אור ברסלב
עין יצחק חלק א יורה דעה › סימן יד

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

יורה דעה · סימן יד

סימן יג

לעיל ח' או"ח סי' כ"ז ענף ה' כתבתי ג"כ בענין הזה וכאשר הי' לי שני שואלים בזמנים מחולקים והשבתי לכ"א בפ"ע ונתחדש הוספת ענין זה ע"כ משנה לא זזה ממקומה וסדרתי כפי שמצאתי כתוב אצלי:

ענף א

א

מה שהקשה כת"ר על מש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ל"א ענף ב' לתרץ קושיות התוס' בפסחים (דף כ"ז) דלכן הקדש אף באלף לא בטל משום דעיקר האיסור הוא הממון ולא בטל כמבואר בביצה (דף ל"ח). וע"ז תמה כת"ר דהא מסקנת הש"ס ביצה שם להיפך דהא אמרו שם א"ל אביי לרב ספרא מי קא מדמית איסורא לממונא איסורא בטל ממונא לא בטל:

ופי' רש"י דאף יש לה תובעין איכא לאקשויי דליבטל האיסור וכן מצינו בתרומה דאף דצריך לשלם מפני גזל השבט אפ"ה בטל האיסור וכמש"כ הפרמ"ג ליו"ד סי' ק"ט. עכ"ל כת"ר:

ב

הנני להשיבו כי בספרי הנ"ל קצרתי בכ"ז והוא כי אף דלגירסת רש"י ביצה הנ"ל מוכח דאיסור בטל אף דנמשך משום ממון של חבירו אבל באמת יש שם גירסא אחרת בדברי הראשונים והוא כי בחידושי הרב המאירי על מסכת ביצה לחד מקמאי כתב בסוגיא דביצה הנ"ל דגירסתו הוא כן א"ל אביי ולא שני' לי' למר בין יש לה תובעין לממון שאין לה תובעין. וליטעמיך הא דאמר ר"ח כו' הכל הוא מדברי אביי עד לבסוף דא"ל מי קא מדמית איסורא לממונא כו' א"ל מי קא מדמית איסורא לממונא זהו דברי רב ספרא דהשיב לאביי וקוטב דבריו הוא לפי גירסתו דאביי מחלק בין ממון שיש לו תובעין ובין ממון שאין לו תובעין דממון שיש לו תובעין לא בטל. ואף גבי נבלה בשחוטה דבטלה אם יש לנבלה בעלים אינם בטלה אלא דסתם נבלה אין לה תובעין ואם יזדמנו לה תובעים בטלה דעתם אבל גבי מים ומלח דאין לו תובעין שהשאילה לו ע"כ בטלה וא"ל רב ספרא מי קמדמית איסורא לממונא כו' דקא מסייע לר' אבא דדבר שעיקר תערובות שלו הוא איסור וכשמתערב עמו אומרים עליו שאיסור נתערב בהיתר כגון נבלה שאין אומרים בכזית נבלה שנתערב עם הרבה של שחוטה ממון פ' נתערב עם ממון פ' אלא נתערב עם היתר והלכך בטל ואין הדבר תלוי לא בבעלים ולא בתובעין אבל דבר שעיקר תערובות שלו אינו אסור וכשמתערב עמו אין אומרים עליו שאיסור נתערב עם היתר אלא ממון פ' נתערב בשל פלוני שאיסור הולכת תחומין נגרר אחריו כגון מים ומלח לא בטל ואפילו איסור נגרר עמו דהיינו איסור הולכת תחומין כן נ"ל ומאי דאמר אביי אח"ז הטעם דלא בטל מים ומלח גזירה כו' אף דהשתא קמו להו שפיר דברי ר' אבא אלא דאביי הוי ס"ל דממון שאין לו תובעין בטל ע"כ נחת לטעמא אחרינא דשמא תעשה עיסה בשותפות כו' עכ"ל המאירי וכן הובא שיטה זו בגירסא זו בשמ"ק בשם יש מפרשים ע"ש וכ"כ הבעל המאור שם כשיטת המאירי והי"מ הנ"ל ע"ש:

ג

ולשיטת הראשונים הללו היוצא לנו מסוגיא זו לפי גירסתם דלאביי אם יש לנבלה תובעין אף ר"ח מודה דאינה בטלה ובמים ובמלח דמתניתין ליבטל אע"ג דאית להו בעלים הואיל ולית לה תובעין. ולשיטת רב ספרא העיקר תלוי באם שהאיסור לא הוי מחמת ממון של חבירו אז מבטל שפיר אבל באם שהאיסור הוי מחמת ממונו של חבירו אף דאין לו תובעין עכ"ז אינו בטל לרב ספרא ולפ"ז שפיר כתבתי בספרי לתרץ לקושיות התוס' דאמאי הקדש לא בטיל משום דכיון דעיקר האיסור הוא מחמת דנהנה מממון גבוה ובכה"ג שפיר י"ל דממונא לא בטל בין לאביי ובין לרב ספרא דהא לאביי דמחלק בין ממון שיש לו תובעין א"כ ה"ה בהקדש דזהו ממון שיש לו תובעין וודאי אינו בטל ואף נבלה אם יש לה תובעין אינה בטילה לאביי כנ"ל ואילו לרב ספרא הא ס"ל דהיכא דעיקר האיסור נמשך מחמת הממון של חבירו דאינו בטל. א"כ גבי הקדש דעיקר איסור מעילה הוי רק מחמת ממון גבוה ע"כ לכ"ע בזה לא בטל הקנין ממון השייך לגבוה ונשאר האיסור בתקפו ואף דלשיטת רש"י בביצה אינו כן וכן הוא לשיטת התוס' שם דמוכח שם בד"ה ה"נ דכי אית להו בעלים כו'. וא"ת והא רב ספרא אתא לקיים תירוץ זה כו' עכ"ל. ועיין שם במהרש"א על תוס' ד"ה הנ"ל שכתב דכ"ז הוא לפי גירסת רש"י אבל בבעל המאור שכתב לפי גירסתו דכ"ז מדברי אביי לדחות דברי ר' אבא ע"ש עכ"ל א"כ לשיטת המאירי והשמ"ק בשם י"מ והבעל המאור דלא גרסי כגירסת רש"י והתוס' הנ"ל וס"ל דדוקא היכא דאין הבעלים מעלין ומורידין בעיקר האיסור אזי בטל משא"כ היכא דעיקר תלוי בבעלים אז לא בטל אף האיסור א"כ שפיר כתבתי בממון הקדש דעיקר האיסור הוא שאסרה תורה להנות מממון גבוה וזהו עיקר האיסור ע"כ בכה"ג דינא ככל ממונא ולא בטל:

ד

ובאמת י"ל דהתוס' בסוף מעילה דהקשו בפשיטות דממון של הקדש יובטל ברוב אזלי לטעמייהו דגרסי בהא דביצה כגירסת רש"י וכגירסתינו דלפ"ז מוכח דאף איסור הנמשך מחמת ממון של חבירו בטל ע"כ ה"ה הקדש אבל לשיטת הבעה"מ והמאירי והי"מ בשמ"ק מוכח כמש"כ בעז"ה ויעיין כת"ר בהקדמה של הגאון רע"א זצ"ל שכתב דלפעמים כתב בספרו בקצרה ובאמת הוא רק לשיטה אחת כי כן הוא דרך המחבר לקצר ע"ש וכש"כ לאנשים כערכינו אשר מוסרדים מאוד ולפעמים אין הפנאי גורם לבאר בארוכה לכן לא באתי רק בקצרה:

ה

וגם בעיקר מה שכתבתי לתרץ לקושיות התוס' פסחים (דף כ"ז) הנ"ל בספרי באר יצחק שם ג"כ קצרתי ואבאר כעת ביותר דהפני יהושע בפסחים שם כתב לתרץ קושיות התוס' הנ"ל דכוונת הש"ס הוא דלכן תנור שהסיקו בעצי הקדש מיתסר הפת דהא משהו מיהא איכא אף דאין שבח עצים בפת רק בערלה בטילה משא"כ בהקדש דלא בטל במשהו משום דהוי דשיל"מ ע"כ נאסר:

רק התוס' דהקשו י"ל דע"כ כוונתם דכיון דמסקינן בביצה (דף ד') גבי עצים שנשרו לתוך התנור ביו"ט דאף דדשיל"מ לא בטל עכ"ז היכא דמקלא קלי איסורא בטל אלמא דהיכא דמקלא קלי איסורא בטל אף דהוי דשיל"מ א"כ בתנור שהסיקו בעצי הקדש ג"כ דמקלא קלי איסורא מבעי להיות בטל וס"ל להתוס' דלמסקנת הש"ס בריש ביצה הנ"ל לא מחלקי בין דרבנן לדאורייתא בזה הוא כוונת התוס' בקושייתם שם ולכן כתבתי לתרץ קושייתם דשאני הקדש דלא בטל מה"ת משום דממונא לא בטל וכשיטת הראשונים הנ"ל וע"כ אף דמקלא איסורא עכ"ז לא בטל:

ו

והא דתרומה עולה בא' ומאה אינו קשה משום דשאני תרומה דלא נולד האיסור משום ממון של חבירו דהא אף היכא דהתרומה הוא של אותן הבעלים ג"כ הוי עליו שם תרומה ולא תלוי השם תרומה משום ממון של חבירו ע"כ אין לזה שייכות כלל להא דממונא לא בטל וכמש"כ השמ"ק וכל הנ"ל דהיכא דאין הבעלים מעלין ומורידין בזה אז דינו כמו איסורא ובטל:

משא"כ היכא דאיסור נעשה משום קנין ממון של חבירו כמו הקדש דעיקר איסורו משום דנהנה מחלק גבוה שפיר דינו כמו ממונא דלא בטל כמו התם בביצה גבי תחומין דעיקר האיסור הוי מחמת שהבעלים שלו קנו שביתה במק"א ע"כ דינו כמו ממונא ולא בטל וכדס"ל לרב ספרא ור' אבא שם וזהו מוכרח דאל"כ קשה לרב ספרא ור"א דאמרו גבי האיסור תחומין דלא בטל משום ממונא כו'. דמ"ש מתרומה דבטל אף דמרים משום גזל השבט וע"כ מוכח לחלק דשאני תרומה דאין האיסור משום ממון הכהן דאף קודם דמטא ליד כהן ג"כ שם תרומה עליו וכן אף בתרומה השייך לכהן בעליו ג"כ שם תרומה עליו בכל דיני תרומה וע"כ אף דבלא הפרשת הבעלים לא מהני קריאת שם תרומה מ"מ הא שם תרומה להיות איסורא אין זה משום ממון של הבעלים וע"כ לא מקרי ממונא:

ז

ולשיטת אביי דמחלק שם בין ממון שיש לו תובעין דלא בטל וכן לפי דרצה הש"ס לומר אף לפי גירסת רש"י דנבלה בשחוטה אם יש להנבלה בעלים אינו בטל אף דאין האיסור משום ממון בע"כ מוכרח לחלק בין זה לתרומה דשאני תרומה דמקרי ממון שאין לו תובעין כמבואר בחולין (דף ק"ל) ועיין בר"נ ר"פ הזרוע שכתב דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעין הוא נהי דכי איתנהו בעין מחייב משום מצוה כי ליתנהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון כו' עכ"ל הר"נ. אלמא דאף באיתנייהו בעין ג"כ דינו משום מצוה ולא משום דין ממון ע"כ אין דינו כמו ממונא דלא בטל:

אלא ככל ממון שאין לו תובעין דבטל שפיר אף לאביי. והך ממון שאין לו תובעין דתרומה אינו דומה לממון שאין לו תובעין דמים ומלח דביצה דהתם עכ"פ בין השמשות היה להמשאיל קנין בהמים ומלח. והיה בעת חלות האיסור בשם ממון שיש לו תובעין משא"כ בתרומה דלא הי' מעולם בשם ממון שיש לו תובעין מעת הפרשת תרומה והא דצריך להרים מפני גזל השבט והוי ממון כהנים כמש"כ הרמב"ם פ' ט"ו ה' מ"א ה' ט"ו אין זה אלא מדרבנן כמו בבכורות (דף כ"ב ע"ב) תוס' ד"ה תירום ותירקב כו' שכתבו דלא פלוג רבנן במה דאמרו דתרומה צריך להרים משום גזל השבט כמבואר בירושלמי פ"ב דערלה משום דמה"ת בטל לפי דהוי ממון שאין לו תובעין ואין זה בגדר ממונא לא בטל. ובאמת היכא דהי' להתרומה בעלים מיוחדין אז דינו באמת דלא בטל כמו כל איסור נבלה דאם יש לו בעלים אינו בטל לשיטת אביי וכמש"כ השמ"ק והבעה"מ והמאירי הנ"ל וע"כ אינו קשה כלל על מש"כ מהא דתרומה ועיין בפרמ"ג ליו"ד סי' ק"ט במשבצות ס"ק א' וקצרתי:

ענף ב

ח

ועוד יש לחלק בעיקר קושיות כת"ר מהא דביצה דמסיק הש"ס מי קמדמית איסורא לממונא ופי' רש"י דאף ביש לו תובעין אף דממונא לא בטיל אפ"ה האיסור בטל וכן במתניתין האיסור תחומין בטיל. א"כ ה"ה בהקדש דג"כ בטל ע"כ קושיות כת"ר נלע"ד פשוט לחלק דלא מצינו כן אף לשי' רש"י רק באיסור הנולד משום קנין ממונא כמו התם באיסור תחומין הנולד משום קנין ממונו של חבירו דעצם האיסור אינו מחמת ממונו רק דאיסור תחומין נולד משום קנין ממונו בזה מצינו דמסקנת הש"ס דזה בטל משא"כ איסור התלוי העיקר רק משום הממון כמו הקדש דהאיסור הוי עיקרו משום דאסור להנות מן ממון גבוה ולא הוי איסור אחר רק משום איסור עצם של ממון הקדש בזה הא לא מצינו בש"ס שם דבמסקנת הסוגיא חזרו מזה לכן אפושי פלוגתא לא מפשינן בזה וכיון דחזינן דהש"ס בתחילה הי' ס"ל דאף איסור תחומין לא בטלו לכן אף דבמסקנא חזרו מזה עכ"ז בהקדש דעיקר האיסור הוי משום ממון הקדש דאסר התורה משום איסור מעילה כמו בממון הדיוט דאסר התורה משום איסור גזל ע"כ כיון דממונא לא בטלה ממילא נשאר איסור הקדש בתקפו ושפיר כתבתי בספרי:

ט

ולפי מה דנתבאר דממונא לא בטל כמבואר בביצה ובירושלמי פ"ו דב"ב ה' א' יש מקום לדון עפ"ז במה שכתבתי בספרי ח' או"ח סי' א' ענף א' שהקשיתי במשנה דשקלים אם קטנים שקלו מקבלים מהם וקשה הא הקרבן קרב משל יחיד ותירצתי דמה"ת בטל ברוב וכ"כ השער המלך פ"א הלכות שקלים ואי נימא דממונא לא בטל א"כ הא התם הוי ממון של הקטן ולא מבטיל ואף לשי' רש"י דבמסקנת הש"ס דאיסור התלוי בממון בטל אפ"ה תקשה לפי מה דרצה הש"ס לומר מעיקרא בביצה שם דאיסור התלוי בממון לא מיבטל א"כ תקשה איך מקבלין השקלים מהקטן הא קרבן קרב משל יחיד ועוד הא זה הוי ממון גמור דלמסקנת הש"ס ג"כ אינו בטל רק האיסור היוצא ע"י הממון בזה ס"ל לרש"י אליבי' דמסקנת הש"ס דמיבטל משא"כ גוף הממון וודאי אינו בטל והתם גבי השקלים אי ממון גמור אינו בטל א"כ הא קרבן קרב משל יחיד ותקשה כנ"ל ואפשר לומר דכיון דמחמת קנין דרבנן דתקנו דקטן יכול להקנות אין יכול הקטן לתבוע א"כ מקרי עכ"פ ממון שאין לו תובעין דבכה"ג בטל שפיר כדאמרו שם בביצה לחלק בין יש לו תובעין לאין לו תובעין ואף למאן דלא מחלק שם בזה שא"ה דבין השמשות בעת שהי' המים ומלח אצל המשאיל הי' ממון שיש לו תובעין ויש להאריך בכ"ז:

י

ובאמת נלע"ד להוכיח לדינא בממון שיש לו תובעין דהיכא דהאיסור נולד מחמת ממון חבירו דלא בטל דכבר הקשיתי בקונטרס הקודם בהא דנדרים ר"פ השותפין דאם אמר הריני עליך דאסור בדברים של אותו העיר והקשיתי דאמאי לא מיבטל חלק הנאסר של המטלטלין ברוב היתר וכתבתי שם להוכיח מזה כשיטת המרדכי דכיון דלא ניכר המבטל אינו יכול לבטל ובאמת הא כמה פוסקים חולקים על המרדכי וכמש"כ בספרי ח' יו"ד סי' ל"א ובמל"מ פ"א ה' מטמאי משכב ומושב:

א"כ לדידהו קשה כנ"ל וע"כ מוכח לחלק דשאני בקונם דנולד האיסור מחמת ממון פלוני דהוי ממון שיש תובעין דכה"ג לא בטל ואינו דומה לנבלה שיש לו בעלים דבטל וכ"כ בתרומה דבטל. משום דהתם אין האיסור יוצא מחמת ממון של חבירו משא"כ בקונם דאסר ממונו על חבירו ועיקר האיסור הוי משום ממונו של חבירו דכ"ז דהוי ממונו של חבירו אסור על חבירו בקונם משא"כ ביצא מרשותו מותר כמבואר בנדרים (דף מ"ו)] וכיון דגוף הממון לא בטל ע"כ ממילא חל הקונם על ממון חבירו להיות נאסר משום קונם ולא בטל הקונם והוי כמו איסור תחומין דאמרו בש"ס דלא בטל לשיטת המאירי והבעה"מ הנ"ל דכיון דאיסור תחומין נולד ע"י ממונו של חבירו מקרי ממונא ולא בטל וה"ה איסור קונמות הנולד מחמת קנין ממונו הוי ג"כ בגדר ממונא דלא בטל:

יא

וזה מוכרח לשי' החולקים על המרדכי ואינו דומה לנבלה ותרומה של חבירו דשא"ה דאין הבעלים מעלין ומורידין בזה משא"כ גבי קונם דאמר הריני עליך וכה"ג דעיקר האיסור הוי על ממון חבירו וע"כ בכה"ג הוי כמו ממונא דלא בטל. א"כ אחת משתי אלה יש להוכיח מהא דנדרים הנ"ל או כשי' המרדכי וכמש"כ בספרי ח' או"ח סי' כ"ד גבי מחיר כלב דג"ז מקרי אינו ניכר המבטל אף דהי' כולם בחזקת היתר וכמש"כ המקנה גבי א' מבנותיו מקודשת וכמו שנתבאר בקונטרס הקודם לדחות דברי כת"ר שכתב להשיג על דברי ורצה לדון דבכה"ג לא מקרי אינו ניכר המבטל וסברתו משום דכולם היה בחזקת היתר וגם רצה כת"ר לדון דאיסור הנולד מחמת ממונא בטל ג"כ ומשיג ג"כ על דברי דסי' ל"א בח' יו"ד אבל מהך דנדרים הנ"ל מוכח עכ"פ אחת משתי אלה שכתבתי בספרי:

ענף ג

יב

ויש להקשות על מש"כ דהקדש לא בטל משום דממונא לא בטל מהא דנדרים (דף נ"ח) דתניא ר"ש אומר כל דבר שיל"מ כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור כו' ופי' רש"י והר"נ דהקדש יש לו מתירין בפדיי' אלמא דהא דלא בטל הקדש משום דשיל"מ בפדיי' אבל משום ממונא לא בטל לא שייך בהקדש אלמא להדיא להיפך מן מש"כ ובאמת זה הקושיא לא תסוב עלי לחוד רק גם על מסקנת הש"ס בביצה (דף ל"ח) הנ"ל לשי' המאירי ובעה"מ ויש מפרשים דשמ"ק הנ"ל וכן תקשה לשי' רש"י שם לפי מה דרצה בש"ס לומר מעיקרא שם דנבלה דאית לה בעלים לא בטל וכש"כ איסור היוצא משום ממונו של חבירו לא תהיה בטילה דס"ל לחד מ"ד שם מעיקרא דאינו בטילה א"כ תקשה ע"ז מהך דנדרים דתני בפי' בברייתא דאף איסור היוצא משום ממון של אחרים ג"כ מיבטל אם לא היה דשיל"מ ותקשה כנ"ל:

יג

ויש ליישב דנפ"מ מן מה דאמרו דהקדש מקרי דשיל"מ לענין אם נתערב בתערובות שלישי דבדברים החשובים דאינם בטלים אם נתערב מתערובות ראשון לתערובות השני ומהשני לתערובות שלישי דתערובות הג' מותר משום ספק ספיקא כמבואר ביו"ד סי' ק"י סעי' ח' א"כ ה"ה אף בהא דממונא לא בטל ודינו כמו כל דבר חשוב וקבוע כמעמ"ד דבתערובת השלישי מותר מן דין ס"ס אבל אם דינו של הקדש משום דשיל"מ דלא בטל אז אף תערובת השלישי אסור וכמו בכל דשיל"מ דכתב הרמ"א בסי' ק"י סעי' ח' דבדשיל"מ לא מהני ס"ס ואף תערובת השלישי אסור כמש"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"י ס"ק נ"ו ע"ש ולפ"ז י"ל דלכן אמרו בנדרים דהקדש הוי דשיל"מ ולא נתנו בה חכמים שיעור דנפ"מ לענין אם נתערב בתערובת ג' דאילו מצד ממונא לא בטל והוי מחמת זה קבוע כמע"מ הי' מותר בתערובת ג' אבל מצד דשיל"מ אסור אף בתערובת ג':

יד

אכן עדיין תקשה מהא דערלה פ"ג משנה ג' האורג מלא הסיט מצמר הבכור ידלק כו' ובמוקדשין מקדשין כל שהן. ומפרש לי' הראב"ד ברמב"ם סוף פ"ג ה' בכורות והובא בתויו"ט שם בקדשים שיש להם פדיון הוי דשיל"מ ואינו בטל, וכ"כ הר"מ בפי' המשניות שם ומקורו מירושלמי ערלה שם על המשנה ובמוקדשין מקדשין בכל שהן ר' יוסי בשם ר' יוחנן הדא דתימר בקדשים שיש להן מתירין אבל בקדשים שאין להן מתירין צריכין סיט ופי' שיש להן מתירין היינו בקדשי בדק הבית דיש להן פדיון אבל במה דאין לו פדיון בעי מלא הסיט אלמא דלא אמרינן דקדשים יש בו דין ממונא לא בטל ובכוונת הירושלמי ליכא לתרוצי כמו שכתבתי לעיל דנפ"מ לתערובת שלישי דלפ"ז במלא הסיט מותר תערובת השלישי וידעתי דיש לדון בזה דשאני בכור בזה"ז דהוי ממון כהן כמבואר בב"ק (דף י"ב) ותמורה (דף זיין) עלה דתנן בכור מוכרין אותו תם חי ובע"מ חי ושחוט ומקדשין בו האשה. ואמר רב נחמן לא שנו אלא בזה"ז כו' וכן פסק השו"ע ביו"ד סי' ש"ו סעי' ו' דבכור בזה"ז מוכר אותו הכהן ומקדש בו האשה והוא כשאר ממונו כו' ועיין באה"ע סוף סי' כ"ח בב"ש ס"ק סמ"ך בשם היש"ש דפסק דאף בחיים הוי קידושין דאורייתא יע"ש ובח"מ ולכן י"ל דבבכור בצמרו לא שייך לדון בי' הא דממונא לא בטל משום דלגבי אותו הכהן שנתערב אצל בעליו דהוי כממונו אין דינו אלא ככל איסורין דבטל וממילא ה"ה אף בנתערב אצל כהן אחר דאינו בעליו וכמו נבלה שיש לה בעלים דבטל כנ"ל משום דאין הבעלים מעלין ומורידין בהו כנ"ל דהא משכחת הך דינא אף בכהן שהוא בעליו ולכן אמרו בצמר בכור דבעי מלא הסיט דווקא:

טו

כ"ז י"ל בצמר בכור אבל במה דאמרו בירושלמי לחלק במוקדשין בין יש לה פדיון לאין לה פדיון משמע דלא כמש"כ לדון גבי הקדש דלא בטל משום ממונא לא בטל והוי סתירה לכל מש"כ ובאמת יהי' מזה סייעתא למה שכתב השב שמעתתא בשמעתא ו' פרק ד' דהביא דברי התוס' דסוף מעילה דהקשו דניבטל פרוטה של הקדש והקשה הש"ש והא ממונא לא בטיל ותירץ דבנכסי גבוה לעולם אין דנין בו תורת ממון רק תורת איסור שבו עכ"ל ומן הירושלמי הנ"ל והראב"ד והר"מ ערלה הנ"ל יהי' מוכח כדברי הש"ש דבהקדש לא שייך לדון בי' ממונא לא בטל ואף דאיסור מעילה תלוי במה שמעל בנכסי גבוה עכ"ז העיקר הקדש דינו כמו איסורא לחודה ולא כממונא וזהו ראי' ברורה לדברי הש"ש ויהי' מזה לכאורה סתירה לכל דברי שכתבתי וכן מלשון הירושלמי שהובא בר"נ נדרים (דף נ"ב) דבהקדש שלא במינו בנו"ט נדחה מש"כ לעיל לפרש דקאי על תערובת ג':

טז

אך לדעתי יש לחלק בין איזה ענינים גבי הקדש. והוא דהא הסברא נותנת דממון הקדש הוי לגבי גבוה ככל ממון הדיוט דמ"ש רק די"ל היכא דההקדש הוא ע"י אמירה לגבוה לחודא דלא נעשה שום קנין להקדש רק משום אמירה לגבוה כמסירה להדיוט:

בזה אין דינו כממון רק איסור בעלמא משא"כ היכא דהוי קנין גמור כמו במסירה ליד הגזבר דאז אינו יכול לשאול עליו כמבואר בש"ך ח"מ סימן רנ"ה ס"ק ו' בשם תשובת ר' בצלאל דלכן במסירה ביד גזבר לא מהני. שאלה משום דלא יהי' כח הדיוט חמור מכח הקדש וכמו בהדיוט כשקנו במשיכה לא מהני שאלה ה"ה בהקדש. ע"כ י"ל דה"ה לענין הך מילתא דממונא לא בטיל אם שייך בהקדש דיש לחלק היכא דלא נעשה שום קנין רק מצד אמירה לגבוה לחודא בזה דינו דבטל משא"כ היכא דנעשה משיכה וכה"ג דקנה לו הקדש בתורת קנין. א"כ בזה אמרינן דדין ממון הקדש כדין ממון הדיוט דאמרינן ממונא לא בטל דלא יהי' כח הדיוט חמור מכח הקדש ונימא ג"כ בהקדש דממונא לא בטיל דהא ההקדש קנה לו ג"כ בתורת קנין ממון ובכה"ג לא בטיל ממון הקדש:

יז

גם יש לדון בהקדש שנתערב אצל הבעלים דהקדישו אותו כיון דמצי למיתשל על הקדישו לא שייך בזה לדון ממונא לא בטיל דהא אף לבעלים של ההקדש יש להם עדיין זכות בהקדש מצד הואיל אי בעי מתשיל כמבואר בפסחים (דף מ"ו) דהואיל אי בעי מתשיל ממונו הוא ועיין בתוס' שם ד"ה הואיל אי בעי מתשיל כו' בשני תירוצי של הר"י שם [ולא שייך בזה לומר דהא הוי דשיל"מ ע"י שאלה ולא יהי' בטל ברוב דז"א דהא כיון דלאו מצוה לאתשולי וכמבואר בנדרים (דף נ"ט) גבי תרומה וכמש"כ הר"נ שם ד"ה תרומה מאי מצוה ועיין במנחות (דף ע"א ע"ב) תוס' ד"ה ומתירין גמזיות של הקדש כו' דבעלים הוא דיכולים לפדות שוה מנה על שוה פרוטה כו'. אלמא דאף בהקדש שייך שם בעלים ועיין בב"ק (דף ע"ו) תוס' ד"ה והשתא תורא כו' לכן אם נתערב הקדש כזה בפירות של הבעלים בטל כמו כל איסורים דהא גם להבעלים יש קנין ממון בהקדש רק משום דבר שיש לו מתירין ע"י פדי' אינו בטל לכן אמרו בנדרים (ד' נ"ח) ובירושלמי ערלה הנ"ל דהקדש אינו בטל משום דהוי דבר שיש לו מתירין ע"י פדיי' ולא משום ממונא לא בטל דנפ"מ היכא דנתערב אצל הבעלים של ההקדש בעצמו וכנ"ל. או היכא דלא נעשה תורת קנין לההקדש דאז אין דינו רק כאיסור בעלמא ובטל רק משום דשיל"מ לא בטל:

ואתי שפיר כל הנ"ל ולא הוי סתירה לדברי וכל מש"כ דגבי הקדש אמרינן ממונא לא בטיל זהו בנעשה תורת קנין להקדש ואינו יכול לשאול על הקדישו ואז דינו כממון הדיוט דלא בטיל. והא דסוף מעילה באומר פרוטה בכיס זה הקדש דלא בטיל י"ל כמש"כ כבר דשאני התם דמקרי אינו ניכר המבטל וכדברי המרדכי כיון דהאיסור נולד בהתערובת וכמש"כ המקנה כנ"ל ועיקר קושיות התוס' בסוף מעילה הוא על פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס די"ל דזה מיירי באופן דלא מצי למיתשל וגם הוי בו דין קני' להקדש דדינו כממון גמור דלא בטיל:

יח

ובני היקר הרב הגאון מהו' צבי נ"י אמר להוכיח מן כריתות (דף י"ח) דאמרו איתיבי' רבא אכל היום אכל למחר נהנה היום כו' אפי' מכאן ועד שלש שנים מצטרפין כו' ואמאי הא כיפר עליו יוהכ"פ אמרי כי מכפר יוה"כ על איסורא על ממונא לא מכפר ואבע"א על פלגא דשיעורא לא מכפר הרי להדיא דס"ל דנהנה מממון הקדש מקרי ממונא א"כ מזה סייעתא דממון הקדש דינו ככל ממון. ואף דללישנא דואבע"א י"ל דמה"מ לא ניחא לי' לחלק בזה אבל בתי' קמא מוכח דס"ל דאין לחלק בין ממון הדיוט לממון הקדש לפי דגם הקדש יש עליו שם ממונא וה"ה לגבי הא דממונא לא בטל ג"כ אין לחלק ביניהם עכ"ל בני יחי' ודפח"ח וזהו כמש"כ לעיל דהיכא דנקנה להקדש בקנין גמור דבזה זכות הקדש כמו כל ממון של הדיוט. וה"ה לגבי הך דממונא לא בטל:

יט

ועפ"י מש"כ אתי שפיר מה שראיתי במגיני שלמה לפסחים (דף כ"ז) בתוס' ד"ה הקדש אפילו באלף לא בטיל. שכתב שם המג"ש דטעמא דהקדש הוי דשיל"מ משום דהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מהני דהא כל היכא דצריך להוציא ממון לא מקרי דשיל"מ והובא דברי המג"ש הנ"ל בשו"ת אבני מילואים סימן ז' שהשיג על המג"ש הנ"ל והעלה דגם היכא דצריך חילול בכדי דמיו ג"כ הוי בכלל דשיל"מ אבל לפי דברי המג"ש הנ"ל תקשה דכיון דעיקר הטעם דהקדש הוי דשיל"מ משום דיכול לחללו על ש"פ והוי הוצאות מועטת דהא התוס' במנחות (דף ע"א ע"ב) ד"ה ומתירין גמזיות של הקדש דדוקא בעלים הוא דיכולים לפדות על שוה פרוטה דאין סברא שיוכל כ"א לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שוה פרוטה כו' עכ"ל וכן כתבו התוס' בתמורה (דף כ"ז ע"ב) ד"ה לא אמרו אלא דשמוהו בי תרי כו' דבעה"ב הפודה הקדש שלו כה"ג אמר שמואל דמחלל על פחות משוי' כו' [ויש לעיין בזה במעילה (דף י"ד ע"ב) וביבמות (דף פ"ח) בתוס' ד"ה אי קדושת דמים כו' דהקדש לא חשיב ברשות בעלים יותר משאר כל אדם ע"ש ואכמ"ל]:

כ

א"כ לפי שיטת התוס' במנחות ותמורה דאחרים אינם יכולים לפדות שוה מנה על שוה פרוטה א"כ תקשה בהא דאמרו בנדרים (דף נ"ח) הנ"ל ובערלה הנ"ל דהקדש לא בטיל משום דה"ל דשיל"מ ע"י פדי' דלשיטת המג"ש דעיקר הוא משום דיכול לפדות על ש"פ א"כ תקשה הא תינח אם נתערבו אצל הבעלים דהוי בידם לפדות על ש"פ אבל אם נתערב אצל אחרים שאינם בעליו של ההקדש דאינם יכולים לפדות על ש"פ א"כ אמאי אינו בטל הא בכה"ג לא הוי דשיל"מ ותקשה כנ"ל ודוחק לומר דמיירי דווקא בהקדש שתחת יד הבעלים הנ"ל אבל לפמש"כ ניחא משום די"ל דבאמת עיקר הטעם בהקדש דלא בטיל משום דממונא לא בטל דלא יהי' חמור ממון הדיוט מממון הקדש כנ"ל. אך זה הטעם אינו שייך רק בהקדש של אחרים דאין בידם לשאול ע"ז אז דינו כממון אחרים דלא בטל אף אם לא שייך הטעם דדשיל"מ אך בנתערב הקדש של הבעלים בממונם דאז כיון דבידם למתשיל דאין זה בגדר ממונא לא בטיל משום דאין בזה חשיבות דממון כ"כ בזה הוצרכו להטעם דהוי דשיל"מ ע"י פדי' בשוה פרוטה לגבי הבעלים. ואתי שפיר דברי המג"ש הנ"ל בפשיטות:

ענף ד

כא

ועוד יש לדון בכל מה שכתבתי דבהקדש שייך לומר ממונא לא בטיל ע"פ מה דאמרינן בערכין (דף כ"ט) על הא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל אימר דאמר שמואל שחיללו ולכתחילה מי אמר הני מילי בזמן שבהמ"ק קיים דאיכא פסידא אבל בזמן הזה אפילו לכתחילה ופי' רש"י בזמן הזה דליכא בית וליכא פסידא אלא איסורא היא דרביעה עלייהו אפילו לכתחילה נמי אלמא דבזה"ז אין בהקדש דין ממון אלא איסור בעלמא:

ולכן יכול לפדות אף לכתחילה בשוה פרוטה רק בזמן שבהמ"ק קיים יש בו דין ממון וע"כ בעי לפדותו בכדי דמיו:

ולפ"ז יש לחלק במה שכתבתי לתרץ קושיות תוס' בפסחים (דף כ"ז) גבי תנור שהסיקו בעצי הקדש דלכן הקדש באלף לא בטל משום ממונא לא בטל. וגם תירצתי לקושיות התוס' סוף מעילה בפרוטה הקדש שנפלה לכיס הקדש דלא בטל מה"ט משום די"ל דקאי התם בהקדש דזמן ביהמ"ק דהי' אז בו דין ממון ע"כ לא בטל והא דנדרים (דף נ"ח) דאמרו דהקדש לא בטל משום דשיל"מ דנפ"מ להקדש דזה"ז דאין בו דין ממון אלא איסורא דרביעא עלייהו כמו דפי' רש"י בערכין ד' הנ"ל א"כ אין בו דין חשיבות ממונא לומר דלא בטל ע"כ הוצרכו לומר דלא בטל משום דשיל"מ ולכן א"ש הא דאורג מלא הסיט מצמר בכור דערלה פ"ג מ"ג דדוקא מלא הסיט לא בטל משום דאין בו חשיבות ממון כלל אף לגבוה דהא כיון דאסרו חז"ל לצמר הנושר מטעם גזירה דלמא אתי לאשהויי כמבואר בבכורות (דף כ"ו) וברמב"ם פ"א ה' מעילה דצמר הנושר אסור בהנאה משום גזירה. א"כ לא חזי למידי לגבוה ג"כ וע"כ אין בו דין ממונא לומר דלא בטל אלא כמלא הסיט דוקא. רק במוקדשין דהוי בר פדיי' דינו כמו דשיל"מ דלא בטל:

כב

וזה מוכרח דאל"כ תקשה לפי מש"כ המג"ש הנ"ל דלכן הוי הקדש דשיל"מ משום דפודין בש"פ א"כ תקשה הא שחיללו בדיעבד אמר שמואל אבל לא לכתחילה. ומבואר בתוס' ב"מ (דף נ"ד) בד"ה ומר סבר כו' דבמזיד לכ"ע אסור לאנות ההקדש וכ"כ התוס' בתמורה (דף כ"ז ע"ב) ע"ש וכיון דמה"ת אסור לכתחילה לחלל על ש"פ א"כ אין זה דבר שיל"מ דהא אין זה מקרי בידו כידוע ואין לומר דאם נתערב ההקדש בתערובות אז מותר לכתחילה לחלל על ש"פ כיון דמה"ת בטיל ברוב דז"א דהא כתב הר"ן בפסחים פ"ב גבי חמץ בפסח דלא מקרי דבר שיש לו מתירין כיון דגם לאחה"פ אסור ואף דע"י תערובות מותר מ"מ כיון דאם הוי בעינא אסור לא מקרי דשיל"מ דאינו אלא מדרבנן ע"ש. ועיין בתשובת רע"א סי' ס"ה. וה"ה הכא דעיקר דמה דמקרי דבר שיש לו מתירין זהו משום דאפשר בחילול על ש"פ כשיטת המג"ש וכיון דאם הוא בעיני' אסור מה"ת לחלל על ש"פ ע"כ אף דע"י תערובות יהי' מותר לחללו על ש"פ מ"מ הא זה לא מקרי דשיל"מ כנ"ל וע"כ מוכח דהא דאמרו דהקדש ה"ל דבר שיש לו מתירין לשיטת המג"ש הנ"ל היינו משום דקאי על הקדש דזה"ז דיכול לכתחילה לחלל על ש"פ והא דערכין (דף כ"ט) דבעי ד' זוזי אינו אלא לפרסומי מלתא בעלמא כמבואר שם. א"כ תקשה היכי אמרו סתמא דהקדש לא בטל דמשמע דאף בזמן המקדש והא בזמן המקדש לא הוי אפשר בחילול על ש"פ אכן לפמש"כ א"ש דבאמת בזמן המקדש דהי' עליו דין ממון גבוה אז לא בטל משום ממונא לא בטל דהא הי' עליו חשיבות ממון ולא יהי' גרע מכח ממון הדיוט אך בזה"ז דאין עליו חשיבת ממון אלא איסורא בעלמא ומבעי להיות בטל ע"כ אמרו משום הטעם דהוי דשיל"מ:

כג

ועפ"ז אתי שפיר ליישב קושית הש"ש בשמעתא וא"ו פ"ד שהקשה בהא דר"פ האשה רבה הקדש אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו והקשה הש"ש הא הך בידו אינו בתורת מיגו דשמא אינו רוצה להוציא ממון על פדיון וע"כ אינו אלא משום בידו דלא מהני זה רק באיסורין:

א"כ מה לי ממון הדיוט או מכרו לשמים והיכי נאמן לאפקועי ממונא דהקדש ע"ש אכן לפמש"כ א"ש דהא לכאורה יש לעיין במה דאמרו שם דבידו לפדותו דהא כתב הר"ן בפסחים (דף ל"א) גבי משכון דלא שייך לומר הואיל ובידו לפדותו משום דבמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל ובידו וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ט"ו ענף א' ועיין בספרי שם סי' ב' ענף ב' אך יש לחלק דהאי הקדש דאמרו בר"פ האשה רבה קאי על ההקדש דבזה"ז דיכול לחללו לכתחילה על ש"פ דהוי דבר מועט וזה לא מקרי מחוסר ממונא וכדמצינו ביו"ד סי' ק"ב לחלק גבי דשיל"מ דשאני הוצאת הגעלה דהפסד מועט הוא וע"כ אמרו דהוי בידו לפדותו. וכיון דקאי על הקדש דמים דבזה"ז א"כ הא לא שייך בי' דין ממון כ"כ בזה"ז וע"כ אין דינו כממון גמור ולכן נאמן ע"א במה דבידו כמו כל דבר דבידו דנאמן באיסורין. וזו"ז יש לחלק בין הא לבין מש"כ הרא"ש בגיטין פ' הניזקין סי' י"ג דשאני הכא דסגי בפרוטה מה"ת ומקרי זה בידו וכמש"כ במק"א. אך עדיין יש לעיין במה דמביא הרא"ש שם ראי' מיבמות (דף פ"ח) דאי תורם משלו על של חבירו א"צ דעת משום דבידו לתקנו והא חטה א' פוטרת הכרי. ועיין בקידושין (דף נ"ח ע"ב) דמצי א' בעל הטבל אנא פטרנא בחטה א' כו' אף דאסור זה לכתחילה וקצרתי ולכן העיקר כמש"כ לעיל ואכמ"ל ומש"כ הש"ש שם לחלק בין הקדש לממון הדיוט בלא הסבר ברור הוא דוחק. אבל לפמש"כ א"ש לחלק ביניהם בפשיטות:

כד

אכן לכאורה יש עדיין לעיין לפי כל מש"כ דהיכא דלא הי' קנין גמור המועיל בהדיוט או בידו לאתשולי או בזה"ז דאין עליו רק איסורא בעלמא כפי' רש"י ערכין הנ"ל דבכה"ג אין דינו לומר ממונא לא בטל. רק היכא דלא שייך כל הנך אז שפיר אמרינן בהקדש ג"כ ממונא לא בטל משום דלא חמור כח ממון הדיוט מכח הקדש כנ"ל ודלא כהש"ש הנ"ל דעדיין יש לעיין בכ"ז לפמש"כ לעיל דהיכא דהאיסור אינו משום ממון דאז מיבטל כמו נבלה שיש לה בעלים. א"כ ה"ה הכא כיון דהוי באיסור מעילה אף היכא דלא שייך דין ממון א"כ ה"ה אף היכא דשייך דין ממון ג"כ לא שייך בי' לומר ממונא לא בטל אכן יש לחלק דשאני בנבלה דעיקר האיסור אינו מחמת זכותו של חבירו כלל משא"כ במעילה דעיקר האיסור הוי משום דנהנה מחלק גבוה וכדמצינו בב"ב (דף פ"ח) דאמרו על מעילה דמקרי גזל גבוה וכן הוא בשא"ד. רק לענין לדון בי' ממונא לא בטל זה לא שייך בכל הנך שלשה גווני הנ"ל דהא כיון דאין עליו חשיבות ממונא כ"כ א"כ הא אינו דומה לממונא דהדיוט דאמרו עליו דלא בטל אבל באמת אף בכל הך גווני יש זכות קצת להקדש ומקרי נהנה מגבוה דהא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ונהי דמצי למשאלי אבל כ"ז דלא שאל יש זכות להקדש רק כיון דאין דומה זכות ממון הקדש בכל הנך גווני לממון הדיוט ע"כ לא מצינו דנימא גם בכ"ז ממונא לא בטל לפי דיש לחלק דשאני ממון הדיוט דיש עליו חשיבות ביותר משום דיש בו דין ממון גמור ולכן לא שייך בזה לומר לא יהי' ממון הדיוט חמור מן ממון הקדש אבל לעולם עיקר טעם דמעילה הוי משום דנהנה מגבוה ע"כ היכא דיש בו דין ממון גמור להקדש וודאי דאינו בטל כמו כל ממון הדיוט דאמרו דלא בטל האיסור שיוצא מהממון דה"ה באיסור מעילה היוצא מממון הקדש ובאמת כ"ז מוכרח דאל"כ תקשה מהא דנדרים (דף נ"ח) הנ"ל על מ"ד דס"ל דגם נבלה אם יש לה בעלים אינו בטל אף דאיסור אינו יוצא מהממון. א"כ תקשה מהא דהקדש דנדרים הנ"ל דאמרו דלא בטל משום דשיל"מ וע"כ מוכח לחלק דשאני בהקדש משום כל הנך גווני אבל סברת הש"ש הנ"ל אינו נכון כנ"ל דהא לא יהי' כח ממון הדיוט חמור מכח ממון הקדש כנ"ל ועת לקצר:

כה

ואין להעיר בכ"ז מהא דאמרו במע"ש דהיכא דאין לו מתירין דבטל ברוב כמו דאמרו בב"מ (דף נ"ג) ואף דפסקו דמע"ש ממון גבוה אפ"ה אין לדון בזה ממונא לא בטל. דהא התם אין האיסור מחמת הממון גבוה דהא אף למ"ד מע"ש ממון הדיוט הוא ג"כ הא מע"ש בכל דיני' עליו וכן לפמש"כ הלח"מ בפ"ו ה' חמץ לחלק בין גבולין לירושלים דמש"כ הרמב"ם דממון גבוה הוא היינו בגבולין ע"ש כיון דאף בירושלים דהוי ממון הדיוט אפ"ה נוהג בו כל קדושת המע"ש אלמא דאין איסורו נוהג משום ממון גבוה שלו ע"כ לא שייך בי' לדון ממונא לא בטל ולכן לא הוי סתירה לדברינו ממה שפסק הרמב"ם דמע"ש בטל ברוב אף שפסק דמע"ש ממון גבוה כנ"ל:

כו

וכן אין להעיר בכ"ז מהא דחולין (דף צ"ח) דיליף דין ביטול מזרוע בשלה דנתבטל טעם הזרוע הניתן לכהנים ואסור לזרים והאיל כולו נאכל לבעליו כדין שלמים. ואי נימא ממונא לא בטל א"כ הא הזרוע הוי ממון כהן והוי ממון שיש לו תובעין דהא לאנשי משמר הם ניתנין ואפ"ה בטל. דז"א שום שייכות להא דממונא לא בטל משום דהא האיסור אינו בא מחמת ממון כהן ואף למאן דס"ל גם בנבלה שיש לו בעלים לא תהי' בטילה וכס"ד בביצה שם. עכ"ז אינו קשה כלל דהא אמרינן בקידושין (דף נ"ב) המקדש בחלקו אינה מקודשת משום דמשולחן גבוה קא זכי. ופי' רש"י שם ובב"ק (דף י"ב) בין כהנים בחזה ושוק ובין בעלים בבשר הוי הכל משולחן גבוה ע"כ לא שייך כלל בזה לדון הא דממונא לא בטל דז"א שייך רק בממונא של בעליו שנתערב בממון של בעלים אחרים אבל התם גבי זרוע שנתערב טעמו בבשר דהוי הכל משולחן גבוה ע"כ לא שייך לדון בכ"ז להא דממונא לא בטל וזה פשוט:

כז

ובמק"א כתבתי לחלק אף דנימא בהא דסוף מעילה בפרוטה הקדש שנפלה לכיס דלא בטל משום דממונא לא בטל כנ"ל אפ"ה י"ל דז"א אלא בנתערב גוף הקדש וכה"ג במים ומלח דסוף ביצה דנתערב כולו בממשו. משא"כ אם לא נתערב אלא טעמו בטל דלא מצינו טעמו בממונא לומר דלא בטל דלא מצינו רק בגוף חשיבות בממונא לומר דלא בטל ולפ"ז יש לדון ולפקפק קצת במש"כ לתרץ קושיות התוס' פסחים (דף כ"ז) גבי הסיק תנור בעצי הקדש דלא בטל דאף דאין שבח עצים בפת אכתי משהו איכא ולא בטל משום ממונא לא בטל משום דיש לדון התם כיון דלא נתערב התם הקדש בעיני' רק משהו דלא עדיף מטעמא בעלמא דמיבטל אף בממונא דלא מצינו דאמרו טעם כעיקר בממונא דלא בטל ושפיר הקשו התוס' בפסחים שם משא"כ בסוף מעילה בפרוטה הקדש דנתערב בעיני' שפיר י"ל בזה ממונא לא בטל וכנ"ל בארוכה:

כח

וע"פ כל מש"כ בעז"ה יש לתרץ דברי הרמב"ם ה' בכורות פ"ג הלכה י"ג שהביא להמשנה דערלה פ"ג האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק מצמר המוקדשין מקדש בכל שהו ובהשגת הראב"ד שם כתב דזהו בקדשים שיש להם פדיון אבל בקדשים שאין להם פדיון בטל וכתב הלח"מ דכוונת השגת הראב"ד דהשיג על הרמב"ם דהי' לו להביא דברי הירושלמי ערלה דמחלק בפירוש בין קדשים שיש להם פדיון לבין אין להם פדיון אבל לפי מש"כ יש לתרץ דברי הרמב"ם די"ל דהרמב"ם ס"ל לכל מש"כ גבי הקדש דאף היכא דלא הי' דשיל"מ ג"כ לא בטל משום דכיון דהאיסור הוא מחמת ממון גבוה ע"כ לא בטל והא דנדרים (דף נ"ח) י"ל כמש"כ לעיל דנפ"מ לענין תערובות ג' כנ"ל בארוכה וע"כ דוקא בצמר בכור דבזה"ז הוי ממון כהן כמבואר בתמורה (דף ז') וב"ק (דף י"ב) א"כ בצמר בכור דאסרו ליכא למימר דאסרו בהנאה משום ממון גבוה. דהא באמת הוי ממון כהן וע"כ אסרו מטעם גזירה דמבואר בבכורות (דף כ"ו). ולא מן טעם דקדשים ממון גבוה הוא ולכן לא שייך בו לדון משום ממונא לא בטל. וע"כ בעי מלא הסיט דוקא בצמר בכור משא"כ בקדשים דהוי ממון גבוה וכשאסרו הצמר הנושר ממילא דינו ככל קדשים דאסור מחמת ממון גבוה וכיון דממונא לא בטל ע"כ ה"ה הצמר הנושר דאסרו חז"ל כמבואר בתוס' והובא במל"מ פ"א ה' מעילה ה' י' ממילא דינו ככל קדשים דנאסר מחמת דהוי ממון גבוה ולא בטל ככל ממונא וסמך הרמב"ם על סוגיא דסוף ביצה (דף ל"ח) דמסיק דממונא לא בטל וכנ"ל בארוכה. ואף דירושלמי מחלק בין קדשים שיש להם פדיון כו' עכ"ז סמך הרמב"ם על סוגיא דביצה הנ"ל וגם על מש"כ לתרץ קושיות התוס' פסחים (דף כ"ז) בתנור שהסיקו בעצי הקדש כנ"ל והוכיח מכ"ז דלא כירושלמי הנ"ל וא"ש דברי הרמב"ם אך מפי' המשניות להר"מ פ"ג דערלה לא משמע כן ויש להאריך בכ"ז וקצרתי ונתבאר בעז"ה בארוכה כי יפה כתבתי בספרי:

כט

וע"פ שיטת הרב המאירי לביצה (דף כ"ח) דאביי ס"ל גבי נבלה בשחוטה דאם יש לנבלה תובעין אינה בטלה. רק דסתם נבלה אין לה תובעין ע"ש. אלמא דאף היכא דהאיסור אינו יוצא מחמת הממון אפ"ה כיון דממונא לא בטל ממילא גוררת עמה את האיסור דלא תהי' בטילה יש ליישב עפ"ז קושיות החוו"ד ביו"ד סי' ק"ב ס"ק ה' בהא דפסחים (דף פ"ח) בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת כו' דקאמר אביי ל"ש אלא שנתערבו לאחר זריקה אבל לפני זריקה דלא חזי לאכילה חייבין בפ"ש. והקשה החוו"ד בסי' ק"א דאמאי לא חזי לאכילה והא כבש שלם לחד שיטה שם בטל ברוב אבל לפי שיטת המאירי דאביי ס"ל דאיסור בממון חבירו אף דאינו נמשך מחמת הממון אפ"ה לא בטל ע"כ י"ל דאביי הכא בפסחים לטעמי' אזיל לכן הכא גבי חמשה חבורות שנתערבו עורות פסחיהן כיון דנולד האיסור בממונא מחולקים. ע"כ אף איסורא לא בטל כיון דיש בעלים מיוחדים על כל פסח בפ"ע וגם הוי יש לו תובעין דבכה"ג לא בטל לשי' אביי הנ"ל וע"כ קאמר אביי שפיר שם בזה הוי לא חזי לאכילה וי"ל דהך שיטה דס"ל דכבש שלם לא חשיבא חהר"ל ס"ל כשיטת המאירי והבעה"מ הנ"ל:

ל

שוב ראיתי די"ל דאף לשי' המאירי והבעה"מ ג"כ שפיר הקשה החוו"ד משום די"ל דוקא היכא דנתערב גוף הממון של חבירו ויש ספק על כל א' מהתערובות של מי הוא וכיון דממונא אינו בטל וכיון דלא נתבטל שם בעלים מהמועט מחמת דממונא לא בטל. ע"כ ממילא גם איסור אינו בטל דנמשך האיסור מחמת הממון דאין סברא דיתבטל לחצאין אבל בהא דפסחים בחמשה שנתערבו עורות פסחיהן דגוף הפסחים המה מבוררים של מי המה ואין ספק נולד עליהם של מי הוא וכיון דלא הוי ספק רק באיסור לבד היכן הוא הטריפה ע"כ אף אביי מודה דבטל ברוב דכיון דלא הוי ספק רק על איסור לבד א"כ דינו כמו כל איסור דבטל ברוב לכ"ע ושפיר הקשה החוו"ד אכן בקונטרס אחר כתבתי תירוץ מורווח בעז"ה על קושיות החוו"ד הנ"ל:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה