עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אורח חיים · סימן כח
חידושים והערות ואיזה השמטות בקצת ענינים בספרי באר יצחק:
א
בחלק או"ח סי' א' ענף ג' כתבתי לדון ע"פ דברי התוס' דקדושין (דף כ"ג ע"ב) ד"ה מהו שיעשה שליח כו' דהיכא דעשאו לשליח בפיו לא מצי לזכות עבורו בתורת זכיי' יש להעיר עפ"ז במה שכתב הדגול מרבבה ליו"ד סי' ש"ה ברמ"א סעי' יו"ד דאף דיכול לעשות שליח לפדות בנו מ"מ א"י לעשות שליח לפדות בתוך למ"ד משום דאיהו לא מצי עביד בתוך למ"ד אך בתורת זכיי' מצי לפדותו יעו"ש אכן לפמש"כ דהיכא דעושה שליח אז הוי קפידא דלא מצי לזכותו עבורו א"כ ה"ה הכא כיון דעשאו לשליח לפדות בנו ע"כ כיון דלא מהני תורת שליחות בזה משום דאיהו לא מצי עביד אז בתוך למ"ד ע"כ לא מהני תורת זכיי' בזה אא"כ התנה בפיו דאף דלא יהי' מהני שליחות מ"מ יהי' מועיל בי' זכיי' א"כ לא שייך בזה לומר קפידא אך בעיקר הדגול מרבבה שכתב דזה מקרי לא מצי עביד השתא לא נהירא לי דהא אי' בגיטין (דף כ"ט ע"ב) ההוא גברא דשדר גיטא א"ל לשליח לא תותבי' ניהלה עד תלתין יומין א' רבא מסר מילך קמן דלבתר תלתין יומין משוינן שליח א"ל רבנן לרבא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא א"ל כיון דלבתר תלתין יומין מצי מגרש כשליח שניתן לגירושין הוא עכ"ל הגמ'. אלמא דאף דבתוך תלתין יומין לא מצי עביד שליחותו. עכ"ז כיון דבתר תלתין יומא מצי מגרש מקרי שליח שניתן לגירושין א"כ ה"ה הכא כיון דאחר שלשים יום מצי עביד מקרי זה מצי עביד אף בתוך למ"ד יום משום דמחוסר זמן אינו דומה למחוסר מעשה וכמש"כ המל"מ בפ"ד ה' אישות ועיין בפני יהושע בגיטין שם ויש לדון בזה ע"פ דברי המל"מ ה"ג פ' ו' והובא בפ"ת סי' קמ"א ס"ק מ' וקצרתי:
ועפ"ז יש להעיר בענין היתר לנשתטית שכתב המגי' במל"מ פ"ו ה' גירושין דזה לא מהני משום לא מצי עביד השתא ע"כ אף לאחר שתשתפה לא מצי השליח למסור לה הגט וכ"כ הנו"ב במ"ק סי' ג' ולכאורה י"ל בזה דיהי' מצי השליח למסור לה הגט בתורת זכיי' לאחר שתשתפה כנ"ל אבל לפמש"כ ע"פ התו' קדושין הנ"ל לא שייך כן ועכ"ז י"ל דנכון להתנות בפיו דאף דלא שייך בי' דין שליחות מ"מ מגלה דעתו דרוצה דיזכה לו השליח על נתינת הגט לאחר שתשתפה ויתן הגט עבורו בתורת זכיי'. אז י"ל דאף המל"מ מודה דתהני ובמק"א הארכתי בכ"ז וזהו עצה נכונה בזה וכבר העליתי בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' א' דגם זכין מאדם אמרינן ע"ש:
ב
בספרי ח' או"ח סי' ג' ענף ג' הוכחתי דהפקר לאח"ז מהני ועפ"ז יש ליישב קושיות הקצה"ח סי' רע"ג על הרמב"ם והמחבר דכתבו דהפקר הוא מן דין נדר דמנלן זה וע"פ מש"כ ניחא די"ל דהוכיחו כן מהא דכתבתי דהפקר לאח"ז מהני' וקשה הא כליא לדבורו וכמש"כ הר"נ גבי הקדש אחר ל' יום בנדרים (ד' כ"ט) אכן אי נימא דהפקר הוא כמו נדר א"ש. וכמש"כ הר"נ שם גבי הקדש:
ג
בחלק או"ח סי' זיין הוכחתי דמהני רובא אף אם אין מסכימים מטעם א' מהא שכתבו התוס' בנדה (דף נ"ד) ומן הירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב ולפמש"כ הש"ך בח"מ סי' כ"ה ס"ק י"ט לחלק דאם הם לפנינו שאני יש לסתור ראי' זו מן הירושלמי אכן כבר השיג על הש"ך בספר בית אפרים בקונטרס הראיות סי' ל"ט ס"ק י"ג דאין לחלק בין אם הם לפנינו או לא וכמש"כ המהרי"ט בח"ב סי' ט' וע"כ שפיר כתבתי:
ד
בח' או"ח סי' כ"ב בד"ה ובהא דס"ל להירושלמי כו' כתבתי דבהקטרת זר לאימורים לא ירדו והארכתי שם בזה אין להקשות ע"ז מזבחים (דף פ"ד ע"ב) בגמ' שם דאמרו שקבלו פסולין וזרקו דמו בהנך פסולי דחזו לעבודת ציבור דמשמע מזה דדוקא בטמא דחזי לעבודת ציבור אבל זר דלא חזי לעבודת ציבור ירדו דז"א דהא הסוגיא קאי שם אליבא דר' יהודה כדקאמר שם ור' יהודה מייתי לה מהכא כו' וע"ז קאמרו שם כן אבל לר' שמעון דיליף מבמה כמבואר שם. ע"כ ה"ה בהקטרת זר כיון דכשר בבמה ע"כ לר"ש לא תרד. וכמש"כ רש"י בנדה (דף מ"ם ע"ב) ד"ה ושקבלו פסולין כגון בעל מום או שאר פסולין כו' עכ"ל רש"י וכמש"כ הטהרת הקודש בזבחים (דף פ"ד) שם. ואף לפמש"כ התוס' בזבחים שם (דף פ"ד ע"ב) ד"ה הניתנין למעלה כו' להסתפק בשיטת ר"ש דאפשר דגם ר"ש ס"ל דקבלו פסולין דלא חזי לעבודת ציבור דירדו וכ"כ התוס' בנדה (דף מ"ם). עכ"ז הא מבואר בתוס' שם הטעם דמשום שחיטה לבדה לא יחשב פסולו בקודש א"כ בהקטרת אימורין דהוא אחר שנשחט ונזרק בהכשר גם התוס' מודו דלא ירדו אם הקטיר זר להאימורין ושפיר כתבתי:
ה
בח' יו"ד סי' י"ג כתבתי דבאיסור שאין בו מלקות לא נאסר טעמו היוצא ממנו אין להקשות ע"ז מהא דחולין (דף ק"כ) דבכל איסורין היוצא מהן כמותן ומבואר בתוס' שם ד"ה היכא דלאו כו' דגם בשביעית דאינו רק בעשה ילפינן מטומאה דהיוצא כמותן די"ל דהא חזינן באמת שיטת התוס' בחולין (דף צ"ט) שהובא שם בספרי דס"ל דלאו בכל איסורין נאסר זה יעו"ש וי"ל בזה ע"פ מש"כ הפני יהושע בקידושין בק"א בענין חדש דלמסקנת הש"ס שם לר' יהושע אין סופגין בערלה על היוצא מפירות דהא דלעיל שם אין זה רק מדרבנן דהיוצא מהן כמותן אבל לא מה"ת או דהך דתני שם לעיל קאי לר"א וכמש"כ הפ"י בק"א שם ולכן לא ידעינן דהיוצא מהן כמותן כי אם היכא דנלמד מקרא מפורש ולכן שפיר הקשו התוס' בחולין (דף צ"ט) ע"כ בחלב טמא דליכא ילפותא מפורשת. שפיר כתבתי דלא שייך לאסור כל היוצא מהן בחלב טמא:
ו
בח' יו"ד סי' ט"ו כתבתי דלכן נאמן הש"ש לומר נאנסו וליטול שכרו משום דמן תקנת חנוני נגעו בה עפ"ז יש לתרץ מה השער המשפט בסי' רכ"ז ס"ק ב' על הא דמבואר שם דצריך לברר שנאנס בתוך שיעור שיראה לתגר אבל בלא בירור ע"ז אינו מוציא מן המוחזק והקשה דמ"ש מהא דנאמן לומר נאנסו וליטול שכרו אמנם לפמש"כ א"ש דשאני הא דנאמן ליטול שכרו דמשום תקנת חנוני נגעו בי' וכיון דסמך על חבירו והוציא ממון או טרחתו ע"פ שייך בזה תקנת חנוני ואינו קשה כלל:
ז
בחלק או"ח סי' ב' ענף ב' כתבתי נחלק במה דמבואר בקידושין (דף ס"ב) דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא. ובשבת (דף מ"ו) אמרו דזה מקרי בידו וכתבתי בתי' הג' שם לחלק דשאני בהא דקידושין דקשים כספחת וכעת ראיתי דזה אינו לפמש"כ התוס' בסוטה (דף כ"ה ע"ב) ד"ה לאו כגבוי דמי דמה"ט לא אמרינן בזה דכל העומד לבצור כבצור דמי כו' משום שצריך דיינין ולאו בידו כדאמרינן בקידושין (דף ס"ב) דמי יימר דמזדקקי לי' ב"ד אלמא להדיא דאף במילי דמצוה וחיוב על הב"ד לשפוט אם יש ביכולתם אפ"ה אמרו מי יימר דמזדקקי לי' וע"כ העיקר בזה כתי' הראשון שכתבתי בספרי שם דהיתר נדרים שאני דסגי בגמיר קצת ע"כ מקרי זה בידו וכן כתב הרשב"א בחי' ליבמות (דף פ"ח) והנימוקי יוסף ביבמות ר"פ האשה שהלך יעו"ש אבל היכא דבעי ב"ד גמור זה הוי אינו בידו משום מי יימר דמזדקקי לי' תלתא:
ועפ"ז תרצתי דברי הרמב"ם בפ"ט מן ה' שמיטה ה' כ"ד דכתב דלכן נאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד משום דמן הסכנה כו' ותמהו כולם דאמאי לא ניחא לי' בטעמא דרב נחמן גיטין (דף ל"ז) דמשום חזקה לא שביק היתירא נאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד אמנם לפי מש"כ התוס' בסוטה ה"נ דאף במקום מצוה אמרינן דזהו לאו בידו משום מי יימר דמזדקקי לי' תלתא כדאמרו בקדושין (דף ס"ב):
ועיקר הך מילתא דלא שביק היתירא הוא משום דהוי בידו כמש"כ הסמ"ע סי' ס"ז ס"ק נ"ה. א"כ לפמש"כ הבית יוסף בח"מ סי' ס"ז דפרוזבול קיי"ל לדינא כרב ששת דגיטין (דף ל"ב) דבעי שלשה ובדברי הרמב"ם לא מצא הכרע יעו"ש:
והא דאר"נ גיטין (דף ל"ז) דנאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד משום דלא שבק היתירא כו' י"ל דר"נ לטעמי' דס"ל לעיל בגיטין (דף ל"ג) דפרוזבול בפני שנים וע"כ מקרי זה דבר שבידו דהא אמרו בקידושין (דף ס"ב) דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא והתם צריך שלשה ומשמע דאם א"צ רק ב' מקרי זה דבר בידו אבל לדינא דצריך שלשה שפיר הוצרך הרמב"ם לומר טעם אחר על פרוזבול היו לי ואבד כן י"ל דברי הרמב"ם. אכן דברי השו"ע דאף דפסק דצריך שלשה. עכ"ז י"ל דשייך ה"ט דחזקה לא שביק היתירא כו' משום דהא מבואר בח"מ סי' ס"ז סעי' כ' דמהני מוסר שטרותיו אף שלא בפניהם. וכדברי הירושלמי אפילו נתונים ברומי ע"כ לא שייך בזה לומר מי יימר דמזדקקי לי' ויש להאריך בכ"ז:
וכן יש לעיין בכ"ז ע"פ המבואר בח"מ סי' ס"ז סעי' י"ח בשם הרמב"ם דבעי ב"ד חשוב בזה ואכמ"ל:
ח
בספרי ח' או"ח סי' י"ג ענף ג' כתבתי להוכיח מן שבועות (דף ט"ו) דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט דמוכח מזה דבנין ביו"ט אסור מה"ת ואח"ז דחיתי ראי' זו משום דהא נו"נ אין קרבין ביו"ט מטעם דבעי לכם ולא לגבוה וכעת נלע"ד דשפיר הוכחתי דהא בהפלאה לכתובות דף ז') בתוס' ד"ה מתוך שהותרה כו' הביא שם דברי הכ' שכתב דצורך מצוה לא נחשב לצורך קצת מהא דקיי"ל אין שריפת קדשים דוחה יו"ט וע"ז כתב ההפלאה שם להוכיח ולחלק דשאני שריפת קדשים ונו"נ דיכול לשורפן ולהקריבן לאחר יו"ט משא"כ בשריפת חמץ דלא שייך כן כו' עכ"ל ההפלאה ע"ש א"כ לפ"ז שפיר הוכחתי מהא דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט דמוכח מזה דבנין ביו"ט אסור מה"ת דאל"כ נימא בזה מתוך כו' דהא הש"ס שקיל וטרי שם בשבועות (דף ט"ו) בקידוש עזרה דאי מה להלן חמץ אף כאן חמץ ותסברא מנחת חמץ מי איכא אפשר דמקדש שתי הלחם בעצרת כו' אין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט וכיון דבעי למילף דאי מה להלן חמץ כו' דזהו לעיכובא וכמש"כ שם התוס' בתי' א' והובא הכל בספרי שם א"כ זה מקרי לא אפשר לאח"ז דהא לא משכחת הש"ס לקידוש בחמץ כי אם בעצרת וכיון דלא משכחת לי' רק ביו"ט א"כ זה דומה לשריפת חמץ דמיקרי צורך קצת מחמת צורך היום וכמש"כ התוס' בכתובות (דף זיין) בד"ה מתוך כו' וכמו שביאר זה ההפלאה כנ"ל. ע"כ שפיר הוכחתי כנ"ל ועיין פסחים (דף ה' ע"ב) בתוס' שם והובא במג"א סי' תמ"ו ס"ק ג' ועיין בפרמ"ג שם ואכמ"ל:
והנה בספרי שם ח' או"ח סי' י"ג ענף ד' הבאתי קושיות הגאון רע"א זצ"ל בדרוש וחדוש במערכה ד' עלה דביצה (דף י"ב) דא"ל פוק ותני לברא הבערה אינו משנה. והקשה הא י"ל דאתי כר"ע דס"ל דלא אמרינן מתוך כמבואר בפסחים (דף ה') יעו"ש ונלע"ד דאינו קשה דהא לכאורה קשה על מה דתני שם המבשל גיד בחלב ביו"ט ואכלו דלוקה חמש דהא ה"מ למיתני ולמנות עוד במנין הלאוין דאכלו ביוה"כ דחייב עוד לאו משום יוה"כ וי"ל דס"ל להאי תנא דביו"כ אינו חייב משום אוכל בשר בחלב שהרי היום הוא שנעשה בשר בחלב א"כ הא יוה"כ קידמו ואף דבשר בחלב ניתוסף בי' איסור הנאה עכ"ז י"ל כמש"כ התוס' חולין (דף ק"א) דאיסור הנאה לאו איסור מוסיף או כשיטת הרמב"ם בפי' המשניות כריתות פ"ג דכיון דאינו חל איסור בשר בחלב א"כ אינו אסור בהנאה וע"כ לא מנה התנא זה שם. וכן מצאתי בצל"ח לפסחים (דף מ"ז ע"ב) שכתב כן ועוד י"ל דברייתא הנ"ל ס"ל דחייבי כריתות אינם בכלל חייבי מלקות כדס"ל לר' יצחק במכות (דף י"ג) א"כ לא הוי בי' חיוב מלקות בשביל יו"כ וע"כ לא מנה זה הלאו שם אבל לר"ע דס"ל במכות (דף י"ג) דחייבי כריתות ישנו בכלל מלקות. וגם מצינו דס"ל לר"ע בחולין (דף קט"ז) דבב"ח חל על חלב ומתה מן סברא וכפי' רש"י שם דס"ל לר"ע איסור חל על איסור ועיין בחולין (דף ק"א) ובתוס' שם ע"כ לא מצי לאוקמי להברייתא דהבערה הנ"ל דאתי כר"ע. דא"כ תקשה דה"ל למיתני ולמנות לאכילתו ביו"כ דהא שפיר חייב מלקות משום בב"ח אף ביו"כ דהא ס"ל דחל איסור בב"ח על איסור הקדום וע"כ אמר לי' פוק ותני כו' ומיושב קושיות הגאון הנ"ל ויש לי עוד כמה אנפי לתרץ זה וכמו שכתבתי בספרי שם ברמז ואכמ"ל:
ט
בח' או"ח סי' ט"ז כתבתי להעיר אמאי אסרו לצאת בשבת בקמיע בספק רפואה והארכתי שם בזה עפ"י מש"כ הרמב"ם בפי' המשנה דיומא הנני לבאר זה ביתר ביאור דהא מדסתמו ואסרו לצאת בקמיע זו בשבת דמשמע דאף היכא דמוכרח לצאת לרה"ר מחמת פיקוח נפשות ג"כ אינו רשאי לצאת בקמיע זו כיון דמספקא לר"פ בזה אי הוי קמיע מומחה כמבואר התם בארוכה והא שכתב רש"י בשבת (ד' ס') דקמיע מומחה ש"ד לפי דהוי תכשיט וכן מוכח בשבת (דף נ"ג) דמקשה הא מומחה ש"ד ולא מחלק דשאני אדם משום דפ"נ דוחה וע"כ מוכח הטעם משום דהוי תכשיט היינו משום דמשמע מדסתמו דמותר לצאת אף לטייל בלבד דבזה לא שייך פ"נ וכ"ז פשוט:
י
בסי' י"ח או"ח סוף ענף א' כתבתי מה דיש לדון לכאורה דלא אמרינן הואיל רק במלאכת יו"ט ולא בשארי דוכתי ודחיתי זה כעת ראיתי בספר קהלת יעקב שחיבר הגאון מן ליסא זצ"ל על ה' יו"ט סי' תצ"ח סעי' ח' שכתב לתרץ קושיות התוס' בפסחים (דף מ"ו) ד"ה רבה כו'. דא"כ בטלת כל מלאכת שבת כו' משום דלא אמרינן הואיל רק במלאכת יו"ט כמו דאמרינן מתוך שהותרה לצורך ה"ה דהותרה שלא לצורך רק דבעינן צורך היום קצת ע"כ ה"ה בספק שמא יזדמנו אורחים חשוב ג"כ צורך היום קצת:
משא"כ בשארי מילי לא אמרינן הואיל יעו"ש. אך יש לסתור סברתו ע"פ הא דפסחים (דף ס"ב) דקאמר הש"ס דרבה דס"ל באופה מיו"ט לחול אינו לוקה לא תקשה אדרבה דס"ל שם דערל מקרי לאו בר כפרה ולא ס"ל סברת ר"ח דמקרי בר כפרה הואיל אי בעי מתקן נפשי' משום דהכא מחוסר מעשה והתם לא מחוסר מעשה ואי נימא כסברת הקהלת יעקב א"כ אינו קשה כלל דרבה על רבה דהא י"ל דדוקא במלאכת יו"ט ס"ל לרבה דאמרינן הואיל אבל לא בשחיטת פסח לערלים אע"כ מוכח דס"ל להש"ס דלא לחלק כן ושפיר הקשו התוס' וס"ל דמאן דס"ל דאמרינן הואיל ס"ל כן בשארי מילי ועיין בפסחים (דף מ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה' אהבערה לא לחייב מכאן מוכיח ריב"א דרבה דא' הואיל אף לב"ש דל"ל להו מתוך כו' אמרינן ואכמ"ל ועיין בפסחים (דף מ"ח ע"א) דאמרו הא דר"ח ורבה מחלוקת דר"א ור"י ובפי' רש"י שם וברי"ף ורא"ש שם דפירשו דר"ח ורבה פליגי בפלוגתת ר"א ור"י דפליגי אי אמרינן הואיל אי בעי מיתשל או לא וקצרתי בכ"ז:
יא
בח' יו"ד סוף סי' ג' כתבתי להעיר דכיון דמצינו בספרי דכל המנוין בנו קודם כש"כ דהוא לעצמו זוכה לכל ימי חייו כן מצאתי בעז"ה לריטב"א במכות (דף י"ג) בספ"ב שכתב דכיון דבן קם תחת אבותיו מכש"כ שאין מסלקין אותו מאותו מינוי אלא בטענה ע"ש:
יב
בח' יו"ד סי' ד' כתבתי בענף א' לדון אי נקובת הוושט ה"ל נבלה או טריפה ויש להעיר בזה מן הא דחולין (דף י"ז ע"ב) דאמרו פשיטא כיון דכי נקב טריפה בעי בדיקה ומדלא אמרו דהוי נבלה מוכח דס"ל להש"ס התם דנקובת הוושט ה"ל טריפה ולא נבילה. ואפשר לומר דהך פשיטא דהתם כוונתם דהא זה פשיטא לכ"ע עכ"פ דטריפה הוי לכה"פ וע"כ אין להוכיח מהתם כ"כ:
יג
בח' יו"ד סי' ט' כתבתי בשם הפרמ"ג ליו"ד סי' צ"ה דכתב בשם הש"ד דבאוכלין אף אלף פעמים חשובים כחד כו' וכ"כ החו"ד בסי' צ"ה בשם הש"ד. אכן בחולין (דף קט"ז ע"ב) ברש"י ד"ה ה"ז אסורה כו' שכתב בשם יש מתירין חלב שבעור הקיבה שמולחין אותה בעורה. ליתן לגבינות משום דה"ל נ"ט בר נ"ט טעם א' מן העור לחלב הקיבה וטעם ב' לגבינות ודחי לי' רש"י מטעם דבעת דנבלע טעם העור להחלב ה"ל טעם א' לאיסור משום דנעשה נבילה יע"ש ובאמת י"ל טעם המתירין דכיון דלא נאסר במליחה בב"ח רק מדרבנן לא נחשב כגופו של איסור כמש"כ הש"ך ביו"ד סי' פ"ז ס"ק למ"ד ע"ש ואכמ"ל ועיין ביו"ד סי' צ"ד ש"ך ס"ק כ"ב. עכ"פ למדנו וכן המתירין הנ"ל דאף נ"ט בר נ"ט באוכלין ג"כ נחשב לנ"ט בר נ"ט ומותר ורש"י השיג עליהם מטעם אחר משום דה"ל טעם א' לאיסור כיון דנאסר מדרבנן עכ"פ ע"י מליחה אבל לולי זה גם רש"י הי' מודה להו דנחשב לנ"ט בר נ"ט ומותר אף דהכל הוא באוכלין. א"כ מוכח מזה דלא כהפרמ"ג והחוו"ד הנ"ל וכדברי רש"י הנ"ל כתב כן הרא"ש בחולין שם ובטור יו"ד סי' פ"ז ובב"י שם וקצרתי:
יד
בח' יו"ד סי' ט"ו כתבתי דלכן פסקו בח"מ סי' רס"ח סעי' א', דד"א קונות לו אף דנפל וגלי אדעתי' דבנפילה לא ניחא ליה דליקני וכמבואר בב"מ (דף יוד). משום די"ל דשאני ד"א דקונות לו שלא מדעתו עפ"ז יש לתרץ קושיות המל"מ פ"ב ה' זכיי' ה"ט דהקשה מן מש"כ הטור בסי' רע"ה בשם הרמ"ה דכיון שלא כיון לקנות אלא ע"י בנין ובזה לא קנאה כו' וכה"ג הקשה במשכנות יעקב ח', ח"מ סי' נ"א בסופו מן סי' קצ"ח דבהתחיל למשוך לא קנה במסירה מטעם דגילה בדעתו דניחא לי' במשיכה דווקא א"כ קשה על הרמ"א דסי' רס"ח סעי' א' בהג"ה שכתב בנפל דקונות לו ד"א יעו"ש ולפמש"כ אינו קשה דיש לחלק דשאני ד"א דקונות שלא מדעתו. ע"כ לא מהני ג"ד כלל אבל בקנין משיכה והגבהה דבעי כוונה, לקנות היכא דלא הוי בהגבהה דין חצר כמש"כ במק"א ע"כ אם גילה בדעתו דלא ניחא ליה לא קני וא"ש הכל וקצרתי ועפ"י תירוץ המל"מ שם מתורץ ג"כ קושיות המשכנות יעקב הנ"ל ע"ש:
טו
בח' יו"ד סי' כ"ג ענף ה' כתבתי דלכן לא הפקיר רב מרי משום דחשש דלמא יזכה בו אחר וכן מצינו בנדרים (דף פ"ד) דרבנן סברי נכסיו לא מפקיר אינש דמרתת דילמא זכי בהו אינש אחרינא יע"ש ובמש"כ שם דבהמה מבכרת שנקנית במשיכה לבד פטורה מבכורה לפי שיטת רש"י דמחילה בטעות הוי מחילה מן דין יאוש ויאוש הוי כהפקר לפטור מבכורה וע"ז הקשה לי חכם אחד מבכורות (דף ג' ע"ב) דרב מרי ידע לאקנויי קנין גמור וחזי לי' אינש אחרינא ואזיל ועביד וסבר רב מרי מילתא הוא דעביד היינו בדיבור ואינו נוטל דמי' ואתי בה לידי תקלה ולפמש"כ קשה הא לא יהי' תקלה דיהא פטורה מטעם יאוש לפי טעותם דבדיבור בעלמא יקנה ע"כ קושייתו:
ובאמת אינו קשה לפמש"כ בספרי ח' או"ח סי' ג' ענף ב' בשם הרמב"ן במלחמות בב"מ (דף כ"ו) בסוגיא דנטלה ע"מ להחזירה דאם האבידה הוא ברשות הבעלים לא מהני יאוש והובא דבריו בקצה"ח סי' רנ"ט ובנתיבות שם וכ"כ המחנה אפרים ה' מכירה קנין חצר סי' י' ע"ש ע"כ היכא שמכר בדיבור בעלמא ועדיין עומד החפץ ברשות הבעלים לא שייך לדון בי' דין יאוש כלל ודוקא בנידון המבואר בספרי שם שהי' קנין משיכה והיתה עומדת ברשות שאינו של הבעלים בזה שפיר שייך לדון דמהני מן דין יאוש וע"כ אף אם הי' בקנין משיכה וקודם שילדה היתה עומדת הפרה ברשות הבעלים ג"כ לא מהני לפטור מבכורה משום דיאוש ברשות הבעלים לא מהני. אלא אם לא לקחה לביתו לאחר שהקנה בקנין משיכה עד אחר שילדה כהנידון המבואר בספרי שם בזה שפיר יש לדון דמהני דין יאוש ככל יאוש שאינו ברשות הבעלים דמהני וברור:
טז
ביו"ד סי' כ"ו כתבתי לדון אם חד דרבנן ותרי דרבנן המה שקולים ולכאורה יש להוכיח דתרי דרבנן וחד דרבנן הם שקולים מהא דאי' בחלה פ"א מ"ד דהמדומע פטור מחלה וכתב התויו"ט שם ד"ה והמדומע כו' דמתניתין בחלה בזה"ז דרבנן דאי לאו הכי לא אתי דימוע דרבנן ומפקיע לחיוב חלה דהוי מה"ת עכ"ל ולשיטת הרמב"ם דפסק תרומה בזה"ז דרבנן. א"כ קשה הא מדומע הוי תרי דרבנן ואמאי פוטר לחלה דהוי חד דרבנן וגם הרמב"ם הביא בפסקיו להך דין דהמדומע פטור מן חלה. וע"כ מוכח דס"ל דשקולים הם ואפשר לדון בראי' זו ע"פ מש"כ המל"מ פ"ז ה' י"ז ה' תרומות דתרומה בזה"ז דרבנן דינו לכל דבר כמו דאורייתא זולת לענין תערובות ויש להאריך ואכמ"ל:
יז
בחלק יו"ד סי' כ"ז כתבתי ביאור סברת הרשב"א דמטא ליד גיזבר לא מהני שאלה וראיתי בנו"ב במ"ת חלק יו"ד סי' קנ"ד שכתב בכוונת הרשב"א דלכן במטא ליד גיזבר לא מהני שאלה משום דלא מהימן לומר טעיתי להוציא מהמוחזק ע"ש אך יש להעיר מן נדרים (דף פ"ה) שכתב הר"נ בשם הרשב"א דמי שאוסר הנאת פירות ע"ע יכולים אחרים ליטול אותן ואינו יכול לעכב כו' מיהו היכא דאיתשיל חייבין לשלם כו' ולדברי הנו"ב הנ"ל יש לדון דאמאי מצי מיתשיל והא אינו נאמן להוציא מן המוחזק ע"י התרת נדר אבל לפמש"כ ניחא דשאני היכא דנתן בעצמו ליד הזוכה דאזי שייך לומר מידק דייק וע"כ לא מצי למיתשיל על נדרו משא"כ היכא דבא לידם בלא דעת הבעלים:
יח
חלק אה"ע סי' א' ענף ד' כתבתי לדון הרבה בענין חזקה על להבא וכן יש להעיר בזה מנדרים (דף פ"ה ע"א) בהרשב"א דהובא בר"נ שם ד"ה ומהא שמעינן שהאוסר כו' דכתב שם באה"ד דלא חיישינן דלמא מיתשל ומיתהני מדידי' משום דלא חיישינן לזה אלמא דאף במה דהוי לנו לדון על להבא סמכינן על חזקה. וכן יש להעיר בזה במש"כ התוס' בב"ב (דף קי"ד) ד"ה ניחוש דילמא הדר בי' כו' ומיהו בקונטרס פי' דהכי פריך כיון דיכול לחזור כו' ואע"ג דלא חזר חיישינן שמא יחזור. ואין נראה לר"י כו' עכ"ל התוס' וי"ל דכוונת רש"י הוא דאע"ג דכ"ז דלא חזר לא חיישינן שמא חזר עכ"ז על להבא חיישי שמא יחזור וע"כ לא מצי לעשות גמ"ד בזה וכן י"ל דזהו כוונת התוס' בגיטין (דף י"ז ע"ב) ד"ה זנות לא שכיחא כו' דכתבו התוס' דטפי איכא למיחש לשמא תזנה מלשמא זינתה משום דשמא תזנה הוי בלהבא ע"כ חיישינן יותר וגם יש לעיין בזה בנדה (דף ס"ז ע"ב) במה דאמרו התם דמה"ת ואחר תטהר אבל אמרו חכמים אסור לטבול ביום זיי"ן שלא תבא לידי ספק ותראה ותסתור ועיין בתוס' שם ד"ה אבל אמרו חכמים כו'. דאף התשמיש אסור רק מדרבנן וכמש"כ בבית יוסף ליו"ד סי' קצ"ג בשם הרשב"א אלמא דמה"ת מותרת בתשמיש משום דלא חיישינן שמא תראה א"כ מוכח דמהני חזקה בלהבא. ובחידושי לנדה שם הארכתי בכ"ז ועיין בתוס' בנדה (דף כ"ט) ד"ה ר"ש היא כו' ובמק"א כתבתי דיש לדון לפי מש"כ התוס' בנדה (דף כ"ט) ד"ה ר"ש היא הנ"ל דלרבנן דר"ש הדין הוא דאסור לשמש מה"ת ביום ז' ולר"ש אינו אסור רק מדרבנן די"ל דבזה גופא פליגי ר"ש עם רבנן דלרבנן הדין הוא דחזקה לא מהני בלהבא:
ולר"ש מהני חזקה אף בלהבא וע"כ אינו אוסר רק מדרבנן דחשו שמא תראה ותסתור והארכתי בזה וליראת האריכות קצרתי:
ובמש"כ בספרי שם להוכיח דרוב מהני אף בלהבא:
כן מוכח מן יבמות (דף ל"ו ע"א) הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת ה"ז לא תנשא צרתה שמא לא יהי' הוולד בן קיימא וחליצת מעוברת וביאת מעוברת לאו שמי' ביאה וחליצה וא"ת הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם. עכ"ל הגמ' הרי דמוכח מן הש"ס דאף בחשש דלהבא סמכינן על רובא וע"כ קאמרי בפשיטות וא"ת הלך אחר רוב נשים וכו' דתהא מותרת להנשא על סמך דצרתה תלד לאח"ז בן קיימא וכמש"כ בספרי להוכיח כן משארי דוכתי:
יט
בח' אה"ע סי' ב' כתבתי להעיר במה דקיי"ל באכל ביוהכ"פ אף דאכל לדבר שיש מצות עשה באכילתו דמ"מ חייב כרת דלכאורה יש לדון בזה וכפי שביארתי שם והוכרחתי להדר אחר הטעם בזה וכעת ראיתי די"ל בקצרה הטעם הזה ע"פ הך דיומא (דף ע"ד ע"ב) דיליף הש"ס מן פסוק דאף על תרומה וקדשים נצטוה לענות נפשו מהם ביוה"כ הרי דמוכח מן הפסוק להדיא דהתורה גזרה לחיובי דיוה"כ גם על היכא דיש מצות עשה על אכילתם וע"כ אין אנו צריכים להטעם שכתבתי בספרי שם. אכן לפי מש"כ בתוס' יוה"כ שם דלפי המסקנא דיליף הש"ס שם מן והאבדתי את הנפש עינוי שיש בו אבידת הנפש א"כ אתי כל החמשה עינוין דכתיבי למילף מזה לכל החמשה עינוין דנצטוה ביוה"כ ואין לנו ילפותא על אכילת תרומה וקדשים רק מעיקרא דרצו למילף שם עינוי לטבל ונבילה וחולין ותרומה וקדשים אז הי' מוכרח לומר דהנך חמשה עינוין דנצטוה ביוה"כ אין זה רק מדרבנן לגמרי ע"ש בתוס' יוה"כ ולפ"ז שפיר הוצרכתי בספרי לבאר טעם על מה דקיי"ל דגם היכא דיש מצוה עשה מה"ת באכילתו דמחויב לענות נפשו מהם מה"ת ואם אכלו חייב כרת וחטאת ויש לי עוד לבאר ולדחות לזה ע"פ סברת התוס' ביבמות (דף ה') ד"ה כולהו משעטנז כו' והתו"י בשבת (דף כ"ה). והטורי אבן לר"ה (דף כ"ח) ד"ה ה"ה עובר על בל כו' וקצרתי:
כ
ושם בסי' הנ"ל הוכחתי מן עירובין (דף ל"א) דאין מערבין בטבל אף די"ל דהא חזי למאן דלית ליה אכילת היתר בשבת דחזי לי' משום דעשה דחי ליה כמו שהארכתי שם הרבה בזה וע"ז יש להעיר דהא בעינן סעודה הראוי' מבעוד יום גבי עירוב כמבואר בעירובין (דף ל"ו). א"כ נדחה כל מש"כ שם אבל באמת שפיר כתבתי דהא כתבו התוס' שם ד"ה מאי שנא כו' דרבא ס"ל תחילת היום קונה עירוב וס"ל דלא בעינן לסעודה הראוי' מבע"י וכמבואר בירושלמי ע"כ למאן דס"ל תחילת היום קונה עירוב תקשה כמו שכתבתי שם ובאמת אף למאן דס"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו מיתה בידי שמים ג"כ תקשה כן. דהא זה פשוט דאף דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו מיתה עכ"ז בחצי שיעור של הלאו דלית בי' מיתה וודאי נדחה מפני קיום העשה אם יוגמר כל העשה עי"ז וכמש"כ בספרי ח' או"ח סי' ט' ענף ד' כעין זה יע"ש ולפ"ז היכא דחסר לי' להשלים השיעור רק ע"י טבל נגמר כל שיעורו אז דחי העשה לחצי שיעור של איסור לאו א"כ מקרי חזי להנך דאין להם השלמת כל השיעור בהיתר וכעין מה שכתב הטורי אבן באבני מלואים למגילה (דף כ"ט) דנימא הואיל וחזי למיכל פחות מכשיעור ע"ש [ועיין בזבחים (דף ל"א) חישב לאכול כזית בשני ב"א מהו ובתוס' ישנים יומא (דף ל"א):
ובספרי באר יצחק ח' או"ח סי' יו"ד ענף ב' מזה ואכמ"ל]. ולפ"ז שפיר כתבתי דאי נימא דסעודת שבת הוי עשה גמורה מה"ת א"כ שפיר מקרי טבל היתר אכילה ע"י הואיל דחזי להנך גברי דלא יהי' להם השלמת השיעור רק ע"י צירוף טבל כנ"ל וע"כ שפיר הוכחתי דסעודת שבת אין בו עשה מה"ת וכ"ז פשוט וקצרתי בכ"ז:
כא
בחלק אה"ע סי' ג' ענף א' הוכחתי דחייבי לאוין שלא הכיר בה צריכה גט לכאורה יש להוכיח כן מן מה שכתב הר"נ בקידושין ריש פ' ג' על מתניתין האומר לאשה ה"א מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך ל' יום מקודשת לשני וכתב הר"נ בשם הירושלמי שאם מת השני והי' לו אח מכיון שהיא זקוקה ליבום לא חלו עליו קדושי ראשון וכתב הרמב"ן דההיא דירושלמי אתי כרב דאין קידושין תופסין ביבמה ואנן דקיי"ל כשמואל התם דס"ל דצ"ג הא נמי צריכה גט מראשון משום דזיקתה אינה מונעת שלא יחולו קידושי ראשון כו' עכ"ל אלמא דאף דהוי חייבי לאוין שלא הכיר בה מ"מ צריכה גט א"כ מוכח מזה ג"כ כמש"כ בספרי שם:
אבל יש לדחות ראי' זו דשא"ה דהא שיטת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש בשם בה"ג ובתוס' יבמות (דף צ"ב) והובא בב"ש סי' קנ"ט ס"ק א' דס"ל זקוקה ליבם שנתקדשה בשוגג דאם יחלוץ לה היבם מותרת להמקדש ודלא כשיטת הרמב"ם והמחבר שם. ע"כ לפ"ז לא הוי התם מקח טעות כ"כ דהא יכולה להנשא להמקדש אם יחלוץ לה היבם וגם הא דמבואר בסי' קנ"ט שם דאם ירצה היבם לייבם כופין להמקדש לגרשה כבר כתב הבית מאיר דלכפותו בשוטים אין זה ברור וגם העלה הבית מאיר שם דאם ירצה היבם לחלוץ לה אין צריך המקדש לגרשה מקודם החליצה אלא מועיל החליצה אף שלא נתגרשה מהראשון והשיג על הלבוש שם. ולפ"ז יש לחלק בפשיטות דשאני בחייבי לאוין שלא הכיר בה. די"ל דהוי מק"ט מצד דהא אסורה לו באיסור תורה בוודאי בלא שום עצה וספק כלל ע"כ הוי מק"ט משא"כ התם דמשכחת לי' דתהיה מותרת לו באם יחלוץ לה היבם דאז, אחר חליצתו יהי' מועיל הקידושין דתהי' מותרת לו ע"כ לא הוי מק"ט ותופסין קידושי ראשון וגם הא לשיטת הרמב"ם והמחבר שם דאף בקידש בשוגג לאשה הזקוקה ליבם דאסורה להמקדש אף לאחר החליצה הא אין זה רק איסור דרבנן כמו דמבואר בתוס' יבמות (דף צ"ב ע"ב) וכמש"כ כל הפוסקים שם א"כ הא באיסור דרבנן שלא הכיר בה וודאי לא הוי מקח טעות וכמו בשניות שלא הכיר בה וכמש"כ בספרי שם וכיון דמה"ת מותרת להמקדש לכ"ע אחר החליצה ע"כ לא הוי זה מקח טעות ואינו דומה כלל לחייבי לאוין שלא הכיר בה ואכמ"ל יותר:
כב
בחלק אה"ע סי' יוד ענף א' כתבתי דהיכא דשייך מצוה לשמוע דברי חכמים אז אף באנסוהו לקנות ג"כ קני כן מוכח מהא דכתובות (דף ל"ט) והרמב"ם פ"א ה' נערה בתולה ה' ג' דבאונס כופין אותו וכונס כו' שנאמר ולו תהיה לאשה וקשה הא הוי אנסוהו לקנות וע"כ מוכח דשאני היכא דשייך מצוה לשמוע דברי חכמים:
כג
באה"ע סי' יו"ד ענף ג' כתבתי דהא דאמרו בכ"ד דאפקעינהו רבנן לקידושי' מיני' דמ"מ נשארו קדושי דרבנן כן ראיתי להרשב"א בחי' לכתובות (דף ג' ע"א) בד"ה שוויי' רבנן כו' בסה"ד שכתב דעכ"ז נשארו קדושי דרבנן אף היכא דאמרו דאפקעינהו רבנן לקידושין מ"מ ממזרים אינם נטהרים ואסורים לכהנים ולקרובים מדבריהם עכ"ל הרשב"א שם וכן הוא בשמ"ק לכתובות שם:
כד
בספרי נחל יצחק סי' כ"ה סעי' ג' כתבתי לתרץ קושיות הקצה"ח שהקשה במה דאמרו שם דאם היו הדיינים ג' והלכו אחר שנים וטעו הם משלמים ב' חלקים וחלק השלישי מפריד והקשה דאמאי לא נימא כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי ותירצתי בארוכה לפי דהוי כעין גורם דגורם כו' ולכאודה יש להעיר ע"ז דהא שיטת התוס' בב"ק (דף ק') בד"ה טיהר את כו' דהיכא דקם דינא חייב לרבנן דר"מ משום דהוי כמעשה א"כ אין זה מקרי גורם דגורם אבל באמת א"ש דהא כתבתי בשם הקצה"ח בסי' ת"י ס"ק ג' שכתב דעיקר קושיא זו הוא לשיטת רש"י ותוס' בב"ק (דף י"ג) דגובה מבשר נגד אימורין א"כ הא מצינו לשיטת תוס' בחולין (דף מ"ג ע"ב) ד"ה זיל שלים כו' דס"ל דהיכא דהדר דינא פטור אף למה דקיי"ל כר"מ וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' כ"ה ס"ק ה' בד"ה ולענין דינא כו':
ומוכח דס"ל להתוס' חולין דלר"מ עיקר החיוב הוא רק היכא דקם דינא ולרבנן פטור גם בזה משום דגם היכא דקם דינא אין זה רק גרמי ואף דסתרי דברי התוס' דחולין לדברי התוס' דב"ק והתוס' סנהדרין (דף ל"ג):
אין זה קשה וכפי שכתב היש"ש בהקדמתו לב"ק דכמה דברי התוס' סתרי אהדדי ולפ"ז י"ל דהתוס' בב"ק (דף י"ג) בפירושם דגובה מבשרם נגד אימורין דס"ל כשיטתם בחולין וע"כ אינו קשה עלייהו לקושיות הקצה"ח הזה משום די"ל דזה מקרי גורם דגורם וכמש"כ ולשיטת התוס' דב"ק (דף ק' וסנהדרין (דל"ג) י"ל דס"ל כהרמב"ן דהובא בקצה"ח סי' ת"י הנ"ל דאינו גובה מבשר נגד אימורין א"כ בל"ז אינו קשה לקושיא זו וכמש"כ הקצה"ח:
כה
בספרי נחל יצחק סי' ע"ד סעי' ז' ענף ב' כתבתי למה שיש להסתפק במי שלוה מטבע רוביל אם יכול לשלם במטבע אחרת וכתבתי שם להעיר מסנהדרין (דף ל') דס"ל לחד מ"ד דא' אומר מנה שחור וא' אומר מנה לבן דאין מצטרפין די"ל דטעמו משום דס"ל דצריך לשלם המטבע שלוה אך יש לדחות זה עכ"ל בספרי ועל הגליון שם כתבתי בזה"ל להסביר זה דהא מצינו בסנהדרין שם דהכחשתם בסייף וארירך כו' אין זה נכון אף דלא הוי שום נפ"מ כו' וה"ה במנה שחור כו' רק בארנקי שחורה כו', ואף לפי מש"כ התוס' בב"ב (דף נ"ז) בד"ה אלא מעתה כו' דדייקי בין מנה שחור ללבן שחייב לשלם אותו מנה שלוה כו' עכ"ל התוס' י"ל דשא"ה דהא הך מנה שחור בסנהדרין שם פי' רש"י סלע ישנה ובב"מ (דף מ"ה ע"ב) אי' דמארנקי ישנה [ופי' רש"י סלעים] והם עדיפי מסלעים חדשים בעצמיותן וכיון דסלעים ישנים עדיפי מחדשים ע"כ אין זה דומה לנידון שאלתינו וזהו דומה להך דכתובות (דף ק"י) במעות בבל ומעות א"י דמשלם אותו המין שלוה כי יש ביניהם הבדל רב משא"כ בנ"ד כו' עד כאן לשוני מה שמצאתי כתוב על הגליון בספרי נחל יצחק:
כו
בספרי נחל יצחק סי' י"ז סעיף א' כתבתי להעיר בהא דעד נעשה דיין והא דיינין בישיבה ועדים בעמידה כו' וכעין זה ראיתי בטורי אבן לר"ה (דף כ"ה) כו' וכעת ראיתי כי באה"ע סי' קמ"ב סעיף ה' בשם דיעה קמייתא דס"ל דאותם שנותן השליח בפניהם א"צ לישב כו' והגר"א זצ"ל שם ס"ק י"ט כתב טעמם כיון שהקילו שאף עד נעשה דיין והעד בעמידה כמ"ש בפ"ד דשבועות עכ"ל וס"ל דדוחק לאוקמי בת"ח דאז גם העד בישיבה כמבואר ברפ"ד דשבועות ובח"מ סי' כ"ח סעי' ה' ות"ל דנתכוונתי לדבריו: