עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
יורה דעה · סימן ב
ב"ה יום ב' י' שבט תרכ"ח לפ"ק קאוונא.
נשאלתי מן רב גדול ע"ד אשר השו"ב דקהילתו עברו על השבועה שנשבעו מכבר שלא ישחטו בלתי רשיון מעכ"ת ואחר שמיחה בהם שלא ישחטו לא שמעו לאזהרתו ושחטו בלתי רשותו והעיזו פניהם נגדו והנה הרבה רעות עשו א) במה שעברו על השבועה ובעו בזה תשובה חמורה כמבואר בירושלמי פ"ז דשבועות ובח"מ סי' ל"ד סעי' ל"ג ב) כי לפי דברי החוות דעת ביו"ד סי' א' דבעבר על השבועה שלא ישחטו הדין בזה דאי עביד לא מהני והוי שחיטתן נבילה א"כ יצא טריפה ונבילה מת"י ותשובתם חמורה מאד כמבואר בסנהדרין (דף כ"ה) ובסוף סי' ל"ד בח"מ שם וחטאו והחטיאו הרבים במה שהאכילו משחיטתן לעם ד' ושלישי במה שהעיזו פניהם נגד רבן וכזאת לא נשמע בתפוצות ישראל ולכן גדול עונם מנשוא בכל אחת מהנ"ל והי' בדעתי מתחילה להסכים שלא יהי' רשאים להיות שו"ב יותר אכן לפי שכתב כת"ר בעצמו אשר טפלי תלויים בהם וביקש כת"ר ממני להשתדל להיתירא ע"כ אפתח בהצלה בעז"ה:
א
והוא דאף דהי' השבועה ע"ד רבים. עכ"ז י"ל בזה לפי' מש"כ המל"מ בפ"ו ה' שבועות ה' ח' בשם הרשב"א דאם כבר עבר על נדרו מתירין לו אף בנדר ע"ד רבים והובא דברי המל"מ באו"ת סי' ע"ג ס"ק ו' ע"ש. ובאמת כן הדעת נותנת דהא במקום מצוה מתירין אף בנדר ע"ד רבים משום דמסתמא ניחא להו. וה"ה היכא דכבר עבר על נדרו ועושה עכשיו תשובה בוודאי מסכימים הרבים שישאל על נדרו כדי להצילו מן איסור ולא שייך בזה לומר דהא פשע במה שעבר על שבועתו במזיד וכסברת התוס' בשבת (ד' ד') ד"ה וכי אומרים לו כו' דבמקום דפשע אינו רשאי לעשות אף איסור קל כדי להציל חבירו דהא בנ"ד לא יעשו שום איסור כלל וע"כ הדעת נוטה לדברי המל"מ והאו"ת הנ"ל:
ב
והא דגיטין (דף ל"ה) גבי נושא נשים בעבירה נודר ועובד כו' דמהדרינן לי' ע"ד רבים לא שייך לומר שם דלמא יעבור ולא יגרש ואחר שיעבור יכולים להתיר אף בנדר ע"ד רבים אין זה קשה כלל משום דדוקא היכא דעכשיו אינו עושה שום עבירה כלל ורק שחטא מכבר ועושה עכשיו תשובה בזה שפיר י"ל כסברת הנ"ל דמסתמא ניחא להרבים להצילו מן איסור חמור דהא אין לו שום עצה אחרת כעת להנצל מהאיסור משא"כ היכא דגם כעת אינו פורש מן העבירה ואינו מגרש להאשה הפסולה ואינו חושש לנדרו מחמת סמיכתו שיסכימו להתיר לנדרו ע"כ בוודאי לא שייך לומר כן וכן בהא דנודרת ליתומים שכתבו התוס' שם בד"ה אבל נשאת כו' דכי פריך ודלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ה"מ לשנויי דמדרינן לה ע"ד רבים כו' ג"כ אין לומר בזה דדלמא תעבור על נדרה אף בנדר ע"ד רבים ותסמוך דאחר שתעבור על נדרה יכולים להתיר לה משום דאחר שכבר עברה יכולים להתיר לה אף בנדר ע"ד רבים וכמש"כ המל"מ וכיון דאמרינן בכולי הש"ס דנדרים מקרי בידו לאתשולי כמבואר בשבת (דף מ"ו) דאי לא מזדקקי לי' חכם מזדקקי לי' ג' הדיוטות ושאני נדרים מן הא דקדושין (דף ס"ב) דאמרי מי יימר מזדקקי לי' תלתא וכמש"כ מזה בספרי ואכמ"ל ע"כ לכאורה שפיר י"ל דתעבור מתחילה על סמך דאח"ז יתירו לה נדרה גם זה אינו קשה דהא עיקר הטעם דאמרינן במה שכבר עבר על נדרו דמסתמא ניחא להרבים שיתיר נדרו אין זה שייך רק היכא שאינו נוגע זה לאחרים ולא הוי שום הפסד לאחריני מזה אבל בהא דנודרת ליתומים דאם יתירו לה נדרה יפסידו להיתומים כי כ"ז דלא תתיר נדרה יכול להיות דמחמת חשש הנדר תעשה תשובה ותחזור להם מה שגזלה מהם ואז יכולה להתיר נדרה בפשיטות אם יסכימו היורשים ע"ז משא"כ אם יתירו נדרה לא תחוש כלל לפייס להיתומים וכיון דמזה דהתיר לנדרה יהי' ריעותא לאחריני ע"כ לא שייך זה האומדנא לדון דמסתמא ניחא להו ואדרבה יש לדון להיפך:
ג
וכן בהא דערכין (דף כ"ג) בהמקדיש נכסיו כו' דאם נדר ע"ד רבים אין לו התרה ומהני הנדר ע"כ מדרינן אינו קשה כנ"ל משום דגם התם י"ל כן דלא ירצו להפסיד להקדש ולהערב משום דכ"ז דיהי' באיסור נדר ישתדל לפצות להקדש ולהערב במה דאפשר כדי דיסכימו על היתר נדרו כנ"ל ויכולים להתנות בפי' בעת שנודר הנאה מהאשה וכן באלמנה שנודרת ליתומים יכולים להתנות בפי' שאם יסכימו היתומים וכן הערב והקדש על התרת הנדר דיהי' יכולים להתיר לו נדרו כדי שישתדל לאח"ז לפצות להם ולהחזיר להם ממונם וע"כ לא יהי' הרבים מסכימים בזה להתיר נדרו אם הי' ע"ד רבים. כדי שישתדל לשוב מדרכו הרעה ולכן לא שייך בזה אומדנא הנ"ל אבל היכא דאינו נוגע לאחריני כלל וודאי דשייך לדון אומדנא דכיון דכבר עבר ואין בידו עצם אחרת לתקן המעוות. ע"כ מסתמא ניחא להו שיתיר נדרו כי יצילו אותו מאיסור החמור עי"ז ושפיר כתב המל"מ והאו"ת כנ"ל ועוד י"ל בכל זה דהא וודאי דאינו רשאי לעבור מתחילה על הנדר והשבועה על דיתיר אח"ז לנדרו ושבועתו כדמוכח זה מכמה דוכתי. וע"כ אינו קשה כלל על המל"מ והאו"ת מהא דגיטין וערכין כנ"ל דהא אינה רשאה לעבור מתחילה על סמך דיתירו לה לאח"ז וכש"כ בע"ד רבים דאינו בידו כ"כ:
דאפשר דימחו בפירוש ע"ז וקודם דעברה אינם רשאים להתיר לה נדרה ושפיר כתב המל"מ ואו"ת. ועיין באה"ע סימן קמ"ג ב"ש ס"ק ד' ואכמ"ל בכל זה:
ד
וכש"כ בשבועה דמבואר בשבועות (דף ל"ט) דנפרעין מכל העולם אף שאין בידו למחות באם נשבע א' שבועת שקר וכן מבואר בח"מ סי' פ"ז ע"כ י"ל דאם א' נשבע ע"ד רבים ועבר על שבועתו דבזה יש להתיר לו שבועתו דוודאי ניחא להרבים שיתירו לו שבועתו כדי שלא יענשו עבור שבועתו והם מצווים ע"ז מפאת הדין להציל א"ע בכל טצדקי להנצל מן עונש ואדרבה כזה עדיף יותר דאף לשיטת הר"ת דהובא בב"י ליו"ד סי' רכ"ח דס"ל דלאו בכל דבר מצוה מתירין אלא דוקא במצוה דהם שייכי בגווה א"כ ה"ה הכא מקרי הרבים שייכים בגווי' כדי שלא יענשו בעונש עבור מי שנשבע בשקר וכ"ע מודו בזה דיש להתיר לו אף בנשבע ע"ד רבים אם כבר עבר על שבועתו ועיין בח"מ סי' פ"ז ש"ך ס"ק פ' שהביא בשם כמה פוסקים דאין חילוק בין שבועה דלהבא ובין לשעבר ע"ש:
ה
ועוד יש לדון בזה כיון שכבר עברו ושחטו והאכילו משחיטתם להרבים וכיון דלדברי החוו"ד דאי עביד לא מהני והוי נבילה כנ"ל א"כ נכשלו הרבים עי"ז באכילת בשר נבילה. א"כ הא מבואר ביו"ד סי' רכ"ח בש"ך ס"ק ס"ד בשם הריב"ש דלהסיר מכשול שבועות ונזקין מדרך הרבים אין לך מצוה גדולה מזה עכ"ל א"כ ה"ה הכא דנכשלו הרבים באכילת איסור אין לך מצוה גדולה מזה. ואף דנימא דהך דינא דהחוו"ד הוי מילתא דספיקא אי הדין כסברתו או כסברתי שכתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' א' הא הוי עכ"פ ספיקא דאוריי' וזה דומה למש"כ הר"נ בתשובה והובא בש"ך יו"ד סי' רכ"ח ס"ק ל"א ובשא"ד ואכמ"ל וגם יש לדון בזה ולצרף לסניף למש"כ המבי"ט בתשובה סי' רס"ד בשנים שנשבעו שלא לחתום על איזה דבר ומת א' מהם נפטר השני וכעין הא דח"מ סי' קע"ו סעי' י"ט ברמ"א שם בשם ב"י בשם הריטב"א א"כ בנ"ד שמת א' מהם א"כ נתבטל עי"ז שבועתם ואף דהש"ך ביו"ד סי' רל"ו ס"ק י"ז כתב דלא כהמבי"ט עכ"ז אין להזניח לדברי המבי"ט ויש לצרף שיטת המבי"ט למש"כ לעיל דמחמת דעברו להכשילו להרבים דיש להתיר שבועתם אף בנשבעו ע"ד רבים:
ו
א"כ נתבאר דיש להתיר השבועה ויצאנו בזה מן חומר השבועה. עכ"ז צריכים תשובה חמורה דהא אסור לעבור על השבועה על סמך שיתירו לו לאח"ז וגם הא לא הוי זה בידם כ"כ דהא יש לחוש אז בעת שעבר דשמא ימחו הרבים בפירוש על ההתרתם והוי זה דבר שאינו בידם:
ועכ"ז לפי דטפלי תלויים בהם וכמש"כ כת"ר ע"כ י"ל להיתירא רק שיעבירו אותם לא פחות מן שלשים יום ואח"ז יקבלו דברי חבירות ובאזהרות נוראות וכפי ראות עיני כת"ר ובד"צ דעושים התשובה בל"ש אז יש להתירם וזה ברור דאם עברו על שבועתם איזה ימים ביותר מן ל' יום צריכים לנהוג איסור כימים שנהגו בהם היתר כמבואר ביו"ד סי' ר"ח סעי' ג' ובש"ך שם דמרובים לא די ל' יום. ע"כ בנ"ד וודאי צריכים לנהוג איסור כימים שנהגו היתר. ואם עברו ביותר מן ל' יום צריכים לנהוג איסור כזמן שעברו אך אף אם לא עברו רק פחות מן ל' יום עכ"ז צריכים להמתין ל' יום לכה"פ מחמת דברי חבירות וכמש"כ כעין זה התבואות שור בסי' ב' בשמלה חדשה ס"ק י"ט וע"ש ויפה כתב כת"ר דבמקום עשיות השלום יכולים להתיר שבועתם אף שהיו ע"ד רבים ודעתי מסכמת להיתירא וכנ"ל:
ז
ומה שהקשה כת"ר על הרא"ש בחולין פ"ג סי' א' שכתב דיש עופות שאין להן מרה ואין להתיר בשביל זה שארי עופות כו' דשא"ה דכל מיני בהמות אחד הוא ואפילו זו בהמה גסה וזו דקה אבל עופות חלוקין במינם זה מזה ואין ללמוד אלו מאלו עכ"ל והקשה כת"ר מן זבחים (דף ע' ע"ב) דאמרו מטהר היו ר"מ בבע"מ ואפי' באווזין ותרנגולין בעי ר"י טרף עז מהו אווזין ותרנגולין טעמא מאי דמינא דעופות נינהו אבל עז לאו מינא דעגלא נינהו או דילמא מינא דבהמה הוא עכ"ל הגמ' הרי דמצינו דעופות אינן חלוקין במינן אבל בהמות חלוקין במינן ונהפוך הוא מן דברי הרא"ש ואין לומר דשא"ה בדברי הרא"ש דהוי בענין הטבע דהא עכ"פ מצינו בהך דזבחים דעופות יש להם השתוות קצת זה לזה אף דחלוקין במינם ובהמות החלוקין במינם אין להם שום השתוות כלל. וכ"ז הוא בהיפוך מן דברי הרא"ש. וכן הקשיתי בעצמי מכבר. והנלע"ד די"ל דהרא"ש יפרש באופן אחר להך דזבחים דהתוס' בחולין (דף כ"ב) ד"ה והביא תחילת הציהוב כו' כתבו בשם הי"מ דכל העופות קרבים בבמה ואף שהתוס' השיגו שם עליהם. עכ"ז באמת הסוגיא דזבחים (דף קט"ו ע"ב) משמע דגם בישראל כשר בבמה אף חי' ועוף כמבואר שם להמעיין. וע"כ לדידהו יש לפרש כוונת הגמ' דזבחים במה דאמרו אווזין ותרנגולין טעמא מאי דמינא דעופות נינהו דזהו כיון דמין עוף נינהו וממילא קרב בבמה א"כ מצינו בהו מין המכשיר בהקרבה ע"י מליקה ע"כ מטהר בהו מידי נבלה ע"י מליקה וכדס"ל לר"מ וי"ל דהרא"ש יסבור כשיטת יש מפרשים הללו ומתורץ קושיות כת"ר וקצרתי ועיין בתוס' זבחים שם ד"ה אבל עז לאו מינא דעגלה כו' וקצרתי: