עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אורח חיים · סימן ג
תשובה ע"ד שאלתם בדבר החברה ש"ס אשר לפני איזה שנים נדב א' להם סך רב באופן שילמדו עבור נשמתו כל השנה וכן מדי שנה בשנה ביום מותו והמה קנו בעד הכסף בית שיהי' לבהמ"ד עבורם והתפללו שמה כמה שנים וזה כשנתיים שהוסכם בדעתם למוכרו יען כי חפצם להתאחד עם החברה השני' וצר המקום להכיל בו את שניהם ויעשו להם בהמ"ד גדול וגם מצד הממשלה לא ירשו להחברה ש"ס להתפלל בביהמ"ד הנ"ל רק בבהכ"נ אשר על שם הקהל וע"כ מוכרחין הם להתאחד עם החברה שני' ואז יהי' לשניהם דין ציבור והבית התפלה יקרא בשם בית הצבור ועתה התעוררה אצלם חפץ אחר הנצרך והוא כי המקוה אשר בפאריז יש ממנה כמה מכשולים אשר חשש כרת חו"ש כרוך על עקבם וכהיום נעתרו הציבור עדת הצרפתים לבטל המקוה ההיא אשר היא שכורה להם רק על שנים אחדים וליתן הכח והעוז ביד היראים ליסדם כחפצם עפ"י הכשר היותר מרובה לפי דעת השו"ע והסכימו כל החברה ש"ס אשר הם כשלושים איש למכור להם הבהמ"ד שיעשו שם הבית הטבילה ועם זה יסירו כל המכשולים שהי' עד הנה:
ודעתם להתיר למכור הבהמ"ד אף שהוא לד' דברים המבואר בגמ' ובשו"ע לאסור. וטעמם הוא א' דעת האו"ז הובא בהגהות אשרי למגילה פ"ד ובתוס' שם (דף כ"ו) ד"ה כיון דמעלמא וכו' לחד תירוצא דלכן בהכ"נ של כרכים אינו נמכר דשמא יש אחד בסוף העולם שנדב ע"כ בידוע שלא בנאו אותו רק משלהם מותרים למוכרו ואף להשו"ע בסי' קנ"ג סעי' ז' דכתב דבהכ"נ של כרכים אינו נמכר אפינו בנאו אותו משלהם. וכתירוץ קמא של התוס' והרא"ש שם. עכ"ז יש להתיר עפ"י דברי הט"ז סי' קנ"ג ס"ק ו' דאם לא עשו אלא למעט עם יכולים למכור אף בכרכים וכו' וכן הא לא הוי שם רק מעט עם וכו' ועוד דהא המג"א בס"ק ל"ז הביא בשם המ"ב דהאידנא יכולין זט"ה למכור אף בכרכים וכו' ובקשו ממני לחוות דעתי בזה:
א
והנני להשיבם דבעיקר הך פלוגתת הראשונים דבהכ"נ של כרכים דאינן יכולין למוכרו דהאו"ז והמרדכי ישן בשם הראבי"ה וחד תירוץ בתוס' דס"ל דהיכא דידוע דהמעות הוא רק מאותן המתפללים דיכולים למכור נלע"ד להוכיח כשיטתם מירושלמי פ"ג דמגילה ה"א דאמרו שם הדא דאת אמר בבהכ"נ של יחיד אבל בבהכ"נ של רבים אסור שאני אומר אחד מסוף העולם קנוי בו והא תני מעשה בר"א ב"ר צדוק שלקח בהכ"נ של אלכסנדריים ועשה בה צרכיו. אלכסנדריים עשו אותה משל עצמן עכ"ל הירושלמי הרי מבואר להדיא מירושלמי דלכן היו יכולין למכור בהכ"נ של אלכסנדריים אף שהי' כרך משום דהיו בונין אותה משל עצמן. א"כ מזה סיוע בפירוש להאו"ז וסייעתו דהיכא דידוע דלא נתנו האחרים מעות דבזה יכולין למכור אף של כרכין וראיתי להרא"ש במגילה רפ"ד דהביא לירושלמי הזה למה דאמרו שם מקודם שאני אומר שמא אחד מסוף העולם קנוי בה ופי' דיש לו זכי' בה וכן הר"ן הביא שם רק להירושלמי דאחד מסוף העולם קנוי בה ובאמת מזה אין הכרח כלל וכמש"כ הרא"ש אבל באמת ממה דאמרו שם בירושלמי גבי בהכ"נ אלכסנדריים דלפי שהיו נותנין מעות משל עצמן ע"כ היו מותרין למוכרה א"כ מוכח מזה להדיא כשיטת הא"ז וחד תירוץ בתוס' וע"כ מה דאמרו בירושלמי שם מקודם דבכרכים אסור שאני אומר דאחד מסוף העולם קנוי בו דהכוונה דנתן מעות ע"ז וקנוי ממש:
ב
ולפ"ז יש להקשות על שיטת הרא"ש והרמב"ם והטור והשו"ע דס"ל דאף בנאו אותו משלהם אינו נמכר בכרכים דהא מבואר בירושלמי להיפך ויש לתרץ ולומר:
דהראשונים דס"ל כן הוכיחו לזה מן ש"ס דילן במגילה (דף כ"ו) דאמרו גבי מעשה בבהכ"נ של טורסיים ההוא בי כנישתא זוטי הוי ולולא זאת אף דאינהו עבדוה לא הוי רשאים למוכרה. הרי מבואר בהש"ס דילן דלא כהירושלמי:
ולכן פסקו לדינא דאף דבנאוהו משלהם ג"כ אינם יכולים למכור בבהכ"נ של כרכים דכללא הוא דנקטינן לדינא כפי הש"ס דילן:
ג
ובאמת יש להקשות על שיטת האור זרוע וסייעתו דס"ל דאם בנאו משלהם אז נמכר לעולם. א"כ תקשה ע"ז ממה דאמרו בש"ס דילן דבי כנישתא זוטי הוי ואינהו עבדוהו משמע דאם לא הי' בי כנישתא זוטי אף דאינהו עבדוהו לא היו רשאים למוכרו ומצאתי בקרבן נתנאל למגילה פ"ד בהרא"ש סי' א' ס"ק ה' שהקשה כן ונשאר בקושיא ולעד"נ לתרץ והוא דהא מבואר באור זרוע ובמרדכי בשם הראבי"ה שהובא בב"י סי' קנ"ג דבהכ"נ של כרכים אף מספיקא חיישינן שמא נתנו האורחים מעות לנדבות ע"ז הבנין משום דהרגילות הוא כן יע"ש. ע"כ י"ל במה דאמרו בי כנישתא זוטי הוי ואינהו עבדוה דבאמת לא הי' ידוע אם בנאוהו משלהם או אף משל אחרים אך בבהכ"נ גדול לא מספקינן בזה כלל משום דהרגילות הוא שנותנין גם האורחים את נדבותם ע"ז אבל בבי כנישתא זוטי יכול להיות שלא היו צריכין לבקש נדבות מן אחרים ויכול להיות שבנאוהו משלהם בלבד וזהו שאמרו בי כנישתא זוטי הוה וע"כ תלינן לומר דאינהו עבדוהו אבל בידוע שבנאו משלהם אז אף בבהכ"נ גדולה מותר למכור אף בכרכים ומתורץ קושי' הנ"ל:
ד
ונתבאר דשיטת האור זרוע והמרדכי וסייעתם דהיכא דידוע דבנאו משלהם לבד דאף בבהכ"נ של כרכים יכולין למכור ואף דלא הובא שיטתם בשו"ע מ"מ אין להזניח דעתם דכיון דכן מבואר בירושלמי בהדיא ומן הש"ס דילן אין סתירה לזה כפי שנתבאר וידוע מש"כ הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב בהנהגת איסור והיתר ובהקיצור שלו שם ס"ק ב' דבאיסור דרבנן סומכין על היחיד במקום הדחק אף דהרבים מחמירים וכן העלה הגט פשוט בסוף ספרו בכלל ו' בסופו ולפ"ז ה"ה בנ"ד אף דיש רבים המחמירים עכ"ז כיון דעיקר חשש איסור בנ"ד אינו רק מדרבנן וכמש"כ הפרמ"ג לאו"ח במשבצות זהב סי' קנ"ג בריש הסימן יע"ש וכיוצא בזה כתב הר"נ למגילה פ"ג בענין מתנה בזט"ה בפלוגתת רב אחא ורבינא וכו' דהביא בשם הרמב"ן דכתב דבהכ"נ עשו אותן תשמישי מצוה כסוכה ולולב שנזרקין וכו' והר"נ שם כתב דבהכ"נ כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם וכו' הרי מבואר בהר"נ דעיקר הענין דאמרו בבהכ"נ דזה אינו אלא מדרבנן. ובנ"ד הוי זה ענין דחק גדול ולהציל את הרבים ממכשול חמור של איסור כרת חלילה דיהי' להם מקוה כשירה ע"כ יכולין לסמוך בכה"ג על שיטת האור זרוע וסייעתו ובפרט דאינן יחידים דיש כמה פוסקים דס"ל כן. וגם מהירושלמי סייעתא לדבריהם ולכן כיון דידוע דבנין ביהכ"נ לא הי' מהאורחים רק משלהם. ע"כ בדרבנן יש לסמוך עלייהו ולהתיר:
ה
ובאמת זולת כל זה הלא יש לנו לסמוך על דעת הט"ז וכפי המבואר להדיא במגלה (דף כ"ו) דבי כנישתא זוטי אף בכרכים דינו כמו בכפרים וגם יש לנו לסמוך על המ"ב שהובא במג"א דהאידנא אף בכרכים יכולין זט"ה למוכרה וממילא דינו כמו בהכ"נ של כפרים דזט"ה במעמד אנשי העיר יכולין למוכרה אף להארבעה דברים וכמו שכתב מעכ"ת ויפה כתבו דמש"כ המג"א בשמם בס"ק ל"ז דיעשו גן ירק דזהו אינו לעיכובא דהא גם זריעה הוא תשמיש מגונה וכמש"כ המג"א שם. וכן מוכח שם במש"כ השו"ע סעי' ט' דמכרו זט"ה במעמד אנשי העיר יעשה הלוקח אף הארבעה דברים דהביא הגר"א זצ"ל שם ס"ק למ"ד כתב דזהו כמש"ש (דף כ"ו ע"ב) בזריעה זיל זבנא וכו' הרי כמש"כ מעכ"ת דמן הדין לא מחלקינן ביניהם:
ו
ומן כל הני טעמא הדין הוא דיכולין כל החברה ש"ס ביחד למכור זה להקהל ולעשות שם בית הטבילה ע"פ הכשר כד"ת ובפרט במקום מצוה דרבים ולהציל אותם מן מכשול הרבים ח"ו בחשש איסור כרת וכמש"כ התוס' כעין זה בב"ב (דף י"ג) ובשארי דוכתי בש"ס ובתוס'. ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' הארכתי בזה ובפרט באיסור דרבנן כמו בנ"ד כפי שנתבאר בעז"ה. ויש להעיר עוד בענין דלא לסתור בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי המבואר בריש ב"ב ובאו"ח סי' קנ"ב אך בנ"ד כיון דכבר בנאו להם בהכ"נ אחרת אין לנו להעיר בזה כלל וכפי המבואר בסי' קנ"ג סעי' ז' בהרמ"א דכ"ז לא מיירי אלא ביש להם בהכ"נ אחרת וכו' ויש לי מה עוד להאריך בכ"ז ומחמת חולשתי וטרדתי קצרתי ולדינא הנני מסכים לדעת מעכ"ת ויפה הורו להיתירא:
הש ה