וע"ש דשמא הי' בעת הקדושין בימי שטותו וכן מחמת חולי מרה שחורה שהי' בו במאד אז. ע"כ הוי זה ספק דשמא לא הי' ממש בהקדושין כלל דהי' אז שוטה וכמש"כ הרמ"א באהע"ז סימן מ"ד סעי' ב' דע"ש ועתים צלול ולא ידענו העת שהוא עומד בדעתו חוששין לקדושין אבל אינם קדושין ודאין. ומה גם בנ"ד ע"פ מה שנתבאר דאינם קדושי ודאי רק הוי קדושי ספק:
יא
ולפ"ז אפתח בע"ה בהיתרא. ונקדים בהא דיבמות (דף קי"ג) בעי רב אשי מ"ט דר"א מפשט פשיטא לי' דחרש דעתא קלישתא הוא ומיהו מספקא לי' אי דעתא צילותא כו' והכא ה"ט דע"ח ע"ש למאי נפ"מ להוציא אשתו בגט אי אמרת כו' ואי אמרת ע"ח וע"ש קדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש. וקשה הא יש בזה ספק ספיקא ספק שמא הי' שוטה בעת הקדושין ושמא הי' פקח בעת הגט ואף דספק השני הוא נגד חזקת א"א דהא את"ל דהי' פקח בעת שקדשה א"כ בספק שמא הי' פקח בעת הגט א"כ יש אז חזקת איסור דא"א. עכ"ז כיון דהספק הראשון הוא על עיקר הקדושין שפיר דיינינן ס"ס כזה וכעין הא דפסחים (דף ט') ספק הוי ואת"ל הוי אימור אכלתי' וכן בע"ז (דף מ"א ע"ב) אימור לא עבדום ואת"ל עבדום אימור בטלום וכן הוא בנדה (דף ט"ו) ספק לא ראתה ואת"ל ראתה שמא טבלה והדברים ארוכים וקצרתי. וכן ראיתי בחדושי רע"א ליבמות שם שהקשה כן ותירץ דכל ס"ס צריך שיהי' ב' הספיקות נולדים יחד וסיים ומכאן ראי' לדין זה עכ"ל. ובאמת קי"ל לדינא בי"ד סימן ק"י סעי' ט' דבעינן נודעו ב' הספיקות ביחד. וכ"כ המג"א סי' תל"ט ס"ק ג' ע"ש. והנה מלשון משמעות המחבר שם ביו"ד סי' ק"י סעיף ט' נראה דאם לא הי' ספק בגוף ספק בתערובות נחשב לס"ס מעליא אף דנודע ספק הראשון מקודם לידת ספק השני. וע"ש בש"ך ס"ק ס"ב. וביותר נראה כן מתוס' ביצה (דף ג' ע"ב) ד"ה ואחרות באחרות כו' שהקשו שם דיהי' מותר משום ספק ספיקא. וע"כ לא גריס ר"ת ואחרות באחרות וכן הך דספיקה אסורה נתערבה באלף כולן אסורות פי' ר"ת דנתערבה אאיסור עצמו קאי כו' ולא כתב לפרש דשאני הך דספיקה אסורה דמיירי דנודע הספק איסור מקודם. ומוכח דס"ל דאף ספק במידי דאוריי' אף בנולד מקודם ג"כ מצרפינן להספק השני הנולד לנו לאח"ז וכן הובא שטת הר"ת ההיא בב"י טוי"ד סימן נ"ז ובסימן ק"י דהובא פלוגתת הר"ת עם הר"י בשו"ת הרשב"א ובעה"ת וסמ"ק. א"כ לשיטת הר"ת תקשה מההיא דיבמות הנ"ל דאמאי לא דיינינן התם ס"ס דאף דנולד ונודע ספק אחד מקודם ספק השני עכ"ז הא ר"ת ס"ל דגם בכה"ג מהני הס"ס אף בדאורייתא וכן כתב בקצרה בביאור הגר"א זצ"ל ליו"ד סימן ק"י ס"ק ל"ז על מש"כ הרמ"א שם דבעינן שנודעו ב' הספיקות ביחד דמדברי תוס' ריש ביצה בהא דאם נתערבה כו' דהא מתוקמא שפיר בנודעה ומדלא פרשו כן מוכח דס"ל דבכל גווני מהני ס"ס ודלא כמש"כ הרמ"א עכ"ל באור הגר"א זצ"ל:
יב
ובאמת מוכח מהא דיבמות הנ"ל דהיכא דנודע הספק הראשון מקודם ספק השני דלא מהני ס"ס בזה. ולפ"ז תקשה מזה על שיטת הר"ת וסייעתו דס"ל דאין לחלק בזה והנראה לענ"ד לדון בזה ע"פ מה שכתב הפני יהושע לכתובות (די"ד) בק"א לסוגיא דאלמנת עיסה שהביא בשם הרשב"א שכתב דספק ספיקא הוי כמו רובא וע"כ מהני אף היכא דאתחזק איסורא כו' ובתוך דבריו כתב הפני יהושע לתמוה על הפר"ח שהכריע כהרמב"ם דספק השקול מדאורייתא שרי ואיננו אסור רק מדרבנן א"כ ל"ל לאהדורי אטעמא דס"ס דהוי כמו רוב הא בלא"ה איכא טעמא רבה בכל הס"ס דכיון דבספק אחד לא הוי רק איסור דרבנן ע"כ כשיש עוד ספק שני הוי אז ספיקא בדרבנן דלקולא עכ"ל הפ"י. וידוע שיטת הרמב"ם דה"ה בעריות ספקן אינו אסור אלא מדרבנן כמש"כ בפ"ט ה' טומאת מת הלכה י"ב. ועי' בכ"מ שם וכ"כ הפר"ח ביו"ד ולא ס"ל לסברת הכ"מ שכתב דבדבר שזדונו כרת הוי ספיקא לחומרא מה"ת. והראי' שהביא שם מהא דחייבה התורה אשם תלוי מספק בדבר שזדונו כרת אין זה הוכחה לפי דעת הרמב"ם שפסק בה' שגגות פ"ח דאין אשם תלוי בא אלא היכא דאיקבע איסורא. א"כ י"ל דהיכא דלא איקבע איסורא דכיון דפטור מן אשם תלוי לא מתסר אלא מדרבנן וכמש"כ המהרי"ט ח"ב סי' א' ע"ש. ולפ"ז יש לאמר דלכן אמרו להסתפק בטעמא דר"א שם ביבמות דאשת חרש דס"ל לר"א דמחייב אשם תלוי משום דס"ל דלא בעי קביעות לאיסורא דאפשר דס"ל דחרש הוא ע"ח וע"ש ולפ"ז אינו מוציא את אשתו בגט משום דקדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש ולא דיינינן ס"ס משום די"ל דדוקא לדידן דס"ל דאינו חייב אשם תלוי בחתיכה א' וע"כ ממילא ספק א' לא מתסר מה"ת רק מדרבנן ע"כ שפיר דיינינן ספק ספיקא דהטעם הוי כמש"כ הפני יהושע בשיטת הרמב"ם דכיון דספק א' לא מתסר רק מדרבנן ע"כ כי יש ספק שני הו"ל ספק בדרבנן ולהקל. אבל לר"א דס"ל דאף בחתיכה א' מייתי אשם תלוי וע"כ דס"ל דספק אסור מן התורה. ע"כ לא מהני אליבי' דין ספק ספיקא כלל לפי הטעם של הפנ"י הנ"ל. ע"כ אמרו שפיר דלר"א הדין הוא בחרש אי ע"ח וע"ש דקדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש. כן הי' מקום לאמר לכאורה:
יג
אבל יש לסתור זה דהא מבואר בכריתות (דף י"ח) דר"מ לא בעי קביעותא לאיסורא ומה"ט השוחט א"ת בחוץ ר"מ מחייב ומצינו בנדה (דף נ"ט) דאמרו כי קאמר ר"מ דטמאה בחד ספיקא אבל בספק ספיקא לא אמר. הרי להדיא דאף למאן דס"ל דלא בעינן קביעותא לאיסורא אפ"ה ס"ל לדון ספק ספיקא. וכן מצינו בב"ב (דף נ"ה) דר"א מטהר ספק ביאה. ופירש הרשב"ם משום דהו"ל ספק ספיקא א"כ מוכח דגם לר"א דיינינן ס"ס. ויש גורסין ביבמות שם ר' אליעזר ולא ר' אלעזר. אך לפירוש רש"י בע"ז (דף ע') והובא בתוס' בב"ב שם דטעמו לא הוי משום ס"ס אין מזה הכרח לדחות למש"כ. אבל מהא דנדה הנ"ל אליבא דר"מ שפיר מוכח דדיינינן ספק ספיקא לכ"ע. וע' לעיל נדה ד' י"ד ע"ב דמסיק הש"ס דר"מ טימא משום נדה וקצרתי. ובלא"ה אין סברא לומר דלאו כ"ע מודו דס"ס יהא מהני. ולפ"ז יש לדון בעיקר דברי הפני יהושע שכתב דלשיטת הרמב"ם אין הכרח לדון בטעמו של הס"ס דהוא משום רובא אלא משום דהו"ל ספק בדרבנן דמה יענה אליבא דהני תנאי דס"ל דאף על חתיכה אחת חייב א"ת: