עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אורח חיים · סימן ד
כבוד הרב המאוה"ג וכו':
א
אחדשה"ט מש"כ כת"ר לפלפל במה דאמרו זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות דזהו מה"ת. ודרש כת"ר לחוות דעתי בזה הנני להשיבו ובקצרה והוא דדעת השאגת ארי' בסי' נ' להסתפק בזה אי הוי זה מה"ת או מדרבנן. ומה שהביא כת"ר בשם הברכי יוסף ליו"ד סי' ער"ב שכתב לדון בזה אין הספר כעת ת"י והנה מן המהרש"א לשבת (דף ק"ד ע"ב) תוס' ד"ה א"ר חסדא כו' נראה דס"ל בפשיטות דהך זה אני ואנוהו אין זה מן התורה רק מדרבנן. וכן מפורש בלשון התוס' במנחות (ד' מ"א ע"ב) ד"ה אין פוטר בה אלא מינה כו' שכתבו ושמא מדרבנן משום זה אלי ואנוהו כו' הרי שכתבו דאין זה רק מדרבנן ומשמע דע"ז לא הי' שום ספק להתוס' וכן מוכח מן דברי הרא"ש לב"ק פ"א סי' ז' על הא דאמרו התם הידור מצוה עד שליש במצוה בעי רב אשי שליש מלגיו או שליש מלבר וכתב הרא"ש שם דכיון דלא איפשטא הבעיא אזלינן לקולא שליש מלגיו. והטעם הוא כמש"כ בפלפלא חריפתא שם. דהידור מצוה מדרבנן ע"כ אזלינן לקולא א"כ מוכח דס"ל להרא"ש דהך התנאה לפניו במצות משום זה אלי ואנוהו אין זה רק מדרבנן. וכן פסקו בשו"ע או"ח סי' תרנ"ו דשליש מלגיו וי"ל דלהפוסקים דהובא שם בב"ח ובביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ג' דכתבו שלים מלבר י"ל דס"ל באמת דהתנאה לפניו במצות הוא מה"ת וכן י"ל דמה שמבואר בסוכה (ד' כ"ט ע"ב) בתוס' ד"ה לולב יבש פסול כו' דרש"י ס"ל דזהו משום דכתי' זה אלי ואנוהו והתוס' הקשו עליו דאין זה אלא לכתחלה ולא מיפסל בהכי כו' די"ל דפליגי אם זהו מה"ת או רק מדרבנן. ועיין בכפות תמרים שם שכתב בטוב טעם לתרץ לקושיות התוס' שם מעל רש"י והעלה לחלק בין הענינים דבכמה דברים ראו לפסול אף בדיעבד ובכמה דברים ראו שיהי' ההידור רק לכתחילה וכעת ראיתי בשו"ת חתם סופר ח' ששי בחידושיו לסוכה (דף כ"ט) דביאר לדברי הכפות תמרים לחלק בין הפרקים היטב ומתרץ עפ"ז למה שיש להעיר ע"ז מסוגיא דגיטין (ד' כ') ע"ש וכעין זה ראיתי בספר קהלת יעקב בפסחים (ד' ס"ד) ובסוכה (ד' כ"ט) שכתב בשי' רש"י דס"ל דהך התנאה לפניו במצות הוי מה"ת וביאר היטב שיטת רש"י דס"ל דמעכב אף בדיעבד ע"ש ויש לי להאריך בכל הנ"ל אך לדינא נראה לי כיון דפסקו בשו"ע או"ח דסגי בשליש מלגיו. ע"כ מוכח דס"ל דאין זה רק מדרבנן. ועת לקצר:
ב
ומה שהקשה כת"ר על מש"כ המהרש"א בגיטין (ד' ע"ד) על התוס' ד"ה אשם תלוי איכא בינייהו כו' ושמא אי הוי מספקא לן אם מת מאותו חולי או לאו לר"מ מייתי נמי אשם תלוי ופי' המהרש"א כוונת ספיקם משום דמספקא להו אי בעי ר"מ קביעותא לאיסורא ותמה כת"ר הא מבואר להדיא בכריתות דר"מ לא בעי קביעות איסורא יפה הקשה וכן הקשתי כבר וכן מצאתי בספר נר תמיד על כריתות (דף י"ח) דתמה בזה על המהרש"א ועל ספר אלי' רבא ע"ש. ולענ"ד נראה לפרש ספק של התוס' ע"פ הא דמבואר בב"ב (ד' קנ"ג ע"ב) דרבה ס"ל הרי מת והרי קברו מוכיח עליו כו' ואמרינן שם כמאן אזלא הא שמעתא דרבה כר' נתן כו' ומבואר שם בתוס' ד"ה כמאן אזלא כו' דגם ר"מ ס"ל בזה כר' נתן. וכן לקמן (ד' קנ"ד) ובתוס' ד"ה וכן אמר רבה כו' דר"מ כר' נתן וכל הסוגיא שם ורשב"ם פסק שם כרבה והובא בתוס' שם וכיון דסבירא לר"מ דאזלינן בתר חזקה דהשתא אף להוציא ממון כש"כ דסמכינן על חזקה זו דהוי ראי' אלימתא אף באיסורין מכש"כ מן. רוב דלא מהני להוציא ממון לדידן ובאיסורין סמכינן על רובא ולפ"ז י"ל היכא דמספקא לן אם מת מאותו חולי כמש"כ התוס' [וקאי על אם מתי מחולי זה כמבואר במשנה שם (ד' ע"ב) בסיפא דמשנה שם] כמבואר שם (דף ע"ב ע"ב) בזה גיטך אם מתי מחולי זה דאומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה"ז גט כו'. ואלו בשכ"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה רק בגט דאם אמר אם מתי מחולי זה שאני וכמש"כ רש"י שם (ד' ע"ב ע"א) ד"ה מתנתו מתנה כו' ועיין בר"נ שם דכתב לתמוה על שיטת הרמב"ם והרי"ף ועפ"ז יש לעיין הרבה בסי' ר"נ בח"מ ובאה"ע סי' קמ"ה וגם הב"ש שם ס"ק י"ב הביא שיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דאף אם מתי סתם ג"כ צריך אומדנא ואכמ"ל א"כ לפ"ז י"ל דאי נימא בזה הרי מת והרי קברו מוכיח עליו כדהתם בב"ב א"כ ממילא פטור מן אשם תלוי דחזקה זו מבררת לנו דמת מאותו חולי. א"כ נתברר דהוי מגורשת נפנינו למפרע ח"כ אין כחן איסור כנל או דיש נחנק דשאני גבי מתנת שכ"מ דאף בניתק מחולי לחולי אחר ג"כ מתנתו מתנה ולא נתבטל מתנה שלו רק באם הבריא בנתיים לגמרי וע"ז יש לנו לדון לחזקה דהשתא אבל בגט דאף אם לא הבריא לגמרי רק ניתק מאותו חולי לחולי אחר ג"כ נתבטל הגט א"כ יש לנו לומר דבזה לא אלימא לי' חזקה דהשתא כ"כ לברר דלא ניתק לחולי אחרת ויש לנו לומר דאף דמת עכ"ז אפשר דניתק מאותו חולי לחולי אחר וממילא נתבטל הגט וזהו מספקא להו להתוס' אם גם בזה יש לנו לדון דהרי מת כו' א"כ מוכח דמאותו חולי מת ופטור מן א"ת או דאפשר להסתפק עדיין דניתק מן חולי לחולי וחייב א"ת. זהו כוונת התוס':
ג
וראיתי בפני יהושע בגיטין על תוס' ד"ה ר' יוסי כו' דכתב דלפמש"כ הרמב"ם פ"א ה' שגגות דבספק נתגרשה מקרי איקבע איסורא א"כ ה"ה הכא דהספק הוא בגט הוי זה איקבע איסורא וע"כ הוכיח דהתוס' לא ס"ל כהרמב"ם עכ"ל ולענ"ד אינו כן דהא להדיא כתבו התוס' בכתובות (דף כ"ב ע"ב) ד"ה באשם תלוי כו' דאי בעי איקבע איסורא ה"נ איקבע איסורא שהיתה בחזקת א"א רק לטעמא דאפשר לברר כתבו התוס' טעמים אחרים שם. ובאמת אינו מוכרח כלל דהא ידוע מש"כ המל"מ ה' טומאת צרעת פ"ב ה' א' והתבואות שור סי' כ"ט דבספיקא דדינא לא שייך אוקי אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין וכ"כ רבי עקיבא איגר זצ"ל בתשובה סי' ל"ז בארוכה ע"כ הכא דלר' יוסי מספקא ליה אי הלכה כר"מ או כר' יהודה וכמש"כ התוס' ד' ע"ג ד"ה ובלבד שימות כו' א"כ לא שייך בזה דהוי ספיקא דדינא לדון בזה לחזקת איסורא וידעתי די"ל דדוקא לחזקת איסורא מצד חזקה המבררת לא שייך בספיקא דדינא אבל לענין א"ת משום דבעי איקבע איסורא אפשר דשייך בספיקא דדינא ג"כ אבל זהו דוחק וקצרתי. ובמש"כ התוס' לעיל אליבא דר"מ בספק אי מת מאותו חולי לענין א"ת וכמש"כ לא שייך לומר דאי נימא דבזה לא שייך לומר הרי מתי כו'. א"כ יהיה חייב חטאת משום דהוי ספק במעשה והוי חזקת א"א משום די"ל דאף דנימא דלא שייך בזה לומר הרי מת כו' לברר דלא ניתק מחולי לחולי ולא שייך בזה חזקה דהשתא מ"מ חזקה דמעיקרא שייך בזה ואוקי אחזקה דלא הלך וניתק ממנו חולי הראשון וכמו כל חזקת דמעיקרא דבש"ס דמוקמי אחזקה דלא נשתנה הקודם. א"כ חזקה דמעיקרא סותר לחזקת א"א והוי ממילא ספק השקול וכמו בכתובות (דף כ"ב) שכתבו התוס' שם דחזקה דייקא כו' סותר לחזקת א"א וחייב אשם תלוי ולא חטאת ואתי שפיר כ"ז וקצרתי: