אור ברסלב
עין יצחק חלק א אבן העזר › סימן פא

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

אבן העזר · סימן פא

סימן פ

מכתב שני של בני הגאון יחי':

ב"ד מיטויא כ"ד מר"ח תרמ"ט. כבוד א"א מו"ר הגאון נ"י שוכט"ס.

א

מה שהאריך כ"א בחלק יו"ד סי' י"ד אם שייך לדון בתערובות הקדש להא דממונא לא בטל ובאות י"ח הביא ראי' משמי מכריתות (י"ח) דאיסור הנאת הקדש הוא משום ממון וכעת ראיתי כי הראיה הזאת דחויה היא כמו שאבאר ב"ה הנתיבות בסי' כ"ח ס"ק ב' העלה בפשיטות דמש"כ התוס' בכתובות (ל' ע"ב) דתשלומין הקדש לאו משום כפרה רק משום שישלם גזל הקדש זה דווקא בקדושת דמים אבל קדושת הגוף התשלומין הוי משום כפרה ולא משום תשלומין גזל הקדש ויסודו מנותר דלאו בר דמים הוא ומ"מ יש בו דין מעילה משום דבקדושת הגוף לא תליא המעילה בדמים כלל ובעניי לא זכיתי להבין את דבריו מש"כ בנותר דאסור בהנאה ולאו בר דמים הוא להקדש דכתב ההיפוך מדברי רש"י בכריתות (כ"ג ע"א ד"ה בגסה) שכתב בנותר ואע"ג דאיסור הנאה הוא כשאר כל הקדשים האסורים בהנאה שמועילין בהם דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלו לא ירדו ויש לעיין בריש מעילה בקדשים ששחטן בדרום למ"ד אם עלו ירדו אין בהם מעילה הנה שפתי רש"י ברור מללו דנותר בר דמים ושוה פרוטה להקדש ולכאורה נסתר כל היסוד של הנתיבות דהביא מהא דנותר דמעילה לא תליא בדמים כלל ודברי הנתיבות צ"ע בעיני וכן הוא בתוס' ישנים בכריתות (י"ג) שם שכתבו כסברת הנתיבות ובעיקר דבריו דתשלומין של קדושת הגוף הוא משום כפרה ולא משום גזל הקדש נראה לענ"ד להביא ראי' דכן הוא בכריתות (כ"ג) למדו דאיסור חל ע"א בקדשים מדרשא דרבי כל חלב כו' לרבות אמורי קדשי קלים למעילה וחל איסור מיתה על חלב דאיסור כרת וה"נ חל נותר על חלב לחייבו חטאת משום נותר באכל כזית שאין בו שוה פרוטה וקרא דכל חלב דמרבה אימורי ק"ק למעילה לאם אכל בשוגג כמ"ש רש"י שם אלמא דחטאה בשגגה מקדשי ה' קרינא בהו. והכ"מ פ"א ה' מעילה ה' ג' כתב מפורש דדרשא דכל חלב לאו לחיוב מלקות במזיד איתמר רק לשוגג ואי נימא דחיוב מעילה בקדשי מזבח הוא משום גזל הקדש בוודאי אין שייך לדון כלל לאין איסור חל על איסור כמו באוכל חלב של חבירו דאין עולה על הדעת לפטור מתשלומין משום דאין איסור גזל חל על איסור חלב א"כ איך ילפינן דאין איסור חל ע"א בקדשים ממעילה אשר החיוב משום גזל הקדש דאין לדון בזה כלל להא דאין איסור חל ע"א ומוכח מכאן דחיוב מעילה דקדשי הגוף הוא ג"כ משום כפרה ואין בו פתיכא דממונא כלל ושפיר דנו בה לאין איסור חל על איסור כמו בכל חייבי חטאות ומלקות ומה שיש להעיר ע"ז מהרמב"ם ה' תרומות פ' י' ה' כ"ה אבאר להלן ב"ה:

ב

וזה ברור בעיני דאם עיקר חיוב הקרן וחומש משום גזל הקדש דאז אין ללמוד דאיסור חל על איסור גם מאשם אחרי כיון דבגזל אין שייך לדון לאין איסור חא"ע והאיסור גזל יש בחלב ממילא מחויב להביא את האשם לכפרה אשר גזל את הקדש ואין שום סברא ללמוד ממנו דאף בנותר וכדומה בקדשים דאיסור השני יהי' נתפס באיסור הראשון להביא חטאת על איסור השני אשר העונש מהראשון לא הניח מקום לענוש על איסור השני משום דאין אחע"א שלא נתפס איסור השני לחטאת ולמלקות ומדאמרה הגמ' מפורש דאיסור מעילה חל על חלב באכל בשוגג משום דבקדשים איסור חל על איסור ואם לא הי' אחע"א לא הי' מעילה בחלב קדשים מוכח ברור לדעתי הקלה דתשלומי הקדש דקדושת הגוף לא תליא בדמים כלל ובאים רק לכפרה כמ"ש הנתיבות א"כ לכאורה סתרי אהדדי מה שאמרו (בד' י"ח) דמעילה הוי ממונא דמיירי גם בקדושת הגוף. אמנם באמת נראה ברור דמ"ש (בד' י"ח דיו"כ לא מכפר על איסור אכילה והנאה דהקדש משום דאין יו"כ מכפר על ממונא אין הכוונה שעיקר האיסור הוא משום גזל הקדש אלא דהכונה פשוטה כיון שמחויב לשלם להקדש באכל או נהנה חצי פרוטה לא כיפר יו"כ עליו ומצינו (בד' כ"ו ע"א) דברי הגמ' גם לחטאות ואשמות ממונא וכמש"כ שם רש"י כיון דאפשר לשלם לא פטר לו יו"כ דבתשלומי ממון לא שייכא כפרה ובאשמות וחטאות אין חיוב הבאתן משום גזל הקדש ומ"מ קרי להן הגמ' ממונא וגם כוונת הגמ' (בדף י"ח) כמש"כ רש"י בחטאות ואשמות ואין שום ראי' מזה דאיסור הנאת הקדש יהי' משום גזל הקדש דנימא בתערובות הקדש דלא יבטל ברוב משום דממונא לא בטל:

ג

ולפי מה דהוכחתי מכריתות (כ"ג) דאמרו אשר אם בקדשים אין אחע"א לא הי' חל איסור מעילה דתשלומי קרן וחומש על חלב דנראה ברור אשר איסור הנאת הקדש לא תליא בדמים כלל יש לתרץ קושית כ"א באות כ"ז וביתר ביאור בח' יו"ד סי' כ"ו אות כ"ט אם הקדש לא בטל משום דהוי ממון גבוה והאיסור בא מחמת ממון גבוה למה בטל ברוב בזרוע בשלה הא הכהן אינו זוכה רק משולחן גבוה ומה גם דלפי מה שרצה הגמ' לומר בביצה מקודם דנבלה שיש לה בעלים לא לבטל אף דהאיסור אינו בא מחמת ממון ולפי מה שכתבתי יתורץ קושי' הזאת דבקדשי מזבח אין בו דין ממון כלל רק איסור לחוד ואין לדון בהם להא. דממונא לא בטיל וזה פשוט דאם בקדשים שיש בהם מעילה ואסור גם לכהנים אמרינן דאיסורם לאו משום ממון וכש"כ בקדשים המותרים לכהנים דזכו משולחן גבוה דודאי אין האיסור לזרים משום ממון הקדש רק איסור אכילה לבד כמו שאר מאכלי איסור דלא תליא הדמים כלל ולקדשי מזבח אין בעלים כלל:

ד

והנני להעיר מש"כ כ"א לתרץ הא דזרוע בשלה משום דבתערובות טעם בעלמא גם ממון בטל לדעתי אם נימא דמה שהכהנים זוכים משולחן גבוה יהי' זה לממון גבוה דלא לבטל ברוב יש להקשות בהא דשקיל וטרי הגמ' ביבמות (פ"ב) בחטאת שנתערב בחולין דלמה אינו בטל ברוב. הא הי' להגמ' לפרש פשוט דמה שהכהן זכי משולחן גבוה מקרי ממון גבוה לגבי ישראל וממונא לא בטל ובזה אין לתרץ כמש"כ כ"א בזרוע בשלה הא כאן חתיכת חטאת נתערבה ולא טעם לחוד אבל לפמש"כ אתי שפיר גם בחטאת דבקדשי המזבח אין לדון כלל להא דממון לא בטיל ולא מקרי איסור שיש לו בעלים אמנם בקדשי בדה"ב דהתשלומין משום גזל הקדש כמש"כ התוס' בכתובות (דף ל') ישארו כל הקושיות שהקשה כ"א בקדשי בדה"ב דלמה יבטלו ברוב הא איסורם בא מחמת ממון גבוה וכן תשאר קושיות הש"ש שמעתא וא"ו פ"ד ביבמות (פ"ח) והתם מיירי בקדושת דמים דממונא מקרי וכמו שמוכח מפסחים (כ"ט) דאין דינו חלוק מן ממון הדיוט:

ה

ולחומר הדבר הייתי אומר מילתא חדתא לתרץ ב"ה כל הקושיות דמר מנדרים (נ"ח) ומירושלמי פ"ג דערלה שהביא באות י"ד ומהתוס' פסחים (כ"ז) לדעתי הקלושה נראה דמה דתשלומי הקדש בדה"ב הוי משום גזל הקדש זהו דוקא בהנאת הקדש דש"פ. אבל מה שריבתה התורה גם בפחות מש"פ בהקדש לא הוי זה משום גזל הקדש:

רק גזה"כ דחיוב השבה יש גם בפחות מש"פ ואיסור הנאת הקדש בפחות מש"פ לאו משום דררא דממונא הוא אלא רק איסור לחוד ותורת אמת היתה בפי כ"א מש"כ בנחל יצחק סי' ז' דפחות מפרוטה לא מיחשב כלל לממון וכן מוכח ממש"כ רש"י בסוכה (כ"ז) דפחות מפרוטה לא מקרי לך למ"ד דסוכה שאולה פסול וכ"כ (בדף ל"ה) דפחות מפרוטה אין בו דין ממון באתרוג ואף דבהקדש אמרה התורה להשיב גם פחות מש"פ מ"מ לא מקרי ממון גם להקדש ומכריתות (י"ח) אין להוכיח דגם פחות מפרוטה דהקדש מקרי ממון דהתם הכונה משום שמחויב להחזיר מאיזה טעם שיהי' אין יו"כ מכפר כמו שביארתי למעלה ונראה לענ"ד להוכיח ב"ה מכריתות (י"ח) דפחות מפרוטה דהקדש אין עליו גם השם ממונא וגרע מחטאות ואשמות דיש עליהם שם ממונא כמו שהבאתי למעלה. הנה האב"ע שם לא ניחא לי' בתירוץ קמא וס"ל דהי' ליו"כ לכפר על חצי פרוטה שאכל קודם יו"כ אם הי' יו"כ מכפר על חצי שיעור אף דחטאות ואשמות נקראים בשם ממון לענין כפרת יו"כ אלמא דחצי פרוטה לא נחשב כלל לממון ולא דמי גם לחטאות ואשמות והסברא פשוטה דכיון שחצי פרוטה דהדיוט לא נחשב כלל לממון אין לו חשיבת ממון גם בהקדש ומה דנתרבה בהקדש להשבה לא נעשה פנים חדשות שיהי' לה חשיבות דממון ויש לעיין בירושלמי פסחים פ"ב סוף ה' ג' ובגיטין (כ' ע"א) בעלה של זית:

ו

ומש"כ הרמב"ם פ' יו"ד ה' תרומות ה' כ"ה דבאכל תרומת הקדש דחייב חומש גם משום הקדש משום דהקדש הוי איסור מוסיף וחל על תרומה ולכאורה תמוה דלמה הי' להרמב"ם לפרש משום איסור מוסיף הא גם החומש דקדשי בדה"ב ג"כ משום תשלומין גזל הקדש כמש"כ התוס' כתובות (דף למ"ד) ובתשלומי ממון בודאי אינו שייך לדון להא דאין אחע"א אבל לפי מה שכתבתי דבחצי פרוטה דהקדש אין האיסור משום גזל הקדש רק איסור לבד כמו שהוכחתי מהאבע"א דכריתות (י"ח) אתי שפיר דברי הרמב"ם דבא לפרש גם באכל שיעור פרוטה לאו בבת אחת רק ע"י צירוף ומה שנצטרף שתי חצי פרוטה למעילה בזה לא הוי התשלומין גם בקדשי בדק הבית משום גזל הקדש הא בכל עת שאכל לא הי' עליו שם ממון כלל דפחות מש"פ לא מקרי ממון גם להקדש והחיוב רק לכפרה כמו שאר העונשין על איסורי תורה ובזה הצריך הרמב"ם להטעם דהקדש הוא איסור מוסיף דלולי זה הי' פטור באכל תרומת הקדש ע"י צירוף אבל מכריתות (כ"ג) שפיר הוכחתי למעלה דתשלומי קדשי הגוף באים רק לכפרה גם באכל בבת אחת שיעור פרוטה דהתם נראה ברור דמה שאמרה הגמ' דאיסור מעילה חל על חלב רק משום דבקדשים איסור חל על איסור קאי על חיוב מעילה הכתוב מפורש בתורה שיעור פרוטה בבת אחת:

והחיוב מעילה ע"י צירוף ידעינן רק מדרשא:

ז

ולפ"ז דאיסור הנאה בהקדש פחות מש"פ אין איסורו משום פתיכא דממונא אתי שפיר מה שאמרו בנדרים (נ"ח) דהקדש לא בטל משום דשיל"מ ע"י פדיון ולא אמרו משום דממון לא בטל דיהי' נ"מ לנתערב הקדש פחות מש"פ דאיסור הנאתו מה"ת רק דאין בה מלקות כמו שפי' הרמב"ם פ"ז ה' ח' ה' מעילה וכמש"כ המל"מ ה' מעילה פ"ב ה' ט"ז דבלתי אפשר לדון בו להא דממונא לא בטל דבפחות מפרוטה ליתא לדררא דממונא רק איסור לחוד כשאר איסורי תורה ולכן אמרו הטעם משום דבר דיל"מ דלא לבטיל אף תערובת שאינה ש"פ וכן אתי שפיר הא דכתבו התוס' בשבח עצים בפת הטעם דהקדש אינו בטל משום דשיל"מ דהתם הוי תערובת משהו שאין בתערובת הקדש ש"פ ואיסור פחות מפרוטה בהקדש לא מיחשב ממון וכן אתי שפיר מה דצמר מקדשים שאין להם מתירין דבטל בפחות ממלא הסיט משום דפחות ממלא הסיט אינו שוה פרוטה:

ולכן אמרו בקדשים שיש להם מתירין דבמשהו משום דבר שיל"מ ולא אמרו הטעם משום דממונא לא בטל דבפחות ממלא הסיט אינו שוה פרוטה ואין באיסורו פתיכא דממונא כלל. וכן יש לומר ביבמות (דף פ"ח) דהגמ' מיירי בחתיכה שאין בה ש"פ דבזה אין האיסור מחמת ממון גם בקדושת דמים ורק איסור לחוד רמי עליו כשאר איסורי תורה דנאמן משום דבידו לפדותה ובזה אתי שפיר מה שהעיר כ"א דאיך מותר לכתחילה לפדות בש"פ ואדע כי זה דוחק לומר דקושית הגמ' דיבמות בפחות מפרוטה דהי' להגמ' לתרץ דמיירי בש"פ שאינו נאמן מחמת דבידו לפדותה כמש"כ הש"ש דבממון לא מהני בידו אבל אחרי דמוכח ברור מפסחים (כ"ט) דממון הקדש בדק הבית אין דינו חלוק מממון הדיוט וכמש"כ התוס' כתובות (דף ל') וזה לא כמש"כ הש"ש דגם בקדושת דמים אין דנין בו תורת ממון רק תורת איסור שבו ולא יהי' סתירה לזה מיבמות עלינו לתרץ ולאוקמי גם בדוחק ולא יהיו השתי סוגיות הפוכות כמו שפירשתי בעזה"ש:

ח

וזה ברור בעיני דהקדש גם פחות מפרוטה יוצא לחולין ע"י פדיון מדלא חשיב שש פרוטות בב"מ (נ"ה.) וכן מוכח מהא דלא מתרץ הגמ' ביבמות (דף פ"ח דמיירי בחתיכה פחות מפרוטה ואז לא יהי' בידו לפדותה אלא ודאי דגם פחות מפרוטה יוצא לחולין ע"י פדיון וגם מעשר שני פחות מפרוטה מחלל על מעות הראשונות בגמ' ב"מ (דף נ"ג.) וכן נראה דנתפס קדושת הקדש על פדיון פחות מפרוטה לא מיבעא לדעת התוס' בגיטין (י"ב) דהקדש חל על פחות מפרוטה דודאי נתפס קדושת הקדש על פדיון פחות מפרוטה. ואף לדעת רש"י שם דאין הקדש חל על פחות מפרוטה. נראה לי ברור דזה דוקא באמירה בעלמא ואולי רש"י הלך בזה לשיטתו בסוכה (דף כ"ז ודף ל"ה) דפחות מפרוטה לא הוי לכם וכמו כן לא מצי להקדיש פחות מפרוטה דלא מקרי ביתו אבל במסר פחות מפרוטה להגזבר ונכנס לרשות הקדש דודאי זכה הקדש בו כמו דיכול אדם לתת מתנה להדיוט פחות מפרוטה וא"כ בפדיון דמוסר לגזבר נתפס קדושת הקדש בפחות מפרוטה גם לדעת רש"י ואף כי דבר זה פשוט מסברא דלא יהי' כח הקדש גרע מהדיוט לא אמנם להביא ראי' לזה מהא דאיתא בכריתות (דף יו"ד ע"ב) דקרבן דדלי דלות הוי מה"ת בפרוטה נכי ריבעא. ולכאורה לדעת רש"י תמוה דאיך ההקדש נתפס בפחות מפרוטה ומשמע דמה"ת הי' מקדיש רק פחות מפרוטה ולא הי' מביא יותר דנימא שהקדיש ש"פ אך לקרבנו הי' די פחות מאשר הקדיש אלא ודאי כמו שכתבתי דבהכניס לרשות הקדש חל ההקדש גם על פחות מפרוטה ואין להקשות דאף שחל ההקדש מחמת דהכניס לרשות גבוה מ"מ איך הי' יוצא בקרבנו הא בעינן שיהי' שלו בעת ההקרבה כדרשינן מקרבנו ולא קרבן שהקדיש חבירו וגזלו דיש לומר דדוקא בעיקר ההקדש בעינן שיחול על דבר שמקרי שלו ופחות מפרוטה לא מצי להקדיש לדעת רש"י דלא מקרי זה שלו אבל במה דבעינן שיהי' קרבנו לא אכפית לן מה דאינו שלו ואינו נפסל רק אם הקרבן הוי של אחר [ויש לעיין בח"ס א"ח סי' ק"פ] ומוכח מכריתות דגם לדעת רש"י חל הקדש על פחות מפרוטה בנכנס לרשות הקדש ולכן שפיר כתבתי דגם בפחות מש"פ יש להקדש פדיון ומקרי דבר שיל"מ דלא לבטל ברוב והא דערכין (דף כ"ז) דבעינן בהקדש שיהי' בחומשו פרוטה וכן בכ"מ שאמרו דהקדש שחילל על ש"פ זה אינו בהקדש היכא שאינו ש"פ רק במע"ש נתמעט ממעשרו ולא כל מעשרו:

ט

ואך מדברי התוס' ב"מ (נ"ג ד"ה אין בו כו') נראה דמסברא אמרינן דפחות מש"פ לא חשיב ממון לתפוס פדיון אבל י"ל דיהי' דשיל"מ באשר יכול לחלל על פרוטה ובמע"ש מה דלא חל על פרוטה הקדושה דחצי פרוטה לא ידעינן מסברא רק נתמעט מקרא כמש"כ השמ"ק שם בב"מ אבל בהקדש ליתא קרא למעט וחזר הדין דהקדש שפדה יותר על דמי' תפס הכל כמבואר בירושלמי מע"ש פ' ד' ה' ב' וכן איתא בב"מ (דף נ"ה) כמש"כ שם רש"י ד"ה הקדשו פדוי וכן פסק הרמב"ם בה' ערכין פ' ז' ה' י"א. ובודאי מה דיצטרך להוציא מעט יותר מאשר שוה גוף ההקדש שנתערב מקרי ג"כ דבר שיל"מ כי פחות מפרוטה לא מיחשב כלל לממון וכאן יהי' העודף פחות מפרוטה וכ"ז כתבתי שיהי' מקרי דבר שיל"מ גם באם לא נשאר חוץ מאשר נתערב כלל אבל בנשאר בודאי מקרי דבר שיל"מ גם אם מה שנתערב אינו ש"פ כיון דיכול לפדות עם הנשאר ששוה פרוטה. ולדעתי הקלה נראה זה תירוץ מספיק בעז"ה לכל המקומות שהקשה עליהם, כ"א דלמה לא דנו להא דממונא לא בטל דבפחות מפרוטה בהקדש אין בו תורת ממון כלל כמו שהוכחתי בעז"ה מכריתות (דף י"ח) מהאבע"א ומדברי הרמב"ם פ' י' ה' תרומות ה' כ"ה ולא תשאר רק קושית הש"ש על דברי התוס' דסוף מעילה דהתם מיירי בקדושת דמים ובפרוטה דודאי שייך לדון בה להא דממונא לא בטל ומש"כ הש"ש גם בפרוטה דקדושת דמים אין בה תורת דמים רק תורת איסור לחוד לא זכיתי להבין דאיך הי' נעלם מעיני הגדולה סוגיא מפורשת בפסחים (דף כ"ט) ודברי התוס' בכתובות (דף למ"ד) דתשלומי הקדש הוי משום גזל הקדש דודאי כל דין תורת ממון עלי' גם לענין ביטול ברוב:

י

ומש"כ כ"א דלכן לא דנו בנפל פרוטה לכיס להא דממון לא בטל משום דבידי הבעלים לשאול על הקדישו ולכן לא מקרי זה ממון הקדש לדעתי יש להעיר ממש"כ העטרת פז סוף ביצה בתערובת אשר האיסור נהפך להיתר אין בידי הבעלים לשאול על הקדשו כמו באכלו כולו ובכל מקום שאמרו שגם בתערובת יכולין הבעלים לשאול זה דוקא בנשאר קצת ולפי דבריו באומר פרוטה בכיס זה הקדש ולא נשאר פרוטה אחרת מהקדש בידו אם תבטל ברוב לא יוכל לשאול על הקדשו א"כ חזר הדין דלא ליבטל מחמת דאם נתבטלה אין בידי הבעלים לשאול על הקדשו וא"כ לא תבטל דאחר הביטול אין בידו לשאול וחזר הדין דממון אינו בטל. ובקצרה הנני להעיר דלפי שיטת הסוברים דמזיק הקדש פטור גם מקרן דאז יש לומר דאין בממון הקדש תורת ממון והתורה לא ציותה לשלם רק באכל או נהנה או שהוציא מרשות הקדש וחזינן דאין בממון גבוה תורת ממון תורת איסור ויש לעיין במעילה (דף י"ח בתוס' ד"ה ואומר וימעלו) ובקדושין (דף מ"ג בתוס' ד"ה שלא) מצינו בכה"ת כו' וברשב"ם ב"ב (פ"ח ע"ב) דה"מ גזל הדיוט כו' מש"כ ואינו נקרא חוטא עד שנהנה ולפ"ז יש לומר דמה שהקשו התוס' בסוף מעילה דלבטל ברוב ס"ל דמזיק הקדש פטור גם מקרן ואין בו תורת ממון רק תורת איסור יש בו ודבר זה צריך עיון ומוכרח אני לקצר במקום שיש לי להאריך הרבה ועוד חזון למועד בעז"ה:

יא

ומש"כ כ"א בחלק אהע"ז סימן ח' אות ט"ו וט"ז דהיכא דליכא בעיר רק קרוב א' דאז אין להסתפק כלל עליו דלמא היה הוא המזנה דיש להעמידו על חזקת כשרות ובאמת סברא טובה וישרה היא למאוד וראויה למי שאמרה אמנם לדעתי יש להעיר דהיכא דאין אנו דנין כלל על הקרוב דלא יועיל החזקת כשרות שלו להולד ודמי זה לדברי הרמב"ן המובא בר"נ פ' ו' דגיטין דאין חזקה של קרובות שאינן באות לדון בפנינו מועלת לו והובא בב"ש סי' ל"ה ס"ק ל':

ומן התוס' קדושין (דף ס"ו ד"ה מאי חזית כו') והתוס' כתובות (דף כ"ו ד"ה אנן אחתינן כו') והתוס' ב"ב (ל"ב) דה"מ אנן מסקינן כו' נראה דחזקת האם מהני להבן אף היכא דאין אנו דנין כלל על האם שכבר מתה. וכן מדברי הנ"י סוף פ' אלמנה ביבמות נראה ג"כ דחזקת האם מועיל להולד אף היכא שאין אנו דנין כלל עליו:

וכן מדברי רש"י קדושין (דף ע"ג) שעל זה בנה כ"א יסודו בדינו החדש נראה ג"כ דחזקת כשרות של האם מהני אף היכא דאין אנו דנין כלל עליה ויש לדון הרבה בסתירת דברי הרמב"ן הנ"ל לדברי התוס' ואין הזמן גורם לי לעיין היטב בכ"ז ומן דברי רש"י בקידושין (דף ס"ו ד"ה היכי דמי כו') שכתב ואי אמרת אוקי תרי כו' ואוקי איתתא אחזקת' ה"מ אי הואי היא קמן והיתה באה לב"ד להתירה כו' וזהו כעין סברת הרמב"ן הנ"ל. ולכאורה סתרי לדברי רש"י בקידושין (דף ע"ג הנ"ל). אבל באמת אין זה סתירה כלל דיש לחלק דשאני היכא דדיינינן אם עשה עבירה בזה אלים החזקת כשרות ולא חשדינן ליה ברשיעא וזה הוא בגדר רובא דמהני ביותר מן חזקה ובכל גווני סמכינן ע"ז משא"כ התם בקידושין (דף ס"ו) בספק נשבית דלא איתרע כשרותה דהא אנוסה היא רק בשם חזקת היתר יש לדון בזה וע"כ שפיר יש לדון דכיון דלא באה לפנינו דלא מהני חזקת היתר שלה לדון על ענין אחר וכעין חילוק בסברא זו כתב הפני יהושע לכתובות (דף כ"ו בתוס' ד"ה אנן אחתינן כו'). ועיין בפני יהושע לקידושין (דף ס"ו) מזה וכן ראיתי בהפלאה לכתובות (דף כ"ו בתוס' ד"ה אנן אחתינן כו') שכתב בכוונת רש"י דקידושין (דף ס"ו) דשאני היכא שאנו דנין על האם עצמה משא"כ היכא שאין אנו דנין על האם רק על הבת אינו מועיל בזה חזקת האם כלל ולא הביא לדברי הרמב"ן הנ"ל ולפ"ז י"ל דהיכא דשייך חזקת כשרות לברר דלא עשה עבירה בזה אף הרמב"ן מודה דמהני חזקת כשרותו אף היכא דאין דנין עליה וכדמוכח מן רש"י (ד' ע"ג) בקידושין דאל"כ יסתרו דברי רש"י להדדי וכבר מבואר בבאר יצחק ח' יו"ד סימן י"ח דחזקת כשרות עדיפא גם מן חזקת הגוף וכמש"כ שם בשם הפני יהושע לגיטין (דף י"ז וע"כ שפיר כתב כ"א ביסוד דהיתירא דבאדם מבורר אין להסתפק בו משום דמהני בזה חזקת כשרותו ואין אנו מוציאין אותו מכשרותו ולומר דעשה עבירה חמורה אף שאין אנו דנין עליו כן י"ל בכ"ז:

יב

ובעיקר דברי הרמב"ן דאין חזקה מועלת לדבר הבא מחמתו היכא שאין אנו דנין כלל על הדבר שיש בו החזקה נראה לי להביא כדמות ראי' להרמב"ן מהא דארוס וארוסתו בכתובות (י"ג) מה דאמרו ועוד אמר ר"י א"ש הלכה כר"ג ולפי פירוש תוס' ויתר הראשונים בשמ"ק דכוונת הגמ' במת הארוס או דליתא קמן דנשאלו, ונראה דאינו ידוע כלל אם בא עלי' פעם אחת והנוב"י במד"ק סי' ח' כתב דדוקא היכא דיש חזקת כשרות להאשה אז מכשיר ר"ג בצירוף טענת ברי שלה אבל לא היכא דאין לה חזקת כשרות לא מהני הטענת ברי שלה וא"כ יש להקשות דלמה תהיה כאן נאמנת אליבא דר"ג גם באם אין הארוס מכחיש מפורש דג"כ אין להסתפק דלמא ממנו הא יש לנו להעמידו על ח"כ שבודאי לא עבר עבירה לבוא על ארוסתו האסורה עליו מדרבנן. והחזקת כשרות שלו מכחשת להח"כ של האשה ואזלא הח"כ שלה ואינה נאמנת אף לדברי ר"ג. ומה דאמרינן דמאחרים נתעברה לא מרעינן להחזקת כשרות שלהם כמש"כ כ"א בשם התוס' ב"מ (דף קי"ז:):

ולדעתי נראה ברור דאין לנו להוציא הארוס מחזקת כשרותו גם בעבירה דרבנן אף שעי"ז נרע להח"כ של האשה באיסור תורה ובכל אופן שבעולם אין לנו להוציאו מח"כ גם באיסור דרבנן [ויש לעיין מש"כ הסמ"ע בח"מ סי' ל"ד ס"ק ד' וברמב"ם פ"ב מה' סוטה ה' ח']. ומה דלא מצי טעין ביהודה טענת בתולים כבר כתבתי בשאלה אחת לכ"א דהחזקה דלא מוקי אינש אנפשי' אמרינן גם במקום איסור ולכאורה קשה דלמה הח"כ של הארוס לא מרעי להח"כ של האשה ולא תהיה נאמנת אף לר"ג. וכן יש לעיין עפ"י זה בדברי הנ"י יבמות סוף פ' אלמנה המובא למעלה אבל לפי דברי הרמב"ן דאין חזקה מועלת היכא דאין אנו דנין כלל על הדבר שיש בו החזקה אתי שפיר דגם כאן אין אנו דנין כלל לשום דבר לגבי הארוס בעצמו וחזקתו לא מעלה ולא מוריד לגבי הולד ומזה ראיה דגם בחזקה דלא עשה עבירה לא מהני:

יג

וכן יש להעיר בהיתה מעוברת דאיך נאמנת אליבא דר"ג לומר דמפלוני וכהן ולהוציא איש מבורר מח"כ שעבר על איסור פנויה דלכל הדעות הוא איסור דרבנן ולכמה שיטות זה איסור דאורייתא ולפי דברי השמ"ק אינה נאמנת אליבא דר"ג רק דוקא באומרת מפורש שם האיש הכשר אבל לא בסתמא דיש לחוש לטעות דסברה שהוא כשר ובאמת הוא פסול וכן מדברי הרמב"ם פ' ט"ו ה' איסורי ביאה ה' י"ד ומשו"ע סי' ד' סעיף כ"ו נראה ג"כ דנאמנת אף באומרת שם האיש מפורש ומוציאין איש מבורר מחזקת כשרות שעבר על איסור פנויה ולפי דברי הנוב"י שהבאתי למעלה אינה נאמנת אף ע"י חזקה דבודקת ומזנה היכא דאזלה הח"כ שלה. ולפי דברי הב"מ בסימן ד' ומביא בשם הפ"י דחזקה דבודקת ומזנה לא מהני כלל בלי ח"כ וכאן החזקת כשרות של פלוני מרעי להח"כ שלה וא"כ למה תהיה נאמנת ואין לומר דתהיה נאמנת במיגו דאי בעי לא אמרה מפורש שם האיש ואז לא היתה אמירתה נגד חזקה הנה יש לומר דבכונה אומרת שמפלוני היא מעוברת דסברה שתוכל לתבוע ממנו מזונות הוולד וביותר תקשה לפי השיטות המובא בשמ"ק דאינה נאמנת כלל אם לא אמרה מפורש שם האיש ולפי דברי הרמב"ן הנ"ל אתי שפיר גם בזה דכיון דאין אנו דנין כלל על האיש פלוני אין החזקה שלו פועל כלום לגבי הוולד לא להקל ולא להחמיר ואף לענין חיובו במזונות הוולד אין אנו צריכין לפוטרו דוקא מטעם ח"כ שלו הא גם באם יודה דבא עלי' פעם אחת ג"כ פטרינן אותו משום דאמרינן דכמו דהפקירה לגבי דידיה כן הפקירה לאחר ואין אנו דנין עליו כלל גם בלתי הח"כ שלו וכמש"כ הב"ש בסימן ד' ס"ק מ"א דגם במודה פטור ממזונות הוולד ומכאן מוכח דגם בחזקת, כשרות שלא עשה עבירה דג"כ לא מהני:

יד

ואולי יש לומר היכא דאין הארוס או האיש פ' לפנינו להכחיש מפורש שלאו ממנו. דיהיה דמי למש"כ התוס' בכתובות (דף כ' ע"א) דה"מ אלא אמר ר"נ כו' ורשב"א אומר דהכא לא מוקמינן להו אחזקה משום דאילו הוו קמן דילמא הוו מודה:

וכן יש לומר כאן דלכן לא מרעי החזקת כשרות של הארוס או של איש פלוני להחזקת כשרות של האשה דאמרינן דילמא היה קמן הוו מודו לדבריה ונשארה בחזקת כשרותה עד אשר יכחישו אותה מפורש ולפי זה יהיה דין חדש דאף דנאמר דהיכא דאיכא קרוב אחד מבורר דאין להסתפק עליו דלמא היה המזנה מחמת שאין להוציא איש מבורר מח"כ דזה אינו היכא דאין הקרוב לפנינו להכחיש מפורש דלא בא עלי' ואולי אם היה לפנינו היה אומר דממנו הוולד אך באמת נראה מדברי התוס' כתובות הנ"ל דהרשב"א לא כתב רק היכא דמוכחשים מתרי עדים ובזה יש סברא לומר דילמא אם היה קמן היה מודים להשני עדים אבל לא היכא דאין שני עדים מרעים להח"כ של איש מבורר נשאר האיש בחזקת כשרות לעולם וביותר נראה מדהתוס' קדושין (דף ס"ו) דאף בתרי ותרי נשאר האיש בחזקת כשרות אף דליתא קמן דנשאלו ולא אמרינן דיהיה מרעי הח"כ של האשה דילמא היתה קמן והיתה מודה שהאמת כדברי העדים האומרים שהיתה שבוי' ולפי זה שפיר העירותי מכתובות (דף י"ג) מאיש פלוני וכהן ומארוס וארוסתו דלמה לא יסתירו הח"כ שלהם להח"כ של האשה אף היכא דאינם לפנינו להכחיש מפורש אלא מוכח כשיטת הרמב"ן בחזקת פנויה דקרובות וכמו שכתבתי ולהחולקים. על הרמב"ן מוכרח לומר ולחלק דע"י חזקת כשרות באיסור דרבנן לא מרעינן חזקת כשרות באיסור תורה וכמו שהזכרתי לעיל אבל זה דוחק וידעתי מה די"ל עוד דאף דמהני החזקה מן האיש שאינו לפנינו מ"מ עדיפא לן החזקה של הנידון שלפנינו וגם זה דוחק:

טו

וכן יש להעיר עוד דמה דאסרינן ספק ממזר בקהל אף שיש חזקת כשרות להאם דמשום מעלת יוחסין לא סמכו על חזקת כשרות שלה כן לא מהני גם בדאיכא עוד חזקת כשרות מקרוב מבורר. ומה לנו חזקת כשרות דחד לחזקת כשרות דתרי ומה דכתב הבאר היטב בסימן ו' ס"ק ל"א דתרי חזקות מהני זה דוקא היכא דאחת אינה שייכא כלל בחברתה אבל לא היכא דהתרי חזקות משם אחד. אבל באמת זה אינו דלא מצינו דהחמירו חז"ל משום מעלת יוחסין רק היכא דאיתרעי החזקת כשרות כמו בשתוקי דפנוי' נתעברה ואין לנו ריעותא גדולה מזו וכן באסופי דנמצא הילד מושלך בחוץ דהוי ריעותא וע"כ החמירו חז"ל בזה משום מעלת יוחסין. אבל בחשש שנבעלה לקרוב מבורר לנו בחזקת כשרות ואין לנו שום ריעותא בו בזה לא מצינו דהחמירו חז"ל ואין לנו מעצמינו להחמיר היכא דיש חזקה אלימתא כשרותו וכמש"כ כ"א וכעת ראיתי במקנה לקידושין (דף ע"ג ע"א ברש"י ד"ה שמא ישא אחותו כו') שכתב דחזקת כשרות במקום איסור חמור היא אלימתא מן חזקת כשרות במקום איסור קל וזה הוא דלא כמש"כ לעיל:

והנני בנו ותלמידו השותה בצמא דברי קדשו צבי הירש

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה