אור ברסלב
עין יצחק חלק א אורח חיים

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

אורח חיים

סימן א

ב"ה יום ר"ח טבת תרל"ט. כבוד הרב הנ' וכו' מכתבו הגיעני בשאלתו ע"ד הס"ת שהי' בה הרבה נפסקין וכפי שאמר הבחור כבן י"ט שנה אשר קרא בה וקנה דיו מן השוק ותיקן כשני ספרים וחצי ושאלו אותו אם זוכר את כל המקומות אשר תיקן וחיפש ומצא את אשר השיב ידו ואמר אשר לפי הנראה עוד לא תיקן אמנם בבירור לא נדע וע"ז שקיל וטרי כת"ר הרבה א') במה שלא נבדק אם הביא ב' שערות. ב') במה שתיקן כם הדיו מן השוק דלפי הנשמע הוא מן עפצים הנקרא גאליש וקנקנתום הנקרא קופער וואש אבל לא מן גומא ועוד ספיקות והעלה כת"ר להכשיר בדברים נכונים וביקש כת"ר ממני להגיד דעתי בזה:

ענף א

א

והנני להשיבו בעז"ה והוא כי ידוע דברי הנו"ב במ"ת ח' או"ח סי' א' דהעלה דסמכינן על חזקה דרבא בדיעבד והביא לדברי המג"א בסי' ל"ט ס"ק א'. אכן בתשובת רע"א זרל סי' ז' העלה דלא סמכינן בזה על חזקה דרבא והביא לדברי המג"א הנ"ל ותמה על מש"כ המג"א פד שיהי' בן י"ח כפי שכתב הא"ר וכזה תמה ג"כ הנרב שם והבית מאיר על או"ח סי' ליט. אכן אף לדברי רע"א ג"כ אין להחמיר בנ"ד דהא לפי הנראה ממכתבו לא הי' ידוע כ"כ פסול הנפסקין רק על פי עדות הבעל הזה. א"כ יש לדון ס"ס להיתרא ספק א' שמא לא הי' הנפסקין באופן שיהי' נפסקין הפוסלין וכמבואר באו"ח סי' ל"ב סעי' ט"ז. וכן אם הי' מחקין שמא לא הי' בדרך שפוסלין וכמבואר שם סעי' כיז ומ"ש וגם הא יש חזקת כשרות להס"ת דאוקי אותה פעל חזקת כשרות דהי' להס"ת מכבר. וכמו בכל ספק דמוקמינן אותה על חזקת היתר הראשונה ואף אם נימא דזהו חזרה דאיתרעי עכ"ז מידי ספיקא לא נפיק וספק ב' שמא הי' גדול שהביא שתי שערות בפת שתיקן הס"ת והוי ס"ס מעליא להיתרא ואם הבחור אומר עכשיו שהין הנפסקים הפוסלים ואין לנו בירור אחר זולתו על עיקר הדבר. אך לדעת הרשב"א המובא ביו"ד סי' קכ"ז ש"ך ס"ק ט"ז דע"א נאמן לאסור. וזולת מה שיש לדון בזה גופא ספק ולצרפו לס"ס יש לנו בלא זה היתר פשוט משום דין ממה נפשך דאי נימא דלא הביא שערות עדיין א"כ קטן הוא ופסול להעיד כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז סעי' ג' דקטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין:

ב

ועיקר החומרא מה דיש מקום להחמיר הוא דילמא הביא עכשיו בעת עדותו שתי שערות ומהימן בעדותו עכשיו לומר שהי' הנפסקין באופן שנפסל הס"ת א"כ ממילא בלא"ה אין מקום לחוש להחמיר בנ"ד כלל אף אם נימא כדברי רע"א דכתב דכה"ג הוי בכלל כל מילי דאורייתא דלא סמכינן על חזקה דרבא עכ"ז הא מבואר בח"מ סי' ל"ה סעי' א' דאם שהו מלבודקו זמן רב ובדקוהו ונמצאו לו שתי שערות הוא בחזקת גדול משעה שהי' לו י"ג שנים ומהני עדותו אף להוציא ממון ולא חשש לדעת הרמב"ן המובא בב"י אה"ע סי' מ"ג:

ועיין באה"ע סי' ל"ז בב"ש ס"ק ה' מזה (ועיין בנו"ב במ"ק ח' ח"מ סי' ד' ובנו"ב מ"ק ח' אה"ע סי' ס"א מזה ובשער המשפט לח"מ סי' ל"ה. ובאגודת אזוב בדרוש עמק הלכה מזה). ובתשובת רע"א שם סי' ז' העלה דלענין תפילין יש לומר דגם הרמב"ן מודה דיש לסמוך על מה שבדקוהו עכשיו דיש לו שתי שערות דיש להכשיר גם התפילין שכתב קודם הבדיקה משנת י"ג ואילך ע"ש א"כ ה"ה בנ"ד לענין להכשיר הס"ת מה שתיקן מקודם הבדיקה כיון דנימא דעכשיו בעת עדותו הביא ב' שערות דמחזקינן דהי' לו ב"ש משנת י"ג ואילך וידעתי מה די"ל בזה דכזה מקרי חזקה דלא נתבררה בשעתה דעי"ז לא מחזקינן למפרע אך י"ל דיבדקו אותו עכשיו ויראו אם יש לו ב"ש א"כ יחזיקו ממילא כן למפרע. ואם אין לו ב' שערות א"כ ממילא אין לו נאמנות וכנ' וע"כ שפיר יש לדון להך ממנ"פ ויש להעיר מזה בסוגיא דנזיר (דף למ"ד ע"א) דאמרו שם אי אייתי במיצעי מאי כו' ופי' רש"י והתוס' שם אי דאייתי במיצעי אחר שהדירו אביו קודם שבא לב"ד ולא ידעינן אי הני שערות הוי בי' כשהדירו אביו או לא הוי בי' עד השתא כו' ומוכח דס"ל דאע"ג דנמצאו לו שערות עכשיו אין מחזיקין אותו בגדול למפרע וסייעתא מזה לשיטת הסוברים דאין מחזיקין אותו בגדול למפרע אף שהביא עכשיו ב' שערות:

ויש להאריך בכ"ז הרבה אכן לדינא העיקר כפי המבואר בח"מ סי' ל"ה כנ"ל:

ג

והנה בעיקר מילתא דכתבתי למעלה דקטן פסול להעיד באיסורין וכמבואר ביו"ד סי' קכ"ז כנ"ל יש להעיר ממסכת תמיד פ"א משנה א' בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבהמ"ק כו' הרובים שומרים שם כו' ופי' המפרש והרע"ב שם דהם כהנים פחותים מי"ג שנים והנה מה דצריכין הכהנים לשמור הבהמ"ק זה נפיק שם מקראי וכמבואר שם בגמ' וקשה איך סמכין על שמירת הקטנים לצאת חובת שמירת המקדש המוטל על הכהנים מה"ת מצד גזה"כ הא קטנים אינם נאמנים לומר דישמרו ולא יהי' ישנים וכיוצא בזה ובמידי דאורייתא הא לא ספכינן על הקטנים ואל דלא שייך התם חשש מכשול איסור. עכ"ז הא כיון דאינם נאמנים הקטנים:

ע"כ ממילא אינם יוצאים דין חובת השמירה שהטילה התורה על הכהנים לשמור המקדש ועיין במל"מ פ"ח ה' בית הבחירה ה' ה' שהעיר שם על הרמב"ם שהביא להך דהרובין היו שומרין שם וכתב לתמוה מצד אחר ע"ז והביא שם לדברי באר שבע ע"ש אבל לא העיר במה שכתבתי אכן לפי מש"כ הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז סוף ס"ק ל"א דהיכא דהוא בידו הקטן נאמן אף להוציא דבר מחזקתו כו' וכן משמע מתשובת הריב"ש דהא דאמרינן במסכת סוכה ספ"ג קטן היודע לשמור כו' זהו בטהרות שבידו כו' ע"ש בש"ך וכ"כ הר"נ ספ"ג דסוכה וסיים ומכאן יש ללמוד שסומכין על הקטנים לשמור דברים המותרים ומיהו דוקא בידו ממש כו' עכ"ל א"כ ה"ה בהא דסמכינן על שמירת כהנים קטנים לשמור המקדש ג"כ א"ש לפי דזהו דבר ביד הקטנים לשמור ע"כ שפיר יוצאין ידי חובתם על ידיהם וכמו דסמכינן על שמירת הקטנים גבי שמירת טהרות אך לפי דברי הר"נ בסוכה הנ"ל יש לחלק עדיין דהא הר"נ כתב שם בזה"ל דלהעמיד דבר על חזקתו כשמירת טהרות מהימן כו' א"כ אינו מוכח מהך דסוכה הנ"ל רק להיכא דיש חזקת היתר כו':

אבל לפי דברי הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז הנ"ל שכתב בפי' דהיכא דהוא בידו הקטן נאמן אף להוציא דבר מחזקתו כו' א"כ שפיר יש לומר כן אף גבי מ"ע דשמירת מקדש:

וע"כ אינו קשה על הסוברים לפרש דהרובים היו פחותים מן י"ג שנה די"ל דיסברו כדברי הש"ך ויש להאריך בזה. אכן להיכא דלא הוי דבר בידו פשוט ומבואר בכ"ד דאין הקטן נאמן כלל ע"כ שפיר כתבנו לעיל לדון בנ"ד דין ממנ"פ כנ"ל והא דמבואר ביו"ד סי' מ"ח סעי' י"ב דקטן נאמן להחמיר אם הוא חריף כו' וכן הוא ביו"ד סי' קכ"ז סעי' ג' היינו אם יש רגלים לדבר כמבואר שם בהרמ"א ובש"ך ביו"ד סי' מ"ח ס"ק מ"ב ע"ש ועוד דהא גם זהו רק מצד ספיקא ואזלינן לחומרא וכמש"כ המחבר והרמ"א שם בלשון דיש להחמיר ולאסור ע"כ גם זה גופא מספיקא לא נפיק ועדיין מצרפין זה לספק ספיקא וידעתי מה די"ל בראייתי מהך דהרובים די"ל דשא"ה לפי הך דפ"א דמדות משנה ב' איש הר הבית כו' חובטו במקלות אבל הא כתב התוי"ט שם בשם הש"ג דכהנים אינם לוקים וע' מל"מ ה' ביה"ב פ"ח ה"ו וגם אין לסמוך ע"ז לכתחילה ועיין ביו"ד סי' קי"ח ש"ך ס"ק ל"ב וביאור הגר"א ז"ל סימן קכ"ט ס"ק א' ובפרט לשיטת אביי בחולין (דף ג') וקצרתי:

ענף ב

ד

והנה בעיקר דין ס"ס דכתבתי לדון בנ"ד יש למשדי בי' נרגא ע"פ המבואר ביו"ד סי' ק"י בכללי הספק ספיקא דלא מהני הס"ס אלא כשנודעו ונולדו שני הספיקות ביחד וכמש"כ הרמ"א שם סעי' ט' בהג"ה וכן מוכח ביבמות (דף קי"ג) גבי בעיא דרב אשי בחרש אליבא דר"א דאי אמרת עתים חלים עתים שוטה קדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרשי ולא דיינינן בזה דין ס"ס משום דספק הראשון נולד בעת הקידושין וספק ב' הוא בעת הגירושין ובמקום אחר הארכתי בזה וכ"כ בחידושי רע"א שם. א"כ ה"ה בנ"ד הא לא נולדו שני הספיקות ביחד דהא הספק הראשון אם הי' הנפסקין באופן הפוסל להס"ת או לא נולד מקודם והספק השני אם הי' גדול שהביא ב"ש בעת שתיקן להס"ת או לא נולד אח"כ בעת שתיקן להס"ת. א"כ זה לא הוי ספק ספיקא מעליא לכאורה וכ"כ המג"א בסי' תל"ט ס"ק ג':

ה

אבל באמת הוי זה ס"ס מעליא דהא ידוע דבדרבנן סמכינן על חזקה דרבא אף דלא נבדק אם הביא ב"ש וכמבואר באו"ח סי' נ"ה סעי' ה' ובשא"ד. אך בדחורייתח נא סמכינן על חזקה דרבא. וע"כ במה שנולד לנו הספק אם הי' גדול והביא ב' שערות בעת שתיקן להס"ת א"כ לענין אם כשר הס"ת לקרות בו בכל השנה הא זהו מילי דרבנן ובדרבנן הא סמכינן על חזקה דרבא אף אם לא הי' ס"ס מעליא והעיקר מה דיש לנו לדון הוא לענין אם מותרים לקרות בהס"ת בפרשה זכור דהוא מדאורי' וכמש"כ התוס' בברכות (דף י"ג) ובמגילה (דף י"ז) וברא"ש לברכות פ"ז סי' כ' ובמג"א סי' תרפ"ה. וכן י"ל עוד דהא מה דלא מהני ס"ס אם לא נודעו ב' הספיקות ביחד זהו דוקא בדאורייתא וכמבואר ביו"ד סי' ק"י סעי' ט' בהג"ה ובש"ך שם ס"ק ס"ב ועיין באה"ע סי' ב' בב"ש ס"ק י"ד ובדרבנן אף בלא נודעו ב' הספיקות ביחד דיינינן ספק ספיקא אף היכא דמצרכינן לדון דין ס"ס דוקא ולא מהני ספק א' לבד עכ"ז הוי כה"ג ס"ס מעליא:

ו

והנה במה שנסתפקנו על הס"ת אם היא כשירה או פסולה אין זה נוגע רק לענין אם מותר לקרות בו ולצאת חובת הקריאה ע"י ס"ת זה או לא ועיקר מצות קריאת ס"ת בכל השנה אין זה רק מדרבנן רק בפ' זכור הוא מה"ת כמש"כ התוס' בברכות (דף י"ג) ובמגילה (דף י"ז) וברא"ש לברכות פ"ז סי' כ' ובמג"א סי' תרפ"ה וכנ"ל ואף דבספק כזה דיש בידו לברורי מיד בקל ולראות בהס"ת אם הם נפסקין הפוסלין או לא די"ל דאין לקרות בהס"ת אף בכל השנה עכ"ז אין ספק זה נולד בדאורייתא רק בדרבנן. ומצרפינן שפיר ספק כזה לספק השני הנולד לנו לאח"ז כנ"ל. וע"כ עכשיו שתיקנו את הס"ת ויש לנו עכשיו שני ספיקות. א) אם הי' מן נפסקין הפוסלין ב) שמא הי' גדול בעת שתיקן א"כ יש לנו עכשיו שני ספיקות המועיל אף דלא נודעו ב' הספיקות ביחד כיון דהוי מידי דרבנן וממילא מותר לקרות בו אף בפרשה זכור ופרה דהוי מדאורייתא משום דהא בעת שיהי' שבת פ' זכור ופ' פרה יהי' אז שני הספיקות הבאות ביחד וזה דומה למש"כ המג"א בסי' תל"ט ס"ק ג' בתירוץ הראשון שם דכיון דלא חל איסור חמץ עד שעה ו' אותה שעה נודעו ב' הספיקות ביחד והוי ס"ס מעליא אף דלא נולדו ב' הספיקות ביחד ע"ש וה"ה הכא כיון דלא הוי מידי דאורייתא אלא כשיגיע שבת פ' זכור ופרה ע"כ הא אז יש לנו שני הספיקות ביחד והוי זה ס"ס מעליא וידעתי מה די"ל עוד דהספק הראשון בנ"ד אין דינו ככל ספק הנודע מקודם דהא מקודם התיקון היה אז ספק הגלוי לכל וקצרתי:

ז

וידעתי מה דיש לדון אם הי' הס"ת של יחיד דאם נימא דהיו נפסקין הפוסלין דאינו יוצא ע"י ס"ת הזאת למצות כתיבת ס"ת והוי זה כמו דנולד ספק ראשון בדאורייתא לענין דמחוייב מה"ת להדר שיהי' לו ס"ת כשירה ולצאת חובת מ"ע דכתיבת ס"ת אך אם הי' ס"ת של ציבור אינו שייך לדון כן דהא בס"ת של שותפות אינו ברור אם יוצאים עי"ז חובת מ"ע הזאת ובמק"א הארכתי בזה ואף בס"ת של יחיד אם כתב ס"ת ונאבדה או נפסלה אח"כ אינו ברור דיהי' מוטל עליו החיוב לכתוב ס"ת מחדש כיון דיצא כבר בעת שכתב להס"ת ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' י"ט:

וע"כ שפיר כתבתי לעיל דבעת שהי' הספק הראשון אין זה בדאורייתא רק במידי דרבנן והוי זה ס"ס המועיל אף לקרות בו בפ' זכור ופרה כ"ז כתבתי אף דנימא דלא סמכינן בנ"ד על חזקה דרבא וע"כ כתבתי מה דיש לדון להכשיר הס"ת אם לא נודע בבירור כד"ת שהי' הנפסקין הפוסלין להס"ת ואף דהבחור שתיקן להס"ת אומר שהיו נפסקין הפוסלין עכ"ז יש להכשיר וכמש"כ לעיל בארוכה אכן לדיו נלע"ד דאף בנודע ע"י עדים כשרים דהי' נפסקין הפוסלין ג"כ יש להכשיר משום דהעיקר כהנו"ב באו"ח סי' א' דהכשיר להתפילין אף דלא נבדק אם הי' לו ב"ש משום דסמכינן על חזקה דרבא בזה ועיין מזה בספרי נחל יצחק סי' ז סעי' ג' ענף ח' בד"ה ועכיז היכא דיש שני דיינים האומרים כו' ואין להאריך בזה כעת:

ח

ועכשיו נשובה לעיין במה שתיקן להס"ת ע"י דיו מן השוק והוא דכפי שאמרו לי היודעים כי דיו מן השוק הוא של עפצים וקנקנתום היינו גאלעש וקופער וואש הנה מבואר בשו"ע יו"ד סי' רע"א סעי' ו' דאם כתבו בעפצא וקנקנתום כשר וכ"כ בשו"ע או"ח סי' ל"ב סעי' ג' וכשיטת הרמב"ם וע"כ יש לנו לסמוך על פסק השו"ע כיון דלא הובא בשו"ע דעת הרא"ש דמצריך שיהי' הדיו גם מן גומא אך המג"א שם ס"ק ב' כתב דנכון להחמיר ולצאת ידי כולם כו' ואין זה רק על לכתחילה אבל בדיעבד יש לנו לסמוך על השו"ע ועיין בפמ"ג לאו"ח שם. והנה המשכנות יעקב ח' או"ח סי' ל"ז כתב דיש להחמיר דלא יכתבו רק עם גומא כו' ע"ש עכ"ז אין לנו להחמיר נגד השו"ע דסתם כשיטת הרמב"ם וסייעתו ואף אם ניחוש ולומר דה"ל ספיקא דדינא עכ"ז אם יתקנו הס"ת ויעבירו הקולמוס לתקנם בדיו כשר אין לנו להחמיר דהא מבואר בשו"ע אה"ע סי' קל"א סעי' ה' גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה דדיעה ראשונה ס"ל דאינו גט וי"א שחוששין לו ומבואר בב"ש שם ס"ק ה' דהרמב"ם ס"ל דיו ע"ג דיו לא הוי כתב כלל והר"ח והרשב"א ס"ל דיש להסתפק בזה לפי דמתקנו בכתב השני וכסברת התוס' בגיטין (דף י"ט) א"כ לפי שיטת הרמב"ם דס"ל דאף כשמתקן בכתב האחרון הוי כמו כל דיו ע"ג דיו דאינו כתב כלל דלפ"ז ה"ה בנ"ד אף כשמתקן הס"ת במה שמתקנו להעביר הקולמוס בדיו הכשר דזה לא נחשב לכתב כלל עכ"ז הא לשיטת הרמב"ם בלא"ה כשר הס"ת בנ"ד דהא ס"ל להרמב"ם דכשר לכתוב ס"ת בעפצים וקנקנתום אף בלא גומא כנ"ל וע"כ אף דנימא לחוש לשיטת הסוברים דפסול הס"ת דנכתב בעפצים בלא גומא עכ"ז מידי ספיקא לא נפיק וה"ל ספיקא דדינא אם כשר הס"ת הנכתב בעפצים בלא גומא או לא ולכן עכשיו שיעבירו עליו הקולמוס לתקן בדיו כשר דזה תלוי בפלוגתת הפוסקים אם מהני כתב האחרון היכא שמתקנו דלא הוי כמו דיו ע"ג דיו משום די"ל דנחשב לכתב מעליא א"כ יש לנו ס"ס דדינא להכשיר הס"ת:

ט

וידעתי מה דיש להעיר בהך ס"ס מן דברי הב"ש בסי' ע"ז ס"ק י"ז דכתב לדון דין ס"ס ספק שמא הלכה כהרמב"ם דזכתה בוודאי בנצ"ב ואת"ל כהחולקים. אכתי ספק דילמא זכתה מדינא דהש"ס כו' הרי דס"ל כיון דחד דיעה ס"ל דהוי דין ברור כן ודיעה ב' ס"ל דהוי זה ספיקא דדינא דנחשב זה לס"ס המועיל א"כ ה"ה בנ"ד כיון דדיעה א' ס"ל דכתב ע"ג כתב אף היכא שמתקנו לא נחשב לכתב כלל ודיעה שני' החולקת הא ס"ל דהוי ספיקא דדינא בזה. א"כ יש לנו על הספק השני שכתבתי לדון בנ"ד. דשמא הלכה דדיו ע"ג דיו כשר היכא דבא לתקן דבזה הספק יש לנו ס"ס הסותרו והוי כעין דברי התוס' בכתובות (דף ט' ע"ב) ד"ה אי למיתב לה כתובה כו' שכתבו התוס' שם דאם על הספק השני מן הספק ספיקא יש לנו ס"ס הסותרו דאין מצרפינן זה הספק להספק הראשון ולא הוי ס"ס מעליא ע"ש א"כ ה"ה בנ"ד. אכן בעיקר דברי הב"ש הנ"ל יש לדון הרבה דהא הוי ספק ספיקא מן שם א' ועיין מזה בספרי נחל יצחק לסי' ל"ח ענף ג' מזה ולכן העיקר לדעתי לדון בנ"ד ס"ס דדינא וכמש"כ לעיל דהוי ס"ס מעליא היינו ספק א' שמא הלכה דס"ת הנכתב בדיו בלא גומא ג"כ כשר ואת"ל כהחולקים עכ"ז ספק שמא הלכה דאם כתב השני בא לתקן דנחשב שפיר לכתב מעליא ולא הוי כמו כתב ע"ג כתב וידעתי מה דיש לדון עוד בנ"ד להא דח"מ סי' שפ"ו סעי' ד' הזורק כלי מראש הגג כו' הזורק חייב דאע"ג דרבא מספקא לי' לא שבקינן פשיטותא דרבה מפני ספיקא דרבא וכמש"כ הרא"ש בב"ק פ"ב סי' א' וש"פ א"כ ה"ה הכא כיון דדיעה א' ס"ל דבגט שנכתב שלא לשמה והעבירו עציו קולמוס לשמה דאינו גט כלל משום דס"ל דזה ברור לדינא דאף אם מתקנו ג"כ הוי כמו כתב ע"ג כתב דאינו כתב כלל להכתב האחרון ודיעה שני' ס"ל דחוששין לו אבל מידי ספיקא לא נפיק כמבואר באה"ע סי' קל"א ובהראשונים שם ע"כ יש לדון בזה נ"כ דאין ספיקא של השיטה זו מוציא מן הוודאי דשיטת החולקים וכעין זה כתב הט"ז באו"ח סי' תרמ"ו ס"ק ו' ע"ש. ומ"מ לדינא גם זה מידי ספיקא לא נפיק וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' שפ"ו בס"ק כ"ז לשיטת הפוסקים דלא ס"ל להך כללא ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ט"ו ענף א' מזה שהבאתי שם ראי' לזה מברכות (דף ל"ו) דאמרו שם דהא לב"ש ספיקא הוי כו' ולכן עדיין זה גופא ה"ל ספיקא דדינא ויכולין לצרף זה גופא לדון ס"ס וה"ל ס"ס מעליא ואף דהמחבר באה"ע סי' קל"א סעי' ה' הנ"ל כתב לדיעה הראשונה בסתם ודיעה שני' בשם יש אומרים עכ"ז הא שיטת המחבר ביו"ד ובאו"ח דס"ת בדיו של עפצים בלא גומא ג"כ כשר ולא הביא שום חולק כלל בשו"ע ע"ז:

ענף ג

י

ולכאורה יש למשדי נרגא בהך ס"ס וכפי מש"כ לעיל דכללי הס"ס הוא שיהי' שני הספיקות נולדו ביחד וכמבואר ביו"ד סוף סי' ק"י א"כ ה"ה הכא הא הספק הראשון נולד בעת שתיקנו להס"ת בדיו מן עפצים בלא גומא והספק הב' נולד בעת שיעבירו הקולמוס לתקנו בדיו כשר א"כ הא לא הוי שני הספיקות נולדו ביחד אך יש לחלק דשאני ספיקא דפלוגתא דדוקא ספק במעשה אמרו כן והחילוק הוא קל לחלק ביניהם וכעין זה כתב הש"ך ביו"ד סי' כ"ג ס"ק י"ח בשם התה"ד לחלק בכעין זה בין ספיקא דפלוגתא לספיקא בגוף המעשה ע"ש. וכ"כ הש"ך ביו"ד בשם התה"ד בסי' נ"ז ס"ק נ"א ע"ש. אמנם בסי' ס"ו גבי דם ביצים משמע שלא לחלק בזה בין ספיקא דפלוגתא לספק במעשה ועיין בפרמ"ג ליו"ד סי' ק"י בכללי הס"ס אות א' ועיין בתשובת רע"א זצ"ל סי' ס"ד מזה:

וקצרתי אכן לפמש"כ מתחילה הוי זה ס"ס מעליא אף דלא נודעו ב' הספיקות ביחד דהא אם הספק הראשון הוא בדרבנן ולא בדאורייתא כבר נתבאר דאף דלא נודעו ב' הספיקות ביחד הוי ס"ס מעליא א"כ הא קריאת התורה בכל השנה לא הוי רק מדרבנן ע"כ לא מקרי זה נולד הספק בדאורייתא רק בדרבנן ע"כ הוי זה ס"ס מעליא וכשיבא שבת פ' זכור אז יהי' השני ספיקות ביחד וכעין דברי המג"א בסי' תל"ט גבי חמץ כנ"ל וע"כ מן הראוי להדר ולתקן מקודם שיגיע שבת פרשה זכור ופרה כדי דיהיה אז שני הספיקות ביחד:

יא

ומה שכתב כת"ר לחוש שמא היה עוד איזה נפסקין שתיקנן הבחור כיון דאינו אומר ברי לי שלא תקנתי יותר מכפי המקומות שזוכר שתיקנן בוודאי. הנה לענ"ד אין לחוש לזה דהא על כל אות ואות מן הס"ת יש חזקה דמעיקרא וגם חזקה דהשתא וזהו בגדר חזקה דכאן נמצא כאן היה דכמו דנמצא עכשיו על הס"ת האות שלם בלא שום נפסק כלל דכן הי' אותו האות על הס"ת מעיקרא ולא נעשה דבר מחודש בנתיים והיכא דליכא שום חזקה דמעיקרא הסותר לחזקה דהשתא לכ"ע דיינינן לחזקה דהשתא ואמרינן כאן נמצא כאן היה מעיקרא וכמש"כ המהרי"ט ח' ח"מ סי' ח' בארוכה וכמבואר בב"ב (דף קנ"ג). ואף להחולקים שם טעמם משום דחזקת ממונא עדיפא ועיין מזה בח"מ סי' קי"ב סעי' ב' וסי' ס' ומה"ט כתב הרמב"ן ביבמות (דף קט"ו) דאם נמצא הגט במקום הכתיבה דלא חיישינן ליוב"ש אחר משום דדיינינן לחזקה דכאן נמצא כאן היה והובא שימת הרמב"ן הנ"ל והרשב"א באה"ע סי' י"ז בביש ס"ק נ"ו ע"ש. והחולקים שם טעמם משום דחזקת א"א סותרו וכעין זה אי' בטור חה"ע סי' בשם הרמיה דכי אית בה ש"פ השתא הוי קידושין בוודאי וזה ג"כ מה"ט א"כ בנ"ד דיש גם חזקה דמעיקרא על כל אות מן הס"ת וודאי דמהני חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא דהוא בגדר כאן נמצא כאן היה מעיקרא על הס"ת וגם החזקה דמעיקרא דהי' על כל אות זהו בגדר חזקת הגוף וכעין דברי התוס' בכתובות (דף ע"ה ע"ב) ד"ה אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל בתר חזקה דגופא כו' דכתבו התוס' בסה"ד דחזקת הגוף הוי חזקה מעליא יותר מחזקת פנויה ע"ש וכמו כן יש לנו חזקת הגוף על כל אות ואות מן הס"ת דכמו דהיה גוף כל אות ואות שלם מעיקרא בעת שנכתב הס"ת דגם עכשיו מעמידין כל אות ואות כ"ז שלא ידענו בוודאי שנפסק דמוקמינן ליה על חזקת הגוף שהיה לגוף דכל אות מקודם וכ"כ גבי נגע מוקמינן ליה על חזקתו ולא חיישינן שמא בציר ליה שיעורא אח"ז כמבואר בחולין (דף י'):

ובפרט דנמצא עכשיו שלם ע"כ אין לנו לחוש שמא נפסק בנתיים ועיין בתוס' חולין (דף י' שם) ולכן לדינא ברור דאין לנו לחוש שמא היה עוד נפסקין ותיקנן הב' כ"ז שלא ידענו בוודאי שהיו נפסקין ותיקנן:

יב

וגם יש לדון לספק ספיקא על כל אות היינו ספק שמא לא היה בו שום נפסק כלל ואת"ל דהיה בו איזה נפסק אכתי ספק שמא לא היה נפסק באופן שיהיה פוסל להס"ת. והוא בגדר כעין ספק על ואת"ל על שמא לא דרס דאף דהוי ס"ס משם א'. עכ"ז ה"ל ס"ס מעליא וכמש"כ הש"ך ביו"ד בכללי הס"ס:

וכמש"כ החוות דעת שם על הש"ך בס"ק י' לתרץ לקושיות הכרו"פ שם דלכן ספק על כו' ה"ל ס"ס מעליא משום דספק הראשון ה"ל ספק בעיקר הריעותא ע"ש. וה"ה בנ"ד ה"ל ספק בעיקר הריעותא אם היה כלל ריעותא בכל אות בפני עצמו היינו אם היה כלל איזה נפסק בו:

ואת"ל דהיה בו הריעותא אכתי ספק שמא לא היה הנפסק באופן דיהיה פוסל להס"ת וע"כ ה"ל ס"ס מעליא. וגם לחזקה דמעיקרא דהיה על כל אות מעיקרא וגם חזקה דהשתא דכמו דנמצא עכשיו שלם באותו המקום שנמצא לפנינו עכשיו שלם דכן היה מעיקרא שלם ולא נשתנה גוף האות מעולם ולכן מן הטעמים הללו אין לנו לחוש שמא היה נפסק באופן דיפסול ואח"ז חזר ותיקנן כיון דנמצא עכשיו שלם ואין לנו לחוש רק בהאותיות דאומר דזוכר שתיקנן ובאותן האותיות יש לנו עצה להעביר קולמוס עליהם בדיו כשר ואז אין לנו לחוש כלל וכמש"כ לעיל בארוכה:

יג

והנה בעיקר הסברא שכתבתי לדון דאוקמינן אחזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא ולא חיישינן שמא נעשה דבר מחודש בנתיים יש להעיר עפ"ז ביבמות (דף פ') דאמרו שם וליחוש שמא הבריא בנתיים כיון דתחילתו וסופו לקוי לא חיישינן מתיב רב מרי רחב"א אומר בודקין אותו שלש פעמים בתוך שמונים יום לחד אבר חיישינן לכולי גופא לא חיישינן עכ"ל הגמ' וקשה דהא אף בחד אבר אין לנו לחוש דהא יש לנו חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא ואין לנו לחוש שמא נעשה דבר מחודש בנתיים אך זה הקושי' תסוב בלא"ה על הסוגיא זו דמ"ש זה מן הא דחולין (דף י') דמוקמינן להנגע על חזקתו ולא חיישינן דילמא בצר ליה שיעורי' לאח"ז ואף היכא דאיתרע עכשיו כתבו שם התוס' בחולין דמוקמינן להנגע על חזקתו הראשונה א"כ כש"כ הכא דיש לנו גם חזקה דהשתא דלא היה לנו לחוש שמא נעשה דבר מחודש בנתיים ויש לתרץ דשא"ה דיש חזקה הגוף דמעיקרא דכמו דלא היה לו מום בעת שנולד דכמו כן אין לו מום קבוע עכשיו לענין לשוחטו במדינה. ואף דמום עובר יש לו עכשיו בוודאי מ"מ מסייע ליה החזקה דמעיקרא נדון דאין ט עכשיו מום קבוע כמו דנא היה לו מום קבוע מקודם שנולד לו מום הזה כן אין לו גם עכשיו מום קבוע דמוקמינן ליה על חזקה דמעיקרא וכעין זה כתבו התוס' בחולין (דף ט' ע"ב) בד"ה התם הלכתא גמירי לה מסוטה כו' בסה"ד בזה"ל וי"ל דגמרינן שפיר מסוטה דעשאה הכתוב כודאי ולא מוקמינן לה אחזקתה דאע"ג דאיתרע לה חזקתה מ"מ אי מוקמינן לה אחזקתה לא היה לה להיות וודאי טמאה כו' וכ"כ התוס' בנדה (דף ב') ד"ה והלל כי אמר כו' ע"כ ה"ה הכא אף דאיתרע החזקה דמעיקרא דהא מום עובר יש לו בודאי עכשיו עכ"ז מיבעי לן לחוש לחומרא מצד אוקי אחזקה דמעיקרא דכמו דלא היה לו מום קבוע בעת שנולד דכמו כן אין לו מום קבוע עכשיו ומחמת הך חזקה דמעיקרא מחמרינן לחוש שמא הבריא בנתיים דלא ישחטו במדינה כן י"ל בזה:

יד

אכן עדיין יש להקשות דלפ"ז קשה דמאי מקשו בגמ' שם עלה דאמרו שם גבי סריס חמה דליחוש שמא הבריא בנתיים ומתרץ כיון דתחילתו לקוי וסופו לקוי לא חיישינן דהקשו ע"ז מהא דבודקין אותו כו' הא יש לחלק דשאני גבי בכור דיש שם חזקה דמעיקרא וכנ"ל משא"כ בסריס חמה דהוי רק ממעי אמו כדאמרו שם דבזה לא שייך הך חזקה דמעיקרא ע"כ שפיר אמרו כיון דתחילתו וסופו לקוי כו' לכן נלע"ד דעיקר הטעם הוא התם דהא יש לנו לומר דהוא מן הרוב אנשים דאינם סריסים ממעי אמו וה"ה התם גבי מום חוורוד הקבוע בבכור יש לנו לחוש שמא הבריא בנתיים וע"כ מקשה הש"ס שפיר וידעתי למש"כ התב"ש בסי' כ"ט גבי מים בראש דכיון דיצתה מהרוב עכ"פ ע"כ לא דיינינן התם להרוב בהמות כשרות הם ע"ש. והחוות דעת ביו"ד סי' נ' השיג על התב"ש בזה ע"ש:

ויש להעיר עפ"ז בהא דבכורות (דף מ"ב ע"ב) דהואיל ואישתני אישתני כו' ומזה הוי סייעתא לדברי התב"ש וקצרתי ולדברי החוות דעת הנ"ל י"ל דכיון דרוב אנשים הם אינם סריסים. א"כ כיון דאין דינו להיות סריס חמה אלא באופן שהוא לקוי ממעי אמו ולא היה לו שעת הכושר מעולם משום דאם היה לו עת הכושר א"כ אין לו דין סריס חמה אלא כמו רוב אנשים דאינם סריסי חמה וע"כ מקשו דליחוש שמא הבריא בנתיים משום דיש לנו למיזל בתר הרוב דאינם ס"ח וכמו כן האיש הזה אינו ס"ח כיון דהבריא בנתיים וגם אינו סריס אדם כיון שלא נסתרס בידי אדם א"כ אין לו דין סריס כלל וגם י"ל אף לסברת התב"ש דרק להחמיר ס"ל להסברא דכיון דיצא מן הרוב ע"י שיש לו מים בראש ע"כ יש להחמיר אבל להקל כמו הכא למיפטר אשתו מן חליצה בזה יש לנו לחוש דהוא מן הרוב כנ"ל דהא רוב בני אדם אינם סריסים כלל. וע"ז משני הש"ס כיון דתחילתו לקוי וסופו לקוי ל"ח:

וע"ז הקשו מן הא דבכורות דבודקין אותו כו' וחיישינן שמא נשתנה בנתיים משום דיש לנו הרוב דאינם בעלי מומין ורובא עדיף מן חזקה דהשתא וחזקה דמעיקרא:

ע"כ ה"ה בחשש שאינו סריס חמה היה לנו לחוש לנשתנה בנתיים משום הרוב כנ"ל וע"ז משני לחד אבר חיישינן כו' אבל היכא דלא שייך הך רובא אז וודאי יש לנו לאוקמי על חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא דלא נעשה דבר מחודש בנתיים כן נ"ל בכ"ז:

טו

והנה מקודם שעיינתי בענין הס"ת בנ"ד רציתי לומר דיראו למחוק כל האותיות שנזכר שתיקנן בדיו שאינו של סופרים סת"ם ואח"ז לתקנן ולכתוב בדיו כשר לס"ת אכן חששתי שמא יש בתוך האותיות איזה שם דהוא מן השמות שאינם נמחקין וע"כ ראיתי לעיין בעז"ה והעליתי דאין לנו להחמיר רק דיהיה מועיל להעביר קולמוס על האותיות דזוכר דהיה נפסקין ותיקנם בדיו שאינו מן הדיו שכותבין בו ס"ת ולתקנם עכשיו בהעברת קולמות בדיו כשר ובזה אין לנו לחוש אף אם יהיה זה גם בהשמות שאינם נמחקין משום דהא מבואר בגיטין (דף י"ט) דדוקא בדיו ע"ג סיקרא בשבת חייב שתיים אחת משום כותב ואחת משום מוחק. אבל בדיו ע"ג דיו פטור ופי' רש"י שהרי הוא כבתחילה לא כתב ולא מחק לכן אין שום חשש מחיקת השם כלל במה שיעבירו הקולמוס עליהם בדיו כשר דהא עכ"פ הי כמו דיו ע"ג דיו כיון דאינו דיו ע"ג סיקרא סיומא דפיסקא הוא ע"פ כל האמור למעלה דאותן האותיות דאומר דזוכר דתיקנן בדיו שאינו בדיו שכותבין סת"מ דיעבירו הקולמוס עליהם בדיו כשר ומן הראוי להדר דיתקנם כן מקודם שיגיע פ' זכור ופרה ואז יהיה מותר לקרות בהס"ת אף לצאת חובת הקריאה בפ' זכור ופרה. ויעיינו היטב בכל הס"ת שמא יש עוד נפסקין אחרים ולתקנם כדין בדיו כשר ואז אין לנו לחוש כלל שמא היה עוד נפסקין שתיקנם בנתיים בהדיו שאינו כשר כפי הנהוג לכתוב סת"מ וכמש"כ בעז"ה ויש לי עוד להאריך בכ"ז ואין העת גורם להאריך יותר:

ענף ד

טז

כ"ז כתבתי להרה"ג השואל במכתבי הראשון ואח"ז כתבתי אליו מכתבי השני בקצרה וזהו מה שהעיר כת"ר על מש"כ לדון דאין לחוש שמא היה עוד נפסקין. ומה שאינם נמצאים כעת זהו לפי שבעת שתיקן הבחור את הס"ת תיקן אז עוד נפסקין שאינו זוכר כעת וע"ז כתבתי טעם א' דאין לנו לחוש לזה לפי שיש לנו חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא וע"ז הקשה כת"ר דהא כיון דהיה יותר מן שלשה נפסקין א"כ זה דומה להא דיו"ד סי' פ"ד סעיף ט' דאם נמצאו שלשה הכל אסור ולא מצרפינן זה לספיקא משום דכיון דנמצאו שלשה הוי כמו דהוחזק לנו שהיה יותר וכמו כן הוא ביו"ד סי' רע"ט סעי' ג' ס"ת שנמצאו בו ג' טעיות אסור לקרות בו כו' וכן הוא באו"ח סי' תס"ז במג"א ס"ק י"ב כו' עכ"ל כת"ר הנני לפרש ביותר את דבריי והוא כי בעיקר מילתא מה דאמרו דאם נמצא שלשה הוחזק לנו בוודאי שיש עוד דזה לא נאמר רק היכא דליכא חזקת היתר. אבל היכא דיש לנו חזקת היתר שנתבררה או חזקת הגוף שנתבררה בזה לא אמרו דכיון דנמצא ג' הוחזק לנו שיש עוד בוודאי וראיה לזה מן הא דקיי"ל דווסתות דרבנן אף דראתה שלשה פעמים בווסת קבוע עכ"ז לא אמרינן דעי"ז הוי כמו דהוחזק לנו על כל ימי הווסת דוודאי ראתה אלא אמרינן דמה"ת אין זה ספק כלל רק מדרבנן החמירו לשווי' לספיקא ולכן כשיש עוד ספק שמא טבלה מצרפינן זה לס"ס וכמבואר בנדה (דף טו) ובתוס' ד"ה אפילו הגיע זמן ווסתה כו' [ועיין בכללי חזקה מכת"י הגאון בעה"מ מג"ש ושו"ת פ"י הנדפס בס' בית אפרים להגאון ר' זלמן מרגליות זצ"ל בס"ק י"ב ע"ש]. וכן הוא ביו"ד סי' קפ"ד סעי' י"א. וע"כ הטעם הוא דכיון דאשה יש לה חזקת טהרה. ע"כ מוקמינן אותה בחזקת היתר לבעלה ולכן אמרו דווסתות דרבנן אף דראתה שלשה פעמים בווסת קבוע:

יז

והא דאסרו לתבשיל שנמצא בו שלשה תולעים הא התם לא שייך חזקת היתר להתבשיל וכמש"כ התוס' ביבמות (דף פ"ב ע"א) ד"ה שתי קופות א' של חולין כו' דליכא למימר אוקי חולין אחזקייהו. דמה שנפל בקופה של חולין ספק הוא ואין לו חזקת היתר כו' עכ"ל התוס' ועיין בכרו"פ ליו"ד סי' צ"ח ס"ק ג':

ובשו"ת שיבת ציון סי' ל"ב והדברים ארוכין ואכ"מ:

ולא הביאו לדברי התוס' יבמות הנ"ל וכן בס"ת שנמצא בה ג' טעות לא שייך התם לומר אוקי להס"ת על חזקתו דהא הוי ספק במעיקרא משא"כ הכא בנ"ד בחשש נפסקין דיש לו חזקת האות דמעיקרא וגם חזקה דהשתא דמבררת לנו דלא היה לנו תפיסת ידי אדם באמצעו דאם נימא דהיה עוד איזה נפסקין א"כ מוכרח לנו לומר דמה שלא נמצאים עכשיו עוד נפסקין זהו לפי שתלינן דהבחור בעת שהגי' את הס"ת תיקן עוד לאיזה נפסקין ע"ז מבררת לנו החזקה דמעיקרא והחזקה דהשתא דיש לנו כל אות ואות דלא יצא מחזקתו ובכה"ג אף דנמצאו שלשה נפסקין ויותר הא לא אמרינן בכה"ג דהוי כמו דהוחזק לנו בוודאי שהיה יותר וכמו בווסתות דאינו רק ספיקא מדרבנן מה"ט:

יח

ואף דמצינו גבי ווסתות דהוי עכ"פ אסורה מדרבנן דהחמירו חז"ל בזה דלא יהי' מועיל בכה"ג החזקת היתר של האשה מדרבנן הא לא מצינו כן רק באיסור כרת ואף דקיי"ל מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת וכמו שכתב המל"מ פ"א ה' יו"ט ה' י"ז:

עכ"ז הא כתב המל"מ שם בסופו דז"א אלא באיסור לאווין שחייבין מלקות ע"ש א"כ ממילא יש לחלק דשאני איסור עשה כמו בנ"ד. וכמש"כ התוס' במנחות (דף ס"ח ע"א) בד"ה והא כתיב עד הביאכם למצוה כו' משמע דאיכא עשה דאורייתא אלא דליכא לאו כו' אע"ג דאיכא איסורא דאוריי' אין סברא לגזור ולהחמיר כיון דליכא לאו עכ"ל התוס' הרי להדיא מבואר בתוס' דמחלקינן בגזירת חז"ל בין לאו לעשה. ולכן מנלן לנו להחמיר באיסור עשה להך גזירה דגזרו חז"ל גבי ווסתות דתהי' אסורה מדרבנן אף דזהו נגד חזקה וכיון דלא מצינו זה בפירוש אין לנו להחמיר מדעתינו כידוע ועוד דהא לא מצינו בהך גזירה דווסתות דרבנן דלא החמירו רק היכא דיש חזקה אחת אבל מנלן לחדש להך גזירה להיכא דיש שם שני חזקות כמו בנ"ד דיש לנו חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא דיש לנו על כל אות ואות:

וכיון דיש לנו שני חזקות אין לנו להחמיר מדרבנן כ"ז דלא מצינו כן בפירוש די"ל דלא החמירו רק בווסתות דאין לנו רק חזקה אחת וכדמצינו בעירובין (דף ל"ו) דאמר רבא לחלק בין תרי חזקי לחדא חזקה ועיין בנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' מ"ג:

יט

ועוד דאף דנימא דכמו דהחמירו מדרבנן גבי ווסתות לחוש אף דיש שם חזקת היתר דה"ה דנוהג חומרא זו אף בנ"ד דעכ"ז הא גם התם בווסתות אינו רק ספיקא ומצרפינן זה לספק טבלה כמבואר בנדה (דף ט"ו) וביו"ד סי' קפ"ד א"כ ה"ה בנ"ד יש לנו ס"ס ספק א' שמא לא הי' עוד נפסקין ואת"ל דהי' עוד נפסקין אכתי ספק שמא לא הי' הנפסקין באופן הפוסלין להס"ת. ואף דהוי ס"ס משם א' עכ"ז הא זה דומה לס"ס דספק על הדורס ואת"ל על שמא לא דרס דכתב החוות דעת בכללי הס"ס להש"ך ס"ק י' דהוי ס' בעיקר הריעותא וה"ה בנ"ד דהוי ספק אי על הריעותא בזה האות או לא ועוד דדוקא בדאוריי' בעינן ס"ס שלא יהי' משם א' אבל בדרבנן מהני ס"ס אף משם א' ועיין בפרמ"ג ליו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק ט"ו. ויש להאריך עוד וגם יש לכוין עיקר דברי בדברי הט"ז ליו"ד סי' נ"ז סוף ס"ק כ"ג שכתב שכל בהמה יש לה חזקה טובה בפ"ע כו':

כ

ומש"כ כת"ר להעיר על מש"כ דעד שיגיע פ' זכור אין זה מקרי ספק בדאורייתא וע"ז כתב כת"ר דהא מה"ת אין זמן קבוע לקיים מ"ע זו אין זה קשה כלל דהא כיון דאין עליו עכ"פ חיוב קריאת התורה לפ' זכור עד שבת זכור דתקנו רבנן כן א"כ אין זה ספק בדאורייתא וזה פשוט ומש"כ כת"ר דלכ"ע י"ל בנ"ד דאין זה מקרי דיו ע"ג דיו כיון דאינן מין דיו אחד:

זה אינו דדוקא דיו ע"ג סיקרא דהוי מראה שחור על מראה אדומה אמרו כן אבל נ"ד זהו בכלל דיו ע"ג דיו וזה פשוט ולדינא העיקר כמו שכתבתי בתשובתי הראשונה לכת"ר:

סימן ב

ב"ה חודש טבת תרי"ט לפ"ק.

נשאלתי מרבנים גדולים דחו"ל בדבר המקוה אשר נעשה תקנה במחנם דאינם רשאים אנשים לטבול בהמקוה רק נשים לבדן לפי דנשים שאננות דמחנם אינם רוצים לטבול משום דהמקוה אינו נקי אם טובלים שמה אנשים. וע"כ אינן מניחין לשום איש אף לטבילת גר. (דמותר במדינתם בחו"ל) לטבול בהמקוה וע"ז האריכו כת"ר בארוכה לבאר דמן הדין אינן יכולין לתקן כן ואף דמן דינא דשו"ע בטלוה לטבילת קרי אף לתפילה עכ"ז הא המחמיר בזה ה"ז משובח וכמש"כ הרמב"ם בתשובה סי' ק"מ דמימיו לא ביטל לטבילה זו וכ"כ הטור באו"ח סי' רמ"א דהמחמיר תבא ע"ב ובפרט האידנא דכמה אנשים קבלוהו עליהם לחובה ע"כ זה הוי כמו נדר להם ואינם רשאים לבטל זה ובפרט ברגלים ויוה"כ ומכש"כ בטבילת גר (במדינתם דיש להם רשיון ע"ז) דהוי מה"ת ע"כ אין ממש בהתקנה כ"ז הוא קוטב דברי מעכ"ת ובאמת בגוף הדין יפה כתבו כת"ר:

א

ומה שכתבו להעיר בהא דיבמות (דף מ"ה) דא' ריב"ל גבי ההוא דהוי קרו לי' בר ארמאה דמי לא טבל לקירויו וקשה הא ריב"ל בעצמו ס"ל בברכות (דף כ"ב) דמה טיבן במ"ם סאה אפשר בט' קבין ואפשר בנתינה א"כ הא יכול להיות דלא הי' טובל בטבילה רק ע"י ט' קבין וע"כ מוכח דבאמת היו מחמירין ע"ע בטבילה וגם ברגלים ויוה"כ בעינן דוקא טבילה באמת לכאורה יפה העירו בזה:

אך יש לדחות זה לפמש"כ רש"י ברכות שם ע"א ד"ה אפשר בנתינה כו' דאע"ג דלא מהני ט"ק אלא בחולה סתם ת"ח חולים הן כו'. א"כ י"ל דהך בר ארמאה דקרו לי' הי' איש בריא ונדחה ראי' זו ועכ"ז יש להוכיח כמש"כ כת"ר:

מהא דמבואר בירושלמי קידושין פ"ג ה' י"ב בזה"ל גר שמל ולא טבל ה"ז כשר שאין גר שלא טבל לקריו וקשיא עלת לו טומאה קלה לטומאה חמורה אמר ר' יוסי בשם ר' בון כיון שזו וזו לשם קדושת ישראל עלת לו משום דטבילה לקריו ג"כ לקדושת ישראל הוא עכ"ל הירושלמי והנה בירושלמי ברכות פ"ג ה"ד איתא ר' זעירא בעי קומי ר' יוסי לית ר' פשט עם ר' בון פירקיא בלילה א"ל אין. ופי' המפרש דר' יוסי למד עם רבו ר' בון פרקו אף קודם שטבלו משום דס"ל דבטלוה לטבילה זו ולפ"ז תקשה כיון דר' יוסי בשם ר' בון ס"ל בירושלמי ברכות דבטלוה לטבילה זו וכמה שיטות הראשונים דאם בטלוה לתורה א"כ ה"ה לתפלה ולפ"ז תקשה דאמאי א' ר' יוסי בשם ר' בון בירושלמי קדושין דאין גר שלא טבל לקריו והא ס"ל דבטלוה לטבילותא וע"כ מוכח דאף מאן דס"ל דבטלוהו לטבילותא עכ"ז הי' המנהג לכל דורו לטבול ולכה"פ בר"ה ויו"כ. וכמבואר ברא"ש סוף יומא פ"ח סי' כ"ד דנהגו העם לטהר א"ע מן קרי ביוה"כ וסמכו על המדרש והובא בטושו"ע או"ח סי' ר"ו ע"כ קאמר שפיר ר' יוסי ב"ר בון בפשיטות דאין גר שלא טבל לקריו וקורא ע"ז שזו לקדושת ישראל הוא (ובוודאי אין סברא לומר שמפרש ר' יוסי ב"ר בון שם טעמא דבר קפרא ולי' לא ס"ל דזהו דוחק דא"כ לא ה"ל לומר בפשיטות שזו וזו לשם קדושת ישראל כו'). ויש נהחריך בדברי הראיש דסוף יומא הנ"נ דהובא בשחגת ארי' סי' ס"ז דס"ל דגם בזה"ז חייב לטהר א"ע ברגל והש"א העלה שם דבזה"ז ליכא חיוב לטהר א"ע ברגל. ומן הבית שמואל לאה"ע סי' נ"ה ס"ק ט' משמע דלא ס"ל כהשאגת ארי' ואכמ"ל:

ב

ומירושלמי קידושין הנ"ל יש להוכיח כדברי הט"ז ליו"ד סי' רס"ח ס"ק ח' שכתב דהא דסמכו בגר שטבל לקריו דאף דידענו דלא טבל מעולם לשם גר ג"כ כשר בקהל והביא שם שיטת הב"ח דכתב דמדטבל לקרי ש"מ שכבר טבל בפני ג' והט"ז דחה דבריו. ובאמת בהרמב"ם פ' י"ג ה' א"ב ה' ט' משמע כהב"ח:

אכן מירושלמי הנ"ל משמע כהט"ז דהא מקשה הירושלמי בפשיטות איך עלת לו טומאה קלה לטומאה חמורה ולדברי הב"ח אין התחלה לקושיא זו דהא אף דטומאת קרי היא טומאה קלה עכ"ז הא הוכחה הוי מזה דטבל כבר:

וכן מוכח ממה דמתרץ הירושלמי שזו וזו לקדושת ישראל:

דל"ל זה הא אף אי לא הוי לקדושת ישראל עכ"ז הוי הוכחה דטבל כבר וע"כ מוכח מזה כשיטת הט"ז דאמרינן דטבילה זו עולה לשם טבילת גר משום דכיון שזו היא לשם קדושת ישראל ולכן אמרו בש"ס דילן ובירושלמי ברכות דכל המחמיר בהטבילה מאריכין לו שנותיו ע"כ עולה זו לשם טבילת גר וכעת ראיתי בחי' הרמב"ן ליבמות (דף מ"ה) שהביא לדברי הרמב"ם הנ"ל ותמה עליו ומשמע דכוונתו ג"כ דמן הירושלמי הזה מוכח דלא כהרמב"ם ע"ש והוי סייעתא מהרמב"ן להט"ז ומוכח ג"כ דאף האידנא דבטלוהו לטבילה מ"מ אם טובל קרינן ע"ז שזו היא לקדושת ישראל דהא חזינן מבואר בירושלמי דלכן עולה טבילת קרי לשם טבילת גר משום שזו וזו היא לקדושת ישראל:

וחזינן ג"כ דהטושו"ע ליו"ד סי' רס"ח הביאו הך דינא דאם טבל הגר לקרי עולה לשם טבילת גר, אף דכבר פסקו הטושו"ע לאו"ח סי' פ"ח דהאידנא לא נהגו לטבול לקרי אלמא דאף האידנא דבטלוהו מכל מקום כל הזהיר בי' קרינן עליו שזו לקדושת ישראל דנתקדש עי"ז בקדושת ישראל:

ג

ולכאורה יש להקשות על מה דקאמרי בש"ס דילן ביבמות וגם בירושלמי קידושין הנ"ל דטבילתו לקרי עולה לו לטבילת גר הא מבואר בב"י לאו"ח סי' פ"ח דטבילת בעלי קרי כשר אף במ"ם סאה בשאובין כמבואר במקואות רפ"ח ובברכות (דף כ"ג ע"ב) ואלו טבילת גר בעינן מקוה שאינן שאובין כמבואר ביבמות (דף מ"ז ע"ב) דבמקום שנדה טובלת שם גר טובל א"כ קשה אמאי עולה לו טבילת קרי לשם טבילת גר הא י"ל דלמא לא טבל רק בשאובין בשלמא לשי' הב"ח דמוכיחין מזה דטבל לקריו דמסתמא טבל כבר לשם גירות אתי שפיר זה. אבל לשיטת הט"ז וכמו שהוכחתי מירושלמי ומן חי' הרמב"ן ביבמות שם דהך טבילת בעלי קרי עולה לו לשם טבילת גר א"כ קשה דהא י"ל דלמא לא טבל רק בשאובין וקשה כנ"ל אכן לפי מה שכתבתי לעיל להקשות דאיך אמרו בפשיטות בירושלמי לקידושין פ"ג ה' י"ב דר' יוסי ב"ר בון אמר אין גר שלא טבל לקריו הא מצינו לר' יוסי ב"ר בון בעצמו דס"ל דבטלוה לטבילה זו וע"כ מוכר דעכ"ז דורו היה נוהגין להחמיר בטבילה זו וגם לכה"פ בר"ה ויוה"כ נוהגין להחמיר ולטבול וכמבואר במדרש ובשו"ע ולפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשיתי דהא לטבילת קריו סגי בשאובין די"ל דהא מבואר בירושלמי ברכות פ"ג ה"ד בסופו דכל המחמיר לטבול במים חיים לקריו מאריך ימים בטובים. ע"כ אף דמן הדין סגי בשאובין מ"מ היו נוהגין העם ובפרט ביוה"כ לטבול במים חיים ולא בשאובין ע"כ אמרו בפשיטות דמי לא טבל לקריו וא"ש הכל ואכמ"ל:

ד

נחזור נענינינו דוודאי מן הנכון נחזק ונתקן מקוה עבור אנשים הזהירים בטבילת מקוה ובפרט בר"ה ויו"כ וברגלים. דהא שי' רב האי גאון והרי"ף והרא"ש דלתפילה צריך טבילה וגם בשלטי גבורים ברכות שם כתב בזה"ל דנהגו העם שלא לטבול הן לתורה והן לתפלה וברכות ולא מיחו חכמים במנהג זה אלא הניחו העם כמנהגם אע"פ שנהגו שלא כהלכה כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל הש"ג אלמא דכתב דמנהג זה הוא שלא כהלכה וגם הרבינו יונה כתב שם שהתפלה מקובלת יותר עם הטבילה לד"ה ומבואר בש"ס דינן ובירושלמי דכל המחמיר בה מאריכין לו ימיו ושנותיו וכולל א"ע בקדושת ישראל וע"כ אותן אנשים יראי ה' שקבלו ע"ע להיות זריזים בטבילה וודאי אין להקל להם כלל דהוי כל דברים המותרים ונהגו לאיסור מחמת סייג ופרישות דלכמה פוסקים ראשונים לא מהני אף התרת נדר בזה ואף להסוברים דמהני התרה עכ"ז הא מבואר בפר"ח או"ח סי' תצ"ו דבדבר שיש בו מחלוקת הפוסקים ויש איזה מהם שנהגו להחמיר דבזה לא מהני התרה כלל אף באיסור מדרבנן ע"ש. וכש"כ בנ"ד בטבילה דכתבו דנהגו שלא כהלכה וגם אמרו דכל המחמיר בה מאריכין לו שנותיו:

וגם י"ל דלא מהני התרה בזה מצד דלא מצי להתחרט ע"ז בלב שלם לפי דוודאי כ"א רוצה בברכת חז"ל א"כ לא יתחרט בלב שלם בזה ובמק"א הארכתי בזה וע"כ וודאי הנכון לתקן שיהי' מקוה אף לאנשים וכפי הנהוג בעז"ה בכל תפוצות ישראל ויפה כתבו כת"ר וה' יהי' בעזרם להוציא לאורה מחשבתם ומעשיהם הרצוים ולתקן מקוה לאנשים לבד כדי שיהי' מקוה יפה ונקי' לנשים לבדן וכ"א על מקומו יבא במישור ובשלום כד"ת ולהנצל ממכשול חלילה וזכות גודל המצוה של הרבים תגן על כל המשתדלים בזה לברכם בשלום ובהצלחתם בזה ובבא א"ס:

סימן ג

תשובה ע"ד שאלתם בדבר החברה ש"ס אשר לפני איזה שנים נדב א' להם סך רב באופן שילמדו עבור נשמתו כל השנה וכן מדי שנה בשנה ביום מותו והמה קנו בעד הכסף בית שיהי' לבהמ"ד עבורם והתפללו שמה כמה שנים וזה כשנתיים שהוסכם בדעתם למוכרו יען כי חפצם להתאחד עם החברה השני' וצר המקום להכיל בו את שניהם ויעשו להם בהמ"ד גדול וגם מצד הממשלה לא ירשו להחברה ש"ס להתפלל בביהמ"ד הנ"ל רק בבהכ"נ אשר על שם הקהל וע"כ מוכרחין הם להתאחד עם החברה שני' ואז יהי' לשניהם דין ציבור והבית התפלה יקרא בשם בית הצבור ועתה התעוררה אצלם חפץ אחר הנצרך והוא כי המקוה אשר בפאריז יש ממנה כמה מכשולים אשר חשש כרת חו"ש כרוך על עקבם וכהיום נעתרו הציבור עדת הצרפתים לבטל המקוה ההיא אשר היא שכורה להם רק על שנים אחדים וליתן הכח והעוז ביד היראים ליסדם כחפצם עפ"י הכשר היותר מרובה לפי דעת השו"ע והסכימו כל החברה ש"ס אשר הם כשלושים איש למכור להם הבהמ"ד שיעשו שם הבית הטבילה ועם זה יסירו כל המכשולים שהי' עד הנה:

ודעתם להתיר למכור הבהמ"ד אף שהוא לד' דברים המבואר בגמ' ובשו"ע לאסור. וטעמם הוא א' דעת האו"ז הובא בהגהות אשרי למגילה פ"ד ובתוס' שם (דף כ"ו) ד"ה כיון דמעלמא וכו' לחד תירוצא דלכן בהכ"נ של כרכים אינו נמכר דשמא יש אחד בסוף העולם שנדב ע"כ בידוע שלא בנאו אותו רק משלהם מותרים למוכרו ואף להשו"ע בסי' קנ"ג סעי' ז' דכתב דבהכ"נ של כרכים אינו נמכר אפינו בנאו אותו משלהם. וכתירוץ קמא של התוס' והרא"ש שם. עכ"ז יש להתיר עפ"י דברי הט"ז סי' קנ"ג ס"ק ו' דאם לא עשו אלא למעט עם יכולים למכור אף בכרכים וכו' וכן הא לא הוי שם רק מעט עם וכו' ועוד דהא המג"א בס"ק ל"ז הביא בשם המ"ב דהאידנא יכולין זט"ה למכור אף בכרכים וכו' ובקשו ממני לחוות דעתי בזה:

א

והנני להשיבם דבעיקר הך פלוגתת הראשונים דבהכ"נ של כרכים דאינן יכולין למוכרו דהאו"ז והמרדכי ישן בשם הראבי"ה וחד תירוץ בתוס' דס"ל דהיכא דידוע דהמעות הוא רק מאותן המתפללים דיכולים למכור נלע"ד להוכיח כשיטתם מירושלמי פ"ג דמגילה ה"א דאמרו שם הדא דאת אמר בבהכ"נ של יחיד אבל בבהכ"נ של רבים אסור שאני אומר אחד מסוף העולם קנוי בו והא תני מעשה בר"א ב"ר צדוק שלקח בהכ"נ של אלכסנדריים ועשה בה צרכיו. אלכסנדריים עשו אותה משל עצמן עכ"ל הירושלמי הרי מבואר להדיא מירושלמי דלכן היו יכולין למכור בהכ"נ של אלכסנדריים אף שהי' כרך משום דהיו בונין אותה משל עצמן. א"כ מזה סיוע בפירוש להאו"ז וסייעתו דהיכא דידוע דלא נתנו האחרים מעות דבזה יכולין למכור אף של כרכין וראיתי להרא"ש במגילה רפ"ד דהביא לירושלמי הזה למה דאמרו שם מקודם שאני אומר שמא אחד מסוף העולם קנוי בה ופי' דיש לו זכי' בה וכן הר"ן הביא שם רק להירושלמי דאחד מסוף העולם קנוי בה ובאמת מזה אין הכרח כלל וכמש"כ הרא"ש אבל באמת ממה דאמרו שם בירושלמי גבי בהכ"נ אלכסנדריים דלפי שהיו נותנין מעות משל עצמן ע"כ היו מותרין למוכרה א"כ מוכח מזה להדיא כשיטת הא"ז וחד תירוץ בתוס' וע"כ מה דאמרו בירושלמי שם מקודם דבכרכים אסור שאני אומר דאחד מסוף העולם קנוי בו דהכוונה דנתן מעות ע"ז וקנוי ממש:

ב

ולפ"ז יש להקשות על שיטת הרא"ש והרמב"ם והטור והשו"ע דס"ל דאף בנאו אותו משלהם אינו נמכר בכרכים דהא מבואר בירושלמי להיפך ויש לתרץ ולומר:

דהראשונים דס"ל כן הוכיחו לזה מן ש"ס דילן במגילה (דף כ"ו) דאמרו גבי מעשה בבהכ"נ של טורסיים ההוא בי כנישתא זוטי הוי ולולא זאת אף דאינהו עבדוה לא הוי רשאים למוכרה. הרי מבואר בהש"ס דילן דלא כהירושלמי:

ולכן פסקו לדינא דאף דבנאוהו משלהם ג"כ אינם יכולים למכור בבהכ"נ של כרכים דכללא הוא דנקטינן לדינא כפי הש"ס דילן:

ג

ובאמת יש להקשות על שיטת האור זרוע וסייעתו דס"ל דאם בנאו משלהם אז נמכר לעולם. א"כ תקשה ע"ז ממה דאמרו בש"ס דילן דבי כנישתא זוטי הוי ואינהו עבדוהו משמע דאם לא הי' בי כנישתא זוטי אף דאינהו עבדוהו לא היו רשאים למוכרו ומצאתי בקרבן נתנאל למגילה פ"ד בהרא"ש סי' א' ס"ק ה' שהקשה כן ונשאר בקושיא ולעד"נ לתרץ והוא דהא מבואר באור זרוע ובמרדכי בשם הראבי"ה שהובא בב"י סי' קנ"ג דבהכ"נ של כרכים אף מספיקא חיישינן שמא נתנו האורחים מעות לנדבות ע"ז הבנין משום דהרגילות הוא כן יע"ש. ע"כ י"ל במה דאמרו בי כנישתא זוטי הוי ואינהו עבדוה דבאמת לא הי' ידוע אם בנאוהו משלהם או אף משל אחרים אך בבהכ"נ גדול לא מספקינן בזה כלל משום דהרגילות הוא שנותנין גם האורחים את נדבותם ע"ז אבל בבי כנישתא זוטי יכול להיות שלא היו צריכין לבקש נדבות מן אחרים ויכול להיות שבנאוהו משלהם בלבד וזהו שאמרו בי כנישתא זוטי הוה וע"כ תלינן לומר דאינהו עבדוהו אבל בידוע שבנאו משלהם אז אף בבהכ"נ גדולה מותר למכור אף בכרכים ומתורץ קושי' הנ"ל:

ד

ונתבאר דשיטת האור זרוע והמרדכי וסייעתם דהיכא דידוע דבנאו משלהם לבד דאף בבהכ"נ של כרכים יכולין למכור ואף דלא הובא שיטתם בשו"ע מ"מ אין להזניח דעתם דכיון דכן מבואר בירושלמי בהדיא ומן הש"ס דילן אין סתירה לזה כפי שנתבאר וידוע מש"כ הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב בהנהגת איסור והיתר ובהקיצור שלו שם ס"ק ב' דבאיסור דרבנן סומכין על היחיד במקום הדחק אף דהרבים מחמירים וכן העלה הגט פשוט בסוף ספרו בכלל ו' בסופו ולפ"ז ה"ה בנ"ד אף דיש רבים המחמירים עכ"ז כיון דעיקר חשש איסור בנ"ד אינו רק מדרבנן וכמש"כ הפרמ"ג לאו"ח במשבצות זהב סי' קנ"ג בריש הסימן יע"ש וכיוצא בזה כתב הר"נ למגילה פ"ג בענין מתנה בזט"ה בפלוגתת רב אחא ורבינא וכו' דהביא בשם הרמב"ן דכתב דבהכ"נ עשו אותן תשמישי מצוה כסוכה ולולב שנזרקין וכו' והר"נ שם כתב דבהכ"נ כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם וכו' הרי מבואר בהר"נ דעיקר הענין דאמרו בבהכ"נ דזה אינו אלא מדרבנן. ובנ"ד הוי זה ענין דחק גדול ולהציל את הרבים ממכשול חמור של איסור כרת חלילה דיהי' להם מקוה כשירה ע"כ יכולין לסמוך בכה"ג על שיטת האור זרוע וסייעתו ובפרט דאינן יחידים דיש כמה פוסקים דס"ל כן. וגם מהירושלמי סייעתא לדבריהם ולכן כיון דידוע דבנין ביהכ"נ לא הי' מהאורחים רק משלהם. ע"כ בדרבנן יש לסמוך עלייהו ולהתיר:

ה

ובאמת זולת כל זה הלא יש לנו לסמוך על דעת הט"ז וכפי המבואר להדיא במגלה (דף כ"ו) דבי כנישתא זוטי אף בכרכים דינו כמו בכפרים וגם יש לנו לסמוך על המ"ב שהובא במג"א דהאידנא אף בכרכים יכולין זט"ה למוכרה וממילא דינו כמו בהכ"נ של כפרים דזט"ה במעמד אנשי העיר יכולין למוכרה אף להארבעה דברים וכמו שכתב מעכ"ת ויפה כתבו דמש"כ המג"א בשמם בס"ק ל"ז דיעשו גן ירק דזהו אינו לעיכובא דהא גם זריעה הוא תשמיש מגונה וכמש"כ המג"א שם. וכן מוכח שם במש"כ השו"ע סעי' ט' דמכרו זט"ה במעמד אנשי העיר יעשה הלוקח אף הארבעה דברים דהביא הגר"א זצ"ל שם ס"ק למ"ד כתב דזהו כמש"ש (דף כ"ו ע"ב) בזריעה זיל זבנא וכו' הרי כמש"כ מעכ"ת דמן הדין לא מחלקינן ביניהם:

ו

ומן כל הני טעמא הדין הוא דיכולין כל החברה ש"ס ביחד למכור זה להקהל ולעשות שם בית הטבילה ע"פ הכשר כד"ת ובפרט במקום מצוה דרבים ולהציל אותם מן מכשול הרבים ח"ו בחשש איסור כרת וכמש"כ התוס' כעין זה בב"ב (דף י"ג) ובשארי דוכתי בש"ס ובתוס'. ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' הארכתי בזה ובפרט באיסור דרבנן כמו בנ"ד כפי שנתבאר בעז"ה. ויש להעיר עוד בענין דלא לסתור בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי המבואר בריש ב"ב ובאו"ח סי' קנ"ב אך בנ"ד כיון דכבר בנאו להם בהכ"נ אחרת אין לנו להעיר בזה כלל וכפי המבואר בסי' קנ"ג סעי' ז' בהרמ"א דכ"ז לא מיירי אלא ביש להם בהכ"נ אחרת וכו' ויש לי מה עוד להאריך בכ"ז ומחמת חולשתי וטרדתי קצרתי ולדינא הנני מסכים לדעת מעכ"ת ויפה הורו להיתירא:

הש ה

סימן ד

כבוד הרב המאוה"ג וכו':

א

אחדשה"ט מש"כ כת"ר לפלפל במה דאמרו זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות דזהו מה"ת. ודרש כת"ר לחוות דעתי בזה הנני להשיבו ובקצרה והוא דדעת השאגת ארי' בסי' נ' להסתפק בזה אי הוי זה מה"ת או מדרבנן. ומה שהביא כת"ר בשם הברכי יוסף ליו"ד סי' ער"ב שכתב לדון בזה אין הספר כעת ת"י והנה מן המהרש"א לשבת (דף ק"ד ע"ב) תוס' ד"ה א"ר חסדא כו' נראה דס"ל בפשיטות דהך זה אני ואנוהו אין זה מן התורה רק מדרבנן. וכן מפורש בלשון התוס' במנחות (ד' מ"א ע"ב) ד"ה אין פוטר בה אלא מינה כו' שכתבו ושמא מדרבנן משום זה אלי ואנוהו כו' הרי שכתבו דאין זה רק מדרבנן ומשמע דע"ז לא הי' שום ספק להתוס' וכן מוכח מן דברי הרא"ש לב"ק פ"א סי' ז' על הא דאמרו התם הידור מצוה עד שליש במצוה בעי רב אשי שליש מלגיו או שליש מלבר וכתב הרא"ש שם דכיון דלא איפשטא הבעיא אזלינן לקולא שליש מלגיו. והטעם הוא כמש"כ בפלפלא חריפתא שם. דהידור מצוה מדרבנן ע"כ אזלינן לקולא א"כ מוכח דס"ל להרא"ש דהך התנאה לפניו במצות משום זה אלי ואנוהו אין זה רק מדרבנן. וכן פסקו בשו"ע או"ח סי' תרנ"ו דשליש מלגיו וי"ל דלהפוסקים דהובא שם בב"ח ובביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ג' דכתבו שלים מלבר י"ל דס"ל באמת דהתנאה לפניו במצות הוא מה"ת וכן י"ל דמה שמבואר בסוכה (ד' כ"ט ע"ב) בתוס' ד"ה לולב יבש פסול כו' דרש"י ס"ל דזהו משום דכתי' זה אלי ואנוהו והתוס' הקשו עליו דאין זה אלא לכתחלה ולא מיפסל בהכי כו' די"ל דפליגי אם זהו מה"ת או רק מדרבנן. ועיין בכפות תמרים שם שכתב בטוב טעם לתרץ לקושיות התוס' שם מעל רש"י והעלה לחלק בין הענינים דבכמה דברים ראו לפסול אף בדיעבד ובכמה דברים ראו שיהי' ההידור רק לכתחילה וכעת ראיתי בשו"ת חתם סופר ח' ששי בחידושיו לסוכה (דף כ"ט) דביאר לדברי הכפות תמרים לחלק בין הפרקים היטב ומתרץ עפ"ז למה שיש להעיר ע"ז מסוגיא דגיטין (ד' כ') ע"ש וכעין זה ראיתי בספר קהלת יעקב בפסחים (ד' ס"ד) ובסוכה (ד' כ"ט) שכתב בשי' רש"י דס"ל דהך התנאה לפניו במצות הוי מה"ת וביאר היטב שיטת רש"י דס"ל דמעכב אף בדיעבד ע"ש ויש לי להאריך בכל הנ"ל אך לדינא נראה לי כיון דפסקו בשו"ע או"ח דסגי בשליש מלגיו. ע"כ מוכח דס"ל דאין זה רק מדרבנן. ועת לקצר:

ב

ומה שהקשה כת"ר על מש"כ המהרש"א בגיטין (ד' ע"ד) על התוס' ד"ה אשם תלוי איכא בינייהו כו' ושמא אי הוי מספקא לן אם מת מאותו חולי או לאו לר"מ מייתי נמי אשם תלוי ופי' המהרש"א כוונת ספיקם משום דמספקא להו אי בעי ר"מ קביעותא לאיסורא ותמה כת"ר הא מבואר להדיא בכריתות דר"מ לא בעי קביעות איסורא יפה הקשה וכן הקשתי כבר וכן מצאתי בספר נר תמיד על כריתות (דף י"ח) דתמה בזה על המהרש"א ועל ספר אלי' רבא ע"ש. ולענ"ד נראה לפרש ספק של התוס' ע"פ הא דמבואר בב"ב (ד' קנ"ג ע"ב) דרבה ס"ל הרי מת והרי קברו מוכיח עליו כו' ואמרינן שם כמאן אזלא הא שמעתא דרבה כר' נתן כו' ומבואר שם בתוס' ד"ה כמאן אזלא כו' דגם ר"מ ס"ל בזה כר' נתן. וכן לקמן (ד' קנ"ד) ובתוס' ד"ה וכן אמר רבה כו' דר"מ כר' נתן וכל הסוגיא שם ורשב"ם פסק שם כרבה והובא בתוס' שם וכיון דסבירא לר"מ דאזלינן בתר חזקה דהשתא אף להוציא ממון כש"כ דסמכינן על חזקה זו דהוי ראי' אלימתא אף באיסורין מכש"כ מן. רוב דלא מהני להוציא ממון לדידן ובאיסורין סמכינן על רובא ולפ"ז י"ל היכא דמספקא לן אם מת מאותו חולי כמש"כ התוס' [וקאי על אם מתי מחולי זה כמבואר במשנה שם (ד' ע"ב) בסיפא דמשנה שם] כמבואר שם (דף ע"ב ע"ב) בזה גיטך אם מתי מחולי זה דאומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה"ז גט כו'. ואלו בשכ"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה רק בגט דאם אמר אם מתי מחולי זה שאני וכמש"כ רש"י שם (ד' ע"ב ע"א) ד"ה מתנתו מתנה כו' ועיין בר"נ שם דכתב לתמוה על שיטת הרמב"ם והרי"ף ועפ"ז יש לעיין הרבה בסי' ר"נ בח"מ ובאה"ע סי' קמ"ה וגם הב"ש שם ס"ק י"ב הביא שיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דאף אם מתי סתם ג"כ צריך אומדנא ואכמ"ל א"כ לפ"ז י"ל דאי נימא בזה הרי מת והרי קברו מוכיח עליו כדהתם בב"ב א"כ ממילא פטור מן אשם תלוי דחזקה זו מבררת לנו דמת מאותו חולי. א"כ נתברר דהוי מגורשת נפנינו למפרע ח"כ אין כחן איסור כנל או דיש נחנק דשאני גבי מתנת שכ"מ דאף בניתק מחולי לחולי אחר ג"כ מתנתו מתנה ולא נתבטל מתנה שלו רק באם הבריא בנתיים לגמרי וע"ז יש לנו לדון לחזקה דהשתא אבל בגט דאף אם לא הבריא לגמרי רק ניתק מאותו חולי לחולי אחר ג"כ נתבטל הגט א"כ יש לנו לומר דבזה לא אלימא לי' חזקה דהשתא כ"כ לברר דלא ניתק לחולי אחרת ויש לנו לומר דאף דמת עכ"ז אפשר דניתק מאותו חולי לחולי אחר וממילא נתבטל הגט וזהו מספקא להו להתוס' אם גם בזה יש לנו לדון דהרי מת כו' א"כ מוכח דמאותו חולי מת ופטור מן א"ת או דאפשר להסתפק עדיין דניתק מן חולי לחולי וחייב א"ת. זהו כוונת התוס':

ג

וראיתי בפני יהושע בגיטין על תוס' ד"ה ר' יוסי כו' דכתב דלפמש"כ הרמב"ם פ"א ה' שגגות דבספק נתגרשה מקרי איקבע איסורא א"כ ה"ה הכא דהספק הוא בגט הוי זה איקבע איסורא וע"כ הוכיח דהתוס' לא ס"ל כהרמב"ם עכ"ל ולענ"ד אינו כן דהא להדיא כתבו התוס' בכתובות (דף כ"ב ע"ב) ד"ה באשם תלוי כו' דאי בעי איקבע איסורא ה"נ איקבע איסורא שהיתה בחזקת א"א רק לטעמא דאפשר לברר כתבו התוס' טעמים אחרים שם. ובאמת אינו מוכרח כלל דהא ידוע מש"כ המל"מ ה' טומאת צרעת פ"ב ה' א' והתבואות שור סי' כ"ט דבספיקא דדינא לא שייך אוקי אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין וכ"כ רבי עקיבא איגר זצ"ל בתשובה סי' ל"ז בארוכה ע"כ הכא דלר' יוסי מספקא ליה אי הלכה כר"מ או כר' יהודה וכמש"כ התוס' ד' ע"ג ד"ה ובלבד שימות כו' א"כ לא שייך בזה דהוי ספיקא דדינא לדון בזה לחזקת איסורא וידעתי די"ל דדוקא לחזקת איסורא מצד חזקה המבררת לא שייך בספיקא דדינא אבל לענין א"ת משום דבעי איקבע איסורא אפשר דשייך בספיקא דדינא ג"כ אבל זהו דוחק וקצרתי. ובמש"כ התוס' לעיל אליבא דר"מ בספק אי מת מאותו חולי לענין א"ת וכמש"כ לא שייך לומר דאי נימא דבזה לא שייך לומר הרי מתי כו'. א"כ יהיה חייב חטאת משום דהוי ספק במעשה והוי חזקת א"א משום די"ל דאף דנימא דלא שייך בזה לומר הרי מת כו' לברר דלא ניתק מחולי לחולי ולא שייך בזה חזקה דהשתא מ"מ חזקה דמעיקרא שייך בזה ואוקי אחזקה דלא הלך וניתק ממנו חולי הראשון וכמו כל חזקת דמעיקרא דבש"ס דמוקמי אחזקה דלא נשתנה הקודם. א"כ חזקה דמעיקרא סותר לחזקת א"א והוי ממילא ספק השקול וכמו בכתובות (דף כ"ב) שכתבו התוס' שם דחזקה דייקא כו' סותר לחזקת א"א וחייב אשם תלוי ולא חטאת ואתי שפיר כ"ז וקצרתי:

סימן ה

נשאלתי ע"ד עלי כתבי קודש שקורין קורעקסין דעיקר הדפסתם לא נעשה ע"מ ללמוד או לקרות בהן וגם אינם ראויין כלל לקרות בהן מחמת דהן מלאים שיבושים ונלקו בחסר ויתיר וכל עצמן לא נפשו רק כדי להגיה על ידם הספרים שיוצאין מבית הדפוס ובכלל זה נמצא גם עלים הראשונים שיוצאין ממכבש הדפוס דע"פ הרוב שני עלים או שלשה עלים הראשונים יוצאים מפושטשים וגם נמצא בהם כמה מחקים או שהאותיות הם מפוזרים וע"י כן אין מספחין אותם לספר שלם זהם מתפזרים בבית הדפוס בכלל שארי הקורעקפין וזה ידוע כי מחמת גודל ריבויין של העלים הללו אשר הם מתרבים בכל יום ויום בבית הדפוס אי אפשר כלל נגוסם כד"ת אח הם מתפזרים אחת הנה ואחת הנה בבית הדפוס ומשם הם מתפנים לחצר ולבית האשפה ובשארי מקומות המטונפות ובאים לידי בזיון גדול אשר אין להעלות על הספר וגם אותן הקורעקטין שמשמרים אותן וגונזין אותם על בה"ק הסמוך לעיר נתברר אח"כ שבאו א"י וחפרום מן הקרקע ומשתמשין בהם ואין לנו בזיון גדול מזה. וידוע מש"כ השבות יעקב ס"ג סעי' יו"ד לדון בכתבי הקודש להתיר לשורפן במקום שבאים לבזיון כמו בנ"ד והכנסת יחזקאל בסי' ל"ז חולק עליו והמג"א בסי' קנ"ד ס"ק ס' הביא בשם הבאר שבע דכתבי קודש שבלו אסור לשורפן וה"ה בכל תשמישי קדושה וכ"כ הרמב"ם במלאת סי' ס"ה שהמאבד כתבי קודש עובר בלאו והאחרונים הסכימו לדברי הכנסת יחזקאל ונשאלתי לחוות דעתי בזה:

תשובה

א

הנה מן דברי המג"א בסי' קנ"ד ס"ק ט' נראה דגם כתבי קודש אף שאין כתוב שם אזכרות ג"כ אסור לשורפן ולאבדן מן התורה אכן העיקר הוא דכתבי הקודש שאין כתוב שם אזכרות אינם אסורים מן התורה לשורפן רק מדרבנן. דהרמב"ם פיו ה' יסודי התורה ה"ח כתב דכתבי הקודש אסור לשורפן ולאבדן והמאבדן ביד מכין אותו מכות מרדות כו' נראה דס"ל דעיקר איסור שריפת ואיבוד כתבי קודש אינו אלא מדרבנן ורק על שריפת ואיבוד אזכרות לוקה מה"ת אבל בכתבי הקודש אינט לוקה רק מכות מרדות דז"א רק מדרבנן:

וכיוצא בזה כתב המ"ב במ"ק ח' יו"ד סי' ע"ה דהוכיח דאיסור מחיקת הנטפל להשם אינו אלא מדרבנן וכעין דברי הט"ז ביו"ד סי' רע"ו ס"ק ז' שכתב ג"כ כן זה ע"ש וכן נראה מן החינוך מצוה תל"ז שכתב שכו כתבי הקודש ופירושיהן אסור מדברי סופרים לאבדם ולשורפם. וכן כתב התשב"ץ בח"א סי' ב' להדיא דעיקר שריפת כתבי קודש אינו אלא מדרבן ע"ש והנה המג"א שם כתב בשם הרמב"ם במל"ת סי' ס"ה שהמאבד כתבי קודש עובר בלאו ומשמע מזה דס"ל להרמב"ם דגם על כתבי קודש עובר בלאו א"כ איסורן הוא מה"ת. וכן ראיתי במנין המצות להרמב"ם מל"ת סי' ס"ה שכתב כן אבל ע"כ מוכרע לומר דעיקר איסור איבוד כתבי קודש אין זה רק מדרבנן וכמו שהוכיח התשב"ן שם. והא שכתב הרמב"ם במנין המצות דאין מאבדין כתבי קודש שנאמר לא תעשון כן כו' ע"כ דקאי בכתבי קודש דכתובים בהם אזכרות והרמב"ם שם קיצר בזה. ועיין לקמן אות י"ח מזה:

ב

וכן מוכרע דהך לא תעשון כו' לא נאמר רק על האזכרות דאלת"ה קשה איך התירו למחוק האותיות מן ס"ת אם אינו מן שבעה שמות שאין נמחקין הא במה דמוחקין הוי כמו מאבדן דנאסר בכתבי קודש מה"ת וע"כ מוכח דאיבוד כ"ק כ"ז שאינו כתוב שם אזכרות אין זה רק מדרבנן ע"כ התירו למוחקן לצורך הספר משום דהיכא דלא הוי לצורך כלל אכתי אסור למוחקן מדרבנן וכמו שכתב החינוך במצוה תל"ז פ' ראה בזה"ל הרי הם כשאר כתבי הקודש שמותר למוחקם לצורך שום דבר עכ"ל. וכ"כ התשב"ץ ח"א סי' ב' דמה דהתירו למחוק אם אימ מן שבעה שמות דזהו במקום צורך יע"ש משום דהיכא דהוי שלא לצורך כלל בוודאי אסור למוחקן דלא גרע מן כל כתבי הקודש דאסור מדרבנן לאבדן או לשורפן. היכא דהוי לצורך בזה התירו למחקן. ומשמע דאף היכא דלא הוי לצרך אותו האות ג"כ התירו למחוק דאלו לצורך אותו האות הא בזה כתבו הראשונים לדון להתיר גם בהשבעה שמות למחוק ע"מ לתקן את השם וכמש"כ הרדב"ז ח"א סי' ע"ז מזה ועי' ביו"ד סי' רפ"ו בבית יוסף מש"כ בשם אכסנדרני ובש"ך שם ס"ק י"ב ובהרמ"ח שם סעי' י"א ובשנטי גבורים סוף פ"ד דשבועות מזה:

ג

ולענ"ד נראה להוכיח דהיכא דהוי לתיקון גוף השם שנמחק דמותר למוחקו משום דאין זה נקרא מאבד אלא מתקן וכמש"כ הרדב"ז שם להסביר זה. והוא דאמרו בזבחים (דף צ"ד ע"ב) בגד שיצא חוץ לקלעים נטמא חוץ לקלעים קורעו נכנס ומכבסו כו' הרי דהתירו לקורעו אף דעובר על לא תעשון כן לה' דהא גם בבגדי כהונה מצווה על לא תעשון כו' וכמו הא דמכות (דף כ"ב) דעל עצי הקדש עובר על לא תעשון כו' וכמש"כ הרמב"ם פ"ו ה' יסודי התורה ה' ז' וכמו שנראה מלשון הרמב"ם במנין מצות ל"ת סי' ס"ה [והא דיומא (ד' ע"ב) דהמקרע בגדי כהונה לוקה משום שנאמר לא יקרע י"ל דזהו לענין ללקות שתים] וע"כ מוכח כיון דהך קריעה בבגד שנטמא הוי זה תיקון לגוף הבגד לטהר מטומאתו ע"כ מותר לפי דאין זה דרך השחתה רק תיקונו והא דאמרו שם בזבחים (דף צ"ה) במעיל שנטמא מכניסו פחות מן ג' על ג' ומכבסו משום שנאמר לא יקרע שאני התם במעיל שנאסר לקרוע אף שלא בדרך השחתה וכמו שמשמע מן הרמב"ם ה' כלי המקדש פ' ט' ה"ג וע"כ הוכרחו להדר אחר עצה אחרת גבי המעיל ואפשר דלזה נתכווין בעל קרבן חגיגה דהובא במל"מ שם ואף דהמל"מ שם כתב על דברי בעל קרבן חגיגה דלדידי' ליתנייהו להני מילי עכ"ז לענ"ד דברי בעל קרבן חגיגה מוכרחים הם וכמש"כ ולפ"ז סייעתא מזה להוכיח דגם באזכרות אם מוחקן ע"מ לתקן את השם דמותר למוחקן משום דאין זה מקרי מאבד אלא מתקן וכסברת הרדב"ז ועיין בכ"מ להרמב"ם פ"א הלכות בית הבחירה הלכה י"ז ובאו"ח סוף סי' קנ"ב ובפרמ"ג או"ח סי' קנ"א במ"ז ס"ק ג' ויש להאריך בזה אך לפי דאין זה שייכות לענינינו קצרתי בזה:

ד

ולכן כיון דהתירו למחוק תיבות ואותיות שבס"ת אף אם אינו לצורך אותן האותיות והתיבות רק אם יש איזה צורך לשום דבר וכמש"כ בעל החינוך והתשב"ץ. וכ"כ הרדב"ז בח"א סוף סי' ס"ז בשו"ת ללשונות הרמב"ם ע"ש ובאמת הרמב"ם פ"ו ה' יסודי התורה ה' ה' כתב בקצרה גבי כינויין דהרי הם כשאר כתבי קודש ומותר למוחקן. הרי דכתב בסתימות זה וכן אמרו בש"ס ובשו"ע והפוסקים דאם אינן מן שבעה שמות דהן נמחקין ולא כתבו דזהו דוקא אם הוא לצורך אבל באמת העיקר הוא דכ"ז שאינו לצורך אסור למוחקן דלא גרע מכל כתבי קודש דאסור לאבדן עכ"פ מדרבנן וכדברי החינוך והתשב"ץ. ועכ"פ כיון דחזינן דהתירו למוחקן לצורך שום דבר מוכח מזה דעיקר איסור איבוד ושריפת כתבי קודש אינו אלא מדרבנן משום דאם היה מן התורה אין סברא להתירם למוחקן אם אינו לצורך גוף האותיות שנמחקו דמ"ש זה מן אזכרות וידעתי מה דיש לדחוק בזה אבל אין לנו להאריך בזה יותר כיון שכבר העלה התשב"ץ דעיקר שריפת ואיבוד כתבי קודש אינן אלא דרבנן וכמו דמשמע מן הרמב"ם והחינוך הנ"ל ע"כ בוודאי כן העיקר לדינא:

ה

ולכאורה יש להוכיח מן עירובין (דף צ"ח) דאמרו דבאסקופה הנדרסת דמשום בזיון כתבי קודש שרו רבנן לשבות התם. וכן קיי"ל לדינא באו"ח סי' שנ"ב סעי' א' א"כ מזה מקום להוכיח דקדושת כתבי קודש הוא מה"ת וכש"כ לר' שמעון דס"ל התם לכללא דאין לך שבות עומד בפני כתבי קודש דמוכח לכאורה דמה דמוזהר על קדושת כתבי קודש זהו מה"ת אבל באמת אין זה הוכחה כלל די"ל דוקא במקום בזיון כתבי קודש לר"ש בבזיון קצת ולרבנן במקום בזיון גדול דכתבי קודש דמוזהר שלא לבזותן [ועיין באו"ח סי' שנ"ב סעיף א' בהגה"ה דאיסור זה הוא מה"ת כמו דאמרו בשבת (דף כ"ב) דיליף מן ושפך וכסה שלא יהיה מצות בזויות עליו אף לענין מצות ומכש"כ לענין קדושת כתבי קודש וכמבואר באו"ח סי' כ"א כ"ז דראויין למצוות אבל היכא דליכא בזיון כתבי קודש רק דמיירינן בשריפתן זה האיסור אינו רק מדרבנן:

ו

אכן מן מה דאמרו בשבת (דף קט"ו) דמצילין בשבת כתבי הקודש מפני הדליקה ואף שבות דחו שם. וכמבואר באו"ח סי' של"ד סעי' י"ח וביאור הגר"א זצלה"ה שם מוכח מזה לכאורה דמוזהר מה"ת על שמירתן משריפה וכש"כ שלא לשורפן בידים ואמרו שם בירושלמי שבת פ' ט"ז ה"א הדא אמרו שמצילין אותן מפני הדליקה מתניתא דר"ש דאין שבות עומד מפני כתבי קודש ומסיק מה פליגין תמן מפני בזיונן ברם הכא כ"ע מודו שמצילין מפני הדליקה הרי דבמקום דליקה חסו יותר מן בזיונן:

ויש לחלק דשא"ה דס"ל לרבנן כיון דהוי בזיון קצת שאני. משא"כ במקום בזיון גדול אכתי י"ל דזהו מה"ת אכן ממה דחזינן דדחו לשבות דרבנן התם מוכח מזה דעל שריפתן מוזהר מה"ת אך גם זה אינו הוכחה דהא ידוע הכלל דאין לדמות השבותין להדדי וכמש"כ המג"א בסי' ש"ז ס"ק ז' ע"כ אכתי י"ל דעיקר איסור שריפת כתבי קודש אינו אלא מדרבנן ומ"מ ראו חז"ל לדחות לשבות קל בזה ומה"ט ס"ל לר"ש דמכבין כדי להציל לכתבי הקודש מהדליקה כמבואר בירושלמי שבת פ' ט"ז ה"ג זהו ג"כ מה"ט ועיין בביאור הגר"א זצ"ל באו"ח סי' של"ד ס"ק יו"ד ובקרבן העדה בירושלמי שם וקצרתי:

ז

ועכשיו נשובה לנ"ד ונקדים לדברי הרמב"ם פ"ו ה' יסודי התורה ה' ח' שכתב כתבי הקודש ופירושיהן אסור לשורפן או לאבדם כו' בד"א בכתבי הקודש שכתבן ישראל בקדושה אבל אפיקורס ישראל שכתב ס"ת שורפין אותו עם האזכרות מפני שאינו מאמין בקדושת ה' ולא כתבו כו' לא נתקדש לשמו ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם כו' וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן א"י גונזין עכ"ל והובא דברי הרמב"ם הללו בשו"ת שב יעקב סי' נ"ד והוכיח מן הרמב"ם הנ"ל דס"ל בכתב אותיות של שם ולא נתכווין לקדשם דאין בהם קדושה וכמש"כ הגהת מיימוני ריש פ' וא"ו ה' יסודי התורה דבכתב שם שלא נתכוין לקדשו אין איסור לאבדן כו' והרמב"ם הוכיח כן ממה דאיתא בשבת (דף קט"ז) דספרי מינים שורפין אותם ואת האזכרות ומוכח מסוגיא זו דמיירי אף בידוע דלא כתבם לשם עו"ג כו' והשב יעקב שם הקשה על הרמב"ם אמאי לא כתב הטעם דלכן בס"ת שכתב אפיקורס ישרף מפני שכתבן לשם עו"ג וכמש"כ רש"י בגיטין (דף מ"ה) ע"ש בשב יעקב ובאמת אינו קשה די"ל דרש"י כתב כן לפי גירסתו שם ס"ת שכתבו מין וסתם מין בישראל הוא עובד עו"ג כמבואר בעו"ג (דף כ"ו) ובחולין (דף י"ג) אבל הרמב"ם גורס שם ס"ת שכתבו אפיקורס וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א ה' תפילין ה' י"ג בזה"ל ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורס ישרף וכ"כ הרמב"ם בפ"ו ה' יסודי התורה כנ"ל ועיין בכ"מ שם ואפיקורס אינו עובד עו"ג אלא מי שאינו מאמין בהשגחה ובנבואה וכמש"כ הרמב"ם ה' תשובה ה"ח א"כ לא שייך לומר גבי אפיקורס הטעם שכתבו לשם עו"ג דהא אינו מאמין בעו"ג כלל ע"כ כתב הרמב"ם הטעם דלכן ישרף לפי שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו כו' ולא נתקדש השם וממילא מצוה לשורפו כדי שלא להניח שם להם כו' ומתורץ קושיות השב יעקב:

ח

ומש"כ הרמב"ם שם דכתבי הקודש שכתבן נכרי יגנוזוו הטעם הוא משום דאכתי איכא לספוקי שמא כתב הנכרי לשם קדושה כיון דכתבו למכור לישראל וכמש"כ רש"י בגיטין (דף מ"ה) ואף דאמרו בגיטין (דף כ"ג) דעו"ג אדעתא דנפשי' עביד מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וכמש"כ הב"ש באה"ע סי' קכ"ג ס"ק ה' דאף שאין ישראל עע"ג הוי ספק שמא כתבו לשמה ועיין בפני יהושע גיטין (דף מ"ה ע"ב) ד"ה והא דתניא קורין בו כו' גם יש לחלק בזה בין גט לס"ת וקצרתי וכן אמרו בעירוכין (דף ו') עו"ג שהפריש תרומה כו' טעונין גניזה שמא בלבו לשמים וכמבואר ברמב"ם ה' תרומות פ"ד ה' ט"ו:

ט

ולמדנו מן דברי הרמב"ם דס"ל בכתב שלא לשם קדושה דלא נתקדשו ומותר למוחקן וכמש"כ השב יעקב בכוונתו וכמש"כ הגהת מיימוני פ"ו ה' יסודי התורה והובא בט"ז יו"ד סי' רע"ו ס"ק ב' ובהרשד"ם סי' קפ"ז והתשב"ץ ח"א סי' קע"ז והרדב"ז ח"א סי' ע"ז והחוות יאיר סי' ט"ז ועיין במחנה אפרים בהגהותיו לטור יו"ד ה' ס"ת והביא שם לדברי הרמב"ם ה' יסודי התורה הנ"ל:

ועי' בפמ"ג או"ח סי' קנ"ג במשבצות ס"ק ט"ו והעיקר כמש"כ השב יעקב כנ"ל ועוד למדנו מן דברי הרמב"ם הנ"ל דאף בכתבי קודש דנאסר מדרבנן לאבדן ולשורפן דאין זה רק אם כתבם הישראל בקדושה ומשמע דכל זמן שלא כתבם בקדושה דלא חל עליהם דין כתבי הקודש לאוסרן לאבדן ולשורפן ומשמע דאף בסתמא ג"כ אינו חל עליהם דין קדושת כתבי קודש כל זמן שלא כתבם בקדושה בפי' והנה בס"ת שכתבו סתמא כתב המרדכי בפרק התכלת בהלכות קטנות דיש בזה פלוגתא דרבוותא אי אמרינן סתם ס"ת לשמה קאי או לא. והובא בט"ז יו"ד סי' רע"ו ס"ק א' ובנקודת הכסף שם וכ"כ התוס' בעו"ג (דף כ"ז) ד"ה וכי היכן מצינו מילה לשמה כו' דהוכיחו מגיטין (דף מ"ה) דסתמא לאו לשמה וכ"כ התוס' במנחות (דף מ"ב ע"א) בד"ה ואל ימול כותי כו' ועיין בגיטין (דף מ"ה) בתוס' ד"ה עיבוד לשמן כו']. והיכא שכתבם בפי' להכתבי קודש שלא יחול עליהם דין קדושת כתבי קודש בזה וודאי מוכח מן הרמב"ם דס"ל דאינו חל עליהם דין קדושת כ"ק לאוסרם לאיבוד ולשריפה דהא כתב לכללא על כתבי קודש דלא נאסרו רק בכתבן בקדושה ומה"ט בכתבן אפיקורס דכיון דמעלה בדעתו שזה כשאר הדברים כו', וממילא מוכח דהיכא דכתבן בפי' באופן שלא יחול עליהם דין קדושת כ"ק דאז אינם אסורים לשורפן ולאבדן אף מדרבנן וי"ל דהרמב"ם הוכיח כן ממה דמצינו גבי קדושת השם דאם לא נתכווין לקדשו דאינו חל עליו קדושת השם וכמש"כ הפוסקים להוכיח כן מגמ' (דגיטין דנ"ד ע"ב) וכש"כ לענין כתבי הקודש דעיקר איסורו אינו אלא דרבנן דוודאי אינו חל עליהם דין קדושת כתבי קודש אם נכתבו באופן שלא יחול עליהם דין קדושה וכמש"כ הרמב"ם כן להדיא ועי' בפני יהושע לגיטין (דף כ' ע"א) ד"ה הרי שהיה צריך לכתוב כו' שהביא לדברי התשב"ץ והש"ך ביו"ד סי' רע"ו הנ"ל ובחמדת שלמה סי' כ"ח ויש לי להאריך בכ"ז וקצרתי:

י

וי"ל עוד דהרמב"ם הוכיח כן ממה דאמרו במגילה (דף ל"ב) הלוחות והבימה אין בהם משום קדושה וכן הוא בירושלמי למגילה פ"ג ה"א בימה ולווחין אין בהם משום קדושה ועיי' ברש"י ותוס' ובקרבן העדה שם. והרמב"ם ה' ס"ת פ' יו"ד ה"ד כתב לפרש דזהו הלוחות שכותב בהן לתינוק להתלמד אין בהם קדושה ועיין בהשגת הראב"ד שם וכן כתב המרדכי פ' הקומץ רבה אות תתקס"ה לפרש להך דהלוחות אין בהם קדושה דזהו מה שכותבין עליהם להתלמד וכמו שפירש הרמב"ם וקשה דאיך אמרו דאין בהם משום קדושה הא לא גרע זה מן כל כתבי הקודש דאף באין אזכרות כתובים שם ג"כ יש בהם קדושה ורציתי לומר דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דאין כותבין מגילה להתלמד וכמו שכתב בפ"ז ה' ס"ת ה' י"ד. וע"כ אינו חל קדושת כתבי קודש על הלוחות אבל באמת זה אינו דהא מוכח בשבת (דף קט"ו) דאף היכא דאיכא איסורא בכתיבתן אפ"ה אסור לאבדן ויש בהם כתבי הקודש וכמש"כ התשב"ץ ח"א סי' ב' להוכיח כן מן הך דכותבי ברכות וקמיעות. ועיי' בשבת (דף ק"כ) ובעירוכין (דף ו') וקצרתי וכן אין לומר דהך דהלוחות שכותבין לתינוק להתלמד מיירי לאחר שנמחקו האותיות שנכתבו שם דזה אינו דמ"מ יש בהם אכתי קדושת כ"ק וכמו כל כתבי קודש שנמחקו ובלו וכמש"כ המג"א בסי' קנ"ד ס"ק ה' וס"ק ט' ובסי' של"ד ס"ק כ"ד וכן איתא בשבת (דף קט"ו ע"א) דמקק שלהן טעונים גניזה והא דאמרו בשבת (דף קט"ז) דכי קדוש אגב כתב הוא דקדוש אזלא כתב אזלא קדושתו כבר כתב הנו"ב במ"ת ח' יו"ד סי' קע"ג לפרש דלא אמרו כן רק לענין הצלה מפני הדליקה אבל אכתי בקדושתו קאי אף לאחר שנמחקו:

ועיין במחנה אפרים בהגהותיו לטור יו"ד ה' ס"ת בשאלה על ס"ת וכ"כ הבאר שבע והובא בשערי תשובה לאו"ח סי' קנ"ד ס"ק ח' ובפ"ת ליו"ד סי' רפ"ב ס"ק ו' דאף כתבי הקודש שנמחקו אסור לשורפן ועיין במשאת בנימין סי' ק' א"כ תקשה איך אמרו בפשיטות דהלוחות אין בהם משום קדושה הא לא גרע זה מן כל כתבי קודש דיש עליהם דין קדושה ואפשר דמיירי הך דהלוחות דאמרו דאין בהם משום קדושה דאין בהם שמונים וחמש אותיות ואז אפשר דאין עליהם דין קדושת כתבי קודש וכמו דאמרו כן לענין הצלה מפני הדליקה כמבואר בשבת (דף קט"ז) ובשו"ע או"ח סי' של"ד סעי' ב' דאפשר ה"ה כן לענין קדושת כתבי קודש וכן ראיתי בתשב"ץ ח"א סי' ב' שכתב בלשון אפשר דשרי לאבדן אם אין כתוב שמונים וחמש אותיות אבל לא כתב כן בהחלט משום דיש לחלק דדוקא לענין הצלה מפני הדליקה אמרו כן אבל לענין קדושתן אף אם ליכא פ"ה אותיות ג"כ חל עליהם דין כתבי קודש וכן הדעת נוטה וכן יש מקום לדון דהך דהלוחות שכותבין לתינוק להתלמד מיירי בכותב עליהם בסירוגין וכעין הך דגיטין (דף סמ"ך) וביומא (דף ל"ח) דאפשר דבכה"ג אינו חל עליהם דין כתבי קודש אכן באמת זה אינו דאכתי מידי כתבי קודש לא נפיק וכן ראיתי בהתשב"ץ ח"א סי' ב' הנ"ל שכתב לדון הרבה בהנך לוחות שכותבין לתינוק להתלמד דיש עליהם דין כתבי קודש ושקיל וטרי הרבה אם מותרים למוחקן לכתוב תיבות ואותיות אחרות ולא הביא לדברי הירושלמי והך דמגילה (דף ל"ב) וכפי' הרמב"ם והמרדכי דלפי פירושם דהלוחות הם שכותבין לתינוק להתלמד דמבואר להדיא דאין עליהם קדושה, והתשב"ץ העלה שם דיש על הלוחות הללו דין קדושת כתבי קודש דאסור לשורפן ולאבדן מדרבנן:

יא

אכן מן הרמב"ם והמרדכי הנ"ל מוכח דס"ל דאין בהם משום קדושה כלל וע"כ מוכח דס"ל דהא דאמרו במגילה דהלוחות אין בהם משום קדושה דמיירי דלא כתבו זה בקדושה רק בשביל תינוק להתלמד בלבד וע"כ אינו חל דין קדושת כתבי קודש על הלוחות. ומזה הוכיח הרמב"ם דאם לא כתבם בקדושה אינו חל קדושת כתבי קודש עליהם אף לאוסרן מדרבנן ויש להסביר זה עוד ביתר ביאור כיון דהך דהלוחות דרכן למחוק התיבות והאותיות ולכתוב ע"ז אותיות ותיבות אחרים וכמש"כ התשב"ץ שם ע"כ ממילא אינו חל עליהם מעולם דין קדושת כתבי קודש על הלוחות והוי ממילא כמו דהתנה עליהם בפי' דלא יחול עליהם דין קדושת כתבי קודש אף מדרבנן וכעין דברי המשאת בנימין בסי' ק' והובא במג"א סי' של"ד ס"ק כ"ד יעו"ש וממילא מוכח מזה דאם התנה בפי' דלא יחול עליהם דין קדושת כתבי קודש דאין עליהם דין קדושת כתבי קודש ומזה הוכיח הרמב"ם למה שכתב דאף לענין דין כתבי קודש אינו חל אם לא כתבם בקדושה ואף קדושה דרבנן אינו חל עליהם כלל והתשב"ץ לא הביא להך דמגילה והרמב"ם והמרדכי בפירושם להך דהלוחות הנ"ל ובאמת לפי דברי הרמב"ם והמרדכי בפירושם להך דהלוחות דבמגילה ובירושלמי יש סייעתא מזה למה שכתב התשב"ץ לדון שם אם יש דין כתבי קודש על הלוחות והי' לו להתשב"ץ להזכירם. והא שכתב הרמב"ם בפ"ט ה' אבות הטומאה ה' ח' הכותב הלל ושמע לתינוק להתלמד אע"פ שאינו רשאי הרי מטמאין הידים מיירי בכתבן בקדושה וקצרתי:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה