אור ברסלב
עין יצחק חלק א אורח חיים › סימן ה

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

אורח חיים · סימן ה

סימן ד

נשאלתי ע"ד עלי כתבי קודש שקורין קורעקסין דעיקר הדפסתם לא נעשה ע"מ ללמוד או לקרות בהן וגם אינם ראויין כלל לקרות בהן מחמת דהן מלאים שיבושים ונלקו בחסר ויתיר וכל עצמן לא נפשו רק כדי להגיה על ידם הספרים שיוצאין מבית הדפוס ובכלל זה נמצא גם עלים הראשונים שיוצאין ממכבש הדפוס דע"פ הרוב שני עלים או שלשה עלים הראשונים יוצאים מפושטשים וגם נמצא בהם כמה מחקים או שהאותיות הם מפוזרים וע"י כן אין מספחין אותם לספר שלם זהם מתפזרים בבית הדפוס בכלל שארי הקורעקפין וזה ידוע כי מחמת גודל ריבויין של העלים הללו אשר הם מתרבים בכל יום ויום בבית הדפוס אי אפשר כלל נגוסם כד"ת אח הם מתפזרים אחת הנה ואחת הנה בבית הדפוס ומשם הם מתפנים לחצר ולבית האשפה ובשארי מקומות המטונפות ובאים לידי בזיון גדול אשר אין להעלות על הספר וגם אותן הקורעקטין שמשמרים אותן וגונזין אותם על בה"ק הסמוך לעיר נתברר אח"כ שבאו א"י וחפרום מן הקרקע ומשתמשין בהם ואין לנו בזיון גדול מזה. וידוע מש"כ השבות יעקב ס"ג סעי' יו"ד לדון בכתבי הקודש להתיר לשורפן במקום שבאים לבזיון כמו בנ"ד והכנסת יחזקאל בסי' ל"ז חולק עליו והמג"א בסי' קנ"ד ס"ק ס' הביא בשם הבאר שבע דכתבי קודש שבלו אסור לשורפן וה"ה בכל תשמישי קדושה וכ"כ הרמב"ם במלאת סי' ס"ה שהמאבד כתבי קודש עובר בלאו והאחרונים הסכימו לדברי הכנסת יחזקאל ונשאלתי לחוות דעתי בזה:

תשובה

א

הנה מן דברי המג"א בסי' קנ"ד ס"ק ט' נראה דגם כתבי קודש אף שאין כתוב שם אזכרות ג"כ אסור לשורפן ולאבדן מן התורה אכן העיקר הוא דכתבי הקודש שאין כתוב שם אזכרות אינם אסורים מן התורה לשורפן רק מדרבנן. דהרמב"ם פיו ה' יסודי התורה ה"ח כתב דכתבי הקודש אסור לשורפן ולאבדן והמאבדן ביד מכין אותו מכות מרדות כו' נראה דס"ל דעיקר איסור שריפת ואיבוד כתבי קודש אינו אלא מדרבנן ורק על שריפת ואיבוד אזכרות לוקה מה"ת אבל בכתבי הקודש אינט לוקה רק מכות מרדות דז"א רק מדרבנן:

וכיוצא בזה כתב המ"ב במ"ק ח' יו"ד סי' ע"ה דהוכיח דאיסור מחיקת הנטפל להשם אינו אלא מדרבנן וכעין דברי הט"ז ביו"ד סי' רע"ו ס"ק ז' שכתב ג"כ כן זה ע"ש וכן נראה מן החינוך מצוה תל"ז שכתב שכו כתבי הקודש ופירושיהן אסור מדברי סופרים לאבדם ולשורפם. וכן כתב התשב"ץ בח"א סי' ב' להדיא דעיקר שריפת כתבי קודש אינו אלא מדרבן ע"ש והנה המג"א שם כתב בשם הרמב"ם במל"ת סי' ס"ה שהמאבד כתבי קודש עובר בלאו ומשמע מזה דס"ל להרמב"ם דגם על כתבי קודש עובר בלאו א"כ איסורן הוא מה"ת. וכן ראיתי במנין המצות להרמב"ם מל"ת סי' ס"ה שכתב כן אבל ע"כ מוכרע לומר דעיקר איסור איבוד כתבי קודש אין זה רק מדרבנן וכמו שהוכיח התשב"ן שם. והא שכתב הרמב"ם במנין המצות דאין מאבדין כתבי קודש שנאמר לא תעשון כן כו' ע"כ דקאי בכתבי קודש דכתובים בהם אזכרות והרמב"ם שם קיצר בזה. ועיין לקמן אות י"ח מזה:

ב

וכן מוכרע דהך לא תעשון כו' לא נאמר רק על האזכרות דאלת"ה קשה איך התירו למחוק האותיות מן ס"ת אם אינו מן שבעה שמות שאין נמחקין הא במה דמוחקין הוי כמו מאבדן דנאסר בכתבי קודש מה"ת וע"כ מוכח דאיבוד כ"ק כ"ז שאינו כתוב שם אזכרות אין זה רק מדרבנן ע"כ התירו למוחקן לצורך הספר משום דהיכא דלא הוי לצורך כלל אכתי אסור למוחקן מדרבנן וכמו שכתב החינוך במצוה תל"ז פ' ראה בזה"ל הרי הם כשאר כתבי הקודש שמותר למוחקם לצורך שום דבר עכ"ל. וכ"כ התשב"ץ ח"א סי' ב' דמה דהתירו למחוק אם אימ מן שבעה שמות דזהו במקום צורך יע"ש משום דהיכא דהוי שלא לצורך כלל בוודאי אסור למוחקן דלא גרע מן כל כתבי הקודש דאסור מדרבנן לאבדן או לשורפן. היכא דהוי לצורך בזה התירו למחקן. ומשמע דאף היכא דלא הוי לצרך אותו האות ג"כ התירו למחוק דאלו לצורך אותו האות הא בזה כתבו הראשונים לדון להתיר גם בהשבעה שמות למחוק ע"מ לתקן את השם וכמש"כ הרדב"ז ח"א סי' ע"ז מזה ועי' ביו"ד סי' רפ"ו בבית יוסף מש"כ בשם אכסנדרני ובש"ך שם ס"ק י"ב ובהרמ"ח שם סעי' י"א ובשנטי גבורים סוף פ"ד דשבועות מזה:

ג

ולענ"ד נראה להוכיח דהיכא דהוי לתיקון גוף השם שנמחק דמותר למוחקו משום דאין זה נקרא מאבד אלא מתקן וכמש"כ הרדב"ז שם להסביר זה. והוא דאמרו בזבחים (דף צ"ד ע"ב) בגד שיצא חוץ לקלעים נטמא חוץ לקלעים קורעו נכנס ומכבסו כו' הרי דהתירו לקורעו אף דעובר על לא תעשון כן לה' דהא גם בבגדי כהונה מצווה על לא תעשון כו' וכמו הא דמכות (דף כ"ב) דעל עצי הקדש עובר על לא תעשון כו' וכמש"כ הרמב"ם פ"ו ה' יסודי התורה ה' ז' וכמו שנראה מלשון הרמב"ם במנין מצות ל"ת סי' ס"ה [והא דיומא (ד' ע"ב) דהמקרע בגדי כהונה לוקה משום שנאמר לא יקרע י"ל דזהו לענין ללקות שתים] וע"כ מוכח כיון דהך קריעה בבגד שנטמא הוי זה תיקון לגוף הבגד לטהר מטומאתו ע"כ מותר לפי דאין זה דרך השחתה רק תיקונו והא דאמרו שם בזבחים (דף צ"ה) במעיל שנטמא מכניסו פחות מן ג' על ג' ומכבסו משום שנאמר לא יקרע שאני התם במעיל שנאסר לקרוע אף שלא בדרך השחתה וכמו שמשמע מן הרמב"ם ה' כלי המקדש פ' ט' ה"ג וע"כ הוכרחו להדר אחר עצה אחרת גבי המעיל ואפשר דלזה נתכווין בעל קרבן חגיגה דהובא במל"מ שם ואף דהמל"מ שם כתב על דברי בעל קרבן חגיגה דלדידי' ליתנייהו להני מילי עכ"ז לענ"ד דברי בעל קרבן חגיגה מוכרחים הם וכמש"כ ולפ"ז סייעתא מזה להוכיח דגם באזכרות אם מוחקן ע"מ לתקן את השם דמותר למוחקן משום דאין זה מקרי מאבד אלא מתקן וכסברת הרדב"ז ועיין בכ"מ להרמב"ם פ"א הלכות בית הבחירה הלכה י"ז ובאו"ח סוף סי' קנ"ב ובפרמ"ג או"ח סי' קנ"א במ"ז ס"ק ג' ויש להאריך בזה אך לפי דאין זה שייכות לענינינו קצרתי בזה:

ד

ולכן כיון דהתירו למחוק תיבות ואותיות שבס"ת אף אם אינו לצורך אותן האותיות והתיבות רק אם יש איזה צורך לשום דבר וכמש"כ בעל החינוך והתשב"ץ. וכ"כ הרדב"ז בח"א סוף סי' ס"ז בשו"ת ללשונות הרמב"ם ע"ש ובאמת הרמב"ם פ"ו ה' יסודי התורה ה' ה' כתב בקצרה גבי כינויין דהרי הם כשאר כתבי קודש ומותר למוחקן. הרי דכתב בסתימות זה וכן אמרו בש"ס ובשו"ע והפוסקים דאם אינן מן שבעה שמות דהן נמחקין ולא כתבו דזהו דוקא אם הוא לצורך אבל באמת העיקר הוא דכ"ז שאינו לצורך אסור למוחקן דלא גרע מכל כתבי קודש דאסור לאבדן עכ"פ מדרבנן וכדברי החינוך והתשב"ץ. ועכ"פ כיון דחזינן דהתירו למוחקן לצורך שום דבר מוכח מזה דעיקר איסור איבוד ושריפת כתבי קודש אינו אלא מדרבנן משום דאם היה מן התורה אין סברא להתירם למוחקן אם אינו לצורך גוף האותיות שנמחקו דמ"ש זה מן אזכרות וידעתי מה דיש לדחוק בזה אבל אין לנו להאריך בזה יותר כיון שכבר העלה התשב"ץ דעיקר שריפת ואיבוד כתבי קודש אינן אלא דרבנן וכמו דמשמע מן הרמב"ם והחינוך הנ"ל ע"כ בוודאי כן העיקר לדינא:

ה

ולכאורה יש להוכיח מן עירובין (דף צ"ח) דאמרו דבאסקופה הנדרסת דמשום בזיון כתבי קודש שרו רבנן לשבות התם. וכן קיי"ל לדינא באו"ח סי' שנ"ב סעי' א' א"כ מזה מקום להוכיח דקדושת כתבי קודש הוא מה"ת וכש"כ לר' שמעון דס"ל התם לכללא דאין לך שבות עומד בפני כתבי קודש דמוכח לכאורה דמה דמוזהר על קדושת כתבי קודש זהו מה"ת אבל באמת אין זה הוכחה כלל די"ל דוקא במקום בזיון כתבי קודש לר"ש בבזיון קצת ולרבנן במקום בזיון גדול דכתבי קודש דמוזהר שלא לבזותן [ועיין באו"ח סי' שנ"ב סעיף א' בהגה"ה דאיסור זה הוא מה"ת כמו דאמרו בשבת (דף כ"ב) דיליף מן ושפך וכסה שלא יהיה מצות בזויות עליו אף לענין מצות ומכש"כ לענין קדושת כתבי קודש וכמבואר באו"ח סי' כ"א כ"ז דראויין למצוות אבל היכא דליכא בזיון כתבי קודש רק דמיירינן בשריפתן זה האיסור אינו רק מדרבנן:

ו

אכן מן מה דאמרו בשבת (דף קט"ו) דמצילין בשבת כתבי הקודש מפני הדליקה ואף שבות דחו שם. וכמבואר באו"ח סי' של"ד סעי' י"ח וביאור הגר"א זצלה"ה שם מוכח מזה לכאורה דמוזהר מה"ת על שמירתן משריפה וכש"כ שלא לשורפן בידים ואמרו שם בירושלמי שבת פ' ט"ז ה"א הדא אמרו שמצילין אותן מפני הדליקה מתניתא דר"ש דאין שבות עומד מפני כתבי קודש ומסיק מה פליגין תמן מפני בזיונן ברם הכא כ"ע מודו שמצילין מפני הדליקה הרי דבמקום דליקה חסו יותר מן בזיונן:

ויש לחלק דשא"ה דס"ל לרבנן כיון דהוי בזיון קצת שאני. משא"כ במקום בזיון גדול אכתי י"ל דזהו מה"ת אכן ממה דחזינן דדחו לשבות דרבנן התם מוכח מזה דעל שריפתן מוזהר מה"ת אך גם זה אינו הוכחה דהא ידוע הכלל דאין לדמות השבותין להדדי וכמש"כ המג"א בסי' ש"ז ס"ק ז' ע"כ אכתי י"ל דעיקר איסור שריפת כתבי קודש אינו אלא מדרבנן ומ"מ ראו חז"ל לדחות לשבות קל בזה ומה"ט ס"ל לר"ש דמכבין כדי להציל לכתבי הקודש מהדליקה כמבואר בירושלמי שבת פ' ט"ז ה"ג זהו ג"כ מה"ט ועיין בביאור הגר"א זצ"ל באו"ח סי' של"ד ס"ק יו"ד ובקרבן העדה בירושלמי שם וקצרתי:

ז

ועכשיו נשובה לנ"ד ונקדים לדברי הרמב"ם פ"ו ה' יסודי התורה ה' ח' שכתב כתבי הקודש ופירושיהן אסור לשורפן או לאבדם כו' בד"א בכתבי הקודש שכתבן ישראל בקדושה אבל אפיקורס ישראל שכתב ס"ת שורפין אותו עם האזכרות מפני שאינו מאמין בקדושת ה' ולא כתבו כו' לא נתקדש לשמו ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם כו' וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן א"י גונזין עכ"ל והובא דברי הרמב"ם הללו בשו"ת שב יעקב סי' נ"ד והוכיח מן הרמב"ם הנ"ל דס"ל בכתב אותיות של שם ולא נתכווין לקדשם דאין בהם קדושה וכמש"כ הגהת מיימוני ריש פ' וא"ו ה' יסודי התורה דבכתב שם שלא נתכוין לקדשו אין איסור לאבדן כו' והרמב"ם הוכיח כן ממה דאיתא בשבת (דף קט"ז) דספרי מינים שורפין אותם ואת האזכרות ומוכח מסוגיא זו דמיירי אף בידוע דלא כתבם לשם עו"ג כו' והשב יעקב שם הקשה על הרמב"ם אמאי לא כתב הטעם דלכן בס"ת שכתב אפיקורס ישרף מפני שכתבן לשם עו"ג וכמש"כ רש"י בגיטין (דף מ"ה) ע"ש בשב יעקב ובאמת אינו קשה די"ל דרש"י כתב כן לפי גירסתו שם ס"ת שכתבו מין וסתם מין בישראל הוא עובד עו"ג כמבואר בעו"ג (דף כ"ו) ובחולין (דף י"ג) אבל הרמב"ם גורס שם ס"ת שכתבו אפיקורס וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א ה' תפילין ה' י"ג בזה"ל ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורס ישרף וכ"כ הרמב"ם בפ"ו ה' יסודי התורה כנ"ל ועיין בכ"מ שם ואפיקורס אינו עובד עו"ג אלא מי שאינו מאמין בהשגחה ובנבואה וכמש"כ הרמב"ם ה' תשובה ה"ח א"כ לא שייך לומר גבי אפיקורס הטעם שכתבו לשם עו"ג דהא אינו מאמין בעו"ג כלל ע"כ כתב הרמב"ם הטעם דלכן ישרף לפי שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו כו' ולא נתקדש השם וממילא מצוה לשורפו כדי שלא להניח שם להם כו' ומתורץ קושיות השב יעקב:

ח

ומש"כ הרמב"ם שם דכתבי הקודש שכתבן נכרי יגנוזוו הטעם הוא משום דאכתי איכא לספוקי שמא כתב הנכרי לשם קדושה כיון דכתבו למכור לישראל וכמש"כ רש"י בגיטין (דף מ"ה) ואף דאמרו בגיטין (דף כ"ג) דעו"ג אדעתא דנפשי' עביד מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וכמש"כ הב"ש באה"ע סי' קכ"ג ס"ק ה' דאף שאין ישראל עע"ג הוי ספק שמא כתבו לשמה ועיין בפני יהושע גיטין (דף מ"ה ע"ב) ד"ה והא דתניא קורין בו כו' גם יש לחלק בזה בין גט לס"ת וקצרתי וכן אמרו בעירוכין (דף ו') עו"ג שהפריש תרומה כו' טעונין גניזה שמא בלבו לשמים וכמבואר ברמב"ם ה' תרומות פ"ד ה' ט"ו:

ט

ולמדנו מן דברי הרמב"ם דס"ל בכתב שלא לשם קדושה דלא נתקדשו ומותר למוחקן וכמש"כ השב יעקב בכוונתו וכמש"כ הגהת מיימוני פ"ו ה' יסודי התורה והובא בט"ז יו"ד סי' רע"ו ס"ק ב' ובהרשד"ם סי' קפ"ז והתשב"ץ ח"א סי' קע"ז והרדב"ז ח"א סי' ע"ז והחוות יאיר סי' ט"ז ועיין במחנה אפרים בהגהותיו לטור יו"ד ה' ס"ת והביא שם לדברי הרמב"ם ה' יסודי התורה הנ"ל:

ועי' בפמ"ג או"ח סי' קנ"ג במשבצות ס"ק ט"ו והעיקר כמש"כ השב יעקב כנ"ל ועוד למדנו מן דברי הרמב"ם הנ"ל דאף בכתבי קודש דנאסר מדרבנן לאבדן ולשורפן דאין זה רק אם כתבם הישראל בקדושה ומשמע דכל זמן שלא כתבם בקדושה דלא חל עליהם דין כתבי הקודש לאוסרן לאבדן ולשורפן ומשמע דאף בסתמא ג"כ אינו חל עליהם דין קדושת כתבי קודש כל זמן שלא כתבם בקדושה בפי' והנה בס"ת שכתבו סתמא כתב המרדכי בפרק התכלת בהלכות קטנות דיש בזה פלוגתא דרבוותא אי אמרינן סתם ס"ת לשמה קאי או לא. והובא בט"ז יו"ד סי' רע"ו ס"ק א' ובנקודת הכסף שם וכ"כ התוס' בעו"ג (דף כ"ז) ד"ה וכי היכן מצינו מילה לשמה כו' דהוכיחו מגיטין (דף מ"ה) דסתמא לאו לשמה וכ"כ התוס' במנחות (דף מ"ב ע"א) בד"ה ואל ימול כותי כו' ועיין בגיטין (דף מ"ה) בתוס' ד"ה עיבוד לשמן כו']. והיכא שכתבם בפי' להכתבי קודש שלא יחול עליהם דין קדושת כתבי קודש בזה וודאי מוכח מן הרמב"ם דס"ל דאינו חל עליהם דין קדושת כ"ק לאוסרם לאיבוד ולשריפה דהא כתב לכללא על כתבי קודש דלא נאסרו רק בכתבן בקדושה ומה"ט בכתבן אפיקורס דכיון דמעלה בדעתו שזה כשאר הדברים כו', וממילא מוכח דהיכא דכתבן בפי' באופן שלא יחול עליהם דין קדושת כ"ק דאז אינם אסורים לשורפן ולאבדן אף מדרבנן וי"ל דהרמב"ם הוכיח כן ממה דמצינו גבי קדושת השם דאם לא נתכווין לקדשו דאינו חל עליו קדושת השם וכמש"כ הפוסקים להוכיח כן מגמ' (דגיטין דנ"ד ע"ב) וכש"כ לענין כתבי הקודש דעיקר איסורו אינו אלא דרבנן דוודאי אינו חל עליהם דין קדושת כתבי קודש אם נכתבו באופן שלא יחול עליהם דין קדושה וכמש"כ הרמב"ם כן להדיא ועי' בפני יהושע לגיטין (דף כ' ע"א) ד"ה הרי שהיה צריך לכתוב כו' שהביא לדברי התשב"ץ והש"ך ביו"ד סי' רע"ו הנ"ל ובחמדת שלמה סי' כ"ח ויש לי להאריך בכ"ז וקצרתי:

י

וי"ל עוד דהרמב"ם הוכיח כן ממה דאמרו במגילה (דף ל"ב) הלוחות והבימה אין בהם משום קדושה וכן הוא בירושלמי למגילה פ"ג ה"א בימה ולווחין אין בהם משום קדושה ועיי' ברש"י ותוס' ובקרבן העדה שם. והרמב"ם ה' ס"ת פ' יו"ד ה"ד כתב לפרש דזהו הלוחות שכותב בהן לתינוק להתלמד אין בהם קדושה ועיין בהשגת הראב"ד שם וכן כתב המרדכי פ' הקומץ רבה אות תתקס"ה לפרש להך דהלוחות אין בהם קדושה דזהו מה שכותבין עליהם להתלמד וכמו שפירש הרמב"ם וקשה דאיך אמרו דאין בהם משום קדושה הא לא גרע זה מן כל כתבי הקודש דאף באין אזכרות כתובים שם ג"כ יש בהם קדושה ורציתי לומר דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דאין כותבין מגילה להתלמד וכמו שכתב בפ"ז ה' ס"ת ה' י"ד. וע"כ אינו חל קדושת כתבי קודש על הלוחות אבל באמת זה אינו דהא מוכח בשבת (דף קט"ו) דאף היכא דאיכא איסורא בכתיבתן אפ"ה אסור לאבדן ויש בהם כתבי הקודש וכמש"כ התשב"ץ ח"א סי' ב' להוכיח כן מן הך דכותבי ברכות וקמיעות. ועיי' בשבת (דף ק"כ) ובעירוכין (דף ו') וקצרתי וכן אין לומר דהך דהלוחות שכותבין לתינוק להתלמד מיירי לאחר שנמחקו האותיות שנכתבו שם דזה אינו דמ"מ יש בהם אכתי קדושת כ"ק וכמו כל כתבי קודש שנמחקו ובלו וכמש"כ המג"א בסי' קנ"ד ס"ק ה' וס"ק ט' ובסי' של"ד ס"ק כ"ד וכן איתא בשבת (דף קט"ו ע"א) דמקק שלהן טעונים גניזה והא דאמרו בשבת (דף קט"ז) דכי קדוש אגב כתב הוא דקדוש אזלא כתב אזלא קדושתו כבר כתב הנו"ב במ"ת ח' יו"ד סי' קע"ג לפרש דלא אמרו כן רק לענין הצלה מפני הדליקה אבל אכתי בקדושתו קאי אף לאחר שנמחקו:

ועיין במחנה אפרים בהגהותיו לטור יו"ד ה' ס"ת בשאלה על ס"ת וכ"כ הבאר שבע והובא בשערי תשובה לאו"ח סי' קנ"ד ס"ק ח' ובפ"ת ליו"ד סי' רפ"ב ס"ק ו' דאף כתבי הקודש שנמחקו אסור לשורפן ועיין במשאת בנימין סי' ק' א"כ תקשה איך אמרו בפשיטות דהלוחות אין בהם משום קדושה הא לא גרע זה מן כל כתבי קודש דיש עליהם דין קדושה ואפשר דמיירי הך דהלוחות דאמרו דאין בהם משום קדושה דאין בהם שמונים וחמש אותיות ואז אפשר דאין עליהם דין קדושת כתבי קודש וכמו דאמרו כן לענין הצלה מפני הדליקה כמבואר בשבת (דף קט"ז) ובשו"ע או"ח סי' של"ד סעי' ב' דאפשר ה"ה כן לענין קדושת כתבי קודש וכן ראיתי בתשב"ץ ח"א סי' ב' שכתב בלשון אפשר דשרי לאבדן אם אין כתוב שמונים וחמש אותיות אבל לא כתב כן בהחלט משום דיש לחלק דדוקא לענין הצלה מפני הדליקה אמרו כן אבל לענין קדושתן אף אם ליכא פ"ה אותיות ג"כ חל עליהם דין כתבי קודש וכן הדעת נוטה וכן יש מקום לדון דהך דהלוחות שכותבין לתינוק להתלמד מיירי בכותב עליהם בסירוגין וכעין הך דגיטין (דף סמ"ך) וביומא (דף ל"ח) דאפשר דבכה"ג אינו חל עליהם דין כתבי קודש אכן באמת זה אינו דאכתי מידי כתבי קודש לא נפיק וכן ראיתי בהתשב"ץ ח"א סי' ב' הנ"ל שכתב לדון הרבה בהנך לוחות שכותבין לתינוק להתלמד דיש עליהם דין כתבי קודש ושקיל וטרי הרבה אם מותרים למוחקן לכתוב תיבות ואותיות אחרות ולא הביא לדברי הירושלמי והך דמגילה (דף ל"ב) וכפי' הרמב"ם והמרדכי דלפי פירושם דהלוחות הם שכותבין לתינוק להתלמד דמבואר להדיא דאין עליהם קדושה, והתשב"ץ העלה שם דיש על הלוחות הללו דין קדושת כתבי קודש דאסור לשורפן ולאבדן מדרבנן:

יא

אכן מן הרמב"ם והמרדכי הנ"ל מוכח דס"ל דאין בהם משום קדושה כלל וע"כ מוכח דס"ל דהא דאמרו במגילה דהלוחות אין בהם משום קדושה דמיירי דלא כתבו זה בקדושה רק בשביל תינוק להתלמד בלבד וע"כ אינו חל דין קדושת כתבי קודש על הלוחות. ומזה הוכיח הרמב"ם דאם לא כתבם בקדושה אינו חל קדושת כתבי קודש עליהם אף לאוסרן מדרבנן ויש להסביר זה עוד ביתר ביאור כיון דהך דהלוחות דרכן למחוק התיבות והאותיות ולכתוב ע"ז אותיות ותיבות אחרים וכמש"כ התשב"ץ שם ע"כ ממילא אינו חל עליהם מעולם דין קדושת כתבי קודש על הלוחות והוי ממילא כמו דהתנה עליהם בפי' דלא יחול עליהם דין קדושת כתבי קודש אף מדרבנן וכעין דברי המשאת בנימין בסי' ק' והובא במג"א סי' של"ד ס"ק כ"ד יעו"ש וממילא מוכח מזה דאם התנה בפי' דלא יחול עליהם דין קדושת כתבי קודש דאין עליהם דין קדושת כתבי קודש ומזה הוכיח הרמב"ם למה שכתב דאף לענין דין כתבי קודש אינו חל אם לא כתבם בקדושה ואף קדושה דרבנן אינו חל עליהם כלל והתשב"ץ לא הביא להך דמגילה והרמב"ם והמרדכי בפירושם להך דהלוחות הנ"ל ובאמת לפי דברי הרמב"ם והמרדכי בפירושם להך דהלוחות דבמגילה ובירושלמי יש סייעתא מזה למה שכתב התשב"ץ לדון שם אם יש דין כתבי קודש על הלוחות והי' לו להתשב"ץ להזכירם. והא שכתב הרמב"ם בפ"ט ה' אבות הטומאה ה' ח' הכותב הלל ושמע לתינוק להתלמד אע"פ שאינו רשאי הרי מטמאין הידים מיירי בכתבן בקדושה וקצרתי:

יב

וכיון דהרמב"ם כתב לכללא דאף קדושת כתבי קודש דאינו אלא מדרבנן אינו חל רק אם כתבם בקדושה ומורה זה הלשון דאף בכתבם סתם אינו חל דין כתבי קודש עליהם וכמש"כ שם הרמב"ם בכתבו אפיקורס דמה"ט אינו חל גם קדושת השם על האזכרות שכתב מפני שמעלה בדעתו שזה כשאר הדברים ואך לפי מש"כ המחנה אפרים בהגהותי' לטור יו"ד ה' ס"ת די"ל דהך דמעלה בדעתו שהוא כשאר הדברים גרע מסתמא יעו"ש אבל זה וודאי מוכח מן הרמב"ם דאם כתבו בפי' שלא בקדושה אז אינו חל דין כתבי קודש להיות חל קדושה מדרבנן משום דבכתבו סתמא זה תלוי בפלוגתת הראשונים דהביא המרדכי וכנ"ל אם אמרינן סתמא לשמה קאי וכעין זה כתב הרדב"ז ח"א סי' ע"ז גבי כתיבת השם סתם בלא כוונה שאסור למוחקן מפני שכתיבת האותיות מוליך אותם לקדושתן דומיא דשוחט הזבחים סתם דאמרינן סכין מוליך אותן למה שהם כו' ע"ש:

אבל התוס' ס"ל דלא אמרינן בס"ת דסתמא לשמה קאי כמש"כ התוס' בעו"ג (דף כ"ז) ובמנחות (דף מ"ב) א"כ ה"ה בהך כתבי קודש די"ל דכ"ז דלא כתבם בפי' שיתקדשו אינו חל עליהם דין קדושת כתבי קודש. ואף דנימא לחלק ביניהם ונאמר דאף בכתב לכתבי סתמא ממילא חל קדושת כתבי הקודש עליהם עכ"פ מדרבנן וקרינן בכה"ג ג"כ שכתבן בקדושה וכמש"כ הרמב"ם כ"ז דלא נתכוין שיהי' זה כשארי הדברים. עכ"ז אינו שייך זה אלא בסתם כתבי קודש:

אבל בהנך קורעקטין דהם אינם מוגהין וע"פ הרוב יש בהעלים הראשונים הרבה שיבושים וטעיות הרבה וידוע דאסור להשהות ספר שאינו מוגה אף בשארי ספרים וכמבואר ביו"ד ריש סי' רע"ט א"כ לא שייך בהקורעקטין לומר דסתמא לקדושת כתבי קודש הם עומדים. דהא אדרבה הם עומדים שלא לקרות בהם כיון דע"פ דין אסור לקרות בהם כלל:

יג

ומה שקורא בהם המגיה לראות בהם את הטעיות שיש בהם. זה אינו חשיב לקריאה וכמ"ש רש"י בברכות (דף י"ג) דבקורא להגיה אינו נחשב לקריאה. ואף לשיטת התוס' שם דס"ל דגם בקורא להגיה נחשב לקריאה. מ"מ בנ"ד כיון דע"פ דין אסור לקרות בהם כ"ז שאינם מוגהים ואינם מיוחדין לקריאה ע"כ ע"י פעם אחת מה שקורא בהם הבעל מגיה אינו חל עליהם דין קדושת כתבי קודש וכעין הא דאו"ח סי' מ"ב סעי' ג' צר בי' ולא אזמני' שרי ואינו חל עליהם קדושה כלל ע"י מה שצר בי' לפי שעה וה"ה בנ"ד כיון דאסור לקרות בהם ע"כ אף בסתמא אינו חל עליהם דין קדושת כתבי קודש רק דינם כעין תשמישי מצוה אבל לא בקדושת כתבי קודש ועדיף זה הא שכתב המשאת בנימן בסי' ק' והובא במג"א סי' של"ד ס"ק כ"ד גבי הנך גליונות דכיון דנהגו כן הוי כאילו התנו עליהם מתחילה שלא יחול עליהם קדושה כיון דהיו בהם הטעיות והשבושים בעת הדפסה ואינם עומדים לתקן מעולם א"כ לא היו חל עליהם מעולם שום קדושה:

יד

והא דיו"ד סי' רע"ט סעי' א' ס"ת שאינה מוגה כו' יתקן או יגנז. וכתב הרמ"א שם דה"ה לשאר ספרים מיירי זה בטעיות דנעשו לאחר זמן א"כ הי' חל עליהם בעת כתיבתן קדושת כתבי קודש והא דכתב המחבר שם סעי' ד' ס"ת שיש בו ג' טעיות יתקן ואם הי' ד' יגנז בד"א שכתב המלא חסר כו' וכמו דאי' במנחות (דף כ"ט). ושם אי אפשר בתקנה וכמש"כ מזה הריב"ש בתשובה סי' ז' והתשב"ץ ח"א סי' קכ"ה והביאו שם לדברי הרשב"א וחלקו עליו א"כ שם אי אפשר מעולם לתקן להס"ת ואפ"ה אמרו יגנז ולא התירו שריפה שא"ה בס"ת שבעת כתיבתה נכתבה לשם קדושת ס"ת משא"כ כתבי קודש היכא דלא כתבן בפי' שיחול עליהם קדושה א"כ אף דנימא לדון בכל כתבי קודש דסתמן לקדושתן קיימי עכ"ז היכא דמעולם לא נראו לקרות בהם אז לא שייך בזה לומר דסתמן לקדושתן קיימי אלא אדרבה לאחר שנתברר שיש בהם מעולם שבושים וטעיות א"כ לא הי' חל עליהם מעולם קדושה והם עומדים לשריפה מעולם וסתמא בזה הוי כאילו התנה בפי' וכמש"כ לעיל כעין זה בשם המשאת בנימן גבי הנך גליונות ונ"ד הוי כש"כ מדהתם:

טו

והנה בשבת (דף קט"ו) אמרו גבי כתבי הקודש שכתובין בכל לשון דרב הונא ס"ל דאין מצילין דהא לא ניתנו לקרות בהן ואפ"ה בעי גניזה וכן אמרו שם מעשה באבא חלפתא שהלך אצל ר"ג כו' ועוד וכי מותר לאבדן ביד כו' וכ"כ הרמב"ם פרק כ"ג ה' שבת ה' כ"ו ע"ש והא שם לא ניתנו לקרות בהם ואפ"ה טעונין גניזה ואסור לשורפן ולאבדן ביד ועכ"ז אין מזה סתירה למה שכתבתי דהא שם בעת שכתב להנך כתבי קודש בכל לשון הי' בדעת הכותבו שיהי' קורין בהם דאם לא כן למה כתבו אותן וע"כ קרינן בהו שנעשה בקדושה ושייך גבייהו להכלל שכתב הרמב"ם גבי כתבי קודש דאינו נוהג קדושה בהם רק אם עשאן בקדושה וכנ"ל אבל בנ"ד בהנך קורעקטין דיודעים הכל דיש בהעלין הראשונים כמה שבושים וטעיות דלא ניתנו לקרות בהם לעולם ע"כ אף בסתמא הוי כאלו התנו עליהם בפירוש דלא יחול עליהם דין קדושת כתבי הקודש מעולם ושפיר יש להתירן לשורפן לפי הכלל של הרמב"ם הנ"ל ועיקר דברי הרמ"א ליו"ד סי' רע"ט סעי' א' שכתב שם דה"ה לשאר ספרים מקור הדברים הם מן הגהות מיימוני ורבינו ירוחם ושם כתבו רק לגבי מה דאמרו שם דאסור להשהות ספר שאינו מוגה כו' וקצרתי בזה:

טז

ועוד יש לומר כי יש לנו עצה לתקן הדבר שלא יהי' שום חשש היינו להתנות בפירוש בעת שנדפסין העלין הראשונים הנך קורקטין שיאמר בפיו בפירוש שלא יחול עליהם דין קדושת כתבי קודש ואז בודאי אינו חל עליהם דין קדושת כתבי קודש מעולם. לפי הכלל שכתב הרמב"ם בפירוש גבי הנך כתבי קודש דאסור לשורפן ולאבדן ביד דבמה דברים אמורים שעשאן בקדושה כו' וכיון דהתנה בפירוש דלא יחול עליהם דין קדושת כתבי קודש א"כ לא נעשו מעולם בקדושה ולכן אף דנימא דסתמא נעשו בקדושה ג"כ מ"מ היכא דהתנה בפי' שאני וכעין דברי השו"ע באו"ח סי' קנ"ד סעי' ח' דתנאי בפירוש מועיל שם גבי הנך דחשיב התם וזהו בשם הירושלמי והראשונים וכן הוא ביו"ד סי' רפ"ב סעי' ט"ו אך להשתמש בהנך כתבי קודש תשמיש של בזיון אין להתיר אף היכא דהתנה לגבי קדושתן דמ"מ לא גרעי מכל תשמישי מצוה אבל לשורפן שפיר מועיל התנאי דיתנו עליהן בפירוש דלא יחול עליהן דין קדושת כתבי קודש וכעין זה כתב המג"א בסי' מ"ב ס"ק ו' גבי כל דבר שבקדושה מועיל תנאי להשתמש בו חול וכמו הא דמנחות (דף ל"ד ע"ב) דאמרו ולמ"ד הזמנה מילתא דאתני עלייהו מעיקרא וכעין זה אמרו באו"ח סי' תרל"ח סעי' א' וסעי' ב' וכתבתי כבר דלהשתמש בהם בבזיון אין להתיר ולהתנות עליהם רק לענין שריפה שפיר יש להתנות בפי' דלא יחול עליהם קדושת כתבי קודש כל זמן דלא יהיו ראוים לקרות בהם ע"י שיבושים וטעיות הרבה דיש בהעלין הראשונים:

יז

ואף היכא דיש בהנך עלין איזה שמות ג"כ אין להחמיר כיון דאין הדרך לכתוב שם רק כעין דברי הרמ"א ביו"ד סי' רע"ו סעי' יו"ד דהשם שכותבין בסידורין ב' יודי"ן ואחת ע"ג דמותר למוחקו אם הוא לצורך. א"כ חזינן דאין דינן ככל שבעה שמות שאינם נמחקין מה"ת רק מצד חומרא דרבנן ע"כ היכא דנכתבו מתחילה בפירוש שלא יחול עליהן דין קדושה כלל אז יש להתירן בשריפה. דהא כבר העלו רוב הפוסקים אף גבי שם גמור אם נכתב שלא לשם קדושה דמותר למוחקו ומה שכתב המחנה אפרים בסוף ספרו בחי' לטור יו"ד ה' ס"ת בשם הפר"ח דכתב דאף שם שלא נתקדש ג"כ לוקה על מחיקתו הנה זהו דעת יחידאה ורוב פוסקים חולקים ע"ז וכמש"כ לעיל בשם כמה פוסקים וכן נראה מדברי הש"ך ביו"ד סי' רע"ו ס"ק י"ב דכתב שם בשם של קודש שלא נכתב לשם קדושה מותר למוחקו לצורך תיקון דוקא אבל בנכתב לשם קדושתו אפילו לגוז ולגנוז לצורך תיקון אסור עכ"ל הש"ך ומוכח דס"ל להש"ך ג"כ דלא כהפר"ח אלא דהעיקר הוא דכ"ז דלא נתקדשו השמות אין עליהן איסור למוחקן וכמש"כ הט"ז שם בס"ק ב' בפשיטות כהגמ' וס"ל להש"ך דמדרבנן יש איסור עליהם אף שלא נכתב לשם קדושה וע"כ התיר למוחקו לצורך תיקון דוקא דאם הי' ס"ל דאיסורו הוא מה"ת א"כ הי' לו לאסור אף לגוז ולגנוז לצורך תיקון ג"כ וכמו שכתב הש"ך בנכתב לשם קדושתו וכיון דעיקר האיסור בזה אינו אלא מדרבנן ע"כ בכתבו שני יודין דכתב הרמ"א דמותר למוחקו אם הוא לצורך א"כ חזינן דעיקר איסור בכה"ג אינו אלא מצד חומרא בעלמא ע"כ היכא דהתנה בפירוש דלא יחול עליהם דין קדושה כלל אז אין להחמיר בכה"ג כלל כיון דאף בשם גמור אין עיקר איסורו בזה רק מדרבנן משום גזירה אטו שם שנכתב לשם קדושה אבל בכה"ג אין לנו לגבב חומרות דזה הוי בגדר גזירה לגזירה דכ"ז דלא מצינו בפירוש דגזרו חז"ל אין לנו להוסיף גזירות וחומרות מדעתינו:

יח

והנה לעיל אות א' ב' כתבתי דהעיקר לדינא דאיסור שריפת ואיבוד כתבי קודש אינו רק מדרבנן. והבאתי לדברי המג"א בשם הרמב"ם במנין המצות מל"ת סי' ס"ה דמוכח דס"ל דאיסור איבוד כתבי קודש הוא מה"ת. וכתבתי די"ל דכוונת הרמב"ם שם על כתבי קודש דיש בהם אזכרות והנני לפרש זה ביתר ביאור דזה לשון הרמב"ם במנין המצות שם שלא לאבד בהמ"ק או בהכ"נ או בתי מדרשות וכן אין מוחקין את השמות המקודשין ואין מאבדין כתבי הקודש שנאמר אבד תאבדון לא תעשון כו' עכ"ל. ויש לפרש דמתחילה אמר דאין מוחקין שמות המקודשין היינו השמות שנכתבו בכתב אשורית ובקדושת ס"ת ואח"ז אשמעינן דאף השמות שבכתבי הקודש שאינם מדקדקין בהם כ"כ לכתוב בלשון אשורית וכמו בקדושת ס"ת אפ"ה אסור לאבדן ולשורפן מה"ת אם יש שם אזכרות ועיין בש"ך יו"ד סי' קע"ט ס"ק י"א ובאו"ח סי' של"ד ויותר נלע"ד לומר דמתחילה כתב הרמב"ם דאין מוחקין שמות המקודשין היינו אותן שמות שנכתבו בפירוש לשם קדושת השם וע"ז שייך הלשון שמות המקודשין ואח"ז אשמעינן דאף השמות שבכתבי הקודש אף דלא נכתבו בפירוש לשם קדושת השם רק סתמא לפי דבכתיבת כתבי הקודש אין מדקדקין לכתוב השמות לשם קדושת השם דרק בס"ת כותבין השמות לשם קדושת השם. אפ"ה ג"כ אסור לאבדן מה"ת משום דס"ל דסתמא ג"כ חשוב כלשמה וכמש"כ הרדב"ז בח"א סי' ע"ז לדמות זה להך דזבחים דסכין מושכתן כו' וה"ה בקדושת השם כו' אבל אכתי י"ל דהרמב"ם במנין המצות ג"כ ס"ל כמש"כ הרמב"ם בפ' ו' ה' יסודי התורה דקדושת כתבי קודש אם אין אזכרות כתובין אינן נאסרין רק מדרבנן וכמש"כ התשב"ץ בח"א סי' ב' בהוכחות רבות והביא ג"כ לדברי הרמב"ם בפ"ו ה' יסודי התורה הנ"ל להוכיח ממנו דס"ל ג"כ דהכתבי קודש אינם אסורין לאבדן רק מדרבנן יע"ש. ואף שזה דוחק קצת מ"מ יותר טוב לומר כן ולא לומר דהרמב"ם חזר בו:

יט

ועוד י"ל דמוכח דהרמב"ם במנין המצות שם מונה שם גם איסור דרבנן בכלל הך דלא תעשון. והוא דהרמב"ם במנין המצות שם כתב שלא לאבד בהמ"ק או בהכ"נ או בתי מדרשות וכן אין מוחקין כו' והנה איסור נתיצת דבר מבהכ"נ מבואר באו"ח סי' קנ"ב סעי' א' בסופו ברמ"א בשם המרדכי דמגילה פ' בני העיר וז"ל כי בהמ"ד נקרא מקדש מעט ולכך אסור לנתוץ דבר מבהמ"ד דתניא בספרי מניין לנותץ האבן מן ההיכל והמזבח והעזרה שהוא בל"ת כו' והובא במהרי"ק סי' ס"א וראיתי בפמ"ג סי' קנ"ב באשל אברהם ס"ק ו' שמסתפק אם לוקה על נתיצת אבן מבהכ"נ כו' ולענ"ד נראה דעיקר נתיצת אבן מן בהכ"נ אינו אלא מדרבנן דבוודאי אין לדמות קדושת בהכ"נ ובהמ"ד לקדושת הבהמ"ק והמזבח וכבר כתב הר"נ במגילה פ' בני העיר דעיקר קדושת בהכ"נ אינו אלא מדרבנן והביא שם בשם הרמב"ן דבהכ"נ עשו אותו כתשמישי מצוה כו' וע"כ אינו דומה קדושת בהכ"נ לקדושת בהמ"ק:

כ

וביומא (דף י"א ע"ב) אמרו יכול שאני מרבה הר הבית והלשכות והעזרות ת"ל בית מה בית שהוא חול יצאו אלו שהן קודש כו' והרמב"ם ה' מזוזה פ' ו' ה' ו' כתב הר הבית הלשכות והעזרות ובתי כנסיות ובהמ"ד שאין בהם דירה פטורין מהמזוזה לפי שהן קודש כו':

הרי דחזינן דיש על הבהכ"נ ובהמ"ד קדושה מן התורה ומדמינן זה ממש לקדושת בהמ"ק והעזרות למיפטר ממזוזה דאם לא הי' קדושתן רק מדרבנן אין סברא לפוטרן מן מ"ע דאורייתא ע"י מה דהם קדושים מדרבנן א"כ מזה מוכח דלא כמש"כ לעיל אכן באמת אין סברא לומר כן דהא חזינן בכמה ענינים דאינו דומה קדושת הגוף של בהמ"ק והעזרות לקדושת בהכ"נ ובהמ"ד ומה לנו להאריך בזה דהלא כבר כתבתי לעיל בשם הר"נ דקדושת בהכ"נ ובהמ"ד אינו אלא מדרבנן. ובאמת בהך דמזוזה דפטרו לבהמ"ד ובהכ"נ עיקר הטעם התם לפי שאין בהם דירה ואמרו שם דבהכ"נ של כפרים שהאורחין דרין שם וכן בהכ"נ של כרכים אם הי' בו בית דירה חייב ע"כ התם במזוזה של בהכ"נ עיקר הטעם הוא לפי שאין בהם בית דירה והטעם שהן קודש אין זה עיקר כ"כ והנה הכא גבי נתיצת אבן מן בהכ"נ דאסרו לא חילקו הכא בין יש בו בית דירה או לא ויש לי להאריך בכ"ז הרבה וידעתי מה די"ל בזה ע"פ הכלל אם דרבנן מועיל לדאורייתא רק אין להאריך במה שהלכו הנמושות. הוא דהך נתיצת אבן ואיסור איבוד בהכ"נ ובהמ"ד אינו אלא מדרבנן וע"כ מוכח דהך דברי הרמב"ם במנין המצות הוא לאו דוקא דיהי' הכל מדאורייתא כמו כן י"ל במה שכתב שם על איסור איבוד כתבי קודש דבאמת גם הרמב"ם ס"ל דזה אינו רק מדרבנן. וראיתי בפמ"ג באו"ח סי' קנ"א במשבצות זהב ס"ק ג' שהקשה על המג"א שהביא בשם מהר"ם פאדוואה סי' ס"ה שכתבו דאיסור לנתוץ מן בהכ"נ דאין זה רק במחובר והקשה עליהם מן הא דשורף עצי הקדש דלוקה כמבואר במכות (דף כ"ב) ובאמת אין זה קשה כיון דעיקר איסור בנתיצת ואיבוד בהכ"נ אינו אלא דרבנן לא גזרו זה רק במחובר ועיין בפרמ"ג או"ח ריש סי' קנ"ג במ"ז דהביא לדינא דקדושת בהכ"נ ובהמ"ד אינו מן התורה רק מדרבנן וכדברי הר"נ דמגילה הנ"ל:

כא

ועוד י"ל במה שכתב הרמב"ם במנין המצות לאסור איבוד כתבי קודש דמשמע דס"ל שם דזהו מן התורה דמוכח דבחבורו יד החזקה חזר בו מן מה שכתב במנין המצות שם דהא כתב שם במנין המצות הזאת דאסור לאבד בהמ"ד ובהכ"נ ומשמע דזהו מה"ת ג"כ ואילו בחבורו יד החזקה ה' יסודי התורה פ' ו' ה' ז' לא כתב מזה כלל רק כתב שם לאסור סותר אבן א' מן המזבח וההיכל ושאר העזרה כו'. וכן בפ' א' ה' בית הבחירה ה' י"ז ולא הזכיר שם כלל מן איסור זה גבי בהכ"נ ובהמ"ד כלל וכן בפרק י"א ה' השחר דכתב הרמב"ם שם הרבה דינים מן הלכות בהכ"נ. ולא הזכיר שם מזה כלל עיין שם ה' י"ב וקצרתי ונראה מזה דהרמב"ם בחבורו יד החזקה חזר בו מן מש"כ במנין המצות כמו כן יש לדון בהך דכתב שם במנין המצות לאסור מה"ת לאבד כתבי קודש והוכרחתי לקצר בזה הפרט:

כב

והעיקר לדינא דכבר העלה התשב"ץ דעיקר שריפת כתבי קודש אינו אלא דרבנן. ולא מצינו לגדולי הפוסקים דחולקים עליו בזה וע"כ נקטינן כן לדינא. ונחזור לענינינו דיש לנו יסוד גדול להיתירא לשרוף הנך קורעקטין אם יתנו עליהם בפירוש מקודם הדפסתם דלא יחול עליהן דין קדושת כתבי קודש כלל דאז יש לנו לסמוך על דברי הרמב"ם דכתב לכללא בפירוש על הנך כתבי קודש דאסור לשורפן דזה אינו רק בכתבן בחדושה. וממילא מוכח דאם לא כתבן בקדושה ובפרט היכא דהתנה בפירוש דלא יחול עליהם דין קדושה כלל אז לא נאסרו לשורפן ואף לשיטת הפר"ח דהביא המחנה אפרים דס"ל גבי קדושת השמות דאף שלא נתקדשו ג"כ אסור מה"ת למוחקן זה אינו רק בהשמות דאסורין מה"ת אבל לא בהכתבי קודש דעיקר איסורן אינו אלא מדרבנן וגם הא כבר הבאתי לעיל דהרוב פוסקים ס"ל דהשמות שלא נכתבו בקדושה לא נאסרו מלמוחקן. ואף הש"ך ביו"ד סי' רע"ו ס"ק י"ב דכתב בשמות שלא נכתבו בקדושה דאסור למוחקן רק לצורך תיקון דוקא זה אינו רק מדרבנן אבל בכתבי קודש דעיקר איסורן אינו אלא מדרבנן ע"כ היכא שהתנו בפירוש שלא יחול עליהם קדושתן מוכח דס"ל להרמב"ם דאף איסור דרבנן ליכא עלייהו ומותר לשורפן ולא מצינו חולק על הרמב"ם בזה כלל ובאמת זהו מילתא חדתא דלא מצאתיו בהאחרונים דיזכירו זה כלל והשב יעקב בסי' נ"ד הביא לדברי הרמב"ם הנ"ל לדון על השמות שלא נכתבו בכוונת השם דמותר לשורפן וכן הביא שם לדברי הגהות מיימוני פ' ו' ה' ס"ת דשם שלא קידשו בכתיבתן דאין בהם קדושה ומדכתב הג"ה זאת על מה שכתב הרמב"ם כל המאבד את השם כו' משמע דבזה דאין בהם קדושה דאין איסור לאבדן כו' ע"ש א"כ כש"כ בכתבי קודש היכא דאין בהם שמות דהיכא דהתנה בפירוש דלא יחול עליהם דין קדושה כלל דאין איסור לשורפן כלל כללו של דבר דנתבאר בעז"ה יסוד גדול להיתירא ע"פ דברי הרמב"ם המפורשין להדיא ע"כ היא עצה גדולה ותקנה מעליא לעשות כן בהקורעקטין להתנות עליהם בפירוש מקודם הדפסתן שלא יחול עליהם דין קדושת כתבי קודש דאז מותר לשורפן והשב יעקב שם כתב כיון דהגהות מיימוני שם כתב דאם כתב אותיות של שם ולא נתכוין אין בהם קדושה דמשמע דקאי על דברי הרמב"ם שם דאין בהם קדושה זו דאסור לאבדן עכ"ל השב יעקב ויש להעיר עליו דהא אכתי אסור לאבדן דלא גרע מכל כתבי קודש דאסור עכ"פ מדרבנן לאבדן ועיין בשב יעקב סוף סי' נ"ה מה שכתב הגאון מוהר"א ברודא זצ"ל אך העיקר כמו שכתבתי בעז"ה בזה דאף כתבי קודש שלא נכתבו בקדושה אין איסור לאבדן ולשורפן וכמש"כ הרמב"ם להדיא וכנ"ל. וע"כ היכא דהתנו כן בפירוש שלא יחול עליהם קדושת כתבי קודש אז מותר לשורפן אף דנימא גם בכתבי קודש דסתמא לקדושה קיימא אך היכא דהתנה בפירוש בוודאי מותר לשורפן כיון דלא נתנו לקרות בהם כלל וכמש"כ לעיל:

כג

ועדיין אפשר לומר דכל יסוד היתר זה אינו שייך רק בכתב משוטא אבל בכתב אשורית לא שייך זה לפי מה שכתב הרמ"א ביו"ד סי' רפ"ד סעי' ב' בשם י"א דאין לכתוב דברים של חול בכתב אשורית והוא מן הבית יוסף סי' רפ"ג שהביא שם בשם הרמב"ם בתשובה דכתב אשורית שניתנה בה תורה והלוחות אין להתיר להשתמש בו בדבר חול וכ"כ המג"א בסי' של"ד ס"ק י"ז מזה וכ"כ הדרישה בשם הרמב"ם בסי' רפ"ד וכ"כ הרדב"ז בח"ד סי' מ"ה בשם הרמב"ם כתב אשורית יש בו קדושה ואסור להשתמש בו בדברים של חול כו' ע"ש ועיין ביו"ד סי' רפ"ג סעי' ד' מזה א"כ לפ"ז אפשר דאסור להתנות על כתבי הקורעקטין שהם בכתב אשורית דלא יחול. עליהן דין קדושת כתבי קודש אכן יש לדון דהא אף בכתבו בכתבים שאינם בכתב אשורית ג"כ אף בהתנה שלא יחול עליהם קדושת כתבי קודש מ"מ אסור לעשות בהם תשמיש בזיון דלא גרע מכל תשמישי מצוה דמבואר באו"ח סי' כ"א סעי' א' בשם י"א דגם לאחר שנפסקו אין לנהוג בהם מנהג בזיון כו' רק אנו דנין שיהי' מותר לשורפן ע"י מה שהתנה שלא יחול עליהם דין קדושת כתבי קודש לכן יש לומר דמותר זה אף בכתב אשורית דדווקא לכתוב בהם דברים של חול בזה ס"ל דאסור משום שיכול לבוא לבזיון או דדברי חול בעצמם הוי בזיון משא"כ בנ"ד דהא כותבין בכתב אשורית דברי תורה עכ"פ ואין זה מקרי בזיון והבית יוסף באה"ע ריש סי' קכ"ו שהביא בשם הר"י הלוי דעיכב לכתוב הגט בכתב אשורית מפני שיבא לידי זלזול ועיין בחדושי הגהות שם אבל בנ"ד אינו יבא לידי בזיון דעדיין יהיו נזהרין בהם כדין תשמישי מצוה ועיין במהר"ם אלשקר סי' ע"ד ויש להאריך בזה עוד אך לפי שבכתב אשורית יכול להיות שם כתוב שמות מן השבעה שמות שאינן נמחקין ובזה לא מהני התנאי דהא בשמות שלא נכתבו לשם קדושה ג"כ יש להחמיר בהו וכמש"כ הש"ך ביו"ד סי' רע"ו ס"ק י"ב וכמש"כ לעיל. לכן אין דעתו מסכמת בזה להקל אכן בכתב אחר שאינו בכתב אשורית דהתם ע"פ רוב אינו מצוי שם כתוב להשמות רק בשני יודין וכיוצא בו וכבר כתב הרמ"א ביו"ד סי' רע"ו סעי' י' להקל בזה [וידעתי לדברי הרדב"ז ח"א סי' ר"ו וקצרתי] ע"כ בזה דעתי מסכמת להתירן לשרוף להקורעקטין באופן דיתנו עליהם מתחילה שלא יחול עליהן דין קדושת כתבי קודש ואז אח"ז ממולא הכל ע"ד זה וכמש"כ המ"ב גבי הגליונות דכיון דנהגו כן הרי כאלו התנה מתחלה וכמש"כ לעיל:

כד

והנה אחרי כותבי כל זה מצאתי ראיתי בתשובת מהרשד"ם ח' יו"ד סי' קפ"ד שכתב לדון ע"ד הקושרי ספרים לעשות טבלה ונוטלים להעלים הנשארים ממלאכת הדפוס ומדבקין אותן עד שנעשה כדמות טבלה גסה כו' וכפי הנראה מאבדין אותם בידים ולא זאת אלא שאלו הטבלאות חותכין אותן לחתיכות קטנות כו' ומשליכין מאותם חתיכות דקות שעושין כדי להשוות הטבלה אל הספר לאיבוד ונרמסין ברגלים כו' ולא הי' לי פה לדבר כי היו נתלין באילן גדול עד שהוקשה בעיני כו' ונתתי אל לבי לחפש כו' עד שכפי הנראה הי' אפשר לומר ד' טענות ואלו הם כו' עוד טענה ד' שאפשר לקרות אותה סבה תכליתית היא שכל כתבי קודש צריכים כתיבה לשמה ואם כתב אחד מכתבי קודש שלא לשמה הם פסולים א"כ נראה שמכל אלו הטענות נראה להם לנוהגים היתר ולכן נהגו כן אמנם נראה לע"ד כו' שלא יספיקו לומר שמותר לאבדן בידים כי זה לא מצינו אלא בספרים הנכתבים ע"י מינין כו' כמש"כ הרמב"ם פ"א ה' תפילין ס"ת תפילין ומזוזה שכתבן מין ישרפו עד כתבן א"י או קטן הרי אלו פסולים ויגנזו הרי מצינו אפילו כתבן א"י שאין הכתיבה לשמה כו' אפ"ה טעונין גניזה כו' עכ"ל מהרשד"ם והנה המהרשד"ם העיר ג"כ כעין הסברא שכתבתי לעיל דיש לדון בהכתבי קודש שלא נעשו לשמה דבהו ליכא משום קדושת כתבי קודש ומותרין לאבדן בידים ולשורפן אך הקשה ע"ז ממה שכתב הרמב"ם כתבן א"י יגנזו כו' ותמהני עליו במה שרצה לומר מסברא זה החילוק ודחה זה הא עיקר סברתו מפורש בהרמב"ם ה' יסודי התורה פ"ו ה"ז דהא דכתבי הקודש אסור לשורפן ולאבדן דזהו רק בכהבן בקדושה וכמש"כ לעיל בארוכה א"כ עיקר סברתו מבואר ומפורש בהרמב"ם ומה שדחה לזה מן מה שכתב הרמב"ם בפ"א ה' תפילין ס"ת תפילין ומזוזה שכתבן א"י יגנזו כו'. הנה כבר כתבתי לעיל להעיר בזה דיש לומר גם בכתבן אינו יהודי דשמא כתבו לשם קדושה וכמש"כ הכסף משנה ה' גירושין פ"ג ה' ט"ו וכמש"כ הב"ש בסי' קכ"ג ס"ק ה'. וכמש"כ לעיל להוכיח כן מערכין ד' ו' דחיישינן שמא בלב האינו יהודי לשמים וכן בכתבו קטן להס"ת ג"כ י"ל דמיירי באופן דאין חשש משום שלא לשמה דהא הרמב"ם שם ה' תפילין פ"א ה' י"ג כתב הטעם דלכן כתבן אינו יהודי כו' או אשה או קטן ה"ה פסולין ויגנזו שנא' וקשרתם וכתבתם כו'. וכעין הא דגיטין (ד' מ"ה ע"ב). והנה הפני יהושע לגיטין שם כתב על מה דאמרו בגיטין שם הטעם לפסול בכתבן אינו יהודי משום וקשרתם וכתבתם דהיינו לענין עבד ואשה וקטן משא"כ לענין א"י בלא"ה פסול משום דלא נכתב לשמה כו'. עכ"ל הפני יהושע וכבר הקדימו התוס' במנחות (דף מ"ב) ובע"ז (ד' כ"ז ע"א) ד"ה וכי היכן מצינו מילה לשמה כו' שהקשו ג"כ דל"ל קרא דוקשרתם וכתבתם תיפוק לי' כו' ותירצו דתני א"י אגב אשה וקטן עכ"ל התוס'. אך מידי ספק לשמה לא יצאנו וע"כ יגנזו כמש"כ לעיל בשם הכ"מ והב"ש:

כה

וכמו כן יש לומר בכוונת הרמב"ם דכתב הטעם לפוסלן משום וקשרתם וכתבתם משמע דלולי זה לא הי' פסול משום דס"ל דמחמת לשמה אין לחוש כ"כ. ויש להסביר זה ביתר ביאור דהא מוכח דהרמב"ם ס"ל דסתם ס"ת לשמה קאי דהא בכמה מקומות בהלכות ס"ת לא חשב שם רק בכתב אזכרות שלא לשמן ונראה מזה דס"ל להרמב"ם כשיטת הסוברים דסתם ס"ת לשמה קאי וכמש"כ המרדכי שיטתם בפרק התכלת וכמש"כ הבית יוסף ביו"ד ריש סי' רע"ד בשיטת רש"י דס"ל ג"כ סתם ס"ת לשמה קאי ע"כ רק באזכרות מוזהר להזכיר שכותבו לקדושת השם. וזהו כשיטת התוס' בגיטין (ד' מ"ה ע"ב) ד"ה עיבוד לשמן כו' בקושייתם דסתמא לשמה קאי וע"כ אינו פוסל בכתבו א"י לס"ת משום שלא לשמה. די"ל דשאני ס"ת דלשמה קאי א"כ י"ל בזה כעין סברת התוס' בגיטין (ד' כ"ג ע"א) ד"ה א"י לדעתי' כו' וכ"כ התוס' בכמה מקומות להך סברא. א"כ משום שלא לשמה לא הי' פוסל בכתבו אינו יהודי רק משום דבעינן וקשרתם וכתבתם ולפסול למי שאינו בקשירה כו' וכמש"כ הרמב"ם שם להדיא הך טעמא וכן בכתבו קטן י"ל דמיירי באמת בעע"ג ע"כ לא מיפסל משום דכתבו שלא לשמה רק משום וקשרתם וכתבתם כמש"כ שם הרמב"ם להדיא גם י"ל עוד דכיון דסתם ס"ת לשמה קאי ע"כ אף בקטן אינו מיפסל משום שלא לשמה. וידעתי למש"כ התוס' בחולין (דף י"ב ע"ב) ד"ה קטן יש לו מחשבה כו' דסתמא דקטן גרע כו' ואכתי י"ל לפי מה דמסיק הש"ס שם בחולין דיש להם מעשה כו' ומחשבתו נכרת מתוך מעשי' כו', א"כ ה"ה בקטן שכתב ס"ת עיקר הפסול הוא רק משום וקשרתם וכתבתם כמש"כ הרמב"ם. ועכ"פ מידי ספק שמא נכתב לשמה המועיל לא נפיק וע"כ כתב הרמב"ם דכתבן א"י וקטן יגנזו וזהו מוכרח מדחזינן דהרמב"ם שם כתב רק הטעם לפוסלן משום וקשרתם וכתבתם כו' או דמיירי בעע"ג ע"כ לא מיפסל משום חשש שלא לשמה גבי קטן ולכן שפיר כתב הרמב"ם בכתבן א"י וקטן יגנוזו ולא שריפה אבל לעולם י"ל דהיכא דכתבו בפירוש להנך כתבי קודש שלא יחול עליהן דין קדושת כתבי קודש דאז מותר לשורפן וכמש"כ לעיל בארוכה:

כו

ויהי' איך שיהיה הא אין לנו הצורך להאריך בזה יותר משום דלהדיא כתב הרמב"ם בפ"ו ה' יסודי התורה דהא דכתבי קודש אסור לשורפן זהו רק בכתבן בקדושה כו', וע"כ אף דנימא דה"ה בסתם כתבי קודש דלשם קדושתן קיימי עכ"ז היכא דהתנה בפירוש כן אז אין לנו לאסור לשורפן רק לתשמיש בזיון כבר כתבתי לעיל דאסור משום דלא גרעו מכל תשמישי מצוה ולכן תמהני על המהרשד"ם שלא הביא לדברי הרמב"ם בפ' ו' ה' יסודי התורה הללו אך לדינא יש לומר דאף המהרשד"ם דכתב לדחות לזה החילוק והוכיח דאף בכתבי הקודש שלא כתבן לשמה הם ג"כ אסורין לשורפן רק טעונים גניזה דעיקר דבריו הם רק היכא דנדפסו סתמא וע"כ בזה שפיר מוכח מהרמב"ם כיון דס"ל סתם לשמה קאי וכמו שכתבתי לעיל ע"כ בזה הנכון עם הרשד"ם שהעלה להצריכן גניזה אבל לפי מש"כ לתקן על להבא שיתנו שלא יחול עליהן קדושת כתבי קודש בזה י"ל דגם הרשד"ם מודה להתיר לשורפן ולא להצריכן לגנוז וגם יש לדון בהנך קורעקטין דסתמן ג"כ אינם קיימי לקדושתן ואף בלא התנה ג"כ יש להתיר לשורפן דכיון דלא ניתנו לקרות בהעלים הראשונים ע"כ הוי כאילו התנה עליהם בפירוש דלא יחול עליהם קדושת כתבי קודש והכל עפ"י יסוד של דברי הרמב"ם ה' יסודי התורה הנ"ל ואין ראי' מהא דר"פ כל כתבי דאף במה דלא ניתנו לקרות בהם אמרו דטעונים גניזה משום דשא"ה וכמש"כ לעיל לחלק דהא הכותב לכתבי הקודש הללו היה בדעתו אז שיהיו קורין בהם וע"כ שייך גם בזה לומר דסתמא לקדושתן קיימו וכמש"כ לעיל בארוכה משא"כ בהנך קורעקטין דהוי כאילו התנה עליהן בפירוש כנ"ל ואף שראיתי להרשד"ם דהוכיח ג"כ בההוכחה הנ"ל מן הא בר"פ כל כתבי עכ"ז בנ"ד אין זה דומה להתם והרשד"ם סיים שם דאין רוצה להוציא מן פיו איסור ולמחות בידם כו':

אבל בנ"ד י"ל דמודה הרשד"ם להתירן לשורפן כי יש לנו יסוד גדול להיתירא בעז"ה ולסמוך על דברי הרמב"ם הללו ולהתנות עליהם מקודם כנ"ל וראיתי בעקרי דינים ח' יו"ד סי' כ"ו אות כ"ד לאיזה מחברים בענין כזה וכן בעקרי דינים חלק או"ח סי' ח' אות י"ב ואין ת"י הספרים הללו:

כז

ובסוטה (דף כ' ע"א) בתוס' ד"ה מגילתה נגנזת כו' כתבו בירושלמי תני נגנזת תחת צירי של היכל למה בשביל לשוחקה והוא בירושלמי סוטה (פ"ג ה"ג) והקרבן העדה בשירי קרבן שם הקשה דהא אסור לעשות כן דהוי מוחק את השם והנחתה זו כמאבד בידים וכש"כ דמסבב הדלת הוא המוחק עצמו ונדחק ליישב ובאמת זהו קושיא חמורה ואין סברא לחלק בזה דשאני בסוטה דניתנה למחיקה ע"כ קילא הן אמת דמצינו הך סברא בירושלמי סוטה (פ"ב ה"ד) גבי מגילת סוטה דאינו מטמא הידים משום דניתנה למחיקה וכן א' ר"ש שם דכיון דלמחיקה ניתנה ע"כ כותבין על עור טמאה. והובא בתוס' סוטה (דף י"ז) ד"ה לא על הלוח כו' והרמב"ם ה' אבות הטומאה פ"ט ה' י"א פסק דפרשת סוטה הואיל וניתנה למחיקה אינה מטמאה הידים ואילו בפ"ג ה' סוטה ה"ח כתב במגילת סוטה בעינן מן עור טהורה וס"ל לחלק דדוקא לענין טומאת ידים הקילו במגילת סוטה משום דניתנה למחיקה משא"כ גבי כתיבתה דבעינן מן עור טהורה ולא שנא וכמו בס"ת וראיתי בשירי קרבן בירושלמי שם שכתב לא ידעתי למה לא הביא הרמב"ם להך דין דאין כותבין מגילת סוטה על עור בהמה טמאה ותמהני עליו הלא להדיא כתב הרמב"ם להך דין בפ"ג ה' סוטה ה' ח' דבעינן לזה עור טהור כמו בס"ת ע"ש וקצרתי ופשוט] אבל לענין איסור מחיקת השם במגילת סוטה ודאי דאסור מה"ת אף דניתנה למחיקה ואין סברא כלל לחלק בזה וע"כ תקשה לקושיות הקרבן עדה הזאת שהקשה דהא הוי מוחק השם בגונזה תחת צירי של היכל ומה שכתב השירי קרבן ליישב זה די"ל דירושלמי ס"ל דלית ליה הך דרשה דאמרו בבבלי דמוחק השם לוקה דכתיב לא תעשון כן כו' ומותר לאבד כתבי קודש שאין בהם צורך ובאמת אין סברא לומר כן וגם הא אמרו בירושלמי סוטה פ' ב' ה' ד' כמה אותיות כתוב ויהא שלא לצורך ויהא חייב על מחיקת השם ע"ש בפ"מ ובקרבן העדה ומבואר בירושלמי דס"ל ג"כ לחייב על מחיקת השם ע"ש בכזה:

כח

ומן חומר הקושיא של השירי קרבן הנ"ל נלע"ד לומר בזה דהנה מצינו בנזיר (דף כ"ד) האשה שנדבה בנזיר והפרישה בהמתה ואח"כ היפר בעלה כו' ומסקינן בגמרא שם כי משעבד כו' כי מקני לה במלתא דצריכא במלתא דלא צריכה לא מקני לה וכתבו התוס' שם בד"ה ואם משלה הבהמה כו' אע"ג דהיפר לה כיון דבעי כפרה כו' וכ"כ התוס' יו"ט שם במשנה ד'. ועיין בתוס' חדשים ובתוס' רע"א שם וקצרתי וכיוצא בו אמרו בכריתות (דף כ"ג ע"ב) דר"מ סבר כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש כו' וכעין זה כתבו התוס' בחולין (דף פ"ב) ד"ה והתנן נמצא ההורג כו' דילמא ה"ט דמתניתין דאדעתא שימצא ההורג לא אקדישי' כו' ההיא דכריתות (דף כ"ג) כו' וי"ל דסברא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג עכ"ל התוס'. ע"כ י"ל הכא במה דאמרו דמגילה נגנזת תחת צירי לשחקה באמרה איני שותה. ולא חשו לאיסור מחיקת השם דזהו משום דדיינינן בזה לאומדנא דבעת דנכתב השם בקדושתו לא אקדשי' הכהן רק על אופן שתשתה הסוטה אבל אם לא תשתה ותאמר אינו שותה אז ע"ז האופן אינו מקדש השם ואמרינן אדעתא דהכי לא קידשו דהא זה הוי דבר המצוי ביותר מן הך דעגלה ערופה דיהי' נמצא ההורג. וכיון דבכה"ג הוי כמו דלא נתקדש השם לכן התירו לגנוז את השם ולהניח תחת צירי של היכל ואינו קשה לקושיות הקרבן העדה כן הי' מקום לומר אבל עדיין יש לדון ע"ז דהא חזינן דזה אינו דומה לכל הענינים דנזכרים לעיל. דא"כ קשה אמאי אמרו במשנה בסוטה (דף כ') באמרה איני שותה דמנחתה מתפזרת ע"ג הדשן ופי' רש"י בית הדשן שבעזרה כו' דהואיל וקידשה בכלי נשרפת בעזרה כו' ואי נימא דהיכא דאמרה איני שותה דיינינן גבי קדושת השם דה"ל כעין טעות וגילוי מילתא למפרע דאדעתא דהכי לא קידש להשם א"כ נימא כן גבי קדושת מנחה בהכלי כו' ואפשר לומר דשאני גבי מנחה דא"כ ה"ל חולין בעזרה ע"כ מוכרח לקדש להמנחה בכל גווני. ע"כ אינו ראיה מהך דמנחתה מתפזרת כו' לסתור להסברא שכתבתי וידעתי מה דיש לדון בהך חולין בעזרה שכתבתי מן הא דמנחות (דף מ"ח ע"א) דאמרו חולין ממילא קא הוויין וכמו שהעיר בזה הטורי אבן בר"ה (דף כ"ח) בד"ה ה"ה עובר על בל תוסיף כו' לחלק דהיכא דאיגלאי מילתא למפרע דה"ל חולין בעזרה בשעת כניסה דשאני זה מן הא דמנחות ע"ש ועיין במנחות (דף פ' ע"ב) תוס' ד"ה וכי מכניסין חולין בעזרה כו' וב"ב (דף פ"א ע"ב) תוס' ד"ה דמקדיש להו ויש לי להאריך בזה הרבה אך לפי דבאמת יש לחלק הך דאמרה איני שותה מן הא דנמצא ההורג כו' והך דכריתות (דף כ"ג) והך דנזיר (דף כ"ד) הנ"ל דהא בהך דאיני שותה לא ה"ל כעין טעות כ"כ דהא אם היתה מרוצית לשתות עכשיו היתה שותה וכדין דמצווית ע"ז ונכתבה המגילה כדין משא"כ בהפר לה בעלה אף דבעל מיגז גייז מ"מ עכשיו הוא שלא לצורך כלל. ע"כ אין דומה נידון הך דמגילה כ"כ לדהתם ויש עדיין לדון בכל זה טובא אכן לפי שנראה לענ"ד לומר דרך פשוט ביותר ע"כ אקצר בזה ואבאר אופן אחר ליישב קושיות הקרבן העדה הנ"ל:

כט

והוא דיש לומר בפשיטות דהכהן דכתב למגילת סוטה היה כותב השם לקדשו על תנאי באם שתשתה אכן אם תאמר איני שותה אז ע"ז האופן אינו מקדש את השם ואז כשאומרת איני שותה לא הי' מעולם לקדושת השם והוי כמו כל השמות שלא נכתבו בקדושה דס"ל לרוב הפוסקים דאין בכה"ג איסור למחוק להשם וכמש"כ התשב"ץ בח"א סי' קע"ז להוכיח מירושלמי סוכה פ' ג' ה' יו"ד ומגילה פ' א' ה' ט' ע"ש והיה עושה כן הכהן כדי שלא יבוא השם לידי גניזה אם תאמר איני שותה ע"כ היו מקדש הכהן להשם על תנאי הנ"ל ומצינו בכמה דוכתי כעין זה דהיו מהדרים לעשות תנאי כמו הא דשבועות (דף י"א) גבי תמידין שלא הוצרכו לציבור כו' דלב ב"ד מתנה עליהן וכן כתב הרע"ב לשקלים פ' ד' משנה ה' וכן מצינו בכמה דוכתי ובמגילה (דף כ"ח) דבהכ"נ של בבל על תנאי הן עשויין וכעין הא דאו"ח סי' קנ"ד סעי' ח' בהג"ה ובמג"א ס"ק ט"ו דראוי להתנות כו' וכן מצינו להפוסקים דהיו מהדרים אחר עצה לתקן בס"ת שלא יצטרכו לגנוז להשם וכמו כן י"ל דהכהנים היו מתנין תנאי זה בעת שקידשו השם של מגילת סוטה ע"כ לא היו חוששין למחיקת השם והיו מניחין אותו בצירי היכל ועפ"ז מיושב קושיות הקרבן העדה שהקשה בשם הכ"מ פ' ד' דסוטה ה' ד' שהקשה על הרמב"ם דהשמיט הא דירושלמי ותוספתא דנגנזת תחת צירי היכל ע"ש:

ל

ולפי מה שכתבתי מתורץ שפיר מה שהשמיט הרמב"ם זה והוא דיש להעיר על מש"כ דהיו כותבין להשם בקדושתו על תנאי אם תשתה הסוטה וכו' דיש לדון בזה לפי מה דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה א"כ הכא גבי קדושת השם על תנאי אם תשתה ואם לא תשתה אינו מקדשו א"כ אף אם תשתה ג"כ לא נתקדש השם כיון דאין ברירה והוי כמו דלא נתקדש השם מעולם, א"כ לא אמרינן יש ברירה על למפרע דנתקדש השם וגם בתנאי כיון שאינו ביד הכהן דיינינן אין ברירה וכמו שכתבו התוס' בגיטין (דף כ"ה ע"ב) ד"ה ולכי מיית כו' וכמו על מנת שירצה אבא כו', והא שכתב הרמב"ם פ"ז ה' אישות האומ' על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת כבר כתב השאגת אריה בסי' צ"ג ליישבו דמיירי בקידושי כסף כו' ע"ש. ועיין בגט פשוט סי' קכ"ב ס"ק ח' ע"כ לפי מה דקיי"ל לדינא אין ברירה בדאורייתא לכן אין אנו יכולין לכתוב המגילה בקדושת השם על תנאי ועיין בתשובת רע"א סי' ב' ויש לעיין בדבריו ואכ"מ] ולכן לא הביא הרמב"ם להך דמגילה נגנזת תחת צירי של היכל משום דלדינא יש לאסור זה משום מחיקת השם אכן התוספתא והברייתא דבירושלמי דס"ל דהמגילה נגנזת תחת צירי של היכל י"ל דהך תנא ס"ל דיש ברירה וע"כ שפיר חשוב זה לשמה גבי קדושת השם ועיין בגיטין (דף כ"ד ע"ב) בתוס' ד"ה לאיזה שארצה אגרש כו' ובפני יהושע שם וביש"ש לב"ק פ' ה' ובאה"ע סי' קל"א בב"ש ס"ק ד' ובמחבר שם סעי' ד' ועכשיו שאומרת איני שותה א"כ איגלאי על למפרע דלא נכתב בקדושת השם ע"כ מותר למוחקו וכמו שכתבו רוב הפוסקים והש"ך בסי' רע"ו ס"ק י"ב ואף שכתב שם דרק לצורך מותר למוחקו וכדין כל שם שלא נכתב בקדושה דמותר למוחקו עכ"ז י"ל התם בסוטה כיון דאין בזה איסור דאורייתא ע"כ התירו שם להניחו תחת צירי היכל וגם י"ל בזה דכיון דאין שם רק איסור דרבנן ע"כ התירו שם זה משום הסברא דלמחיקה נכתבה וכמו שמצינו סברא זו גבי טומאת ידים דהוי מדרבנן וכמש"כ לעיל והא דמנחתה מתפזרת ע"ג הדשן בעזרה זהו משום דנתקדשה בכלי ואף אם לא נכתבה המגילה ג"כ אמרו בירושלמי סוטה פ' ג' ה' ג' דמנחת סוטה קדשה עד שלא נכתבה המגילה ע"ש והא דתנן בסוטה (דף כ') דאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה דמשקין אותה בע"כ והתוס' שם כתבו בשם ירושלמי הטעם שגרמה לשם שימחק ולא אמרינן בזה דהא נעשה על תנאי אין זה קשה דהא עיקר דמשקין אותה בע"כ זהו מגזה"כ כדאי' בסוטה (דף י"ט) והשקה בתרא אתי לזה וכן אי' בירושלמי פ' ב' ה' ב' ובספרי אך הירושלמי נתן הטעם הזה דמפני מה תלוי זה בנמחק המגילה ובאמת מזה מוכח דאף דהיה תנאי זה מ"מ בעת מחיקת השם היה ברור לו לקדושת השם אז:

לא

ועפ"ז יש לומר, ולהסביר למה דאמרו בירושלמי סוטה פ' ב' ה' ד' תני ר"א בן שמוע אומר אין כותבין על עור בהמה טמאה אר"ש כיון דלמחיקה ניתנה למה אינה כותבה תני ראב"ש רואה אני כו' שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה עכ"ל ולפי מש"כ י"ל דלכן ר"ש אינו חושש לסברת ראב"ש דנמצא השם גנוז על עור טמאה משום די"ל דר' שמעון לשיטתו דס"ל יש ברירה כמבואר בגיטין (דף כ"ה) דרב משרשיא ס"ל דר"ש ס"ל תולה בדעת אחרים יש ברירה ורבא ס"ל דבכל גווני ס"ל לר"ש יש ברירה ועיין בתוס' שם ד"ה בין לר"י בין לר"ש כו' ובעירובין (דף ל"ז) ובתוס' ד"ה קסבר רב יוסף כו' א"כ הכא גבי כתיבת השם במגילה דכותבה ע"מ שתשתה זהו תולה בדעת אחרים דס"ל לר"ש יש ברירה וכיון דיש לנו להמציא עצה דלא יהי' השם בבזיון וכן גניזה ג"כ הוי בזיון קצת ולכן כיון דיש לנו לתקן ולכתוב השם בקדושתו על תנאי דאם תשתה וזה מועיל אם תשתה דהא נתקדש השם על התנאי כיון דיש ברירה ע"כ עבדינן כן וממילא אם אינה רוצית לשתות אין לחוש במה שיהיה השם גנוז על טמאה כיון דעכשיו שאינה שותה א"כ לא נתקדש השם מעולם לכן אינו חושש ר"ש לסברת ראב"ש ובאמת י"ל דמ"ד דחושש שהשם גנוז על טמאה זהו משום דס"ל אין ברירה א"כ אינם יכולים לכתוב בקדושת השם על תנאי ובכל גווני קדוש השם ע"כ שפיר חושש דהשם גנוז על טמאה היינו להשם בקדושתו גנוז על טמאה ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם פ"ג ה' סוטה ה' ח' דכותבין המגילה על עור טהור וכמו שכתב הכ"מ שם בשם הירושלמי. משום דהרמב"ם הכריע כן להלכה לפי מה דקיי"ל לדינא אין ברירה ואינו יכול לכתוב להשם בקדושתו על תנאי הנ"ל ע"כ יש לחוש דהשם גנוז על טמאה כן נלע"ד בכ"ז:

לב

ומן מה שכתבתי בישוב קושיות הקרבן העדה מוכח לפ"ז בהוכחה ברורה דשם שנכתב שלא בקדושה אין בו איסור תורה למוחקו ודלא כשיטת הפר"ח והובא במחנה אפרים ומזה שפיר הוכיח הרמב"ם בפ"ו ה' יסודי התורה ה' ח' דנראה דס"ל בהשם שנכתב שלא לשם קדושה דאין בו איסור למוחקו ומה"ט כתב באפיקורס שכתב ס"ת דאין בו איסור לשורפו אף שיש שם אזכרות וממילא מצוה לשורפו כו' וכמש"כ השב יעקב סי' נ"ד לפרש לכוונת הרמב"ם הנ"ל אך לא כתב הוכחה גמורה לזה מן הש"ס. ומה דהוכיח השב יעקב כן מהא דר"פ כל כתבי יש לדון בזה הרבה וכן במה שכתב ההגהות מיימוני ריש פ"ו מן יסודי התורה להוכיח כן מן הך הרי שהי' צריך לכתוב את השם כו' וכן במה שכתב התשב"ץ בסי' קע"ז להוכיח כן מירושלמי סוכה ומגילה דאמר רב דכל הללויה דכתב ר"מ בתהלים שרי למימחק כו' הנה בכל אלו הראיות הללו יש לדון הרבה וכמו שראיתי בספר ברכי יוסף ליו"ד סי' רע"ו ס"ק כ"ד דשקיל וטרי הרבה בכ"ז ע"ש אכן מן מה שכתבתי לתרץ לקושיות הקרבן העדה הנ"ל מזה מוכח ביותר דהשם שנכתב שלא בקדושת השם דאין בו איסור תורה למוחקו ומזה יש לומר דהוכיח הרמב"ם למה שכתב דשם שנכתב שלא בקדושה אין בו איסור כו' כנ"ל ובאמת דרכו של הרמב"ם שלא לכתוב איזה דין מדעתו כל שאין לו הוכחה מן הש"ס ועכשיו לפי מש"כ אתי שפיר בפשיטות לדברי הרמב"ם הנ"ל ומזה הוכיח הרמב"ם במה שכתב לדון כן על כל כתבי קודש דעיקר איסורן רק מדרבנן דבד"א בזמן שכתבן בקדושה כו' כנ"ל ומשמע דאם לא כתבן בקדושה אינו חל קדושת כתבי קודש עליהם להיות נאסר גם מדרבנן והוכיח כן מן מה שמצינו גבי קדושת השם דאיסורו מה"ת ואפ"ה אם לא כתבן בקדושה אינם נאסרין א"כ כש"כ כתבי קודש דעיקר איסורן רק מדרבנן בוודאי אינן נאסרין כלל כ"ז שלא כתבן בקדושתן וכנ"ל וכמש"כ לעיל בארוכה להוכיח כן ממקום אחר:

לג

ויהי' איך שיהי' בכוונת הוכחת הרמב"ם מן הש"ס עכ"פ לדינא כבר כתב הרמב"ם דאינו חל קדושת כתבי קודש רק בכתבן בקדושה וטעמו דאינו נתפס קדושה על כתבי קודש רק משום דהבעלים הזמינן לקדושה לכן אף דקיי"ל דהזמנה לגוף קדושה מילתא היא וכמש"כ הרמ"א באו"ח סי' מ"ב סעי' ג' עכ"ז הי' מועיל בזה תנאי וכמש"כ המג"א בס"ק וא"ו. ומה שכתב המג"א שם דבהתחיל לכתוב דבר שבקדושה אינו מועיל בזה התנאי כו' וכעין זה כתב האור זרוע ח' א' ה' תפילין סי' תקע"א שכתב דבקדושה עצמה דיש בהם קדושת הגוף לא מהני תנאה דמעיקרא בתר דנשתמשו בהם עכ"ל וידעתי מה דיש להעיר בזה מן הא דאו"ח סי' מ"ב סעי' ב' ויש להאריך בזה ואכ"מ אבל זה רק בנשתמשו בהם לדבר בקדושה אבל בהנך קורעקטין הא לפי מש"כ לעיל לא הי' בהם מעולם איזה שימוש קדושה דהא לא נעשו מעולם לקריאה כלל רק להגיה ולשיטת רש"י ריש פ"ב דברכות דבקורא להגיה אינה נחשבת לקריאה כלל ושיטת רבינו יונה בריש פ"ב דברכות לפרש דקורא להגיה דדרך המגיה כשמביט בשני ספרים כדי לתקן מהאחד לחבירו כו' ולפעמים יוצא הקול מעצמו ע"ש וכן הוא באו"ח סי' מ"ז סעי' ג' הכותב דברי תורה כו' וכתב הט"ז שם ס"ק ב' דהך כותב בד"ת היינו שכותב או מעתיק ומכוין ללמוד אבל סופר המעתיק ספר וכוונתו לעשות פעולה להרויח ממון אין לו לברך כו' וא"כ הה"נ שמעתיק לחוד הוא כדברי הרשות עכ"ל הט"ז והמג"א שם ס"ק א' כתב דוקא בכותב ספרים דרך למודו ומבין מה שהוא כותב אבל סופר המעתיק ואינו מבקש להבין א"צ לברך דאין זה דרך לימוד ואפילו כותב דרך למודו צריך עיון דהא עכ"פ הרהור הוא כו' עכ"ל המג"א וכיוצא בו כתב שם הט"ז ריש ס"ק ב' וכמבואר שם סעי' ד' דהמהרהר א"צ לברך כו' וכיוצא בו כתב המחבר לקמן סי' קמ"א סעי' ב' דהעולה לתורה צריך לקרות עם הש"ץ שלא תהא ברכתו לבטלה כו':

לד

א"כ לפ"ז בהנך קורעקטין דלא נעשו רק להגיה ע"פ ספר שיהי' מוגה א"כ א"צ לקרות בפי' רק סגי לאומנתו רק הרהור לבד וא"צ להבין ואין זה דרך לימוד ע"כ לא נחשב זה לקריאה כלל. וגם שייך בזה סברת הט"ז הנ"ל דעיקר כוונתו הוא לעשות פעולה להרוויח ממון ע"כ הנך קורעקטין הוי כמו דלא נשתמש בהם בקדושתן מעולם כלל וכיוצא בו כתב הטורי אבן בר"ה (דף כ"ח ע"ב) בד"ה בקורא להגיה כו' דמפרש בקורא להגיה דבזה א"צ לידע ולהבין מה שהוא קורא ואינו משים לבו להבין אלא לדקדק אם אין טעות בכתיבה ולהגיה כו' עכ"ל ולכן בעיקר הקורעקטין אינן עומדין מעולם ללמוד בהם רק להגיה בלבד וא"צ להבין וגם א"צ להוציא מפיו מה שרואה כתוב בהם א"כ לכל הפירושים בהך דקורא להגיה דרפ"ב ברכות ור"ה (דף כ"ח) שייכים גם בהקורעקטין וגם התוס' ברכות מודו הכא וקצרתי וגם עיקר כוונתו רק להרויח ממון כנ"ל ואף שיכול להיות כי הקורא בהקורעקטין להגיה יכווין ג"כ לקרות אז ללמוד התורה ויוציא אז מן פיו מ"מ הא אין זה דעת בעליו דהא עיקר דעת הבעלים של הדפוס דהאומן יראה להגיה הטיב אבל לא על כוונת הקורא לצאת בזה ידי לימוד התורה א"כ שייך בזה סברת המג"א בסי' מ"ב ס"ק ד' דלא מיתסר בהזמנת אחר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' ולכן אף דכתבתי לעיל דיש לומר בסתם דסתמא לשמה קיימי. אבל בהנך קורעקטין לא קרינן בהו דסתמא לשמה הם עומדין דהא אינן עומדין לזה ועיקרן הם רק כדי להגיה וזהו עיקר פעולת המגיהן ויכול להוציא לאורה פעולתו אף שלא יקרא בהם בפי' וגם א"צ ללמוד ולהבין כוונת הענין ע"כ אף בסתמא אינן עומדין לקדושתן. ואסור לקיימן ללמוד בהם כיון דהוי ספר שאינו מוגה:

לה

ובפרט כשיתנו הבעלים בפירוש שלא יחול עליהן דין קדושת כתבי קודש וודאי מועיל התנאי שאינו חל עליהם מעולם קדושת כתבי קודש ולא שייך בזה לומר וכי קדושה שבהם להיכן הלכה וכעין דברי האור זרוע הנ"ל דהא לא הי' חל עליהם מעולם דין קדושה ולא קרינן בהו למש"כ הרמב"ם בד"א שכתבן בקדושה כו' דהא אדרבה כתבן בפירוש שלא יחול עליהם דין קדושה כלל ולא שייך בזה לומר דבע"כ חל עלייהו דין קדושה מיד כשכתב עליהן תורה דזה אינו דלא מצינו כן רק לשיטת הר"נ בפ"ד לביצה גבי סוכה דע"כ היא קדושה מגזה"כ דמה חג לה' והובא דבריו במג"א סי' תרל"ה בריש הסימן וזה אתי רק גבי סוכה דהוא מדאורייתא מגזה"כ דמה חג לה' וכמש"כ המג"א שם:

וגם בזה יש חולקים על הר"נ וכמש"כ שם המג"א אבל כל זה אינו רק התם בסוכה דכבר חל עלייהו קדושה מה"ת וכמש"כ גם התוס' בשבת (דף כ"ב) ד"ה סוכה תניא כו' דחיילא קדושה עלייהו על כרחו דבר תורה כו'. ועיין בתוס' סוכה (דף ט') ד"ה מניין לעצי סוכה כו' ובביצה (דף למד) ד"ה עצי סוכה כו' אכן בנ"ד דאינן רק מדרבנן וגם לא הי' חל מעולם כלל דין קדושתן ע"כ אינו דומה כלל לדהתם וזה פשוט ולא מצינו שום חולק על הרמב"ם דכתב דעיקר קדושת כתבי קודש אינו חל רק בכתבן בקדושה כו' ובוודאי מועיל התנאי בהו וכמו דמצינו אף במילי דקדושין מדאורייתא דג"כ מועיל התנאי בהו מקודם שנשתמשו בהם לקדושתן כנ"ל:

לו

ואין סברא לומר דכיון דהתנה דלא יחול עליהן דין קדושת כתבי קודש למה דתקנו חז"ל הקדושה על כל כתבי הקודש דא"כ יהי' אסור ממילא לכתוב וכן לדפוס עלייהו לחדושי תורה דזה אינו דלא מצינו לגזירה זו ואין לנו לגזור גזירה מדעתנו דהא לא מצינו רק דחז"ל תקנו דעל כתבי קודש חל קדושה עלייהו כשהזמינו הבעלים אותם ללמוד בהם אבל היכא דאינו מזמינים ללמוד אינן נאסרים מלכתוב עלייהו לחדושי תורה וגם הא כבר כתבתי לעיל דאף שאינו חל עלייהו דין קדושת כתבי קודש מ"מ אסור להשתמש בהם תשמיש בזיון דלא גרוע מכל תשמישי מצוה ע"כ אין לנו לגזור כן מדעתינו כ"ז דלא מצינו כן בפירוש רק גבי כתב אשורית מצינו דאסרו לכתוב בהו למילי דחול. וגם בזה כתבתי לעיל דיש לחלק להיכא דלא יבוא לידי בזיון דמותר וכן מצינו ביו"ד סי' רע"ו סעי' י"ג דאסור לכתוב השם לכתחילה שלא בספר דיוכל לבוא לידי בזיון ע"ש ועיין בחוות יאיר סי' ט"ז הרי דעיקר החשש אף בהשם לכתוב לכתחילה הוא רק משום שיוכל לבא לידי בזיון וכש"כ בכתבי קודש דהיכא דלא יבא לידי בזיון אין לנו לחוש כלל אף לכתחילה ולכן בהנך קורעקטין דאסור להשתמש בהם תשמיש בזיון וודאי דמותר להדפיסן אף אם לא חל עליהן קדושת כתבי קודש משום התנאי דהתנו הבעלים עליהם כנ"ל כיון דעכ"פ לא יבאו לידי בזיון:

והנה עיקרן הך דיו"ד סי' רע"ו סעי' י"ג הנ"ל זהו מהך דר"ה (דף י"ח ע"ב) דאי' שם התקינו שיהי' מזכירין ש"ש אפי' בשטרות כו' נמצא זה פורע חובו ונמצא שטר מוטל באשפה כו' הרי דמתחילה תקנו לכתוב השם בשטרות אף דלא נכתב בקדושת השם וכש"כ לפירוש רש"י בלשון ב' בערכין (דף ו' ע"א) ד"ה שם שלא במקומו אינו קדוש כו' ל"א כו' דלא הוי מקומו אלא על הנייר ושיכתוב המקרא עם השם אבל שם לבדו הוי שלא במקומו ולא קדוש עכ"ל רש"י והובא בשלטי גבורים פ"ד דשבועות סי' ג' ע"ש:

ומ"מ הא כותבין להשם בשטרות אף דלא הי' קדוש אלא מפני חשש בזיון שהי' מוטל באשפה ביטלו זה. ע"כ ה"ה וכש"כ כתבי קודש אף שהוא באופן שאינו חל עליו קדושתן ג"כ אין בו איסור רק החיוב הוא לשמור אותן מן בזיון. אך בהשטרות וכיוצא בו שקשה להיות נשמרין מן בזיון ביטלו זה ולכן כיון דבהנך קורעקטין הדין הוא לשמור אותן שלא יבואו לידי בזיון ע"כ שפיר יכולין להדפיסן ולהתנות עליהן שלא יחול עליהן דין קדושת כתבי קודש:

וממילא מותר לשורפן וכמש"כ לעיל וכ"ז פשוט ויש להאריך עוד אך מפני חולשתי קצרתי במה שיש לי עוד להאריך ב"ה ומן דברי הט"ז יו"ד סי' רע"ו ס"ק א' שכתב דאם יכוין דוקא שלא לשם קדושת ס"ת ודאי לא עשה ולא משווי נפשי' רשיעא עכ"ל הט"ז אינו ראי' לסתור לדברי משום דשא"ה דהס"ת כשרה בלא"ה ובמה שכותב שלא לשמן להסופר גורם פסול להס"ת הכשירה וכן ראיתי בספר ישועות יעקב בתשובת נכד המחבר ליו"ד סי' רע"ו באמצע התשובה ד"ה וראיתי לכ"ת שכתב כן:

לז

והנה רציתי להזדקק עוד בענין זה בעצה אחרת וע"פ המבואר בשבת (דף ק"כ) דגרמא מותר בשם וכש"כ בכתבי קודש וכמש"כ הרמב"ם בפ' ו' ה' יסודי התורה ה' ח' דכתבי קודש אסור לשורפן ולאבדן ביד וכוונתו דע"פ גרמא שרי וכמש"כ השלטי גבורים סוף פ"ד דשבועות ויש להאריך בזה ובדברי הנו"ב במ"ת ח' או"ח סי' י"ז מזה ולכן כפי מה ששמעתי כי יש איזה ענין אשר יכולים לעשות דיותחל כח האש לשרוף לאחר שנסתלקו ידי האיש העוסק בשריפתן. ורציתי לדון בזה ע"פ דברי התוס' דסנהדרין (דף ע"ז) ד"ה סוף חמה לבא כו'. ובתוס' שם ד"ה כפה עליו גיגית כו' ולא מתחיל בי' בשעתי' כו' דהכא חייב טפי כדמסיק דמתחיל בי' בשעתי' עכ"ל ובתוס' ב"ק (דף נ"ו) ד"ה אילימא דמטיא לי' ברוח מצויה כו' אך לפי שלא נודע לי על בוריו הענין הזה לכן לא נזדקקתי להענין הנ"ל כעת:

לח

נחזור לענינינו דע"פ מה שנתבאר לעיל דדעתי מסכמת לצוות להבעלים שיתנו מקודם הדפסת. הקורעקטין שאינם בכתב אשורית כיון שאין האזכרות כתובים בהם כדינם דיתנו בפירוש שלא יחול עליהם קדושת כתבי קודש כלל ואז מותר לשורפן באם שקשה לגונזן מחמת ריבוי הכתבי קודש וגונבין אותן מן הבה"ק וכמש"כ כת"ר ויכולין לבוא לידי בזיון ח"ו וכעין השאלה המבואר בשבות יעקב ח"ג סי' יו"ד ובכנסת יחזקאל סי' ל"ז אז יש להתיר לשרוף להקורעקטין ומן הראוי לעשות זה ע"י קטן וכעין שראיתי כזה בפ"ת ליו"ד סי' רע"ו ס"ק י"ט בשם תשובה א' ויותר טוב ע"י א"י קטן וכעין הא דשבת (דף קל"ט) וביו"ד סי' רצ"ו סעי' ס"ט וכבר כתבתי לעיל דעיקר שריפת כתבי קודש אינן אלא מדרבנן ועיין בחתם סופר ח' ששי סוף סי' ח' וכן יש לדון בזה לסברת רש"י בשבת (דף קל"ט) ד"ה יהיב פרוטה לתינוק א"י דכל מה דאפשר משנה שלא ילמדו להקל עכ"ל רש"י וה"ה בנ"ד דנתבאר דיש היתר לשורפן ועכ"ז מה דאפשר משנה שלא ילמדו להקל ולכן טוב להדר ע"ז. ויש להאריך בזה הרבה והוכרחתי לקצר כן דעתי להלכה בכ"ז, וזהו יותר טוב מאלו ליתנם להקושרים להניחם בטבלאות משום דבקשירות הספרים יכולים לבא לידי בזיון ח"ו וכמש"כ המהרשד"ם ח' יו"ד סי' קפ"ד בהשאלה דמבאר הענין דחותכין אותם לחתיכות קטנות ומשליכים מאותם חתיכות דקות שעושים כדי להשוות הטבלא אל הספר לאיבוד ונרמסים ברגלים כו' ע"ש וכבר כתבתי לעיל דחשש בזיון גרע ביותר וזה אסור מן הדין ע"כ לא באתי להתיר רק ליתן אותם לשריפה וטוב להדר ולעשות וכפי הפרטים הנאמרים למעלה באר היטיב בעז"ה:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה