אור ברסלב
עין יצחק חלק א יורה דעה › סימן טו

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

יורה דעה · סימן טו

סימן יד

ענף א

א

מה שהקשה כת"ר במה שכתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ט"ו בנידון שותף שלוה מן א"י בריבית דיכול ליקח הריבית מחבירו השותף והעיר ע"ז מהך דיו"ד סי' קס"ט סעי' כ"ב. הנני להשיבו והוא כי הבאתי שם לדברי הט"ז ביו"ד סי' ק"ע ס"ק ג' שכתב בשותפים דאם המתעסק נטל המעות בריבית דיכול ליטול הריבית מחבירו. והחוות דעת שם פירש לדברי הט"ז דמיירי דלוה שלא בידיעת שותפו אבל לוה בידיעת שותפו אסור ליטול הריבית מחבירו. אבל בספר עצי לבונה שם פי' לדברי הט"ז דבכל גווני שרי אם המתעסק לוה מן הא"י ודחה לדברי החוו"ד ע"ש. א"כ לפי דברי פירוש עצי לבונה ודאי שרי בנ"ד כיון דהמתעסק לוה. ואף דנימא לחוש ולהסתפק למש"כ החוו"ד עכ"ז יפה כתבתי בספרי שם ע"פ הא דמבואר בח"מ סי' ע"ז סעי' ב' ובש"ך ס"ק ט' בשותף שלוה בהסכמת וציווי שותפו דחייב השני וכדין שנים שלוו ובשנים שלוו הא יכול לגבות החצי מכ"א ומחצה השני' בתורת ערבות אם השני אינו רוצה לשלם.

ב

ובענין איסור ריבית היכא דיכול לתבוע ממי שירצה המלוה אם מהלוה או מן הערב יש בזה פלוגתת ראשונים כמבואר בסי' ק"ע סעי' א' דלחד שיטה אינו אסור רק בערב שלוף דוץ. א"כ הוי בנ"ד ספק ספיקא דפלוגתא להיתירא ספק א' שמא הלכה כשיטת כמה ראשונים דס"ל דאינו אסור רק בשלוף דוץ כמבואר בבית יוסף ליו"ד שם שיטות הרבה ראשונים דס"ל כן. ולפי שיטתם ודאי אינו אסור ליטול הריבית בנ"ד והוי כעין מש"כ הש"ך ביו"ד סי' קס"ט ס"ק ס"ט דאם א"ל שלא יהי' לו רק דין ערב מותר. ולפי הך שיטת הסוברין דאינו אסור רק בשלוף דוץ. א"כ דינו כמו כל ערב דעלמא דמותר. ואת"ל להחמיר כשיטת רש"י דס"ל דכיון דיכול לגבות משניהם אסור. אכתי ספק שמא הלכה כמש"כ העצי לבונה בפירושו לכוונת דברי הט"ז דכיון דהמתעסק לוה בכל גווני שרי משום דממעט חלקו בריוח ולא הוי כמו שלוה לחבירו מחצה כיון דהוא מתעסק כו'. והיכא דיש ספק ספיקא להיתירא באיסור ריבית ממילא מוציאין הממון מן הלוה ולא דיינינן בכזה לומר דהא בממון אין הולכין אחר הרוב וכן אחר הס"ס כידוע. דשאני באיסור ריבית כיון דהלוה מרצונו נתחייב וכמש"כ השער המשפט כן בהלכות ריבית סוף סי' קע"ז ומסתברים דבריו. וע"כ בנ"ד דהוי ספק ספיקא דדינא להיתירא באיסור ריבית ממילא מחוייב השותף לתת לשותף חבירו הריבית. והעיקר הוא כמש"כ בספרי שם לבאר דבשווי' שליח ללוות דזכה המעות מיד דהגיע המעות ליד שותפו דלוה המעות דבעת קבלתו להמעות באה הזכיי' לשניהם בבת אחת אף מקודם שנתן המעות לשותפות וממילא אחריות המעות הוא על שניהם ע"כ אין זה דומה להך דיו"ד סי' קס"ט סעי' כ"ב דמבואר שם דאם הם באחריות הישראל אסור. דהא בנ"ד אינו מוטל עליו האחריות ביותר מחבירו וע"כ שפיר כתבתי בספרי שם.

ענף ב

ומה שהקשה על מש"כ בספרי ח' יו"ד סי' כ' שהבאתי קושיות המל"מ על הרא"ה במה שחל קונם על מ"ע דסוכה ולולב ותפילין דהא היכא דישנו בשאלה דוחה לל"ת ועשה דאינו בשאלה כמו במצורע. וע"ז תמה כת"ר דאמאי לא הבאתי למש"כ הרשב"א בתשובה ח' ג' סי' שמ"ג שהקשה ג"כ קושיות המל"מ הנ"ל ותי' דשאני מצורע דגדול השלום. ע"ז הנני להשיבו כי זה לא נעלם ממני. ויעיין מעכ"ת בספרי ח' אה"ע סי' ג' ענף ב' בהשמטות שלי שכתבתי שם בשם הרשב"א לחידושיו ביבמות ד' ה' שכתב ג"כ כהך תי' דשאני מצורע דגדול השלום. אבל לדינא אינו כן לפי מש"כ התוס' בב"מ (ד' למד /ל'/) ד"ה הא אין עשה כו'. וביבמות (ד' ה') ד"ה ואכתי איצטריך כו' דלמאן דס"ל מצורע בימי חלוטו מותר בתשמיש לא שייך האי תי' דגדול השלום. וכמש"כ הרשב"א לחידושיו שם. א"כ לפי מה דקיי"ל מצורע בימי חלוטו מותר בתשמיש וכמו שפסק הרמב"ם פ' י' ה' טומאת צרעת א"כ ליכא למימר כהך תי' דגדול השלום. וכמש"כ בספרי ח' או"ח סי' כ' ענף ב' יע"ש. ע"כ כתבתי תי' אחר על קושיות המל"מ דאמאי חל קונם על סוכה ולולב ותפילין וא"ש.

ענף ג

א

בחלק אה"ע סי' ו' ענף ט' בסופו כתבתי לדון היכא דיש פלוגתת הפוסקים דלחד שיטה מותר ולשיטה ב' הוי ספיקא דדינא דהוי זה ס"ס וכעין מש"כ הב"ש בסי' ע"ז ס"ק י"ד. וכעין זה מצאתי בלחם משנה פ"ה ה' סוכה ה' ד' גבי סככה בפשתן דהא דסוכה (ד' י"ב) דאריו"ח הושני פישתן אינו יודע ואמרו בגמ' דתרי ולא דייק הוי ספק אי אמר בזה ר' יוחנן כן וכתב הלח"מ שם דה"ל ספק ספיקא ע"ש. וזהו כדברי הב"ש הנ"ל.

ב

וכעת ראיתי להוכיח להיפך מן בכורות (ד' כ"ד ע"א) דאי' שם תניא הלוקח בהמה מניקה הבא אחריו בכור מספק רשב"ג אומר דבר בחזקתו דאינה מרחמת אא"כ יולדת. א' רבה א' ריו"ח ראה חזיר כרוך אחר רחל פטורה מבבורה /מבכורה/ ואסור באכילה כו' פטור מבכורה כרשב"ג ואסור באכילה כרבנן כו' וכי תימא מספקא לי' אי הלכה כרשב"ג אי כרבנן כו' אי מספקא לי' אמאי פטורה מבכורה. ופי' רש"י בד"ה וכי תימא מספקא לי' כו' אי הלכה כר"ש או כרבנן ואסור באכילה מספיקא שמא ריחמתו עכ"ל. ולדברי הב"ש הנ"ל וכמש"כ בספרי באר יצחק א"כ קשה מאי מקשה הגמ' הא י"ל כיון דמספקא לי' אי הלכה כרשב"ג או כרבנן א"כ איכא ספק ספיקא ספק שמא הלכה כרשב"ג דפטור בוודאי מבכורה ואת"ל כרבנן אכתי ספק שמא פטורה מבכורה דהא לרבנן ג"כ אינו אלא ספק בכור כמבואר שם בברייתא וכפי' רש"י בד"ה וכי תימא מספקא לי' כו' דלרבנן אסור באכילה מספיקא וע"כ מוכח דכה"ג לא דיינינן בס"ס משום דהוי שם א' וגרע מזה וקשה על הב"ש.

ג

ויש לתרץ דאין זה סתירה להב"ש ולמש"כ בספרי. דהא כתבו התו' בכתובות (ד' ט' ע"א) ד"ה ואבע"א כו' דאם הוי רוב ברצון חשוב לרוב גמור לא דיינינן לי' לס"ס וכמבואר בכללי ס"ס. א"כ ה"ה בספק הלכה כרשב"ג או כרבנן כיון דכלל הוא בידינו יחיד ורבים הלכה כרבים א"כ הא הרוב סותר לספק זה. ואף דיש לחלק בראי' דכתובות הזאת עכ"ז י"ל כן לפי דכה"ג מצאתי בכסף משנה ה' בכורים פ"ז סוף הלכה י"ב שכתב לתמוה כיון דמספקא לן אי הלכה כר"א נגד רבנן או לאו א"כ חזר הדין לפסוק כרבנן כיון דרבים נינהו עכ"ל הכ"מ. ומסוגיא דשמעתין ראי' לדברי הכ"מ. ולכן א"ש הא דקאמרו בהך סוגיא וכי תימא דלכן אסורה באכילה כיון דמספקא לי' אי הלכה כרשב"ג או כרבנן א"כ אמאי פטורה מבכורה. אבל הא דאסורה א"ש משום דאין זה נחשב לס"ס כנ"ל. אך דהוקשו דאמאי פטורה מבכורה כיון דמוכרח הך סברא מסוגיא זו גופא.

ד

ובבכורות (דף י"ט) פליגי ר"ט ור"ע אי הוי בכור דר"ט מספקא לי' ולר"ע פשיטא לי' דלא הוי בכור. וכתב הרא"ש שם דהלכה כר"ע וה"ל מחלוקת ואח"כ סתם כו'. וקשה לפי הך כלל של הב"ש וכמש"כ בספרי באר יצחק הנ"ל. א"כ בלא"ה ה"ל להרא"ש לפסוק כר"ע משום ס"ס ספק דלמא הלכה כר"ע דס"ל בפשיטות דלא הוי בכור ואת"ל כר"ט הא גם לר"ט אינו אלא ספק וי"ל דעדיפא מיני' נקט הרא"ש דהא בלא"ה ה"מ להרא"ש לומר בקצרה דהלכה כר"ע מחבירו ור"ט חבירו הי' כמש"כ הרא"ש בכתובות פ"ט סי' ב', ועיין בש"ך ח"מ סי' כ"ה, וה"ה דה"מ לומר כן. ובנדרים (דף ז') מנודה אני לך ר"ע הי' חוכך להחמיר ואי' שם בגמ' ובר"נ דלר"ע אינו אלא ספק. וכתב הר"נ שם דלית הלכתא כר"ע משום דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו. ולפמש"כ הב"ש א"כ בלא"ה י"ל דהא הוי ספק דלמא הלכה כרבנן דמתירים בוודאי ואת"ל כר"ע אכתי הא אינו אלא ספק. אך י"ל דשא"ה בנדרים דאם אסר נכסי חבירו עליו וה"ל בידו לשאול על נדרו א"כ ה"ל דבר שיש לו מתירין דלא מהני ס"ס כמבואר בכללי ס"ס וקצרתי. ואפשר דגם ס"ס דדינא לא מהני בדשיל"מ ועיין בש"א סי' צ' ובתשובת רע"א סי' ס"ה. אבל במק"א כתבתי להוכיח להיפך ודעתי כי אין לחלק בין ספיקא דדינא לספק במעשה גבי דשיל"מ ואכמ"ל בזה.

ה

ולכאורה יש להעיר מב"ק (ד' צ"ט ע"ב) גבי ההוא מגרומתא דאתא לקמי' דרב כו' דא"ל כו' דלא אוכלך ספק איסורא כו' ופי' רש"י דמספקא ליה אי הלכה כרבנן דאסור או הלכה כר' יוסי דמכשיר. א"כ תקשה לפמש"כ בשם הכ"מ דאי מספקא לן אי הלכה כהיחיד נגד הרבים ה"ל לפסוק יחיד ורבים הלכה כרבים. א"כ ה"ל התם וודאי איסורא דהא רבנן דאסרי הם הרבים. וי"ל דהא התוס' כתבו שם לחד תי' דהי' ברירא לי' דהלכה כר' יוסי דמכשיר רק בפני עם הארץ הי' מחמיר א"כ אינו קשה כלל. ולתי' ב' בשם ר"מ דבטבעת גדולה הי' ידוע לרב דהלכה כר' יוסי רק בשארי טבעות היו מסופק אי הלכה כמותו. א"כ הא איתרע בזה הך כללא דיחיד ורבים הלכה כרבים דהא חזינן הכא דלא אזלי בזה אחר הרוב. דהא בטבעת הגדולה וודאי הלכה כר' יוסי רק מספקא לן אי בשארי טבעות ג"כ הלכה כר' יוסי. אבל היכא דהוי ספק בעיקר אי נאמר כלל בזה דהלכה כיחיד. ע"כ אמרינן בי' דהלכה כהרבים דהא כיון דמספקא לן אי הלכה כהיחיד וודאי דאזלינן בתר רובא דהא בכל מקום דמספקא לן אי הלכה כיחיד אמרינן בזה הכלל דאחרי רבים להטות ויש להאריך בכלל זה בכ"ד. וגם יש לדון מזה בהא דנדרים (ד' נ"ד) דר"ע אוסר בדלועין ומודה לענין מלקות שאינו לוקה ופסק הר"נ שם הלכה כר"ע אף על גב דלא ידעינן אי מחלוקת ואח"כ סתם משום דאזלינן לחומרא כו'. אלמא דלא אמרינן ספק ספיקא כעין ס"ס של הב"ש הנ"ל. וכן יש להעיר בכ"ז מהא דחולין (ד' למ"ד /ל'/ ע"ב) החליד תחת העור אמרי בי רב אינו יודע. וחד מ"ד מכשיר שם ופסקו שם לחומרא ולא אמרינן דהא ה"ל ס"ס דדינא דאף נגד חזקה מהני ס"ס דדינא כידוע. וכן בהא דחולין (ד' ל"ו) דרבי אומר הוכשר ור"ח אמר תולין דמספקא לי'. ויש לחלק בכל הנ"ל ואכמ"ל. וכן יש לדון בכל הנ"ל ע"פ מש"כ בספרי ח' או"ח סי' ט"ו ענף א' בהכלל דאין ספק מוציא מידי וודאי וע"ש. ועיין מזה בח"מ סי' שפ"ו סעי' ג' ובש"ך ס"ק כ"ז. ועיין מזה ברמב"ם פ"ו ה' נחלות ה' ד' בלח"מ שם שכתב כעין זה. וקצרתי בכ"ז.

ענף ד

א

מה שכתב כת"ר לפלפל במה שכתבתי בספרי ח' אה"ע סי' יו"ד ענף ד' בענין ספק אומדנא דמקרי דברים שבלב. הנני להשיבו ולהעתיק לו למה שכתבתי מכבר בענין זה. והוא דיש להעיר בזה מן הא דיבמות (דף ס"ד) בתוס' והרא"ש שם סי' י"א דפליגי רבוותא בהא דתנן יוצא בגט אי כופין בשוטי או לא דאין לכפותו שלא יהי' חשש גט מעושה שלא כדין. וכ"כ התוס' כתובות (דף ע' ע"א) בסה"ד דאין לכוף מספק עד שנמצא ראיה ברורה דהא אמרינן גט מעושה שלא כדין פסול ואין להתיר א"א מספק. וכן מבואר באה"ע בסי' קנ"ד סעיף כ"א בטור ושו"ע שם. וקשה אמאי לא נימא בזה דאם עברו וכפוהו דאף דהוי ספק גט מעושה כדין או לא. עכ"ז לא מבטלין מן ספק אומדנא במחשבתו אם הוי מפאת אונס או שנתרצה מרצונו לזה לפי דשמא מחוייב זה ע"פ דין ומספק לא מבטלין למה שאמר בפי' רוצה אני [ועיין בקידושין (דף נו"ן /נ'/) במה דדייק הש"ס שם דברים שבלב אינן דברים מהא דכופין בג"נ עד שיאמר רוצה אני וברשב"א שם ובב"ב (דף מ"ז) ואכמ"ל].

ב

ואפשר לחלק דשאני פלוגתא דרבוותא דאחר חתימת הש"ס דיכולים להכריע בזה וכמש"כ הש"ך בספר תקפו כהן דפלוגתא דרבוותא מועיל תפיסה עפ"י טענת קים לי משום דהא יכולין להכריע בזה איך הלכתא. משא"כ בספק דנשאר בש"ס לתיקו לא מהני תפיסה לפי דאין חכם יכול להכריע בספק שמקודם חתימת הש"ס. והובא זה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף י"ב ע"ש. ע"כ י"ל דבפלוגתא דרבוותא אי כופין בשוטי או לא לא מקרי ספק אומדנא זו כמו דברים שבלב. משום דשמא יבוא חכם א' להכריע את הספק ואז כשיכריע דאין כופין בשוטי א"כ יהי' אז אומדנא דמוכחי לכל דלא גירשה מרצונו הטוב. ע"כ חשו שפיר בזה לספק דאורייתא דלחומרא. משא"כ בהא דב"ב (דף קמ"ח) דהקדיש נכסיו מהו ונשאר בש"ס בתיקו וכתבתי בספרי שם בכוונת הרא"ש דב"ב שהובא שמה. דזה מקרי ספק אומדנא והוי כמו דברים שבלב דלא מצו לבטל למה שאמר בפיו בפירוש משום דהתם כיון דנשאר בש"ס בתיקו ואין שום חכם יכול להכריע ויהי' לעולם בספק אומדנא ע"כ פסקו שפיר דמקרי דברים שבלב. וה"ה בספק במציאות וכמש"כ בספרי שם בסי' י"א דוודאי היכא דלא יוכל להתברר לעולם זה הספק דזה מקרי דברים שבלב וכנ"ל שם. משא"כ בספיקא דפלוגתא דרבוותא דאחר חתימת הש"ס דיכול להתברר כנ"ל. [הג"ה, ובלא"ה יש לחלק דשא"ה בספק גט מעושה כיון דמספק אי כופין בשוטי אי לא א"כ אין לב"ד להכניס א"ע בספק ולכפותו לכתחילה ע"כ כיון דמספק אין להם לכפותו ע"כ מקרי גט מעושה שלא כדין כיון דעכ"פ אינם רשאים לכפותו וזה פשוט. ע"כ ההג"ה].

ג

ולכאורה יש להעיר עוד בכל זה מן הא דב"ב (דף קל"א) דא' שמואל הכותב לאשתו /כל נכסיו/ לא עשאה אלא אפטרופא דאיבעי' להו אם גם בבריא אמרו כן ופסק הרא"ש שם פ"ח סי' ל"ב דלא קנתה דלא מפקינן מספיקא. וקשה אמאי לא נימא כיון דהוי ספק באומדנא ובפי' נתן מתנה בפיו א"כ הוי דברים שבלב וקנתה האשה. ויש לחלק ע"פ מש"כ הבית מאיר באה"ע סי' ק"ז דשאני התם דלא מהני תפיסה אף להסוברין דבכל ספק דדינא מהני תפיסה. משום דכיון דשמואל אמר התם בסתמא דהכותב לאשתו עשאה אפטרופא דמשמעות לשונו דאף בריא בכלל ע"כ תפסינן פשטות הלשון דאף בריא בכלל ע"ש. ולפ"ז אינו סתירה כלל מזה לדברי הרא"ש דב"ב פ"ט סי' כ"ג דגבי הקדיש נכסיו הנ"ל משום דלדינא אין זה ספק כלל. ולבד זה מוכרח כן דאל"כ תקשה התם דהא ה"ל ספק תקנתא. ובאמת כ"כ השמ"ק בב"ב שם בשם הר"נ דכיון דהוי הלכתא בלא טעם ואין לך אלא מה שאמרו בפירוש ע"ש. וכה"ג כתב הרי"ף שם. וע"כ מוכח כדברי הבית מאיר הנ"ל. אך בזה יש לחלק דשאני היכא דהוי תפיסה ברשות וכמש"כ במק"א.

ענף ה

בחלק אה"ע סי' ט"ז ענף ה' כתבתי לדון דאמאי בעברו ודנו בשבת ויו"ט דיניהם דין והא בשליחות במקום איסור דרבנן ג"כ נתבטל השליחות ועיקר מילתא מאי דדנין האידנא הוא משום דשלוחותייהו עבדינן והאריך כת"ר בזה. והנני להשיבו כי כעת נלע"ד בקצרה דז"א קשה כלל עפ"י המבואר ברמב"ם פ' ג' ה' גניבה ה' ו' בעשה שליח לשחוט לו ושחט בשבת דהמשלח חייב כיון דלא פרט לו לעשות באיסור וכמש"כ המל"מ בארוכה שם. ולפ"ז ה"ה באם עברו ודנו בשבת הא כיון דלא אמרו להם בפי' לדון בשבת רק הב"ד עצמם עברו ודנו בשבת ע"כ לא שייך בזה כלל הך מילתא דאין שליח לדבר עבירה. וזולת זה יש לדון ביותר ולדמות זה להך מילתא שכתב הר"נ בתשובה והובא במל"מ פ"ט ה' זכי' ה' יו"ד /י'/ דבמקום איסור אף באיסור דרבנן ג"כ לא תקנו רבנן לתקנתם. ובמק"א הארכתי בכ"ז ואכמ"ל.

ענף ו

בסי' י"ז כתבתי לדון ביבמה קטלנית דכופין להיבם לחלוץ דאפשר כיון דלאחר החליצה לא תנשא דאין כופין לחלוץ. כעת מצאתי בתשובת רד"ך בית ב' חדר י"ג שכתב ביבמה קטלניות דכופין להיבם לחלוץ.

ענף ז

א

ומה דנסתפק כת"ר נידון המבואר בשבועות (דף ט"ז) דהשתחוואה זו היא פישוט ידים ורגלים וכן מבואר במגילה (דף כ"ב) ונסתפק אם בהשתחוואה דחייב בעו"ג ג"כ אינו חייב עד דאיכא פישוט ידים כו' או לא בעינן זה וביקש ממני לחוות דעתי בזה. הנני להשיבו כי מפורש בהוריות (דף ד' ע"א) אין חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודין בו כו' תנן יש כו' אבל המשתחווה הא כתיבי כו' דאמרי כי אסירא השתחווי' גופא כדרכה הוא דאסור דאית בה פישוט ידים ורגלים הא השתחוי' דלית בה פישוט ידים ורגלים שריא. אלמא דזהו דעת צדוקים. אבל באמת אף אי לית בי' פישוט ידים ורגלים חייב ג"כ ואף דבגמ' שם אמרו בזה"ל השתחווי' גופא כדרכה הוא דאסור דאית בה פישוט ידים כו'. מ"מ בוודאי ה"ה אף שלא כדרכה דהא אם דרכן לעובדה בהשתחווי' דאין בה פישוט ידים בוודאי חייב דלא גרע מפעור או מרקוליס דחייב בעבודתה בכך כמבואר בסנהדרין (דף סמ"ך /ס'/). והא דאמרו השתחווי' כדרכה לאו דוקא הוא משום דלל"ק שם דחילקו דאמרו כי אסירא השתחוויי' כדרכה כו' ע"כ אמרו אח"ז דנפ"מ גם בעו"ג דדרכה בהשתחוויי' דיש חילוק ג"כ בין פישוט ידים ללית בה פישוט ידים. וזהו לרבותא דאף בכדרכה יש מקום לטעותו וכן מבואר ברמב"ם פ' י"ד ה' שגגות ה' ב' דאם טעו ואמרו המשתחווה לעו"ג בפישוט כו' חייב אבל באין בה פישוט פטור כו' הרי אלו חייבין ולא כתב דזהו רק בכדרכה. א"כ מוכח מזה דוודאי אף שלא כדרכה חייב אף בלא פישוט ידים. וי"ל דהכי גמירי ע"פ הל"מ לחייב בהשתחוויי' דעו"ג אף דלית פישוט ידים.

ב

וגם י"ל דהוכיחו כן מהא דסנהדרין (דף ס') דאמרו דאחד העובד כדרכה ואחד המזבח ומקטר ומנסך ואחד המשתחווה אף שלא כדרכה חייב כו' זביחה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אלי' ולומר לך מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים וחייבין עליו מיתה אף כל שהיא עבודת פנים כו' יצתה השתחוויי' לדון בעצמה אף שלא כדרכה. ופי' רש"י דהשתחוויי' לא הוי עבודת פנים א"כ ליכא למילף השתחוואה דלא הוי עבודת פנים. ע"כ הוצרך קרא על השתחוואה לחייב אף שלא כדרכה. ובמנחות (דף כ"ז) תוס' ד"ה להיכל כולו בארבעים כו' ותי' ר"ת דהשתחוואה צורך עבודה היא עכ"ל ועיין ברמב"ם ה' ביאת מקדש פ"ב ה' ד' בכ"מ שם שכתב באה"ד דהשתחוואה בכלל עבודה היא יע"ש. ולפ"ז קשה דלמה לי' קרא לחייב על השתחוואה שלא כדרכה הא ידעינן זה מהא דחזינן דחייבה התורה בזביחה שהיא עבודת פנים לחייב אף שלא כדרכה א"כ ה"ה השתחוואה דהוי עבודה ממילא חייב אף שלא כדרכה ולמ"ל קרא בזה. וע"כ מוכח דחייב בהשתחוואה אף דלית בה פישוט ידים ורגלים דכה"ג לא הוי עבודה בפנים ולא הוי בזה שם עבודה עליו כלל. ואפ"ה בעו"ג חייב אף באין פישוט כו'. וע"כ איצטריך קרא בזה.

ג

ובירושלמי נזיר ריש פ"ו אי' בזה"ל השתחוואה ללמד על עצמה שאינה מעשה. ועיין במראה הפנים שם ד"ה השתחוואה ללמד ע"ע כו' שכתב דש"ס דילן דלא אמרו כן אזלי לטעמייהו דאמרו בסנהדרין (דף ס"ה) דהשתחוואה הוי מעשה. והקשה שם המראה פנים הא גם השתחוואה הוי כעין עבודת פנים כדמצינו בכ"ד דמצוה להשתחוות בבואו בית ה'. ונדחק לחלק דלא מקרי עבודה כי אם אותן עבודות המיוחדים לקרבן יע"ש. אכן לפמש"כ דהשתחוואה דעו"ג חייב אף בלא פישוט ידים כי אם בעבודת ביהמ"ק בעי השתחוואה של פישוט ידים ע"כ שפיר צריכי קרא על השתחווי' לחייבי אף באין פישוט כו' ואף שלא כדרכה. ומתורץ קושיות המראה הפנים. ועיין במנחות (דף ק"ט ע"ב) גבי השתחוואה לעו"ג דלאו עבודה היא. ולפמש"כ ניחא משום דהא חייב אף דאין בה פישוט ידים ורגלים וזה לא הוי עבודה בפנים כנ"ל.

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה