אור ברסלב
עין יצחק חלק א אבן העזר › סימן פב

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

אבן העזר · סימן פב

סימן פא

מכתב שלישי של בני הגאון יחי'

א

מש"כ כ"א בח' אה"ע סי' כ"ז אות נ"ח דמעלת חזקת פנויה בספק מקודשת יש לה מעלת חזקת מ"ק כמו מוכר ולוקח דדנין על דבר הנמכר. ולדעתי הקלה יש להעיר מדברי התוס' קדושין (ע"ט ד"ה קידשה אביה כו') דכתבו בקדשה אביה לחוד מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה אחזקת פנוי' כמו שהיתה קודם שקידשה והרי היא בוגרת לפנינו ואין קדושי האב קדושין וכן כתב הב"ש בסי' ל"ז ס"ק ג' ואי נימא דבכל ספק קדושין אנו דנין לחזקת מ"ק שהיתה להאשה מקודם מ"ק מבררת את הספק וכמו שהוכיח כ"א בבא"י ח' יו"ד סי' י"ח דחזקת מ"ק מבררת לנו את המעשה כמו כל חזקה המבררת. וא"כ בנולד לנו ספק בקדושין שקיבל האב בעד בתו אם קיבל בעת שהיתה ברשותו או לאח"כ וידוע לנו שהבת היתה כל ימי נערותה ברשות האב וגם ביומא דמשלים ששה דאין לה חזקת נערות מ"מ יש להאב חזקת מ"ק שהקדושין היה בעוד שהיתה בתו ברשותו כמו במחליף פרה בחמור בב"מ (דף ק') וכדעת הפוסקים גם בשמא ושמא ואף דיום עשוי להשתנות מ"מ לא מרעי זה להחזקת מ"ק כמו בבר שטיא דאף שעומד להשתנות מעתים שוטה לעתים חלים וכמש"כ התוס' ביבמות (דף ל"א) דכיון שדרכו להיות עתים חלים ועתים שוטה לא שייך להעמידו אחזקה כמו שהוא עתה וכן כתבו התוס' כתובות (דף כ'.) ומ"מ מוקמינן אחזקת מ"ק אשר לפי שהוכיח כ"א מיבמות (דף ל"א) דזה לא הוי משום חזקת ממון רק חזקה המבררת דהמכירה היתה בעת שטותו טרם שנשתנה לחלים. וכמו כן בספק קדושין דהאב יש לנו לומר דחזקת מ"ק דהאב מבררת לנו שקבלת הקדושין שלו היה בעת שהיתה ברשותו טרם שנשתנה מנערות לבגרות ולפי"ז למה לא יחוש שמואל גם בקדשה אביה לחוד הא נגד החזקת פנויה שלה יש להאב חזקת מ"ק המבררת לנו את המעשה דקבל הקדושין בעת שהיתה ברשותו ולא ברשות עצמה ולא נשאר לנו רק החזקה דהשתא דהרי בוגרת לפנינו ובזה חייש שמואל וכמש"כ התוס' לפרש דבמקום דאזלה החזקת פנויה לא מהני חזקה דהשתא לחוד אליבא דשמואל וכן יש להקשות דמאי פריך הגמרא ממקוה וחביות דהיה לשמואל לתרץ דהחזקת מ"ק דהאב מרעי להחזקה דהשתא דהרי בוגרת לפנינו וזה עדיפי ממאי דמשני הכא חדא לריעותא וכמש"כ רש"י לאו אחזקת בוגרת ולאו חזקת נערות אית בה שהיום היא עשויה להשתנות ולכאורה יש בה חזקת נערות ע"י חזקת מ"ק דהאב דמברר לנו שהיה הקדושין בנערותה ברשות האב כמו שהיתה מקודם:

ב

ואולי י"ל דכיון שעתה בודאי יצאתה מרשות האב דהרי היא בוגרת לפנינו ואין שום נ"מ לדררא דממונא להאב לכן אין לנו לדון לחזקת המ"ק שלו. הנה אם נאמר דחזקת מ"ק הוי רק חזקת ממון בודאי אין לדונה במקום דליכא דררא דממונא בין שני בע"ד. אבל לפי הוכחת כ"א בבאר יצחק סי' הנ"ל דזה הוי חזקה המבררת בודאי יש לנו לדונה ולהעמיד על חזקת מ"ק גם במקום דליכא שום דררא דממונא בין שני בע"ד ובקדושין (דף מ"ג) וכן בשאר מקומות מצינו הלשון דמפקעת עצמה מרשות האב וקרינן זה הפקעה מרשותו שהיתה עד שנתקדשה או עד שנתבגרה. ועתה נולד לנו ספק אם יצאתה מרשות האב שתוכל לקבל קדושין בעצמה או לא מאשר האב קדש אותה בעת שהיתה ברשותו לענין קבלת קדושין יש לנו לומר דהחזקת מ"ק של האב מכריע את הספק דלא יצאתה לענין קבלת קדושין בעצמה מרשות הקודם. ומה שמוחזקת כעת בעצמה דמי לתפיסת עבד בעצמו בספק דדנין לחזקת מ"ק של האדון ונשאר ברשות האדון כמו שכתב הקצה"ח בסי' פ"ח ס"ק ט' ובסי' רמ"א ס"ק ג' ואין לדמות זה למש"כ התוס' דכיון שהיא אסורה כעת מע"נ אזלא ממנה החזקת פנויה אף שחזקת פנויה ג"כ הוי חזקה המבררת. זה שייך דוקא היכא דנולד הספק אם מותרת לעלמא או לא דבזה אין לדון לחזקת פנויה לבטל קדושין הראשונים ולהתירה לעולם בלא גט מהראשון דקבל האב הקדושין מחמת החזקת פנויה שמותרת לכל הא גם בלתי הקדושין דהאב ג"כ הא אסורה לכל וחזקת פנויה לא מעלה ולא מוריד לה כעת אבל גבי חזקת מ"ק דהאב החזקה מברר את עיקר הספק אם היה בידו לקבל עבורה קדושין שהתורה זכתה להאב או לא יש לנו לומר דהחזקת מ"ק מבררת דמהני מעשיו ונשארת לענין זה ברשותו דלא תוכל לקבל בעצמה מאחר ע"י מה שהאב הקדים את עצמו להשיאה בעודה ברשותו ומה שלהאב אין כעת נ"מ בדבר זה. מ"מ חזקת מ"ק הוי חזקה המבררת גם במקום שאין אחד מבע"ד תובע שום דבר עבורה [וגם מש"כ התוס' בחזקת פנויה דאין לדונה היכא דכעת היא אסורה ממ"נ הניח הפ"י בצ"ע כמו שיראה המעיין בדבריו ולדעתי הקלה מוכח מדברי התוס' וכן ממה דפריך הגמ' ממקוה וחבית דאין לדון כלל בספק קדושין לחזקת מ"ק שהיה להאב או להאשה גדולה בעצמה וחזקת פנויה הוי חזקה בפני עצמה ואין לה שום שייכות לחזקת מ"ק. והמה שני ענינים נפרדים ואין שום דררא דממונא בספק קדושין אשר יהיה שייך לדון בו לחזקת מ"ק ולפי מש"כ כ"א בבירור דחזקת מ"ק הוי חזקה המבררת מוכח מכאן דאין לדון בספק קדושין לחזקת מ"ק:

ג

וכן יש לדון מהא דמתרץ רב עד כאן לא קאמר ר' יעקב התם דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו היינו על חזקת מ"ק דהנותן דלכאורה יש גם כאן לומר' כן להעמיד האשה בחזקת מ"ק דהאב דקבל הקדושין בעת שהיתה ברשותו ולפי דברי כ"א גם חזקת מ"ק בממון כמו בבר שטיא הוי משום חזקה המבררת ולא משום חזקת ממון לחוד כמו דמדמה הגמ' ביבמות תרי ותרי במקום חזקה בקדושין וגירושין לתרי ותרי בחזקת מ"ק בממון וכן יש לדמות החזקת מ"ק דהנותן להחזקת מ"ק דהאב לענין קבלת הקדושין ומה דהיום עשוי להשתנות מנערות לבגרות לא מרעי לחזקת מ"ק דהאב כמש"כ למעלה וכאן אין לה חזקת פנויה להצטרף עם החזקה דהשתא דהרי היא בוגרת לפנינו לבטל החזקת מ"ק דהאב כמש"כ התוס' בקבלה קדושין משניהם דאסורה היא ממ"נ ליכא בה חזקת פנויה ואולי לפי פירוש ר"י שם (דף ע"ב בתוס' ד"ה מי) איכא למימר דרגילות הן לבא בבקר דיהיה זה רוב גמור אתי שפיר אליבא דרב דאזיל בממון בתר רובא כש"כ דאזיל בתר רוב נגד חזקת מ"ק וכמש"כ הרא"ש בפ' ב' דקדושין סי' ח' גבי ירושת הבעל דרב אזיל בתר רוב להוציא מחזקת מ"ק דהאב. והרוב דרגילות הן לבא בבקר מרעי להחזקת מ"ק דהאב:

וכן יש לדון בזה אף למ"ד דאין הולכין בממון אחר הרוב דהרוב הזה בצירוף חזקה דהשתא הרי היא בוגרת לפנינו יועילו לבטל החזקת מ"ק דהאב כמש"כ התוס' בכתובות (ט"ז ע"א) דרוב עם חזקה מהני גם בממון אבל הפ"י מפרש לכוונת הר"י דאין זה רוב גמור רק ספק הרגיל כמו שיראה המעיין בדבריו וא"כ למה לא מוקמינן גם כאן אחזקת מ"ק דהאב ולחוש להקדושין דהאב גם נגד חזקה דהשתא דהרי היא בוגרת לפנינו כמו דהעמיד ר' יעקב על חזקת מ"ק דהנותן נגד חזקה דהשתא:

ד

והפני יהושע כתב דר' יעקב דאזיל בתר חזקת מ"ק נגד חזקה דהשתא זה דוקא בטענות ברי אבל בהא דקדשה אביה שהאב אינו יודע אם בגרה בצפרא או לא וגם היא אינה יודעת דבאינה מכחישתו מיירי וה"ל שמא ושמא ומשו"ה אזיל רב בתר חזקה דהשתא ומפרש דזה כונת הגמ' דהתם איכא חזקת מ"ק עם טענת ברי וחדא מנייהו נקט א"כ י"ל דלכן לא אזיל רב בתר חזקת מ"ק דהאב כדאזיל ר' יעקב בתר חזקת מ"ק דהנותן משום דכאן אין האב טוען ברי ובשמא ושמא אזיל רק בתר חזקה דהשתא אבל לענ"ד נראה דאם אנו אומרין דחזקת מ"ק הוי חזקה המבררת ולאו משום חזקת ממון לחוד בודאי מועיל לברר הספק גם בשמא ושמא כמו כל חזקה המבררת באיסורין ואף לשיטת הפוסקים במחליף פרה בחמור דבשמא ושמא לא מוקמינן אחזקת מרא קמא זה דוקא בממון. אבל אם חזקת מרא קמא מהני לברר גם באיסורין בודאי מהני גם בשמא ושמא ולפי דברי הב"ש בסי' ל"ז ס"ק ג' דכתב בפשיטות דאם קדשה עצמה בלבד אינו אלא ספק קדושין גם אליבא דרב משום דחזקת פנויה מרע להחזקה דהשתא דהרי היא בוגרת לפנינו הנה רואין אנחנו דחזקת פנוי' מרע גם אליבא דרב לחזקה דהשתא וכש"כ חזקת מ"ק דבודאי עדיפי מחזקת פנויה וכמש"כ התוס' בכתובות (ע"ה ע"ב ד"ה אבל היכא כו') דחזקת פנויה לא חשיבא כלל חזקה לגבי חזקת הגוף דנראה דחזקת פנויה לא הוי חזקה אלימתא ומ"מ מרע גם אליבא דרב לחזקה דהשתא:

ולכן בודאי גם חזקת מ"ק אם היא חזקה המבררת באיסורין דמרע לחזקה דהשתא גם בשמא ושמא ולכה"פ חזקת מ"ק הוי כחזקת פנויה לסתור לחזקה דהשתא אליבא דרב ושפיר מוכח מדלא חייש רב לקדושי האב משום חזקת מ"ק דהאב דאין אנו דנין כלל בספק קדושין לחזקת מ"ק דהאב וכמו כן אין לדון בכל ספק קדושין לחזקת מ"ק דהאשה בעצמה:

ה

וראיתי בפני יהושע שמביא בשם העצמות יוסף דמש"כ התוס' בקידשה שניהם דממ"נ היא אסורה ליכא בה חזקת פנויה דהסברא הזאת אינו אלא לטעמא דשמואל ולא אליבא דרב ולפ"ז גם בקידשו שניהם יש אליבא דרב חזקת פנויה ולכן שפיר יש לומר דלא מוקמינן אחזקת מ"ק דהאב [ויש לעיין בדברי הפ"י שם בקדושין מש"כ לדון בדברי התוס' כתובות (דף ע"ה) דחזקת פנויה לא חשיבי] אבל לפי הנראה מב"ש ס"ק הנ"ל דגם אליבא דרב אין לה חזקת פנויה בקידשו שניהם ולכן שפיר הוכחתי ב"ה מדלא חייש רב לקידושי האב משום מ"ק דמרע לחזקה דהשתא לחוד דאין אנו דנין בזה לחזקת מ"ק וכן יש להעיר במש"כ הרא"ש פ"ב דקדושין סימן ח' בנתקדשה לדעת אביה והלך למדה"י ועמדה ונישאת דאם רוב פעמים אין האב מוחה הילכך אוכלת בתרומה ובממונא הוא דלא אזלינן בתר רובא כו' עכ"ל וקצרתי ויש לעיין בשער המלך פ"ט ה' אישות ה' ל"א מה שהביא בשם גדולי הפוסקים בנאמנות ע"א בקידושי אשה. ונראה מדבריהם דאין בקידושי אשה פתיכא דממונא כלל כמו שיראה המעיין שם וקצרתי:

ואחרי כתבי זה ראיתי בספרו היקר ח' אהע"ז סימן ה' ענף א' שהעיר בקדושין (מ"ד) בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דחיישינן שמא נתרצה האב דלמה לא נוקמי מ"ק דהאב ולענ"ד נראה לומר דהתם יש סברא מעליא להרע להחזקת מ"ק דהאב מש"כ הר"ן בסוגיא זו דכל אדם רוצה להשיא את בתו ומצוה דרמיא עלי' ועי"ז איתרע החמ"ק דהאב ולא נוכל לסמוך עליו להקל כי יש סברא גדולה דנתרצה אבל בקידושין (ע"ט) בקיבל האב קדושין דלבד שחזקת מ"ק מסייע להחמיר הנה התם ליתא לסברת הר"ן והחזקת מ"ק מסייע מבלי לבטל המעשה שלו אשר התורה זכתה לו. וכן י"ל דבקטנה שנתקדשה אין לדון לחזקת מ"ק דהאב ולהקל מחמת זה שלא תהיה צריכה גט כי הגט אינו מפסיד מידי להאב וזה דוחק לומר דמשום שיהא נ"מ להאב לענין קנס או לענין מכירה לכן יש לדון להחזקת מ"ק לכל מילי] ולכן אף היכא דאין רוצה המקדש לגרשה ויוצאת ע"י הקדושין שלו מרשות האב מ"מ לא חלקו בזה והחמירו בכל אופן משום דלא נתנו דבריהם לשיעורין. אבל בקדושין (ע"ט):

ו

ומש"כ כ"א באותה התשובה באות צ"ב לפלפל במה שהביא הח"מ בשם תשובת הרמב"ן דכתב וכל שלא עמדה האשה בפני ב"ד אין דברי העד כלום ולכאורה טעמא בעי דלמה צריכה האשה לעמוד בפני ב"ד הא זכין לאדם שלא בפניו ובודאי רוצית היא שיתירוה מכבלי העיגון כדאמרינן טב למיתב וכו' וכמו שהעיר כ"א דזה זכות גמור להאשה. נלענ"ד לפרש טעמא של הרמב"ן דאזיל לשיטתו. דסובר דעיקר נאמנות דע"א בעגונה היא מדרבנן משום הפקעת קדושין וכמו שמביא גם כ"א את דעת הרמב"ן באות ס"ג ולכן ע"י הפקעת קדושין יש קצת חובה להאשה שתהיה עוברת למפרע על איסור זנות דהקדושין נעקרין למפרע וכמש"כ רש"י בכתובות (ג') וכן בשארי מקומות בש"ס וחכמים לא רצו להפקיע הקדושין בלי שום תועלת ולהכשיל למפרע האיש והאשה באיסור זנות דממילא ואולי לא תרצה האשה להנשא וליכא תקנות עגונות לא הפקיעו הקידושין להכשילם באיסור זנות למפרע ללא תועלת ורק אחרי דעמדה בפני ב"ד וגלתה רצונה לפניהם שרוצית להנשא אז מתירין לה ומפקיעין הקדושין למפרע. וכ"ז דלא עמדה לפניהם אין דברי העד כלום להתירה ולהפקיע הקדושין כי בכל דבר שיש קצת חובה אין חבין לאדם שלא בפניו ועיקר הפקעת הקדושין חל בעת ההיתר ב"ד והב"ד אין מתירין לה שלא בפניה משום הקצת חובה שיש לה במה שנמצאת עוברת ממילא למפרע על איסור זנות וכעין זה כתב הרשב"א בגיטין (דף ל"ג) דלכן לא הוי התראת ספק שמא ישלח גט ע"י שליח ויפקע הקידושין למפרע ע"י ביטול הגט משום דאנן סהדי שאינו מבטלו בלבו כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות ואי נימא דלכן הצריך הרמב"ן שתעמוד לפני ב"ד יש לתרץ מה שהקשה כ"א בקטנה דלאו בת איסור היא והדבר נוגע רק להאיש שרוצה לישאנה ולמה מתירין שלא בפניה די"ל דדוקא להאשה בעצמה יש קצת חובה מה שנכשלת ע"י ההיתר באיסור זנות למפרע ולכן בקטנה דלאו בת איסור היא. וכן האיש שרוצה לישאנה אינו נכשל על ידי ההיתר באיזה איסור למפרע ולא הוי קצת חובה להם ולכן שפיר מתירין שלא בפניהם כי להם ההיתר זכות גמור בלי שום קצת חובה ואי נימא דטעמא של הרמב"ן כמו שכתבתי אז שפיר כתב כ"א לדון דהיכא דנתרצה האשה אח"כ בהיתר ב"ד שהתירוה שלא בפניה דגם כן מהני דהוי זה כמש"כ כ"א בבא"י א"ח סי' א' ענף ח' לדון בארוכה דבדבר זכות שיש בו קצת חובה ואח"כ בא ונתרצה דמהני הריצוי על למפרע וגם דעת הרמב"ן כן כמש"כ המ"מ בפ"ד מה' זכי' ה' ב' ועיקר החשש הוא ע"פ דעת הרמב"ן אבל דעתו הגדולה דריצוי שלאחר המעשה מהני למפרע ולכן לענ"ד אין מקום להחמיר בנידן של כ"א. ומטובו להודיעני דעת תורתו הרמה והנשגבה בדבר זה. וללמוד אני צריך:

ז

ומה שהעיר כ"א בח' אה"ע סי' ל"ז אות י"ח בתוס' גיטין (דף י"ב ע"ב ד"ה שביק ליה). ובדברי הר"ן פ"ב דקדושין מה שהקשו בסוגיא דגיטין (י"ב) דניחוש שמא מכרו לישראל ומיתסר בתרומה. דלמה ניחוש למכירה נגד חזקת מ"ק דהאדון ונראה מזה דדעת התוס' וכן דעת הר"ן בקדושין פ"ב דחזקת מ"ק לא מהני להכריע בספק איסור. נראה לענ"ד לפרש כוונה אחרת בדברי התוס' והר"ן כמו שאבאר ב"ה הנתיבות בסימן שס"ג ס"ק ח' לענין עבדים בימים הקדמונים כתב דעבד שברח אינו יכול רבו למכרו משום שהוא אינו ברשותו ואף אם עבדי כקרקע דמי לכל מילי בכ"ז אינו יכול רבו למוכרו דלענין זה דמי למטלטלין. והקשה מהא דגיטין (י"ב) דנראה אשר רבו יכול למוכרו מהא דאמרו דאי ערק העבד מזבין לךיה לישראל. ותירץ דמיירי כשלא ברח לגמרי אבל כשברח לגמרי לא חל המכירה. ולבד אשר תירוצו זה דחוק מאוד הנה עוד יש להעיר דא"כ מה השיבו חכמים לר"מ הא בידי העבד לברוח לגמרי ולא יכול האדון למוכרו ולאסור אותו בתרומה ולענ"ד נראה לתרץ דיהי' מזה ראיה לדברי השמ"ק ב"ק (ל"ג) דאף דאין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו ולכן אין הנגזל יכול למכור את הגזילה אבל אחר שהוציא מיד הגזלן חל המכירה למפרע וא"כ שפיר אמרו דאי ערק מזבין ליה לישראל ויהיה אסור לאכול בתרומה דיש ליה לחוש שמא יתפסנו האדון ויהי' חל המכירה למפרע והוי זה כמו באמר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם מותי דאסורה לאכול בתרומה מיד שמא ימות ולפי"ז שפיר הקשו התוס' והר"ן דלמה לא חייש העבד שמא מכרו אף כי עתה אינו חל המכירה כלל אבל אם יתפסנו האדון יהי' חל המכירה למפרע ויש לו לחוש לשמא יתפסנו האדון. ובמכירה כזו אין שייך לדון חזקת מ"ק הא עד עת התפיסה הוא ברשות האדון לכל מילי ואינו יוצא כלל מרשותו. ובספק שמא יתפסנו האדון אין להקל מחמת החזקת מ"ק שהוא חזקה המבררת דלא יתפסנו האדון לעולם. הא בספק דלהבא רבו השיטות דלא מוקמינן אחזקה וא"כ אם ימכרנו לא יועיל חזקת מ"ק דהאדון להתיר את העבד לאכול בתרומה אשר יהיה החשש בלהבא אם יתפסנו האדון באיזה זמן או לא. ולכן אין ראיה ברורה מדהתוס' והר"ן דחזקת מ"ק לא מהני באיסורין דיש לומר דגם דעתם דחזקה לא מהני בחשש דלהבא ושפיר הקשו דניחוש שמא מכרו לישראל ומתסר בתרומה מחמת הספק דלהבא שמא יתפסנו האדון אח"כ וכדעת השמ"ק אשר המכירה חל למפרע ובזה לא מהני חזקת מ"ק:

ח

ולפי שיטת השמ"ק הנ"ל דהבאתי ראיה לדבריו מגיטין (י"ב) דחל המכירה בדבר שאינו ברשותו אחרי שיוציא החפץ מיד הגזלן ולכן בעבד כהן שברח אסור לאכול בתרומה אם מכרו לישראל משום שמא יתפסנו האדון והוי זה כמו באמר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם מותו ואף דרבא אמר שם היינו דקא מהדרי ליה במתניתין כו' ולרבא בגיטין (כ"ח) סבר ר' מאיר בהא דהרי זה גיטך דמותרת לאכול בתרומה דלא חייש לשמא ימות מ"מ נוכל לומר דהחשש שמא יתפסנו האדון הוא שכיח יותר משמא ימות. והוי כמו חשש דמיתה לזמן מרובה דגם ר"מ מודה דחיישינן לזה כמש"כ התוס' גיטין (כ"ח ע"א ד"ה הא ר"מ כו') וא"כ כיון דהוא חשש אלים אף למ"ד דמותרת בתרומה בהרי זה גיטך שעה אחת לפני מותי וכש"כ לדידן דאמרינן שם משום הטעם דשמא ימות הנה אם הקדיש הנגזל את הדבר אשר בידי הגזלן יהיה אסור להנות ממנו משום שמא יוציא הנגזל מידי הגזלן ויחול ההקדש למפרע וא"כ למה פריך הגמרא בב"מ (ז') על ההיא עובדא דמסותא מהא דאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו דהנגזל לא יכול להקדישו לפי שאינו ברשותו דמשמע התם דמותר להשתמש בהמסותא משום דאין הקדש חל כלל. הא לדעת השמ"ק גם במסותא דמטלטלין יהיה אסור להתנו משום שמא יוציאו הבעלים מידי הגזלן ויחול ההקדש למפרע ויעברו על איסור למפרע וכמו שאסור להעבד לאכול בתרומה משום החשש דיחול המכירה למפרע:

ט

אך י"ל דהתם בב"מ יהיה מותר להנות משום ס"ס ספק אחד שמא לא יוציא הנגזל לעולם מתחת יד הגזלן מחמת אלמותו. וספק שני שמא ישתנה החפץ בידי הגזלן בשינוי גמור שיקנה הגזלן מהדין אשר בזה בודאי לא מהני מה שמכר והקדיש קודם השינוי אף אם יבוא ע"י איזה סיבה אח"כ ליד הנגזל וכן מוכח מב"ק (דף ס"ח ע"ב) מה דפריך הגמ' בהקדישו הבעלים ביד הגנב הא אמר ר"י דשניהם א"י להקדישו ולפי דברי השמ"ק דחל ההקדש אחר שיוציא מיד הגנב:

הא משכחת לה דיחול ההקדש בהוציא ע"י איזה סיבה אחר השחיטה מיד הגנב אלא ודאי כיון דטביחה הוי שינוי גמור וכדאמרינן בב"ק (דף ס"ח ע"א) דטביחה אהני מעשיו וכמש"כ התוס' שם ד"ה מה טביחה כו' אינו חל ההקדש למפרע גם לדעת השמ"ק אף אם בא אח"כ ע"י איזה סיבה לידי הבעלים ואף דיהיה זה ס"ס משם אחד ואינו מתהפך אמנם לפמש"כ כ"א בנחל יצחק סי' ל"ח להוכיח מרשב"א קדושין (דף ע"ג) ומשאר מקומות דבמקום שספק לנו בעיקר הריעותא אמרינן ס"ס גם משם אחד דע"י השני ספיקות יש לנו רוב צדדים להתיר וא"כ בנ"ד נמי בהספק הראשון אין כאן מיחוש כלל. הא עתה אין ההקדש חל משום שאינו ברשותו. ורק לנו לחוש אולי יוציאנו הבעלים ויחול אח"כ ההקדש למפרע לפי דעת השמ"ק הנה יש בזה ס"ס ספק אחד שמא לא יוציא מחמת אלמותו של הגזלן. וספק שני שמא יקנה הגזלן מן הדין ע"י שינוי ויש בזה רוב צדדים להתיר והא דלא אמרינן דחזקת מ"ק של הנגזל יברר דלא יקנה הגזלן אח"כ ע"י שינוי וכן החזקה מהחפץ דלא ישתנה החפץ לעולם י"ל דדעת השמ"ק כהסוברין דחזקה לא מהני בספק דלהבא ואין החזקת מ"ק וחזקה מהחפץ דלא ישתנה לא יכול להכריע לאיסור משום דחזקה בספק דלהבא אינו מועיל גם לאיסור:

י

אמנם אי נימא דב"מ דף ז' גבי מסותא יהי' מותר להנות גם לפי דעת השמ"ק משום ס"ס כמש"כ למעלה הנה יש לדון ס"ס גם בהא דעבד ספק אחד שמא לא מכרו כלל ואת"ל דמכרו לישראל שמא לא יתפיסנו האדון אח"כ ולא יחול המכירה לעולם לפי דברי הנתיבות בסי' שס"ג גם אם עבדי כקרקע לכל מילי דמי וא"כ מה הקשו התוס' והר"ן דיהי' אסור לאכול בתרומה משום חשש מכירה לישראל הא אין לנו לחוש כלל משום הס"ס הנ"ל ובספק בעיקר הריעותא אמרינן ס"ס גם משם אחד כמש"ל וקשה לנו להעמיס בכונת התוס' והר"ן דהקשו דיהי' אסור לאכול בתרומה משום דיש לו לחוש אולי יתפיסנו האדון ויחול המכירה למפרע כדעת השמ"ק דבזה יש להעבד ס"ס מעליא כמש"כ אלא ודאי דכונת התוס' והר"ן דאם עבדי כקרקע דמי בודאי יכול האדון למכור עבד שברח וכן כתב הפ"י בפשיטות בגיטין (ל"ח) דעבדים אחרי שהוקשו לקרקע לזאת היאוש בהם מטעם הפקר דהפקר מועיל דוקא בדבר שברשותו ואדרבא יאוש אינו מועיל בהם משום דיאוש אינו מועיל לדבר שברשותו ואף הסוברין דיאוש לא הוי מטעם הפקר. אבל בעבדים לכו"ע מטעם הפקר וזה היפך מדברי הנתיבות שבנה כל יסודו דאף אם עבדי כקרקע דמי לכל מילי בכל זה אינם עומדים ברשות האדון ולא יכול למוכרם ולהפקירם מהא דיאוש מועיל בעבדים ולפי דברי הפ"י שפיר הקשו התוס' והר"ן דלמה עבד כהן שברח אוכל בתרומה ולמה לא נחוש שמא מכרו רבו לישראל הא הקשו זה אליבא דחכמים ואליבא דר"מ אשר אחד מהם ע"כ סובר בב"ק (דף צ"ו) דעבדי כקרקע דמי ושפיר חל המכירה מיד דקרקע יכול למכור אף באינו ברשותו ויהי' רק ספק אחד שמא מכרו לישראל אשר יש לחוש בודאי למיתסר בתרומה ולפי"ז שפיר הוכיח כ"א מדברי התוס' והר"ן דחזקת מ"ק לא מהני באיסורין דאל"כ למה לא מוקמינן אחזקת מ"ק דהאדון שלא יצא מרשותו ולכאורה יש לדון דגם בזה יש ס"ס להתירו בתרומה ספק שמא לא מכרו האדון כלל ואת"ל דמכרו שמא מכרו לכהן וכעין זה הקשה המג"א בסי' תס"ז ס"ק ב' והש"ך ביו"ד סוף סי' נ"ז וא"כ מה הקשו התוס' והר"ן דניחוש למכירה אבל באמת אין לדון זה לס"ס דס"ס נגד רוב לא אמרינן והרוב לא הוי כהנים כמש"כ הט"ז באהע"ז סי' קכ"ט ס"ק י"א והתוס' בחולין (דף צ"ה ד"ה ובנמצא כו') כתבו גבי בגד שאבד בו כלאים דמה"ד לנו לתלות דימכור לא"י משום דאזלינן בתר רובא ולכן בודאי אין לדון ס"ס לקולא שמא מכרו לכהן מהמיעוט ושפיר הקשו התוס' והר"ן דניחוש שמא מכרו לישראל:

יא

ומה שכתבתי בכונת קושיות התוס' והר"ן דהקשו אליבא דר"מ ואליבא דחכמים דע"כ אחד מהם סובר דעבדא כקרקע דמי ואינם צריכים לדברי השמ"ק ב"ק (דף ל"ג) לפי דברי הפ"י דעבדים שהוקשו לקרקע חל המכירה גם באינו ברשותו בכ"ז תשאר הראי' בתקפה לדברי השמ"ק מהא דאמרו חכמים לר"מ דאי ערק העבד מזבין לי' לישראל הא לפי מסקנת הגמ' ב"ק (דף צ"ו) סובר ר"מ עבדי כמטלטלי דמי שבודאי לא חל המכירה בעבד שברח וא"כ שפיר אמר דחוב הוא לעבד אלא ודאי דאף אם עבדי כמטלטלי דמי אסור לעבד לאכול בתרומה אם מכרו רבו משום שמא יתפסנו האדון ויחול המכירה למפרע כדעת השמ"ק בכל דבר שאינו ברשותו ודמי להאומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם מותי דלפי מסקנת הגמ' סוכה (דף כ"ד) ס"ל לר"מ דאסורה לאכול בתרומה מיד דחייש שמא ימות ואכלה תרומה באיסור למפרע אבל בקושית התוס' והר"ן אין אנו צריכין לדברי השמ"ק וכמו שכתבתי דהקשו אליבא דחכמים ואליבא דר"מ דע"כ אחד מהם סובר בב"ק (דף צ"ו) דעבדי כקרקע דמי וכונתם פשוטה דחל המכירה מיד וכמש"כ הפ"י בגיטין ושפיר הוכיח כ"א מדבריהם דחזקת מ"ק לא מהני באיסורין:

אמנם לפי דברי הנתיבות בסימן שס"ג דאף אם עבדי כקרקע לכל מילי דמי בכ"ז אינו יכול למכור עבד שברח והא דגיטין (דף י"ב) יהי' כונת הגמ' וכן קושית התוס' והר"ן משום הספק שמא יתפסנו האדון אח"כ ויאסר בתרומה למפרע עפ"י דברי השמ"ק הנ"ל והקשיתי מהא דמסותא ותירצתי דהתם אף לדברי השמ"ק מותר להנות משום ס"ס שמא לא יוציא לעולם מחמת אלמותו של הגזלן וספק שני שמא יקנה הגזלן אחר כך בשינוי וכתבתי דלפ"ז יהי' ס"ס גם בעבד ספק שמא לא מכרו כלל ואף אם מכרו שמא לא יתפסנו האדון לעולם והיכא דהספיקות בעיקר הריעותא הוי ס"ס גם משם אחד. נראה לי לומר דאולי דעת התוס' והר"ן דגם בספק בעיקר הריעותא בעינן שיהי' דוקא השני ספיקות לאו משם אחד ואינו מועיל מה שיש רוב צדדים להתיר כמו שנראה מהש"ך יו"ד סי' קפ"ז ס"ק כ"ב אשר מביאו כ"א בנחל יצחק סי' ל"ח ענף ג' וכן נראה מדברי הש"ך בסימן ק"צ ס"ק מ"ה בנמצא דם על עד שאינו בדוק במה שהשיג על המע"מ והעטרת זהב ולכן אין להתיר בעבד שברח מטעם ס"ס הא השני ספיקות הוי משם אחד ואינם מתהפכין ובכ"ז לא תקשו מהא דמסותא ב"מ (דף ז') דהתם יש ס"ס מעליא דנראה אשר קושית הגמ' דלמה פרשו מינה רבנן אף אם יהי' יכולת להוציא בדיינים הא היה להם ס"ס מעליא מקודם שנתברר דשל המקדיש הוא ספק אחד שמא לא הוי שלו ואף אם יבוא עדים ויתברר דשלו הוא יהי' אסור בהנאה מהחשש שמא לאחר כן יוציאו הבעלים מרשות הגזלן ויחול למפרע כדעת השמ"ק דזה הוי רק ספק והשני ספיקות כאן לא הוי משם אחד ספק אחד שמא אינו שלו וספק שני אף ששלו הוא מ"מ לא חל ההקדש דלמא לא יוציאו לעולם מיד הגזלן אף שיברר דשלו הוא ואינו חל ההקדש משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו אף ביכול להוציאו בדיינים אבל היכא דאין שום ספק דהחפץ הוי של הנגזל ורק דאינו ברשותו יהי' אסור להנות בהקדש הנגזל גם קודם שהוציא מיד הגזלן משום החשש שמא יוציא אח"כ מיד הגזלן כמו בהר"ז גיטך שעה אחת קודם מותי דאסורה לאכול בתרומה מיד ובמקום אחר הארכתי ב"ה הרבה במה שחקר השער המלך פ"ז ה' אישות ה' י"ב אם יש לסמוך על ס"ס במקום דספק אחד יתברר ממילא והעליתי בראיות חזקות ב"ה דס"ס מהני גם היכא דיכול להיות אשר הספיקות יתברר ממילא בהמשך הזמן ולכן פריך הגמ' שפיר בב"מ גבי מסותא דלמה פרשו רבנן טרם שנתברר בעדים שהוא של המקדיש ואין מכאן שום סתירה לדברי השמ"ק ובקושית התוס' והר"ן מסופק אני אם לא הקשו ג"כ לפי דברי הנתיבות דאף אם כקרקע דמי בכ"ז לא יכול למכור:

והאיסור יהי' רק עפ"י מש"כ מהחשש דלמא יתפסנו האדון:

ולכן אין ראי' ברורה מדבריהם דחזקת מ"ק לא הוי חזקה המבררת באיסורין:

יב

מש"כ כ"א בח' אהע"ז סימן נ"א לפרש בטוב טעם את דעת הפוסקים המובאים בכנה"ג סימן כ"ח דנאמן המקדש לומר שלא הי' החפץ שלו אף דחזקה מה שת"י הוא שלו משום דיש לו מגו דבידו לגרשה וכמו דאמר דיש לו בנים דנאמן במגו דיכול לגרשה וכמש"כ הר"ן בפ"ג דקדושין דמגו דבידו לעשות מעשה מהני גם במקום חזקה:

נראה לענ"ד להוכיח דאינו נאמן ממש"כ הרמ"א באהע"ז סימן מ"ה סעיף א' דהיכא דחיישינן בסבלונות לקדושין לא מהני אם שניהם אומרים דלא כיוונו לשם קדושין הנה רואין אנו דעתו הגדולה של מרן הרמ"א דאין המקדש נאמן לבטל הקדושין אמנם לפי הטעם שכתב כ"א דנאמן משום מגו דבידו לגרשה י"ל דלא יהי' נאמן בסבלונות משום דבסבלונות אין להמקדש מגו דגירושין דבאומר שלא קידש אותה והסבלונות שלח קודם שנתקדשה אליו אז אם יתבטל השידוך חוזרין הסבלונות לו כמבואר באהע"ז סימן נ' סעי' ד' אבל אם שיתן לה גט יהי' כמו הודאה ממנו שקידש אותה וכמש"כ הב"ש בסימן מ"ח ס"ק ג' דלשון הגט כאילו מדבר עמה ומודה בנתינתו שהיתה אשתו וא"כ לפי שיטת רש"י המובא בשו"ע סימן מ"ה דחייש שמא הסבלונות עצמם ניתנו לקידושין אם יגרשנה לא תחזור לו דכסף קדושין אינו חוזר לעולם ומה דהיא מודית דלא הי' לשם קדושין והיתה רק משודכתו מ"מ יפסיד ע"י הגט ולא יכולין להוציא ממנה ע"י הודאתו משום דבתרי הודאות דסתרי אהדדי מוקמינן בידי התופס כמש"כ הקצה"ח בסימן פ"ח ס"ק ט' ולהסוברין דהחשש רק שמא קידש אותה מקודם אבל אין חשש דלמא הסבלונות עצמם ניתנו לקדושין ולכאורה לשיטתם יש לו גם בסבלונות מגו דגירושין ולא יפסיד מאומה ע"י הגט דגם אחר הגירושין תחזיר לו מה ששלח אחר האירוסין כפסק השו"ע סימן נ':

אבל גם לשיטתם יש לדון דיהי' לו הפסד מהגט דאם לא קידש אותה מעולם והיתה רק משודכתו ואם מאיזה סיבה יתבטל השידוך דאז תחזיר לו דברים מועטים גם באכל שם וכמש"כ הט"ז בסימן נ' ס"ק ו' אבל אם תהי' הודאה ע"י גט שקידש אותה תחילה לא תהי' מחויבת להחזיר דברים מועטים באכל שם ולכן אף להסוברין דהחשש שמא קידש אותה תחילה ג"כ אין מגו להמקדש לבטל הקדושין משום מגו דגירושין דלא ניחא לו ליתן גט ולהפסיד עי"ז דברים מועטים באכל שם ומה גם דהרמ"א כתב דיש לחוש לשני הפירושים להחמיר וחושש גם לשיטת רש"י דלא יהי' נאמן לומר דלא כיוון לשם קדושין משום דלפי שיטת רש"י אין לו המגו דגירושין כמו שביארתי ב"ה ולכן אין ראי' דס"ל להרמ"א דהיכא דיש להמקדש מגו דגירושין דלא יהי' נאמן לבטל את הקדושין. ונוכל לומר דהיכא דיש להמקדש המגו דגירושין דיהי' נאמן אף לדעת הרמ"א לבטל הקדושין:

יג

אבל אחר העיון נלענ"ד ברור דגם לשיטת רש"י דחייש שמא הם עצמם ניתנו לקידושין בכ"ז יש לו מגו מעליא דאי בעי מגרשה ולא יפסיד מאומה ע"י הגט הא יכול לטעון אחר נתינת הגט דקידש אותה בכסף אחר והסבלונות שלח לה אחר הקידושין ובנתינת הגט לא הודה שקידשה דוקא בהסבלונות עצמם וגם אחר הגט תהי' מחויבת להחזיר לו הסבלונות ומה דיפסיד ע"י הגט דברים מועטים באכל שם יש ג"כ מקום להמקדש להוציא ממנה גם את זה באשר יטעון שקידש אותה אחר ששלח לה הסבלונות ולפי דברי הי"א ברמ"א סימן נ' סעיף ג' דבשלח קודם האירוסין חוזרין לעולם. וכמש"כ הח"מ ס"ק י"א גם דברים מועטים וכמש"כ הב"ש ס"ק ט' גם באכל שם ובנתינת הגט לא הודה דשלח לה לאחר האירוסין ואף לדעת היש חולקין שמביא הרמ"א בשם הב"י מדברי הרשב"א ג"כ י"ל דשייך שפיר מגו דגירושין גם לשיטת רש"י דהא שניהם אומרים דלא כיוונו לקדושין א"כ רוצית גם האשה לנתק קשר השידוכין עמו ולהנשא לאחר ובידו לפשר עמה כי תחזור לו אחר הגט כל מה ששלח לה גם דברים מועטים וגם אם אכל שם ולא יפסיד מאומה ע"י הגט וכעין זה כתב המגיה במל"מ בפ"ג מה' יבום הלכה א' דגם באונס ומש"ר דאסור לו לגרשן מ"מ נאמן לפוטרן מחליצה משום דבידם להתגרש מדעתם הטוב ובמקום דהמגו לטובתם אמרינן מגו גם בשנים כמש"כ התוס' קדושין (מ"ג ע"ב ד"ה והשתא כו') וכן נראה מדברי התוס' ב"ב (כ"ט) ע"א דה"מ הני נוגעין כו' ומפשטות וסתימת לשון רמ"א נראה ברור דאין המקדש נאמן לבטל הקדושין אף היכא דאין לו שום הפסד ע"י הגט בחזרת הסבלונות ומוכח דאין המקדש נאמן לבטל הקדושין אף במגו דבידו לגרשה ואולי י"ל כמו דמגו דבידו לגרשה לא מהני נגד רגלים לדבר דאם איתא דגירשה קלא אית לה כמש"כ הרשב"ם ותוס' ב"ב (דף קל"ד ע"ב) וגם נגד קול כדאיתא בשו"ע אהע"ז סימן קנ"ז סעי' ח' ומובא בכללי מגו ס"ק ל"ו כו' לא יועיל גם נגד המנהג:

ואפשר דאף לדעת הר"נ דמועיל מגו דבידו לעשות מעשה נגד חזקה מ"מ לא יועיל נגד המנהג ומחפזי לא אוכל לעיין היטב בזה:

יד

והמל"מ ס"פ ט' מה' אישות כתב לחלק דבמקום דכולם מקדשים תחילה אינו נאמן לטעון נגד המנהג ולומר דלא שלח לה לשם קדושין אבל במקום דרק מיעוט מקדשי תחילה נאמן לטעון דלא שלח לשם קידושין וא"כ אין ראי' דלא יהי' נאמן משום המגו דגירושין לבטל הקדושין במקום דאין טענתו תמורת המנהג וגם הט"ז בסימן מ"ה ס"ק ה' כתב לפרש דמש"כ הרמ"א דכל היכא דחיישינן אינם נאמנים לומר שלא כיוונו לשם קדושין דהאי כל לאו דוקא הוא דבמיעוט מקדשי והדר מסבלי מהני אם אמרו שניהם וליכא סהדי בסבלונות א"כ אין ראי' מדברי הרמ"א דלא יהי' נאמן לבטל הקדושין גם במקום דאין טענתו נגד המנהג אבל לפי מש"כ הט"ז דרק אם ליכא סהדי בסבלונות דאז נאמנים אבל באם יש עדים אינם נאמנים גם במיעוט מקדשי והדר מסבלי וכן נראה ממש"כ הרמ"א בסוף הסימן דרק אם אין גם מיעוט אז נאמן המשודך אבל במיעוט אינו נאמן ובזה אין טענתו נגד המנהג ומ"מ אינו נאמן לומר דלא כיוון לשם קדושין ושפיר מוכח גם לפי דברי הט"ז דאין אנו אמרינן מגו דבידו לגרשה לבטל הקידושין אף אם אין טענתו תמורת המנהג וביותר יש להוכיח דאין המקדש נאמן לבטל הקדושין אף אם יש לו מגו דבידו לגרשה ממש"כ הב"ש בסימן ל"א ס"ק ס"ט בתנאי דשוא"ת דאף אם שניהם אומרים דעברו על התנאי אינם נאמנים לבטל הקדושין. ולדעתי ברור דאף לפי דברי הסמ"ע בח"מ סימן רמ"א ס"ק כ"ג דבתנאי דשוא"ת מוקמינן הדבר כמו שהי' ומסתמא לא נשתנה מ"מ אין לדון דיהי' זה כמו חזקה גמורה דלא יהי' שייך בו מגו כמו בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וכדומה דהיכא דיש להנותן מגו בודאי נאמן נגד המקבל ומה גם לפי דברי המהרי"ט המובא בקצה"ח סימן הנ' בודאי אמרינן מגו בתנאי דשוא"ת ומ"מ אמרינן דאין שניהם נאמנים לומר דעברו על התנאי וחזינן דאין אנו אומרין המגו דבידו לגרש להאמין להמקדש לבטל את הקידושין אף אם אמירתו אינה נגד החזקה:

טו

ובעיקר הדבר דלמה לא יהי' נאמן לבטל הקדושין דלכאורה יש לו מגו טוב דבידו לגרשה:

נראה לענ"ד פשוט אחרי דקיימ"ל לדינא באהע"ז סימן קנ"ב דבעל שאמר גרשתי את אשתי דאינו נאמן וכמש"כ הרמב"ם פ' י"ב מה"ג ה' ה' דחוששין שמא כוונתו לקלקלה א"כ אליבא דדינא אין להמקדש מגו דבידו לגרשה דלא עדיף מה שאומר לבטל הקדושין מאם אמר מפורש דגרשתי דלא הי' נאמן ע"י מגו דיכול לגרשה ואולי יש לדון זה לספק ולצרף לס"ס עפ"י שיטת הרשב"ם והתוס' ב"ב (דף קל"ד ע"ב) דדוקא לענין שאמר גרשתי לא מהני מגו משום דאם הי' מגרשה אית לה קלא אבל בטענה אחרת הוי מגו טוב ולפ"ז שפיר כתב כ"א לצרף לס"ס דעת הסוברין דנאמן המקדש לבטל הקידושין משום המגו דבידו לגרשה. אבל מצינו מפורש גם באמירת המקדש לבטל הקידושין דאינו נאמן משום החשש שמא כוונתו לקלקלה מהא דאיתא ברמב"ם פ' ז' מה' אישות ה' ב' ובאהע"ז סימן ל"ח סעי' י"ז וסעיף י"ט דאינו נאמן לומר דאין לו מנה וכן דאין לו בית כור עפר באותו מקום דשמא יש לו והוא אומר דאין לו כדי לקלקלה ונראה דאף אם המקודשת מודה דגם כן אינו נאמן ויש לעיין בדברי הרמב"ם פ' י"ב מה' גירושין ה' ה' במש"כ השני טעמים דלמה אינו נאמן הבעל לומר גרשתי את אשתי אף בשהיא מודית ואחרי דהרמב"ם והשו"ע פסקו להחמיר מבלי להאמין להמקדש לבטל הקדושין אף היכא דבידו לגרשה וגם במקום דדבריו אינם נגד שום חזקה קשה לענ"ד לצרף לס"ס דעת הסוברין דנאמן המקדש לבטל הקידושין ואין ת"י הספרים מה שהביא הכנה"ג בשמם להקל ולא אוכל לדעת טעמם ונמוקם ולרדת לסוף דעתם הגדולה והרחבה דאיך יפרשו את המקומות שהבאתי ב"ה אשר נראה דאינו נאמן המקדש לבטל הקידושין ויש לעיין ביבמות (קי"ב) ובאהע"ז סימן קס"ז סעיף ו' דלאחר שלשים יום אינן נאמנים לומר דל"ב אף דיש לו מגו בידו לגרשה ולפי דברי הר"ן אמרינן מגו זה גם במקום חזקה וביותר יש לעיין בהגהת רמ"א שם דגם בתוך שלשים יום אף אם מודה לדבריו דל"ב צריכה גט וחליצה משום דכל כנוסה בחזקת בעולה דלמה לא יהי' היבם נאמן לפוטרה משום המגו דבידו לגרשה דבזה בודאי יש לדון לפ"ד הר"ן להמגו דבידו לגרשה וכן יש לעיין באהע"ז סימן קמ"ט סעיף ב' בנתייחד עמה דהיא ספק מקודשת ונראה ברור דהבעל אינו נאמן לומר דהי' רק יחוד לבד דלמה לא יהי' נאמן להתירה בודאי משום המגו דבידו לגרשה ומה שנראה מהרמ"א אהע"ז סימן מ"ו סעי' ד' דדוקא עדים יכולים להכחיש קול דקדושין אבל לא המקדש יש לומר דזה הוא משום דמגו לא מהני נגד קול כמו שהבאתי למעלה מש"כ האו"ת בכללי מגו ס"ק ל"ו:

ואין הזמן גורם לי לעיין היטב:

טז

וכן הנני להעיר דלפי דברי השו"ע באהע"ז סימן קנ"ז סעיף ה' לא מהני המגו דבידו לגרשה במקום חזקה וכמש"כ הגר"א שם ס"ק י"ח ואם נצרף לס"ס דעת הסוברין דמהני מגו זה במקום חזקה וכמו דהניח בצ"ע הב"ש ס"ק ט' אם במקום עיגון יש להקל ולכן יהי' המקדש נאמן באומר דלא הי' החפץ שלו במקום דאיכא עוד ספק אחר וכמש"כ כ"א לדון זה לס"ס נראה לענ"ד דלא תהי' מותרת לכהן כדעת הפוסקים המבואים במל"מ פ' ג' מה' יבום ה' א' ובאו"ת כללי מגו ס"ק ל"א ול"ב דאף אם נאמן לפוטרה מחליצה משום המגו דבידו לגרשה מ"מ אינו נאמן להתירה לכהן וכן הנני מסופק בעניי אם המקדש כהן אולי לא יהי' נאמן אליבא דכ"ע לומר דלא הי' החפץ שלו דיש סברא לומר דאין לו המגו לגרשה כי אולי אינו רוצה לאוסרה עליו לעולם וחושב בלבו אולי בהמשך הימים תתרצה להנשא אליו והא דקדושין (ס"ד) וב"ב (קל"ה) מיירי בשעת מיתה. לכן גם אם הוא כהן לא ימנע מלגרשה אבל במקום דרוצה לישאנה אם הוא כהן בודאי לא ניחא לו לגרשה ויותר טוב לפניו להגיד דלא הי' הקדושין חלין ולא אפסה תקותו לשוב לקחתה ומאשר כי אנכי עומד על הדרך כפי הנודע לכ"א כתבתי בחפזון נמרץ וטרדותי הרבות לא נתנוני להעביר את דברי אלה בכור הבחינה וד' יאיר עיני בתוה"ק:

יז

הנני להעיר בקצרה במה שמביא כ"א בסימן ס"ג בשם הא"מ סי' ו' ס"ק ח' דהנישואין נחשב כאמרה בפירוש דמותרת לו וראיתי באבני מלואים שמתרץ בזה לקושיות הפ"י על דברי התוס' כתובות (ט') דה"מ לא צריכה באשת כהן דמוקמינן אותה אחזקת כשר לכהונה משום שהנישואין נחשב כברי אבל ראיתי בשמ"ק שם שכתב מפורש בשם גדולי הראשונים דלא מוקמינן אותה אחזקת כשר לכהונה משום דהיא אינה טוענת ברי. ונראה דדעת השמ"ק דהנשואין לא נחשב כברי:

והנני גם להעיר מדברי הש"ך יו"ד סימן א' ס"ק י"ג מש"כ בשם הב"י דאפילו אם הוא שותק ואינו אומר כלום ודאי אלו שהה או דרס לא היה שותק ולא היה מאכילה לנו ומזה יש ללמוד דעשיית מעשה נחשב כמו שאומר מפורש. אך לפי מש"כ הגרע"א זצ"ל בהגהותיו דבמקום שיש לטעות דאז לא סגי במעשה וצריך לומר דוקא מפורש כמו שיראה המעיין בדבריו שם יש לדון דגם בספק אם פסולה היא לכהן מחשש נכרי דיש מקום להאשה לטעות בדין ואולי שמעה מאחד דיש לסמוך על מה שמביא הריטב"א בקדושין (ס"ח) בשם מורו דנכרי אינו פוסל להנשא לכהונה ומצינו כעין זה בגיטין (נ"ה) טעי בדר' ירמיה ובחולין (צ"ג ע"ב) כמה דהוו דכירי לה לדר"י לא מהימני ומה גם לפי מש"כ הרמ"א ביו"ד סימן קכ"ז סעיף ג' דנשים אינן נאמנות באיסור שיש בו צדדים להקל לכן יש לחוש בפסולות כהונה אולי טעתה בדין ושמעה מאחד כי נכרי לא פסלה להנשא לכהונה כדעת מורו של הריטב"א ולדינא אין לסמוך ע"ז כלל ולפי הנראה מגדולי האחרונים דאין לצרף דעה זו אף לאיזה סניף ורק אם אומרת מפורש דמותרת לו ואינה סומכת על המקיל בודאי נאמנת ואין לנו לחוש אולי משקרת וסומכת על דעת המקיל בנכרי כי רק במקום שיש רוב צדדים להקל כתב הרמ"א לחוש בנאמנות נשים אבל לא במקום דיש רק דיעה אחת להקל אך במעשה בלי טענת ברי יש מקום גדול לחלק בין איסור דאין שום מקום לטעות לאיסור שיש מקום לטעות ואף כי יש לחלק במקום שיש לטעות בדין ממש"כ הגרע"א זצ"ל בחשש עילוף דהתם יש מקום לטעות במעשה אבל הסברא פשוטה דגם במקום שיש לטעות רק בדין דג"כ יש לחוש אולי טעתה ולכן עשתה המעשה וכמו דגיטין (נ"ה) וחולין (צ"ג) וכעין זה בש"ך ח"מ סי' מ"ב ס"ק כ"ב] ותהיה צריכה להגיד דוקא בפירוש ואז תהיה נאמנת ולפ"ז יש לחלק האיסור דפסולי כהונה שהביא הא"מ מיו"ד סימן קפ"ה באיסור נדה דבאיסור נדה אין שום מקום להאשה לטעות אבל בפסולי כהונה דיש לה מקום לטעות לא סגי במעשה לחוד ואין פה המקום לפלפל בדברי הב"ש סימן ד' ס"ק מ"ג אם תלינן בנכרי. ולפי דבריו דלא תלינן כלל בנכרי אין לנו גם להחמיר מחשש נכרי אבל לפי שהאריך כ"א בח' אהע"ז בסימן ז' וגם אנכי הארכתי ב"ה במקום אחר להוכיח דיש לתלות מנכרי שפיר כתבתי דיש בפסולי כהונה מקום להחמיר מחשש נכרי דאשר בזה יש להאשה מקום לטעות ולהנשא לכהן שלא כדין מבלי נוכל לסמוך על המעשה שלה בלי אמירתה בפירוש להוציא מלב הבעל הספק דדלמא אמר לה איזה איש שיש להקל בנכרי:

יח

וכן יש לחלק איסור דפסולי כהונה ושאר איסורין ממש"כ הרמ"א ביו"ד סימן קפ"ה באיסור נדה ע"פ מש"כ הרמב"ן בריש גיטין דבנדה משום שנאמנת על עצמה נאמנת גם לגבי הבעל וראיתי בח"ס יו"ד סימן קמ"ז שמפרש בטוב טעם ודעת את כונת הרמב"ן דכיון דאי אפשר להאשה להזדקק לשום אדם בעולם אם לא תהיה נאמנת גם אליו דטהורה היא וזולת נאמנותה הטומאה יוצאת מגופה לאוסרה לכל העולם ולכן אמרינן דכיון שנאמנת על עצמה נאמנת גם לגבי הבעל ונאמנותה גם לגבי הבעל לאו מתורת עדות רק מתורת בעל דבר. ובע"ד אינו צריך לזה לא ראיה ולא חזקה וכמו דאינה צריכה לעצמה תורת עדות כן לא צריכה גם לגבי הבעל כי אי אפשר לה בשום אופן בעולם להשיג ההיתר לעצמה אם לא תאמין לה אחר אבל בשאר איסורין דאפשר להמעיד להשיג הדבר לעצמו מבלי שיהיה מוכרח שאחר יאמין לו ורק במקרה בא לפעמים דצריך שיאמין לו אחר כמו אשה שנולד עליה ספק אם היא פסולה לכהונה או לא. בכ"ז תוכל להנשא לישראל אשר לא יהיה נצרך להנאמנות שלה והנישואין אפשר לה גם אם לא תהיה נאמנת לכהן אז אם רוצית להנשא דוקא לכהן נאמנותה אליו מתורת עדות ולא בתורת בע"ד וזה תוכן כונת הח"ס כמו שיראה המעיין הישר בדבריו הנחמדים ולכן יש מקום גדול לענ"ד לחלק שאר אירוסין מאיסור נדה דבנדה עיקר הנאמנות שלה להבעל משום דעושית מעשה גם לעצמה והבעל והיא נעשים בע"ד ואינם צריכים עוד לראיה וחזקה אחרת שטהורה היא והמעשה לבד סגי להבעל לסמוך עליו כמו כל בע"ד היודע בבירור שהדבר מותר לו ולא צריך להגיד בפיו כי מותר לו אבל בשאר איסורין כמו ספק דפסולי כהונה וכדומה דהנאמנות של המעיד לגבי אחר אף דגם הוא עצמו עושה המעשה רק מתורת עדות ולא מתורת בע"ד אולי צריך להעיד דוקא מפורש כי הדבר מותר לאחר והאחר שנצרך לעדותו לא יכול לסמוך על עשיות המעשה לבד ומאשר כי נכון אנכי עוד היום לדרכי ב"ה לא אוכל לעיין אף במקצת בדבר זה הצריך עיון רב ובאתי רק להעיר את כ"א אשר לפי דברי הרמב"ן יש מקום לחלק שאר איסורין מאיסור נדה אולם לפי שיטת כל הפוסקים גם בנדה נאמנותה לבעל לאו מתורת בע"ד רק מתורת עד אין מקום לדברי וגם לפי שיטת הרמב"ן לא בריר בעיני חילוק זה מאשר כי בעדות באיסורין לא בעינן דיני עדות ומהני גם עדות בכתב וכדומה ואין אנו צריכין רק לראיה דהדבר מותר וא"כ גם ע"י מעשה נתברר ההיתר ויואל כ"א להודיעני דעתו הגדולה בזה כי הדבר נוגע הרבה לדינא:

יט

וכן הנני להעיר דלפי שיטת הראשונים המובאים בשעה"מ ה' איסורי ביאה פ' י"ח ה' ב' דזינתה באונס אינה אסורה לכהן מטעם זונה רק משום ובת כהן כי תהיה לאיש זר כמו שיראה המעיין שם. והנב"י מהד"ק ח' אהע"ז סימן ע' כתב דדוקא במה דכתיב בהך פרשה דלא יקחו איתרבו נשים לאזהרה ביבמות (דף פ"ד) אבל מה דלא כתיב בהך פרשה והוא לאו שאינו שוה בכל לא הוזהרה נשים וגם משום הלאו דלפ"ע יש מקום להקל להאשה ולסמוך על דעת הרמב"ן (בדף פ"ד דיבמות) והאמונת שמואל סימן י"ד דליתא בלאו שאינו שוה בכל:

ויש לומר דטעתה בזה כנ"ל] וזולת זה כתב הג"א בפ"א דחולין המובא למטה דמשום לפ"ע אינו נאמן דאין חמיר כ"כ כמו דעושה גוף האיסור ולפ"ז אם נאנסה מאחד הפוסלים להנשא לכהן אין שום איסור רמיא על האשה רק על הכהן הנושא אותה לכן אינו דומה לאיסור נדה דהאיסור גם על האשה ובמה שעושית מעשה לעצמה יכול גם הבעל לסמוך ע"ז כמש"כ הג"א בפ"א דחולין סימן י"ד דאף אם עד אחד אינו נאמן בחזקת איסור בכ"ז אם בעצמו אוכל אמרינן דאינו חשוד לאכול נבילות ונאמן גם לאחרים אבל בפסולי כהונה אם היא אנוסה ואין האיסור חל על עצמה כלל ורק על הבעל אין לו לסמוך על המעשה שלה במה שנישאת לו כיון דהיא לא עשתה בזה שום איסור לגבי עצמה וצריכה להגיד דוקא מפורש כי היא מותרת לו בלי שום חשש ושאינה מכשילתו בשום איסור ומש"כ התוס' כתובות (ט') דאונס לא שכיח. הנה במקום שהספק שמא נאנסה בנידון של הרד"ך המובא בא"מ וכדומה שפיר כתבתי. עתותי בידי לעיין כראוי במה דאיתא בבכורות (כ"א ע"ב) כיון דאיכא איסורא אידועי הוה מודע לו דסמכינן על מה שלא עבר על לפ"ע דנחשב כמו שאמר לו מפורש ולפ"ז לדינא דאיכא לפ"ע גם דלאו שאינו שב"כ יש לומר דגם באנוסה יש לחשוב המעשה כמו אמירת ברי משום הלאו דלפ"ע אכן לפי מש"כ לעיל דיש לחוש דשמא טעתה בדין בכה"ג אכתי יש לדון בזה ומטרדתי הרבה והעצומה להכנת דרכי ב"ה לא יכולתי לצרף את כל דברי בכור הבחינה וכ"א יעבירם תחת שבט הבקורת בדעתו הגדולה ואם שגיתי הטרדה הגדולה במעל הזה. וה' יצילנו משגיאות ויאיר עיני בתורתו והנני דוש"ת הכותב מרוב טרדה בנו ותלמידו צבי הירש ראבינאוויץ חופ"ק מיטאווי יע"א:

ב"ה יום ה' כ"ב שבט תרמ"ט קאוונא. אל כבוד בני יקירי הרב הגאון וכו' מו"ה צבי הירש נ"י.

כ

מכתבך עם חדושי תורתך היקרים לנכון הגיעני. ולרוב נחת היה לי במה שראית להעיר בכמה ענינים בספרי ובדברים נכונים וראוין בעז"ה וכאשר הגיעני, בעת, שהנני עוסק בהדפסה ב"ה ע"כ לא היה לי פנאי לבא בארוכה בדבריך הנעימים רק בפרט אחד והוא במה שכתבת במכתבך השני באות א' להקשות על הנתיבות בסימן כ"ח ס"ק ב' שכתב לדון בהא דחייב חומש ואשם באכל נותר אף דלא הוי בר דמים זה הוא משום דקדושת הגוף שאני וע"ז הקשית מכריתות (דף כ"ג) ע"א ברש"י ד"ה בגסה כו' הנני להשיבך והוא כי יפה הקשית והנה עיקר דברי הנתיבות כן מבואר בתוס' ישינים לכריתות (דף י"ג) שם ותמהני על הנתיבות שלא הזכירם כלל ולכאורה יש לתמוה על התו"י מכריתות (דף כ"ג) דאמרו דליתי אשם על נותר ומתרצי דלית ביה ש"פ כו' ולדברי התוס' ישנים דשאני קדושת הגוף א"כ מה בכך דאינו ש"פ אבל באמת אינו קשה משום דאף דבקדושת הגוף מועלין אף דלא הוי בר דמים מ"מ בעינן דיהיה הנאתו שיעור ש"פ דמה שנהנה יהיה שווי' פרוטה ואז חייב במעילה אף דלא הוי בר דמים וע"כ הקשו שפיר דהא בעינן שיהיה בהנאתו ש"פ ואיך אמרו יש אוכל וחייב כו' והא בנותר דנתקלקל הבשר אין הנאתו ש"פ ומתרצי ההוא בגסה דאוכל הרבה יש בו שיעור ש"פ או בימות הגשמים דלא נתקלקל הבשר כו' אבל בקדושת דמים אף דהיה הנאתו ש"פ מ"מ כיון דלא הוי בר דמים כמו באוכל חמץ הקדש אין בו מעילה וכן הוא לשון הרמב"ם בפי' המשניות לכריתות פ"ה שם דחיוב מעילה בנותר הוא למי שנהנה ש"פ וזהו כמש"כ דהנאתו בעינן ש"פ:

ומה שכתב רש"י בכריתות שם בד"ה בגסה ואע"ג דאיסור הנאה הוא כשאר כל הקדשים האסורים בהנאה שמועלין בהם דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלו לא ירדו י"ל דכוונתו ג"כ דאף דהתם לא הוי בר דמים ואינם קרבים ע"ג המזבח מ"מ כיון דאם עלו לא ירדו ויש עליהם דין קדושת הגוף ע"כ מועלין בהו וכעין דברי התוס' ישנים אך מן לשון התו"י נראה דאף היכא דעלו ירדו ג"כ מועילין כיון דהיה כבר עליהם דין קדושת הגוף ע"כ מועלין גם עכשיו משום דקדושה שבהן היכן הלכה ושיטת רש"י הוא דדוקא היכא דעלו לא ירדו בזה יש חשיבות דין קדושת הגוף בהו דמועלין אבל היכא דעלו ירדו אין זה מקרי עכשיו בשם קדושת הגוף וע"כ אין מועלין בהו, וגם יש לומר דגם התו"י ס"ל כשיטת רש"י בזה דמיירי היכא דעלו לא ירדו וקיצרו בזה. ועיין בפני יהושע לקידושין (דף נ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה המקדש בערלה כו' ובמהרש"א והובא בפני יהושע שם]. ונכונים דברי הנתיבות במש"כ דקדושת הגוף אין חיוב מעילה משום גזל הקדש אלא משום כפרה דהא חזינן דגם בנותר דלא הוי בר דמים דג"כ יש בו דין מעילה. וכמש"כ התוס' ישנים ג"כ כדברי הנתיבות וע"כ יפה כתבת לדון דבקדושת הגוף אין בו דין ממונא ושאני הקדש דמים בזה דיש לו דין ממונא דלא בטל וכמו שכתבת לדון כן בסברות נכונים וראוין. יותר אין ביכולתי כעת לכתוב מה שיש עוד לפלפל בדבריך הנעימים והנני בגודל ת"ח אליך על מה שראית לעיין היטב בספרי ולהעיר בסברות נכונות בעז"ה. וקצרתי כעת:

ממני ידידך אביך דוש"ת יצחק אלחנן החופ"ק:

ומה שכתבת להעיר במכתבך השלישי במש"כ בספרי ח' אה"ע סי' כ"ז אות נ"ח דמעלת חזקת פנויה יש לה מעלת חזקת מ"ק כו' והארכת בדברים נכונים. תעיין במה שכתבתי בחלק אה"ע סי' ה' ענף א' מזה ולפ"ז יש לדון בדבריך וקצרתי שוב ראיתי במכתבך הנ"ל אות ה' שהבאת למש"כ בספרי סי' ה' הנ"ל:

סוף הספר

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה