אור ברסלב

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

יורה דעה

אורח חיים

סימן א

נשאלתי מקהלה אחת אודות שו"ב פב"פ דמחנם והגב"ע ומה שהשיב השו"ב בתשובותיו. ונבהלתי מן העסק ביש כזה אשר קרה בקהילתם הרמה עיר ואם בישראל מזה שלא נשמע כן בכל תפוצות ישראל ולמשמע אוזן דאבה נפשי מזה הענין הנוגע לשו"ב אשר הוא יסוד גדול מעקרי הדת והיהדות להשגיח ע"ז בעינא פקיחא בזריזות ובזהירות להזהר מן מכשול הרבים ובפרט בעיר גדולה לאלקים ויישר כחם וחילם במה שעמדו לגדור הפרצה הגדולה שלא יעסוק פב"פ בשו"ב עד שיצא דינו לאורה וכפי שבקשו ממני לעיין בגוף הדין ע"פ דין התורה וכפי הגב"ע בחת"י כת"ר ולהשיב דבר ה' זו הלכה כיד ה' הטובה עלי ובאמת עיקר הענין הזה הוא עלי לרוב משא ומעמסה ואין רצוני להזדקק בעסק הזה מחמת כמה טעמים ובפרט במרחק מקומי ממקומם אך לא יכולתי להשיב פניהם ריקם ומחמת כבוד תורתם הרמה וכבוד קהלתם הרמה הנני להזדקק לזה בעז"ה:

ענף א

א

תשובה וזה החלי בעז"ה ומתחילה נעיין בעיקר הגב"ע מן כל השו"ב דמחנם על שו"ב פב"פ וקוסב הוא שבעת שכרותו היו עוסק בשחיטות ובדיקות. ולפ"ז ראוי להעבירו כי זהו נבלה גדולה דיש בזה איסור דאורייתא אם הי' שיכור כשכרותו של לוט כמבואר ביו"ד סי' א' סעי' ח' דדינו כשוטה. ואף אם אינו שיכור כשכרותו של לוט ג"כ לא ישחוט כמבואר שם וכמש"כ הט"ז שם להחמיר בזה והבאר היטב בשם בית הילל שהחמיר מאוד על השוחטים הרגילין בכך להעבירן כו' וכן ראוי לנהוג אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט עכ"ל ומי יכול להכריע בהחלט דלא הי' אז שיכור כשכרותו של לוט ואם הדבר ספק שחיטתו אסורה בדיעבד וכמש"כ התבואות שור בסי' א' סעי' ל"ו. ומה שמתנצל השו"ב בטענותיו כי העדים שונאים לו מחמת הריבות וקטטות שהי' ביניהם מפני הכרכשתות וכיוצא. אין זה עולה לדינא לפי הכרעת הפוסקים בח"מ סי' ל"ג סעי' א' ובתומים שהשיג על הרש"ל משום דאף שונא גמור כשר להעיד וכ"כ בתשובת כנסת יחזקאל סי' פ"ט דהאריך לסתור לדברי הרש"ל וכן העיקר כדבריהם. ע"כ אין דבריו מספיק לפסול עדות השו"ב עליו וכן העידו העדים השו"ב עליו דכמה פעמים אמר להם כי הסכין הוא טוב והם מצאו בו פגימות ע"כ לפי עדותן על השכרות והסכין פגומה ראוי להעבירו מאומנתו:

ב

אכן נלפ"ד לדון דהשוחטים אינם נאמנים בעדותן להעבירו ונקדים לדברי הר"נ בכתובות פ"ט בעובדא דההוא בקרא דיתמי דתפסי תורא מיני' בע"ח א' מחיים תפיסנא ובקרא א' לאח"מ כו' דכתב הר"נ דאינו נאמן הבקרא להיות עד כיון דלפי דבריו שאומר לאח"מ תפסי' הוא חייב לשלם ליתומים ה"ל בע"ד כו'. וכ"כ הרא"ש בכתובות פ"ט סי' ג' דהאי בקרא לא הוי כע"א לפי שבעל דבר הוא שחייב לשלם ליתומים כו' ע"ש. ודברי הר"נ הנ"ל הובא בקצה"ח סי' קכ"א ס"ק ד' שהקשה על הר"נ דמה בכך דה"ל בע"ד הא אילו טען מחיים תפסי' לא הי' צריך לשלם א"כ אדרבה מעיד לחובתו ומאי הנאת ממון יש בזה והעלה דס"ל להר"נ דבע"ד פסול להעיד על אחרים בין לזכות בין לחובה כמו קרוב כו' ע"ש וכן העלה הקצה"ח בסי' ל"ז ס"ק ט' דנוגע פסול משום קרוב אפי' במקום דלא חיישינן למשקר. ולענ"ד נראה להסביר זה ביתר ביאור ע"פ מש"כ התוס' בכתובות (ד' כ"ה ע"ב) ד"ה הרי שאומר בני זה כו' דלכן אם אמר בני זה וכהן הוא לא מהימן משום דלדבריו קרוב הוא ואין עדות לקרוב ואף ע"י מיגו לא מהימן וכמו בהחולץ (ד' מ"ז) לדבריך א"י אתה ואין עדות לא"י כו':

א"כ חזינן דקרוב לא מהימן אף דאית לי' מיגו. וה"ה בהך בקרא דלדברי' דלאח"מ תפסי' הוא חייב לשלם ליתומים אם לא יפרע הבע"ח התופסו. ע"כ דיינינן בזה לדבריך קרוב אתה אצל עצמך ואין עדותל לקרוב. ובעיקר הך מילתא דאי נוגע פסול משום קרוב אין זה ברור כ"כ לדינא וכמבואר בש"ך ח"מ סי' ל"ז ס"ק א' בפלוגתת הע"ש והש"ך שם. ואי נימא דנוגע אינו פסול רק משום משקר א"כ אין לתרץ לדברי הר"נ עפ"י סברא זו:

ג

ולכן נלע"ד להסביר לדברי הר"נ הללו באופן אחר והוא במה דיש להקשות על הר"נ והרא"ש במש"כ דהאי בקרא לא הוי כע"א משום דה"ל בע"ד דאי נוגע פסול משום חשש משקר א"כ איזה חשש משקר יש כאן דהא אי נימא דמשקר ובאמת תפסי' מחיים. א"כ א"צ לשלם כלל ולא ה"ל אז בשום חשש נגיעה כלל דהוי מצי שלא להודות דלאח"מ תפסי' והנראה לענ"ד לדון בזה ע"פ מש"כ הש"ך בח"מ סי' ל"ג ס"ק ט"ז דבעינן עדות שאתה יכול להזימה בד"מ ובאמרו העדים איני יודע הנו"ב בס' ע"ב ע"ג במ"ק ח' אה"ע ובאו"ח שם. ולדעתי הנכון עם הש"ך דאף דלא בעינן דו"ח מ"מ ראוי לדו"ח בעינן ואכמ"ל ולשיטת הש"ך דבעינן עדות הראוי לדרישה וחקירה יש להסביר בטוב טעם לדברי הר"נ והרא"ש בהאי בקרא דמיפסל משום חשש משקר דנהי דבעת דהעיד דלאח"מ תפסי' לא הי' אז בחשש משקר דהא הוי מצי לומר בהיפך עכ"ז לאחר שהעיד אין לו שום מגו דהוי מיגו למפרע דקיי"ל דלא אמרינן כי השבע חקירות הם יותר מתכ"ד ע"כ בעת הדו"ח הוא בחשש משקר על עדותו מן הדו"ח והא דמעיד על הדו"ח הוי אז נוגע על עדותו כדי שלא יתחייב לשלם אחר דהודה כבר דלאח"מ תפסי' ע"כ מקרי אינו ראוי לדו"ח כיון דלא מהימן אז בתו"ע:

ומגו לא מהני כי אם בתכ"ד כמש"כ הש"ך סי' מ"ז ס"ק ה' ובכללי מיגו בש"ך ועיין בש"ך סי' קמ"ו ס"ק ט"ו ובתומים שם. ובשעה שהתחיל להעיד י"ל דלא אסיק אדעתי' אז דהב"ד ידרשו ויחקרו אותו דלאו כ"ע דינא גמירי דבעינא שיהי' ראוי לדו"ח ובמה דאיכא פלוגתא י"ל דטעו כמבואר בש"ך ח"מ סי' מ"ב ס"ק כ"א וס"ק כ"ב ויש לי הרבה ראיות לזה והדברים ארוכין:

ד

ולכן בהאי בקרא כיון דהודה כבר דלאח"מ תפסי' ואם לא יועיל עדותו לגבות מהבע"ח יצטרך לשלם ולכן הוי נוגע בעת הדו"ח ומקרי אינו ראוי לדו"ח ואין עדותו עדות ושפיר כתבו הר"נ והרא"ש בהאי בקרא דלא הוי כע"א כיון דיצטרך לשלם לאחר תכ"ד לעדותו ואז אין לו עצה אחרת להיות פטור כיון דהודה כבר ונאמן ע"ע ע"כ הוי אינו ראוי לדו"ח וזה מעכב וכמש"כ הש"ך בסוף סי' ל"ג לשיטת הר"נ והרא"ש דס"ל דבעי ראוי לדו"ח. ואתי שפיר כוונת הר"נ והרא"ש גבי ההוא בקרא היוצא לנו מכל זה דהיכא דהוי טובה ותועלת להעד לאחר שהעיד אם יתקיים עדותו ע"פ דין יהי' לו חובה לאחר שהודה ע"ע איזה חיוב דאז לא מהני עדותו בתורת עדות משום שני טעמים שנתבארו. א) משום לדבריך נוגע אתה ואין עדות לנוגע דפסולו משום דהוי קרוב ב) משום דהוי אינו ראוי לדו"ח דהוי נוגע בעת עדותו על הדו"ח לאחר שהודה ע"ע חובה. ועפ"ז הארכתי בחידושי לח"מ סי' ל"ז סעי' ד' בדברי התומים והנתיבות שם והארכתי בזה שם:

ה

ולפ"ז יש לדון בנ"ד בעדות של השו"ב במה שהעידו עליו דהוא פסול לשחיטה ובדיקה. משום דדינם כנוגעים בעדותן ע"פ הנך שני טעמים הללו. ונקדים להא דמבואר ביו"ד סי' א' סעי' י"ד בשוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו כו' דהעד עצמו מותר לאכול מכאן ולהבא כו' ועיין בש"ך סי' ב' ס"ק י"א מש"כ בדברי המהרי"ק בזה אכן הפר"ח ביו"ד סי' א' ס"ק מ"ב העלה דהעד עצמו אסור לאכול משחיטת השני דכיון דלפי דבריו של העד שוחט זה רשע הוא ששחט שלא כהוגן והוי חשוד לאותו דבר לכל מה שישחוט מכאן ולהבא בלא קבלת ד"ח שחיטתו פסולה לפי דברי העד א"כ מעתה שוויי' אנפשי' חתיכא דאיסורא על כל מה שישחוט השוחט כו' עכ"ל הפר"ח וכ"כ המשנה למלך פ"א ה' שחיטה דין כ"ו וכ"כ התבואות שור סי' ב' סעי' כ"א דהעד עצמו אסור לאכול משחיטתו וכן העיקר כדבריהם ואכמ"ל:

ו

ע"כ בנ"ד לפי עדותן של השו"ב המעידים עליו כי אינו נאמן על שחיטות ובדיקות ופסול להיות שו"ב א"כ אסור להם לסמוך על דברי השו"ב הזה בעניני שו"ב כלל ואסור להם לאכול מן שו"ב שלו ואם ילכו לבית השחיטה אין רשאים להצטרף עמו בעניני שו"ב כי לפי דבריהם הוא פסול לשו"ב ודיינינן בזה שוויי' אנפשי' חתיכה דאיסורא:

ע"כ מקרי הנך עדים נוגעין בעדותן ע"פ הנך שני טעמים הן לפי טעם הראשון דכיון דיש להם טובה מן מה שיתקיים עדותן ע"פ דין להעבירו מאומנתו משום דאם לא יעבירוהו מאומנתו ויהי' שו"ב קבוע בקהילתו אז יהי' להם חובה לפי דהם לא יהיו יכולים להצטרף עמו בעניני שו"ב כיון דעכ"פ שוויי' אנפשי' חד"א דהא על עצמן נאמנים לומר דהוא הפסול וא"כ אינם מותרים לסמוך עליו ולהצטרף עמו א"כ אם לא יהי' על מקומו איזה שו"ב אחר שיצטרף עמהם אז תכבד העבודה עליהם בעסק שו"ב כידוע ואם יקבלו עוד שו"ב אחר להיות צירוף עמהם אז יגיע להם חלק קטן לפי ערך החלקים לכ"א כיון דישאר השו"ב הזה על מקומו וע"כ יותר טוב להם שיהי' מועיל עדותן להעבירו מן מעמדו ואז כשיקובל על מקומו שו"ב אחר לצוותא ולעזור בדבר שו"ב לא יוגרע חלקם כלל מכפי שהי' עד הנה ע"כ דינם כנוגעים לפי דבריהם ואין עדות לנוגע שהוא משום פסול קרוב או לפי הטעם השני דלעיל דאינם ראוים לדו"ח דבעת דו"ח הם בשם נוגעים דאז הוי מיגו למפרע וכנ"ל ע"כ לפי הדין אינם נאמנים השו"ב להעבירו מאומנתו ובספרי נחל יצחק סי' ל"ז סעי' ד' הארכתי בכל הפרטים הללו וכ"ז העליתי בדרך חידוד הלכה עפ"י שיטת הש"ך בסוף סי' ל"ג ודלא כהחולקים עליו שם וכן לשיטת הסוברים דנוגע פסול משום קרוב כנ"ל ויש לי ראיות לחזק שיטת הש"ך וליישב קושיות האחרונים עליו וע"כ אין להזניח שיטת הש"ך הנ"ל ואכמ"ל:

ענף ב

ז

והעיקר נלע"ד בנ"ד בדרך פשטיות לדינא מטעם אחר לבאר דאין נאמנים השו"ב להעבירו מאומנתו והוא כיון דהשו"ב המה שונאים לו מחמת הריבות שהי' ביניהם אודות הכרכשתות והחתיכות בשר וכן מפאת הקנאה שהבעל טקסא רוצה דוקא בו שהוא יבדוק הריאות וכמבואר בהגב"ע' ע"כ אף דקיי"ל דגם שונא גמור כשר להעיד מ"מ בנ"ד גרע דהא מצינו בב"מ (דף ע"ט) גבי ספינה דאף דקא משכח לאגורה מ"מ יש עליו תרעומות משום שינוי דעתא שלא מתנהג לפי דעתו וכמש"כ התוס' שם בסד"ה דפרקי' לטוענא כו' וביותר מצינו בח"מ סי' שט"ז סעי' ב' שנים ששכרו בית בשותפות אינו יכול להושיב אחר במקומו אף דיש לו דיורין פחותין ממנו כי יכול לומר אותך אני יכול לקבל אבל אחר איני יכול לקבל ובסמ"ע שם ס"ק ד' מחלק דאף דבספינה יכול לעמוד אחר במקומו ואין לו עליו אלא תרעומות שא"ה דדרך הספינה בכך כו' א"כ מצינו דשינוי דעתא לעסוק בשותפות עם האיש שהוא בע"ד קשה דזהו קפידא גדולה א"כ בנ"ד שהם שונאים לו ע"כ קרינן בכה"ג דמית עלי כארי' ארבא וכמו בב"מ (דף ק"ב), ובפרט בעסק התנהגות שותפות בעניני שחיטות ובדיקות דהשנאה בין השו"ב הוא ריעותא גדולה להשוחטים בכמה ענינים כידוע וכן כיון דהם שונאים לו ע"כ ממילא כמים הפנים כו' ע"כ דבר קשה לפניהם להיות שותפות ביניהם ולכן הם נוגעים בעדותן דרוצים שיעבירוהו מאומנתו כדי שיקובל על מקומו שוחט אחר שיהי' מרוצה להם ואף קפידא משום שנאה מועטת מקלקל לדבר השותפות בפרט בעסק שו"ב כידוע ומצינו בב"ב (דף מ"ג ע"ב) ובח"מ סי' ל"ז דמשום השני נוח לי והראשון קשה מיפסל משום חשש נוגע וכיוצא מצינו בתוס' ב"ב (דף מ"ג ע"א) ד"ה מפני שמעמידה כו' בתי' השני דאף משום חשש תרעומות מקרי נוגע ופסול לעדות ועיין בח"מ סי' ל"ז סעי' ט"ו בסמ"ע ס"ק ל"ו ובש"ך ס"ק כ"א אבל זהו רק בחשש תרעומות אבל היכא דהבע"ד הוא איש קשה בזה מצינו דכ"ע ס"ל דמיפסל משום נוגע וכדמצינו בהך דהשני נוח לי והראשון קשה כנ"ל ורק היכא דהוי להחזיק בזה העלה הש"ך בסי' קכ"ג ס"ק כ"ד דלא מיפסל לעדות מה"ט א"כ בנ"ד דעסק שותפות ביניהם בעסק שחיטות ובדיקות הוא בכל יום ויום וכיון דהם שונאים לו והוא שונא להם בוודאי קשה להם להנהיג עסק שותפותם ביחד בעניני שו"ב וע"ז נאמר אין אדם דר עם נחש בכפיפה א' לפי דעתם וע"כ הם פסולין לעדות עליו משום נוגעים דהם רוצים להפרד ממנו:

ח

וכעין זה מצינו בח"מ סי' שי"ב סעי' ט' במשכיר ביתו משום שהיה אוהבו ונעשה שונאו מוציאו אף שלא התנה בדיני תנאי משום דהוי אומדנא דמוכח וכמש"כ הנתיבות שם ומקורו הוא מן נימוקי יוסף עלה דב"מ (דף ק"ב) משום דדמית עלי כי אריא ארבא וכש"כ בעסק שותפות בשו"ב דוודאי הוי ענין שנאה קפידא גדולה לפי דנחשב בעיניהם לאיש קשה והם רוצים להרחיקו מהם וע"כ אף דקיי"ל דשונא כשר להעיד עכ"ז בנ"ד גרע כיון דהם נצמדים עמו בעסק שותפות בעניני שו"ב בכל עת ובכל זמן ע"כ הם נוגעים בעדות מה"ט אכן כ"ז הוא אם יבורר לפני כת"ר דהשו"ב הם שונאים לו משום ריבות וקטטות שהי' ביניהם מכבר וכפי התנצלותו בטענותיו או משום קנאה וכיוצא וגם י"ל בפשטיות דהשו"ב הם נוגעין בעדותן מפני הטעם שכתב בטענותיו דיש להם הנאת ממון במה שהעבירוהו אותו כעת דנוטלים כעת חלק יותר מכפי שנטלו עד הנה וזהו גופא נגיעה גדולה דמה"ט אינם נאמנים בתו"ע להעבירו משום דעד עת שיקובל שו"ב אחר על מקומו ירוויחו בחלק יותר כנ"ל א"כ מכל הטעמים הללו אין להאמינם בתו"ע:

ט

והנה אף שנתבאר דהשוחטים אינם נאמנים בדין תורת עדות עליו להעבירו מאומנתו עכ"ז יש להעבירו מטעם אחר דהא השו"ב פב"פ קיבל ע"ע בפני כת"ר ובפני יקירי עדתם דאם יאמרו השוחטים בעדותן שהקיל בדבר מן הדברים הנוגע לענין השחיטה והבדיקה אזי הוא מסולק מטענותיו נגד בני העיר ואוסר שחיטתו להבא בכל אוהיו"מ ע"פ משפטי התורה. וכפי המבואר בכתבי כת"ר א"כ הא מבואר בח"מ סי' כ"ב דמי שקיבל עליו קרוב או פסול להיות עד עליו דאחר שהעיד אינו יכול לחזור בו וע"כ בנ"ד דאמר דאם יגידו עליו שהקיל בדבר מהדברים הנוגע בענין השו"ב דאזי הוא מסולק מטענותיו נגד בני העיר ואף דלא אמר בלשון מחילה רק בלשון סילוק הא מבואר בח"מ סי' ר"ט סעי' ח' דיכול לסלק עצמו מדבר שלא בא לעולם וקוטב ענין סילוק מבואר בכתובות ר"פ הכותב דכותב לה ועודה ארוסה מהני לשון סילוק משום דקודם אירוסין לא מהני לשון סילוק כלל וכן בדבר שבא לעולם לא מהני לשון סילוק אבל במה שיש לו שייכות קצת ועדיין לא בא לעולם מהני לשון סילוק וכמש"כ הסמ"ע שם ס"ק כ"א דמהני סילוק במלוה אף שיש לו שעבוד דאקני מ"מ מועיל סילוק בנכסים שלא קנה עדיין הלוה וכמש"כ הקצה"ח והנתיבות שם ועיין מזה במל"מ פ' כ"ג ה' אישות ה"א ועיקר הדברים בזה הם ארוכין ואכמ"ל ועוד י"ל בזה לפי המבואר בח"מ סי' כ"ב סעי' א' ברמ"א ובסמ"ע וש"ך ס"ק י"ב דכל מה שאדם מקבל ע"ע לפני טובי העיר א"י לחזור דהוי כקנין א"כ בנ"ד דקיבל כן בפני טובי העיר הוי זה כקנין ובקנין אף בלשון סילוק מועיל כמבואר בב"ב (דף מ"ג) ועיין מזה בספרי נחל יצחק סי' כ"ב ובסי' ע"ג סעי' י"ט ענף ו' ובזה הפרט י"ל טובא וקצרתי:

י

וע"כ בנ"ד דקיבל ע"ע לסלק מטענותיו נגד בני העיר דומה זה לדבר שלא בא לעולם דהא השחיטות והבדיקות של הבהמות אינן ברשותו וברשותן והוי כמו כל דבר שלב"ל אבל יש לו שייכות זכות במה שיהי' נשחט מכאן ולהלן ע"כ מהני לשון סילוק בזה. ולכן אחר העדאת השו"ב אינו יכול לחזור בו וכמבואר בח"מ סי' כ"ב בקיבל ע"ע למחול זכותו אם יגיד הקרוב והפסול את עדותו דאחר עדותו אינו חוזר בו וה"ה בנ"ד דקיבל ע"ע בלשון סילוק זכותו אם יגידו השוחטים עליו דהיקל בדברים הנוגעים לענין השחיטה דאז הוא מסולק מטענותיו נגד בני העיר דאף דנתבאר דאינם אמנים השו"ב עליו בתורת עדות משום דהם נוגעים בעדותן ודינן כמו קרובים עכ"ז כיון דקיבל ע"ע בלשון סילוק זכותו אם יגידו עליו כו' ע"כ הפסיד זכותו ואינו יכול לחזור בו:

יא

ועוד דהא קיבל ע"ע בלשון איסור שחיטתו להבא בכל חוהיו"מ ע"פ משפטי התורה א"כ ממילא אסור להיות שוחט מפאת קבלת האיסור ע"ע ואף דלא אמר בלשון איסור על ידיו לשחוט רק בלשון איסור שחיטות בלבד ג"כ הא מדרבנן חל איסור שלו על עצמו וכמבואר ביו"ד סי' רי"ג סעי' א' וכש"כ בנ"ד דאמר דאוסר שחיטתו עליו בכל אוהיו"מ ע"פ משפטי התורה די"ל דזה הוי כמו דאמר בפירוש לאסור ידיו לשחוט בהם כמו קונם ידי עושות לך דיו"ד סי' רי"ג שם דנאסר לשחוט מצד קבלת האיסור שלו ע"פ דין תורה דהוי כמו דבר שיש בו ממש כמבואר שם. אך מפני קבלת האיסור שלו עליו יש לדון עדיין דיכול להיות נשאל על נדרו ואיסור שלו כיון שלא אמר שמקבל עליו האיסור ע"ד רבים וכמבואר ביו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"ג דנדר שהודר ברבים יש לו התרה מאחר שלא אמר על דעתם באם שיודיע לכת"ר שהתיר נדרו כמבואר בסי' רכ"ח סעי' כ' אם לא קיבל שום טובה בעד קבלת האיסור שקיבל עליו וכמבואר ביו"ד שם:

יב

שוב ראיתי כי ע"פ דין אין להתיר לו את האיסור שקיבל ע"ע שלא לשחוט דהא מבואר ביו"ד סי' רכ"ח סעי' ט"ו דאין מתירין נדר של דבר איסור כגון לשחוק ואם עברו והתירו כו' יש מתירין ויש אוסרין ועיין בש"ך שם ס"ק כ"ו ומקורו הוא מירושלמי והובא בתוס' גיטין (דף ל"ה). והנה בנ"ד דיצא עליו שם רע וגם יש עדים מן קלותו ומעשים רבים המכוערים אשר לא נתנו להעלות על הכתב כפי שיבואר לקמן א"כ בוודאי עיקר שחיטתו הוא מכשול הרבים כפי שיבואר לקמן ע"כ כיון דכל זמן שלא יתיר את האיסור שלו אז לא ישחוט כלל דאסור לו לשחוט מצד קבלת האיסור ויהי' זה למיגדר פירצה. אבל כשיתירו לו האיסור שלו אז יותחל המחלוקת וירצה להיות שו"ב ויהי' עי"ז הרבה ריבות וקטטות וגם אין זה בדרך השו"ב שיהי' שו"ב בקהילה גדולה ולא יהי' ירא אלהים אין לנו מכשול רב יותר מזה במילי דשמיא ובמילי דארעא כיון שהוא אינו מרוצה לה' ולבריות. וע"כ אין מן הדין להתיר נדר ואיסור שלו ואף בדיעבד אין לו התרה דזה גרע מן נדרו של שחוק דכתב הש"ך שם דאין לו התרה אף בדיעבד דהא שם אין זה נוגע לאחרים זולתו כש"כ בנ"ד דנוגע לאלפים נפשות ומי יודע מה יהי' אחרית הענין מן שחיטתו ע"כ אין להזדקק להתיר לו את האיסור שלו ואף בדיעבד אין לו התרה:

יג

ונתבאר דראוי להעבירו א' משום קבלת האיסור שלו ב' משום שאמר בפירוש כשיגידו השו"ב עליו הרי הוא מסולק מהקהל וכיון שהוא מסולק מהקהל ע"כ ממילא עפ"י דין אין למנותו מחדש להיות שו"ב אף אם לא הי' מקבל האיסור עליו וכמבואר באו"ח סי' נ"ג סעי' כ"ה גבי ש"ץ דאף דאין מעבירין אותו ע"י רינון בעלמא אבל אין למנותו לכתחילה אם יצא עליו שם רע וכש"כ בשו"ב דאם יצא עליו שם רע אין למנותו לכתחילה לשו"ב ועיין ביו"ד סי' קי"ט בפ"ת ס"ק ד' וכש"כ בנ"ד דקיבל עליו באיסור שחיטות ע"ע כנ"ל דנאסר להיות שו"ב מן התורה כיון דקיבל עליו באיסור שחיטות באהיו"מ ע"פ משפטי התורה כנ"ל:

ענף ג

יד

ועוד יש לדון בנ"ד לפי מש"כ לעיל בשם הפר"ח ביו"ד סי' א' ס"ק מ"ב דהעלה בשוחט שהעיד עליו ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו כו' דהעד עצמו אסור לאכול משחיטת השני דכיון דלפי דבריו של העד שוחט זה רשע הוא ששחט שלא כהוגן והוי חשוד לאותו דבר כו' דלפי דברי העד א"כ מעתה שוויי' אנפשי' חתיכה דאיסורא כו' עכ"ל הפר"ח וכן כתב המל"מ והתבואות שור כנ"ל. א"כ בנ"ד דהשוחטים העידו עליו ששחט בעת שכרותו ויתר הדברים והוא מכחישם ואומר ששקר העידו א"כ לפי דבריו עברו העדים על לאו דלא תענה וכיון דהם חשודים לעדות שקר לפי דבריו א"כ ממילא אינם נאמנים השוחטים להעיד על כל מה שישחטו ויבדקו כיון דדינם כמו חשודים לאותו דבר להעיד עדות שקר ולפ"ז אין יכול להצטרף עמהם בעניני שו"ב וכפי התקנה והנהוג אשר כל שו"ב צריך שיהי' שו"ב אחר עע"ג וכיון שאין יכול לעסוק בענין השחיטות והבדיקות עם השוחטים דקהילתם כיון דלפי דבריו הם אינם נאמנים בעדותן על שחיטות ובדיקות א"כ הרי הוא מובדל ומופרש מהם בעסק השו"ב אשר צריכים לעסוק ביחד בעסק השו"ב וזה אינו סברא דישאר על עסק שו"ב בלבדו בלא התחברות עמהם כנהוג ע"פ דין:

והנה. גם השוחטים אינם יכולים לעסוק עמו בעסק שו"ב כיון דלפי דבריהם אינו ראוי להיות שו"ב וכמש"כ לעיל. א"כ ממילא נדחה היחיד מפני הרבים ותולין הקלקלה במקולקל ונדחה ממקומו ושארי השוחטים ישארו על מקומן בהשקט ובשלום ויש להאריך בפרט הזה הרבה אך באמת אין אנו צריכים לזה דכבר נתבאר דראוי להעבירו מפאת קבלת האיסור ע"ע והסילוק שסילק א"ע מן זכותו אם יגידו עדותן עליו כנ"ל:

טו

ועכשיו נדבר ע"ד עדותן של כמה כיתי עדים כשרים ונאמנים אשר העידו שלא בפניו דשלחו אחריו ולא בא וכדין אלם והעידו בתו"ע מפרטי קלות השו"ב שאנו דנין עליו ומעשים רבים מכוערים אשר אין להעלותם על הכתב הנה מפאת עדותן הללו הדין להעבירו מאומנתו הן מה שביארו מהות המעשים המכוערים והן מה שלא פירשו רק אמרו בסתימות כפי לשון הנכתב במכתבם. והשו"ב אשר הרבה עדים מעידין על פחזותו וקלותו ואומרים עליו דעושה מעשים רבים מכוערים אשר אין להעלותן על הכתב דבאלו הדברים נכלל הרבה לחובה אשר מבהיל לכל השומע מזה כי השו"ב בקהי' גדולה וקדושה יתנהג בתהלוכות כאלה אוי לאותו בושה ולאותו כלימה ומה עלתה בימינו בעו"ה ובפרט כי יצא עליו שם רע מכבר והש"ך ביו"ד סי' ב' ס"ק י"א כתב דברגלים לדבר אף בע"א מעבירין אותו וכיוצא כתב התבואות שור בסי' ב' סעי' כ"א בשם היש"ש חולין דאף בע"א אם נראה להמורה שאמת הדבר לפי ענין השוחט כגון שיצא עליו שם רע יש להעבירו וכעין זה כתב הרמ"א ביו"ד סי' ב' סעי' ב' דזה תלוי לפי ראות עיני המורה וגם דהא זהו וודאי כי השו"ב שאנו דנין עליו הוא רגיל בשכרות. ואף לפי התנצלותו שלא עסק אז בעניני שו"ב מ"מ מגונה הדבר. וכבר כתב הבית הילל שהובא בבאר הטיב יו"ד סי' א' ס"ק ל"ב שהחמיר מאוד על השוחטים הרגילים בכך להעבירן מפני שאבריהן כבידות מחמת ריבוי שתייתן וכן ראוי לנהוג אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט עכ"ל וכמש"כ התב"ש בסי' א' סעי' ל"ו דאם רגיל להשתכר אע"פ שאינו מגיע לשכרותו של לוט יש להעבירו כו' דא"א לו להתבונן תמיד מתי ישחוט ומתי לא ישחוט ומי יחקור עליו תמיד ושיטת הרמב"ם שהובא ביו"ד סי' ב' סעי' ו' דאף מומר בשאר עבירות צריך לבדוק לו סכין א"כ אף דהי' כוונת הנך כתי עדים בעדותן דעושה מעשים רבים מכוערין אשר אין להעלותן על הכתב דהמעשים רבים מכוערין הם בענינים. שאינן בעסק השחיטה עכ"ז הא לשיטת הרמב"ם אינו נאמן על בדיקת הסכין והשוחט שאינו נאמן על בדיקת הסכין וכיוצא בו בוודאי מעבירין אותו כיון דיש לחוש שיהי' מקיל באיזה ענין השחיטה והבדיקה בשביל הנאתו לשיטת הרמב"ם:

טז

ועוד נלע"ד ברור דהנה באו"ח סי' נ"ג סעי' כ"ה מבואר דאין מסלקין חזן מאומנתו אא"כ נמצא בו פסול וה"ה בשו"ב אין מסלקין אותו וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ג' ומה"ט בנ"ד אם לא הי' עירעור עליו אף דכבר כלה הזמן הכתב שהי' לו על אומנות עסק השחיטה בקהילתם עכ"ז אין מסלקין לכל המנויין מאומנתן. ועיקר הטעם דאין מסלקין לכל המנויין מאומנתן הוא עפ"י הטעם שכתב הרשב"א בתשובה שהובא בבית יוסף באו"ח סי' נ"ג דהביא ראי' לזה מן גיטין (דף נ"ט) דמערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ואמרו בגמרא שם משום חשדא ובש"ץ שייך ג"כ חשדא עכ"ל ומבואר במג"א סי' שס"ו ס"ק ז' גבי הך דמערבין בבית ישן דאם איכא טעמא רבה משנין ע"ש א"כ בנ"ד דהעידו עליו דעושה מעשים רבים מכוערין אשר אין להעלותן הכתב ופרטי קלות שלו. אף שהם בענינים שאינן בעסק השחיטה מ"מ זה בוודאי מקרי טעמא רבא דבכה"ג לא דיינינן להך דמערבין בבית ישן כמש"כ המג"א:

דהלא ידוע דברי הפוסקים והשו"ע בסי' י"ח סעי' י"ז ובתבואות שור סי' י"ח סעי' ז' דאין למנות שו"ב כ"א יראי שמים ביותר וחרדים ע"ד ד' ואינן משתכרים שהמשתכרים אפי' שלא בשעת שכרות אבריהם כבידין עליהם וכו' עכ"ל. וע"כ בשו"ב שעושה מעשים רבים מכוערין אשר אין להעלותן על הכתב ודרכו להשתכר ודרכו בקלות ע"כ אף דהם מעשים רבים המכוערין שלא בעסקי השו"ב ואף לשיטת החולקים על הרמב"ם וס"ל דמומר לשארי עבירות א"צ לבדוק לו סכין ונאמן הוא על עניני השו"ב מ"מ מגונה הדבר להיות שו"ב כזה ובפרט בעיר גדולה לאלקים והחילול ה' רב מזה לשמוע וע"כ זה מקרי טעמא רבא מאוד דבכה"ג לא תקנו להתקנה דמערבין בבית ישן דזהו המקור להך דינא דאין מסלקין ש"ץ ולכל המנויין מאומנתן:

יז

והא דמבואר באו"ח סי' נ"ג סעי' כ"ה גבי הך דאין מסלקין חזן כו' ואין מסלקין אותו משום רינון בעלמא כו' הטעם הוא דיכול להיות דאין האמת כפי הרינון לפי דע"פ דין הא קול אין בו ממש אבל היכא דבאו עדים ומעידים שעושה מעשים מכוערין ופרטי קלות. דזה ברור דעדים נאמנים במעידין בתו"ע. ומה שאומר בהתנצלותו דהעדים הם שונאים לו הא מבואר בח"מ סי' ל"ג וכפי הסכמת הפוסקים האחרונים דאף שונא גמור כשר להעיד ובפרט דאינו מברר בבירור גמור שהם שונאים לו ואינו נאמן לפסול העדים כ"ז שלא יברר ע"פ דין וזה הוי טעמא רבא דהא ע"פ דין אין למנות שו"ב שאינו י"א וחרד לדבר ה' וכמש"כ הפוסקים והת"ש כנ"ל. וגם כיון דשיטת הרמב"ם דאף מומר לשארי עבירות אינו נאמן על בדיקת הסכין וכיוצא א"כ זה גופא הוי טעמא רבא לכ"ע וע"כ לא שייך בנ"ד למה דלמדו מהך דמערבין בבית ישן משום חשדא דאין מסלקין ש"ץ מאומנתו ג"כ משום ה"ט דחשדא. אבל בנ"ד כיון דיש לפנינו חשדא מצד הדין עכ"פ וגם הא המחבר ביו"ד לא הכריע בין פלוגתת הפוסקים עם הרמב"ם בהך דינא דמומר לשארי עבירות ושיטת הש"ך ביו"ד סי' ב' ס"ק י"ח דלהרמב"ם אף דיעבד שחיטתו פסולה ע"כ בוודאי שייך עדיין חשדא דיש מקום לחושדו ע"פ דין. ע"כ לא שייך בנ"ד להתקנה דאין מסלקין אותו מאומנתו אלא מצוה להעבירו וזהו טעמא רבא למאוד וכפי דאמרו דליתא בכה"ג להך דמערבין בבית ישן וע"כ בכה"ג מסלקין אותו מן אומנתו:

יח

ועוד יש לדון בנ"ד כיון דידוע דהוא שיכור ועושה מעשים רבים מכוערין ורוב נבלות פיו וקלותו דבכל אלו הדברים ה"ה בכלל הבזויים דמבואר בח"מ סי' ל"ד סעי' י"ח דבזויים פסולים לעדות והם האנשים שהולכים ואוכלים בשוק כו' מבזים עצמם ואינן חוששים כל אלו פסולין מדבריהם ובוודאי כל אלו דפסולים לעדות ממון וכפי שכתב הסמ"ע שם בשם רש"י דכל אלו הבזויים נחשדים להעיד בשקר כיון דאינם מקפידין על הבושת דמה"ט נפסלין ג"כ להעיד בעניני שו"ב וכמש"כ החתם סופר בסי' ח' דהבזויין אינם נאמנים על השו"ב ע"ש ואין לנו בזויין יותר מן נ"ד גבי שחיטות ובדיקות דמי שהוא שיכור ודובר נבלות בפיו ועושה מעשים רבים מכוערים שלא ניתנו להעלות על הכתב ולא יבוש מפני כל דאיש כזה יהיה שו"ב בקהילה. ואיש כזה הוא נקרא בכלל הבזויין דמונה בשו"ע ח"מ סי' ל"ד הנ"ל. דכזה לא נשמע בכל תפוצות ישראל דשו"ב הממונה מן כלל הקהילה לעסוק בעניני שו"ב דיעסוק בשכרות ובנבלות פיו וקלות ועשיות מעשים רבים מכוערים שלא ניתנו להעלות על הכתב ואין לנו בזיון גדול יותר מזה וזהו בזיון הכלל של כל הקהילה ועיקר דת קדשינו ע"כ בודאי ה"ה בכלל הבזויין דנפסלין לעדות וה"ה בעניני השו"ב דנפסלין להעיד בעניני השחיטה והבדיקה והשו"ב הממונה על שו"ב צריך להתנהג בהנהגה מהודרת לפני ד' והבריות ע"פ דרכי התורה והיראה וחלילה בהנהגה בזויי' כמותו אשר מבהיל לכל השומע מזה ואיש כזה שהסיר מסווה הבושה מעל פניו ולא יחת מפני כל ואינו מקפיד על הבושת שיש בזה ע"כ ודאי דמיפסל לעדות מה"ט וכמש"כ הסמ"ע בשם רש"י וה"ה דאינו נאמן על השחיטות והבדיקות מה"ט:

ויש עוד לי להאריך בזה ועת לקצר סיומא דפסקא כי ע"פ דין אסור לאכול מן שחיטתו ובדיקתו ודינו בהעברתו מן אומנתו וד' יהי' בעזרם ולהסיר כל מכשול ופוקה מעמינו ויברכם בשלום וכעתירת ידידם דו"ש:

יצחק אלחנן החופ"ק קאוונא

סימן ב

ב"ה יום ב' י' שבט תרכ"ח לפ"ק קאוונא.

נשאלתי מן רב גדול ע"ד אשר השו"ב דקהילתו עברו על השבועה שנשבעו מכבר שלא ישחטו בלתי רשיון מעכ"ת ואחר שמיחה בהם שלא ישחטו לא שמעו לאזהרתו ושחטו בלתי רשותו והעיזו פניהם נגדו והנה הרבה רעות עשו א) במה שעברו על השבועה ובעו בזה תשובה חמורה כמבואר בירושלמי פ"ז דשבועות ובח"מ סי' ל"ד סעי' ל"ג ב) כי לפי דברי החוות דעת ביו"ד סי' א' דבעבר על השבועה שלא ישחטו הדין בזה דאי עביד לא מהני והוי שחיטתן נבילה א"כ יצא טריפה ונבילה מת"י ותשובתם חמורה מאד כמבואר בסנהדרין (דף כ"ה) ובסוף סי' ל"ד בח"מ שם וחטאו והחטיאו הרבים במה שהאכילו משחיטתן לעם ד' ושלישי במה שהעיזו פניהם נגד רבן וכזאת לא נשמע בתפוצות ישראל ולכן גדול עונם מנשוא בכל אחת מהנ"ל והי' בדעתי מתחילה להסכים שלא יהי' רשאים להיות שו"ב יותר אכן לפי שכתב כת"ר בעצמו אשר טפלי תלויים בהם וביקש כת"ר ממני להשתדל להיתירא ע"כ אפתח בהצלה בעז"ה:

א

והוא דאף דהי' השבועה ע"ד רבים. עכ"ז י"ל בזה לפי' מש"כ המל"מ בפ"ו ה' שבועות ה' ח' בשם הרשב"א דאם כבר עבר על נדרו מתירין לו אף בנדר ע"ד רבים והובא דברי המל"מ באו"ת סי' ע"ג ס"ק ו' ע"ש. ובאמת כן הדעת נותנת דהא במקום מצוה מתירין אף בנדר ע"ד רבים משום דמסתמא ניחא להו. וה"ה היכא דכבר עבר על נדרו ועושה עכשיו תשובה בוודאי מסכימים הרבים שישאל על נדרו כדי להצילו מן איסור ולא שייך בזה לומר דהא פשע במה שעבר על שבועתו במזיד וכסברת התוס' בשבת (ד' ד') ד"ה וכי אומרים לו כו' דבמקום דפשע אינו רשאי לעשות אף איסור קל כדי להציל חבירו דהא בנ"ד לא יעשו שום איסור כלל וע"כ הדעת נוטה לדברי המל"מ והאו"ת הנ"ל:

ב

והא דגיטין (דף ל"ה) גבי נושא נשים בעבירה נודר ועובד כו' דמהדרינן לי' ע"ד רבים לא שייך לומר שם דלמא יעבור ולא יגרש ואחר שיעבור יכולים להתיר אף בנדר ע"ד רבים אין זה קשה כלל משום דדוקא היכא דעכשיו אינו עושה שום עבירה כלל ורק שחטא מכבר ועושה עכשיו תשובה בזה שפיר י"ל כסברת הנ"ל דמסתמא ניחא להרבים להצילו מן איסור חמור דהא אין לו שום עצה אחרת כעת להנצל מהאיסור משא"כ היכא דגם כעת אינו פורש מן העבירה ואינו מגרש להאשה הפסולה ואינו חושש לנדרו מחמת סמיכתו שיסכימו להתיר לנדרו ע"כ בוודאי לא שייך לומר כן וכן בהא דנודרת ליתומים שכתבו התוס' שם בד"ה אבל נשאת כו' דכי פריך ודלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ה"מ לשנויי דמדרינן לה ע"ד רבים כו' ג"כ אין לומר בזה דדלמא תעבור על נדרה אף בנדר ע"ד רבים ותסמוך דאחר שתעבור על נדרה יכולים להתיר לה משום דאחר שכבר עברה יכולים להתיר לה אף בנדר ע"ד רבים וכמש"כ המל"מ וכיון דאמרינן בכולי הש"ס דנדרים מקרי בידו לאתשולי כמבואר בשבת (דף מ"ו) דאי לא מזדקקי לי' חכם מזדקקי לי' ג' הדיוטות ושאני נדרים מן הא דקדושין (דף ס"ב) דאמרי מי יימר מזדקקי לי' תלתא וכמש"כ מזה בספרי ואכמ"ל ע"כ לכאורה שפיר י"ל דתעבור מתחילה על סמך דאח"ז יתירו לה נדרה גם זה אינו קשה דהא עיקר הטעם דאמרינן במה שכבר עבר על נדרו דמסתמא ניחא להרבים שיתיר נדרו אין זה שייך רק היכא שאינו נוגע זה לאחרים ולא הוי שום הפסד לאחריני מזה אבל בהא דנודרת ליתומים דאם יתירו לה נדרה יפסידו להיתומים כי כ"ז דלא תתיר נדרה יכול להיות דמחמת חשש הנדר תעשה תשובה ותחזור להם מה שגזלה מהם ואז יכולה להתיר נדרה בפשיטות אם יסכימו היורשים ע"ז משא"כ אם יתירו נדרה לא תחוש כלל לפייס להיתומים וכיון דמזה דהתיר לנדרה יהי' ריעותא לאחריני ע"כ לא שייך זה האומדנא לדון דמסתמא ניחא להו ואדרבה יש לדון להיפך:

ג

וכן בהא דערכין (דף כ"ג) בהמקדיש נכסיו כו' דאם נדר ע"ד רבים אין לו התרה ומהני הנדר ע"כ מדרינן אינו קשה כנ"ל משום דגם התם י"ל כן דלא ירצו להפסיד להקדש ולהערב משום דכ"ז דיהי' באיסור נדר ישתדל לפצות להקדש ולהערב במה דאפשר כדי דיסכימו על היתר נדרו כנ"ל ויכולים להתנות בפי' בעת שנודר הנאה מהאשה וכן באלמנה שנודרת ליתומים יכולים להתנות בפי' שאם יסכימו היתומים וכן הערב והקדש על התרת הנדר דיהי' יכולים להתיר לו נדרו כדי שישתדל לאח"ז לפצות להם ולהחזיר להם ממונם וע"כ לא יהי' הרבים מסכימים בזה להתיר נדרו אם הי' ע"ד רבים. כדי שישתדל לשוב מדרכו הרעה ולכן לא שייך בזה אומדנא הנ"ל אבל היכא דאינו נוגע לאחריני כלל וודאי דשייך לדון אומדנא דכיון דכבר עבר ואין בידו עצם אחרת לתקן המעוות. ע"כ מסתמא ניחא להו שיתיר נדרו כי יצילו אותו מאיסור החמור עי"ז ושפיר כתב המל"מ והאו"ת כנ"ל ועוד י"ל בכל זה דהא וודאי דאינו רשאי לעבור מתחילה על הנדר והשבועה על דיתיר אח"ז לנדרו ושבועתו כדמוכח זה מכמה דוכתי. וע"כ אינו קשה כלל על המל"מ והאו"ת מהא דגיטין וערכין כנ"ל דהא אינה רשאה לעבור מתחילה על סמך דיתירו לה לאח"ז וכש"כ בע"ד רבים דאינו בידו כ"כ:

דאפשר דימחו בפירוש ע"ז וקודם דעברה אינם רשאים להתיר לה נדרה ושפיר כתב המל"מ ואו"ת. ועיין באה"ע סימן קמ"ג ב"ש ס"ק ד' ואכמ"ל בכל זה:

ד

וכש"כ בשבועה דמבואר בשבועות (דף ל"ט) דנפרעין מכל העולם אף שאין בידו למחות באם נשבע א' שבועת שקר וכן מבואר בח"מ סי' פ"ז ע"כ י"ל דאם א' נשבע ע"ד רבים ועבר על שבועתו דבזה יש להתיר לו שבועתו דוודאי ניחא להרבים שיתירו לו שבועתו כדי שלא יענשו עבור שבועתו והם מצווים ע"ז מפאת הדין להציל א"ע בכל טצדקי להנצל מן עונש ואדרבה כזה עדיף יותר דאף לשיטת הר"ת דהובא בב"י ליו"ד סי' רכ"ח דס"ל דלאו בכל דבר מצוה מתירין אלא דוקא במצוה דהם שייכי בגווה א"כ ה"ה הכא מקרי הרבים שייכים בגווי' כדי שלא יענשו בעונש עבור מי שנשבע בשקר וכ"ע מודו בזה דיש להתיר לו אף בנשבע ע"ד רבים אם כבר עבר על שבועתו ועיין בח"מ סי' פ"ז ש"ך ס"ק פ' שהביא בשם כמה פוסקים דאין חילוק בין שבועה דלהבא ובין לשעבר ע"ש:

ה

ועוד יש לדון בזה כיון שכבר עברו ושחטו והאכילו משחיטתם להרבים וכיון דלדברי החוו"ד דאי עביד לא מהני והוי נבילה כנ"ל א"כ נכשלו הרבים עי"ז באכילת בשר נבילה. א"כ הא מבואר ביו"ד סי' רכ"ח בש"ך ס"ק ס"ד בשם הריב"ש דלהסיר מכשול שבועות ונזקין מדרך הרבים אין לך מצוה גדולה מזה עכ"ל א"כ ה"ה הכא דנכשלו הרבים באכילת איסור אין לך מצוה גדולה מזה. ואף דנימא דהך דינא דהחוו"ד הוי מילתא דספיקא אי הדין כסברתו או כסברתי שכתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' א' הא הוי עכ"פ ספיקא דאוריי' וזה דומה למש"כ הר"נ בתשובה והובא בש"ך יו"ד סי' רכ"ח ס"ק ל"א ובשא"ד ואכמ"ל וגם יש לדון בזה ולצרף לסניף למש"כ המבי"ט בתשובה סי' רס"ד בשנים שנשבעו שלא לחתום על איזה דבר ומת א' מהם נפטר השני וכעין הא דח"מ סי' קע"ו סעי' י"ט ברמ"א שם בשם ב"י בשם הריטב"א א"כ בנ"ד שמת א' מהם א"כ נתבטל עי"ז שבועתם ואף דהש"ך ביו"ד סי' רל"ו ס"ק י"ז כתב דלא כהמבי"ט עכ"ז אין להזניח לדברי המבי"ט ויש לצרף שיטת המבי"ט למש"כ לעיל דמחמת דעברו להכשילו להרבים דיש להתיר שבועתם אף בנשבעו ע"ד רבים:

ו

א"כ נתבאר דיש להתיר השבועה ויצאנו בזה מן חומר השבועה. עכ"ז צריכים תשובה חמורה דהא אסור לעבור על השבועה על סמך שיתירו לו לאח"ז וגם הא לא הוי זה בידם כ"כ דהא יש לחוש אז בעת שעבר דשמא ימחו הרבים בפירוש על ההתרתם והוי זה דבר שאינו בידם:

ועכ"ז לפי דטפלי תלויים בהם וכמש"כ כת"ר ע"כ י"ל להיתירא רק שיעבירו אותם לא פחות מן שלשים יום ואח"ז יקבלו דברי חבירות ובאזהרות נוראות וכפי ראות עיני כת"ר ובד"צ דעושים התשובה בל"ש אז יש להתירם וזה ברור דאם עברו על שבועתם איזה ימים ביותר מן ל' יום צריכים לנהוג איסור כימים שנהגו בהם היתר כמבואר ביו"ד סי' ר"ח סעי' ג' ובש"ך שם דמרובים לא די ל' יום. ע"כ בנ"ד וודאי צריכים לנהוג איסור כימים שנהגו היתר. ואם עברו ביותר מן ל' יום צריכים לנהוג איסור כזמן שעברו אך אף אם לא עברו רק פחות מן ל' יום עכ"ז צריכים להמתין ל' יום לכה"פ מחמת דברי חבירות וכמש"כ כעין זה התבואות שור בסי' ב' בשמלה חדשה ס"ק י"ט וע"ש ויפה כתב כת"ר דבמקום עשיות השלום יכולים להתיר שבועתם אף שהיו ע"ד רבים ודעתי מסכמת להיתירא וכנ"ל:

ז

ומה שהקשה כת"ר על הרא"ש בחולין פ"ג סי' א' שכתב דיש עופות שאין להן מרה ואין להתיר בשביל זה שארי עופות כו' דשא"ה דכל מיני בהמות אחד הוא ואפילו זו בהמה גסה וזו דקה אבל עופות חלוקין במינם זה מזה ואין ללמוד אלו מאלו עכ"ל והקשה כת"ר מן זבחים (דף ע' ע"ב) דאמרו מטהר היו ר"מ בבע"מ ואפי' באווזין ותרנגולין בעי ר"י טרף עז מהו אווזין ותרנגולין טעמא מאי דמינא דעופות נינהו אבל עז לאו מינא דעגלא נינהו או דילמא מינא דבהמה הוא עכ"ל הגמ' הרי דמצינו דעופות אינן חלוקין במינן אבל בהמות חלוקין במינן ונהפוך הוא מן דברי הרא"ש ואין לומר דשא"ה בדברי הרא"ש דהוי בענין הטבע דהא עכ"פ מצינו בהך דזבחים דעופות יש להם השתוות קצת זה לזה אף דחלוקין במינם ובהמות החלוקין במינם אין להם שום השתוות כלל. וכ"ז הוא בהיפוך מן דברי הרא"ש. וכן הקשיתי בעצמי מכבר. והנלע"ד די"ל דהרא"ש יפרש באופן אחר להך דזבחים דהתוס' בחולין (דף כ"ב) ד"ה והביא תחילת הציהוב כו' כתבו בשם הי"מ דכל העופות קרבים בבמה ואף שהתוס' השיגו שם עליהם. עכ"ז באמת הסוגיא דזבחים (דף קט"ו ע"ב) משמע דגם בישראל כשר בבמה אף חי' ועוף כמבואר שם להמעיין. וע"כ לדידהו יש לפרש כוונת הגמ' דזבחים במה דאמרו אווזין ותרנגולין טעמא מאי דמינא דעופות נינהו דזהו כיון דמין עוף נינהו וממילא קרב בבמה א"כ מצינו בהו מין המכשיר בהקרבה ע"י מליקה ע"כ מטהר בהו מידי נבלה ע"י מליקה וכדס"ל לר"מ וי"ל דהרא"ש יסבור כשיטת יש מפרשים הללו ומתורץ קושיות כת"ר וקצרתי ועיין בתוס' זבחים שם ד"ה אבל עז לאו מינא דעגלה כו' וקצרתי:

סימן ג

נשאלתי ע"ד העגלים הנמצאים במעי בהמה שחוטה שמקילין לאוכלן בלא ניקור דהא מבואר ביו"ד סי' ס"ד סעי' ב' שיטת הרמב"ם לאסור בהו באיסור חלב וכן ביו"ד סי' ס"ה סעי' ז' באיסור גיד הנשה והאריך כת"ר קצת בזה וביקש כת"ר להגיד דעתו בזה:

א

הנני להשיבו כי יש ללמוד זכות על המתירים והוא דהא אף שיטת המחמירין הוא רק בשלמו לו חדשיו ומצאוהו חי כמבואר שם. א"כ ממילא יש לנו לעולם דין ס"ס. ספק א' שמא לא שלמו לו חדשיו. ספק ב' שמא מת מקודם שמתה אמו אף דמבואר בערכין (ד' ז') דרק לגבי מיתה איידי דוולד זוטרא חיותי' עיילא טיפה דמה"מ ומחתך לסימנים אבל נהרגה היא מייתא ברישא עכ"ז הא כתב הנתיבות בסי' רע"ו ס"ק ג' דאף בנהרגה אין לומר דוודאי האם מיית ברישא. רק דהש"ס קאמר דבנהרגה יכולה האשה למות תחילה. אבל וודאי דמזדמן לפעמים שהוולד מת תחילה ע"ש ועיין בב"ב (ד' קמ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה דהוא מיית ברישא כו' ובנדה (ד' מ"ד) בתוס' ד"ה איהו מיית ברישא כו' א"כ עדיין מידי ספיקא לא יצאנו דשמא מת הוולד מקודם ואין לומר דהא יש לנו חזקת חי של הוולד שהי' לו א"כ נוקמי לי' אחזקת חי והשתא מת כדקיי"ל כן בכמה דוכתי זה אינו דהא אמרו בערכין שם ע"ב דחזקת חי של הוולד לא נחשב לנו לחזקת חי:

ב

ואף דבס"ס דנא יש לפקפק לפי דה"ל כעין ס"ס משם א' דלא מהני לכמה פוסקים וגם הא לפעמים מרגישים שהוולד מתנדנד וחי בשעת שחיטה עד אחר שחיטה מ"מ מידי ספק שמא לא שלמו לו חדשיו לא יצאנו ואף בגמרו שעריו וצפורניו ג"כ אין זה מוציא מכלל ספק נפל בבהמה ולכן יש לנו ממילא לעולם ס"ס מעליא כי ספק ב' יש לנו במה דפליגי הפוסקים על הרמב"ם וס"ל דאף בשלמו חדשיו ומצאוהו חי יש לנו להתיר וכמו דסתם המחבר בשו"ע דעתם דהביא שיטתם בלא יש אומרים וידוע כי במקום שהובא דיעה א' בסתם העיקר כן לדינא ועיין בש"ך ופר"ח שם ולכל הפחות לספיקא דדינא יש לנו לצרפו עכ"פ:

ג

ואף לפי דברי הרמ"א בסי' ס"ה סעי' ז' גבי גיד דכתב דנהגו להחמיר כסברא האחרונה מ"מ עדיין מידי ספק לא יצאנו במה דנהגו להחמיר י"ל דזהו רק משום ספיקא מחמרינן אבל עדיין הוי זה לנו לספיקא דדינא ולכן יש לנו ס"ס מעליא ועוד יש לדון דמה שרואין כי הוולד מתנדנד במעי אמו מ"מ אפשר דזהו רק כמו דאמרו בערכין שם בהאי עובדא דפרכוס עד תלת פרכוסי די"ל דזהו כזנב הלטאה דמפרכסא והובא זה בנתיבות שם ואף דסימן פרכוס מועיל גבי חשש מסוכנת מ"מ מוכח מהתם דגבי וולד במעי אמו שאני כיון דאין לו חזקת חיות כלל כדאמרו שם וע"כ לעולם יש לנו גם ספק שמא מת מקודם ולכה"פ יש לנו ס"ס זו ספק שמא לא שלמו לו חדשיו וספק ב' שמא הלכה כדיעה קמייתא ובפרט כי רוב הפוסקים הראשונים ס"ל להיתירא ע"כ הוי ס"ס מעליא להיתירא וידוע דנקטינן ספיקא דדינא אי ספיקא דפלוגתא לצרפו לספק ספיקא. כן יש ללמוד זכות על אלו שנוהגין להקל ולאכול בלא ניקור:

סימן ד

נשאלתי מרב גדול א' ע"ד מה שהורה לדון בספק מסוכנת ויש עוד ספק פרכסתה והורה להיתירא לפי דיש בזה ספק ספיקא להיתרא ואף דהוי ס"ס במקום חזקת איסור עכ"ז הא יש חזקת חי המנגדת להחזקת איסור וע"ז ערער רב א' עליו משום דהא הוי ספק ספיקא משם א' ובקשו ממני לחוות דעתי בזה:

א

והנני להשיבם כי לדעתי פשוט דזה הוי ס"ס מעליא והוא דהא עיקר מסוכנת הוא היכא דהיא חולה ותשש כחה וכמ"ש הרמב"ם בפ' ד' ה' מ"א ה' י"א וז"ל בהמה שתשש כחה ונטה למות הואיל ולא אירע מכה מאברים הממיתים אותה ה"ז מותרת וצריכה פרכוס כמ"ש המ"מ שם אבל אם לא הוי חולה ותש כחה אף דאינה עומדת היא כשרה דתלינן שגרונא נקטה כמבואר בסי' ל"ב ובספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ו' כתבתי דבהמה דגוררת רגלי' מחמת שגרונא כשר לקרבן משום דדוקא פסול חולי כל הגוף זה מיפסל לקרבן כמבואר ברמב"ם פ"ז ה' ביאת מקדש ה' י"ב ע"ש א"כ כיון דנולד לנו ספק אם הוי מסוכנת או לא וזה הספק הוא נפ"מ לענין קרבן דאי הוי מסוכנת אז מיפסל לקרבן ואי לא הוי מסוכנת אז כשר לקרבן וכיון דהוי איזה נפ"מ בין המתירין לא מקרי ס"ס משם א' וכמבואר בש"ך כללי ס"ס. וגם מה דהוי נפ"מ לענין מה דאינו נוהג בזה"ז הוי ג"כ נפ"מ לענין דלא יהי' ס"ס משם א' והוי ס"ס מעליא. וכמש"כ הנו"ב סי' מ"ז במ"ק ח' יו"ד לדין ס"ס דהוי נפ"מ בין המתירין לאיזה ענין שאינו נוהג בזה"ז ע"ש וע"כ שפיר דן כת"ר דהוי ס"ס מעליא אך העיקר הוא שיהי' באופן שיש להסתפק אם היא מסוכנת או לא וכמש"כ כת"ר בעובדא דילי' ואלו הספיקות הי' בבת אחת בעת שהי' הבהמה בחי' דיש שם שני הספיקות אם היא מסוכנת או דהיא בריאה רק דשגרונא נקטה:

וספק שני דאף דהיא מסוכנת מ"מ אפשר להסתפק דלמא ראוי' לפרכוס אם תשחטנה וקצרתי וגם יש לדון בנ"ד דזה דומה להך דספק על הארי וספק שמא לא דרס דהוי ס"ס מעליא וכמש"כ החוות דעת בכללי ס"ס משום דהוי ספק בעיקר הריעותא וה"ה בנ"ד דהוי ספק אם הי' מסוכנת כו' דזה הוי ספק בעיקר הריעותא. וע"כ הוי ס"ס מעליא ושפיר כתב כת"ר להיתירא:

ב

ומה שהקשה כת"ר בגיטין (דף ס"ה) דאמרו אמה העברי' בזה"ז מי איכא והא אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג והקשה כת"ר לפמש"כ הנמוקי יוסף ביבמות פ"ד דאף דאין עבד עברי נוהג בזה"ז היינו להיות יוצא בשש ולהיות מותר בשפחה אבל אם מכרו שבאי דינו כעבד גמור וצריך גט חרות ממנו כדין ע"ע כו' ע"ש. א"כ משכחת לי' בזה"ז ג"כ אמה העברי' יפה הקשה. וכן מבואר ביו"ד סי' רס"ז סעי' י"ד והנלע"ד לתרץ לפי שזה לא נאמר אלא באנשים כדאמרו ביבמות (דף מ"ו) דיהבי זוזי דאינשי לכרגייהו כו' אבל בנשים לא יקנה גופן אף בנמכרו ע"פ שבאי כיון דמבואר ברמב"ם ריש ה' עבדים דאשה אין ב"ד מוכרין בגניבתה וכן אינה מוכרת עצמה כמש"כ הכ"מ שם דזה נלמד במכילתא וכ"כ התוס' בב"מ (דף י"ב ע"ב) ד"ה מאי בעיא גבי' דהיא אינה יכולה למכור עצמה אחרי כן כדאי' בספרי עכ"ל וכמו דהאשה בעצמה אינה יכולה למכור א"ע ה"ה אף השבאי אין לו זכות לקנותה כלל:

דלא עדיף זכות השבאי מן היא בעצמה ודוקא מה דיכול לעשות בעצמו זה הזכות שייך להשבאי אבל מה שהיא בעצמה אינה יכולה בוודאי לא עדיף זכות השבאי מכחה ואין זה רק גזילה וכמבואר כעין זה בח"מ סי' שס"ט ובסי' ע"ג בש"ך שם ס"ק ל"ט ולכן כיון דהאב אינו יכול למכור בתו בזמה"ז כיון דדיני אמה עברי' אינו נוהג בזה"ז לכן שפיר מקשה הגמ' על אמה העברי' בזה"ז מי איכא ומתורץ קושיות כת"ר:

סימן ה

נשאלתי בנידון הריאה שהי' האונה האמצעית גדולה מהתחתונה. ועל התחתונה היתה סירכא דבוקה ועברה הסירכא ע"י מיעוך ועלתה בנפיחה כהוגן ולא היתה מבצבץ והי' במקום הדחק שלא הי' בשר לבני העיר ביו"ט העבר ודן הרב הג' דשם להכשיר ואח"ז יצאו איזה מערערים ע"ז וביקשו ממני להזדקק לזה והנני להשיבם בקצרה:

א

והוא כי לפי מה דהעלה הלבושי שרד בסי' ל"ה ס"ק א' בארוכה דחסר ויתיר וחלוף אינו מצטרף לתר"ל ע"ש א"כ ה"ה י"ל בנ"ד דאינו מצטרף הריעותא דחילוף לריעותא דסירכא עוברת אכן מה נעשה בדברי הט"ז יו"ד סי' ל"ה ס"ק ב' דכתב להדיא דבמקום דאיכא ריעותא אע"ג דלא מטריף בשבילה מ"מ מצטרף בהדי ריעותא דלעיל וטריפה וכ"כ המהרש"ל שהובא בש"ך שם ס"ק כ"ב הרי להדיא דאף החילופים שלא הוזכרו בש"ס ג"כ מצרפינן לריעותא אחרת להטריף ומוכח אחת משתי אלה או דהט"ז ס"ל דאף הטריפות דיתיר וחלוף מצרפינן לריעותא אחרת והוי בכלל תרתי לריעותא דקיי"ל להטריף. או דס"ל להט"ז והרש"ל דלאו מטעם תרתי לריעותא אתי עלה רק לפי שהמנהג לאסור באלו החילופים לכן אף שהרש"ל מכשיר מ"מ אם יש עוד ריעותא על הריאה אין לנו להתיר ע"פ דין ומטעם זה אף אם הריעותא עומדת במקום אחר ולא על החליף ואף דבכה"ג לא מקרי תרתי לריעותא כלל אפ"ה לא רצה להקל בכה"ג וכמש"כ הלבושי שרד שם אות כ"ו א"כ לפ"ז אין מקום להקל בנ"ד:

ב

ועוד יש להסביר ולהחמיר לכאורה בנ"ד לפי מש"כ הט"ז ביו"ד סי' צ"א ס"ק י"ב דתרי קולי לא מקילינן בשביל הפסד מרובה היכא דכל א' בפ"ע לא מיתכשר רק במקום הפ"מ וסעד לדבריו נראה להוכיח כן מן נדה (דף ס"ז ע"ב) בתוס' ד"ה משום סרך בתה כו' בסה"ד דרבינו משולם התיר לאשה בעיר שהיה לחוש לגנבים כו' ור"ת אוסר דתרי קולי לא אשכחן דשרי הש"ס כו' וכן פסקו ביו"ד סי' קצ"ט סעי' ז' וזהו כעין סברת הט"ז הנ"ל דתרי קולי לא מקילינן ולכן כיון דבהנך חילופים אף דמסקי להקל עכ"ז הא כתב הט"ז והש"ך בשם הב"ח דדוקא במקום הפסד מרובה מקילינן. וכמו כן בסירכא דבוקה העלה הרמ"א בסי' ל"ט סעי' י"ג דדוקא במקום הפסד מרובה מקילינן למעך סירכות א"כ בנ"ד דיש גם סירכא דבוקה להנך חילופים דכיון דכ"א בפ"ע לא מקילינן רק במקום הפ"מ א"כ כשיזדמנו הנך שנים ביחד אז אין להורות קולא אף במקום הפ"מ כן הי' נראה לכאורה לדון בזה אכן לפי מש"כ הש"ך בשם הב"ח בסי' ל"ט ס"ק ל"ז דנוהגין להתיר מיעוך סירכות אף שלא במקום הפסד מרובה:

א"כ לפ"ז יש לדחות למה שרציתי לדמות נ"ד לדברי הט"ז ביו"ד סוף סי' צ"א דשא"ה דכיון דכל חומרא בפ"ע אין אנו מקילין רק ע"י הפ"מ לכן בהזדמנו שנים ביחד אמרו דתרי קולא לא מקילינן. אבל בנ"ד כיון דמיעוך סרכות נהגינן להתיר אף שלא במקום הפ"מ עדיין יש לנו לדון להקל במקום הפסד מרובה אף דיש לפנינו גם הריעותא דחילופים דלא מקילינן בי' רק במקום הפ"מ דמ"מ במקום הפ"מ יש לנו להקל כיון דאינו דומה זה לנידון הט"ז ביו"ד סוף סי' צ"א הנ"ל:

ג

אך לפי מה שכתב הט"ז הכא בסי' ל"ה וכן המהרש"ל דאם יש עוד ריעותא להנך חילופים דמטריפין. א"כ לכאורה אין לנו כח להתיר בנ"ד דאין לנו כח להורות נגד הט"ז והמהרש"ל והש"ך ועכ"ז יש לדון להקל. ע"פ מה דראיתי בפר"ח סי' ל"ה ס"ק ט"ז שהביא לדברי המהרש"ל דאיזה ריעותא מצטרפת להריעותא דחילופים להטריף וסיים ואין לזה טעם עכ"ל הפר"ח וכוונת הפר"ח נלע"ד דאף דגם הפר"ח ס"ל להחמיר בכל תרתי לריעותא. מ"מ כתב הכא להשיג בפשיטות על המהרש"ל בלשון דאין לזה טעם משום דס"ל בכוונתו דאף דאין הריעותא על החליף עצמו מ"מ כיון דאיכא ריעותא עכ"פ על הריאה ע"כ ס"ל להטריף וע"ז השיג הפר"ח וכתב דאין לזה טעם רק דיש לנו להחמיר בזה מן דין תרתי לריעותא א"כ בנ"ד דכתבו דהאונה התחתונה היתה כמו כל האונות ולכן יש להסתפק שמא הריעותא הוא רק באונא האמצעית ולא באונא התחתונה. א"כ לפ"ז לא הוי הריעותא במק"א וספק תרתי לריעותא ס"ל לכמה פוסקים האחרונים דכשר. ואף לפי מה דס"ל להל"ש דבמקום מיעוך אז אף בספק תרתי לריעותא יש להטריף כמש"כ במפתח הכללים של דיני תר"ל ס"ק ד' וכפי שציין שם ובתשובה שלו בסוף ספרו אות י"ז. מ"מ בנ"ד יש להקל משום דיש לדון ספק ספיקא ספק א' שמא הלכה כהסוברים דחסר וחליף אינו מטעם ניקבה הריאה א"כ לא הוי הריעותות בנ"ד מן שם א' וספק שני שמא הריעותא הוא באונא האמצעית ולא בתחתונה א"כ לא הוי הריעותא במקום א':

ד

ועוד יש לדון דאף דנחליט הדין דחסר ויתיר וחליף הוא מטעם ניקבה ולא הוי לנו בנ"ד רק ספק א' שמא הריעותא דחליף הוא רק באונא האמצעית ובספק א' יש להחמיר משום דס"ל להאחרונים דזה הוי כעין ספק דאורייתא מ"מ לענ"ד יש מקום להקל בספק תרתי לריעותא אף דנימא להחמיר בספק תרתי לריעותא מ"מ אינו איסור ברור רק ספק איסור. וכמש"כ הלבושי שרד בסי' ל"ז ס"ק ו' [ובעיקר דברי הל"ש יש לי להאריך וקצרתי] א"כ לפי מש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ט' להוכיח כלל מחודש דהיכא דהוי גם ספק אם יש לנו לידת הספק כלל דבכזה אם יש לנו עוד ספק שני דזהו הוי ספק ספיקא מעליא משום דספק הראשון הוא אם יש לנו ספק מעיקרא כלל. והספק השני הוא דאף דנימא דיש לנו מקום לידת הספק. עכ"ז ספק לנו אם הוא טריפה ואין זה כמו ס"ס משם א' והוכחתי זה ע"פ הרבה ראיות וכן כתבתי לדון בספרי נחל יצחק סי' ל"ח ענף ג' ע"ש. א"כ בנ"ד דיש לנו ספק שמא הריעותא דחליף הוא רק בהאונה האמצעית. א"כ אז אין לנו מקום לידת ספק כלל וכשירה בוודאי. ואת"ל דריעותא דחליף הוא על האונה התחתונה דיש לנו אז שם תרתי לריעותא אכתי ספק לנו דילמא היא כשירה והוי כמו ספק על וספק שמא לא דרס כו'. א"כ יש לנו ס"ס מעליא דיש לנו יסוד להיתירא:

ובפרט דנראה לנו כמו וודאי דהריעותא דחליף הוא רק על האונא האמצעית כיון דהאונא התחתונה היא כדרך כל האונות וכמש"כ כת"ר וע"ד הצימוק מקצתו אין זה נחשב לריעותא כיון דעיקר צמקה מקצתו אין זה ריעותא ברורה. וכיון דהי' נראה לכת"ר לדון דאין זה צימוק מקצתו ע"כ אין להטריף מטעם זה כלל כיון דהוי ספק עכ"פ אם זהו מקרי צימוק מקצתו כלל ולכן אין זה נחשב לריעותא כלל ולכן הנני מסכים לדעת כת"ר ויפה הורה להיתירא במקום מניעת יו"ט:

סימן ו

ב"ה יום ג' כ"ד סיון תרי"א לפ"ק.

שאלה בריאה הסמוכה לדופן ע"י סירכא ובמכה בדופן ועברה הסירכא ע"י מיעוך ונמצא נקב תחת הסירכא ובמקום דיש לתלות במשמוש ידא דטבחא:. ודעת כת"ר להטריף ע"פ דברי הב"ח שהובא בשמלה חדשה סי' ל"ו סעי' י"א ובפרמ"ג סי' ל"ו ס"ק ז' דסירכא עוברת ע"י מיעוך ונמצא נקב סמוך לה אין תולין והת"ש כתב הטעם משום דאין יכול לבדוק והבדיקה מעכבת והפרמ"ג ס"ל דאין הבדיקה מעכבת אלא הטעם הוא לפי דהוי כעין תרתי לריעותא וכמש"כ הל"ש בסי' ל"ו ס"ק ל"ד ובסוף ספרו ל"ש בהתשובה שם דהטעם הוא דסירכא עוברת ע"י מיעוך הוי ריעותא גדולה וכן מה דתלינן במשמוש יד הוי ג"כ ריעותא א"כ הוי תרתי לריעותא א"כ ה"ה בסירכא לדופן אף דיש מכה בדופן לפי מש"כ הל"ש בסי' ל"ט ס"ק קצ"ה דאף דיש מכה בדופן ועברה הסירכא ע"י מיעוך הוי ג"כ ריעותא גדולה א"כ כיון דנקב במקום משמוש יד הטבח נחשב לריעותא ע"כ גם במכה בדופן ונקב תחתיו יש להטריף משום תרתי לריעותא ואין לחלק ביניהם והאריך כת"ר בזה ונשאלתי לחוות דעתי כזה:

א

תשובה בעז"ה כי סברתם דמה דתלינן הנקב במשמוש יד הטבח הוי ריעותא נלע"ד להוכיח דזה לא הוי ריעותא דמאי דקיי"ל דתלינן. דהא בחולין (דף מ"ו ע"ב) דאמרו אין מקיפין בבועי פי' רש"י שם דתלינן בבועי וכן מבואר בסי' ל"ז סעיף ו' דגם בבועה תלינן במשמוש יד. הרי דכיון דקיי"ל כמ"ד דתלינן ממילא אין זה נחשב לריעותא אף דאיכא עוד ריעותא של הבועה דנחשב בוודאי לריעותא ולא אמרינן דהוי תרתי לריעותא והטעם הוא דכיון דתלינן דנעשה לאחר שחיטה ע"כ אין זה נחשב לריעותא ואף דיש פלוגתא בזה אי תלינן אי לא וכפי הכלל של האחרונים מ"מ לא נחשב זה לריעותא אך לפי סברת האחרונים בחילוקם דממקום ריעותא גדולה מצטרף ריעותא כל דהו יש דשאני במקום בועה דלא הוי ריעותא גדולה רק ריעותא סתמא בזה לא מצרפינן ריעותא כל דהוא משא"כ במקום סירכא עוברת דהוי ריעותא גדולה דמצרפינן להריעותא כל דהו דמה דתלינן בידא דטבחא נחשב זה לריעותא כל דהו עכ"פ כן י"ל בזה:

ב

אך אין לזה שום מקור מן הש"ס ובאמת גם בעיקר תרתי לריעותא יש לדון הרבה דהנה הבית יוסף בסי' ל"ט כתב בשם הראב"ד דסירכא תלוי' יוצאת מבועא טריפה ולמד זה מהא דריאה הסמוכה לדופן דכשר אם יש ריעותא בדופן ובהעלתה צמחים חוששין לה הרי דאף דריאה שהעלתה צמחין אין חוששין לה אבל בסרוכה לדופן מצרפינן זה והוי תרתי לריעותא. וכמש"כ התוס' בחולין (דף מ"ח) ד"ה העלתה צמחין. ולפ"ז יש להקשות על הפוסקים דנקטו לדינא כהראב"ד להטריף כל תרתי לריעותא. דהא המחבר גופא פסק בסי' ל"ט דריאה הסמוכה לדופן ויש מכה בדופן כשירה אף בהעלתה צמחין וכמש"כ הפר"ח והת"ש והל"ש שם:

אף די"ל דס"ל כסברת הר"נ בסוגיא דריאה הסמוכה לדופן דדרך מכה בדופן להעלות צמחים נגדו וע"כ לא מקרי זה תרתי לריעותא אבל עדיין קשה כיון דעיקר היסוד דתרתי לריעותא של הראב"ד הוא מן הך דהעלתה צמחים וכיון דהמחבר עצמו ס"ל להכשיר ריאה הסרוכה לדופן ומכה בדופן אף בהעלתה צמחים א"כ תקשה דמנלן להמחבר להחמיר בעיקר תרתי לריעותא ובאמת הא המחבר עצמו פסק בסי' ל"ז סעי' ב' דסרכא תלוי' יוצאה מן הבועה טריפה דזהו מקור דתרתי לריעותא וקשה דכיון דלשיטת השו"ע נסתר ראיות הראב"ד א"כ מנלן להחמיר בתרתי לריעותא בלא ראי' מוכרחת וביותר קשה על דברי הב"ח דהחמיר לצרף דמה דתלינן דזה מקרי ריעותא כל דהו ולצרף זה לריעותא גדולה כיון דמוכח דזה לא נחשב לריעותא כיון דתלינן גם בבועא וע"כ לא הוי רק סברות בעלמא ומנלן לחדש כ"ז מדעתינו:

ג

והנלע"ד לחזק דינא דהב"ח דמה דתלינן במשמוש יד הטבח דאף דלא הוי ריעותא בינונית דמ"מ מן ריעותא כל דהו לא נפיק ומצרפינן זה לריעותא גדולה דאף דמן סברא בעלמא קשה לחדש זה אבל באמת יש להוכיח כן במקור מן הש"ס בהקדם דברי הר"נ בחולין בסוגיא דריאה הסמוכה לדופן וזה לשונו ואי איכא מכה בדופן משמע לכאורה דא"צ בדיקה כדפסק רבא דתלינן בדופן וכשרה וכ"ת א"כ סכינא דחליש פומי' למה דהא כי איכא מכה לא צריכה בדיקה ואי ליכא מכה לא מהני לי' בדיקה י"ל דאילו היתה סכין רעה אפשר שתנקוב הריאה מחמתו ויראה כאלו היתה נקובה קודם לכן זה נראה לפי פשטה של שמועה אבל קצת גאונים כתבו דאפילו איכא מכה בדופן לא מכשרינן לה בלא ולדבריהם משום הכי בעינן סכינא דחליש פומי' לפי שאי אפשר לאכשורי בלא בדיקה כו' עכ"ל הר"נ הרי דס"ל להר"נ בשיטות רוב פוסקים דס"ל בריאה הסמוכה לדופן ומכה בדופן דכשירה בלא בדיקה ועכ"ז בהעביר שם בסכין ונמצא נקב שם דאין תולין בהסכין:

ד

ואף דהא קיי"ל דבהעביר בסכין גם בלא כח תלינן להכשיר בנמצא נקב שם וכמבואר בסי' ל"ו ובשמלה חדשה שם סעי' ט' ובת"ש שם ס"ק י"ח בשם רש"י להכשיר בלא בדיקה א"כ למה לן סכינא דחליש פומי' הא אף דיעבור שם בסכין רעה וגם בכח דיהי' כשר כיון דיש לנו לתלות דהנקב נעשה ע"י העברת הסכין וע"כ מוכח מזה לשיטת הפוסקים דמכשירים בריאה הסמוכה לדופן ומכה בדופן דאם ימצא שם נקב אף אם יהי' במה למתלי דמ"מ בכה"ג לא תלינן משום דעכ"פ ריעותא כל דהו נקראת מצד דיראה הנקב כמו שהיתה נקובה מקודם לכן וכמש"כ הר"נ וכוונתו דנקב הנמצא במקום משמוש היד או הסכין דאף דכשר משום דקיי"ל דתלינן דמ"מ ריעותא הוי לפי דיש לנו הסברא דכאן נמצא כאן הי' למפרע וזהו כמו חזקה דהשתא דמבררת על למפרע ומראה שהיתה נקובה קודם לכן ואפשר דזהו הטעם דמ"ד דס"ל לא תלינן כמבואר בחולין (דף מ"ט). דס"ל דכיון דיש לנו חזקה דהשתא ומבררת לנו דהיתה נקובה למפרע בחיי' ואף לדידן דתלינן מ"מ ריעותא כל דהו הוי משום הך חזקה דהשתא רק דמכשירין ותולין משום חזקת היתר ורוב בהמות כשרות אבל ריעותא כל דהו הוי עכ"פ (וגם חזקה דאיתרעי שמה חזקה כמבואר בתוס' חולין (דף מ"ג) גבי ישב קוץ בוושט כו':

וכמש"כ הפני יהושע בכתובות (דף כ"ג) דמה"ת גם חזקה דאיתרעי נחשב לחזקה ואכמ"ל בזה וע"כ אף דיש לומר דאיתרע ע"י משמוש היד להך חזקה דהשתא המברר על למפרע דמ"מ י"ל דמקרי חזקה ועכ"פ ריעותא כל דהו מקרי ע"י מציאת הנקב השתא וקצרתי]:

ה

ויהי' איך שיהי' עכ"פ מצינו בש"ס דגם נקב הנמצא במקום העברת הסכין דאף דמצד הנקב עצמה הי' כשרה כיון דתלינן מ"מ ע"י צירוף להסירכא בהדופן הוי זה כמו תרתי לריעותא וטריפה ומזה הוי הוכחה רבתא להך דינא של הב"ח דבמקום סירכא עוברת ע"י מיעוך ונמצא נקב תחתי' מטרפינן משום תרתי לריעותא וכפי ההסבר של הל"ש להך דינא של הב"ח אף דהוי במקום משמוש יד דהטבח ובאמת לשיטת קצת גאונים שהובא בהר"נ שם דס"ל דריאה הסמוכה לדופן אין להכשיר בלא בדיקה אין הכרח לשיטתם להוכיח הך דינא של הב"ח:

משום דהא כתבו להוכיח ממה דבעינן שם סכינא דחליש פומי' כו' דזהו משום דבעינן בדיקה שם וכן כתב הרא"ש בחולין בסוגיא זו דלכן בעינן סכינא דחליש פומי' משום דאף דיש מכה בדופן לא מכשרינן אלא בבדיקה א"כ אין הכרח לשיטתם להך דינא של הב"ח אדרבה יש להוכיח לשיטתם. דס"ל דגם במקום ריעותא גדולה לא מצרפינן להך ריעותא דנמצא נקב במקום משמוש יד הטבח או במקום העברת הסכין דאל"כ הא אין מקום להוכחתם דבעינן בדיקה [וגם להרא"ש דכתב שם בקושייתו דלמה לי' סכינא דחליש פומי' הא יכול לנתקה בכח כו' ג"כ י"ל כן וכמש"כ רש"י בחולין (דף מ"ט) בד"ה היכא דממשמשא כו' כגון נקב העשוי בסכין או שתלשה מלמעלה בחזקה ואח"כ נמצא נקב עכ"ל וגם בזה פליגי שם אי תלינן כו' וקצרתי]. ועכ"פ דלפי דבריהם אין הכרח להך דינא של הב"ח ולחדש כן מסברא דנפשי':

ו

ולפ"ז יש מקור נכון למה דהחמירו בתרתי לריעותא דהא כיון דהשו"ע פסק בסי' ל"ט דריאה הסמוכה לדופן ומכה בדופן כשרה אף בלא בדיקה א"כ תקשה דלמה לן סכינא דחליש וכקושיות הר"נ והרא"ש וע"כ מוכח כסברת הר"נ דאם ימצאו נקב תחתיו יהיו זה לריעותא ולהצטרף להריעותא דהסירכא להדופן א"כ מוכח מזה יסוד נכון לכל תרתי לריעותא וע"כ שפיר פסק המחבר בשו"ע סי' ל"ז דסירכא תלוי' מן בועא טריפה משום תרתי לריעותא די"ל דהוכיחו כן מן הך דנתבאר ובמה דהעירותי לעיל להוכיח דהך דתלינן במשמוש יד הטבח אין זה נקרא ריעותא בינונית רק ריעותא כל דהו א"כ ממילא מוכח מהך דהצריכו סכינא דחליש כו' דריעותא כל דהו מצטרפת לריעותא גדולה:

וה"ה יש למילף מזה לשארי שני ריעותית בינונית דטריפה משום תרתי לריעותא ועכ"פ לדינא של הב"ח יש יסוד נכון לחזק דבריו לדינא:

ז

ולפ"ז יש לדון בהשאלה דנ"ד בריאה הסמוכה לדופן ויש מכה בדופן ועברה הסירכא ע"י מיעוך ונמצא נקב תחתיו ובמקום משמוש יד הטבח דהדין נותן להקל לכל השיטות דלשיטת הראשונים והמחבר דס"ל דנסרכה לדופן ומכה בדופן דכשרה בלא בדיקה ודאי כשר בנ"ד אף דלשיטתם מוכח דמה דתלינן במשמוש יד הטבח הוי ריעותא להצטרף לריעותא גדולה דאל"כ תקשה דל"ל סכינא דחליש פומי' כנ"ל עכ"ז הא כיון דלשיטתם כשרה בנסרכה לדופן ומכה בדופן בלא בדיקה א"כ דוקא בלא אזלא ע"י מיעוך אז מקרי זה ריעותא גדולה אבל באזלא ע"י מיעוך אין זה מקרי ריעותא גדולה רק בשם ריעותא סתמא וכמו בסירכא תלוי' באזלא ע"י מיעוך דכיון דכשרה אף בלא מיעוך ע"כ באזלא ע"י מיעוך לא נחשב זה לריעותא וכללא הוא דמה דכשר בלא מיעוך הוי מיעוך פעולה לבטל שלא להיות תרתי לריעותא כמש"כ הל"ש סי' ל"ט ס"ק קצ"ה וס"ק קס"ט:

ודוקא סירכא עוברת ע"י מיעוך דבלא מיעוך טריפה רק המיעוך גורם להכשירה לכן יש עלי' שם ריעותא ולא במה דכשר בלא מיעוך. א"כ כיון דאזלא ע"י מיעוך וודאי דלא הוי תרתי לריעותא לפי דמהני מיעוך עכ"פ שלא להיות ריעותא גדולה להצטרף לריעותא דמשמוש ידא דאינו רק ריעותא כל דהו ולא ריעותא סתמא כדמוכח מהא דאנקבא ריאה במשמוש ידא ויש עליו בועה ג"כ תולין כנ"ל:

ח

ולשיטת הגאונים דס"ל דאין להכשיר במכה בדופן הנסרכת להריאה כי אם ע"י בדיקה א"כ גם באזלא ע"י מיעוך הוי ריעותא גדולה מ"מ אין לצרף לריעותא במה דנמצא נקב במקום משמוש היד לפי דלשיטתם דהוכיחו מהך דסכינא דחליש פומי' דהבדיקה מעכב ולא תירצו כסברת הר"נ הנ"ל מוכח דס"ל דלא מצרפינן זה לריעותא ולעשות עי"ז לתרתי לריעותא וכמש"כ הר"נ והרא"ש לשיטת הגאונים הללו ומוכח דס"ל דמה דתלינן דנעשה לאחר שחיטה אין זה נחשב לריעותא כלל וע"כ נ"ד כשר לכל השיטות לכל א' כפי שיטתו בטוב טעם וכן הסברא פשוטה להיתירא כיון דנקב במקום משמוש יד אינו רק ריעותא כל דהו ומצרפינן רק לריעותא גדולה ולכן כיון דבמכה בדופן פסק המחבר להיתירא ע"כ באזלא ע"י מיעוך וכפי הנהוג ג"כ אינו ריעותא גדולה ע"כ ודאי דאין להחמיר בנ"ד וכש"כ לפי מה דנתבאר בעז"ה לדינא:

סימן ז

ומש"כ כת"ר לדון דנגלד פורתא הוי ריעותא ומצרפינן זה לשארי ריעותא דהוי עי"ז תרתי לריעותא:

וסברתו הוא דכיון דאמרו בחולין (דף מ"ז) דרב ושמואל ורב אסי ס"ל דניקב קרום העליון טריפה ע"כ אף דלא קיי"ל כן מ"מ לריעותא נחשב זה וכפי הכלל של האחרונים בזה:

והוכיח כן מן הרמ"א בסי' ל"ו סעי' ב' דבועא על מקום שנקלף עור העליון טריפה ומשמע אף בנגלד פורתא וע"כ הטעם משום תרתי לריעותא והאריך כת"ר בזה וביקש ממני לחוות דעתי בזה:

א

הנני להשיבו כי עיקר הכלל דבמה דאיכא פלוגתא אף דנדחה שיטת המטריף להלכה דמ"מ שם ריעותא יש ע"ז כבר אמרתי דזהו לא הוי כלל גמור דהא מבואר בחולין (דף מ"ז ע"ב) בהא דאין מקיפין בבועי בפי' רש"י שם דנקב הנמצא בבועה במקום משמוש יד דתלינן וכשרה וכן פסק השו"ע בסי' ל"ז סעי' ו', ואף דבמה דתלינן במשמוש יד הוי פלוגתא דאמוראי כמבואר בחולין (דף מ"ט) ואפ"ה לא מטרפינן בנקב על הבועה במקום דאיכא למתלי דהוי תרתי לריעותא וע"כ מוכח דכיון דאיפסק להלכה כמ"ד דכשר דאין זה נחשב לריעותא כלל. וה"ה בכל כיוצא בזה ואפשר לחלק קצת דשאני בהך דקיי"ל דתלינן דכיון דע"י מה דתלינן דיינינן דנעשה הנקב לאחר שחיטה ע"כ אין שם ריעותא ע"ז כלל ושאני משארי ריעותא דהא אף דפסקו דכשרה מ"מ הא שעשה הריעותא בחיי הבהמה עכ"פ ע"כ שפיר נקטו לכללא דכיון דיש מ"ד דס"ל דטריפה ע"כ אף דלא קיי"ל כן מ"מ ריעותא הוי ומצרפינן לי' לריעותא אחריני כן יש מקום לדון לכאורה אבל באמת קשה. לחלק כן דהא על כל פנים איכא דיעה אחת המטריף וכפי הכלל שלהם:

ב

ובעיקר ראיות כת"ר מן הרמ"א דבועה על נקלף טריפה דהוכיח מזה דנגלד פורתא הוי ריעותא אין זה ראי' כלל לפי מה שראיתי בחוות דעת בליקוטיו על יו"ד סי' ל"ו שכתב בקצרה דלכן טריפה בועה על נגלד משום דכל נקב צריך בדיקה אם ניקב צד השני וכל זמן שלא נבדק ה"ז טריפה וכיון שיש בועה המעכבת הבדיקה ע"כ אסר הרמ"א עכ"ל החוו"ד וכן כתב הרא"ש בחולין פ"ג סי' ד' דהקשה דאמאי ניקב זה בל"ז כשר הא חיישינן שמא הבריא ושמא ניקב החיצון ואין לו בדיקה ותי' דמיירי בניקב ע"י חולי ובחיצון לא ניכר שום חולי אבל לולי זה היינו חוששין שמא ניקב עור השני הרי דכל נקב חיישינן שמא ניקב עור השני וע"כ צריך בדיקה בצד השני כיון דהוחל מעשה הטורף וכ"כ התוס' בחולין (דף כ"ח) ד"ה אתא כו' שהקשו במה דאמרו בוושט דניקב זה בלא זה כשר דאמאי לא ניחוש שמא ניקב החיצון כיון דאין לו בדיקה מבחוץ רק בניקב ע"י חולי ובחיצון לא ניכר שום חולי כו' והוכיחו דלנקב יש בדיקה גם מבחוץ וע"כ שפיר כתב הרמ"א להטריף בבועה על הגלד משום דלא מצי לבודקו לעור השני ואף דבסי' ל"ג סעי' ט' כתב הרמ"א דיש מכשירין ולא חיישינן שמא ניקב החיצון כבר כתב הש"ך שם ס"ק כ"א דהרמ"א לא הביא דיעה זו רק דע"ז סמכו להקל בהלעטת האווזות אבל לדינא ס"ל דחיישינן להבריא בקוץ וה"ה בחולי כמש"כ הרא"ש והתוס' הנ"ל דרק בבדקו ולא ניכר שום חולי בחוץ כתבו להכשיר והא דכתב הרמ"א בסי' מ"ח סעי' ח' להקל בהפ"מ בהודח ונמלח כבר כתב הש"ך שם ס"ק כ"ה דמיירי בידוע שלא ניקב לחוץ וכדכתב שם לעיל אם לא ניקב אבל לבדוק אם ניקב ודאי צריך לבדוק ולפי מש"כ הש"ך שם בשם המהרש"ל להכשיר אף בקוץ ומחט ולא נבדק אי ניקב לחוץ יש מזה סניף להקל מכש"כ בבועה על נגלד לפי הטעם של החוו"ד בכוונת הרמ"א כנ"ל דהא ע"י קוץ גרע ואכמ"ל:

ועיין בפרי מגדים בסי' מ"ח שם וקצרתי]:

ג

ואין לחלק דשאני בחשש ניקב הוושט דהוי בחזקת אינה זבוחה דז"א לפי מש"כ החוו"ד בכללי ס"ס במה שהקשו התוס' בחולין (דף מ"ג) ויבמות (דף ל"א) ע"ש. ואף לפי מש"כ התוס' שם דבישב קוץ בושט דחשו זה לפי דשכיח י"ל דה"ה בניקב ע"י חולי כ"ז דלא בדקו החיצון אם שלט בה החולי וקצרתי וע"כ העיקר כהחוו"ד דצד החיצון בעי בדיקה שלא ניקב ואף דהש"ך בסי' ל"ו ס"ק ב' וכל הפוסקים כתבו דניקב ונגלד פורתא אין הבדיקה מעכבת. כוונתם הוא על בדיקת פושרין ונפיחה אבל בדיקת עיונא על הגלד לראות בעינא פקיחא אם ניקב עור ב' ודאי בעי וכמש"כ החוו"ד ואחר שבדק בעיון היטב שלא נגלד רק קרום העליון אין שום חשש אף שלא נבדק בפושרין דהא מסקנת הש"ך בסי' ל"ג דבמקום ידוע מהני בדיקתינו אך בבועה על נקלף שאין יכולין לבדוק בזה הטריף הרמ"א וכמש"כ החוו"ד וע"כ אין לנו ראי' מהרמ"א דנגלד פורתא יחשב לריעותא. [ועיין בסי' מ"ט בט"ז ונקודות הכסף והפמ"ג וקצרתי]. וע"כ דעתי בנגלד פורתא לא מצרפינן לי' לריעותא אחרת דאין זה כשם תרתי לריעותא:

סימן ח

נשאלתי בעיר אחת שנתהווה מחלוקת שם בין הרבנים שהי' מדיינים בשאלה בסירכא שלא כסדרן אשר עברה ע"י קליפה בנחת וכפי הנהוג האידנא ולהלן משטח גוף עובי הסרכא בצבצה ורב אחד הכשיר לפי דיש לתלות במשמוש ידא דטבחא ונפיחה בחוזק ודימה זה לעובדא דבגבעת שאול סי' מ"ט דמבואר שם להיתירא ורב אחד הטריף לשאלה זו וכפי המבואר בהשו"ת שבסוף לבושי שרד דמחלק דלדידן דקולפין בנחת ולא ממעכין דגרע וביקשו ממני לחוות דעתי בזה:

א

תשובה מקור הך דינא הוא בב"ח יו"ד ריש סי' ל"ז שכתב דנקב במקום משמוש ידא דטבחא סמוך לסרכא עוברת אין תולין להקל כו' והובא בת"ש בשמלה חדשה סי' ל"ו ס"ק י"א ובפרמ"ג סי' ל"ו במשבצות ס"ק ז' דהעלה בכוונת הב"ח דלאו משום חסרון הבדיקה הוא אלא משום דסירכא שלא כסדרן רוב הפוסקים מטריפין אלא שאנו מקילין ע"י מיעוך כו'. והל"ש בשו"ת שבסוף ספרו אות ט"ו ביאר זה ביתר ביאור דהטעם הוי משום תרתי לריעותא דניקב במקום דאיכא למתלי הוי ריעותא כ"ד וע"כ במקום ריעותא גדולה דשלא כסדרן מצרפינן והוי תרתי לריעותא כו' וה"ז קרוב לדברי המשבצות כו' עכ"ל הל"ש:

ולכן אף דנימא דהבדיקה לא הוי לעיכובא מדחזינן דמועיל בדיקה דידן וכעין סברת הט"ז בסי' ל"ט ס"ק ו' מ"מ טריפה בכה"ג משום דהוי כעין תרתי לריעותא ובאמת הסברא נוטה לדון דמה דתלינן במשמוש ידא דטבחא או בנפיחה בחוזק דזה לא מקרי ריעותא וכמבואר בחולין (דף מ"ו ע"ב) וברש"י ד"ה אין מקיפין בבועי דבועא שניקבה היכא דיש לתלות במשמוש ידא דטבחא כשירה וכ"כ התוס' שם בד"ה אין מקיפין בבועי וכ"כ הר"נ שם וכן מבואר ביו"ד סי' ל"ז סעי' ו' הרי מבואר דמה דתלינן במשמוש ידא דטבחא אין זה מקרי ריעותא להצטרף לריעותא אחריתי והטעם הוא פשוט דאף דכתבו האחרונים דבמקום דאיכא פלוגתא אף דקיי"ל כמאן דמכשיר דמ"מ מידי ריעותא לא נפק וע"כ הי' מקום לדון כן לשיטתם היכא דתלינן במשמוש יד הטבח כיון דיש פלוגתא בזה כמבואר בחולין (דף מ"ט) מ"מ הסברא נוטה דאין זה מקרי ריעותא. לפי דשאני כל ריעותא דאף דכשירה מ"מ מידי ריעותא מחיים לא נפיק וע"כ דיינינן בי' להטריף משום תרתי לריעותא אבל בהך דמשמוש ידא דטבחא דכיון דתלינן דנעשה לאחר שחיטה א"כ ממילא אין שם ריעותא ע"ז כלל אף לצרפו לשארי ריעותא כן הסברא נוטה אכן כיון דכבר החמיר הב"ח והאחרונים בסרכא עוברת דלא תלינן בזה וודאי אין לזוז מדבריהם לפי דשאני ריעותא דסירכא שלא כסדרן דהוי ריעותא גדולה דבצירוף ריעותא כל דהו מטרפינן וכמש"כ האחרונים והך דתלינן נחשבת עכ"פ לריעותא כל דהו דלגבי בועא דלא הוי ריעותא גדולה אין נחשבת כתרתי לריעותא במה דתלינן משא"כ בסרכא של"כ. ועובדא דבג"ש סי' מ"ט שאני דשם מיירי דהי' ידוע דנעשה הנקב לאחר שחיטה כמבואר שם וכ"ז פשוט:

ב

ולענ"ד יש לדון בכה"ג מילתא חדתא היכא דחזינן דאף במקום שלא היתה הסירכא וגם התפשטות הסירכא לא הי' שם ומכל מקום מבצבץ על אותה הריאה והיכא דיש למתלי בחוזק הנפיחה בכח וכיוצא בזה במשמוש ידא דטבחא דבזה תלינן ודאי להכשיר דבכה"ג גם אם מבצבץ על מקום שטח התפשטות הסירכא דתלינן דנעשה גם שם הנקב ע"י משמוש יד או בחוזק הנפיחה. והטעם הוא דהנה עיקר טעם תרתי לריעותא דאנו מטריפין הוא מן הסברא דכיון דאיתרמי הנך שני ריעותית סמוכין להדדי במקום א' זה הוי להוכחה דהיא טריפה דאם לא כן איך איתרמי הנך שני ריעותית במקום א' והוי זה בגדר סי' מקום דקיי"ל בב"מ פ"ב (דף כ"ב) דבמקום הוי סימן אמצעי ומכבר הוכחתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' דבאיסורין סמכינן על סימנים והוכחתי כן מן התוס' נדה (ד' י"ד ע"א) בד"ה ולמחר מצאה עליו דם כו' דכתבו בגליון התוס' דאין לחוש שמא דם מאכולת דכיון דנמצא על יריכה במקום שנגע בעד מוכח מילתא דטמאה נדה ע"ש וכוונתם הוא דלכן טמאה נדה וחייבת קרבן וכמו כל טמאה נדה בוודאי ולא חיישינן לחולין בעזרה. משום דבגדר סימן מקום נגעו בה ואמרינן דאיך איתרמי דבאותו מקום שנגע העד ביריכה תתמעך שם המאכולת והוי כמו כל סימן מקום דאמרו דהוי ס"א וכן הארכתי בספרי שם לדון בזה ע"פ שיטת הט"ז באה"ע סי' י"ז דסימן מקום בצמצום הוי סימן מובהק והוכחתי שם דאין לחלק בזה ועפ"ז הארכתי בהך דחולין (ד' מ"ח ע"ב) במה דאמרו שם כיון דבסמפונא רבא אשתכח סימפונא נקט ואתאי ופי' רש"י מי מכוונא לאותו סמפון אם דרך הוושט נכנסה כו' וכן יש לדון לסיוע בנ"ד מהא דנדה (דף נ"ט) ובתוס' ד"ה הי' בה טיפי דמים למטה כו' אותו שלמטה נתלה כו' כמו שעליון מעלמא אתי תחתון נמי מעלמא אתי והובא ביו"ד סי' ק"צ סעי' י"ז וקצרתי:

ג

ולפ"ז יש לדון דמה"ט קיי"ל להטריף בתרתי לריעותא היכא דהם סמוכים להדדי משום דהוי זה ג"כ בגדר סימן מקום משום דאיך איתרמי הנך שני ריעותית ביחד במקום א' ודיינינן בזה כעין יגיד עליו ריעו ובא זה ולימד על זה. א"כ לא שייך לדון כן רק היכא דלא נמצא הריעותא זו רק במקום שיש שם ריעותא אחריתי אז שפיר יש לדון להך סברא ולהחמיר אבל היכא דחזינן דנמצא ריעותא כזו אף במקום אחר אז אין לנו להחמיר משום תרתי לריעותא דהחמירו האחרונים וכן יש נדון להכלל הזה בכל דיני תרתי לריעותא וע"כ בנ"ד במה דהחמיר הב"ח ושארי אחרונים בנמצא נקב במקום סרכא שעברה וכן החמירו האחרונים בזה אף בהתפשטות הסירכא אף דאיכא למתלי במשמוש יד הטבח וכן ע"י חוזק הנפיחה בכח דבכה"ג לא תלינן משום דהוי כעין תרתי לריעותא וכמש"כ הל"ש וכנ"ל וז"א שייך רק היכא דחזינן דהריאה אינו מבצבץ רק במקום הסירכא ובהתפשטות הסרכא ולא בשארי מקומות בהריאה אף דהי' שם ג"כ משמוש יד הטבח בכח וכן סברא דע"י חוזק הנפיחה בכח ודאי דזה שייך בכל הריאה ואפ"ה אינו מבצבץ רק במקום הסירכא כו' א"כ יש לנו הוכחה דהבצבוץ אינו משום מה דתלינן. לפי דאם הי' זה משום מה דתלינן א"כ הי' להמצא כן גם במקום אחר על הריאה זו אף שלא במקום הסירכא וההתפשטות לבד אלא גם בשארי מקומות בהשטח שהי' שם ג"כ במה למתלי ומדחזינן דאינו מבצבץ בשום מקום בהריאה רק במקום הסירכא או במקום התפשטות הסירכא ולא בשארי דוכתי הוי זה לנו להוכחה משום גדר סי' מקום דמבררת לנו דנעשה נקב מחיים ע"פ הנך תרתי לריעותא המוכיחין לנו זה על זה:

ד

אכן היכא דחזינן דגם בשארי מקומות בהריאה שאינו מקום הסירכא וההתפשטות הסירכא דגם שם מבצבצת ויש לנו שם במה למתלי במשמוש יד בכח וכן ע"י חוזק הנפיחה א"כ חזינן דדרך הריאה זו להיות מבצבץ ע"י משמוש היד וחוזק הנפיחה ע"כ לא שייך בכה"ג לדון להך סימן מקום ולכן גם אם נמצא הבצבוץ במקום הסירכא וההתפשטות. דג"כ יש לנו לדון ולהכשיר דנעשה זה ע"י משמוש יד וחוזק הנפיחה דהא אנו רואין דכן הוא הטבע של הריאה זו וע"כ אין מקום להחמיר בכה"ג משום תרתי לריעותא כיון דלא שייך בכה"ג להחמיר משום סי' מקום ויש לנו לומר דבזה לא החמירו האחרונים לחוש משום תרתי לריעותא ומה דיש לדון בזה מצד חסרון הבדיקה. הא כבר כתבו האחרונים דכיון דסמכינן על בדיקתינו א"כ הבדיקה הוא רק לחומרא ואינו מעכבת וכפי דברי הט"ז בסי' ל"ט ס"ק ו' וזה הטעם שייך גם לדידן דנוהגין בקליפה בנחת וכמש"כ בשו"ת בסוף ספר נחלת יעקב להגאון מליסא זצ"ל בסוף תשובה ה' להגאון ר' אברהם תאומים ז"ל ע"ש. והעיקר הוא דאם הקליפה בנחת כראוי דאין להחמיר בהפ"מ אף דלא נבדק מחמת איזה סיבה ועיקר מקום להחמיר הוא משום תרתי לריעותא וכמש"כ הל"ש ושארי אחרונים ע"כ היכא דמבצבץ גם בשארי מקומות בהריאה ויש לנו למתלי גם שם דבכה"ג אף דמבצבץ גם במקום הסירכא דיש להכשיר זה במקום הפ"מ וכן יש לדון ולצדד להיתירא בכה"ג בשארי תרתי לריעותא:

סימן ט

ביו"ד סי' ל"ט סעי' י"א דאם נפסקה הסירכא מחמת ההגבהה קצת כשירה ובסעי' י"ג שם דאם הבודק מכניס ידו ואם נתפרקה ואינו מוצא ראשה בריאה ובדופן תלינן דרירא היא וכשירה כו' ונשאלתי אם דיינינן כן להקל בעגלים הרכים וגדיים וטלאים דהא מבואר שם ברמ"א סעי' י"ג גבי קולת מיעוך דאין להקל כן בעגלים וגדיים וטלאים לפי דיש קבלה בזה להטריף כי הסרכא עדיין רכה ומתנתקת ע"י מיעוך עכ"ל ויש להסתפק אי דיינינן כן בקולת המחבר בנפסק מחמת הגבהה כל שהוא או בנתפרק ע"פ הכנסת יד הבודק כנ"ל או דשאני זה דקילא טפי דהא המחבר אף דמחמיר במיעוך אפ"ה היקל עפ"ז. א"כ זה עדיפא ואפשר מה"ט אף בעגלים וגדיים וטלאים יש להקל בזה:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה