אור ברסלב
עין יצחק חלק א אורח חיים › סימן כב

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

אורח חיים · סימן כב

סימן כא

ב"ה יום ה' סיון תרכ"ט לפ"ק קאוונא. מה שהשבתי לרב גדול א' מן חו"ל.

מכתבו הגיעני ע"ד שאלתו באחד שקנה יי"ש מן אדון א' ע"פ שלוחו ונתן או"ג וגם קאנטראקט ע"ש המשלח ובתוך כך עבר עליו הפסח ולא מכר זה במכירת חמץ כנהוג ובתוך ימי החג הנ"ל בא האדון להמשלח וסיפר לו כי שלוחו קנה עבורו יי"ש ועשה עבורו קאנטראקט וסילק לו המותר הנ"ח עבור היי"ש רק מה שמגיע עבור מנת המלך שקורין אפלאטע זה לא סילק עדיין וחוב אפלאטע עולה הרבה יותר ממחצה שיווי היי"ש ונשאל כת"ר אם יש איזה צד היתר וצידד כת"ר בפלפולו מה דיש לצדד איזה היתר בזה וביקש כת"ר ממני לחוות דעתי בזה ומחמת רוב טרדתי לא באתי רק בקצרה בעז"ה:

ענף א

א

והוא כי בקנין מעות מא"י ידוע דהוי ספק פלוגתא כמבואר ביו"ד סי' ש"כ ובאו"ח סי' תמ"ח ומש"כ המ"ב בסי' נ"ט והובא במג"א סי' תמ"ח דרוב ס"ל כרש"י במק"א כתבתי להוכיח להיפך מהא דח"מ סי' קצ"ח סעי' ה' וסי' קצ"ט סעי' א' וסעי' ב' וסעי' ג' דהיכא דהוי דבר שאינו מצוי מוקמי על דין תורה דמעות קונה וכן היכא דשייך לומר העמידו דבריהם על ד"ת וכה"ג אלמא דפסיקא להו להשו"ע דמה"ת מעות קונה בישראל א"כ ממילא לא"י במשיכה ע"כ מסתברא ביותר לנקוט בא"י הקנין משיכה אבל לא מעות ולכה"פ הוי ספיקא דדינא:

וכיון דחמץ שעבר עליו הפסח הוי דרבנן:

א"כ בספיקא קיי"ל להקל ואף דנולד הספק בדאורייתא בפסח מעת שנודע לו בפסח אחר זמן איסורו עכ"ז הא מה"ת בביטול בעלמא סגי ולא נולד הספק מעיקרא רק בדרבנן ואף אם לא ביטל חמצו וגם הא יש לדון בזה הרבה ואכ"מ מ"מ יש לדון דזה דומה למה דמבואר ביו"ד סי' ס"ו גבי דם ביצים בספק אם על החלמון טריפה או לא דבתערובות מקילינן אף דנולד הספק בדאורייתא מקודם התערובות עכ"ז כיון דיש סוברים דם ביצים דרבנן ע"כ אף דלא קיי"ל כן לדינא מ"מ מהני זה דלא יהי' נקרא נולד הספק בדאורייתא וה"ה בנ"ד כיון דלשיטת הר"נ דחמץ המופקד אין המפקיד עובר בבל יראה רק מדרבנן ע"כ אף דלא קיי"ל כן כמבואר בסי' ת"מ סעי' ד' עכ"ז הועיל לנו עכ"פ שיטת הר"נ דלא יהי' דינו כמו נולד ספק בדאורייתא ועיין מזה בס' לבושי שרד בחדושי דינים ליו"ד ס"ק מ"א ואכמ"ל בזה וע"כ מצד הקנין כסף יש לכאורה להקל:

ב

אכן מה שיש להחמיר הוא מצד כיון דע"פ מנהג שנהגו דקנין מעות ובצירוף קאנטראקט יהי' מועיל הקנין אף בא"י וכמש"כ כעין זה הנתיבות בסי' קצ"ד ס"ק ח' בשם תשובת הרמב"ן. א"כ יהי' דינו כמו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אך במחנה אפרים ה' מכירה קנין משיכה סי' ט' כתב שם בשם הרמב"ן דאפי' נהגו לקנות בכסף מ"מ אינו מתחייב בבכורה מה"ת ובאמת י"ל דאף דנימא דמנהג מהני בקנינין עכ"ז אין דינו כדאורייתא אלא כדרבנן וכמש"כ הנתיבות בסי' ר"א ס"ק א' דמנהג שנהגו הסוחרים לא חשבינן אותו רק לקנין דרבנן כו' ובאמת כן הדעת נוטה דאל"כ איך כתבו כמה פוסקים דקנין דרבנן לא יהי' מועיל לקנות מה"ת הא כיון דעכ"פ נהגו בקנין דרבנן א"כ לא יהי' גרוע ממנהג שנהגו מצד עצמם. וה"ה היכא דחז"ל תקנו דיהי' נחשב לקנין מצד דחשו לטובת התגרים וכדומה דג"כ לא יוגרע ממנהג בעלמא ומצינו באה"ע סי' כ"ח ב"ש ס"ק ו' בשם ר' ירוחם דקידשה במע"ש דאינה מקודשת רק מדרבנן משום דקנין דרבנן לא מהני לקנות מה"ת. אף דהתם דנהגו התגרים במעמ"ש ותקנת חז"ל זה הי' לטובת התגרים ואפ"ה לא מהני לחול בזה קנין מה"ת ומצינו דאף בדבר שאינו ברשותו מהני סטומתא:

ודלא כהקצה"ח והנתיבות בסי' ר"א שכתבו בפשיטות דבשלב"ל לא מהני סטומתא דלא כן משמע ביו"ד סי' רס"ד בש"ך ס"ק ז' ועיין בספר עצי לבונה ליו"ד שם ואכמ"ל בזה:

ועכ"ז כתבו כמה פוסקים דקידשה במע"ש לא הוי רק קידושי דרבנן וע"כ הדעת נוטה דמנהגא לא הוי קנין דאורייתא. ולא עדיפא מקנין דרבנן:

ג

ובקנין דרבנן הא ידוע מש"כ במחנה אפרים ובגט פשוט סי' ק"כ ס"ק ה' ובמקור חיים סי' תמ"ח ובתשובת רע"א סי' רכ"ב שכתבו כולם להסביר דהפקר כו' הפקר עכ"ז אין להם כח להקנות לאחר ואנכי לעצמי מצאתי כזה בעז"ה בים של שלמה ליבמות פ' י' סי'. י"ט שכתב דזה תלוי בהפלוגתא דאי' ביבמות (דף פ"ט) ובגיטין (דף ל"ו) דר' יצחק יליף מן אשר לא יבא כו' יחרם כל רכושו א"כ אין לנו ילפותא דיהי' יכולים להקנות לאחר רק לר"א דיליף שם מן אלה הנחלות כו' א"כ זוכה ממילא כמו בירושה דממילא עכ"ל היש"ש בקצרה ותמהני על גדולי האחרונים שלא הביאו לדברי היש"ש הנ"ל ולפ"ז למאי דפסק הרמב"ם בפ' כ"ד ה' סנהדרין ה' ו' כהך דרשא ר' יצחק משום דכן מבואר בשקלים (דף ג') רק דרשא דר' יצחק. ע"כ לפ"ז הדין נותן דקנין דרבנן לא מהני להיות קנין דאורייתא וכמו דפסק ה"ר ר' ירוחם בקידשה במע"ש. וכמש"כ הב"ש בשם הד"מ והב"ח בסי' כ"ח ס"ק ו':

ובדברי התוס' סוכה (דף ל' ע"ב) ד"ה שינוי החוזר ואכמ"ל בזה:

ד

וראיתי בספר אבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ל"ג דהוכיח מיבמות (דף ס"ז) בהא דר"י אומר הבת מאכיל כו' הב"ע בנכסים מועטים כו' דלשי' הרשב"א דס"ל דספיקות אסור מה"ת תקשה היכי הבת מאכיל בתרומה הא אינו זוכה הבת רק מדרבנן א"כ ניחוש שמא העובר זכר ואינו ילוד אינו מאכיל וע"כ צ"ל לשי' הרשב"א דקנין דרבנן מהני לאיסורי תורה עכ"ל האבני מלואים ונעלם ממנו דכבר הקשה זה בחידושי הרשב"א ליבמות שם ותי' דמאן דמוקי הכי י"ל דס"ל כר"ח דפרק האשה רבה דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת יע"ש ולפ"ז לדינא למאי דקיי"ל דאין ב"ד עוקרין דבר מה"ת ע"כ הסברא והדין נותן דקנין דרבנן לא מהני לקנין מה"ת א"כ אדרבה מבואר ברשב"א דס"ל ג"כ כשי' ה"ר ירוחם הנ"ל ובלא"ה אין מקום לקושיות הא"מ והרשב"א הנ"ל כ"כ. דהא הש"ס מסיק שם ביבמות דהך חששא דלמא העובר הוי זכר אינו רק למ"ד דחייש למיעוטא משום דהוי ספק שמא נקבה ומיעוט מפילות ור' יוסי דחייש למיעוטא כמבואר שם ע"כ בהך דקאמר ר' ישמעאל בשם ר' יוסי דהבת מאכיל אינו רק במקום חששא דרבנן דהא לא הוי רק מצד דחייש ר"י למיעוט זכר בר קיימא ומ"ד דחייש למיעוט אינו רק מדרבנן כמבואר בבכורות (דף כ') א"כ הא בדרבנן מהני קנין דרבנן וברור א"כ מוכח מהרשב"א יבמות הנ"ל ג"כ דקנין דרבנן לא הוי לקנין מה"ת וכשיטת ר' ירוחם הנ"ל ובלא"ה י"ל דקושייתם מיבמות בהא דהבת מאכיל די"ל דהסוגיא דהתם ס"ל כדרשא דר' אלעזר דיליף מאלה הנחלות כנ"ל וכעין תירוץ הרשב"א שם כנ"ל אך אין אנו צריכים לכל זה כלל כנ"ל ויש להאריך בכ"ז:

ה

וכיון דלדינא העיקר דקנין דרבנן לא משווי להיות קנין דאורייתא ע"כ לא עבר על בל יראה מה"ת א"כ דומה להא דסוף סי' תמ"ז ובמג"א ס"ק מ"ו בשם הר"נ והריב"ש דהיכא דלא עבר על בל יראה מה"ת ליכא למקנסי' ודוקא היכא דגוף החמץ שלו מה"ת רק חיוב הביעור מדרבנן אז ה"ל כאלו עבר אדאוריי' כמש"כ המג"א שם אבל היכא דלא קנה להחמץ רק מדרבנן א"כ לא עבר על ב"י מה"ת ע"כ לא נאסר כן י"ל בכ"ז ומה דיש לדון מצד דהותנה דהמעות יהיה לקנין הא מבואר בסי' קצ"ח בש"ך ס"ק י' דאין יכול לעשות קנין מדבר שאינו קנין והא דכתבו שם דאם התנו דמעות יקנו קנו שא"ה כיון דמה"ת מעות קונה ע"כ מהני תנאו מצד אי אפשי בתק"ח כידוע ובאמת מתורץ קושיות הש"ך שם ואכמ"ל והא דמבואר באו"ח סי' תמ"ח במג"א ס"ק ד' בשם המ"ב דמה שנהגו הסוחרים לקנות בו קונה ג"כ כאן בחמץ כו' שא"ה גבי מוכר חמצו לא"י דאף דנימא דלא הוי דינו רק כקנין דרבנן מ"מ מהני שלא יעבור על בל יראה דהא עכ"פ שלו לא הוי דהא יש בזה זכות לחז"ל להפקיר ממונו ע"פ הפקר כו' שלא יהיה שלו וכמש"כ המק"ח והג"פ ורע"א זצ"ל בתשובה כנ"ל וה"ה במה שנהגו לקנות בו דדינו כקנין דרבנן כנ"ל א"כ הא הפקר עכ"פ מהני שלא יעבור על ב"י מה"ת ולכן כיון דזכה הא"י להיות שלו מדרבנן עדיף זה מן ביטול בלא ביעור וכמו כן י"ל במש"כ הכנסת יחזקאל בסי' י"ד בחלק או"ח גבי קנין בכור דקנין "צושלאג" לבד מהני דזהו לפי דהא הפקר ג"כ פטור מבכורה כמו שהארכתי מזה בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ג אבל להיות שלו מה"ת ע"י מה דקנה מא"י החמץ. בזה י"ל שפיר דע"י קנין דרבנן וכמו כן במנהג אינו עובר על בל יראה מה"ת:

ענף ב

ו

והנה המ"ב שם כתב דקנין שבין א"י לישראל בדיניהם פשוט הוא דקונה והמג"א שם הקשה עליו מבכורות (דף י"ג) א"י שנתן מעות לישראל כו' דמשמע דלא מהני ובאמת לדעתי אין זה ראי' כ"כ לפמש"כ היש"ש בב"ק (דף נ"ב) דא' ר"ל המוכר עדר לחבירו כיון דמסר משכוכית קנה ה"ד אי במשיכה כו'. והקשה היש"ש שם דלמה לא מתרץ הגמ' דמיירי התם היכא דנהגו לקנות ע"י משכוכית והוי כמו סטומתא. ותירץ דא"כ ל"ל לומר מסר לו משכוכית. ה"ל לומר דסטומתא מהני כו' עכ"ל היש"ש שם וכמו כן י"ל בהא דבכורות שם דא' ר"ל ישראל שנתן מעות כו' דע"כ טעמו משום קנין ע"פ דיניהם שפסקה להם תורה. דאי נימא דמיירי בקנין מצד ע"פ דיניהם מחוקי כו' א"כ ל"ל לר"ל למנקט קנין מעות יותר ה"ל לומר בדרך כלל בא"י שמכר בהמתו לישראל כו' וישראל שמכר כו' בקנין דנהגו בדיניהם דמועיל וכעין הא שכתב היש"ש הנ"ל ולכן הוכרחו לומר דמיירי בקנין מעות דהוי קנין מה"ת ונדחה הוכחתם מבכורות ובנ"ד אין אני יודע דינים הנהוגים במדינתם ע"פ חוקי הממשלה הרוממה יר"ה משום דהא מבואר ברא"ש לגיטין פ"א סי' ו' דקנין ע"פ דינא דמלכותא דינא ונחשב לקנין ולא פליגי הני תרי לישני אהדדי בזה וכן פסקו בח"מ סי' ס"ח סעי' א' בהג"ה דשטר הנעשה ע"פ משפט המלך מהני אף במתנה ואולי במדינתם מועיל קאנטראקט אף דלא נכתב על נייר שטעמפיל וכה"ג. וע"כ אם נעשה באופן שמהני ע"פ חוקי הממשלה במדינתם אז אין אני רואה כעת צד היתר בזה ועיין בש"ך ח"מ סי' ע"ג ס"ק ל"ט בארוכה שם ובביאור הגר"א זצ"ל סי' ס"ח ס"ק י"ט ובסי' שס"ט סעיף ח' ברמ"א שם ואכמ"ל בכ"ז:

ז

ואפשר לדון להיתירא בנ"ד ע"פ מה שלא סילקו חוב אפלאטע שמגיע להקאזנא לפי מה שמבואר בב"ב (דף נ"ה) דחוב טסקא עושה לראוי בירושת בנו הבכור והרשב"ם כתב דהטעם הוא דשעבוד המלך עדיף מן שארי שיעבודים וכגבוי דמי והתוס' כתבו שם בד"ה אם כן כו' לחלק דשאני חוב המלך שאינו מחוסר גוביינא וגם הקרקעות עיקר הן של המלך כו' אבל בהגהות אשרי ובנימוקי יוסף שם לא כתבו רק החילוק דשאני בשארי שעבודין דאינו יכול ליפרע אלא בב"ד ובשומא והכרזה משא"כ בשעבודו של מלך ולפיכך מי שמת והוא חייב למלך כלום ממיני המסין והתשחורת המוטלין על הממון אין בכור נוטל פי שנים. וכ"כ הרמב"ן ז"ל כו' עכ"ל הנ"י וכן בחידושי הרמב"ן שם על ב"ב כתב לחלק דשאני חוב המלך דה"ל כגבוי וכמש"כ הרשב"ם ולא כתבו דרק בקרקע אמרינן כן. אלא כתבו דמסים ותשחורת המוטל על הממון כו' וגם מטלטלי בכלל. והשיטה מקובצת על ב"ב שם כתב החילוק דשאני חוב המלך כו' ועי"ש אלמא דרוב פוסקים ס"ל דהעיקר הוא דשאני חוב המלך משארי חובות לפי דהם מחוסרי גוביינא. משא"כ חוב המלך דהוי כגבוי ודין זה הובא בח"מ סי' רע"ח סעי' י' בהג"ה שם ובשם הנ"י וכמש"כ הסמ"ע דמלכתא כמוחזק דמי דמצי נחית מנפשי' אף בדבר מועט ע"ש ואף דמבואר בב"ב שם דלכרגא לא משום דאין מלכותא דמדינתם למכור הקרקע בעד חוב כרגא וכמש"כ הרשב"ם שם שא"ה דכן היה חוקי המלוכה אז שלא למכור הקרקע בעד חוב כסף גולגולת אלא אקרקפתא דגברי מנח ויתפשוהו עד שיתן מאליו או יברח וכמש"כ בחדושי ובשמ"ק שם דמה"ט אם חוקי המלוכה הוא בכל מדינה שלא למכור הקרקע בשביל חוב כרגא אז גם בחוב כרגא אמרינן כן וכן מבואר בח"מ סי' שס"ט סעי' ט' דאם היה דין המלך למכור אף בעד כרגא דינו דין וגם הא מיירי התם אף במה שדין המלך למכור הקרקע בשביל חוב מועט כמש"כ התוס' והנימוקי שם א"כ בחוב אפלאמע על יי"ש כפי חוקי הממשלה יר"ה שאינו נוטל היתרון רק דמי החוב וודאי דינו דין בלא פקפוק וכיון דאם לא משלמים לו חוב זה יכול למכור היי"ש בלא מוחה ע"פ דין גמור:

ח

והנה מצינו בנו"ב מ"ק ח' או"ח סי' כ' שחידש דין מחודש בגזל חמץ דאין הנגזל עבר על בל יראה דכיון דאין ברשותו להקדישו ולהקנותו ע"כ לא קרינא בזה ביתו דמפקיד. ושאני פקדון דכל היכא דאי' ברשותי' דמרי' הוא כמש"כ הרא"ש בפ"ק דפסחים והאריך בזה. ואף שבתשובת רע"א זצ"ל סי' כ"ג לא הסכים לדבריו. ע"ש. עכ"ז מצאתי בעז"ה בשמ"ק לב"ק (דף צ"ז ע"ב) בד"ה חמץ ועבר עליו הפסח שכתב בזה"ל וכן הדין אם גזל חמץ ועבר עליו הפסח נראה לומר לא זה ולא זה עוברין עליו בבל יראה הר"מ מסקרסטא ז"ל עכ"ל השמ"ק א"כ מצינו בשמ"ק שכתב להדיא בקצרה דהנגזל אינו עובר על ב"י וכדברי הנו"ב הנ"ל וידעתי דיש מקום לומר דאפשר דהשמ"ק יסבור כשיטות הר"נ דחמץ המופקד אין המפקיד עובר בכל יראה אך לפ"ז היה לו להשמיענו רבותא יתירה אף בפקדון כן וקצרתי:

ט

ובמש"כ השמ"ק דהגזלן לא עבר בבל יראה צ"ע לדעתי דהא הגזלן עובר על בל יראה משום חיוב אחריות דלא גרע מכל השומרים דעוברין בבל יראה משום חיוב אחריות והוי גורם לממון דעובר משום ב"י בחמץ וכ"כ הנו"ב שם דהגזלן עבר בבל יראה משום חיוב אחריות המוטל עליו ובוודאי אין לחלק בין חיוב אחריות שהתחייב בעצמו לבין חיוב אחריות שהתורה חייבה אותו דמה לי בכך הא עכ"פ ה"ל גורם לממון ואפשר לומר בכוונת השמ"ק לפי המבואר בפסחים (דף ה' ע"ב) דלמ"ד לאו כממון דמי שאני הכא דא' קרא לא ימצא ובכל חמץ עבר על לאו דבל יראה ולאו דבל ימצא כמש"כ הרמב"ם בה' חמץ אבל בחמץ שמחוייב רק מצד חיוב אחריות דאינו עובר רק משום דכתיב לא ימצא א"כ אינו עובר על לאו דבל יראה רק משום לא ימצא וזה כוונת השמ"ק דגזלן לא עבר בבל יראה דוקא:

אבל בל ימצא י"ל דעבר ואכמ"ל יותר בכ"ז:

י

עכ"פ נקטינן למש"כ הנו"ב דהנגזל אינו עובר בבל יראה לפי שאינו ברשותו לענין הקנאה והקדש ע"כ לא מקרי בבתיכם ואינו עובר ע"ז משום ב"י ואף שכתב הנו"ב עוד טעמים שם בזה אך העיקר הוא לדעתי בזה הטעם של הנו"ב וכפי המבואר בהמכילתא דהובא ברא"ש פ"א דפסחים סי' ד' דמה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל ברשות הא"י שהוא שלו ואינו ברשותו רק בחמץ המופקד לעולם ברשות המפקיד הוא כו' אבל בחמץ הנגזל דלאו ברשות הבעלים הוי ע"כ קרינא בי' יצא חמצו של ישראל דאינו ברשותו כו' והא דפסחים (דף ל"א) בחמץ הממושכן אצל א"י דאם לא קנה א"י משכון עובר בכל יראה שא"ה דהוי כמו פקדון וברשות הבעלים הוי והא דמבואר ביו"ד סי' רנ"ח סעי' ז' בהג"ה דאם יש לו משכון ביד חבירו נגד הלואתו אינו יכול להקדיש כו' והובא בח"מ סוף סי' רי"א בש"ך שם י"ל הטעם בזה לפי דבע"ח קונה משכון וקצרתי בזה ובמק"א הארכתי בזה:

יא

ומבואר בח"מ סי' רע"ח סעי' ו' בהג"ה דבנגנבו לו ספרים מקרי מוחזק ועיין מזה בקצה"ח ונתיבות שם ואף דמקרי אינו ברשותו לענין הקנאה לאחר עכ"ז לא מקרי ראוי גבי ירושת הבכור משום דבזה לא שייך מה שאמרו בגמ' הטעם גבי מלוה דלאו הני מעות שבק אבוהון וכמש"כ הנתיבות שם ובזה מתורץ קושיות הגר"א זצ"ל שם בח"מ וכיון דחזינן דחוב המס משווי זה להיות מקרי ראוי בירושת הבכור כש"כ דבכה"ג לא מקרי ברשותו להיות עובר בבל יראה מכש"כ מן דבר הגזול דאינו עובר בבל יראה כפי מש"כ הנו"ב הנ"ל. אף דלא מקרי ראוי בירושת הבכור לפי פסק הרמ"א הנ"ל כש"כ דמה דמשווי ראוי דלא מקרי ברשותו להיות עובר בבל יראה והתם הא מיירי דעומד ברשות הבעלים. כש"כ בנ"ד דלא יתנו לו כ"ז שלא סילק החוב ואף דנימא דהוי ספיקא דדינא בהנך טעמים דטסקא עושה להיות ראוי אם זהו דוקא בקרקע לפי שהם של מלך. או כהטעם דשאני חוב המלך דהוי כגבוי כמבואר שני הטעמים בלשון ועוד בהשמ"ק שם בב"ב עכ"ז הא מספק לא נאסר החמץ לאחה"פ דאינו רק מדרבנן כנ"ל. ובאמת הא נתבאר דרוב פוסקים ס"ל דעיקר הטעם שם לפי דחוב המלך הוי כגבוי וע"כ אין בזה ספק כלל:

יב

ואף דשי' הר"נ בחמץ הנפקד דס"ל דאף דאין המפקיד עובר בבל יראה עכ"ז מדרבנן צריך ביעור כמש"כ הר"נ. עכ"ז י"ל דרק בחמץ המופקד ס"ל להר"נ דחז"ל תיקנו דיצטרך ביעור כיון דהוי ברשות הבעלים לענין הקנאה לאחר משא"כ בכה"ג דלא הוי ברשות הבעלים. י"ל דחז"ל לא תקנו בזה ומנלן להוסיף בתקחז"ל והבו דלא לוסיף עלה ובפרט די"ל דלדידן דנקטינן דהמפקיד עבר בבל יראה מה"ת א"כ נדחה ממילא לפ"ז ראיות הר"נ מהך סוגיא דפסחים (דף ל"א) שהוכיח הר"נ להך תקנת חז"ל לפי שיטתו דהמפקיד לא עבר מה"ת ובלא ראי' אין לנו לאחמורי ולחדש לתקחז"ל הנ"ל ואף דהנו"ב כתב טעמים אחרים שם בחמץ הגזול לשי' הר"נ הנ"ל עכ"ז י"ל כנ"ל:

וגם י"ל בזה כסברת הנו"ב דשם משום דכיון דהוי מחוסר ממונא ע"כ לא מקרי בידו כ"כ וכמש"כ המג"א בשם הר"נ בסי' תמ"א ס"ק ג' וקצרתי בכ"ז:

ענף ג

יג

ולפ"ז יש לדון דכיון דמגיע מנת המלך עבור חוב אפלאטא בנ"ד העולה הרבה יותר ממחצית שווי היי"ש דכנגד החוב לא מקרי מוחזק וברשותו וכל זמן דלא יסלק החוב אפלאטא לא יתנו לו היי"ש כלל. דלא עבר על בל יראה וע"כ ממילא לא נאסר לאחר הפסח ואף דהמותר היי"ש מן דמי החוב מקרי ברשותו (וגם בזה יש לדון הרבה ולומר דכיון דכל זמן דלא ישלם את חוב המגיע להקאזנא לא יתנו לו המותר היי"ש כידוע א"כ משום זה לא מקרי ברשותו ויש להאריך בפרט הזה אך אין אנו צריכים לזה כפי שיבואר וע"כ קצרתי בזה] מ"מ הא הרוב מהיי"ש לא נאסר לאחר הפסח א"כ ממילא בטל ברוב היתר וכמש"כ המג"א לדינא בסי' תמ"ז ס"ק מ"ד דחמץ שעבר עליו הפסח בטל ברוב ולא בעינן ששים בזה ואף אם לא הוי רוב בכפל ג"כ בטל ברוב וכמש"כ הפר"ח בסי' ק"ט ס"ק ד' והפרמ"ג בפתיחה להלכות תערובות והמג"א סי' תנ"ה ס"ק ט"ו ובפרט באיסור דרבנן וקצרתי וגם בנולד האיסור בהתערובות שייך דין ביטול ואדרבה הא היכא דנולד האיסור בהתערובות שייך דין ביטול ביותר וכמש"כ בתשובות חוות יאיר סי' קל"ג ובפרמ"ג ליו"ד סי' ק"ב במשבצות ס"ק א' ובחי' רע"א ליו"ד סי' ט"ז ס"ק י"ב דאף בע"ח ודבר חשוב בטל בכה"ג וכמו דשיל"מ ביו"ד סי' ק"ב:

יד

אך לכאורה יש לדון עדיין בזה ע"פ דברי המרדכי סוף חולין שהעיר על הא דאמרו דש"ז של זב מטמא במשא שא"א בלא צחצוחי זיבה וכן ביבמה שרקקה דם דא"א בלא צחצוחי רוק והקשה דליבטל ברובא ותי' דבדבר המעורב מתחילת ברייתו לא שייך ביטול והובא במל"מ פ"א ה' מטמאי משכב ומושב ובכרו"פ סי' ק"ב ס"ק ח' ובמקנה בקידושין (דף ס"ד) ובדורש לציון דרוש י"ג בהג"ה ובחוות דעת ליו"ד סי' ק"ו וקוטב דבריהם הוא דכל היכא דלא הי' המבטל ניכר בעת הביטול שאין לו כח לבטל והכל הוא ע"פ המרדכי ה"ה בנ"ד דכיון דבעת הביטול ברוב לאחה"פ לא הי' ניכר אז המבטל בפ"ע ע"כ בכה"ג אין לו דין ביטול כלל ונדחה יסוד דהיתירא דנא:

טו

אבל מ"מ שפיר כתבתי לדון כן להיתירא דהא המל"מ שם הביא לדברי התוס' דזבחים (דף כ"ו ע"א) בד"ה שחט ואח"כ חתך כו' שכתבו דדם פסול אינו בטל ברוב משום גזירה דמשמע דלולי הגזירה הי' בטל שם אף דלא הי' ניכר שם המבטל בפ"ע ולא ס"ל להתוס' להכלל של המרדכי הזה ע"ש במל"מ וכן ס"ל להש"ך והט"ז ביו"ד סי' י"ד דאף בדבר המעורב מתחילה שייך דין ביטול ולא ס"ל להכלל של המרדכי הזה וכן יש להוכיח מן ע"ז (דף מ"ט) דזה וזה גורם מותר דכתב הר"נ דזהו מן דין ביטול שנתבטל האיסור בהיתר אתינן עלה. א"כ מוכח מהר"נ דס"ל דאף בדבר המעורב מתחילת ברייתו ג"כ שייך ביטול דהא לא עדיף זוז"ג מן רוב גמור דס"ל להמרדכי דלא נתבטל משום דלא הי' ניכר המבטל וע"כ מוכח דהר"נ לא ס"ל כהמרדכי:

טז

ועוד נלע"ד להוכיח מהא דמעשר שני פ"ד משנה ח' דתנן התם המניח איסר של מעשר שני אוכל עליו אחד עשר באיסר וא' ממאה באיסר כו' ופי' הרב שם דבמעשר שני של דמאי סגי אם אכל עליו עשרה רימונים אבל אם הי' האיסר מעות מעשר ודאי ואכל עליו תשעים ותשעה יצא כולו לחולין ומבואר בתיו"ט שם דגם הרמב"ם ס"ל כפי' הרב והטעם הוא משום דח' ממאה שלא אכל נתבטל בהיתר עכ"ל. והא התם המבטל לא הי' ניכר בעת התערובות דהא האיסר הי' מתחילה כולו קודש:

ואח"כ כשאכל עליו ויצא רובו לחולין ומיעוט נשאר קודש:

א"כ כל משהו שבו לא הי' ניכר איזהו קודש ואיזהו חולין אלמא דאף דהמבטל לא הי' ניכר בעת התערובת כמו התם אפ"ה בטל א"כ מוכח משיטתם דלא ס"ל כהמרדכי ובית הלל דהקילו כשנשאר פחות מש"פ י"ל דהטעם הוא כיון דפחות מש"פ י"ל דהטעם הוא כיון דפחות מש"פ אין בו אלא חצי שיעור לכן מקילינן וכמש"כ הרמב"ם והרב בפי' המשנה וכן כתב הכ"מ פ"ח דמע"ש בשם הר"י קורקס דאף דפחות מש"פ אכתי אסור עכ"ז הקילו דהוי כמו הבלעה כו' ע"ש אבל לת"ק דנקט שם השיעור א' ממאה [ואלו משום חצי שיעור לא בעי דוקא חלק מאה] הוא משום דמדין ביטול נגעו בה כמו בתרומה דשיעור ביטול הוא במאה כמש"כ התיו"ט שם:

א"כ אי נימא דדבר המעורב מתחלת ברייתו לא שייך בו ביטול כלל מה"ת כמש"כ המרדכי א"כ אין כאן שום תועלת כלל ממאה לענין ביטול דהא לא מהני בו ביטול כלל מה"ת:

דהא לשיטת המרדכי אינו בטל אף באלף אלא ע"כ מוכח דס"ל דלא כהמרדכי ולפי מה שנתבאר דהרמב"ם והתוס' והר"נ והרע"ב לא ס"ל שיטת המרדכי הנ"ל לכן שפיר כתבו הש"ך והט"ז ביו"ד סי' י"ד דשייך דין ביטול אף בדבר המעורב מתחילה ואין מקום לקושיות האחרונים שם וע"כ שפיר כתבתי לדון בנ"ד דין ביטול ברוב ובפרט במידי דרבנן ודאי יש לסמוך על שיטת הפוסקים דס"ל דגם היכא דלא הי' ניכר המבטל בפ"ע מקודם שנתבטל דג"כ בטל המיעוט ברוב היתר ויש לנו על מה לסמוך להיתירא בנ"ד:

יז

לכן יש לצרף סניף להיתירא למש"כ הפני יהושע ח' או"ח סי' י"ג להקל ביי"ש שעבר עליו הפסח ולבטלו ברוב וכתב שם דאפשר דגם הרא"ש מודה כו'. ואצ"ל לדעת הרמב"ם דמשמע דבאיסור דרבנן מותר לבטל לכתחילה אע"ג דביו"ד סי' צ"ח לא פסק לבטל לכתחילה כו':

מ"מ מדברי הרמב"ם משמע דשרי אף לכתחילה כו' עכ"ל הפני יהושע ובאמת יש לדון בדברי הפנ"י הנ"ל די"ל דאף דס"ל להרמב"ם דאיסור דרבנן מבטל לכתחילה מ"מ אפשר דזה אינו רק באיסורי אכילה ולא באיסורי הנאה משום דהא נהנה מהריבוי וכמש"כ החוות דעת ביו"ד סי' צ"ט כעין סברא זו לתרץ קושיות הש"ך ביו"ד סי' צ"ט ס"ק י"ט:

וכן הארכתי מזה בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' י"ח א"כ לפ"ז בחמץ שהוא מאיסורי הנאה י"ל דגם הרמב"ם מודה דאין לבטל לכתחילה:

יח

אכן יש לדון בזה להתירא לפי שיטת הפוסקים דהובא בטור יו"ד סי' צ"ט בבית יוסף שם דשיטת הרשב"א בת"ה הארוך דאיסור דרבנן שאין להם עיקר מדאורייתא מערבים אותם לכתחילה וילפו זה מתרומת ח"ל וחלת ח"ל דמבטלין לכתחילה והא תרומה טמאה אסורה בהנאה של כילוי לכמה פוסקים הוא מה"ת כמבואר במל"מ פ"ב ה' תרומות ה' י"ד וכמש"כ השאגת ארי' בסי' צ"ז בד"ה והשתא אחר שנתברר לנו כו' בשם הר"נ בשם הרמב"ן דתרומה טמאה אסורה בהנאה חוץ מן הנאה בשעת שריפתה כו' ולא קרינא בי' לכם מפני איסור הנאה שבה ע"ש וגם ביטול ברוב מקרי הנאה של כילוי דהא נהפך האיסור להיתר ובפרט לח בלח וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ו' וכפי שהבאתי שם בשם הרמב"ם בפ"א ה' אבות הטומאה דבהמה ששפעה חרדת דם אינו מטמא אף במשא יעו"ש:

ואפ"ה מחמת קלות האיסור דהקילו חז"ל בזה התירו אף באיסורי הנאה לבטל ברוב ע"כ ה"ה בחמץ שע"ע הפסח דכיון דחזינן דהקילו חז"ל בזה דיהי' בטל ברוב היתר וכהכרעת המג"א בסי' תמ"ז ס"ק מ"ד דלא כהטור לפי דאינו דומה לשארי איסורים מדרבנן דהא צריך ששים עכ"פ משא"כ בחמץ דאינו אסור רק מטעם קנסא ובכזה לא קנסו ע"כ י"ל דמה"ט מקילינן בזה אף לבטל לכתחילה ברוב היתר ודינו כתרומת ח"ל שהקילו חז"ל ביותר משארי איסורין כמבואר בב"י שם ואף דיש לחלק דשאני חמץ דנאסר בהנאה מטעם קנסא א"כ אם יהי' יכול לערבו לכתחילה ברוב היתר אז לא הוי קנסא כ"כ דהא יכול לעולם לערבו ברוב היתר עכ"ז העיקר כמש"כ לעיל לדמות זה לאיסורים שהקילו חז"ל בהם ולבטלו לכתחלה ברוב היתר ובפרט דיש לדון דיי"ש חמץ הוי כמו תערובות חמץ בהמים ובתפוחי אדמה והוי כמו שנתערב כבר דבכה"ג להרבה פוסקים דמותר להוסיף עליהם ולבטל באיסורי דבריהם כמבואר ביו"ד סי' צ"ט שיטת המחבר שם וע"כ שפיר יש לנו לצרף זה לסניף לכל מש"כ ולערבו ברוב היתר ולהתירו וכמש"כ הפ"י שם. וע"כ הנני מסכים להיתירא ע"פ אופן זה וכמש"כ כת"ר להיתירא:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה