אור ברסלב
עין יצחק חלק א אורח חיים › סימן יז

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

אורח חיים · סימן יז

סימן טז

נשאלתי מן מחוז א' אשר החיטים של פסח לוקחים מן החטים הבאים בספינות שמביאים תגרים א"י ובשנה העברה נודע כי הספנים התגרים שופכים מים לתוך החטים למען להכביד משקל החטים כי העודף של המשקל שייך להספנים והספנים האלה מוכרים זה העודף בדרך לסוחרים ונשאלתי אם מותר לאכול המצות מהחטים האלו בפסח:

תשובה בקצרה

א

והוא דזה ברור דאף דיבורר דשפכו שם מים. עכ"ז כל זמן דלא נתבקעו לא הוי ודאי חמץ רק ספק חמץ דאף דקיי"ל באו"ח סי' תס"ז סעי' ב' דגן שנטבע בנהר כו' אע"ג שלא נתבקע אסור דכיון דמינח נייחי אתי לידי חימוץ מ"מ אין זה ודאי חמץ וכמש"כ המג"א שם ס"ק י"ב דמה"ט אף בחטה שנמצא בתוך התבשיל דאם לא נתבקע ממש התבשיל מותר והרי דאף בבישול דודאי נכנסו המים לתוך החטה מ"מ כ"ז דלא נתבקע ממש מותר התבשיל משום דאין זה ודאי חמץ רק ספק חמץ ובדרבנן מקילינן בספק רק מצד חומרא החמיר הרמ"א לאסור התבשיל אבל עכ"פ בעינן נתרככה וגם לשיטת הרמ"א אין זה רק מספיקא ולא משום ודאי וס"ל דכה"ג אין זה בכלל ספק דרבנן דלקולא משום דכיון דמחמרינן מספיקא גבי החטים עצמם ע"כ ממילא אסרינן גם התבשיל אף דאינו רק מדרבנן ועיין מזה בנו"ב מ"ת ח' יו"ד סי' נון ובתשובת רע"א סי' ס"ד ועת לקצר ועיין בביאור הגר"א זצ"ל בסי' תס"ז ס"ק כ"ג ובלבוש שם סעי' ט' ובאלי' זוטא שם ס"ק ח' וקצרתי:

ב

אבל זה ברור דאף בבישול וכיוצא בו דאף שנכנסו המים לתוך החטים ולכל חטה וחטה בתוכו. מ"מ כ"ז דלא נתבקע ממש אין זה רק ספק חמץ וכמש"כ הרמב"ם פ"ה ה' חמץ ה' ח' גבי חטה שנמצא בתוך התבשיל דאם לא נתבקע מוציאין אותו ושורפו ואוכלין התבשיל שאין הדגן שנבלל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה ואינו אלא מדברי סופרים כו' וע"כ אין לחלק בין באו המים מבחוץ להספינה או שבאו לתוך הספינה והחטים:

דהא בתבשיל בודאי באו המים ונכנסו ביותר לתוך החטים ממש ואפ"ה אינו רק ספק חמץ משום דהך סברא דכתבו להוכיח מהא דפסחים (דף מ"ם ע"ב) בההוא ארבא דחיטי דטבע דאסרו ולא שאלו אם נתבקע דמוכח מזה להך כללא דמינח נייחי אתי לידי חימוץ דמזה אינו מוכח רק דהוי ספק חמץ אבל לא שיהי' ודאי חמץ והנה מהירושלמי פסחים סוף פ"ב מוכח דס"ל דאף היכא דמינח נייחי כ"ז דלא נתבקע אין זה אף ספק חמץ כלל דהא אמרו שם שרה חטים ושעורים במים נתחמצו אסורות כו' ר"י אמר שרה שעורים במים נתבקעו אסורות וכן הוא בתוספתא ריש פ"ג דפסחים ויש להאריך בכ"ז אבל אף למאי דקיי"ל כפי ש"ס דילן דאסרינן אף בלא נתבקע מ"מ אין זה רק ספק חמץ אף היכא דבאו המים לתוך החטה בדרך בישול או בדרך שריי' כ"ז פשוט:

ג

ולכן בנ"ד אף אם יוודע דשופכין מים בהחטים, מ"מ כ"ז דלא נתבקעו אינו רק ספק חמץ, והנה כ"ז דלא נתברר לנו בודאי ששפכו מים שם אין זה רק ספק חשש בזה. דאף דאמרו בבכורות (דף י"א) דהמפקיד פירותיו אצל א"י דודאי חלפינהו כו' וכת"ק דשם. משום דא"י מחליף להנאתו עכ"ז הכא דהוא תגר יש לדון בזה דלא מרע אומנתו וכמבואר באו"ח סי' כ' וביו"ד סי' קי"ד סעי' ה' וסי' ש"ב וסי' קי"ד בש"ך סוף ס"ק כ"א וכמו שהאריכו בזה האחרונים החכם צבי סי' ל"ט דמתרץ שם קושיות הפר"ח ליו"ד בסי' קי"ד ס"ק י"ב והנו"ב במ"ת ח' או"ח סי' ע"א ומזה ביו"ד סי' קנ"ה ובש"ך שם ס"ק ג' ובשו"ת תפארת צבי ח' או"ח סי' י"ט:

ד

ומה שהקשה כת"ר מן ב"מ (דף נ"ב) דסלע שנפחתה לא ימכרנה לא לתגר. ולא לחרם. ולא להרג מפני שמרמין בה את אחרים ולא אמרינן אומן לא מרע אומנתו יפה הקשה אך נלענ"ד לחלק ע"פ מה שכתבו התוס' בקידושין (דף מ"ה ע"ב) בד"ה בפי' אמר מר כו' בשם ה"ר מנחם דלשמא קידש לא חיישינן ושמא יקדש חיישינן כו' וכמו שהארכתי מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' ענף ד' והנו"ב במ"ק ח' יו"ד סי' נ"ו:

ובנו"ב במ"ת ח' יו"ד סי' ק"ג והטעם הוא דס"ל דחזקה לא מהני על חשש דלהבא רק על העבר מהני החזקה לברר וכעין זה כתבו התוס' בגיטין (דף י"ז ע"ב) ד"ה זנות לא שכיחא כו' לחלק דלשמא תזנה חיישינן ולשמא זינתה לא חיישינן וכוונתם כתב ההפלאה לכתובות (דף ב') תוס' ד"ה שאם הי' לי' כו' בשם המפרשים יע"ש וטעמם הוא ג"כ משום דעל חשש דלהבא לא מהני חזקה לברר. וה"ה י"ל כן בהך כללא דאומן לא מרע אומנתו דדווקא על חשש דלשעבר מהני הך סברא לברר לנו וגם בהך דיו"ד סי' ש"ב והר"נ ריש חולין דמותר ליתן לא"י חוטי קנבוס לתפור ע"פ הך סברא דאומן לא מרע אומנתו דאין זה מקרי חשש דלהבא רק חשש לשעבר דהא עיקר חשש האיסור שם הלא בעת שילבשם. דהא בעת נתינתו לאומן לתפור אין אז שום חשש לאסור ובעת לבישה הלא אז חשש בלשעבר. וע"כ שפיר מהני חזקה דלא מרע אומנתו לברר זה אבל במכירת המטבע שנפחתה דעיקר האיסור שיעבור אז בעת המכירה על לפני עור שירמו בה אחרים:

וכמש"כ הלבוש בחו"מ סי' רכ"ז שם. ע"כ לא מהני החזקה דאומן לא מרע אומנתו לברר על החשש שיכול להיות אחר זמן שירמה אחרים וע"כ אסרו למוכרה אף לתגר ועיין בנו"ב מ"ק ח' יו"ד סי' נ"ו ובמ"ת סי' ק"ג:

ה

ועוד י"ל בזה דאמרו דלא ימכרנה לא לתגר דמיירי בתגר דמוחזק לנו לרמות אחרים דומיא דלא לחרם ולא להרג וכמו שאמרו שם להטעם מפני שמרמין בה אחרים דמשמע דידוע לנו שהוא חשוד לרמות אחרים. וראיתי ברמב"ם ה' גניבה ה' ו' שלא הביא להך דלא ימכרנה לתגר אלא כתב דאסור למוכרה להרג או לחרם מפני שמרמין בה את אחרים וי"ל דטעמו דס"ל ג"כ כמו שכתבתי לפרש דהש"ס מיירי בתגר שמוחזק לנו שנחשד לרמות אחרים ואינו מקפיד להיות מרע אומנתו וע"כ הוא בכלל דלא להרג ולא לחרם דכתב דאי נימא דמיירי בסתם תגר א"כ הו"ל להביא זה דהוא מלתא חדתא וכמש"כ כת"ר להוכיח מזה דלא דיינינן להך כללא דלא מרע אומנתו וע"כ מוכח כמש"כ וכן הוא הדין דלתגר ישראל בודאי מותר למוכרה:

באומר דרנינהו לתלות בצואר בתו כ"ז דלא נחשד לנו שירמה בה לאחרים וגם לאינו חשוד אף דאינו תגר ג"כ מותר למוכרה ושם בש"ס לא קאמר לתגר א"י רק לתגר סתמא ומשמע דאף לתגר ישראל אסור למוכרה וע"כ מוכרח דמיירי בתגר שהוא מוחזק לחשוד לרמות אחרים ואינו חושש על הרעת אומנתו משא"כ בתגר סתמא עדיין י"ל דאף לא"י תגר מותר למוכרה משום הכלל דאומן לא מרע אומנתו ואין לחלק:

ו

ועוד יש לומר בזה עפ"י סברת השלטי גבורים לב"ק בסוגי' דהמראה דינר לשולחני (דף צ"ט) דהובא באורים ותומים סי' קכ"ט ס"ק ג' שכתב הטעם דלכן המראה דינר לשולחני אינו חייב עד שיאמר לו חזי דעלך קא סמיכנא משום שיכול להתנצל ולומר דלא דקדק כ"כ:

משום דחשב דכמו דהראה לו כן יראה את המטבע לאחרים. ולא חשש שירע את אומנתו בזה וע"כ אינו חייב משום דינא דגרמי יעו"ש כמו כן יש לדון הכא דלכן לא שייך בזה הך כללא דאומן לא מרע אומנתו משום דזה לא שייך רק היכא דהוי בחשש שעשה מעשה זיוף וכן בהך דמנחות (דף מ"ג) ושו"ע או"ח סי' כ' דאומר דלקחן מישראל דאם לא לקחן מישראל הרי אמר שקר בפיו בפירוש וגם הא הוי התם מעשה זיוף כמש"כ הנו"ב סי' ע"א. ע"כ דנו בזה להך דאומן לא מרע אומנתו משום דאין לו שם שום התנצלות ע"ז כלל אבל במכירת המטבעות מה שמוכר ונותן התגר לאחרים הא אינו אומר בפיו בפירוש שזה הוא מטבע טובה. רק מונה זה המטבעות בתוך חשבון מטבעות אחרים א"כ אינו מרע אומנתו דיכול להתנצל ולומר דטעה בזה ולא דקדק כ"כ בזה דסמך על מה דיכול המקבל את המטבע להראות לאחרים את המטבע וע"כ לא מרע לאומנתו עי"ז ולכן לא דנו שמה להך כללא דלא מרע כו' וידעתי מה דיש להעיר ע"ז מהא דע"ז (דף כ"ז ריש ע"ב) סבר שיולי משאיל לי' כו' אבל יש לחלק וקצרתי:

ז

אבל בנ"ד אם ניחוש לזיוף ששופכין שם מים לתוך החטים הרי הוא מעשה רבה וזהו קפידא טובא וגם הא אם יוודע מזה ענש יענשו עפ"י, נימוסי אדונינו הקיר"ה ע"כ שייך בנ"ד לדון להך כללא דתגר לא מרע אומנתו וכ"ז דלא נודע לנו אין לנו לחוש שמא שפכו שם מים ולכהפ"ח אף אם נחלק באיזה חילוק מ"מ אין זה ברור לדינא ומידי ספיקא לא נפקא ע"י הך סברא דלא מרע אומנתו א"כ יש בנ"ד ספק ספיקא מעלי' ספק א' שמא לא שפכו שם מים כלל ואת"ל שפכו אכתי ספק שמא לא הוי חמץ כ"ז דלא נתבקע. ועל ס"ס בוודאי יכולין לסמוך להיתירא ואף לפי שיטת הרמ"א באו"ח סי' תס"ז סעי' ב' גבי דגן שהיה מונח בעלי' וירדו גשמים כו' דכתב דלאכלן אסור ולא מהני ס"ס טעמו הוא כמש"כ בביאור הגר"א ס"ק ה' דהוי דבר שיש לו מתירין ולא מהני ס"ס וכ"כ המקור חיים שם ס"ק ג' א"כ שאני נ"ד לפי מש"כ הצל"ח פסחים בשיטת ר' חנניה ס"ה דהיכא שהיה לו חזקת היתר אין להחמיר בדשיל"מ וכ"כ הנוב"י במ"ת ח' אה"ע סי' ל"ח ובנ"ד הא יש להחטים חזקת היתר:

כ"ז דלא נולד לפנינו שום ריעותא למראות עינינו והוי חזקה מעליא א"כ על ס"ס בצירוף חזקת היתר אנו סומכין להתיר אף בדשיל"מ ואין לנו להחמיר בכה"ג משום דשלי"מ משא"כ בנידון הרמ"א דשם דראינו שירדו גשמים עליהם א"כ הא אתרע חזקת היתר וע"כ אין לסמוך על ס"ס משום דהוי דשלי"מ. וגם הא מצינו בח"מ סי' רמ"א סעי' יו"ד בתנאי בקום ועשה דאינו נאמן לומר דקיים התנאי בקום ועשה. משום דמוקמינן בחזקתו דנשאר הדבר כמו שהיה מעיקרא כמש"כ הסמ"ע שם והקצה"ח שם בס"ק ח' ובמק"א העירותי דהא בממון לא מהני חזקה להוציא ממון ואכ"מ] וכעין זה כתב הרשב"א ליבמות והובא בחוות דעת בכללי ספק ספיקא בס"ק כ"ז דלעולם אמרינן דלא נעשה מעשה מחודש עד דאיכא ראי' וכ"כ הנתיבות בכללי תפיסה בס"ק כ"ב בשם הרשב"א דכל הטוען דבר מחודש עליו הראיה ומוקמינן הדבר בחזקתו כמו שהי' מקודם עכ"ל:

ע"כ בנ"ד כ"ז דלא נודע לנו אם שפכו מים. יש לנו חזקה מעלי' לדון דלא נעשה מעשה השפיכה דהוא מעשה רבא ובצירוף הס"ס ביחד אין לנו להחמיר אף בדשיל"מ:

כ"ז דלא איתרעי להך חזקה כלל והוי ספק על כו' וכיון דהוי ספק בעיקר הריעותא אין לנו לחוש כלל:

ובמק"א כתבתי לבאר זה ביתר ביאור דהא מצינו דהיכא דיש לנו רובא וחזקה דבזה אף ר"מ מודה דלא חיישינן למיעוטא כמבואר ביבמות (דף קי"ט) ובתוס' חולין (דף פ"ו) וע"ז (דף ל"ד). ע"כ ה"ה בדשלי"מ סמכינן על רובא וחזקה. וה"ה על ס"ס וחזקה וקצרתי:

ח

ועוד דהא כתב הרמ"א ביו"ד סי' ק"ו סעי' ח':. דבמקום צורך יש להתיר אף בדשיל"מ ע"פ ס"ס וכמש"כ הש"ך שם בס"ק נ"ו דלכן מתירין חדש בסתם תבואה ע"פ דין ס"ס כמבואר ריש סי' רצ"ג:

משום דזה מקרי לצורך. וה"ה בנ"ד דאנו דנין על כל המחוז בהחטים הבאים על הספינות ע"כ זה מקרי לצורך דגם הרמ"א מודה דיש לסמוך על ס"ס אף דנימא דזה מקרי דשיל"מ משא"כ בנידון הרמ"א דמיירי בפרט על דגן שהיה מונח בעלי' ע"כ החמיר משום דהוי דשיל"מ ועוד דבעיקר דברי ביאור הגר"א זצ"ל והמקור חיים דכתבו בהטעם של הרמ"א דאסור לאוכלן ולא מהני ס"ס משום דהוי דשיל"מ יש לי לדון עליהם דהא לדינא קיי"ל דחמץ בפסח לא מקרי דשיל"מ כדמוכח בסי' תמ"ז סעי' ב' דחמץ בע"פ בטל בששים וכמש"כ המג"א להוכיח כן מן הך דחמץ בע"פ בטל וכמש"כ המג"א בסי' תמ"ז ס"ק ו' יע"ש וכעין זה ראיתי בלבוש סי' תס"ז סעי' ט' שכתב דלכן נוהגין לאסור התבשיל שנמצא בהם חטה שאינה מבוקעת ממש משום דהוי דשיל"מ, וע"ז הקשה שם אלי' זוטא בס"ק ח' מהך דחמץ בע"פ דבטל בששים א"כ מוכח לדינא דחמץ לא מקרי דשיל"מ, וזהו כעין מה שהקשיתי:

ט

ולענ"ד נראה לתרץ קושיות האלי' זוטא מעל הלבוש די"ל דהלבוש אזיל לטעמי' דהא כתב הר"נ בפ"ב דפסחים לפרש דחמץ בפסח לא מקרי דשיל"מ משום דהא גוף החמץ נאסר עכ"פ מדרבנן גם לאחר הפסח וע"כ אין שם היתר עליו א"כ י"ל דאתי שפיר דברי הלבוש במה שכתב דלכן נוהגין לאסור התבשיל שנמצא בו חטה שאינה מבוקעת דהוי דבר שיל"מ, משום דיש לחלק דדוקא בחמץ בע"פ לא מקרי דשיל"מ דזהו ג"כ מטעמא של הר"נ דכיון דיהא אסור גם לאחר הפסח כו' משא"כ בחטה הנמצא בתבשיל דהא שיטת הלבוש בסי' תס"ז סעיף ט' דאף חטה מבוקעת ממש. אינו חמץ מה"ת. רק הוי חמץ מדרבנן ולכן כיון דקיי"ל דחמץ נוקשה שעבר עליו הפסח אינו אסור לאחר הפסח, כמבואר בסי' תמ"ז סעי' י"ב וכמש"כ המג"א שם. וע"כ חטה הנמצאת בתבשיל מקרי דשיל"מ דהא יהיה מותר לאחר הפסח כיון דאינו חמץ מה"ת רק מדרבנן, משא"כ בחמץ גמור דיהא אסור לאחה"פ עכ"פ מדרבנן. לכן שפיר קיי"ל לדינא דחמץ לא מקרי דשיל"מ ומתורץ קושיות האלי' זוטא הנ"ל מעל הלבוש אכן לדינא לפי מש"כ הפרמ"ג במשבצות זהב בסי' תמ"ז בהקדמה, שהביא בשם הראשונים דחטים שנתבקע הוי חמץ גמור מה"ת והשיג על הלבוש. ע"כ העיקר לדינא דגם בחטים במקום חשש שמא באו מים עליהם דלא מקרי דשיל"מ וכמו בכל חמץ וכנ"ל:

י

ואפשר לומר בכוונת הרמ"א דכתב דלא מהני ס"ס להתיר באכילה דזהו משום דהוי דשיל"מ דאף דקיי"ל לדינא בכל חמץ בתערובות דלא מקרי דשיל"מ מ"מ יש לחלק דשאני הך דגן המונח בעליי'. דהא בהך דגן המונח בעליי' יש חזקת היתר. ואפ"ה לא סמכינן על הך חזקה י"ל בזה ע"פ דברי הפרמ"ג ליו"ד בפתיחה להלכות טריפות דכתב לדון עפ"י הא דחולין (דף קל"ד) דלא מהני חזקה במקום שיש חשש עון מיתה כמו דפי' רש"י שם גבי חלה וע"כ י"ל דלכן בהך דגן המונח בעליי' לא סמכו על החזקה משום דיש בזה חשש עון כרת לאוכלן ולפ"ז יש לומר דדווקא בחמץ דתערובות אמרו דלא מקרי דשיל"מ משום דנקטינן בזה כסברת הר"נ דכיון דגוף החמץ יהי' נאסר אף לאחה"פ עכ"פ מדרבנן ע"כ לא שייך להחמיר התם משום דשיל"מ דעיקרו הוא משום דעד שתאכלנו באיסור כו' דהא כיון דגם לאחה"פ אין לנו היתר באכילה. רק משום הביטול:

משא"כ בנידון דגן המונח בעליי' דבאנו להתיר לאוכלן משום ס"ס דבכה"ג שייך הטעם דאמרו דלא מהני ס"ס בדשיל"מ משום דכיון דיכול לאוכלן לאח"ז בלא היתר ס"ס כו' א"כ גם בדגן המונח בעליי' שייך טעם זה דהא בחמץ לאחה"פ דאין בו איסור כרת ואיסור מה"ת. ע"כ מהני בזה היתר משום חזקת היתר שיש להדגן, ואין אנו צריכים להיתר ספק ספיקא על אחר הפסח. ולכן יש לדון דאסור לאוכלן בפסח ע"פ סמך היתר הספק ספיקא דהא בפסח דאין לנו היתר משום חזקת היתר, אחר דאמרו חז"ל שלא לסמוך על חזקה במקום כרת ואין לנו היתר בפסח רק ע"י ס"ס לכן שייך גם בזה לדון למה דאמרו שלא לסמוך עפ"י היתר ס"ס במקום שיש לנו היתר לאח"ז ולא לסמוך על ס"ס כיון דעדיין יש חשש ספק איסור כן יש לומר בכוונת הרמ"א דכתב דאסור לאוכלן ולא מהני ס"ס דלגבי זה י"ל דמקרי דשיל"מ עדיין:

יא

ועדיין יש לפקפק ע"ז די"ל דכיון דבעת לידת הספק על פסח עצמו אם מותר לאוכלן בפסח דלא מהני בה החזקת היתר משום דהוי אז חשש איסור כרת ע"כ י"ל דמה"ט לא מהני הך חזקת היתר אף על אחר הפסח וכמש"כ הפוסקים כעין זה בנולד הספק בדאורייתא וע"י גלגול נעשה ספק מדרבנן. ועת לקצר:

יב

אכן בנ"ד דהוי ספק ספיקא וחזקה אלימתא. כ"ז דלא ראינו ריעותא ידועה דבכה"ג גם הרמ"א מודה דסמכינן ע"ז לאוכלן בפסח משום דאף לדברי הפרמ"ג דחשש באיסור כרת או מיתה דלא יועיל חזקה י"ל דז"א רק בחזקה דאיתרעי וכמו הך דחולין (דף קל"ד). דהתם הא איתרע עכשיו דהא נתגייר כעת. וכן בנידון הרמ"א דאיתרע החזקה וכמש"כ לעיל משא"כ בנ"ד דלא הוי שום ריעותא כלל ועדיף זה מן נידון הרמ"א כנ"ל. וע"כ אין לנו כח לאוסרן. כ"ז דלא ראינו שום ריעותא והדין בזה כמו הא דשו"ע או"ח סי' תס"ז סעי' ג' בחטים הבאים בספינה אם הם יבשות וקשות ולא נשתנה מראיהן אחזוקי איסורא לא מחזיקינן. אך דצריך בדיקה אם נשתנה מראיהן או שמא נתבקעו ונתרככו. ובדיקתן הוא כמו בדיקת חטים מצומחין כפי המנהג לבדוק שלשה אגרופין מכל שק ושק וע"פ מש"כ יש לעיין הרבה בהרדב"ז בח"א סי' רפ"ו. וכ"ז לדינא אכן כיון דכתב הרדב"ז שם דשומר נפשו ירחק ע"כ מן הראוי לכתחילה להשתדל בכל האפשריות אחרי חטים אחרים ולא מן הבאות בהספינה. אך היכא דאי אפשר להשיג חטים אחרים כלל אין לאסור להחטים הבאות בהספינה ויכולין לקנותן ולאוכלן בפסח:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה